צרור תגובות למאמר הפסיכיאטר

הכאוס במחלקות הסגורות כובל את ידי הצוות שכובל אותנו, אז מה המסקנה

עזגדוש

זהב למר זהב המר

הפסיכיאטר עזגד גולד פרסם מאמר ב"הארץ", "כשחייבים לטפל בכפייה" (מוסף הארץ, 20.7.2018).

הוויכוח בנושא אשפוז בכפייה הוא לגיטימי, אך כתיבתו של גולד מלאה עיוותי תפיסה וסילופי מציאות ואף סטיגמטית במידה רבה. כשהכותב הוא פסיכיאטר הדברים חמורים שבעתיים. ליקטתי צרור תגובות למאמר זה.

להלן תגובותיהם של אורי אבירם, חוקר מדיניות ושירותים בבריאות הנפש, פרופסור אמריטוס לעבודה סוציאלית שעמד בראש המועצה הארצית לשיקום נכי הנפש בקהילה. חתן פרס סולד לרפואה והיגיינה ציבורית. בשנת 2015 קיבל פרס מפעל חיים על תרומתו לחקר המדיניות החברתית בישראל מארגון ESPANET – ישראל לחקר המדיניות החברתית;

טוני שחר דוקטור לפסיכולוגיה קלינית, רכש את השכלתו באוניברסיטת תל אביב, והתמחה בטיפול התנהגותי במכון לפסיכיאטריה שבבית החולים מודסלי בלונדון ובטיפול קוגניטיבי במרכז לטיפול קוגניטיבי שבאוניברסיטת פנסילבניה, ארה"ב;

אנשי זכויות האדם עו"ד דניאל רז ממונה ארצי על תחום אשפוז כפוי במשרד המשפטים ועו"ד שרון פרימור, היועצת המשפטית של ארגון בזכות;

עו"ד ענבל בר-און העוסקת במשפט המנהלי ובנקודות המפגש של האזרח הקטן עם הרשות או עם גופים עתירי כוח – יינתן לינק, כדי שתכירו את האתר החדש שלה;

ותגובת צביאל רופא וגם תגובתי שלי.

אורי אבירם

 טיפול בכפייה באנשים המתמודדים עם מחלות נפש

לקראת פרדיגמה מאוזנת

במאמרו של ד"ר עזגד גולד טוען המחבר כי "צמצום הכפייה בפסיכיאטריה, על צורותיה השונות, כרוך בפיתוח תשתיות…" וקורא ל"שינוי הפרדיגמה שבו סוגיית הכפייה בפסיכיאטריה תעבור בהדרגה מסטטוס משפטי לאתגר קליני".

אי אפשר שלא להסכים בדבר הצורך בהשקעה בתשתיות ובטיפוח כוח אדם מיומן לטיפול באנשים הסובלים ממחלות נפש, אולם ספק אם עצם תוספת המשאבים תביא לצמצום הכפייה הפסיכיאטרית. ההיסטוריה של הפסיכיאטריה (אשר המחבר נדרש לה לצורך טיעוניו), מלמדת אותנו כי צמצום הכפייה בפסיכיאטריה אינו תוצאה של השקעה במשאבים אלא הוא פועל יוצא של תחיקה והעדפות של מדיניות הלכה למעשה.

באשר לקריאתו של המחבר לשינוי הפרדיגמה: הוא טועה בתיאור המצב החוקי והפרקטיקה בשדה בפועל ושוגה בקריאתו להגברת כוחם ושיקול דעתם של הרופאים הפסיכיאטרים, צמצום התערבות של המשפטנים בנושאי האשפוז הכפוי ובעצם לחזק את המודל הרפואי.

מודל זה מתבסס על כך שהעילה לכפייה היא הצורך בטיפול (ולא הסכנה של האדם לעצמו או לאחרים), כי בידי הרופאים הפסיכיאטרים הידע המלא לקבוע מי זקוק להתערבות מקצועית ומה יקרה לאדם או לסביבתו אשר תמנע ממנו התערבות זו וכן האתיקה המקצועית לנהוג כהלכה מבחינה מוסרית ומקצועית ולהימנע לחלוטין מהתייחסות לשיקולים זרים.

