רשימת דוא"ל של חברי הוועדה לביקורת המדינה בהמשך. יש גם טקסט מוכן כדי שיתקיים החזון של ארגון מל"מ בתמיכתה המלאה של יו"ר הוועדה לביקורת המדינה חה"כ שלי יחימוביץ'
מה המטרה? להקים ועדת חקירה לנושא מערך האשפוז הפסיכיאטרי
(מיד אשכנע אתכם שמדובר בצו השעה כבר עשרות שנים ברציפות).
מה הבעיה? צריך לשכנע את חברי הוועדה מהקואליציה לתמוך בכך (זה לא בדיוק באינטרס שלהם), שכן דרוש בהצבעה רוב של שני שליש.
יש להבהיר להם כי העניין חוצה מפלגות, אוניברסלי, יש משפחה שאין בה מישהו מכוחותינו?
כולל בני משפחה אנחנו יותר ממיליון איש בארץ, וזו הערכה צנועה כי אחד מארבעה יסבול במהלך חייו מבעיה נפשית קשה.
זה יכול לקרות למישהו שאתם אוהבים, ואל תגידו "לי זה לא יקרה".
אנא התגייסו כולכם למלאכת השכנוע של חברי הוועדה לביקורת המדינה.
<<תחילת טקסט – מוזמנים לכתוב טקסט מקורי או לערך ואריאציות על ההמשך>> הדו"ח הקשה האחרון של מבקר המדינה על מערך האשפוז בבריאות הנפש אינו שונה מכל הדוחות הקודמים. בדוח זה נכתב בין היתר: "במהלך הביקורת נמצאו תנאי אשפוז הפוגעים באיכות חייהם של המטופלים עד כדי ביזוי ופגיעה בכבודם". לפני שמונה שנים אמר סגן השר הרב יעקב ליצמן: "בתי החולים לחולי נפש מזעזעים; הייתי סוגר אותם". ואמר גם: "בתי החולים הפסיכיאטרים לא מתאימים למגורים של בעלי חיים" לפני שמונה שנים אמר מנכ"ל משרד הבריאות דאז איתן חי-עם: "המצב בבתי החולים בישראל מזכיר תקופות שחורות בחיים של עם ישראל. ערכתי ביקורים והזדעזעתי. החוק מאפשר לי לסגור בתי חולים אז אולי באמת צריך לסגור את כולם ובכך נזעזע את המדינה".
סגן השר ליצמן העיר כי הוא חושש שצעד כזה לא יהיה אפקטיבי. "הפחד שלי שאם נסגור, יבוא האוצר ויגיד יופי", ענה סגן השר.
היום מנכ"ל המשרד הוא איש האוצר לשעבר, שהשתתף בדיון ההוא ב-2010, והאשים את משרד הבריאות שלא העביר לידיו תוכנית אב כוללת. היום, אחרי יותר משלוש שנים שהמתלונן ניצב בראש המשרד לצד יעקב ליצמן – עדיין אין תכנית אב כוללת. מה כן יש? טלאי פה וטלאי שם כדי לסתום לנו את הפה. לעג לרש
קריאה קפדנית בדוח זה, כמו גם בדוח הוועדת לצמצום הקשירות ודו"חות **רבים** אחרים, תגלה שורה ארוכה של בעיות. והנה על קצה המזלג:
1. תקצוב חסר של המערכת; 2. צפיפות במחלקות האשפוז; 3. מחסור בכוח אדם בהכשרה מתאימה; 4. היעדר מערכת נפרדת למעורבים בהליך פלילי; 5. היעדר מענים קהילתיים למצבי משבר; 6. היעדר מענים קהילתיים לאנשים המצויים באשפוז ממושך; 7. חוויית אשפוז בלתי מותאמת לצורכי המטופל; 8. אינטגרציה חלקית בלבד בין בריאות הגוף לבריאות הנפש באשפוז; 9. תפקוד הוועדות הפסיכיאטריות 10. היעדר מנגנון פיקוח חיצוני.
מעט העמקתי/פירטתי: א. סטיגמה חברתית קשה שגוררת דה-הומניזציה ב. כוח מופרז שמשחית ג. הקבוצה מתביישת לצעוק ולהוביל שינוי ד. כוח אדם שחלקו מאופיין ברמה מקצועית נמוכה ה. המבנה המוסדי הטוטלי שיש בו ביטול הפרט לצד היררכיה נוקשה ו. רמת תשתיות ירודה שמתחזקת עליבות ומשפיעה גם על היחס: "במקום מגעיל היחס מגעיל" ז. חוסר מעש ושעמום שיוצר קונפליקטים עם הצוות ובקרב המאושפזים ח. צפיפות רבה שמולידה חיכוכים בין המאושפזים ובינם לבין הצוות ט. שחיקה מקצועית שגוררת אובדן אמפתיה עייפות החמלה – "Empathy and Compassion Fatigue" י. היעדר חינוך עמוק והכשרה נאותה לצוותים יא. אי הפרדת ההליך הפלילי;
עבריינים אלימים שזורעים פחד בקרב החולים "הרגילים", סוחטים אותם ויוצרים ומלבים את "מיתוס המסוכנות" שלנו. רוב רובם של העבריינים שמובאים לשבועיים "הסתכלות" נמצאים כשירים לדין; זה ניסיון להימלט מנשיאה באחריות למעשים ולחמוק מעונש. והמטריד מכל:
יב. קשר שתיקה מצד הגורמים החיוביים, החוששים לצאת נגד הזרם כדי לא לאבד מקום עבודה ופרנסה.
כדי לחולל שינוי חברתי נחוצים שלושה תנאים: 1. הציבור מכיר בבעיה ♨️ 2. יש חזון/מודל חלופי 🏫 3. מתגבש כוח פוליטי שיכול להוציא את הדברים אל הפועל. 💪
שני הראשונים הושגו במלואם. מספר 1 הושג הודות לחלוצי התחום (חלקם יפורטו בהמשך), הודות לארגון בזכות, הודות לעיתונאי המסקר בנאמנות את הנושא הזה כבר רבע מאה רן רזניק ובראש כולם הצדיקה העשויה ללא חת Keren Neubach ותוכניתה סדר יום עם קרן נויבך עם כל הצוות המדהים שלה, כולל התחקרניות Dana Asaraf Danit Shukron Yedidya הודות למשפטנים מסורים Inbal Bar-On Daniel Raz @admit rozentzweig הודות לד"ר שרון שלו, מומחית בינלאומית לעינויים, קשירה ובידוד שהגישה דו"ח על בי״ח שער מנשה, אשר ממצאיו קבעו חד משמעית כי מדובר בעינויים לפי הגדרות בינלאומיות.
מספר 2 הושג גם בזכות כל אלה לצד לבעלי חזון אמיצים כגון Pesach Lichtenberg סוטריה ישראל יעל עדן ברוך בית של תקווה, ועוד. החזון קיים למעשה בארה"ב מ-1970 ומופעל בשאר העולם יותר מ-40 שנה.
על מספר 3 כפי שאתם רואים עובדים באופן נמרץ בימים אלה. אמנם כרגע חה"כ אחד בלבד מסייע לנו, אבל כבר יש כמה הישגים:
1. נציגת מל"מ דיברה 8 דקות בדיון הוועדה לביקורת המדינה שהתקיים ב-16/7 השנה, ונייר העמדה של מל"מ עלה לאתר הכנסת (יובאו בתגובה למיטיבי לכת).
2. ב-29/7 – בסיום פגישה אישית שנמשכה יותר משעה – הביעה השופטת בדימוס גב' דליה דורנר את נכונותה לעמוד בראש ועדת החקירה.
3. חה"כ דב חנין Dov Khenin מטה שכם אחת עם מל"מ ולצדו הדוברת שלו Ella Yedaya ויש כמה דרכי פעולה לאחר שהכנסת תחזור לפעילות.
גם העוזר הפרלמטרי של שלי יחמוביץ' Ron Gilran התגלה כאיש רציני שאוהד את העניין. חה"כ יהודה גליק – Yehudah Glick מגלה רגישות רבה לנושא.
4. מכתב תמיכה מארגון בזכות, המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, המפרט בדיוק את הצורך הדוחק (יובא בתגובות).
5. ב-16/9 (בדיוק חודשיים לאחר הדיון בוועדה) – באירוע רב משתתפים – הבטיחה שלי יחימוביץ כי תתמוך בכל לב ביוזמתנו להקים ועדת חקירה ממלכתית, אם נצליח לשכנע את חברי הוועדה מהקואליציה לתמוך בכך, שכן דרוש בהצבעה רוב של שני שליש
אין מנוס מלפרמט ולאתחל תוכנה חדשה. החזון, כאמור קיים.
לסיכום, שוררת בציבור הסכמה רחבה שנחוצה מאוד תפיסה חדשה בתחום שירותי האשפוז בבריאות הנפש, תוך נכונות לעיון וכפירה במוסכמות המערכתיות והמקצועיות ולהציע מתווה חדש וכולל, תפיסתית ומעשית.
כנציגי ציבור חלש, מודר ומקופח, הסובל אני מפצירים בכם בכל לשון של בקשה להשיק יחד יוזמה שיש לה סיכוי לטפל, ואולי אף לפתור, באופן שורשי ויסודי, את חוליי המערכת הרבים.
<<סוף טקסט>>
תודות לחלוצים: צביאל רופא, שולה בן-דעת אלפרוביץ', ארי ירדני, דליה וירצברג-רופא, Avi Oren, איתן זיגלבאום (Eitan Sigelbaum), Shira Alfiah Burstein, Ronen David, Renana Stanger Elran Roni Ben-Shir, Dekel Ziv, Ziv Dayan, Miki Resilevski Sharon Cohen Michal Bassan Rilli Willow ועוד ועוד ועוד
הודות להוגה וליזם, עובד סוציאלי במקצועו, Itay Kander איתי קנדר עו"ס
הקדשתי את עבודת התזה שלי לחזון הראוי בעיניי ובעיני רבים בישראל. כתבתי את העבודה אצל הסוציולוג בעל השם העולמי פרופ' משה צוקרמן (הציון 95). במקום לפרסם את התזה בכתבי עת מדעיים יוקרתיים, בקרוב אעלה אותה לרשות הציבור לשימוש חופשי (מי שיעשה בה שימוש מתבקש כמובן מראש לתת רפרנס). יפליא אתכם לדעת שהחזון הוא למעשה בן יותר מ-200 שנה? כך החל התחום הזה לפני שאיבד כל צלם אנוש – שיא ביטול האדם קרה במלחמת העולם השנייה – וקיבל את צלמו בחזרה בשנות החמישים והשישים כשהשיא היה פועלו של הפסיכיאטר האיטלקי שפעל בניגוד לאינטרסים של עצמו וחבריו והעביר חוק שהוביל לסגירתם של כל בתי החולים הממשלתיים באיטליה לטובת מגוון שירותי קהילה ופתיחת מחלקות פסיכיאטריות בכל בתי החולים הכלליים. עם זאת, מחל' פסיכ' בבי"ח כלליים – אינן פתרון הולם. "נועה" – שנקשרה 24 יום ברציפות – קרתה בשיבא; "היולדת באפלה" – שזכתה ב-5 מיליון שקל פיצויים – קרתה בהדסה, ועוד ועוד.
אז טדם-טדם 🥁 📣 קבלו את עשרת המופלאים (הלוואי שיתגלו ככאלה!) שאת לבם עלינו לכבוש. מעכשיו אתם מפציצים אותם במכתבים מטלטלים הדורשים ועדת חקירה:
2. ביטן דוד מהליכוד (לא עסוק מדי עכשיו?) 02-6408417 dbitan@KNESSET.GOV.IL
3. בן-ארי מירב מכולנו 02-6408123 (העוזר יוסי גדמו איש חיובי; ביקש תזכורת אחרי הפגרה להעלות את הנושא בישיבות הכנסת) bmerav@KNESSET.GOV.IL
4. נגוסה אברהם מהליכוד 02-6408699 (מיילים נמחקים בלי שנקראו כלל. יודעת שזו אשמתו של העוזר אבל כתבתי לו בפומבי בפייסבוק ש"אנחנו והקהילה האתיופית חייבים לחבור יחד בברית אחת, ומאוד התאכזבנו". לא התקבלה כל תגובה) aneguise@knesset.gov.il
5. סמוטריץ בצלאל מהבית היהודי 02-6408375 😱 מעורר חלחלה. לעג בטוויטר למצעד הגאווה, וכתב משהו נורא: עוד מעט ייצאו חולי הנפש מבתי המשוגעים ויעשו מצעדים… עניתי לו בפומבי שכבר אירגנו שני מצעדים ב-2004 ו-2005 תחת הסלוגן אם תכירו אותי תשתגעו עליי, ושלחתי לו כתבות ותמונות… האמת שזה קצת מייאש. שנים רבות של חריש עמוק, ואלה הם נבחרי העם. יש סיכוי איתו בכלל?) bezalels@KNESSET.GOV.IL
6. מרגי יעקב מש”ס 02-6408075 ymargi@KNESSET.GOV.IL
8. אלהרר קארין מיש עתיד 02-6408011 (העוזרת ליאור. שיחת טלפון ארוכה מאוד, מיליון מיילים ווטסאפים. מסוככת בגופה ומגוננת נמרצות 🐎 על פרטיותה של הח"כ) Kelharrar@knesset.gov.il
תודה מיוחדת למערכת דהמרקר TheMarker Online שהזניקה את "הקריירה" שלי ביוני השנה כשנכללתי ברשימת 20 נשים שמשפיעות על הרפואה בישראל. כמו כן, זכינו שמאבקנו סוקר בהרחבה בעיתון Haaretz הארץ ע"י עיתונאים ועורכים שונים, ובהם Ronny Linder. עוד תודה מיוחדת לעורך מדור הדעות Alon Idan וגם לשגרירנו ברומא (מזל טוב!) עורך מדור הדעות לשעבר, ד"ר Dror Eydar. בעצם גם לוויקיפד Zohar Drookman שלפני 5 או 6 שנים מסר לי את הדוא"ל של השופטת הנכבדה, שנכללה מאז ברשימת תפוצת מיילים – והתייצבה לצדנו.
והתודה הכי עמוקה לסופר Amos Oz עמוס עוז ששינה את חיי בשינוי מתגלגל שממשיך עד עצם ימים אלה. ספרו, "סיפור על אהבה וחושך", שבמרכזו חוויית ילדות מכוננת משותפת לשנינו, מימש עבורי במלואו את המושג ביבליותרפיה.
בלינק לעיל תקראו את סיפור המשפחה שלי: מה שהרס הוא מה שבנה; לביטול ערך האדם ולחובה להילחם בו יש בתוכי שורשים עמוקים (עמוקים מדי).
תודה רבה, שנה טובה וגמר חתימה טובה, דליה וירצברג-רופא, יו"ר מל"מ – מתמודדים למען מתמודדים – MALAM – להשגת זכויות ולמאבק בסטיגמה ו צביאל רופא – המייסד
"בכל העולם חוששים מפסיכיאטרים. הם בנו ברחבי העולם מוסדות אלימים המסוכנים לשלום יושביהם." אגב, לפי כל המחקרים, חוץ ממקרים מסוימים של שילוב עם התמכרות לסמים ולאלכוהול, לא רק שמתמודדי נפש לא יותר מסוכנים, אלא הם אף מועדים פי 2.5 מאנשים אחרים ליפול קורבן לאלימות כשהם במצב פסיכוטי.
בניגוד לשיח הרווח של הציבור הבור, התקף פסיכוטי אינו התקף אמוק של זעם אלים, אלא מצב של בלבול, מחשבות שווא, הזיות וניתוק ברמה מסוימת (משתנה אצל כל אחד ואחד) מהמציאות, מה שהופך את האדם לחרד, סובל וחסר ישע. טרף קל.
אם בביתהאח הגדולהטלוויזיוני הדיירים רוצים לאכול זה את זה ללא מלח, תארו להם מה עושה המבנה המוסדי ההיררכי, על פערי הכוח הבלתי נסבלים שבו, הצפיפות האיומה, התשתיות הרקובות, הניכור הרגשי, האוכל הדוחה, חוסר המעש, וניצול החולשה מצד אלה שהכוח השחית אותם. אתם תקבלו אתהמקום הכי חם בגיהנום.
אבל למה זה ככה? שאלתי אתצביאל. למה הם לא משתנים ואף מתעקשים על דרכיהם? הרי שופכים את דמם בתקשורת. הם זוכים לקיתונות של שופכין. בצדק כמובן, שכן הם רומסים אנשים וזכויות אדם. למה, שאלתי את אישי היקר, הם נאחזים בקרנות המזבח?
למה פרופ' אלכסנדר גרינשפון מנהלבי״ח שער מנשהסופג את זה (לפני כשבועיים הזמין אותנו לסיור אצלו. ענינו בנימוס שנצא זמן בקרוב. נשתדל למצוא. לא ממש דחוף). למה ד"ר Tal Bergman Levy, ראש אגף ברה"נ במשרד הבריאותהתעקשה אחרי 24 יום של קשירה רצופה ש"נועה" מסוכנת ושעליה להישאר שם (רק בלחץ שופט שעמד לפסוק תקדים לא רצוי למערכת, הועברה "נועה" לבי"ח בבאר שבע, למחלקה חצי פתוחה, שבה לא נקשרה ולא פגעה באיש).
צביאל רופאלא התקשה לענות. "כי הם פנאטיים לטפל", אמר לי, "יש להם דרכי טיפול שכוללות שיטה דינאמית לצד עיצוב התנהגות שמובילות לתוצאות, ומבחינתם מדובר בבסיס הפרופסיה ובהצדקת קיומה".
ואז המשיך:
"הסתדרות הרופאיםלא משתפת פעולה עםאיגוד הפסיכיאטריה בישראלרק בגלל קולגיאליות. ולא רק בגלל יחסי תן-קח עמוקים של שיתופי פעולה מסוגים שונים, החל בכנסים ועד חוות דעת משפטיות שבהן יד רוחצת יד, אלא בעיקר בגלל שבדיונים פנימיים בין הרופאים הם מסכימים ומקבלים את הרציונל הטיפולי של הפסיכיאטריה, וזכויות האדם אינם בראש מעייניהם."
דבריו של צביאל נשמעו לי הגיוניים בתכלית, בעיקר לאור ניסיונות הסרק החוזרים ונשנים שלנו במהלך 20 שנה לגייס תמיכה מצדרופאים לזכויות אדם. כן, אפילו הם! אפילו הפלג הקטן שנרתם להגנה על זכויות האדם (של הפלסטינאים. עבודה חשובה מאוד וראויה להערצה!) מתנער מהנושא הזה, שלא לדבר על עורכי דין אבירי זכויות אדם שממש דוחים בכל דרך אפשרית אפילו קריאת דוא"ל בנושא שאינו בתחום התמחותם ועיסוקם.
נכון, Michael Sfard? למה לא למחוק בשקט דואר לא מעניין? כולנו עושים זאת עשרות פעמים ביום. למה לפגוע בציפור הנפש של אקטיביסטים שהקדישו חייהם לכך, כפי שאתה מקדיש חייך לציפור הנפש שלך?
וצביאל המשיך: הפסיכיאטריה מתוחכמת. הם הסכימו לוועדה לצמצום ההגבלות. יו"ראיגוד הפסיכיאטריה בישראלד"רTsvi Fischelהיה בין עמודי התווך שלה וקשר קשרים אישיים מלבבים בזכות מזגו הנלבב. הוא היה כוכב תקשורת בימים שבהן חגגו את ההמלצות המדהימות. בדי עמל רב הצלחתי להשתחל לתוכנית חשובה אחת לצדו שלרן רזניקשדיבורו הקולח לא מותיר מקום רב ליושבת לצדו. אבל לא תנחשו מה קרה בבוקר התוכנית…
[דיגרסיה אנקדוטית]
בבוקר התוכנית התקשרו אליי מההפקה להודיע לי על שינוי קטן. כוכב התקשורת הבלתי נלאה הנ"ל, יו"ר האיגוד היום, הוצנח גם על ראשי. "תודה שהודעתם לי", אמרתי, "קבלו ביטול. לא אבוא לקשט לכם את האולפן. אני לא מתמודדת מחמד" (זה היחס שקיבלתי בימים ההם מרוב גורמי השדה). לאחר דקות אחדות התקשרו שוב והודיעו כי השתתפותו בוטלה, ונהיה רק שניים, וכך אכן היה. זה קרה יותר משנה לפני שמערכתTheMarker Online(המגזין המודפס) כללה אותי ברשימת 20 נשים שמשפיעות על הרפואה בישראל. אולי היום לא היו מנסים בכלל.
אז שוב תודה לך, הכתבת Yael Belkin מדה-מרקר שבישרה לי על העניין. זה קרה ביוני השנה, והוביל אותי למקומות שלא העזתי לחלום עליהם. טפו-טפו, בלי עין הרע. רק חבל שהעבודה קשה ואינטנסיבית מדי; איש לא מוכן לתקצב את הפעילות של מל"מ – מתמודדים למען מתמודדים, וכבר אין לי זמן לפעילות האהובה עליי ביותר – בהייה. בלהט הקרבות גם שוכחת לשתות ולאכול.
[סוף הדיגרסיה]
היה ברור מראש, צביאל ממשיך להסביר לי, שהוועדה נועדה להוריד את גובה הלהבות, לשכך את זעמו של הציבור, ולזקוף את גווה של עמותת זכויות שלחמה בנחישות ובאומץ (לא בצחוק! ממש כך) וחגגה את התוצאות כאילו היה מדובר בניצחון מלחמת ששת הימים. אופוריה. היה ברור מראש שזה יהיה רק על הנייר. כמו הביריון השכונתי שמאיים "תחזיקו אותי", היה ברור שכל גורמי הממסד הרשמיים "יחזיקו חזק" את ההמלצות הפנטסטיות ויוציאו להן את המיץ עד שתישאר קליפה ריקה.
וכך הגענו לעצם הימים האלה: תחינה בפני מנכ"ל משרד הבריאותMoshe Bar Siman Tovשלא יסיר את המכשול האחרון בדרכם של הפסיכיאטריה המגובה היטב בהר"י מלהחזיר עטרה ליושנה ולמחוק את כל הישגי הוועדה כאילו לא הייתה.
המנטור הבכיר יותר שלי, פרופ' Uri Aviramהסביר לי: כדי לחולל שינוי חברתי דרושים שלושה תנאים: 1. הציבור מכיר בבעיה (יש!) 2. יש מודל/חזון חלופי (יש). 3. מתגבש כוח פוליטי שמאפשר להוציא לפועל (עובדים על זה!).
שלי יחימוביץ, ביום ראשון הקרוב את תדברי גם על "הפקרת מערכת בריאות הנפש" – זהו ציטוט מדברי התיאור של האירוע: הבריאות שלי: מפגש עם ח"כ שלי יחימוביץ' על תיקון מערכת הבריאות. אנחנו בארגון מל"מ, כמו רבים מהבכירים שעומדים מאחורינו, כמו כמיליון (הערכה צנועה) מתמודדי נפש ובני משפחותיהם (אחד מכל 4 יתמודד במהלך חייו עם בעיה נפשית רצינית) מחכים למוצא פיך.
אנחנו מקווים שתכריזי על כוונתך כיו"ר הוועדה לביקורת המדינה להוביל מהלך שבסופו תקום הוועדה. זה המנדט שלך! זו שעת כושר בלתי חוזרת. את תקבלי מקום של כבוד בדברי הימים. אולי לא כראש ממשלה, אלא כמתקנת חברתית. במקום בו אין אנשים, היי אישה! בדומה לשופטת דליה דורנר, שבעינינו היא דמות מופת, ועוד יסופר בעתיד מדוע הוחלט לפנות דווקא אליה ולא לאף שופט אחר. אין בינינו שום קשר בימים אלה, ואפילו היא לא יודעת מדוע פנינו אליה. ייתכן שהיא מנחשת.
לסיכום, כל מה שקרה בנושא הקשירות הוא כרוניקה של מוות ידוע מראש, ועולם כמנהגו נוהג.
ארגון מל"מ שמח וגאה לבשר על תמיכת ארגון בזכות, המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, ביוזמה להקים ועדת חקירה ממלכתית לנושא האשפוז הפסיכיאטרי בראשות השופטת בדימוס, גב' דליה דורנר
ארגון מל"מ שמח וגאה לבשר על תמיכת ארגון בזכות, המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, ביוזמה להקים ועדת חקירה ממלכתית לנושא האשפוז הפסיכיאטרי בראשות השופטת בדימוס, גב' דליה דורנר
צפו בתוכנית טלוויזיה בערוץ 11 שהוקדשה לבית של תקוה. ביקרתי במקום והכרתי את המייסדת יעל עדן ברוך שהפכה לשותפה לדרך.
המקום נפלא והלב ענק. יעל אינה מושכת שכר עבור עצמה אלא רק מכסה הוצאות. כך כבר 8 חודשים – אישה משכמה ומעלה.