אין לי ספק כי מרבית המטפלים מקפידים על התנהגות אתית וכי טובת האדם בראש דאגתם, אך יחד עם זה יש לעתים מצבים שביודעים או בלא יודעים אינטרסים זרים מתערבים בהתנהגותם המקצועית. זוהי תופעה אנושית הקיימת בתחומים שונים של פעילות אנושית ולכן יש צורך בפיקוח ובקרה.

יסכימו אתי העוסקים בנושא כי הידע בתחום המדובר מוגבל, מידת המהימנות והתקפות של האבחנה הפסיכיאטרית מוגבלת אף היא, הגדרת מסוכנות של האדם לעצמו או לסביבתו (הנדרשת בחוק לצורך כפיית אשפוז) נתונה לפירושים שונים ויכולת הניבוי שלה מוגבלת אף היא. סקירה היסטורית קצרה של אופנות של התערבויות פסיכיאטריות מלמדת אותנו בלא מעט מקרים עד כמה "המילה האחרונה המועדפת לטיפול" של היום הופכת ל"טעות של מחר". יעידו על כך אפילו מספר מקרים של פרסי נובל שאנשים זכו בגין פיתוח שיטות טיפול בתחום בריאות הנפש אשר לימים התבררו כמשגים חמורים וכתוצאה מכך נזנחו. זו דרכו של מדע ושל ההתפתחות של הידע (לא רק בתחום מדעי הנפש).

לאחרונה (16/7/18) אף התפרסמה כתבה ב"הארץ" על כי "ביהמ"ש מזהיר מפני אשפוז פסיכיאטרי כפוי באבחנה עמומה". בכתבה זו מדווח עידו אפרתי על פסיקה אשר קיבלה ערעור על החלטה קודמת של וועדה פסיכיאטרית אשר פסקה על אישורו של אשפוז כפוי ובצד הדיון בערעור "התקיים דיון עקרוני בתחום האפור של האשפוז הכפוי".

באשר לפרדיגמה הקיימת כיום בישראל בנושא האשפוז והטיפול בכפייה באנשים הסובלים ממחלות נפש: הקורא עלול להתרשם על סמך קריאת המאמר כי המודל הקיים בארץ הוא מודל משפטי המגביל בצורה חמורה את הפסיכיאטריה העוסקת בתחום, ולא היא. החוק שנחקק בארץ ב-1991 ואשר בא לתקן את החוק הישן לטיפול בחולי נפש שנחקק ב-1955, אמנם תיקן מספר נושאים הנוגעים לזכויות המאושפזים ולחירותם, אך יחד עם זה השאיר סמכות רבה בידי מקצוע הפסיכיאטריה ואף הרחיב בתחומים מסוימים את סמכויותיהם, לרבות האפשרות להורות על טיפול מרפאתי כפוי.

המחבר טועה אפוא בטענתו כי השיח המשפטי או המודל המשפטי שולט בנושא האשפוז הכפוי בישראל. החוק בנושא זה צריך לאזן בין זכויות הפרט וחירות האדם ובין מתן טיפול ואשפוז בכפיה. בהינתן המצב בו הידע, הגדרת הסכנה ואפשרות הניבוי של ההתערבות המקצועית מוגבלות, ראוי להבטיח ביקורת משפטית וערובות פרוצדורליות לאשפוז הכפוי ולכפיית טיפול.

ולבסוף, גילוי אישי. הקורא עלול לחשוב כי אני משפטן המייצג את הגישה המשפטית כנגד הפרדיגמה הרפואית-מקצועית. אינני משפטן ואני בא מתחום החרד למתן טיפול ראוי לאנשים הזקוקים לכך. אולם טיפול ראוי כולל גם שמירה על זכויות ורגישות לחירותו של האדם. אין לי ספק כי גם כותב המאמר מכיר לא מעט דוגמאות לשיטות מאוזנות של טיפול ואשפוז של אנשים הסובלים ממחלות נפש הממזגות מתן טיפול רפואי מקצועי ראוי תוך דאגה לזכויותיו ולחירותו של האדם.