המחיר הגבוה שאנשים נאלצים לשלם על השהות בבתים המאזנים (יש 5 כאלה בארץ), מאחר שקופות החולים טרם החליטו לממן את השירות, הוא בלתי נסבל, ונובע מכך שמשרד הבריאות מכתיב שיהיו במקומות אלה 16 וחצי תקנים.
אלא שהרוח הנושבת ממשרד הבריאות נשמעת עוינת, כפי שניתן להיווכח בנקל מהודעה רשמית שהתפרסמה בתוכנית הנ"ל. הובהר בהודעה זו כי התקנות חוברו באופן *חריג* ל*תקופת ניסיון* כדי לצמצם את *הסיכון* הנשקף מהם לציבור.
סיכון לציבור? איזה חוסר מודעות עצמית! ראו מה קורה אצלם!
הנה http://bit.ly/2P5tD0C "כתב אישום חלקי מאוד" לקראת הקמת ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופטת בדימוס דליה דורנר (אמן!) אנא עזרו לנו לממש זאת.
אתמול, למחרת הפרסום, ביקשנו הבהרה לגבי ההודעה האומללה הזאת, אך עד רגע זה לא התקבלה.
אתם מוזמנים לצפות ולהפיץ את הבשורה הכללית של הבתים המאזנים – חלופות אשפוז.
הפסיכיאטרים נורא מתרגזים כשאומרים "חלופות אשפוז" וכופים את המינוח "בתים מאזנים", כדי שאיש לא התיימר חלילה להחליף אותם ואת שירותיהם הטובים.
אבל הפעם הם צודקים. לא מדובר בחלופות אשפוז. מדובר באשפוז ממש לכל דבר ועניין.
אנשים אוכלים וישנים שם, ושוהים במקום ברציפות במשך שבועות, עד שמצבם מתייצב, ואז כרגיל משתחררים לקהילה. סליחה. הם כבר בקהילה. אז עד שהם יוצאים מהקהילה אל הקהילה.
שמעו איך פסיכיאטר בכיר מאשר במו פיו – באמירה מפורשת – את כל מה שאני טוענת כבר כמה שנים, שהגוף החזק של פורום מנהלי בית החולים מחזיק בצוואר את משרד הבריאות, כל כמה שכולם יכחישו (מזל שיש דוקטורט שלם – של דליה גיא – שמדגים זאת באותו ובמופתים).
האיש, ד"ר Tsvi Fischel יו"ר האיגוד הפסיכיאטרי ומנהל מחלקה בית חולים גהה בניהולו של מנהל הריזורט Gil Zalsman שאינו טורח לענות למכתבים, כי כך אמר אצל קרן "עם מטופלים אני מדבר בחדר הטיפול שלי".
אגב, מצחיק עד היום פסיכיאטרים מציינים בנדיבותם שהם מדברים איתי כי יש להם כבוד למטופלים. מצחיקים. הם חיים באשליה שהם המטפלים שלי. בינתיים יש לי רק אחד: Yaron Gilat אחד שיש מה לדבר איתו מעבר למינוני תרופות. הוא אפילו קורא את לאקאן.
וזה מה שאמר הצבי, על במותיו אנחנו חללים:
"חייבים להבין: התקציב לבתים המאזנים לא יבוא מתקציב בתי החולים!"
ד"ר צבי פישל, האם השתגעת חלילה? מה פירוש לא יבוא? אז מאין יבוא?
האם החצרות הביזנטיות המיותרות שלכם ימשיכו למצוץ את לשד מחצית התקציב?
לא תיתנו אפילו ביס קטן, יא קמצנים!
לא תפרישו, כל בית חולים, אפילו חלקיק קטן מהתקציב ל-10 מיטות בית מאזן?
הרי זה הצ'אנס של חייכם לרכוש לגיטימציה, אם חפצי חיים אתם.
וכל זאת כשאנשים נמקים ומתייסרים אצלכם במחלקות, ונותרים עם טראומות לכל החיים, ולעיתים אף לוקים בפוסט-טראומה – לפי האבחנה שלכם!
יו"ר האיגוד הפסיכיאטרי, האם אתה רופא? האם נשבעת בשבועת היפוקרטס? האם אתה מכיר את ארבעת עקרונות האתיקה של ועדת בלמונט? צא ולמד: אוטונומיה; יעילות; רצון טוב (החליף את "ראשית, אל תגרום נזק" המיושן) וצדק חלוקתי של משאבים.
איפה אתם חיים? האם אתם באמת דינוזאורים? האם אתם מנותקים ממה שקורה בעולם? לא נראה לי. אתם פשוט מנותקים מהלב. אתם מנותקים לגמרי ממה שאתם קוראים: "טובתו של החולה".
כל פעם שאתם מצניעים פרטי מטופלים בנימוק הגנה על צנעת הפרט – אנחנו מגחכים במרירות.
כל פעם שאתם לא נותנים לנו לבחור מקום אשפוז בגלל *רצף טיפולי* (הוכחנו באמצעות מאות שאלונים שאינו קיים ממילא!) – אנחנו בוכים על הצביעות.
כששמעתי אותך אומר זאת, לא האמנתי למשמע אוזניי. האם הנתק כה מוחלט עד כדי כך שאתה אומר זאת בטלוויזיה בפה מלא וללא בושה?
נזכרתי בעתירה הראשונה לבג"צ על הזכות לבחור מקום אשפוז. היינו משוכנעים שהמדינה תענה: "אחרי הרפורמה יהיה בסדר", כמיטב המסורת הישראלית.
אלא שהם ענו בכתב ובמפורש: "גם לאחר העברת האחריות הביטוחית לקופות החולים הסדר האזוריות יישאר על כנו."
זוכרת שנשמטה לי הלסת וחשבתי: "גם את התקווה הקטנה שהרפורמה תביא איתה שינוי במצב – גם אותה אתם שודדים מאיתנו?!" אתם רציתם שנבין שאבוד לנו, וזאת בלי בושה וללא הצנעת העוול הנורא של שלילת זכות זו אך ורק ממתמודדי הנפש!
(אגב, תמיד אדם יכול לבחור מראש כשהוא צלול באמצעות טופס "הוראה מקדימה" כמו בחו"ל – עדיפות ראשונה, שנייה, שלישית וכו')
יש אנשים שפוחדים בצדק מבית החולים, שבו נכפה עליהם להתאשפז, לא פחות ממה שהם פוחדים מהתקף פסיכוטי שיש בו מצוקה קשה, חרדה ובלבול.
ידו של אדם באחד הריזורטים שבהם אין כל סיכון למטופלים (הכתבה המלאה ב-ynet)אני יושבת על מיטה בבית של תקווה
את המצב הקשה הזה ניסינו לפתור באמצעות שני בג"צים – 2010 ו-2012. קיווינו שהשופטים יפסקו שגם לנו יש זכות לבחור בית חולים כמו לכל שאר החולים. עשינו טעות. משום מה היינו בטוחים שיש שופטים בירושלים. היינו תמימים ולא הבנו את הפער שבין צדק וחוק לבין מה שקורה בפועל.
כלפי חוץ דיברנו רק על זכויות אדם, אבל בפועל כולם הבינו שאנחנו רוצים ליצור תחרות בין בתי החולים, שכרגע ראשי הבקר מובטחים להם ללא כל תמריץ לשפר את המצב הקשה שתואר לעיל.
גם הצעת חוק לבחירת מקום האשפוז שיזמנו ב-2014 נפלה. בניגוד להבטחתה המפורשת ולסיכום בינינו לשרה לשעבר יעל גרמן, בתיווכו הנאמן של חה"כ דב חנין.
ההצעה נפלה כבר בוועדת שרים לענייני חקיקה, כי "השרה יעל גרמן לא תעשה שום דבר שלא על דעתו של הדרג המקצועי". כך אמרה לי בפירוש במילים אלה, בשיחת טלפון, יועצת השרה דאז, גב' אורית בוצר. התפלצתי, איזה עולם עקום!
התירוץ הרשמי להפרת הבטחתה של השרה דאז יעל גרמן לאשר את החוק היה נוהל חדש וערמומי שהחיל משרד הבריאות מ-1 בנובמבר.
הנוהל -"מצג מוכוון בג"צ" – מכריז בגאווה בסעיף הראשון כי אדם רשאי לבחור מקום אשפוז. כמה היינו מאושרים שקראנו זאת. הצרה היא שהסעיף הבא מפרט כי זכות זו תתאפשר בהגבלה אחת: בתנאי שהתפוסה בבית החולים אינה עולה על 95%.
הפער השגרתי שבין הדמות הציבורית לאמת, מעולם לא נענתה לבקשה להיפגש עמה
ד"ר גדי לובין ראש אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות התראיין לצדי ב"לונדון את קירשנבאום" במרס 2014, ואמר: "התפוסה הממוצעת בכל בתי החולים הפסיכיאטריים בארץ עולה על 100%. מאז באורח פלא נתוני הדיווחים הרשמיים יורדים אט אט, אך עדיין אינם נופלים מ-95% בממוצע. כלומר, זכות הבחירה היא אחיזת עיניים.
שר הבריאות שלנו בפועל עסוק בהרבה מאוד עניינים שונים ומשונים, עם מעורבות בעייתית בענייני המבורגרים, סוכר וטבק, אך אינו מצוי כלל בסוגיות מדיניות בתחום בריאות הנפש. ב-2010 זעק בקול גדול:
יצא לידי חובתו, ומצפונו נדם. אחרי שנה בלבד כבר גונן על עצמו כרגיל באמצעות פקיד מהדרג המקצועי:
במכתב לעיל: ליצמן – OUT; ד"ר איגור ברש – IN
כבוד הרב סגן השר יעקב ליצמן, שאינו מקבל מיילים בניגוד לחוק השורר, ואינו עונה לפניות טלפוניות ול-SMS שהוא מזמין להשאיר לו.
ב-2010 גם אמרת:
"יש בתי חולים פסיכיאטריים שהמצב בהם הוא תת-אנושי".
צר לי להודיעך, הרב ליצמן,
גם התייחסותך לנושא, והתייחסות כלל צמרת המקצוע, וגם הר"י, ו-119 חברי הכנסת, שכבר עייפתי מלנסות לשווא לפרוץ את אטימותכם ואת חומות העוזרים הפרלמנטריים והיועצים המסוככים בגופם על גופכם וחירותכם – "משרתי הציבור"…
וגם רוב כלי התקשורת והרשתות החברתיות כגון טוויטר ועיתונאיו אטומי הלבבות, שבמקרה הטוב והנדיר ביותר מתחילים התכתבות, שואלים שאלה ונעלמים כלעומת שבאו – —
היחס של כולכם לנושא – או היעדר היחס ליתר דיוק – הוא תת-אנושי באותה המידה.
ואתם הנורמליים? אבוי.
הרב ליצמן,
וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ
לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'
פירש רש"יאני ה' נאמן לשלם שכר ונאמן להיפרע, כלומר נאמן להעניש את מי שיעבור על הציווי!
הרמב"ם: "כל היכול להציל ולא הציל, עובר על לא תעמוד על דם רעך. הרמב"ם מציין שלקיום המצווה יכול אדם גם להזעיק אחרים שיצילו.
הרמב"ם קובע כי איסור זה הוא מן הלאווים החמורים, משום "שכל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא".
וכמה קורבנות בנפש נגבו מאיתנו, מתמודדי הנפש, עד היום?
גם בגלל הסטיגמה הנוראה שלכם עלינו, אשר לה חלק הארי במצב האיום של שירותי הצלת הנפש, המרתיעה אותנו מפני אשפוז, עד שהמצב מחריף מאוד או עד הקץ המר.
כולל אבי ז"ל בני וירצברג, ניצול השואה ולוחם הפלמ"ח, שחיבר את הספר "מגיא ההריגה לשער הגיא", ששם קץ לנפשו בהיותי בת 10, לנגד עיניי, שעה לפני שבן דודו, המחנך הירושלמי הידוע דב וירצבורג ז"ל, בא במיוחד לבאר-שבע כדי לשכנעו להתאשפז. זמן קצר לאחר מכן ישבתי לצד אמי היקרה ז"ל כשהטיחה דברים קשים מאוד בפסיכיאטר שסימם אותו בתרופות דור 1968.
הרב ליצמן, דע לך כי פיקוח נפש דוחה את השבת – בבת עינך!
לסיכום, הצלחנו רק במישור ההסברתי בזכות כתיבה אינטנסיבית וראיונות בתקשורת.
חמש שנים אחרי הבג"צ הראשון גם ארגון "בזכות" הצטרף למאבק, ולצדם חלק קטן מהעיתונאים (קטן מדי!) בניצוחה של העיתונאית המעולה ביותר בישראל, קרן נויבך.
אבל למעשה כשלנו. המאבק המשותף של צביאל ושלי במהלך 20 השנה אחרונות לא הביא לתוצאות משמעותיות. אמנם ההיבריס המקצועי של הפסיכיאטרים רוסן. הם קיבלו שיעור חשוב בצניעות. הם אפילו למדו לדקלם אמירות שהן בון-טון. האופוזיציה הפנימית בקרבם קיבלה רוח גבית. עדיין מאבקם של "בני האור בבני החושך" קשה מאוד. הם מעטים מול רבים. התפיסות הליברליות והחדשניות שלהם נתקלות בחומה בצורה של האסכולה הישנה. נכון, הזמן פועל לטובתנו. עוד 20 שנה כל הכוחות הפרוגרסיביים יגיעו לגדולה.
אבל אנחנו לא יכולים לחכות עוד 20 שנה עד שזה יקרה!
ועדת חקירה ממלכתית היא צו השעה!
היא תבנה את כל השדה מחדש
תשרש את הרעות החולות
תשרטט מערך מתוקן
תתווה פיתוח שירותים קהילתיים ותכניות לחינוך הציבור
היא תהווה מצע הכרחי לכוחות המקצועיים שיבואו
אנא עזרו לנו להקים ועד חקירה ממלכתית
כולם ירוויחו:
אנחנו נפסיק לחיות בפחד ובאימה ובסבל מיד אדם
המשפחות יסבלו פחות וינשמו מעט לרווחה
אנשי מקצוע מצוינים ינהרו למקצוע הדחוי
ומי יודע, אולי המזור יחלחל גם לחוליי החברה אחרים?
לנו כל זה ברור כשמש
אברבנאל 2012מעייני הישועה 2018
תקציר אירועים:
בעקבות דיון בוועדת ביקורת המדינה בדוח המבקר על מערך האשפוז בבריאות הנפש, שבו דיברנו ארוכות, נפגשנו עם כבוד שופטת העליון בדימוס דליה דורנר בלשכתה בבית המשפט העליון. דורנר נתנה את הסכמתה העקרונית לעמוד בראשות ועדת חקירה ממלכתית על מצבו של מערך האשפוז בבריאות הנפש עקב הדוחות החמורים של מבקר המדינה במהלך השנים, שלא הניבו את השינויים הנחוצים.
ב-7 באוגוסט 2018, בעקבות שליחת טופס תלונה רשמי למבקר המדינה על חוויות אישיות קשות מאשפוזים, הוחלט לאחר התייעצות משפטית להעביר את תלונתנו לידיו של מבקר המדינה עצמו.
התקשרו אלינו מבית הנשיא ב-16/8 לאחר שביקשו את מס' הטלפון בעקבות מכתב שנשלח בדוא"ל שעות אחדות קודם לכן. הובטח לנו בשיחה שהנושא החשוב יועלה בישיבתם ושינסו לסייע. בירכו אותנו על שליחותנו.
· פנינו למנכ"ל משרד הבריאות ביוני 2016 (עד לאחרונה לא ידע מי אני בכלל, כפי שעלה בעימות אצל קרן נויבך), וקראו את תשובתו של מנהל המערך הקליני, ד"ר אהוד ססר, ואת תשובתנו לתשובתו.
ותודה רבה לאישי היקר, צביאל רופא חלוץ מתמודדי הנפש (שהגה את הביטוי מתמודד נפש), על האהבה, על החזון, על הנחלת הייעוד והעברת הלפיד, על העוצמה הרוחנית והמוסרית ועל הליווי נאמן והנדיב בייעוץ חשוב מתמשך ובדאגה לכל צרכיי, כך שאוכל להקדיש לנושא את כל עתותיי.
היועץ היקר רון גילרן נתן רשות לקחת בחזרה את הפתק משולחן היו"ר
אתר ההיכרויות החינמי שהקמנו ב-2012 היו חתונות; מכתבי תודה, 2,370 חברים נכון להרגע
הרב, אנא הסט מבטך כי זה הדבר שעלול באמת לפגוע ברגשותיך!
ובמאמע לושן: ר' יעקב ליצמן, ביטע קיקט נישט וייל דאס איז א זאך וואס קען אייך באליידיקן
[1] הצעת החוק נוסחה בסיוע עו"ד נטע דגן, מהמרכז האקדמי למשפט ולעסקים בימים ההם.
מכתב גלוי לראשת השירות
ד"ר Tal Bergman Levy, ראש אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות, ראי תגובת משרד הבריאות מאתמול:
האם את הוצאת את התגובה הזאת? מה קורה פה?
משרד הבריאות פרסם באופן **חריג** ו*לתקופת ניסיון* את הרגולציה כדי לצמצם את **הסיכון** הנשקף לציבור מצד הבתים המאזנים.
טרם צפיתי בכתבה, אבל הצחקוק הנוירוטי שלי לא מפסיק.
מי שקרא עד כאן, ובעצם כל אדם מהשורה, מבין מי פה מסוכן באמת.
נ"ב: לאחר בירור ישיר: הבכירים מתנערים. ואם לא הרב ליצמן האדיש והמנותק, אין מנוס מלהסיק שאת נושא בריאות הנפש מובילות בימים אלה רוחות רפאים. האמת? הגיוני לגמרי. כך היה מאז ומתמיד.
האם נגזר עלינו לראות מראות כאלה במוסדות הפסיכיאטריים?
אברבנאל 2012 (מאז הידרדר עוד)
כפר שאול 2012 (מקווה ששופץ מאז)
זהו, שלא. זו אינה גזרת גורל. זו גישה של היעדר כבוד בסיסי לבני אדם כאילו היו מצורעים. גם מצורעים ראויים ליחס מעולה. הנה, אתמול קיבלתי הוכחה ניצחת שאפשר גם אחרת!
מי היה מאמין שתמונות דומות אפשר לצלם גם בבית חולים?
מתברר שמחלקה פסיכיאטרית אינה בהכרח מה שהרגילו אותנו לראות ולחשוב.
אתמול צביאל ואני ביקרנו בבי"ח הפרטי מעייני הישועה למגזר החרדי.
"כבוד האדם ואמונתו"…
מנהל את המקום הפסיכיאטר פרופ' ישראל שטראוס, וליוותה אותנו המנכ"לית החביבה ציפי בורנשטיין
סיירנו, התפעלנו, שמחנו, קינאנו, ולאחר מכן ניהלנו עם מארחינו שיחה מרתקת.
זוכרים שאמרתי שיש פסיכיאטר אחד שאני רוצה לשכפל? פסח ליכטנברג Pesach Lichtenberg מייסד סוטריה ובעל החזון בעקבות ההוגה לורן מושר Loren Mosher שהתחיל בכך כבר לפני כ-50 שנה בארה"ב, וכל כך הצליח עד שהגילדה הוציאה עליו חוזה והוא נאלץ להתפטר בגועל.
הנה מכתב ההתפטרות שלו: https://narpa.org/reference/mosher
(איתי קנדר עו"ס, לא תתרגם בשביל החבר'ה את המסמך ההיסטורי המופתי של האיש הנערץ, ותעלה למיזמך המופלא?)
הבה נתפלל שגורלו של פסח שלנו יהיה טוב יותר משל מושר. 🙏
אז לא. לא הייתי רוצה לשכפל את פרופ' שטראוס כי הוא עדיין מוביל מבנה מוסדי ולא חלופת אשפוז, אבל יודעים מה? אם כבר מוסד אז רק ככה.
אסלה (מרסל דושאן מקנא)
המקום רחב ידיים ומטופח, וחדרי השירותים והמקלחות מרהיבים. האסלה יפה יותר מזו של מרסל דושאן.
גם פסח ויעל יודו שאין להם פתרון ל-100% של המקרים, וכנראה לא יקרה פה בקרוב המקרה האיטלקי של פרנקו בזאלייה.
ולכן, כל הפסיכיאטרים שמתאמצים להיראות ולהישמע נאורים ומלאי חמלה, הומניות ומוסר – נא לעמוד בתור אצל הדבר האמיתי – פרופ' ישראל שטראוס, ללמוד ממנו ולהעתיק את החומר:
בלי קשירות בכלל. בלי בידודים. היו חייבים לפי תקן לבנות חדר בידוד. הוא מיותם. ממראה חטוף (לא לטשתי עיניים) האנשים שם לא פחות פסיכוטים ומנותקים ממה שאני הייתי ב-1976, 1980, 1995 ו-1998. האמינו לי שאני יודעת לזהות זאת בקלות אחרי כל כך הרבה שנים.
אין כמעט אשפוזים חוזרים. תהליך השיקום מתחיל ביום האשפוז הראשון. אדם לא נפלט החוצה לוואקום, אלא יוצא לעולם מוחזק היטב כשכל צרכיו מטופלים היטב בקהילה. הקוד האתי נפרד (נקווה שיתקבל על ידי האיגוד כקוד האתי הכללי). סטנדרטים של מצוינות.
הבעיה הראשית היא הצורך לשקוד על חינוכו של הצוות שרגיל לעבוד בדרכים המקובלות.
אמרתי לפרופ' שטראוס: "רוצה מהפכה אמיתית ביכולת של הצוות להתאים את עצמו לסטנדרטים שלך? פשוט מאוד. תגדילו את שכרם. תשלשו אותו לפחות. כמו בהולנד. לפתע תקבלו כוח אדם איכותי, מיומן, מלא אהבת אדם. אתם משלמים להם פרוטות, ובהתאם – הרמה המקצועית. פה ושם בצוותים יש נשמות טהורות – ניסים אנושיים מבורכים – אבל הם היוצא מהכלל שמעיד על הכלל".
אז אפילו לפני שצובעים קירות ומשפצים מחלקות, Moshe Bar Siman Tov מנכ"ל משרד הבריאות והשר בפועל, אנא הורה להגדיל משמעותית את שכר העבודה של הצוותים הסיעודיים!
כששוכבים במיטות בחדר המרווח נשקפות לנגד העיניים תמונות ענק של נופים יפהפיים. הפרופסור אמר שמהמחקר עולה כי התמונות היפות האלה מקצרות את משך האשפוז. הכי הגיוני בעולם.
פרופ' פסח ידידי היקר, ופרופ' ישראל ידידי החדש – שניכם ממוצא אנגלו-סכסי, חובשי כיפות סרוגות, נעימי הליכות ועדינים ובעלי דיבור רך. אנשים צנועים.
אם זה פס ייצור, הביאוהו לכאן, ונדעהו נדבר גלויות, יש או אין, כי רומזים לנו שיש פסיכיאטרים אחרים. רופאים חדשים שיודעים, יודעים, יודעים; אז לה-למה לא? למה לא תביאו כמה, ללמד את הפסיכיאטרים היגעים שלנו? שכבר אנחנו עייפים מאוד, וכל הזמן מראים לנו בתמונות – שיש משהו אחר! אנחנו מרגישים שזה לא סתם.
ב-2012 ביקרתי בחריפות את דבריו של ד"ר יהודה ברוך, אז מנהל אברבנאל, שאמר לעיתונאי עמנואל רוזן: "בית חולים פסיכיאטרי הוא מקום רע בהגדרה. אני משתדל שבית החולים שלי יהיה הרע במיעוטו". בסרטון הבא אני מטיחה בו (מדקה 6:33): "ד"ר ברוך, בית החולים שלך הוא לא הרע במיעוטו אלא הרע במירעו.
כל הסטיגמה שבעולם מקופלת במשפט הזה. ברגע שיבינו ששיגעון הוא לא דבר רע, אלא חלק מהספקטרום של החוויה האנושית, וצריך לקבל אותו ולגלות חמלה ואמפתיה – גם לגילויים היותר קשים של המצב, גם במקרה שהוא פועל באלימות (גם אני הייתי אז שבויה במיתוס. דליה) או מקלל. הוא לא רוצה להעליב מישהו. זו חוויה אינטרא-פסיכית, משהו מהנפש. בית חולים פסיכיאטרי לא אמור להיות מקום רע, זו לא גזירת גורל – זה עניין של גישה! אם זו הגישה של המנהל למוסד שהוא מנהל אז באמת המצב שלנו הוא בכי רע. חייבים לצאת מהגדרה של טוב, כי מהגדרה של רע לא נגיע לשום מקום".
כששמעתי את דבריו של פרופ' שטראוס בסרטון התדמית הבא של מעייני הישועה הבנתי לעומק עד כמה צדקתי בדבריי אז, אף שדיברתי רק מאינטואיציה, מהבטן, ולא היה לי אז שום מודל לנגד עיניי שיתמוך בגישה "המוזרה" שלי. אני מאושרת לגלות שמודל כזה קיים.