טוני שחר

ברשימתו "כשחייבים לטפל בכפייה" (מוסף הארץ, 20.7) מנסה עזגד גולד להחזיר את כבודה האבוד של הפסיכיאטריה ושל העוסקים בה. אלא שבעשותו כן, הוא רק מעמיק את הביקורת וההסתייגות מהפרקטיקה הפסיכיאטרית. לאורך כל הרשימה מדבר גולד על "תחלואה פסיכיאטרית". כאילו באמת יש דבר כזה ואין להטיל ספק בכך. אלא שתומאס סאס, פסיכיאטר ממובילי האנטי-פסיכיאטריה, כבר הדגים בעשרות מכתביו, שמצוקה נפשית, אפילו קיצונית, אינה מחלה. אין לנו ידע תקף לגבי הפתופיזיולוגיה של הפרעות נפשיות, לא קיימות בדיקות מעבדה או הדמיות. סאס קובע, בצדק, שמחלה היא שיבוש בפעילות התקינה של מערכת בגוף האדם. זה לא חל על קשיים נפשיים, אפילו הקיצוניים שבהם.

הגישה הפטרונית והמתנשאת, שהיא מנת חלקם של לא מעט פסיכיאטרים, באה לידי ביטוי גם ברשימה. המטופלים הפסיכיאטריים מתוארים כחסרי תובנה לגבי מצבם, ולכן אי אפשר לסמוך על שיתוף הפעולה שלהם. מכאן גם ההצדקה לטיפול כפוי. אין בגישתו של עזגד גולד הרבה נאורות וקדמה. התנגדותם של המטופלים לטיפול ולאשפוז היא לדידו ביטוי נוסף למחלתם. אליה וקוץ בה. לא רק שאתה חולה, אלא שבמחלתך איבדת את הזכות להבעת עמדה לגבי הטיפול המוצע לך.

קיימים מודלים טיפוליים שבהם הגישה היא שונה. בבתים המאזנים דוגמת סוטריה (בישראל ובעולם הרחב) וגם במודל "הדיאלוג הפתוח", שמקורו בפינלנד, למטופל זכות שווה להבעת עמדתו והעדפותיו. גם אם הוא פסיכוטי. בתי סוטריה למיניהם ומיישמי גישת "הדיאלוג הפתוח", זוקפים לזכותם הצלחות טיפוליות מרשימות. זאת עם מינימום של שימוש בתרופות, ללא אישפוז ותוך שיתוף פעולה מלא עם המטופלים ומשפחותיהם. מסתבר שהדבר אפשרי, אבל בתנאי אחד – נטישת המודל הרפואי לטובת גישה פסיכו-סוציאלית שבמרכזה אמפתיה וכבוד. זה מה שחסר במרבית המסגרות הפסיכיאטריות והרפואיות בכלל.

ובאשר לאלימות, לרוב היא אינה תוצר של תחלואה נפשית, אלא תוצאה של אינטראקציה חסרת אמפתיה וכבוד. צודק גולד באומרו ש"אין מטפל שלמד רפואה או סיעוד כדי להגביל מטופלים". הבעיה אינה נעוצה באישיותם של העוסקים בבריאות הנפש, אלא בחינוך ובהכשרה שקיבלו.

עזגד גולד, בניסיונו ללמד סניגוריה על הקשירות וההגבלות טוען, שעדיפה הגבלה פיזית על "קשירה פרמקולוגית". ב-15 שנותי כמטפל בבית חולים פסיכיאטרי, לא ראיתי ולו מקרה אחד שבו הגבלה פיזית לא לוותה בהצפה פרמקולוגית.

השינוי שאני מדבר עליו, לא יושג באמצעים משפטיים. עזגד גולד צודק בהסתייגותו מהמשפטיזציה. אלא שכאשר מופרות זכויותיו של החולה (והאדם) ועל מנת להגן עליו, אין מנוס מפניה לעוסקים במשפטים.

לצערי רשימתו של גולד לא מקרבת אותנו למפנה הכל כך מיוחל. להבדיל, עבודתו של פרופ' פנחס ליכטנברג, פסיכיאטר מייסד ומנהל של סוטריה ישראל, עושה זאת, ובאופן מרשים.

רוברט וויטקר, בספרו Mad in America, מביא את סיפורו של מה שקרוי "הטיפול המוסרי" על ידי אנשי כת הקווייקרס. הכת הדתית של הקווייקרס פתחה, בתחילת המאה ה-19, מתקנים לטיפול ב"חולי נפש". דגש הושם על בנית בתים נעימים, מרווחים ויפים למראה. יופי ונוחות נחשבו לסגולות טיפוליות. עקרונות הטיפול היו: חמלה, כבוד ונועם. המטפלים נתבקשו להכיר היטב את המטופלים ולשמש עבורם מודל לחיקוי. הטיפול כלל שורה של פעילויות כמו גינון, קריאה, משחקים ופעילות לימודית. מטופלים שהתנהגותם הייתה בעייתית, הורחקו לפינה, אך לא מעבר לזה. למטופלים הייתה זכות לצאת מהמתקן הטיפולי, לבקר בעיר, להתערות ולחזור בזמנם החופשי. הם הורשו לאכול בסכינים ומזלות, ולפי הדיווח זה לא יצר בעיה משמעותית.

המעניין הוא, שהקווייקרים הקפידו לנהל רישום קפדני ואמין באשר לכניסות ולשחרור של מטופלים כולל תאור מדוקדק של המצב הנפשי בשעת הכניסה והיציאה. שיעור ההחלמה באותה עת היה סביב ה% 70 . כל זה לפני עידן הפסיכיאטריה המודרנית, האבחנות נוסח ה-DSM והתרופות.

דניאל רז

הסיוע המשפטי במשרד המשפטים מייצג כיום בכ–5,400 תיקים בשנה בהוראות אשפוז ברחבי הארץ והוא הגוף הגדול והמייצג בנושא זה. המאמר "מדוע חייבים לפעמים לאשפז מטופלים בכפייה" (מוסף "הארץ", 20.7) עוסק בתנאים הקשים של המחלקות הפסיכיאטריות שהופכים את השהות לכל אדם לבלתי נסבלת. האמירה נכונה אולם לצערי עיקר המאמר עוסק בתחושות הצוות הרפואי והסיעודי בהתמודדות במחלקות ולא בפגיעה הקשה באדם שנשללת חירותו בתנאים קשים במיוחד וכבודו כאדם נפגע קשות. למשל, אנשים נקשרים בבתי חולים שלא לצורך בשל מחסור בכוח אדם. 

העיסוק המשפטי והתקשורתי המבורך הוביל את משרד הבריאות לעסוק בשיפור המערכת ובחיפוש אחרי חלופות אשפוז ראויות, דבר שלא נעשה עשרות שנים, ולהוצאת דוחות של המשרד ומבקר המדינה על תפקוד בתי החולים הפסיכיאטריים. כל זה הוביל את קברניטי משרד הבריאות, בשיתוף אלה שמתמודדים עם המערכת וחוו אותה, הסיוע המשפטי וארגוני זכויות אדם, למצוא דרכים לשפר את המערכת. לסיום וכמאמרו של עזגד גולד, לו היו מקשיבים לג'ון נאש היו מבינים שאין צורך לאשפזו בכפייה שכן הוא חי היטב עם הדמות הווירטואלית שלו ולא היה מסוכן לעצמו או לאחרים באופן שהצדיק אשפוז כפוי וקשירה. 

שרון פרימור

את ההצדקה לאשפוז בכפייה שואב עזגד גולד ("חייבים לטפל בכפייה" מוסף הארץ, 20.7.18) מג'ון נאש, שאושפז בתחילת שנות השישים, על רקע מחשבות רדיפה קשות. אלא שהכותב שכח לציין שבין האמיתות חברתיות שהיו מקובלות באותה תקופה, נכללו גם האמונה שנשים אינן יכולות ללמוד בפרינסטון, שבה לימד, ושמרצים הומוסקסואלים הם מזיקים. תפיסות חברתיות השתנו, וכך גם הרפואה, אך בנוגע לאשפוז בכפייה.

מדי שנה, נשלחים בישראל יותר מ- 6,000 איש למחלקות סגורות בכפייה. מדובר בחוויה קשה, המכבידה שבעתיים על המצוקה או המשבר. תארו את חוסר האונים כשאתה מוצא בכוח מביתך; כשאתה מבין שאין ערך לרצונותיך. שאתה נתון בתנאים קשים של צפיפות וחוסר מעש; וכשמכפיפים אותך למשמעת – למרות שברוב המקרים לא עשית כל רע.