פרופ' ישראל שטראוס מפרט בהסבר קצר את השקפת עולמו המקצועית:
האין זה ברור שמי שרואה את הדברים כמו ד"ר יהודה ברור בציטוט לעיל, הוא מינהלן חסר לב (וגם כושל אינטלקטואלית), שבהכרח ינהל רע מוסד גרוע, ואינו איש מידות בעל חזון הומני? והרי זו צריכה להיות דרישת הסף לכל מנהל מוסד מהסוג הזה. אז כל הצנונים, לכו הביתה. אינכם ראויים לטפל בנו. אינכם ראויים לנו.
הכאוס במחלקות הסגורות כובל את ידי הצוות שכובל אותנו, אז מה המסקנה
זהב למר זהב המר
הפסיכיאטר עזגד גולד פרסם מאמר ב"הארץ", "כשחייבים לטפל בכפייה" (מוסף הארץ, 20.7.2018).
הוויכוח בנושא אשפוז בכפייה הוא לגיטימי, אך כתיבתו של גולד מלאה עיוותי תפיסה וסילופי מציאות ואף סטיגמטית במידה רבה. כשהכותב הוא פסיכיאטר הדברים חמורים שבעתיים. ליקטתי צרור תגובות למאמר זה.
להלן תגובותיהם של אורי אבירם, חוקר מדיניות ושירותים בבריאות הנפש, פרופסור אמריטוס לעבודה סוציאלית שעמד בראש המועצה הארצית לשיקום נכי הנפש בקהילה. חתן פרס סולד לרפואה והיגיינה ציבורית. בשנת 2015 קיבל פרס מפעל חיים על תרומתו לחקר המדיניות החברתית בישראל מארגון ESPANET – ישראל לחקר המדיניות החברתית;
טוני שחר דוקטור לפסיכולוגיה קלינית, רכש את השכלתו באוניברסיטת תל אביב, והתמחה בטיפול התנהגותי במכון לפסיכיאטריה שבבית החולים מודסלי בלונדון ובטיפול קוגניטיבי במרכז לטיפול קוגניטיבי שבאוניברסיטת פנסילבניה, ארה"ב;
אנשי זכויות האדם עו"ד דניאל רז ממונה ארצי על תחום אשפוז כפוי במשרד המשפטים ועו"ד שרון פרימור, היועצת המשפטית של ארגון בזכות;
עו"ד ענבל בר-און העוסקת במשפט המנהלי ובנקודות המפגש של האזרח הקטן עם הרשות או עם גופים עתירי כוח – יינתן לינק, כדי שתכירו את האתר החדש שלה;
ותגובת צביאל רופא וגם תגובתי שלי.
אורי אבירם
טיפול בכפייה באנשים המתמודדים עם מחלות נפש
לקראת פרדיגמה מאוזנת
במאמרו של ד"ר עזגד גולד טוען המחבר כי "צמצום הכפייה בפסיכיאטריה, על צורותיה השונות, כרוך בפיתוח תשתיות…" וקורא ל"שינוי הפרדיגמה שבו סוגיית הכפייה בפסיכיאטריה תעבור בהדרגה מסטטוס משפטי לאתגר קליני".
אי אפשר שלא להסכים בדבר הצורך בהשקעה בתשתיות ובטיפוח כוח אדם מיומן לטיפול באנשים הסובלים ממחלות נפש, אולם ספק אם עצם תוספת המשאבים תביא לצמצום הכפייה הפסיכיאטרית. ההיסטוריה של הפסיכיאטריה (אשר המחבר נדרש לה לצורך טיעוניו), מלמדת אותנו כי צמצום הכפייה בפסיכיאטריה אינו תוצאה של השקעה במשאבים אלא הוא פועל יוצא של תחיקה והעדפות של מדיניות הלכה למעשה.
באשר לקריאתו של המחבר לשינוי הפרדיגמה: הוא טועה בתיאור המצב החוקי והפרקטיקה בשדה בפועל ושוגה בקריאתו להגברת כוחם ושיקול דעתם של הרופאים הפסיכיאטרים, צמצום התערבות של המשפטנים בנושאי האשפוז הכפוי ובעצם לחזק את המודל הרפואי.
מודל זה מתבסס על כך שהעילה לכפייה היא הצורך בטיפול (ולא הסכנה של האדם לעצמו או לאחרים), כי בידי הרופאים הפסיכיאטרים הידע המלא לקבוע מי זקוק להתערבות מקצועית ומה יקרה לאדם או לסביבתו אשר תמנע ממנו התערבות זו וכן האתיקה המקצועית לנהוג כהלכה מבחינה מוסרית ומקצועית ולהימנע לחלוטין מהתייחסות לשיקולים זרים.
אין לי ספק כי מרבית המטפלים מקפידים על התנהגות אתית וכי טובת האדם בראש דאגתם, אך יחד עם זה יש לעתים מצבים שביודעים או בלא יודעים אינטרסים זרים מתערבים בהתנהגותם המקצועית. זוהי תופעה אנושית הקיימת בתחומים שונים של פעילות אנושית ולכן יש צורך בפיקוח ובקרה.
יסכימו אתי העוסקים בנושא כי הידע בתחום המדובר מוגבל, מידת המהימנות והתקפות של האבחנה הפסיכיאטרית מוגבלת אף היא, הגדרת מסוכנות של האדם לעצמו או לסביבתו (הנדרשת בחוק לצורך כפיית אשפוז) נתונה לפירושים שונים ויכולת הניבוי שלה מוגבלת אף היא. סקירה היסטורית קצרה של אופנות של התערבויות פסיכיאטריות מלמדת אותנו בלא מעט מקרים עד כמה "המילה האחרונה המועדפת לטיפול" של היום הופכת ל"טעות של מחר". יעידו על כך אפילו מספר מקרים של פרסי נובל שאנשים זכו בגין פיתוח שיטות טיפול בתחום בריאות הנפש אשר לימים התבררו כמשגים חמורים וכתוצאה מכך נזנחו. זו דרכו של מדע ושל ההתפתחות של הידע (לא רק בתחום מדעי הנפש).
לאחרונה (16/7/18) אף התפרסמה כתבה ב"הארץ" על כי "ביהמ"ש מזהיר מפני אשפוז פסיכיאטרי כפוי באבחנה עמומה". בכתבה זו מדווח עידו אפרתי על פסיקה אשר קיבלה ערעור על החלטה קודמת של וועדה פסיכיאטרית אשר פסקה על אישורו של אשפוז כפוי ובצד הדיון בערעור "התקיים דיון עקרוני בתחום האפור של האשפוז הכפוי".
באשר לפרדיגמה הקיימת כיום בישראל בנושא האשפוז והטיפול בכפייה באנשים הסובלים ממחלות נפש: הקורא עלול להתרשם על סמך קריאת המאמר כי המודל הקיים בארץ הוא מודל משפטי המגביל בצורה חמורה את הפסיכיאטריה העוסקת בתחום, ולא היא. החוק שנחקק בארץ ב-1991 ואשר בא לתקן את החוק הישן לטיפול בחולי נפש שנחקק ב-1955, אמנם תיקן מספר נושאים הנוגעים לזכויות המאושפזים ולחירותם, אך יחד עם זה השאיר סמכות רבה בידי מקצוע הפסיכיאטריה ואף הרחיב בתחומים מסוימים את סמכויותיהם, לרבות האפשרות להורות על טיפול מרפאתי כפוי.
המחבר טועה אפוא בטענתו כי השיח המשפטי או המודל המשפטי שולט בנושא האשפוז הכפוי בישראל. החוק בנושא זה צריך לאזן בין זכויות הפרט וחירות האדם ובין מתן טיפול ואשפוז בכפיה. בהינתן המצב בו הידע, הגדרת הסכנה ואפשרות הניבוי של ההתערבות המקצועית מוגבלות, ראוי להבטיח ביקורת משפטית וערובות פרוצדורליות לאשפוז הכפוי ולכפיית טיפול.
ולבסוף, גילוי אישי. הקורא עלול לחשוב כי אני משפטן המייצג את הגישה המשפטית כנגד הפרדיגמה הרפואית-מקצועית. אינני משפטן ואני בא מתחום החרד למתן טיפול ראוי לאנשים הזקוקים לכך. אולם טיפול ראוי כולל גם שמירה על זכויות ורגישות לחירותו של האדם. אין לי ספק כי גם כותב המאמר מכיר לא מעט דוגמאות לשיטות מאוזנות של טיפול ואשפוז של אנשים הסובלים ממחלות נפש הממזגות מתן טיפול רפואי מקצועי ראוי תוך דאגה לזכויותיו ולחירותו של האדם.
טוני שחר
ברשימתו "כשחייבים לטפל בכפייה" (מוסף הארץ, 20.7) מנסה עזגד גולד להחזיר את כבודה האבוד של הפסיכיאטריה ושל העוסקים בה. אלא שבעשותו כן, הוא רק מעמיק את הביקורת וההסתייגות מהפרקטיקה הפסיכיאטרית. לאורך כל הרשימה מדבר גולד על "תחלואה פסיכיאטרית". כאילו באמת יש דבר כזה ואין להטיל ספק בכך. אלא שתומאס סאס, פסיכיאטר ממובילי האנטי-פסיכיאטריה, כבר הדגים בעשרות מכתביו, שמצוקה נפשית, אפילו קיצונית, אינה מחלה. אין לנו ידע תקף לגבי הפתופיזיולוגיה של הפרעות נפשיות, לא קיימות בדיקות מעבדה או הדמיות. סאס קובע, בצדק, שמחלה היא שיבוש בפעילות התקינה של מערכת בגוף האדם. זה לא חל על קשיים נפשיים, אפילו הקיצוניים שבהם.
הגישה הפטרונית והמתנשאת, שהיא מנת חלקם של לא מעט פסיכיאטרים, באה לידי ביטוי גם ברשימה. המטופלים הפסיכיאטריים מתוארים כחסרי תובנה לגבי מצבם, ולכן אי אפשר לסמוך על שיתוף הפעולה שלהם. מכאן גם ההצדקה לטיפול כפוי. אין בגישתו של עזגד גולד הרבה נאורות וקדמה. התנגדותם של המטופלים לטיפול ולאשפוז היא לדידו ביטוי נוסף למחלתם. אליה וקוץ בה. לא רק שאתה חולה, אלא שבמחלתך איבדת את הזכות להבעת עמדה לגבי הטיפול המוצע לך.
קיימים מודלים טיפוליים שבהם הגישה היא שונה. בבתים המאזנים דוגמת סוטריה (בישראל ובעולם הרחב) וגם במודל "הדיאלוג הפתוח", שמקורו בפינלנד, למטופל זכות שווה להבעת עמדתו והעדפותיו. גם אם הוא פסיכוטי. בתי סוטריה למיניהם ומיישמי גישת "הדיאלוג הפתוח", זוקפים לזכותם הצלחות טיפוליות מרשימות. זאת עם מינימום של שימוש בתרופות, ללא אישפוז ותוך שיתוף פעולה מלא עם המטופלים ומשפחותיהם. מסתבר שהדבר אפשרי, אבל בתנאי אחד – נטישת המודל הרפואי לטובת גישה פסיכו-סוציאלית שבמרכזה אמפתיה וכבוד. זה מה שחסר במרבית המסגרות הפסיכיאטריות והרפואיות בכלל.
ובאשר לאלימות, לרוב היא אינה תוצר של תחלואה נפשית, אלא תוצאה של אינטראקציה חסרת אמפתיה וכבוד. צודק גולד באומרו ש"אין מטפל שלמד רפואה או סיעוד כדי להגביל מטופלים". הבעיה אינה נעוצה באישיותם של העוסקים בבריאות הנפש, אלא בחינוך ובהכשרה שקיבלו.
עזגד גולד, בניסיונו ללמד סניגוריה על הקשירות וההגבלות טוען, שעדיפה הגבלה פיזית על "קשירה פרמקולוגית". ב-15 שנותי כמטפל בבית חולים פסיכיאטרי, לא ראיתי ולו מקרה אחד שבו הגבלה פיזית לא לוותה בהצפה פרמקולוגית.
השינוי שאני מדבר עליו, לא יושג באמצעים משפטיים. עזגד גולד צודק בהסתייגותו מהמשפטיזציה. אלא שכאשר מופרות זכויותיו של החולה (והאדם) ועל מנת להגן עליו, אין מנוס מפניה לעוסקים במשפטים.
לצערי רשימתו של גולד לא מקרבת אותנו למפנה הכל כך מיוחל. להבדיל, עבודתו של פרופ' פנחס ליכטנברג, פסיכיאטר מייסד ומנהל של סוטריה ישראל, עושה זאת, ובאופן מרשים.
רוברט וויטקר, בספרו Mad in America, מביא את סיפורו של מה שקרוי "הטיפול המוסרי" על ידי אנשי כת הקווייקרס. הכת הדתית של הקווייקרס פתחה, בתחילת המאה ה-19, מתקנים לטיפול ב"חולי נפש". דגש הושם על בנית בתים נעימים, מרווחים ויפים למראה. יופי ונוחות נחשבו לסגולות טיפוליות. עקרונות הטיפול היו: חמלה, כבוד ונועם. המטפלים נתבקשו להכיר היטב את המטופלים ולשמש עבורם מודל לחיקוי. הטיפול כלל שורה של פעילויות כמו גינון, קריאה, משחקים ופעילות לימודית. מטופלים שהתנהגותם הייתה בעייתית, הורחקו לפינה, אך לא מעבר לזה. למטופלים הייתה זכות לצאת מהמתקן הטיפולי, לבקר בעיר, להתערות ולחזור בזמנם החופשי. הם הורשו לאכול בסכינים ומזלות, ולפי הדיווח זה לא יצר בעיה משמעותית.
המעניין הוא, שהקווייקרים הקפידו לנהל רישום קפדני ואמין באשר לכניסות ולשחרור של מטופלים כולל תאור מדוקדק של המצב הנפשי בשעת הכניסה והיציאה. שיעור ההחלמה באותה עת היה סביב ה% 70 . כל זה לפני עידן הפסיכיאטריה המודרנית, האבחנות נוסח ה-DSM והתרופות.
דניאל רז
הסיוע המשפטי במשרד המשפטים מייצג כיום בכ–5,400 תיקים בשנה בהוראות אשפוז ברחבי הארץ והוא הגוף הגדול והמייצג בנושא זה. המאמר "מדוע חייבים לפעמים לאשפז מטופלים בכפייה" (מוסף "הארץ", 20.7) עוסק בתנאים הקשים של המחלקות הפסיכיאטריות שהופכים את השהות לכל אדם לבלתי נסבלת. האמירה נכונה אולם לצערי עיקר המאמר עוסק בתחושות הצוות הרפואי והסיעודי בהתמודדות במחלקות ולא בפגיעה הקשה באדם שנשללת חירותו בתנאים קשים במיוחד וכבודו כאדם נפגע קשות. למשל, אנשים נקשרים בבתי חולים שלא לצורך בשל מחסור בכוח אדם.
העיסוק המשפטי והתקשורתי המבורך הוביל את משרד הבריאות לעסוק בשיפור המערכת ובחיפוש אחרי חלופות אשפוז ראויות, דבר שלא נעשה עשרות שנים, ולהוצאת דוחות של המשרד ומבקר המדינה על תפקוד בתי החולים הפסיכיאטריים. כל זה הוביל את קברניטי משרד הבריאות, בשיתוף אלה שמתמודדים עם המערכת וחוו אותה, הסיוע המשפטי וארגוני זכויות אדם, למצוא דרכים לשפר את המערכת. לסיום וכמאמרו של עזגד גולד, לו היו מקשיבים לג'ון נאש היו מבינים שאין צורך לאשפזו בכפייה שכן הוא חי היטב עם הדמות הווירטואלית שלו ולא היה מסוכן לעצמו או לאחרים באופן שהצדיק אשפוז כפוי וקשירה.
שרון פרימור
את ההצדקה לאשפוז בכפייה שואב עזגד גולד ("חייבים לטפל בכפייה" מוסף הארץ, 20.7.18) מג'ון נאש, שאושפז בתחילת שנות השישים, על רקע מחשבות רדיפה קשות. אלא שהכותב שכח לציין שבין האמיתות חברתיות שהיו מקובלות באותה תקופה, נכללו גם האמונה שנשים אינן יכולות ללמוד בפרינסטון, שבה לימד, ושמרצים הומוסקסואלים הם מזיקים. תפיסות חברתיות השתנו, וכך גם הרפואה, אך בנוגע לאשפוז בכפייה.
מדי שנה, נשלחים בישראל יותר מ- 6,000 איש למחלקות סגורות בכפייה. מדובר בחוויה קשה, המכבידה שבעתיים על המצוקה או המשבר. תארו את חוסר האונים כשאתה מוצא בכוח מביתך; כשאתה מבין שאין ערך לרצונותיך. שאתה נתון בתנאים קשים של צפיפות וחוסר מעש; וכשמכפיפים אותך למשמעת – למרות שברוב המקרים לא עשית כל רע.
קל לפטור את הקושי המוסרי שבזניחת ערכי החירות והאוטונומיה, בטענה שמדובר באנשים מסוכנים. אלא שאלימות אינה הסיבה הרווחת לכפיית אשפוז. די בכך שפסיכיאטר גורס שקיים חשש לסיכון מצד האדם: לא רק אובדנות או אלימות, אלא גם הזנחה ופגיעה ברכוש – היום, מחר, מתי שהוא, כדי שיאשפזו בכפייה. ג' אושפזה בכוח כי זרקה את בגדיה מהחלון וצעקה; ד' אושפז כי לא הסכים להתרחץ; ק' אושפזה, כי טענה שהוריה רוצים להרע לה ובעטה בעציצים. עמימות וסטיגמות מובילות ליד קלה על הוראות האשפוז, והן אינן "המקלט האחרון", כשם שמציג גולד, אלא המפלט הקל. פתרון פשוט יותר מאשר לשכנע אדם לקבל את הטיפול או מאשר לשנות את האווירה והתנאים בבתי החולים כדי שאנשים לא יחששו להגיע.
במקרים מסויימים מצבים נפשיים אכן מובילים לסבל קשה. כמו הפסיכיאטר, גם אונקולוג מתוסכל כאשר חולה מסרב לטיפול. אלא שלפי חוק זכויות החולה, הוא אינו יכול לכפות את הטיפול על האדם אלא כשקיים סיכון בריאותי קיצוני, האדם אינו רציונאלי ומדובר בפרוצדורת חירום. אשפוז פסיכיאטרי כפוי, לעומת זאת, אינו טיפול מציל חיים ונמשך שבועות וחודשים. ככל שהמטופל ממתנגד, כך נקבע שהוא זקוק להמשך אשפוזו. זו הנחת המבוקש, המתעלמת מההשלכות השליליות של הפעלת כוח, ומכך שבני-אדם, באשר הם, סולדים מכפייה.
הזעקה הציבורית של העת האחרונה כנגד כפייה בפסיכיאטריה אינה בבחינת גחמה, אלא ביטוי לחדירת ערכי שוויון וחירות לתחום זנוח זה. היא לא באה רק מצד משפטנים או התקשורת, אלא בראש ובראשונה על ידי מתמודדים עם מוגבלות נפש. המשפט הבינלאומי קובע כיום שאשפוז כפוי יתכן רק במצבים בהם מותרת כפיית טיפול רפואי "רגיל". מדינות רבות, נאלצו לאחרונה לתקן את חוקיהן בהתאמה.
גם בישראל מתחייבת כיום חשיבת עומק ונכונות מצד פסיכיאטרים לוותר על כוחם ועל "נפלאות הכפייה". ג'ון נאש אינו זכור רק בשל מחלתו, אלא בשל הגדרתו, ששיווי המשקל הוא נקודה שבה השחקנים אינם מרגישים מחוייבים לשנות את האסטרטגיה שלהם. השנתיים האחרונות הוכיחו כי נקודת האיזון השתנתה והממסד הפסיכיאטרי, כשחקן מרכזי, מחוייב כעת לשנות את תפיסותיו ודרכיו ולבחור באסטרטגיה נטולת כוחנות.
כוונתכם רצויה אך מעשיכם אינם ראויים, ואני לא מדבר כרגע על הכפייה והבידוד אלא על הסיפורים שאתם מספרים לכולנו כבר עשרות שנים. סיפורים שרק מסבכים אתכם עוד ועוד. ככה זה כשמסתירים ולא אומרים לציבור אמת בלוויית תרוץ שדוף: "אין למקצוע ברירה אחרת".
נועה הייתה קשורה 24 יום – למה אינכם מודים בפה מלא כי כל מה שהיא עברה היה התערבויות אחת גדולה במסגרת טיפול שנועד לשנות אישיות באופן בלתי הפיך, להפוך אותה בלתי אלימה לעד? ובחדרי הבידוד בשער מנשה אתם עובדים על שינוי האישיות של המבודדים.
אתם מבקשים לעצב אישיות (כזו ששרויה בפיקסציה בשלב ינקותי) ולכן המקצוע אומר לכם שצריך לבודד במשך הרבה שנים ולהתפלל, וגם אז לא בטוח… ד"ר גולד, האם אתם מתביישים במשלח ידכם? ממה אתם בורחים על נפשכם כל הימים? לא מבינים שעם הזמן התדמית שלכם בציבור נעשית גרועה יותר ויותר? שאתם הולכים ומסתבכים ותדמיתכם הולכת ושוקעת מטה מטה? אתם דורשים מאיתנו שנהיה פתוחים וגלויים וכנים… ומה איתכם? איפה הדוגמה האישית שלכם?
אולי הגיע הזמן לפתוח באומץ הקלפים: שאתם לא סוהרים אלא מטפלים לעומק באישיות ומעצבים אותה? אני לא נגדכם, אולי כי אני קצת מבין איך אתם עובדים. אולי היה אפשר אפילו לחוש אליכם אמפתיה, לולא מקלט השו-שו שבו אתם מתחפרים ומתבצרים, ולולא העובדה שאתם פועלים ללא הסכמה מדעת וללא יידוע באשר לסכנות הטיפול.
ונכון, זה כלל לא קל לצאת לחלל העולם הקר והמנוכר מהבונקר החמים והאינטימי שלכם, אבל מה לעשות שהתנאים בו כבר הופכים לבלתי נסבלים גם עבורכם?
תתחילו לשקול ברצינות מה עדיף – לעבוד סגור או פתוח?
דליה וירצברג-רופא
שוב "מוכרים" אותנו כדי לשמר את מבנה הכוח הקורס.
פנינה מספר אחת: "המחלקה (הסגורה) היא מקום שבו הם ימצאו מזור לנפשם עד יעבור זעם."
כן, הא? ביקום מקביל? או שיש לאיש הזיות קשות והפרעה חמורה בבוחן המציאות?
פנינה מספר שתיים: "כמו ד"ר רוזן, גם אני חוויתי את נחת זרועו של אחד ממטופלי בעת שהיה במצב פסיכוטי חריף. הוא היה משוכנע שהבאתי לאשפוזו בכפייה במחלקה, כדי להשתלט על קצבת הנכות שלו. מתוך אמפתיה והבנה למצבו של המטופל לא דיווחתי מיידית על האירוע האלים, שלמזלי לא היה חמור במיוחד. בהמשך היום, לאחר שאותו מטופל תקף אדם נוסף, ננזפתי על שלא דיווחתי על האירוע, שכן אולי היה ניתן להגביל את המטופל, ובכך למנוע את התקיפה השנייה."
אם מטופל הגיע עד מצב שבו הוא הכה אותך כי חשב שאתה מנסה להשתלט על כספו, זה אומר שאתה מה זה גרוע בטכניקת דה-אסקלציה או סתם בגישה אנושית מפרקת אגרסיה. אנא צפה, צא ולמד מהפסיכיאטר הדגול ד"ר נייל מקלארן הראוי לתואר רופא:
(בלינק מובא מאמר של מייסד סוטריה פרופ' פסח ליכטנברג ב"הארץ":
להוציא את הלוקים בנפשם
מהמחלקה הסגורה
במקום לטפל באדם הלוקה בנפשו באווירה שלווה ובריאה, הוא מטופל במחלקה פסיכיאטרית סגורה ומצבו מחמיר.
הגיע הזמן למודל טיפול דיורי 9.12.2013
וכאשר האיש מתחיל לומר אמת היא מתפרצת ומתירה באבחה אחת את קשר השתיקה, כמו אלכסנדר מוקדון את :הקשר הגורדי
"גם למטפלים יש נפש (להא! וואלה? גם בני תמותה? לא חצי אלוהים?) שעשויה להפעיל מנגנוני הגנה של ריחוק וניתוק רגשי מהעשייה הטיפולית על מנת לשרוד בכאוס היומיומי במחלקה. קהות חושים זו עשויה להתהוות כתוצר בלתי־הכרחי של העיסוק בבריאות הנפש, שנערם לאטו, משמרת אחר משמרת, במשך שנים, בגלל המציאות והתשתיות הדלות במחלקות הסגורות."
נו, היה כל כך קשה להודות? ואין מה לומר, כשאתה צודק, אתה צודק!