קל לפטור את הקושי המוסרי שבזניחת ערכי החירות והאוטונומיה, בטענה שמדובר באנשים מסוכנים. אלא שאלימות אינה הסיבה הרווחת לכפיית אשפוז. די בכך שפסיכיאטר גורס שקיים חשש לסיכון מצד האדם: לא רק אובדנות או אלימות, אלא גם הזנחה ופגיעה ברכוש – היום, מחר, מתי שהוא, כדי שיאשפזו בכפייה. ג' אושפזה בכוח כי זרקה את בגדיה מהחלון וצעקה; ד' אושפז כי לא הסכים להתרחץ; ק' אושפזה, כי טענה שהוריה רוצים להרע לה ובעטה בעציצים. עמימות וסטיגמות מובילות ליד קלה על הוראות האשפוז, והן אינן "המקלט האחרון", כשם שמציג גולד, אלא המפלט הקל. פתרון פשוט יותר מאשר לשכנע אדם לקבל את הטיפול או מאשר לשנות את האווירה והתנאים בבתי החולים כדי שאנשים לא יחששו להגיע.

במקרים מסויימים מצבים נפשיים אכן מובילים לסבל קשה. כמו הפסיכיאטר, גם אונקולוג מתוסכל כאשר חולה מסרב לטיפול. אלא שלפי חוק זכויות החולה, הוא אינו יכול לכפות את הטיפול על האדם אלא כשקיים סיכון בריאותי קיצוני, האדם אינו רציונאלי ומדובר בפרוצדורת חירום. אשפוז פסיכיאטרי כפוי, לעומת זאת, אינו טיפול מציל חיים ונמשך שבועות וחודשים. ככל שהמטופל ממתנגד, כך נקבע שהוא זקוק להמשך אשפוזו. זו הנחת המבוקש, המתעלמת מההשלכות השליליות של הפעלת כוח, ומכך שבני-אדם, באשר הם, סולדים מכפייה.

הזעקה הציבורית של העת האחרונה כנגד כפייה בפסיכיאטריה אינה בבחינת גחמה, אלא ביטוי לחדירת ערכי שוויון וחירות לתחום זנוח זה. היא לא באה רק מצד משפטנים או התקשורת, אלא בראש ובראשונה על ידי מתמודדים עם מוגבלות נפש. המשפט הבינלאומי קובע כיום שאשפוז כפוי יתכן רק במצבים בהם מותרת כפיית טיפול רפואי "רגיל". מדינות רבות, נאלצו לאחרונה לתקן את חוקיהן בהתאמה.

גם בישראל מתחייבת כיום חשיבת עומק ונכונות מצד פסיכיאטרים לוותר על כוחם ועל "נפלאות הכפייה". ג'ון נאש אינו זכור רק בשל מחלתו, אלא בשל הגדרתו, ששיווי המשקל הוא נקודה שבה השחקנים אינם מרגישים מחוייבים לשנות את האסטרטגיה שלהם. השנתיים האחרונות הוכיחו כי נקודת האיזון השתנתה והממסד הפסיכיאטרי, כשחקן מרכזי, מחוייב כעת לשנות את תפיסותיו ודרכיו ולבחור באסטרטגיה נטולת כוחנות.

ענבל בר-און

הזדמנות להכיר את הבלוג החדש:

http://www.ibolaw.co.il/?categoryId=132835&itemId=306773

 

צביאל רופא

כוונתכם רצויה אך מעשיכם אינם ראויים, ואני לא מדבר כרגע על הכפייה והבידוד אלא על הסיפורים שאתם מספרים לכולנו כבר עשרות שנים. סיפורים שרק מסבכים אתכם עוד ועוד. ככה זה כשמסתירים ולא אומרים לציבור אמת בלוויית תרוץ שדוף: "אין למקצוע ברירה אחרת".

נועה הייתה קשורה 24 יום – למה אינכם מודים בפה מלא כי כל מה שהיא עברה היה התערבויות אחת גדולה במסגרת טיפול שנועד לשנות אישיות באופן בלתי הפיך, להפוך אותה בלתי אלימה לעד? ובחדרי הבידוד בשער מנשה אתם עובדים על שינוי האישיות של המבודדים.

אתם מבקשים לעצב אישיות (כזו ששרויה בפיקסציה בשלב ינקותי) ולכן המקצוע אומר לכם שצריך לבודד במשך הרבה שנים ולהתפלל, וגם אז לא בטוח… ד"ר גולד, האם אתם מתביישים במשלח ידכם? ממה אתם בורחים על נפשכם כל הימים? לא מבינים שעם הזמן התדמית שלכם בציבור נעשית גרועה יותר ויותר? שאתם הולכים ומסתבכים ותדמיתכם הולכת ושוקעת מטה מטה? אתם דורשים מאיתנו שנהיה פתוחים וגלויים וכנים… ומה איתכם? איפה הדוגמה האישית שלכם?

אולי הגיע הזמן לפתוח באומץ הקלפים: שאתם לא סוהרים אלא מטפלים לעומק באישיות ומעצבים אותה? אני לא נגדכם, אולי כי אני קצת מבין איך אתם עובדים. אולי היה אפשר אפילו לחוש אליכם אמפתיה, לולא מקלט השו-שו שבו אתם מתחפרים ומתבצרים, ולולא העובדה שאתם פועלים ללא הסכמה מדעת וללא יידוע באשר לסכנות הטיפול.

ונכון, זה כלל לא קל לצאת לחלל העולם הקר והמנוכר מהבונקר החמים והאינטימי שלכם, אבל מה לעשות שהתנאים בו כבר הופכים לבלתי נסבלים גם עבורכם?

תתחילו לשקול ברצינות מה עדיף – לעבוד סגור או פתוח?

דליה וירצברג-רופא

שוב "מוכרים" אותנו כדי לשמר את מבנה הכוח הקורס.

פנינה מספר אחת"המחלקה (הסגורה) היא מקום שבו הם ימצאו מזור לנפשם עד יעבור זעם."

כן, הא? ביקום מקביל? או שיש לאיש הזיות קשות והפרעה חמורה בבוחן המציאות?

פנינה מספר שתיים"כמו ד"ר רוזן, גם אני חוויתי את נחת זרועו של אחד ממטופלי בעת שהיה במצב פסיכוטי חריף. הוא היה משוכנע שהבאתי לאשפוזו בכפייה במחלקה, כדי להשתלט על קצבת הנכות שלו. מתוך אמפתיה והבנה למצבו של המטופל לא דיווחתי מיידית על האירוע האלים, שלמזלי לא היה חמור במיוחד. בהמשך היום, לאחר שאותו מטופל תקף אדם נוסף, ננזפתי על שלא דיווחתי על האירוע, שכן אולי היה ניתן להגביל את המטופל, ובכך למנוע את התקיפה השנייה."

אם מטופל הגיע עד מצב שבו הוא הכה אותך כי חשב שאתה מנסה להשתלט על כספו, זה אומר שאתה מה זה גרוע בטכניקת דה-אסקלציה או סתם בגישה אנושית מפרקת אגרסיה. אנא צפה, צא ולמד מהפסיכיאטר הדגול ד"ר נייל מקלארן הראוי לתואר רופא:

https://youtu.be/d25iAYxSN74

פנינה מספר שלוש: "מי שחושב שבכוחו למצוא פתרון אחר למצבי קיצון נפשיים סוערים אלה, מוזמן להיכנס למחלקה הסגורה ולנסות את כוחו."

לא שזה בלתי אפשרי, אבל אכן קשה ביותר. באמת הגיע הזמן לשחרר את החולים מאימת המחלקות הסגורות. סוף סוף הוא רומז שלא בטובתו על לב הבעיה – האמת המושתקת.

(בלינק מובא מאמר של מייסד סוטריה פרופ' פסח ליכטנברג ב"הארץ":

להוציא את הלוקים בנפשם
מהמחלקה הסגורה

במקום לטפל באדם הלוקה בנפשו באווירה שלווה ובריאה, הוא מטופל במחלקה  פסיכיאטרית סגורה ומצבו מחמיר.