פנינה מספר ארבע בעניין הלוך הרוחות העכשווי:
"מדובר בהסטת המטוטלת לקוטב ההפוך, שתנותב בחזרה לקוטב השני בעת שינשבו רוחות אחרות בהינתן הטריגר המתאים (למשל, לאחר שחולה נפש יפגע בנערה ברחוב ולא "סתם" באיש צוות רפואי)."
כמה מחוכמים הסוגריים. ממש קשה לך לחכות ליום הזה? הא? ומה בדיוק עושים חבריך, הפחות מוסריים ממך, כדי לדחוף אנשים למצבים האלה, שישרתו את האג'נדה הפופולרית שלכם שמתרחשת, מה לעשות, רק לעתים נדירות כל כך?! לא כה נדירות אם מקשיבים למנטרות של הבוגרים שמציירים כך את כולנו. מתנצלת על הנימה הצינית, אבל אל תטעו בי, זו רק מרירות הלב על השימוש הנלוז בסטיגמה כלפינו. מרירות שהציפה מחדש לאור המשפט המוזהב לעיל של מר זהב המר כלענה. פעם הייתי חמודה ותמימה. התפכחתי.
ולקינוח הדבש: "אשפוזו בכפייה של פרופ' ג'ון נאש בוודאי נחווה על ידו באופן רגעי כנקודת שפל נוראה, אך בדיעבד זאת הייתה תחילתו של תהליך שאיפשר לו לצמוח מחדש."
בהחלט תחילתו של תהליך, אלא שהוא נפתח במקרים רבים-רבים מדי בצורך להשתקם מהאשפוז עצמו. זו לא פראזה. מכירה אישית חברה שאובחנה קלינית בפוסט-טראומה ע"י פסיכיאטר ממרכז בריאות הנפש ברמת חן וגם באופן פרטי אחרי אשפוז של שבוע באברבנאל (אגב, הוצאה הוראת אשפוז כפוי שלא כדין. ראיתי את המסמכים במו עיניי. היא סירבה לעזוב את בית החולים שהתרגלה אליו ולהתאשפז במוסד האזורי – זה שמשייכים אותנו אליו כאילו היינו חפצים).
איך אינך רואה כל זאת, ד"ר עזגד גולד? אולי מה שאמרת כבר משפיע: "מפעילים מנגנוני הגנה של ריחוק וניתוק רגשי מהעשייה הטיפולית על מנת לשרוד בכאוס היומיומי במחלקה. קהות חושים זו עשויה להתהוות כתוצר בלתי־הכרחי של העיסוק בבריאות הנפש, שנערם לאטו, משמרת אחר משמרת, במשך שנים, בגלל המציאות והתשתיות הדלות במחלקות הסגורות."
אז למה למען השם להתעקש על שיטה רקובה כשיש כבר לא מעט אלטרנטיבות טובות יותר?
* טיפול בית * מעונות יום שמונעים עד 50% מהאשפוזים * בתים מאזנים מסוגים שונים * שיטת דיאלוג פתוח
הטקסט נדחה כי "הכיל תווים לא חוקיים"… אז הסרתי את כל הלינקים…
שלום רב לנשיא המדינה מר ריבלין היקר,
ב-16/7 דיברתי 8 דקות בישיבת הוועדה לביקורת המדינה על דו"ח מבקר המדינה על מערך האשפוז בבריאות הנפש.
ב-29/7 נפגשנו עם שופטת העליון בדימוס דליה דורנר, שנתנה את הסכמתה לעמוד בראש ועדת חקירה ממלכתית בנושא.
גב' אפרת מאיר ממשרד מבקר המדינה הודיעה לנו כי לאחר התייעצות משפטית העבירה את תלונותינו לידי המבקר עצמו.
אנא עזרתך…
בכבוד רב,
דליה וירצברג-רופא
ארגון מתמודדים למען מתמודדי הנפש בישראל
אנא ר' ויקיפדיה על שמי, שנדחה מאחר שהכיל תווים לא חוקיים.
נדחה שוב בגלל "טקסט לא תקין"… ניסיתי להוריד מספרים, כי אולי נדחה שדה נומרי…
שלום רב לנשיא המדינה מר ריבלין היקר,
דיברתי שמונה דקות בישיבת הוועדה לביקורת המדינה על דוח מבקר המדינה על מערך האשפוז בבריאות הנפש.
לאחר שבוע נפגשנו עם שופטת העליון בדימוס דליה דורנר, שנתנה את הסכמתה לעמוד בראש ועדת חקירה ממלכתית בנושא.
גב' אפרת מאיר ממשרד מבקר המדינה הודיעה לנו כי לאחר התייעצות משפטית העבירה את תלונותינו לידי המבקר עצמו.
אנא עזרתך.
בכבוד רב,
דליה וירצברג-רופא
ארגון מתמודדים למען מתמודדי הנפש בישראל
אנא ר' ויקיפדיה על שמי, שנדחה מאחר שהכיל תווים לא חוקיים.
ושוב Enter………….
תודה! פרטיך נקלטו בהצלחה.
יש!!! הצלחתי. עכשיו נותר רק להתפלל שירצה ושיוכל לסייע לנו.
כפי שעיניכם רואות, התשובה מביתו של הנשיא היקר והאהוב הגיעה בו ביום. גם ביקשו מס' טלפון והתקשרו. הבטיחו להעלות את הנושא החשוב לדיון, ולחזור אליי עם ההחלטה. מחכה בכיליון עיניים ובציפייה. יש לי תחושה שהנשיא האנושי שלנו לא יאכזב אותנו.
כבוד שופטת העליון בדימוס, גב' דליה דורנר, נעתרה לבקשתם של דליה וירצברג-רופא וצביאל רופא מארגון "מתמודדים למען מתמודדי הנפש בישראל" לעמוד בראשות ועדת חקירה ממלכתית לבחינת מצב בתי החולים בבריאות הנפש.
השופטת בדימוס דורנר עקבה אחר פעילותם המבורכת של השניים לאורך השנים, והביעה את נכונותה לעמוד בראש ועדת חקירה ממלכתית לבחינת מערך האשפוז בבריאות הנפש.
על פי דו"חות מבקר המדינה החמורים בנושא זה במהלך השנים – דיון בדו"ח האחרון נערך בכנסת במסגרת הוועדה לענייני ביקורת המדינה ביום ב' -16/7 – ועל פי מצב זכויות המתמודדים בשטח נראה כי זהו צו השעה, ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא.
In Press: Sharon Primor, Dahlia Virtzberg-Rofe’, Breaking the Restraints: The Story of Civil Society’s Struggle to Abolish Human Rights Violations in Israel’s Psychiatric System (As chapter in a book on mental health and international development by Routledge)
@moshebst שלום ברסי (הכינוי מוויקיפדיה),
הזמנת אותי למשרדך לפני ימים, אך לא תיאמת.
בפגישתנו נציב דרישה, מהמוצדקות, להקים ועדת חקירה ממלכתית
על "מערך האשפוז בבריאות הנפש"
בראשות שופטת העליון בדימוס, הגברת דליה דורנר.
אנא גלה אומץ לב אזרחי ומנהיגות. הושע נא.
תודה.
שבת שלום.
ראה לעיל מיצג של האמנית קרנית ידיד @carnit_yadid
בצירוף מקרים – mind blowing – בחרה קרנית מבין מאות העדויות על חוויות הקשירה בדוח המופתי של @BizchutOrg דווקא את זו הפרטית שלי:
אז דליה וירצברג @daliavirtzberg, בת 37, אברבנאל
זוכר, אילן? @ivirtz
עכשיו יותר מובן, אילן? @mkgilon
וברוחה של יונה וולך @YonaWalach לקינוח, הדבש.
המוטו מה-Ars Poetica של הורציוס – instruct and delight
לשירתו הביקורתית סטירית הייתה השפעה משום שהייתה קלה לציטוט.
ברבות הימים הפך המוטו לקלישאה שחוקה.
אבל תמימה.
לא מרתיחה דם כקלישאה החבוטה:
"החצר האחורית של החברה הישראלית".
זהו.
— Dalia Virtzberg-Rofe (@daliavirtzberg) July 28, 2018
ניסיון לתקף את דבריי לשר הבריאות בישיבת הכנסת, שעליהם נאמר כי הם מנותקים מהמציאות
(soft spot!)
So Set My People Free
שלום חיליק,
בהמשך אגיע לנקודה מהותית ביותר בהתכתבותנו, אך נדרש רקע לדברים. ביום שני האחרון, ב-16/7, בישיבת ועדת ביקורת המדינה שהוקדשה לדיון בדו"ח מבקר המדינה על מערך האשפוז בבתי החולים הממשלתיים לבריאות הנפש סיימתי את פנייתי הישירה לשר הבריאות יעקב ליצמן במילים האלה:
"ועכשיו לפתרון שאני מציעה… קראתי בדוח מבקר המדינה את הסיבות שהובילו לסגירה נווה שלווה; הפרמטרים – אחד-אחד. כל מה שקורה היום באברבנאל, לא פחות נורא! (חה"כ אילן גילאון מהנהן באישור).
סגרו את נווה שלווה כי הוא פרטי? ולא סוגרים את אברבנאל כי הוא ממשלתי?
אז אני אומרת בסדר… תתעלו את כל התקציב הענק הזה של בית החולים הזה ותעשו סוטריות, ריבונו של עולם. תעבירו אותנו בבת אחת מחשכת ימי הביניים לחזית העולם. "כי מציון תצא תורה"; "אור לגויים"…
תהיה אינתיפאדה בדרג המקצועי. הם חזקים מאוד. אבל אתה, אדוני שר הבריאות, עם כל הכבוד, אמור לנהל אותם, ולא הם אמור לנהל אותנו".
דבריי אלה לא צוטטו למחרת בכתבה ב"ישראל היום", עיתון שבו פרסמנו מאמר דעה ב-27/6 בעריכת דרור אידר. גם השתתפותי לא צוינה כלל. בכתבה הזאת צוטט הפסיכיאטר שישב לצדי ("אל תשבי פה; זה שמור לחברי כנסת!" אני מודה לך אמרתי לו והתיישבתי. וכשהסדרן ניסה להקים אותי, אמרתי בקול שקט אבל בתקיפות: "אתה יכול להזיז אותי מכאן רק באשפוז כפוי! יש כאן מישהו שיכול לדאוג לזה", והחוויתי בראשי לעברו של שכני הפסיכיאטר הכה מסור לזכות ה(י)שיבה של חברי הכנסת); צוטטו שתי עורכות דין שעוסקות בזכויות אדם; והוזכרו בכתבה העיתונאית קרן נויבך המופלאה ורן רזניק מחבר הכתבה.
רזניק כתב שם בעיתון: "אנשים לא נלחמים על זכויותיהם בגלל חשש להיות מזוהים עם הסטיגמה"…רגע.. מה, אני אוויר? 🙂 העוזר הפרלמנטרי של שלי יחימוביץ', רון גילרן, התייצב לצדי חיש-קל לאחר שדיברתי ישירות למיקרופון ללא רשות דיבור (קרוב לשעה מתחילת הישיבה) ואמרתי:
"היו"ר שלי היקרה, נראה לך הגיוני שכולם פה מדברים עלינו, ולנו אין בכלל פתחון פה?"
רון שאל אותי: "מי את? איפה את עובדת?" מה כבר יכולתי להגיד? לא היה לי סיכוי. בהבזק של רגע החלטתי לבצע קמיקזה רגשי ולהגיד את הגרוע מכל, את הביטוי שאנחנו מתמודדי הנפש לגמרי סולדים ממנו: "אני חולת נפש!" התזתי במעין קריאת קרב, "ואתם לא נותנים לנו לדבר!"
רון אמר: "אני אדאג שתדברי". הוא הניח פתק על שולחנה של היו"ר שלי, ומיד היא פנתה אליי והעניקה לי את רשות הדיבור.
חיליק, ההתכתבות איתך הייתה מרתקת, ואני מודה לך מאוד על הניסיון לייצר בינינו דיאלוג. אלא שבשלב מסוים הבנתי לצערי, ואף כתבתי לך כך בגלוי, שאנחנו כשני קווים מקבילים שלא ייפגשו. אתה חולם להקים בית חולים חדש, הומני וברוח הזמן, ואילו אני צוטטתי ב-TheMarker לרגל בחירתי לאחת מ-20 נשים שמשנות את פני הרפואה הישראלית:
חיליק, חשוב לי מאוד מאוד מאוד להתייחס למשפט אחד שכתבת לי, שהתייחס ישירות למשפט שלי לשר הבריאות: "תהיה אינתיפאדה בדרג המקצועי. הם חזקים מאוד. אבל אתה, אדוני שר הבריאות, עם כל הכבוד, אמור לנהל אותם, ולא הם אמור לנהל אותנו".
על כך כתבת לי:
"הדמיון על כוחם של המנהלים ועמדותיהם החזקות לכאורה והשפעתם במשרד הבריאותמנותקת מהמציאות." מאחר שאתה בעצמך אחד המנהלים שבהם מדובר – מנהל המרכז לבריאות הנפש באר-יעקב-נס-ציונה, ולכן "אין הנחתום מעיד על עיסתו", וגם פסיכיאטר האמון היטב על אבחוני נתק מהמציאות ודמיונות,אני חוששת שדבריך נועדו לגרום לי לפקפק בבוחן המציאות שלי…
דע כי לעולם איני טוענת דבר לפני שאני מבססת אותו, או לפחות עושה ניסיון רציני לבססו.
בהדגשות צבע, אצטט את אחד המקורות להנחה זו, שעליה ביקשת לערער:
"חקר תהליך תכנון הרפורמה בבריאות הנפש בישראל
והניסיונות ליישומה, 1995–1998"
(ביה"ס למדעי המדינה, אוניברסיטת חיפה, 2004)
כך מתאר את המצב אורי אבירם (1991):
"סימן נוסף למעמדם הדומיננטי של בתי החולים לחולי הנפש במערכת הוא מעמדו של מנהל בית חולים לחולי נפש כבעל המשרה הבכירה ביותר בכל המערכת של בריאות הנפש. ידוע על סירובם של רבים ממנהלי בתי חולים לקבל לידיהם את ניהול המשרד הראשי של שירותי בריאות הנפש. זאת ועוד, מנהלי בתי חולים לחולי נפש שקיבלו על עצמם במועד כלשהו את משרת שירותי בריאות הנפש בישראל, בדרך כלל שמרו על תפקידם כמנהלי בתי חולים ויצאו לחופשה ללא תשלום לתקופת כהונתם כמנהלי המשרד הראשי… הדבר משפיע על הסיכויים לחולל שינויים דרסטיים (עמ' 99)
אבירם (1991) כתב כי העובדה שמנהלי בתי חולים פסיכיאטריים, שקיבלו על עצמם במועד כלשהו את משרת ראש שירותי בריאות הנפש שמרו על תפקידם כמנהלי בתי חולים ויצאו לחופשה ללא תשלום לתקופת כהונתם כמנהלים במשרד הבריאות – משפיעה על הסיכוי לחולל שינויים דרסטיים. מחקר זה מאושש באופן חד משמעי טענה זו. (עמ' 210)
"קבוצה אחת המתבלטת בתוך החלוקות השונות בעמדותיה המגובשות ובכוח הרב ובהשפעתה על מוקדי קבלת ההחלטות הייתה מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים. טיאנו, בעצמו מנהל המרכז לבריאות הנפש גהה, אמר כי "המצב כיום במדינת ישראל הוא שכל המשאבים, הכוחות האקדמיים, כוחות ההוראה, מעצבי ההחלטות וקובעי המדיניות – יושבים בבתי החולים, אשר רכשו עוצמות חסרות פרופורציה ביחס למקום שבתי חולים אמורים לתפוס במערכת בריאות הנפש בכל מדינה מתוקנת".
נוצר מעגל קסמים, שבו מנהלי בתי החולים הם בעלי עוצמה רבה המסוגלים למנוע את התפתחותו של הסקטור הקהילתי[…] בהיותם העילית של המערכת ממלאים מנהלי בתי החולים תפקידים בכירים במשרד הבריאות – אם כראשי שירות בריאות הנפש, כחברי ועדות הרפורמה או כיועצים לשר ולמנכ"ל – ובתפקידיהם אלה הם מרגישים מחויבים לקבוצת ההתייחסות שלהם." (עמ' 216 ו-218)
פרופ' אלי שמיר, העומד בראש עמותת עוצמה – פורום ארצי של משפחות נפגעי נפש, ניסח בריאיון לצורך מחקר זה את הבעייתיות שבמצב בצורה פחות מעודנת: "מי קובע מבחינה מקצועית את מסלול הקידום המינהלי בבתי החולים? מנהלי בתי החולים. אז מי שיילך נגדם לא יקודם…מנהלי בתי החולים שולטים על משרד הבריאות. מעמד האחראי מאוד חלש. (הכוונה לראש השירות; דליה) השיטה בנויה להיות מושפעת מלחצים אישיים וסקטוריאליים" (עמ' 99–100)
בתמצית:
מנהלי בתי החולים שולטים למעשה על משרד הבריאות.
מעמדם הדומיננטי של בתי החולים לחולי הנפש במערכת נגזר ממעמדו של מנהל בית חולים לחולי נפש כבעל המשרה הבכירה ביותר בכל המערכת של בריאות הנפש.
בהיותם העילית של המערכת ממלאים מנהלי בתי החולים תפקידים בכירים במשרד הבריאות – אם כראשי שירות בריאות הנפש, כחברי ועדות הרפורמה או כיועצים לשר ולמנכ"ל – ובתפקידיהם אלה הם מרגישים מחויבים לקבוצת ההתייחסות שלהם.
מחקרה זה של דליה גיא מאושש באופן חד משמעי כי הדבר משפיע על הסיכויים לחולל שינויים דרסטיים.
מסקנה
במסגרת מבנה הכוח הנוכחי של שירותי בריאות הנפש אין כמעט סיכוי לחולל שינויים הכרחיים מנקודת ראותם של המתמודדים ושל בני משפחותיהם.
הגענו אל עברי פי פחת – המצוקה גדולה, והסבל רב, והמחירים בנפש בלתי נסבלים.
על כן הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, וזו בראשותה של כבוד שופטת העליון בדימוס, גב' דליה דורנר, היא צו השעה!
הציטוטים, התמצית והמסקנה הם פרי עבודה וקריאה מדוקדקת של הדוקטורט של דליה גיא
הם תמיד מדברים על האלימות שלנו, אבל האמת היא שאנחנו לא אלימים יותר מהאחרים, ובזמן ההתקף אנחנו פי שניים וחצי יותר מהאחרים מועדים ליפול קורבן לאלימות; לא לחולל אותה.
הם לעולם לא מדברים על האלימות מצדם. לאו דווקא הגלויה, זו שרובנו ראינו אותה במו עינינו, ולא נשכח לעולם. המושג מיקרו-אלימות או אלימות סימבולית שהגה הסוציולוג פייר בורדייה מתאר את ההשפלה והדיכוי שאינם מצטלמים. אלה מתבטאים בהיעדר יחס, באדישות, בהתעלמות, בתוקפנות כבושה או גלויה, בקור רגשי, בנישול מזכויות בסיסיות, בניכור וביחס מזלזל ומבזה.
כאשר חולה מתלוננת על הטרדה מינית מצד חולה אחר, והאחות הספונה לה בתחנת האחות אף אינה מרימה את עיניה מהניירת שמולה זו מיקרו-אלימות; כשאח מזרז קבוצת חולים לעבר חדר האוכל כאילו דפק בעדר בהמות – זו מיקרו-אלימות; כשאת משתרעתבלית ברירהעל הרצפה המלוכלכת, הלומת תרופות, כי החדרים נעולים, והאחות ניצבת במלוא קומתה מעלייך וצורחת: "תפסיקי לעשות הצגות" – זו מיקרו-אלימות.
התנהגות כזאת, וחמורה מזו בהרבה, מקלפת מאנשים את צלם האנוש שלהם, כאילו היו פסולת-אדם, ומותירה צלקות שרישומן העמוק נצרב גם לאחר חלוף הסבל הנפשי.
בישיבת ועדת ביקורת המדינה בראשות חה"כ שלי יחימוביץ'
נאבקתי על זכות הדיבור כמו ישראלית מן המניין. אפשר לומר שהתאבדתי על זה, כאילו כל חיי התכוננתי לרגע הזה:
הורו לי לא לשבת והתיישבתי. ניסו להקים אותי בתוקף אמרתי רק באשפוז כפוי, התערבתי בדיון בקריאת ביניים: "יו"ר שלי היקרה, האם נראה לך הגיוני שכולכם תדברו עלינו, ולנו לא יהיה פתחון פה?" עוזר פרלמנטרי הופיע לצדי ושאל: "מי את?" עניתי: אני 'חולת נפש', וחמור בעיניי שאתם מדברים עלינו כאן מעל הראש שלנו." "אני כבר מסדר לך לדבר", הבטיח רון. הוא הניח פתק לפני היו"ר שקראה בשמי ואמרה: "הא. זו את"; כן, מה לעשות…
ואלה עיקרי הדברים שאמרתי (לנוסח המלא ראו סרטון לעיל).
הבעיות בשטח לוחצות מאוד:
תקצוב חסר של המערכת;
צפיפות במחלקות האשפוז;
מחסור בכוח אדם בהכשרה מתאימה;
היעדר מערכת נפרדת למעורבים בהליך פלילי;
היעדר מענים קהילתיים למצבי משבר;
היעדר מענים קהילתיים לאנשים המצויים באשפוז ממושך;
חוויית אשפוז בלתי מותאמת לצורכי המטופל;
אינטגרציה חלקית בלבד בין בריאות הגוף לבריאות הנפש באשפוז;
היעדר מנגנון פיקוח חיצוני.
עכשיו אספר לכם משהו משמח ובסוף אציע לכם – אני הקטנה – פתרון שיהיה הצעד הראשון לקראת שינוי של ממש.
כפעילה חברתית ביקרתי בבית מאזן מדגם סוטריה שייסד פרופ' פסח ליכטנברג.
עם כל האושר על קיומו של מקום כזה שהיה משאת נפש ממש, לא יכולתי להימנע מתחושות קשות – כאב וקנאה. נזכרתי בשני האשפוזים האחרונים שלי באברבנאל. האחרון ביולי-אוגוסט השמש יקדה על גג האסבסט, היינו חמש בנות מיוזעות בחדר קטן שכולו מיטות, ללא מיזוג ואף ללא מאווררים, ללא תאים נעולים לאכסון ציוד אישי. הכל נראה בלוי ומכוער, לא נקי ומוזנח. עזובה. אינסטלציה שבורה, ברזים מוזרים במקלחת והצפות קבועות.
המקלחות באברבנאל לא היו בחדר רחצה נפרד באותם ימים, אלא בחלל הכללי. כשהנשים התקלחו לא תמיד הקפידו על דלת סגורה בין האגפים ועל הצבת הפרגודים כך שיסתירו באמת, וגברים היו מתהלכים לעתים מסביבנו מביטים בעירומנו. האוכל היה דוחה, והאיצו בנו לרדת לאכול בקומת הקרקע כאילו היינו עדר עזים. אנשי הצוות היו קרים וקשוחים. לא זוכרת שחייכו.
שלוש שנים אחר כך חייכה אליי אחת מהן בכנס מקצועי ושאלה אם אני זוכרת אותה. חבל שלא אמרתי לה שאי אפשר לשכוח מישהי שהתלוננת בפניה בבכי על תקיפה מינית, והיא אף לא הרימה את מבטה מהמחברת. על מגע יד רך ודאי אין מה לדבר, אבל ראיתי שמחטיפים מכות לאחרים. הכי נחרט לי מוכה אחד, שלא השתולל או היה אלים, אלא סירב "לשתף פעולה" ולא זז ממקומו למרות דרישות. הוא חטף את המכות בפסיביות גמורה, והמכה נראה כאילו הגיע לפורקן. מחזה בלתי נשכח.
כל הזיכרונות האלה פקדו אותי דווקא בחלקת אלוהים הקטנה הזאת שנקראת סוטריה. צביאל אמר: "היינו כחולמים". הווילה יפהפייה, צבעונית ולמרות המרחב גם חמימה ביותר. ראיתי לא מעט נשים אבל לא הייתי בטוחה מי זאת מי – דיירות, מדריכות, מלוות. אין מדים; אין פיג'מות. שאלתי מלווה אחת, סטודנטית, מה תפקידה. היא ענתה: להחזיק, לחבק, לתת מגע מרגיע למי שצריכה את זה או פשוט להיות איתה ולהקשיב לה. כמה יופי. כמה אנושיות פשוטה. זה נראה קל וטבעי כל כך. הוכחה ניצחת שאפשר גם אחרת.
כמה עצוב שהשירות הזה ניתן רק למי שממון בכיסו. אנו פונים לכל קופות החולים: כללית, מכבי, לאומית ומאוחדת – אל תשלחו אנשים למחלקות האשפוז הקשות; ממנו את השהות בבתים המאזנים כדוגמת סוטריה. השירות הזה מוסרי ואנושי יותר; הוא זול בהרבה מאשפוז רגיל; התנאים בו לעומת האשפוז (אפילו לעומת בי"ח שלוותה) הם שמיים וארץ.
אם היה מוענק לי לרגע כוח-על, הייתי בוחרת לשכפל את פרופ' פסח ליכטנברג. המוני המונים של פסיכיאטרים בצלמו ובדמותו שפותחים עוד ועוד סוטריות שמשגשגות כמו פטריות אחרי הגשם. משנת 2004 הוא פעל בדבקות, בנחישות וללא לאות להגשמת חזון הסוטריה בישראל. אני פשוט מסרבת לקבל את העובדה שבקרב אנשי המקצוע פה יש רק אחד כזה.
הפתרון שהצעתי: לתעל את התקציב של אברבנאל לתקצוב בתים מאזנים.
הרי, אמרתי להם, מוסד נווה שלווה נסגר בגלל שורת מחדלים המפורטים בדו"ח המבקר. לפי כל הפרמטרים האלה, המצב באברבנאל אינו טוב יותר.
מדוע סוגרים בית חולים פרטי, אבל משאירים בית חולים ממשלתי שהתנאים בו קשים באותה המידה?
זה הפתק שהניח צביאל על שולחנה של יו"ר הוועדה חה"כ שלי יחימוביץ'
יזמנו קמפיין לסגירת אברבנאל; הבאתי מרואיינת ששכחה לספר כי לאחר האשפוז באברבנאל אובחנה בפוסט-טראומה על ידי המרכז לבריאות הנפש ברמת חן וגם על ידי פסיכיאטר פרטי. הצטרפו שני כתבי בריאות – רן רזניק ודקלה אהרן. מנכ"ל משרד הבריאות לשעבר פרופ' רוני גמזו. באמצע ביקש להצטרף באופן לא מתוכנן המנכ"ל הנוכחי, משה בר סימן טוב. בדרך כלל אני עדינת נפש. הפעם קצת הסרתי את הכפפות.
מנכ"ל המשרד השלישי שנוכחותו במשדר היום דווקא חסרה לי, ד"ר איתן חי-עם, התבטא ב-2010 בחריפות. הוא אמר כך:
אמרתי לעצמי, חבל שלא הייתה רעידת אדמה באברבנאל. היינו מתגייסים, בונים את הכול. בונים בית חולים חדש. וכך המצב בכל בתי החולים. ומה מפחיד אותי? אני מפחד שאנחנו עכשיו בתקופה של ונטילציה חברתית. כל אחד יספר את הכאב שלו. בעוד שבועיים נשכח את זה. אז אני אומר אני מבטיח שאני לא שוכח את זה. נשבע שאני לא שוכח את זה. רמז סגן השר (הכוונה לליצמן. דליה), יכול להיות שהוא יכעס עלי, על פי חוק אני אחראי על תפעול בתי החולים האלה. אם צריך לסגור אותם, בואו נזעזע את המדינה, נסגור את כל בתי החולים. מה תעשה המדינה? תגידו, מה? השתגע המנכ"ל?"
עוד אמר המנכ"ל ד"ר איתן חי-עם ב-2010 שבסוף התפטר על רקע חפירת קברים ולא עקב גורלם של בני אדם חיים:
אני עולה למחלקת מבוגרים שיש שם תאי רחצה. גודל התא, יהודה תקן אותי, זה מטר וחצי על מטר. אי אפשר להוריד את הבגדים. אתה צריך להתפשט במסדרון. זאת אומרת אנחנו לוקחים את האנשים ואומרים להם: תתפשטו במסדרון בשביל להיכנס למקלחת.
אני לא רוצה להגיד את האסוציאציה שזה מביא, אסור להגיד את זה, אני בחיים לא השתמשתי בזה, אבל זו האסוציאציה שעברה בראש של תקופות שחורות בחיים של העם הזה. ואני יודע שאסור להגיד את זה.
הנחישות שבה דיברו הגורמים הרשמיים על המשך קיומו של המקום שמוציא לפסיכיאטריה ולישראל שם רע, האטימות לסבלם ולגורלם של האומללים שנקלעים אליו – כל זה היה מקומם ובלתי נתפס. יש פה, לדעתי, ניצול מביש של האדישות הציבורית למתמודדי הנפש שמתפרנסת מסטיגמה קשה ומדעות קדומות.
אנשים אלה מוחזקים בתנאי חיים שאינם ראויים לחיים, מאחר שחייהם בכלל נתפסים בעיני הציבור כחיים שאינם ראויים לחיותם.
"רבים מהאנשים שעמם שוחחנו קושרים בין הפיסי לנפשי: "אנשים מתנהגים בצורה מגעילה במקום שבו הסביבה הפיזית מגעילה", אומר לנו איש צוות. "חלק מבית החולים הזה נראה כמו פח. מחלקת האשפוז הכרונית מדיפה ריח שתן, עצבות וכרוניות. בבית החולים מסתובבים עכברים, חולים בפיג'מות מוזנחות, ג'וקים, סירחון, לכלוך, דברים שבורים. עצוב".
"חלק מהחולים ישנים על מזרנים על הרצפה, חלקם ישנים על מיטות במסדרונות וחלקם מצטופפים באופן קשה ביותר בתוך החדרים, שצרים מלהכיל את מיטות החולים. נוסף על כך, יש מחסור במזון ובמקומות ישיבה בחדרי האוכל, לכלוך וזוהמה במחלקות, ובעקבות כל אלה מקרי אלימות קשים מאוד בין החולים לבין עצמם ומול הצוות הסיעודי והרפואי, וגם פגיעה קשה מאוד ולעיתים בלתי הפיכה באיכות הטיפול הרפואי, בסיכויי ההחלמה של החולים ובפרטיותם."
מבקר המדינה מדבר על סגירת אברבנאל, אבל מנכ"ל המשרד לשעבר פרופ' רוני גמזו טוען שההחלטה בוטלה ב-2013. "למה לא גיליתם את זה למבקר המדינה?", שאלתי בציניות. האיש לא ידע לענות. איזו התנהלות מחפירה.
להלן קטע קצר מעבודת תזה (ציון 95) שנכתבה בהנחיית פרופ' משה צוקרמן במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, אוניברסיטת ת"א (2015)
ביטול האדם הלוקה בנפשו הגיע לשיא בתפיסה שאותה קידם הפסיכיאטר הגרמני אלפרד הוכה (Hoche, 1865–1943) שנמנה עם תומכי השבחת הגזע (אאוגניקה), שהשפיעה מאוחר יותר על יצירת תורת הגזע הנאצית, והמתת החסד (אותנסיה). ב-1920 ביטא בספרו 'הרשות לחסל חיים שאינם ראויים לחיים' תפיסה שלפיה חייהם של הלוקים בנפשם (כמו גם של חולים חשוכי מרפא, מפגרים או מקרים של פיגור גבולי והסובלים מנכויות ועיוותים גופניים, מבוגרים וילדים כאחד) הם "חיים שאינם ראויים לחיותם".[1] אנשים אלה לטענתו הם "קליפות ריקות של בני אדם", "זְבוֹרִית אנושית".[2] הלוקים בנפשם חדלו להיות סובייקטים אנושיים בעיני החברה והפכו לאובייקטים. תהליך החפצון כבר התבסס היטב באמצעות הגדרות, סגרגציה וריכוז. יחסי הקרבה הבינאישיים בין צוות לחוסים של מודל הטיפול המוסרי הפכו ליחס מנוכר ומתוח. אמנם הפסיכיאטרים לא התייחסו אל החולים באיבה, אך הביטו בהם לרוב כאילו נפרם הקשר האנושי המחבר ביניהם. הפסיכיאטריה בכל רחבי אירופה, שפעלה ברוח ההבנה המודרנית של רציונאליות וחקירה מדעית, גילתה חולשה מוסרית בכך שקידמה את הדפרסונליזציה כלפי הלוקים בנפשם ואת מחיקת אנושיותם.[3]
כל הרעיונות האלה אומצו על ידי הנאציונל-סוציאליזם בשנות ה-30 של המאה ה-20. ההבדל בינו לבין הרעיונות שרווחו כבר עשרות שנים קודם לכן היה בכך שסיפק פתרון סופי מעשי: הפסיכיאטריה הנאצית קבעה שחולי נפש, כמו יהודים, ראויים להשמדה, וביצעה את תוכנית האותנסיה T4[4] – (בגרמנית: Aktion T4). בין ינואר 1940 לספטמבר 1942 נבחרו 70,723 חולים פסיכיאטריים מרשימות שהכינו תשעה פרופסורים מובילים של פסיכיאטריה ו-39 רופאים בולטים, ורובם הומתו בחנק באמצעות פחמן חד-חמצני בתא גזים. לעתים היו מעניקים לילדים זריקת רעל; חלק מן הקרבנות הורעבו למוות.[5]
בראשית 1943 ראש תוכנית T4, פיליפ בולר, שאל את כוח האדם והמתקנים של הינריך הימלר כדי להיפטר מאסירים 'מיותרים' במחנות, בעיקר החולים החמורים או האנושים ביותר. באותו אביב החלו הפסיכיאטרים של T4 לסייר במחנות. השאלונים היו קצרים יותר מאלה שבהם השתמשו ב-T4, הקריטריונים גמישים יותר ולעתים התבססו על פשע מדומה או חריגה פוליטית. עד מהרה עבר המוקד מחולי הנפש לאסירים פוליטיים. תוכנית 14F13 הייתה בבחינת גשר אידיאולוגי וממסדי מתוכנית האותנסיה לאושוויץ. היא גם הגדילה את היוזמה האישית של הרופאים, בתהליך מואץ יותר לקראת 'רצח רפואי', שהיה מנותק לחלוטין מכל קשר ושיקול רפואי[6]. כמו כן, 40 אלף חולי נפש הורעבו למוות בצרפת בתקופת הכיבוש הנאצי.[7]
[2] (Barham, 1997), עמ' 79 (באנגלית: human ballast -'ballast' בעברית 'זְבוֹרִית' שפירושה מטען סְרק כבד כגון חול או מים שמניחים בתחתית כלי שיט כדי להגדיל את יציבותו.)
[4] על-שם מען לשכת הקנצלר בברלין, ברחוב טירגארטן 4. במסגרת תוכנית זו הושמדו לצורך טיהור הגזע הארי גם אלה שנחשבו "לא כשירים"; כך הושמדו בסה"כ כ-90 אלף גרמנים שסבלו מפגמים גופניים כמומים מולדים או ממחלות כרוניות שונות.
הדילמה שאנחנו ניצבים בפניה היום היא שהפרקטיקה הפסיכיאטרית הסטנדרטית כוללת פגיעה פיזית בריאותית.
עיקרון ראשי ברפואה הוא "Primum non nocere"** (תיקון בהערה בסוף), כלומר:
ראשית אל תגרם נזק.
עיקרון שממנו חייבים לצאת לדרך חדשה.
האם 'בריאות הנפש' צריכה להוביל בסופו של דבר למחלקה פנימית בבית החולים? או לחדר המתים? לדאבון לבנו ולכאבנו, זה קורה יותר ויותר.
הממסד הפסיכיאטרי הודף כל טענה נגדו בשלל דרכים, החל בדחייה של שימוש במילים מסוימות ובעיקר בהגדרתו מחדש את ה"סטיגמה": לשיטתו כל מי שחולק על משנתו נגוע בסטיגמה כלפיו.
אם הממסד הפסיכיאטרי בישראל חפץ חיים, ואולי אף מעוניין בשיתוף פעולה מצד מתמודדי הנפש הבלתי תלויים, עליו ללכת לקראתנו חמישה היבטים:
* להפסיק להדוף ולהתגונן, ולנסות להקשיב באמת.
* לחדש פעילות ועדה לצורך הנחיות מסודרות להפחתה במינון תרופתי
* לתמוך בבתים המאזנים (לא מס שפתיים) וללחוץ על קופ"ח לממן אותם
* לתמוך בסגירה בי"ח אברבנאל שעל מפתנו ניצב "דגל שחור"
* לא להכשיל הצעת חוק/בג"צ בשני נושאים:
א. הזכות לבחור מסגרת אשפוז כנהוג בשאר שירותי הבריאות בישראל
ב. כינון אומבודסמן בנציבות השוויון במשרד המשפטים לבקרת האשפוז
בהינתן כל אלה נוכל לעלות על דרך חדשה ומיטבה שכל הצדדים ייצאו ממנה נשכרים.
ופנייה מיוחדת לפורום מנהלי בתי החולים:
תהליך האל-מיסוד שקרה באיטליה לפני 40 שנה בדיוק נכפה על המערכת מתנועה שפעלה מתוכה באופן חסר תקדים בעולם המערבי. המוסדות באיטליה נסגרו על ידי האנשים שעבדו בהם. בעשותם כן אנשים אלה ביטלו את מקום עבודתם.
איש אינו משמש בתפקידים שהפסיכיאטר פרנקו בזאלייה וחבריו מילאו בשנות ה-60 וה-70. איש אינו מנהל עוד בית חולים פסיכיאטרי באיטליה. התנועה שלו פעלה נגד האינטרס העצמי שלה באופן שהיה היפוכו של יחסי פטרון-לקוח, פטרנליזם ונפוטיזם. זו הייתה שלילה עצמית לטובת מטרות חברתיות מוסריות.
דווקא לאחר שבוטלו בתי החולים הפסיכיאטריים הפסיקה הפסיכיאטריה באיטליה להיות תחום פריפריאלי ברפואה, ושולבה בשירותי הבריאות הכלליים. ביטולם של בתי החולים הפסיכיאטריים אילץ את הפסיכיאטריה להשתלב בקונטקסט החברתי של הקהילה: אורגנו מרפאות חוץ במחוזות השונים, ומחלקות פסיכיאטריות הוקמו בבתי חולים כלליים. מטופלים הובאו על-ידי כך למגע קרוב יותר לחיים הרגילים ולמשפחותיהם, ונדחה הרעיון של מחלה נפשית כמשהו שונה או מסוכן.
המודל החדש הצריך את ארגונם האזורי של שירותי בריאות הנפש סביב בתי חולים כלליים, וכלל מרפאות קהילתיות, שירותי רווחה, ושירותי בריאות כלליים, תוך יצירת רצף טיפולי. "אגף בריאות הנפש", שהיא גוף ציבורי שפועל לצד משרד הבריאות, אחראי למניעה, לטיפול ולשיקום האוכלוסייה המבוגרת, כולל שירותי חירום בבית ובבית חולים. "המרכז הפסיכוסוציאלי" מספק טיפול אמבולטורי וביתי, שיקום תעסוקתי, והתערבויות חירום, בשיתוף פעולה עם שירותי חברה ורווחה. בנוסף למחלקה פסיכיאטרית אקוטית בבית החולים הכללי, ישנם מרכזי יום, קהילות שיקומיות, ועוד. האידיאולוגיה של מודל זה שמה את מניעת הצורך באשפוז פסיכיאטרי בראש סדר העדיפויות. המניעה אינה נעשית רק באמצעי פרמקולוגי, פסיכותרפויטי, או שיקומי, אלא בשילוב כולם.
כל זה החל להתרחש באיטליה החודש לפני 40 שנה.
החזון הזה – זאב ק., גדי ל., חיליק ל., אלכסנדר ג., יעקב פ., אילנה ק., גיל ז., צבי פ., טל ב., עומר ב., יובל (אוי, יובל) מ., שלמה מ. ועוד – צריך להיות נר לרגליכם, אף אם הוא מתנגש עם אינטרסים מקצועיים עקב הבדלי שכר עצומים בין ניהול מסגרת מוסדית גדולה לבין ניהול מסגרות קהילתיות.
האם זה מה שתוקע פה את כל העסק? הרי גם בקופות החולים נושאים פסיכיאטרים בכירים את עיניהם, ככל הנראה, לניהול בתי חולים פסיכיאטריים, ומכשילים ניסיונות להצעיד את המערך כולו קדימה.😥
אוטונומיה, רצון חופשי ופעולה עצמאית; יעילות; צדק בחלוקה חברתית של משאבים מוגבלים ועקרון הרצון הטוב, המשית חובה לא להזיק, ולמעשה החליף את העיקרון הקודם.
השינוי נעשה בעקבות ההכרה בכך שהדרך היחידה להימנע מנזק כלשהו היא אי-התערבות, מאחר שכל הליך רפואי כולל סיכונים כלשהם.
ארבעת העקרונות די מקובלים אך אינם אוניברסליים. יש חלופת אתיקה ממקור פמיניסטי, פופולרית בסיעוד, שהיא מטרנליסטית ולכן לא לגמרי אוטונומית, ואין נוסחה מאזנת של העקרונות שהיא מקובלת על הכל. עם זאת, נראה שהאוטונומיה מובילה מלבד במקרים הנוגעים לבטיחות הציבור, כבמחלות זיהומיות ובאלימות.
לפסיכיאטריה אפוא חשוב, לדעתי, לטפח את מיתוס החולה האלים והמסוכן, מה שנותן להם יד חופשית – תרתי משמע – ופוטר אותם משמירה על האתיקה.
הכותרת מאורת הצפעונים על פי שם הרומן האוטוביוגרפי למחצה מ-1948 מאת מרי ג'יין וורד (באנגלית The Snake Pit). הספר הפך לסרט הוליוודי באותה שנה. זה סיפורה של אישה שמצאה את עצמה בבית חולים פסיכיאטרי, ואינה זוכרת איך הגיעה לשם. הסרט הוביל לשינויים במוסדות הפסיכיאטריים בארצות הברית.
ב-1949 כתב הרב שטיין מ"דיילי וראייטי": "ויסקונסין היא המדינה השביעית שהנהיגה רפורמות במוסדות הפסיכיאטריים בתחומה בעקבות הסרט 'מאורת הצפעונים'".
קטע מהדו"ח האחרון של מבקר המדינה:
קטע ממאמר דעה "אשפוז שפוי" ב-nrg 2011 מאת ליאור דיין:
"בשנת 2003 החליטה הממשלה לסגור את אברבנאל. האמת, נראה שהמקום באמת נסגר – רק שכחו להוציא ממנו את החולים. מדי בוקר בארבעת החודשים האחרונים, כשקמתי והשקפתי על הנוף – שכלל בעיקר את מחלקת הנוער, חלק מבניין מספר 7 ועשרות חתולים שטיילו על הגגות – הייתי בטוח שהתעוררתי בהירושימה בשעות שלאחר הטלת פצצת האטום.
המקום, אין דרך אחרת לתאר זאת, נראה כמו חורבה רדיואקטיבית. עכשיו, כשאני כבר לא שם, אני יכול לומר בגלוי: בושה למדינת ישראל ולמשרד הבריאות שמקום כמו אברבנאל קיים. אינני יודע מי האידיוטים שיושבים במשרד הבריאות ומחלקים תקציבים אבל אני מנחש שהם רובוטים מכניים שמביטים על העולם מבעד לחלון המאזדה 6 הכסופה שלהם וצועקים בספיקר של האייפון כאילו מישהו חייב להם משהו. […] הצפיפות, הדוחק, העובש, הקירות המתקלפים והסירחון הכללי שעולה מכל מרצפת וקיר בבית החולים מעלים את ההשערה שמשרד הבריאות החליט שעדיף לו להקצות משאבים לטובת בתי חולים יותר פוטוגניים. אחרת אני לא מבין מדוע בית החולים הזה נראה כמו מחנה עבודה צפון קוריאני למתנגדי המשטר.
אינני יודע כמה מהאחריות על ההזנחה הכללית – אם בכלל – מוטלת על כתפיו של ד"ר יהודה ברוך, מנהל בית החולים, אבל אני מנחש שלו היה ד"ר ברוך נאלץ לישון במשך שבוע באחת המחלקות והיה חווה על בשרו את אימת התשתית הרעועה, המצב היה נראה אחרת. הייתי שמח לראות את ד"ר ברוך, את מנכ"ל משרד הבריאות רוני גמזו ואולי אפילו גם את שר הבריאות בנימין נתניהו וסגנו יעקב ליצמן, נאלצים להתגורר במשך כמה ימים באחת המחלקות. אני מבטיח לכם שלאחר החוויה הזו כולם היו מאבדים סופית את שפיותם. במשחק האסוציאציות שאני מנהל עם עצמי, הערך "אברבנאל" מתקשר לי מיד למילים כמו "מחדל", " הזנחה", " רשלנות" ו"התפטרות". כל יום שהמקום הזה ממשיך להתקיים הוא יום שחור למדינת הרווחה שאנחנו חושבים שאנחנו."
ד"ר איתן חי עם ב-2010 בהיותו מנכ"ל משרד הבריאות:
"אמרתי לעצמי, חבל שלא הייתה רעידת אדמה באברבנאל. היינו מתגייסים, בונים את הכול. בונים בית חולים חדש. וכך המצב בכל בתי החולים. ומה מפחיד אותי? אני מפחד שאנחנו עכשיו בתקופה של ונטילציה חברתית. כל אחד יספר את הכאב שלו. בעוד שבועיים נשכח את זה. אז אני אומר אני מבטיח שאני לא שוכח את זה. נשבע שאני לא שוכח את זה. רמז סגן השר (הכוונה לליצמן. דליה), יכול להיות שהוא יכעס עלי, על פי חוק אני אחראי על תפעול בתי החולים האלה. אם צריך לסגור אותם, בואו נזעזע את המדינה, נסגור את כל בתי החולים. מה תעשה המדינה? תגידו, מה? השתגע המנכ"ל?"
"שלום דליה, אני פונה אלייך לאחר שקראתי כתבה מ-2014 על בית חולים אברבנאל. אושפזתי במחלקה סגורה במשך 10 ימים באשפוז כפוי. השתחררתי לפני שלושה שבועות. המצב שם מתחת לכל ביקורת. אם לא הייתי בהתקף מאני כנראה שהמצב שלי היה מידרדר שם. אני אפילו לא אתחיל בביקורת על איך שהמקום נראה אבל גם על המטופלים. למה בתי החולים לא מסווגים לפי חומרת המחלה או סוג המחלה אלא לפי אזור מגורים? התחלתי לקרוא קצת את הבלוג שלך. אמשיך בקרוב."
לפי נתוני משרד הבריאות, תקציבו של אברבנאל צמח ביותר מ–80% מ–74.6 מיליון שקל ב-2008 ל-135.1 מיליון שקל ב-2017.
חייבים לאחד כוחות ולצאת לקמפיין דחוף ועוצמתי לסגירת אברבנאל.
בדוח מבקר המדינה שהתפרסם לאחרונה נכתב על בתי החולים הפסיכיאטריים: "במהלך הביקורת נמצאו תנאי אשפוז הפוגעים באיכות חייהם של המטופלים עד כדי ביזוי ופגיעה בכבודם". ברוח זו נכתבו גם הדוחות הקודמים. כבר לפני 8 שנים אמר יעקב ליצמן: "בתי החולים לחולי נפש מזעזעים; הייתי סוגר אותם".
חמור בעינינו שממשלת ישראל בכלל ומשרד הבריאות בפרט מאפשרים לתנאים קשים אלה – מבחינת תשתיות, יחסי אנוש, היעדר שקיפות, היעדר ניטור ופיקוח חיצוניים – לשרור במערך האשפוז הפסיכיאטרי מימי ראשית המדינה ועד סוף העשור השני של המאה ה-21. אין שום הצדקה לאפליה בתנאים משום היבט, כי אפילו בעולם חסר חמלה, מנקודת הראות של דרוויניזם חברתי א-לה איין ראנד, אדם שאושפז בשל הפרעה נפשית כלשהי יכול להיות משמעותי ותורם לחברה לא פחות מכל אדם אחר.
בלתי מתקבל על הדעת כי פיקוח על בתי החולים הפסיכיאטריים – מקומות כה מועדים לפורענות – נתון על פי חוק בידי משרד הבריאות עצמו. מאז הקמתו נמצא המשרד הזה בניגוד אינטרסים בגלל שלל כובעיו: גם מיניסטריון ורגולטור, גם ספק השירות, גם מתמחר את השירותים וגם מפקח עליהם. השינוי המבני היסודי הנדרש בתפעול בתי החולים הממשלתיים נדון כבר החל מ-1990 בשלוש ועדות שהמליצו על דרכים שונות לבצע תאגוד המוסדות, וכבר הוחלטו החלטות ממשלה לקדם את ההמלצות, ועד כה דבר לא נעשה.
שינוי מבני נחוץ בכל מערכת הבריאות, אלא שבמערך האשפוז הפסיכיאטרי העניין הוא קריטי ממש בשל חוסר הישע של החוסים. במקום מדיניות טיפול רכה ומלאת חמלה שוררת בשטח זה מאז ומתמיד מדיניות אגרסיבית. לא נדיר שאנשי צוות סיעודי במחלקות הסגורות במוסדות הפסיכיאטריים פוגעים בדרך זו או אחרת באלה הנתונים תחת חסותם. ארגון בזכות הדגים זאת היטב בדוח הקשירות מ-2016.