  הגיע הזמן למודל טיפול דיורי  9.12.2013 

וכאשר האיש מתחיל לומר אמת היא מתפרצת ומתירה באבחה אחת את קשר השתיקה, כמו אלכסנדר מוקדון את :הקשר הגורדי

"גם למטפלים יש נפש (להא! וואלה? גם בני תמותה? לא חצי אלוהים?) שעשויה להפעיל מנגנוני הגנה של ריחוק וניתוק רגשי מהעשייה הטיפולית על מנת לשרוד בכאוס היומיומי במחלקה. קהות חושים זו עשויה להתהוות כתוצר בלתי־הכרחי של העיסוק בבריאות הנפש, שנערם לאטו, משמרת אחר משמרת, במשך שנים, בגלל המציאות והתשתיות הדלות במחלקות הסגורות."

נו, היה כל כך קשה להודות? ואין מה לומר, כשאתה צודק, אתה צודק!

פנינה מספר ארבע בעניין הלוך הרוחות העכשווי:

"מדובר בהסטת המטוטלת לקוטב ההפוך, שתנותב בחזרה לקוטב השני בעת שינשבו רוחות אחרות בהינתן הטריגר המתאים (למשל, לאחר שחולה נפש יפגע בנערה ברחוב ולא "סתם" באיש צוות רפואי)."

כמה מחוכמים הסוגריים. ממש קשה לך לחכות ליום הזה? הא? ומה בדיוק עושים חבריך, הפחות מוסריים ממך, כדי לדחוף אנשים למצבים האלה, שישרתו את האג'נדה הפופולרית שלכם שמתרחשת, מה לעשות, רק לעתים נדירות כל כך?! לא כה נדירות אם מקשיבים למנטרות של הבוגרים שמציירים כך את כולנו. מתנצלת על הנימה הצינית, אבל אל תטעו בי, זו רק מרירות הלב על השימוש הנלוז בסטיגמה כלפינו. מרירות שהציפה מחדש לאור המשפט המוזהב לעיל של מר זהב המר כלענה. פעם הייתי חמודה ותמימה. התפכחתי.

ולקינוח הדבש"אשפוזו בכפייה של פרופ' ג'ון נאש בוודאי נחווה על ידו באופן רגעי כנקודת שפל נוראה, אך בדיעבד זאת הייתה תחילתו של תהליך שאיפשר לו לצמוח מחדש."

בהחלט תחילתו של תהליך, אלא שהוא נפתח במקרים רבים-רבים מדי בצורך להשתקם מהאשפוז עצמו. זו לא פראזה. מכירה אישית חברה שאובחנה קלינית בפוסט-טראומה ע"י פסיכיאטר ממרכז בריאות הנפש ברמת חן וגם באופן פרטי אחרי אשפוז של שבוע באברבנאל (אגב, הוצאה הוראת אשפוז כפוי שלא כדין. ראיתי את המסמכים במו עיניי. היא סירבה לעזוב את בית החולים שהתרגלה אליו ולהתאשפז במוסד האזורי – זה שמשייכים אותנו אליו כאילו היינו חפצים).

איך אינך רואה כל זאת, ד"ר עזגד גולד? אולי מה שאמרת כבר משפיע: "מפעילים מנגנוני הגנה של ריחוק וניתוק רגשי מהעשייה הטיפולית על מנת לשרוד בכאוס היומיומי במחלקה. קהות חושים זו עשויה להתהוות כתוצר בלתי־הכרחי של העיסוק בבריאות הנפש, שנערם לאטו, משמרת אחר משמרת, במשך שנים, בגלל המציאות והתשתיות הדלות במחלקות הסגורות."

אז למה למען השם להתעקש על שיטה רקובה כשיש כבר לא מעט אלטרנטיבות טובות יותר?

* טיפול בית
* מעונות יום שמונעים עד 50% מהאשפוזים
* בתים מאזנים מסוגים שונים
* שיטת דיאלוג פתוח

הכירו את המיזם הנפלא של עו"ס איתי קנדר

דיאלוג פתוח ישראל

קנדר

כתבה באתר פסיכולוגיה עברית של הפסיכולוג הקליני אדם לאוב

https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3724

דיאלוג פנימי עם דיאלוג פתוח: סיקור חוויתי של סדנת היכרות עם השיטה

תגובה אחת בנושא “צרור תגובות למאמר הפסיכיאטר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s