המחלקות הסגורות אינן גדולות ואין אפשרות להסתיר בהן אירועים חריגים ו/או פליליים. גם שאר אנשי המקצועות הטיפוליים, אלה שכל חינוכם וייעודם הוא להיטיב את מצב המאושפזים, אינם מדווחים על חריגות ועל עבירות על החוק והופכים בהדרגה למשתפי פעולה בשתיקה. המוסדות הפסיכיאטרים מנוהלים באי-שקיפות המפקיעה את המאושפזים מתחומו של החוק. הן מתנהלות כמעין אקס-טריטוריות המאפשרת ניהול אגרסיבי וחריגות שונות שאינן באות על תיקונן. מקומם להכיר בכך שאף אחד מ-120 חברי הכנסת מאז ומעולם לא העביר שום חוק התובע את ההכרחי והמובן מאליו: פיקוח חיצוני "בעל שיניים" בכל המוסדות שבהם חוסים אנשים עם מוגבלויות.
מנגנון חיצוני לבירור תלונות חיוני בעיקר לאור העובדה שהדרגים הבכירים במוסדות אלה נוטים לעצום את עיניהם ולעתים אף מטייחים את הפגיעות במאושפזים. התפישה במחלקות היא סקטוריאלית – רופאים לחוד וצוות סיעודי לחוד. שום רבב לא נדבק בדרג הניהולי בעקבות הצטברות תלונות על אלימות מצד הצוות הסיעודי. בדרך כלל לא מדובר במעידה חד פעמית של עובד; מנהלי המחלקות, שמנהלים את העניינים מהקוקפיט, אינם יודעים או אינם רוצים לדעת מה קורה במחלקות שלהם.
עיקר הבעיה טמונה בתרבות טיפול מוסדית נחשלת, שבאה לביטוי גם ברמת הכשרה ירודה של כוח אדם בלתי מתאים לתפקיד. זו אחת התוצאות של תקציב הרעב לשירותי בריאות הנפש. ההוצאה הלאומית לבריאות הנפש מתוך סך ההוצאה הלאומית עמדה בשנת 2015 על 2.8% לעומת טווח ההוצאה במדינות ה-OECD שעמד על 18%-5%. האם המדיניות האגרסיבית השוררת, זו שמרתיעה רבים ממתמודדי נפש מלהתאשפז למרות מצבם הירוד, נובעת גם מהרצון לחסוך אשפוזים יקרים? ב-1956 נוסד "שלוותה" המוכיח למעלה מ-60 שנה ברציפות שניתן לנהל בית חולים פסיכיאטרי בדרכים לא אגרסיביות בלי לפגום בשירות המקצועי והרפואי. למרבה הצער, מוסד זה נותר חריג בנוף, והדרך היחידה למצוא נקודת אור באשפוז הקשה והמרתיע היא לומר שהפחד מפניו מעודד תהליך שיקום בכל מחיר.
לו פעלה הפסיכיאטריה כנדרש הייתה נלחמת בסטיגמה ובדמוניזציה כלפי מתמודדי הנפש הגיבורים, במקום לטפח ולהזין את הפחד מ"חולי הנפש המסוכנים" במחשבה שהדבר ישמר את כוחה. התוצאה הפוכה: הסטיגמה אחראית להסתרה, לבושה, לאי פנייה לקבלת עזרה. דווקא הפחתת הסטיגמה הייתה מגדילה את נפח הטיפול, כולל הטיפולים הפרטיים.
בתי המשפט, המשטרה, המחוקק, משרד הבריאות ומשרד האוצר, רוב גופי התקשורת והעיתונאים, איגוד הפסיכיאטריה בישראל, הסתדרות הרופאים בישראל, ארגוני חברה אזרחית כגון "רופאים למען זכויות אדם", מכוני מחקר אחרים, ועוד – כל המוסדות והגופים האלה אינם מנהלים מאבק נחוש לשינוי המצב העגום השורר בשדה זה. לעתים קרובות אף ניתן גיבוי מלא לשירותי בריאות הנפש להתנהל באופן לא תקין.
חמש חלופות אשפוז נוסדו בשנתיים האחרונות. הן נקראות הבתים המאזנים ומשרד הבריאות חיבר עבורם סטנדרטים מחייבים בזכות יוזמה חריגה לטובה של ראשת האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות, ד"ר טל ברגמן-לוי. רוב רובם של מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים לא מקצים מתקציבם לייסוד בית מאזן שישתייך לקמפוס בית החולים. הבתים המאזנים נושאים איתם בשורה שיש בה איום על מבני הכוח והמשכורות הגבוהות – מנהל מוסד פסיכיאטרי משתכר בין 70 ל-80 אלף ₪ בחודש.
לסיכום, הבעיות בשטח לוחצות מאוד: תקצוב בחסר של המערכת; הצפיפות במחלקות האשפוז; מחסור בכוח אדם בהכשרה מתאימה; היעדר מערכת נפרדת למעורבים בהליך פלילי; היעדר מענים קהילתיים למצבי משבר; היעדר מענים קהילתיים לאנשים המצויים באשפוז ממושך; חוויית אשפוז בלתי מותאמת לצורכי המטופל; אינטגרציה חלקית בלבד בין בריאות הגוף לבריאות הנפש באשפוז; והדבר הראשי: היעדר מנגנון פיקוח חיצוני בלתי תלוי לבירור תלונות.
ברוב מדינות ה־OECD ההשקעה בתחום זה כפולה ואפילו משולשת. לאחר שנים כה רבות של קיפוח והזנחה הגיע הזמן שממשלת ישראל תתקצב באופן ראוי את שירותי בריאות הנפש כך שיוקצו משאבים להקמת חלופות אשפוז אנושיות יותר ומעונות יום, שיחסכו חלק ניכר מהאשפוזים היקרים בבתי החולים. מהפך כזה לצד שינוי תפיסות עומק בהתייחסות למתמודדי הנפש, הסובלים מסטיגמה קשה בעידוד המדיה, נחוצים כאוויר לנשימה. אדם אחד מכל ארבעה יחווה משבר נפשי כלשהו במהלך חייו. כל אדם כזה מוקף כמה אנשים שגורלו כרוך בשלהם. העניין נוגע בדרך זו או אחרת בכולנו, וברור לגמרי שקידום פתרונות טובים יותר בתחום הזה קריטי לרווחת החברה כולה.
ובהתחלה היו אלה ח"י שאלות כמניין שנות נישואינו שנחגגו ב-27.6.2000 – היום לפני 18 שנה:
בדוח מבקר המדינה שהתפרסם לאחרונה נכתב על בתי החולים הפסיכיאטריים: "במהלך הביקורת נמצאו תנאי אשפוז הפוגעים באיכות חייהם של המטופלים עד כדי ביזוי ופגיעה בכבודם". ברוח זו נכתבו גם הדוחות הקודמים. כבר לפני 8 שנים אמר יעקב ליצמן: בתי החולים לחולי נפש מזעזעים; הייתי סוגר אותם. יש לנו ח"י שאלות נוקבות בנושא הזה:
מדוע מאפשרים ממשלת ישראל בכלל ומשרד הבריאות בפרט את התנאים הקשים האלה מבחינת תשתיות, יחסי אנוש, בקרה ופיקוח?
איך ייתכן שהפיקוח על בתי החולים הפסיכיאטריים – מקומות כה מועדים לפורענות – נתון על פי חוק בידי הפסיכיאטרים עצמם?
מה ההסבר לכך שבמקום מדיניות רכה ומלאת חמלה במתמודדי נפש באשפוז שוררת בשטח מאז ומתמיד מדיניות אגרסיבית?
מדוע יש אנשי צוות סיעודי במחלקות הסגורות במוסדות הפסיכיאטריים שפוגעים באנשים חסרי ישע בדרך זו או אחרת?
המחלקות הסגורות אינן גדולות ואין אפשרות להסתיר בהן אירועים חריגים ו/או פליליים. איך קורה ששאר אנשי המקצועות הטיפוליים, שכל חינוכם וייעודם הוא להיטיב את מצב המאושפזים, אינם מדווחים על חריגות ועל עבירות על החוק והופכים בהדרגה למשתפי פעולה בשתיקה?
האם הנהיגו במוסדות הפסיכיאטרים אי-שקיפות מכוונת, ויצרו כך אקס-טריטוריה המאפשרת ניהול אגרסיבי?
מדוע הדרגים הבכירים במוסדות אלה עוצמים עיניים בדרך כלל, ואף מטייחים לעתים את הפגיעות במאושפזים?
למרות סיבות מובנות, מה ההצדקה לאפליה כה בוטה בכל התנאים הנ"ל לעומת בתי החולים הכלליים?
איך אפשר להסביר שאף אחד מ-120 חברי הכנסת מאז ומעולם לא העביר שום חוק התובע את ההכרחי והמובן מאליו: פיקוח חיצוני "בעל שיניים" בכל המוסדות שבהם חוסים אנשים עם מוגבלויות?
מדוע מקצה משרד הבריאות תקציב רעב לשירותי בריאות הנפש? מדוע ההוצאה הלאומית לבריאות הנפש מתוך סך ההוצאה הלאומית עמדה בשנת 2015 על 2.8% לעומת טווח ההוצאה במדינות ה-OECD שעמד על 18%-5%?
האם המדיניות האגרסיבית השוררת, זו שמרתיעה רבים ממתמודדי נפש מלהתאשפז למרות מצבם הירוד, נובעת גם מהרצון לחסוך אשפוזים יקרים?
ב-1956 נוסד "שלוותה" המוכיח למעלה מ-60 שנה ברציפות שניתן לנהל בית חולים פסיכיאטרי בדרכים לא אגרסיביות בלי לפגום בשירות המקצועי והרפואי. מדוע מוסד זה נותר חריג בנוף?
הייתכן כי ההרתעה מאשפוז נתפסת מצד הפסיכיאטריה כמעודדת תהליך שיקום בכל מחיר לטובת מתמודדי הנפש?
מדוע הפסיכיאטריה אינה פועלת בדרכים מגוונות כדי להפחית חרדה ודמוניזציה כלפיה בקרב הציבור, מה שהיה מגדיל גם את נפח הטיפול הפרטי?
האם ההתנגדות בפועל (לא ברמת ההכרזות לתקשורת) לתמוך בבתים המאזנים נובעת מרצונם של מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים לשמר מבני כוח ומשכורות?
בתי המשפט, המשטרה, המחוקק, משרד הבריאות ומשרד האוצר, רוב גופי התקשורת והעיתונאים, איגוד הפסיכיאטריה בישראל, הסתדרות הרופאים בישראל, ארגוני חברה אזרחית כגון "רופאים למען זכויות אדם", מכוני מחקר אחרים, ועוד – איך קורה שכל המוסדות והגופים האלה אינם מנהלים מאבק נחוש אלא אף נותנים גיבוי מלא לשירותי בריאות הנפש להתנהל באופן שערורייתי?
אדם אחד מכל ארבעה יחווה משבר נפשי כלשהו במהלך חייו. כל אדם כזה מוקף כמה אנשים שגורלו כרוך בשלהם. העניין נוגע בדרך זו או אחרת ברובנו. אין זה ברור שקידום פתרונות טובים יותר בנושא זה הוא קריטי לרווחת כולנו?
האם לא הגיע הזמן לנקוט שידוד מערכות שישנה מהקצה אל הקצה את תמונת שירותי בריאות הנפש בישראל היום?
לסיכום, הבעיות בשטח לוחצות מאוד: תקצוב בחסר של המערכת; הצפיפות במחלקות האשפוז; מחסור בכוח אדם בהכשרה מתאימה; היעדר מערכת נפרדת למעורבים בהליך פלילי; היעדר מענים קהילתיים למצבי משבר; היעדר מענים קהילתיים לאנשים המצויים באשפוז ממושך; חוויית אשפוז בלתי מותאמת לצורכי המטופל; אינטגרציה חלקית בלבד בין בריאות הגוף לבריאות הנפש באשפוז; והדבר הראשי: היעדר מנגנון פיקוח חיצוני בלתי תלוי לבירור תלונות.
ברוב מדינות ה־OECD ההשקעה בתחום זה כפולה ואפילו משולשת. לאחר שנים כה רבות של קיפוח והזנחה הגיע הזמן שממשלת ישראל תתקצב באופן ראוי את שירותי בריאות הנפש כך שיוקצו משאבים להקמת חלופות אשפוז אנושיות יותר ומעונות יום, שיחסכו חלק ניכר מהאשפוזים היקרים בבתי החולים. מהפך כזה לצד שינוי תפיסות עומק בהתייחסות למתמודדי הנפש, הסובלים מסטיגמה קשה בעידוד המדיה, יובילו את החברה הישראלית לדרך חדשה וטובה יותר, שכן העניין נוגע לכולנו.
From: דליה וצביאל רופא
Sent: Tuesday, December 12, 2017 10:37 AM
To: Hedva Elmackias
Cc: Sharon Primor; Uri Aviram; 'איתן חי עם'
Subject: RE: בואו נוציא את העובדות לאור
שלום רב לאנשי מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל,
נשמח לתרום לכם מכספנו ברגע שתפרסמו דו"ח רציני על מצב האשפוז הפסיכיאטרי בישראל.
העיתונאים קרן נויבך ורן רזניק מטפלים בנושא באינטנסיביות רבה, אבל חסרה כתיבה מחקרית בנושא זה. תודה.
כתוצאה מדו"ח הקשירות של עמותת בזכות הוקמה ועדה ממשלתית, שבין היתר כתבה בהמלצותיה:
"בעיית הקשירה היא רק קצה הקרחון";
הוועדה הצביעה על “ליקויים וכשלים שורשיים וארוכי שנים”.
ועדה זו המליצה על “מינוי ועדת המשך ציבורית רב-תחומית שתדון בהיבטים המערכתיים של מערכת בריאות הנפש”.
הוועדה פירטה שורה ארוכה של נושאים שיש לטפל בהם בדחיפות.
מקווים בכל לבנו שתקראו בעיון את החומר, בלב פתוח, ותבינו מה חובתכם האזרחית כמרכז לחקר המדיניות החברתית בישראל.
ד. וצ.
From: Dov Chernichovsky
Sent: Thursday, December 14, 2017 10:35 AM
To: דליה וצביאל רופא
Cc: Hedva Elmackias; Avi Weiss; Michal Rubin; Sharon primor; Uri Aviram; איתן חי עם
Subject: Re: FW: בואו נוציא את העובדות לאור
שלום דליה וצביאל:
בימים אלה, עם סיום עיסוקנו בדו"ח השנתי שלנו, אני עומד לקיים מפגש עם שני חברי צוות בריאות:
פרופ' רפי גינת [הכוונה ככל הנראה לפרופ' יגאל גינת. דליה] ופרופ' ורדה סוסקולני, לצורך דיון בנושא ההתפתחויות בתחום בריאות הנפש.
עם זאת, ברצוני לציין שאיננו עוסקים בנושאים שהם ביסודם יכולים להתפרש כקליניים.
ניידע אתכם על תוצאות המפגש.
בברכה,
פרופ' דב צ'רניחובסקי ראש צוות הבריאות
Prof. Dov Chernichovsky, Ph.D. (Economics)
Professor Emeritus of Health Economics and Policy,
Ben Gurion University of the Negev. Israel
Director, Health Program,
Taub Center for Social Policy in Israel
From: דליה וצביאל רופא
Sent: Wednesday, March 14, 2018 10:44 PM
To: 'Dov Chernichovsky'
Cc: 'Hedva Elmackias'; 'Avi Weiss'; 'Michal Rubin'; 'sharon primor; 'Uri Aviram'; 'איתן חי עם'
Subject: RE: FW: בואו נוציא את העובדות לאור
פרופ' דב צ'רניחובסקי שלום רב,
ראה קטע מודגש במכתבך הנ"ל. האם נוכל לקבל עדכון כמובטח?
בברכה רבה,
דליה וצביאל רופא
26 במרץ 2018 2:14 אחה״צ כתב/ה בתאריך Dov Chernichovsky :
צהריים טובים,
המפגש הנ"ל עדיין לא התקיים. אנו עובדים עליו.
נעדכן אתכם בהמשך.
בברכה,
הדס חזן,
אסיסטנטית של פרופ' דב צ'רניחובסקי
Sent: Wednesday, March 28, 2018 12:15 PM
שלום הדס ותודה על המענה.
בדצמבר נכתב: "בימים אלה אני עומד לקיים מפגש".
עכשיו סוף מרץ.
הדברים מדברים בעד עצמם, וחבל.
בברכה,
דליה
2018-05-31 10:28 GMT+03:00 דליה וצביאל רופא
שלום רב,
בהתכתבותנו האחרונה מחודש מרץ הובטח לנו עדכון. עד היום לא קיבלנו, ומחר יתחיל יוני.
בחנו את התכתבותנו מתחילתה לפני כחצי שנה (ר' בהמשך), ונוכחנו כי ההתנהלות איננה רצינית.
במכתבנו הראשון אליכם כתבנו:
"מקווים בכל לבנו שתקראו בעיון את החומר, בלב פתוח, ותבינו מה חובתכם האזרחית כמרכז לחקר המדיניות החברתית בישראל."
כעת, לאחר עיון בדוח העדכני מ-2018 בחלק הכללי מאוד שהוקדש למצב הבריאות, הבנו באופן חד ששגינו בפנייה לכתובת הלא מתאימה.
כל טוב,
דליה וירצברג-רופא וצביאל רופא
From: Dov Chernichovsky
Sent: Thursday, May 31, 2018 4:12 PM
To: דליה וצביאל רופא
Cc: Hedva Elmackias; Avi Weiss; Michal Rubin; Sharon Primor; Uri Aviram; ורדה סוסקולני; Prof. Yigal Ginath; Suzanne Patt Benvenisti; Anat Sela; Prof. Shani Mordechai
Subject: Re: לסיכום התכתבות עקרה, שארכה חצי שנה
שלום דליה וצביאל:
תודה על מכתבכם.
יש לנו דיונים פנימיים בניהולם של אורי אבירם ויגאל גינת בנושא של הרפורמה בבריאות הנפש.
כאשר יהיו לנו תוצאות אשר אנו מאמינים ראויות לדיון ציבורי, ניידע גם אתכם.
בכל מקרה, אני מוקיר את דאגתכם לבריאות העם בישראל.
בברכה,
פרופ' דב צ'רניחובסקי
ראש צוות הבריאות
Prof. Dov Chernichovsky, Ph.D. (Economics) Professor Emeritus of Health Economics and Policy,
Ben Gurion University of the Negev. Israel
Director, Health Program,
Taub Center for Social Policy in Israel
From: דליה וצביאל רופא [mailto:dz_r@NETVISION.NET.IL]
Sent: Thursday, May 31, 2018 5:46 PM
To: 'Dov Chernichovsky'
Cc: 'Hedva Elmackias'; 'Avi Weiss'; 'Michal Rubin'; 'Sharon Primor'; 'Uri Aviram'; 'ורדה סוסקולני'; 'Prof. Yigal Ginath'; 'Suzanne Patt Benvenisti'; 'Anat Sela'; 'Prof. Shani Mordechai';
Subject: RE: לסיכום התכתבות עקרה, שארכה חצי שנה
תודה על תשובתך, פרופ' דב צ'רניחובסקי.
עם כל הכבוד לנושא הרפורמה בבריאות הנפש, לא היא בראש מעייננו בתחום הזה.
הוועדה הממשלתית לצמצום ההגבלות כתבה בהמלצותיה: "בעיית הקשירה היא רק קצה הקרחון"; ועדה זו הצביעה על “ליקויים וכשלים שורשיים וארוכי שנים”. כמו כן המליצה על “מינוי ועדת המשך ציבורית רב-תחומית שתדון בהיבטים המערכתיים של מערכת בריאות הנפש”, ופירטה שורה ארוכה של נושאים שיש לטפל בהם בדחיפות:
תקצוב מערכת בריאות הנפש
הצפיפות במחלקות האשפוז
מחסור בכוח אדם בהכשרה מתאימה
היעדר מערכת נפרדת למעורבים בהליך פלילי
היעדר מענים קהילתיים למצבי משבר
היעדר מענים קהילתיים לאנשים המצויים באשפוז ממושך
חוויית אשפוז בלתי מותאמת לצורכי המטופל
אינטגרציה חלקית בלבד בין בריאות הגוף לבריאות הנפש באשפוז
ועל כך נוסיף אנו: היעדר מנגנון פיקוח חיצוני בלתי תלוי לבירור תלונות.
בכאב לב ממש אנו נאלצים לכתוב: מרכז טאוב מועל בחובתו האזרחית כמרכז לחקר המדיניות החברתית בישראל, אך תנוח דעתכם – אינכם לבד בעניין. אתם מצטרפים לשורה ארוכה של גורמים נכבדים: בתי המשפט, המשטרה, המחוקק, משרד הבריאות ומשרד האוצר, רוב גופי התקשורת והעיתונאים, איגוד הפסיכיאטריה בישראל, הר"י, ארגוני חברה אזרחית כגון "רופאים למען זכויות אדם", מכוני מחקר אחרים, ועוד ועוד.
ארגון "בזכות" – המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות – חריג יחיד בנוף לטובה, ואנשיו פועלים רבות למען ענייננו, אך הארגון לא גדול וידיהם מלאות עבודה בנושאי המוגבלויות האחרות.
כרגיל, אנו מתמודדי הנפש בישראל – ילדים חורגים במערכת. הסטיגמה החברתית הקשה אחראית במידה רבה לכך שבמובנים מסוימים נותרנו מיותמים, מגששים את דרכנו במערכת שבה שוררת עדיין אפלת ימי הביניים.
כאמור, הבנו שפנינו לכתובת הלא מתאימה, ואין כל צורך לענות למכתב זה.
בברכה,
דליה וירצברג-רופא וצביאל רופא
עד כאן ההתכתבות, ואנחנו שואלים:
מכון מחקר הממומן על ידי גורמים חיצוניים ובלתי תלויים שמחזיק סוללה של חוקרים, הנהלה וחברי דירקטוריון, המתיימר לחקור גם את מערכת הבריאות בישראל – לא אמור לערוך סקירה של הליקויים במערכת בריאות הנפש ולהציע תיקונים?
מעניין לדעת מה דעתכם, כי אולי בכלל אנחנו סתם הוזים, ויש לנו מחשבות שווא של יחס.
איטליה היא המדינה הראשונה בעולם (האם גם היחידה? בינתיים סיפרו לי שכך גם בספרד. אברר) שסגרה את כל בתי חולים הפסיכיאטריים הממשלתיים. בשנת 1978 חוקקה איטליה את חוק 180 – חוק בזאלייה – שהחל בפירוק הדרגתי של המוסדות האלה.
מנהיג התנועה היה הפסיכיאטר פרנקו בזאלייה, דמות משמעותית בהיסטוריה של הפסיכיאטריה – פיליפ פינל המודרני ואידיאולוג נחוש. הפסיכיאטריה באיטליה עברה בניצוחו שינויים דרמטיים. "הכליאה הגדולה" שתיאר מישל פוקו התחלפה אז ב"שחרור הגדול". החברה קלטה את רוב 100,000 המאושפזים. אחת הסיסמאות של התנועה של בזאליה הייתה "החופש הוא תרפויטי".
מורשתו של בזאלייה מרכזית בתפיסת האל-מיסוד ובכינון עולם ללא בתי חולים לחולי נפש. היא כללה גם חדשנות של קואופרטיבים המנוהלים על ידי מתמודדי נפש בכל רחבי איטליה שבישרו מודלים של חדשים של התארגנות חברתית. זו הייתה שיטה חדשה של ההעסקה עצמית של מתמודדי נפש כגורם מרכזי בהחלמה.
בזאלייה כתב:
"בפעם הראשונה שנכנסתי לכלא הייתי סטודנט לרפואה. הייתי אנטי-פשיסט פעיל במאבק נגד הנאציזם ונכלאתי כתוצאה מכך. אני זוכר את המצבים הנוראים שבהם מצאתי את עצמי אז. ריח נורא, ריח המוות. התחושה הייתה כמו להיות באולם אנטומיה שבו גופות מנותחות. שלוש עשרה שנים אחרי שסיימתי את הלימודים הפכתי למנהל מוסד פסיכיאטרי, וכאשר נכנסתי לבניין בפעם הראשונה, הוא החזיר אותי מיד למלחמה ולכלא. לא היה ריח של צואה, אבל היה שם ריח סמלי של צואה. הייתי משוכנע שהמוסד הזה הוא אבסורד מוחלט, שכל תפקידו הוא לפרנס את הפסיכיאטרים שעבדו שם."
התהליך נכפה על המערכת מתנועה שפעלה מתוכה באופן חסר תקדים בעולם המערבי. המוסדות באיטליה נסגרו על ידי האנשים שעבדו בהם. בעשותם כן אנשים אלה ביטלו את מקום עבודתם לנצח. איש אינו משמש כיום בתפקידים שבזאלייה ועמיתיו מילאו בשנות ה-60 וה-70 כמנהלי בתי חולים פסיכיאטריים. אף אחד כיום אינו מנהל בית חולים פסיכיאטרי באיטליה. התנועה שלו פעלה נגד האינטרס העצמי שלה באופן שהיה היפוכו של יחסי פטרון-לקוח, פטרנליזם ונפוטיזם. זו הייתה שלילה עצמית לטובת מטרות חברתיות מוסריות.
דווקא לאחר שבוטלו בית החולים הפסיכיאטריים הפסיקה הפסיכיאטריה באיטליה להיות תחום פריפריאלי ברפואה, ושולבה בשירותי הבריאות הכלליים. ביטולם של בתי החולים הפסיכיאטריים אילץ את הפסיכיאטריה להשתלב בקונטקסט החברתי של הקהילה: אורגנו מרפאות חוץ במחוזות השונים, ומחלקות פסיכיאטריות הוקמו בבתי חולים כלליים. מטופלים הובאו על-ידי כך למגע קרוב יותר לחיים הרגילים ולמשפחותיהם, ונדחה הרעיון של מחלה נפשית כמשהו שונה או מסוכן.
המודל החדש הצריך את ארגונם האזורי של שירותי בריאות הנפש סביב בתי חולים כלליים, וכלל מרפאות קהילתיות, שירותי רווחה, ושירותי בריאות כלליים, תוך יצירת רצף טיפולי. "אגף בריאות הנפש", שהיא גוף ציבורי שפועל לצד משרד הבריאות, אחראי למניעה, לטיפול ולשיקום האוכלוסייה המבוגרת, כולל שירותי חירום בבית ובבית חולים. "המרכז הפסיכוסוציאלי" מספק טיפול אמבולטורי וביתי, שיקום תעסוקתי, והתערבויות חירום, בשיתוף פעולה עם שירותי חברה ורווחה. בנוסף למחלקה פסיכיאטרית אקוטית בבית החולים הכללי, ישנם מרכזי יום, קהילות שיקומיות, ועוד. האידיאולוגיה של מודל זה שמה את מניעת הצורך באשפוז פסיכיאטרי בראש סדר העדיפויות. המניעה אינה נעשית רק באמצעי פרמקולוגי, פסיכותרפויטי, או שיקומי, אלא בשילוב כולם.
כל זה החל להתרחש באיטליה החודש לפני 40 שנה. המצב בארץ הקודש, לעומת זאת, רחוק מכך ת"ק על ת"ק פרסה. הפסיכיאטרים הקונבנציונליים אינם אוהבים אותו בדרך כלל, ומדברים סרה בו ובמפעל חייו, אך עבור שאר העולם הוא נתפס כגיבור התנועה העולמית לשינוי הפסיכיאטריה.
"אמו מאשה (מרשה קלוניצקי), ליטאית בעלת מזג נדיב וסוער, שממנה ירש כהן את הנטייה לדיכאון, התאשפזה באגף הפסיכיאטרי של 'אלן ממוריאל' ב-1957. מוסד זה נודע לשמצה בעברו בשל שותפות בפרויקט הסודי ה-MK-Ultra של CIA, שבחן היבטים בשליטה מוחית mind control באמצעות תרופות תוך שימוש בהתעללויות ובחסך חושי. הניסוי שנחשף ב-1977 נערך במוסד אלן ממוריאל בין השנים 1956 ל-1964 על-ידי מנהל המוסד ומייסדו יואן קמרון".
המאמר זכה למאות שיתופים, ונכלל לאחר כשבועיים בחמשת הפוסטים הנצפים ביותר בבלוג הנוכחי שלי שכבר מלאו לו חמש שנים. פרסמתי את המאמר גם באתרים ובדפים רשמיים של היוצר ובכמה פורומים באתרי מעריצים. לפי סטטיסטיקות האתר, קוראים רבים הגיעו מרחבי העולם. האם ייתכן שצילומי המוזיקאי הנודע לצד המושג המוכר MK-Ultra הציתו עניין מחודש בפרשה ההיא? גם מי שאינו קורא עברית יכול להכניס בקלות כמה שורות לתרגום גוגל.
את הגילוי שלי במאמר פיתחתי בהתבסס על רמז לקוני באחת מבין למעלה מ-500 הערות השוליים שהתפרסמו בעמודים האחרונים של הביוגרפיה עבת הכרס (443 עמודים) של לאונרד כהן מאת סילבי סימונס, שיצאה לאור ב-2012. לאחר מכן, כשהעמקתי יותר בנבירה ברשת, גיליתי שהמידע כבר משמש כר פורה לקונספירציות בכתיבתם של שניים, שמשתפים פעולה זה עם זה בניסיון להכפיש את שמו של כהן בנושאים שונים.
תשעה ימים לאחר שהעליתי לאוויר את המאמר שלי התפרסמה ב"הארץ" כתבה בנושא הפרויקט שעליו כתבתי תחת הכותרת: קנדה מכה על חטא: כך ביצע ה־CIA ניסויים בשטיפת מוח של מטופלים במונטריאול. הכתבה ב"הארץ" תורגמה מכתבה של "הגרדיאן" שגם היא התפרסמה חמישה ימים אחרי המאמר שלי. ראיינו בה את הנכדה במקום את הבת של קורבן הניסויים המפורסמת ביותר, וילמה (ואל) אורליקוב, שנפטרה ב-1990.
להפתעתי גיליתי את כל הסיפור עצמו, מילה במילה, בכתבה מ-2009 ב"גלוב אנד מייל", עיתון קנדי ותיק ונפוץ שעומד בשורה אחת עם ה"טיימס" הבריטי ו"הניו יורק טיימס" האמריקאי. הרי היא לפניכם. "הגרדיאן" פשוט חזר על הסיפור הזה, והביא בסופו התפתחויות בתביעות המשפטיות מהשנה שעברה.
מעניין למה ואיך נזכרו לפתע פתאום בשערורייה הישנה, לאחר שהעליתי אותה באוב אצלי בבלוג; צירוף מקרים תמוה, שכן לא צצו שום גילויים חדשים לאחרונה. שמחתי שקרן נויבך שמה לב לכך והזמינה אותי להתראיין בנושא. אשאיר לחוקר מומחה במדעי התקשורת לנתח מה אירע כאן, וזאת במסגרת השתנות אופייה של עבודת העיתונות בעידן שבו אנו חיים.
על הפסיכיאטר מחולל השערורייה
ד"ר יואן קמרון, פסיכיאטר ממוצא סקוטי שחי מצעירותו בארה"ב ואחר כך בקנדה, הוזמן בשנת 1943 לאוניברסיטת מק'גיל במונטריאול, אחת האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר בעולם, לייסד את החוג לפסיכיאטריה. קמרון הזמין לצוות המייסד מומחים מרחבי העולם. באמצעות מענק מקרן רוקפלר ואחוזה שניתנה במתנה מסֶר יו אלן נוסד "אלן ממוריאל" במונטריאול כמכון מחקר של אוניברסיטת מק'גיל. קמרון היה המנהל הראשון שעמד בראשו. ד"ר קמרון נחשב לאחד הפסיכיאטרים הנאורים והמובילים ביותר בקנדה ואף בעולם כולו. הוא גם היה הנשיא הראשון של איגוד הפסיכיאטריה העולמי. חבריו נהגו להתלוצץ שאזל מלאי הכיבודים האפשריים עבורו. ד"ר קמרון אף שימש כעד מומחה במשפטי נירנברג ואבחן את רודולף הס כלוקה באמנזיה. בביוגרפיה שלו התוודה הס שזייף את האמנזיה.
קמרון הבחין בין אוכלוסיות חלשות לחזקות. אלה שהיו עם חרדות או חוסר ביטחון שהוטרדו ממצבו של העולם כונו חלשים. הם התקשו להתמודד עם החיים וקמרון חשב שיש להרחיקם מהחזקים כי השפעתם רעה. זו למעשה תפיסת האֶאוּגֶנִיקָה שעקרונותיה החלו להתגבש בתחילת המאה ה-20; יושמו באידיאולוגיה הנאצית ועדיין תקפים חלקית.
קמרון האמין שלפסיכיאטריה יש תפקיד חברתי מרכזי בעניין הזה. כפי שנוקטים אמצעים נגד התפשטות זיהומים מידבקים, כך בדיוק יש לעשות לגבי חולי נפש ומחלות נפש, שגם הן מידבקות. מוזיקת רוק נעשתה לדעתו על ידי חולי נפש והדביקה המונים. דוגמה אחרת שנתן מעניינת יותר: הוא כתב מאמר על הדרך שבה הרעילו השלטונות בגרמניה הנאצית את תודעת האזרחים באמצעות הפצת חרדות ונוירוזות.
ד"ר יואן קמרון
המוסד "אלן ממוריאל" בניהולו הופעל על בסיס "דלת פתוחה", המאפשר לחולים לעזוב אם ירצו, בניגוד ל"דלת הסגורה" שהייתה נהוגה אז. בשנת 1946 ייסד קמרון את המודל של אשפוז יום הראשון מסוגו בצפון אמריקה (נועד למנוע אשפוז מיותר ולאפשר למטופלים להישאר בקהילה ובמשפחה). אבל אז, בתהליך הדרגתי, החל הרופא הנאור והנערץ לבצע ניסויים מוזרים במטופליו, שהלכו ונעשו מוזרים יותר ויותר, עד כדי כך שהרס את מוחם של מאות אנשים.
הטכנולוגיה שהתפתחה בקצב מואץ הובילה אותו למחשבה שהשיג פריצת דרך מדעית גדולה: תיקון מוח אנושי פגום כביכול על ידי "ניקוי" יסודי והפיכתו ללוח חלק. שיטתו נקראה psychic driving ו-depatterning. קמרון חשב שפיתח דרך להכחיד סכיזופרניה, כביכול, באמצעות מחיקת התכנים והזיכרונות של תודעת ה"מטופל" ושתילת זיכרונות ותכנים חדשים. במושגי ימינו ניתן לכנות זאת כסוג של פרמוט ותכנות. עמיתו לשעבר של ד"ר קמרון, ד"ר פיטר רופר, סיפר: המטרה הייתה באמת למחוק את דפוסי המחשבה וההתנהגות שהזיקו לחולה, ולהחליף אותם בהתנהגות אחרת ובדפוסי מחשבה בריאים. התוצאה בפועל הייתה יצירת צמחים אנושיים.
פרויקט MK-Ultra
סוכנות הריגול האמריקאית השיקה את הניסויים לאחר סיום מלחמת קוריאה ב-1953, בעקבות שובם של החיילים האמריקאים מהשבי הקוראני. התברר שחלקם החזיקו באידיאולוגיה קומוניסטית והיו ביקורתיים מאוד כלפי אורח החיים האמריקאי. ניסויים אלה נמשכו בתקופת המלחמה הקרה הראשונה עד 1964. ב-CIA היו משוכנעים שהקומוניסטים מצאו את המפתח לשטיפת מוח, וניסו לפתח בכל מחיר שיטה משלהם. במסגרת הפרויקט שנקרא MK-Ultra מימנו ה-CIA סדרה של ניסויים סודיים לשטיפת מוח במקומות שונים, ומ-1956 עד 1964 גם במוסד היוקרתי שניהל קמרון. הממשלה הקנדית טענה לאחר חשיפת הפרשה שלא ידעה על הפרויקט, ושהמימון נעשה באופן בלעדי על-ידי הקרן ל"חקר האקולוגיה האנושית" במסגרת אוניברסיטת מק'גיל.
בין השנים 1957 ל-1961, ה-CIA העביר כ-62 אלף דולר לכיסו הפרטי של ד"ר איוון קמרון, מנהל בית החולים אלן ממוריאל, אבל אין "אקדח מעשן" המוכיח שקמרון ידע כי המימון הגיע מה-CIA. הניסוי הסתיים ב-1964 וקמרון מת שלוש שנים אחר כך מהתקף לב בזמן טיפוס הרים.
שיטות "הטיפול" שלו היו איומות באופן שהיום הוא בלתי נתפס, כאילו נהגו במוחו של תסריטאי סרטי אימה יצירתי במיוחד: שימוש אינטנסיבי ב-LSD, היפנוזה, השמעה של מסרים מוקלטים במשך 16 שעות ביממה ברציפות, ובמקרים מיוחדים במשך כל היממה. ב"הארץ" בכתבה שתורגמה מ"הגרדיאן" סופר כי "במקרים מסוימים הושמעו המסרים חצי מיליון פעמים". המסרים נלקחו משיחותיו של קמרון עם כל מטופל, והתמקדו במשפטי מפתח טעונים מאוד עבור אותו המטופל. בשבועות הראשונים המסרים היו שליליים ובאחרונים התחלפו במסרים חיוביים. בשלב הראשון המאושפזים זרקו את האוזניות, ולכן סגרו אותן בתוך קסדות נעולות. אחרי שהמאושפזים נטרפו והחלו להטיח את ראשיהם בקירות, החליט קמרון להשרות עליהם תרדמת ב"חדרי שינה" בעזרת תרופות [קוקטייל השינה שניתן שלוש פעמים ביממה: 100 מ"ג תורזין (טרוקטיל); 100 מ"ג פנובארביטאל; 100 מ"ג Seconal סקונל; 150 מ"ג Veronal ו-10 מ"ג פנרגן (Promethazine)], ולהשמיע להם את ההקלטות כרצונו במשך פרק זמן ממוצע של 15 עד 30 יום של שינה תחת סימום, ובמקרים מסוימים עד 65 יום, בשילוב מינון מאסיבי של נזעי חשמל – שלוש פעמים ביום.
החולים לא קיבלו הסברים ולא נתנו את הסכמתם (הכוונה ל"הסכמה מדעת" או informed consent). האנשים הצליחו לעתים לקום ממיטותיהם ולהתהלך כסהרוריים, ונראו משתינים על הרצפה. הצרחות במחלקה הפכו עניין שבשגרה ולא שינו דבר בהתנהלות הצוות. חלקם הצליחו לבטא את תלונותיהם ברהיטות יחסית (תועדו ציטוטים בתיקים הרפואיים), אבל ייחסו את דבריהם למצבם הנפשי.
קמרון כתב על שלושה שלבים נפרדים שעובר המטופל הטיפוסי שלו – בדרך כלל אישה. בראשון, הסובייקט איבדה הרבה מזיכרונה אבל עדיין ידעה איפה היא, למה היא שם, ומי האנשים שטיפלו בה. בשלב השני היא איבדה את תחושת הזמן והמרחב, אבל עדיין רצתה לזכור. אי יכולתה לענות על שאלות כמו "איפה את?" ו"איך הגעת לכאן?" גרמה לה חרדה ניכרת. בשלב השלישי, החרדה נעלמה לגמרי. קמרון כתב כך על המצב שהגיעו אליו מטופליו בשלב השלישי: "מצב דחק מעניין ביותר של צמצום טווח הזיכרונות המשמש בדרך כלל להעשרת הדיבור. המטופל מדבר אך ורק על תחושות הרגע הנוכחי וכמעט רק במונחים קונקרטיים. דבריו אינם מושפעים כלל מזיכרונות קודמים, וגם הם אינם נשלטים בשום אופן על ידי ציפיותיו לעתיד. הוא חי בהווה. כל הסימפטומים הסכיזופרניים נעלמו, ויש אמנזיה מוחלטת של כל אירועי חייו".
יותר ממחצית מטופליו של קמרון לא התאוששו לגמרי מניסויים אלה (ר' בצילום הבא). אציין רק שהיו אפקטים מיוחדים להעצמת "הטיפול" בקרב מטופלים קשי עורף, אבל לא הצלחתי להתמודד נפשית עם התיאורים, ודילגתי עליהם. הפרטים נלקחו מהספר "The Search for the Manchurian Candidate " של ג'ון מרקס, שהכתבה הראשונה ב"ניו יורק טיימס" התבססה על מחקריו.
ד"ר דונלד האב, שהיה ראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת מק'גיל במקביל לכהונתו של קמרון כראש החוג לפסיכיאטריה, אמר עליו: "הוא פעל בהשראת אוסף רעיונות מחריד שלא היה ראוי להתייחסות אינטלקטואלית. אם בוחנים את הדברים שעשה ושכתב, הם מעוררים גיחוך. אם היה לי סטודנט לתואר שני שהיה מעלה רעיונות דומים, הייתי משליך אותו לכל הרוחות. קמרון לא היה מוצלח כחוקר; הוא בלט בגלל כישוריו הפוליטיים". כרגיל במקרים אלה איש לא העז לומר דבר בגלוי בזמן ביצוע הפשעים בגלל עמדות הכוח וההשפעה של האיש.
העיתונאי ניקולס הורוק התבסס בכתבה על עבודתו ג'ון מרקס, דיפלומט לשעבר במשרד החוץ האמריקאי, שחקר את פעולות ה-CIA באמצעות חוק חופש המידע. שנתיים לאחר מכן פורסמו גילוייו של מרקס בספרו שהוזכר לעיל: "The Search for the Manchurian Candidate".
ג'ון מרקס בצעירותו
הניסויים באלן ממוריאל במונטריאול היו רק חלק קטן ממכלול. התברר כי כמה מכוני מחקר, מוסדות רפואיים בולטים ובתי חולים ממשלתיים בארה"ב ובקנדה היו מעורבים בפרויקט חשאי בעלות של 25 מיליון דולר שביצעה סוכנות הביון האמריקאית כדי ללמוד לשלוט במוח האנושי.
לאונרד רובינשטיין, מהקרן ל"חקר האקולוגיה האנושית" שהייתה הצינור בין ה-CIA לד"ר קמרון, סיפר בכתבה ב"ניו יורק טיימס" על הקשר עם המפעיל מסוכנות הביון, הקולונל ג'יימס מונרו: "זה היה קשור ישירות לשטיפת מוח. הם חקרו שטיפת מוח בקרב חיילים שהיו בקוריאה. אנחנו במונטריאול התחלנו להשתמש בכמה מהטכניקות האלה". רובינשטיין סיפר גם כי הם קיוו שטכניקות שטיפת המוח יכולות להועיל לטיפול בחולים ולמחוק רגשות והתנהגויות שליליים.
הניסויים נעשו גם על אנשים בריאים. רובינשטיין סיפר כי במהלך ניסוי בחסך חושי הושמו כ-20 עד 30 אחיות בחדרים אפלים ודוממים למשך חצי שעה. "זה הרבה זמן", אמר רובינשטיין. אחות אחת נתקפה חרדה וחשבה שיש נחשים מתחת לכיסא. כמה חודשים לאחר מכן לקתה בסכיזופרניה והזדקקה לאשפוז. רובינשטיין הוסיף כי לחוויות כאלה יכולה להיות השפעה עמוקה על אנשים מסוימים.
חבר הפרלמנט אורליקוב פתח בהליכים משפטים וב-1980 תבע את ה-CIA בשם אשתו ושמונה מטופלים נוספים (על הפיצויים בהמשך). ב-1980 חשפה העיתונאית אדריאן קלרקסון, לימים מושלת קנדה, בתוכנית תחקירים the fifth estate קנדית את גודל הטרגדיה האנושית, וכמה אנשים סיפרו את סיפוריהם בפומבי בפעם הראשונה. היא ראיינה גם את ג'ון ג'יטינגר הפסיכולוג הראשי של ה-CIA בתקופה ההיא, שחלקו בפרשה התמקד בפיתוח מבדקי אישיות. ג'יטינגר סיפר מדוע ה-CIA פנו דווקא לקמרון.
בספרה "דוקטרינת ההלם" כתבה נעמי קליין שה-CIA לא חיפשו אצל ד"ר קמרון שיטה יעילה לשטיפת מוח בלבד, אלא התלהבו מעצם יצירת שיטת עינויים חדשה שעשויה "לחלץ מידע ממקורות עמידים", קליין הוסיפה שמחקרים אלה שימשו לכתיבת מדריכי עינויים המשמשים עד ימינו במתקן המעצר בגואנטנמו (פרק 1 "מעבדת העינויים" עמ' 37–63).
הפיצוי
המשפט שניהל חבר הפרלמנט דייוויד אורליקוב בשם רעייתו ושמונה מקורבנות הניסויים הנוספים נמשך 8 שנים. ב-1988, ה-CIA הסכימו לשלם לתשעה מהחולים 750,000$ בסך הכל בהסדר מחוץ לבית המשפט (קצת יותר מ-80 אלף דולר לכל אחד).
במהלך השנים שחלפו עד ההכרה הפומבית במה שעברו המטופלים ב"אלן ממוריאל", הממשלה בקנדה התנערה מאחריות, וטענה כי לא ידעה על הניסויים. בפועל הממשלה הקנדית מימנה את הניסויים ב"אלן ממוריאל" בסכומים גבוהים יותר מאלה ששילמו האמריקנים. הניסויים של ד"ר קמרון מומנו בסכום של חצי מיליון דולר על-ידי המחלקה הפדרלית של הבריאות והרווחה של קנדה בשנות החמישים. כאשר גילתה זאת לינדה מק'דונלד, אחת קורבנות הניסויים, היא תבעה את ממשלת קנדה ב-1988. ב-1992 נפסק כי יש לפצות אותה לצד 76 קורבנות נוספים של ד"ר קמרון במאה אלף דולר כל אחד, בתמורה לחתימת ויתור על הזכות לתבוע את הממשלה או את בית החולים. עם זאת, הוצהר כי הדבר נעשה מ"מניעים הומניטריים" ללא לקיחת אחריות וללא הכרה בעוול.
לקראת מותו ב-1998 ביקש חבר הפרלמנט אורליקוב מחברו למפלגה הדמוקרטית החדשה, סוונד רובינסון, להמשיך את המאבק ולדרוש פיצוי ממשלתי עבור קורבנות הניסויים ובני משפחותיהם, והמאבק אכן נמשך.
בשנת 2004, לאחר עוד קרב משפטי, קבע שופט קנדי כי עוד 250 קורבנות, או יורשיהם, יהיו רשאים לבקש פיצויים מממשלת קנדה. אליסון סטיל, בתה של אחת הקורבנות, נקטה צעדים משפטיים נגד ממשלת קנדה ב־2015, והגיעה לפשרה בשנה שעברה. היא קיבלה פיצוי בסך 100 אלף דולר קנדי בתמורה לחתימה על הסכם סודיות. לדברי עורכת הדין שלה, אלן סטיין, היו מקרים נוספים שבהם נחתמו הסכמי סודיות.
סיפור אחד מני רבים
לסלי אורליקוב הבת של וילמה אורליקוב סיפרה: "הייתי בערך בת שבע כשאמי נסעה למונטריאול ב-1956 בפעם הראשונה. כשחזרה משם כבר הייתי בת 12. זה היה סיפור משפחתי קשה מאוד. אמי סבלה מדיכאון לאחר לידה ולא קיבלה טיפול הולם. היא הייתה חלק מהניסויים לשליטה במוח שהותירו אותה שבר כלי וכולנו נפגענו מכך". אורליקוב איבדה את זיכרונה, נסוגה לשלב ינקותי ואף לא שלטה בסוגרים. מסמכים משפטיים הראו כי קיבלה 16 מנות של LSD ומינון מאסיבי של נזעי חשמל. לאחר שנים של טיפול ממושך ויקר חזרה לתפקד במידה חלקית. היו לה רגשות מעורבים לגבי קבלת הכסף, כי ה-CIA לא הסכימו לקבל על עצמם כל אחריות. התגליות במהלך המאבק המשפטי כמעט קרעו את המשפחה.
וילמה (ואל) אורליקוב
"בהתחלה אמי חשבה שקמרון הוא אלוהים, ושהוא לא יכול לטעות", סיפרה הבת, "לאחר מכן כשהוכח שהרופא מומן על ידי ה-CIA, היא השתוללה מזעם והייתה מדוכאת זמן רב. לדעתי הממשלה הקנדית לא העניקה לקורבנות הניסויים תמיכה מספקת, ועדיין לא הודתה בעוול שנעשה להם. וכך גם ה-CIA. הם כן נתנו כסף לחלק מהאנשים ששרדו, אבל בשלב כזה שעבור רובם זה כבר היה מאוחר מדי".
ב-2006 התראיינה לסלי אורליקוב הבת של וילמה אורליקוב ל"סקוטסמן", עיתון סקוטי ארצי; ב-2009 התראיינה גם נכדתה של וילמה אורליקוב, האמנית שרה אן ג'ונסון לעיתון הקנדי "גלוב אנד מייל", וכעת ב-2018 מראיינים שוב את הנכדה שרה ב"הגרדיאן".
אל תחמיצו את יורשו של קמרון שטוען בסרט התיעודי הראשון מ-1979 כי הניסוי היה קשה לצוותים יותר מאשר למאושפזים, ואת תגובתה של וילמה (ואל) אורליקוב למשמע הדבר. אין חדש תחת השמש. החל מדקה 34:
הערה לסיכום
הנושא מעלה הרהורים קשים ביחס לכמה מאושפזים הלכודים בתנאי בידוד ממושך בבית החולים שער מנשה. בתוכניתה “סדר יום עם קרן נויבך” חושפת העיתונאית זה כשנתיים פרשיות קשות במוסד זה: קשירה בארבע גפיים לאורך שבועות ארוכים, כמו גם בידוד בתנאים תת-אנושיים שנמשך חודשים ואף שנים ארוכות. השמות (הבדויים) מתחלפים: סיון, טל, דניאל, נועם וכו’. ד”ר שרון שליו, מומחית בינלאומית להפרדה, בידוד וקשירות, קבעה כי התנאים בהם מאושפזים אנשים אלה בשער מנשה הם בגדר עינויים לכל דבר ועניין. כתבתי כאן על מה שקרה במוסד אלן ממוריאל לפני כשישים שנה. מעניין מה ייכתב בעוד שישים שנה על המוסד שער מנשה.
שני מראי מקום
מעבודתו של קמרון על depatterning ו-psychicdriving (הכותרות כה מלומדות)
המצב הטעון מתרחש בסביבה שהיא המוזנחת ביותר במערכת הבריאות, וככל הנראה בשירות הציבורי בכלל.
מצבם הפיזי הרעוע של בתי החולים הפסיכיאטרים נודע כבר שנים רבות, אבל לא השתנה ולמשרד אין גם תכנית בינוי עתידית לשינוי המצב.
"הצבע והטיח מתקלפים ויש נזילות מים, רטיבות ועובש; משקופי דלתות ומיטות שבורים; המקלחות והשירותים אינם ראויים לשימוש", כתב המבקר והוסיף כי התנאים החמורים הם 'ביזוי ופגיעה בכבודם של המטופלים'.
אבל מה שהכי מרעיש פה הוא עניין אחר: בתגובה הארוכה של משרד הבריאות – 5 פסקאות ארוכות ומייגעות – לא מוזכר אפילו במילה אחת פיתוח "הבתים המאזנים" – חלופות האשפוז שהאגף לבריאות הנפש עצמו ניסח את הסטנדרטים לרגולציה שלו. זה חמור מאוד.
מה דעתך על כך, ראשת בריאות הנפש במשרד הבריאות, ד"ר טל ברגמן-לוי?
מה דעתך על כך מנכ"ל משרד הבריאות, מר משה בר סימן טוב?
זו הייתה המכה הראשונה.
בכירי המקצוע תמיד מדגישים את בעיית התשתיות הנוראיות, שכן היא גם גלויה לעין כול וגם לכאורה לא באחריותם. אבל בכל הזדמנות הם מתנערים מסוגיית יחסי האנוש והגישה המקצועית של הצוותים, שכן לדבריהם כוח האדם הוא החוזקה של המערכת ומדובר באנשי מקצוע טובים ומסורים מאין כמותם. בחלומות.
עברנו את דוח בזכות על הקשירות; עברנו את מקרה "נועה" בשיבא; עברנו את ההמתנה הממושכת לפרסום מסקנות הוועדה להגבלות הקשירה; עברנו את ההמתנה הממושכת לפרסום הנהלים החדשים והתאכזבנו שהם לא היו אחד לאחד עם המלצות הוועדה…
חשיפה • במחלקה הפסיכיאטרית בביה"ח הדסה הזריקו למטופלת זריקת הרגעה והעבירו אותה בכוח לחדר הקשירות • מטופלת נוספת נקשרה במשך 5 שעות משום שסירבה לקבל זריקה • משרד הבריאות: המקרים ייבדקו
יולדת באפילה: ליאורה (שם בדוי) היא אישה צעירה, בסוף החודש השביעי להריונה, שאושפזה, בשל מצבה הנפשי הקשה, בחדר בידוד במחלקה הפסיכיאטרית בהדסה עין כרם • לילה אחד היא ילדה שם לבדה, בלי שאיש ייענה לקריאותיה • במהלך הלידה נחבט ראשה של התינוקת ברצפה וכיום היא סובלת משיתוק מוחין ומפיגור • בפסק הדין באחת הפרשות הרפואיות החמורות שנחשפו בישראל קבע בית המשפט שבית החולים התרשל בטיפולו במאושפזת • "ישראל שישבת" חושף: כך ניסה בית החולים הדסה עין כרם לחמוק מאחריות
אז מה יהיה, ד"ר טל ברגמן לוי?
מה יהיה, מר משה בר סימן טוב?
שימו לב שפעמיים לא פניתי לסגן/שר/סגן-שר הבריאות הרב יעקב ליצמן שעסוק בלהתחמק מעניינים בוערים. לפי דוח מבקר המדינה שהוזכר לעיל, לא רק שלא פעל כנדרש גם למניעת עישון, מתברר שהוא דווקא התערב באופן אקטיבי לטובת תעשיית הטבק, אבל העיקר שהשבת לא תיפגע.
אז אחרי שתי המכות היומיומיות וה"נורמליות" האלה אין מנוס מהמסקנה: ממלכת האשפוז בבריאות הנפש רקובה מהשורש. ולא רק היא.
כמעט סיימתי לכתוב, ואז ניחתה כמו פטיש 5 ק"ג המכה השלישית בכתבה נוספת:
ההסתדרות הרפואית קוראת להתעלם מהנחיות משרד הבריאות לצמצם קשירת מטופלים
יו"ר ההסתדרות טוען כי משרד הבריאות פרסם את ההנחיות בלי שהוקצו המשאבים הנדרשים כדי ליישמן בפועל. לדבריו יש צורך בתכנית למניעת צפיפות בבתי החולים הפסיכיאטריים והוספת תקנים
אנשי ההסתדרות הרפואית, אנא קראו על עבודתו של פרופ' זאב קפלן מנהל המרכז לבריאות הנפש בבאר-שבע. הנה ציטוט מכתבה שפרסמתי ב"הארץ" ב-22 ביוני 2015:
"ניתן ללמוד מן התוכנית (פיילוט) שמיושמת בימים אלו, החל מדצמבר 2014, במרכז לבריאות הנפש באר שבע. שם הגדירו את צמצום הקשירה כיעד מרכזי למרות ההחמרה בפרופיל המתאשפזים והאחוז הגבוה יחסית של המתאשפזים בכפייה. בדו"ח של המרכז על התוכנית דווח כי מינואר 2014 עד החלת התוכנית עמד מספר הקשירות לחודש על כ-90 בממוצע, ואילו מספר הקשירות הממוצע לחודש בשלושת החודשים מאז החלתה ירד לכ-30.
גם שעות הקשירה בפועל צומצמו – בסך הכל ירד מספר שעות הקשירה מ-650 בממוצע לחודש, לפחות מ-200 לחודש. במסגרת התוכנית הוחלט גם להצמיד איש צוות לכל מטופל שעשוי להתנהג באלימות. ורק אם אין זה עוזר – נעשה שימוש בחדר בידוד. קשירה היא רק חלופה אחרונה, וגם אז, על אחות חובה לבדוק את האדם הקשור כל חצי שעה ולהעריך את מצבו. בנוסף, היא יכולה להתירו לאור התרשמותה מחלוף מסוכנותו ולעדכן את הרופא בדיעבד. קיימת גם אפשרות להכניס בן משפחה על פי בקשת המטופל לחדר ההגבלה ובאישור מנהל המחלקה.
זאת ועוד, ננקטו קו של הסברה, חינוך למודעות ותרבות ארגונית המשדרים שקשירה היא שלילת חירותו של אדם ויש להשתמש בה אך ורק באין ברירה ובמקרים חריגים. שינוי מערכת נוקשה ומאובנת לא נעשה בן יום. בשלב ראשון יש לעגן את הפיילוט מבאר שבע בנוהל כתוב שיחייב את כל המוסדות בארץ, ובשלב מאוחר יותר לבטל כליל את הקשירה המשפילה והטראומטית ולאמץ חלופות."
את כל זאת עשה פרופ' זאב קפלן ללא תקציב ייעודי וללא תוספת בכוח אדם.
יש לכך הסבר אחר: רוח המפקד, או "במקום שבו אין אנשים היה איש".
בתקשורת מבליטים הופעות של אמנים במחלקות שבהן מאושפזים ילדים חולי סרטן, והדבר כמובן נכון וטוב וראוי, אבל מה עם הופעות בבתי חולים פסיכיאטריים שבהם מאושפזים – שבועות וחודשים – צעירים ומבוגרים?
מעבר למסר התרבותי והאנושי זה גם צעד נכון להקטנת הסטיגמה. ואם יאמרו האמנים שהם חוששים להופיע ב"בית משוגעים", הבה נספר להם על ליאונרד כהן שאהב להופיע במוסדות כאלה. השראה לא רעה, לא? הסכיתו ושמעו.
לאונרד כהן (21 בספטמבר 1934 – 7 בנובמבר 2016)
בוב ג'ונסטון המפיק של כהן בתחילת דרכו סיפר שכהן אמר לו: "אני רוצה לנגן בבתי חולים פסיכיאטריים", והוא אכן ארגן עבור כהן הופעות כאלה […]
המוזיקאי רון קורנליוס (שתיעד את הדברים ביומניו. דליה) נזכר בפעם הראשונה שלאונרד סיפר לחברי הלהקה על הכוונה שלו לנגן בבתי חולים פסיכיאטריים. "היינו במלון מייפר והוא אמר, 'אנחנו הולכים ליהנות מהסיבוב הזה. אנחנו הולכים לראות כל מיני ערים, ולפעמים גם לבלות בהן יומיים-שלושה. וכשלא נופיע אני רוצה להופיע במוסדות לחולי נפש.' אמרתי לו, 'מה? אני לא הולך להופיע בשום מוסד של פסיכים. כן, אני אופיע באלברט הול, אבל אל תביא אותי בחשבון לבית למשוגעים'. ואז הם דיברו ודיברו ודיברו עד שבסוף לאונרד אמר, 'רון, תבוא רק בפעם הזאת'. אחרי שראיתי מה המוזיקה עשתה לאנשים האלה, בסופו של דבר נהניתי מהרבה הופעות מהסוג הזה, והופענו בהרבה מוסדות כאלה בכל אירופה, בקנדה, אפילו בארה'ב". לאונרד לא אמר מדוע הוא רוצה לנגן במוסדות לחולי נפש, וחברי הלהקה לא שאלו. […]
ב-1974 סיפר לאונרד לעיתונאי סטיב טרנר, שהוא נמשך לבתי חולים פסיכיאטריים כי הוא "מרגיש שניסיון החיים של אנשים רבים במוסדות לחולי נפש עושה אותם קהל אוהד ליצירתי. במובן מסוים כשמישהו מתאשפז בבית חולים לחולי נפש מרצונו או בכפייה, הוא כבר הכיר בתבוסה אדירה. במילים אחרות, הוא כבר עשה בחירה. הרגשתי שמרכיבים של בחירה ותבוסה אלה תואמים מרכיבים מסוימים שמהם עשויים שיריי, ושתשרור הזדהות רגשית בין אנשים שחוו חוויות אלה לבין החוויות שתועדו בשיריי."
בראיון שהעניק בשנת 1969 אמר לאונרד, "תמיד אהבתי את האנשים שהעולם נוהג לכנות 'מטורפים'. נהגתי להסתובב ולדבר עם זקנים כאלה או עם מכורים לסמים. הייתי בסך הכל בן 13 או 14 ואף פעם לא הבנתי למה אני נמשך אליהם פרט לכך שהרגשתי איתם בנוח". היה בזה גם אלמנט של גורל לאור ההיסטוריה הפרטית שלו ושל אמו. […]
ב-28 באוגוסט 1970 הופיע ליאונרד כהן ולהקתו בבית חולים הנדרסון בסאטון בדרום לונדון, יומיים לפני הופעתו בפסטיבל האי וייט ב-1970 שבו נכחו 600 אלף צופים […] בניגוד לג'וני קאש, שהוציא שני אלבומי כלא (מהופעותיו בבתי כלא. דליה) שזכו להצלחה, לאונרד לא הוציא אלבום מההופעה בבית החולים הדרסון, אבל קיימת הקלטה של ההופעה והיא טובה. איאן מילן, שהיה גם טכנאי הקלטות חובב, הקליט את המופע על טייפ סלילים בעל ארבעה ערוצים.
הקונצרט התחיל בסביבות שבע בערב בעלייה גבוהת התקרה של המגדל. בחדר הייתה במה, אלא שהיא הייתה קטנה כל כך שלאונרד נאלץ לעמוד על הרצפה. הוא עמד מתחת לאחד החלונות הגבוהים והצרים שהקנו לחלל חזות של אולם תפילה. […]
לקהל אמר לאונרד, "אתמול בלילה דיברתי עם מישהו. רופא. אמרתי לו שאני בא לכאן. הוא אמר, 'יש כאן חבורה קשוחה של משוגעים צעירים'. לאונרד ניגן את צלילי הפתיחה של 'ציפור על תיל' והפסיק. "מתחשק לי לדבר. כשהיינו למטה מישהו הזהיר אותי שאתם לא מפסיקים לדבר. שזה פסיכוטי. שזה מידבק." נראה שכך היה. לאונרד דיבר הרבה בין 11 השירים ששר והשיר שהקריא בהופעה שנמשכה 80 דקות. ובדרך כלל נשמע הרבה יותר חופשי מאשר בקונצרטים הרגילים. הוא סיפר שהרומן שלו ושל מריאן דעך בהדרגה וגווע, וסיפר את סיפורי הרקע של השירים. […]
בסרט התיעודי מ-1965 (ר' בהמשך) כהן רשם על מראה: "caveat emptor", שפירושו "ייזהר הקונה" (כלל בדיני חוזים שלפיו המוכר אינו ערב לטיב הסחורה אלא אם התחייב במפורש) ואמר: "יידע אדם הצופה בי שאין זה נטול הונאה לגמרי".
במהלך ההופעה היה הקהל דומם, מרותק. כאשר לאונרד והלהקה סיימו שיר, היו מחיאות הכפיים נלהבות. "באמת רציתי לומר שזה הקהל שחיפשנו", אמר ליאונרד, ונשמע נרגש ומאושר, "אף פעם לא הרגשתי כל כך טוב בזמן הופעה מול קהל." נראה שפגועי נפש גרמו לליאונרד ולשירים שלו להרגיש בבית. בהמשך אותה שנה הופיעו ליאונרד והלהקה במוסדות אחרים לחולי נפש. "ההופעות האלה", אומר דונובן, "כל אחת ואחת מהן, היו אחד הדברים הכי טובים שקרו במהלך סיבוב ההופעות, עם הדרך שבה המאזינים התבייתו על מה שליאונרד עשה והאינטראקציה שלו איתם".
בתחילת נובמבר 1970 הם ניגנו בבית החולים הפסיכיאטרי נאפּה – צבר עצום של בניינים ניאו-גותיים מהמאה ה-19 שהתפרסו על שטח של 750 דונם במחוז היין של קליפורניה. בקליפורניה הייתה ללהקה זמרת ליווי זמני מישל פיליפס מלהקת האימהות והאבות. כמה ימים קודם לכן, בערב כל הקדושים, פיליפס נישאה לשחקן דניס הופר. ליאונרד שהופר ראה בו חבר היה בטקס. "אז גררנו גם את הופר לבית החולים, אומר ביל דונובן. "בדרך הוא לקח אסיד". החומר התחיל לפעול בדיוק כשהלימוזינה הגיע למוסד. כאשר התחילו להוריד את הציוד, הם ראו את אנשי הצוות מכניסים את המטופלים לבניין שבו הייתה ההופעה. רבים מהמטופלים היו בכיסאות גלגלים; אחרים הלכו כפופים וגררו רגליים. רבים מהמטופלים בבית החולים סבלו מפגיעות קשות וקיבלו טיפול תרופתי מסיבי; היה גם אגף לפושעים פסיכופתים. "כאשר הופר ראה את זה", מספר דונובן, "הוא התחרפן כאילו ראה את 'ליל המתים החיים' או משהו. הוא זינק בחזרה ללימוזינה, נעל את הדלת מבפנים ולא הסכים לצאת". ליאונרד, שהופיע לפני המטופלים, שר וניגן ודיבר קצת, ואחר כך ירד בקפיצה מהבמה והסתובב ביניהם עם הגיטרה, "וכל מי שהיה יכול לעמוד על רגליו הלך בעקבותיו סביב החדר וכולם עלו לבמה וירדו ממנה". […]
"נער אחד קם על רגליו והתחיל לצרוח על ליאונרד באמצע שיר עד כדי כך שהפסקנו לנגן. הצעיר אמר, 'יופי, אתה משורר גדול, אמן גדול, אתה בא לכאן, הלהקה שלך איתך, יש איתך בחורות יפות, אתה שר את כל המילים היפות וכל זה, אבל מה שאני רוצה לשאול אותך, חבר, זה מה אתה חושב עליי?
וליאונרד פשוט ירד מהבמה והחזיק את הבחור בזרועותיו, וחיבק אותו".
הקטעים הנ"ל (בפונט כחול. ההדגשות שלי) מהביוגרפיההמוערכת החיים של לאונרד כהן/ סילבי סימונס, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2013 (עמ' 232 – 236), להלןהביוגרפיה.
"מצאתי שאותם אנשים שאנחנו מכנים מוכי-גורל, הם הקהל האידיאלי להבין את השירים שלי", כך אמר אז הזמר שבקלות אפשר להגדירו כדיכאוני, "בעיקר משום ניסיון החיים שלהם, שהוביל אותם לבין קירות המוסד הסגור. גם אני חשבתי פעם על התאבדות, אולם הגעתי למסקנה כי יהיה זה לא הוגן כלפי אנשים שיוותרו בחיים אחרי. משום שמה קורה? אדם מסיים את חייו במו ידיו ומותיר אחריו את כל ידידיו ובני משפחתו, אחוזים רגשי אשמה לכל חייהם".
השיר"מי באש", Who by Fire, נכתב ב-1974 בעקבות חוויותיו ממלחמת יום כיפור (שהה בארץ כחודשיים) ובהשראת הפיוט "ונתנה תוקף" מתפילות ראש השנה ויום הכיפורים.
בווידאוהבא(החל מ-17:37 עד 21:05) מספרת הביוגרפית סילבי סימונס על התמודדותו של כהן עם התקפי דיכאון קשים החל מגיל 20. בהמשך, לאחר קטע שירה קצרצר של כהן, היא מדברת על הופעותיו במוסדות האלה ומסבירה חלק ממשיכתו לנושא.
כהן בא ממשפחה מיוחסת שהייתה בעלת אמצעים בילדותו. המשפחה ישבה בקנדה מצד אביו מ-1869. אביו נתן כהן חזר מהמלחמה בשירות צבא קנדה עטור אותות הצטיינות אך שבר כלי, ונפטר כשהיה בן תשע. אמו מאשה (מרשה קלוניצקי), ליטאית בעלת מזג נדיב וסוער, שממנה ירש כהן את הנטייה לדיכאון, התאשפזה באגף הפסיכיאטרי של "אלן ממוריאל". מוסד זה נודע לשמצה בעברו בשל שותפות בפרויקט הסודי ה-MK-Ultraשל הסי.איי.איי., שבחן היבטים בשליטה מוחית באמצעות תרופות תוך שימוש בהתעללויות ובחסך חושי. הניסוי שנחשף ב-1977 נערך בין השנים 1956 ל-1964 (בתקופה שבה שהתה שם אמו של כהן) על ידי מנהל המוסד ומייסדודונלד איוון קמרון. ברומן הראשון שלו "המשחק האהוב", שהיה סוג של אוטוביוגרפיה, סיפר כהן למורת רוחה של משפחתו המורחבת על אשפוזה של מאשה אמו ועל ביקוריו אצלה כשהיה כבן 23 (ר' ציטוטים מהרומן לקראת סוף המאמר[1]). הדבר מסביר את גישתו הטבעית למקומות אלה.
בקטע אחר בווידאו הנ"ל מספרת סילבי סימונס על ראיון ארוך שערכה עמו בעבר בביתו, שנמשך שלושה ימים. הוא סוג של יידישע מאמא, סיפרה ב-2013, כל הזמן משדל לאכול ולשתות. כמו כל יתר העיתונאים, שנוכחותו הנעימה השרתה עליהם תחושת קרבה רבה, חשבה שהצליחה לחשוף דברים משמעותיים ביותר אבל אחרי שעברה על החומר גילתה שכהן נותר מרוחק וחמקמק כמו בכל יתר הראיונות עמו.
כבר בלהיט הגדול הראשון שלו "סוזאן" יש שורה המעידה על היקסמות משיגעון: You know that she's half-crazy but that's why you want to be there.
נעמי שמר תרגמה שורה זאת כך: "דעתה טרופה עליה ולכן תרצה אליה". אבל לא יהיה מופרך לומר שבצעירותו תפס לאונרד כהן גם את עצמו כאדם שהוא half-crazy. הביוגרפית סימונס כותבת כי כאשר ראיינה אותו פרופ' לספרות סנדרה דג'ווא ב-1967 על דמיון מסוים בין כתיבתו לזו של ז'אן-פול סארטר, ענה לה כהן שההבדל ביניהם הוא שסארטר מעולם לא יצא מדעתו, וכי היום אנשים נוטים יותר לכתיבה של "סכיזופרנים כמוני". מאחר שדעתי לא נוחה מהתרגום אפשר לקרוא כאן את השאלה והתשובה המלאות במקור מספרה של החוקרת.
גם אם הביטוי "סכיזופרנים כמוני" הוא חסר כל משמעות קלינית, וכהן השתמש בו כמעין מטפורה תרבותית ותו לא, יש לכך משמעות פסיכולוגית אדירה. פירוש הדבר שלאונרד כהן לא רק אהב אותנו אלא אף ראה עצמו, לפחות בשלב כלשהו בחייו, כשייך לקבוצה.
הנה סרט תיעודי מ-1965 הנפתח בסיפור משעשע של לאונרד כהן על תקרית עם אנשי צוות (טיפוסית לסגנון האינטראקציה) כשביקר חבר במוסד פסיכיאטרי:
הוא היה חבר קרוב של המשורריםאירווינג לייטון ולואיס דודק, שהיו חלק מהגל השני של השירה המודרניסטית הקנדית. הוא טען שלא היה הופך למשורר מוכר בשום מקום אחר בעולם. לדבריו הם לימדו אותו לכתוב שירה והוא נחל הצלחה בזכות עזרתם ועידודם. ב-1955 סיים תואר ראשון בספרות אנגלית באוניברסיטת מקגיל במונטריאול. מיד לאחר מכן נשר מלימודי משפטים לאחר סמסטר אחד בגלל כישלון בבחינה בלטינית. הוא המשיך ללימודי תואר שני בספרות אנגלית, אך לא סיים.
"מחול המצורעים" The Ballet of Lepers היה הרומן הראשון שלו (1957) שלא ראה אור מעולם. 91 עמודים מודפסים במכונת כתיבה שנמצאים היום בארכיון באוניברסיטת טורונטו. היצירה נדחתה על-ידי המו"לים, וכהן האמין שהיא טובה יותר מ"המשחק האהוב", הרומן הראשון שפורסם ב-1963. הרומן השני, "מפסידנים יפים", יצא לאור שלוש שנים אחר כך ועורר תגובות חזקות מסוגים שונים. כהן עשה לא מעט ניסיונות להמשיך בכתיבת רומנים, אך הם לא צלחו. פעם אמר: "ידעתי שזה הספר האחרון שאכתוב, כי הכנסתי אליו את כל מה שהיה לי" (מהביוגרפיה, עמ' 152).
בן 34 סירב לקבל פרס ספרותי יוקרתי במילים: "העולם הוא מקום חסר רחמים, ולא אקח ממנו שום מתת". ראיוןזהנפתח בדבריו כי מ-1975 עד 1985 לא היה בו עניין מיוחד. "למעשה, שמי הפך לבדיחה", הוא אמר, "כשרצו לתאר מישהו מיואש, מלנכולי, דיכאוני ואובדני הזכירו אותי."ג'ניפר וורנסחברה קרובה ושותפה ליצירה, שאף תרמה לחידוש העניין ביצירתו של כהן ("הקימה לתחייה", לדבריו), תיארהכאןאת ייחודו.
דווקא מראיינת חצופה וחסרת רגישות – ששאלה אותו בבוטות על בעיותיו הנפשיות – חילצה ממנו תשובות כנות ורציניות. הוא התוודה שסבל מדיכאון רוב חייו: "אני יוצא מהארון", אמר. אמנותו, כך סיפר, הייתה סיפור הכיסוי. כשהמראיינת עזת המצח קבעה שהוא סובל ממאניה דפרסיה, הסביר שכל אחד סובל ממשהו.
כהן תיאר את האפלה והחרדה המשתקת שחווה כך: "כשאני אומר דיכאון אני לא מתכוון לדכדוך או לעצבות… זו מעין אלימות נפשית שמפריעה לך לתפקד כמו שצריך מרגע אחד למשנהו" (מהביוגרפיה עמ' 59). לדברי הפסיכיאטר ד"ר אלן שואוולטר, המנהל אתאתר המעריצים כהנצנטריקשלאונרד אהב, "ללא תצפיות מפורטות שאפשר לבסס עליהן דיאגנוזה, נראה לי שבמקרה הטוב נוכל לשער שהדיאגנוזה הבסיסית של ליאונרד כהן היא הפרעה דו-קוטבית ולא דיכאון מז'ורי" (מהביוגרפיה עמ' 110). כהן סיפר שהדיכאון בא "במחזוריות" (מהביוגרפיה, עמ' 269).
השינוי הגדול שעשה כהן בשנות השלושים לחייו, כשהפך ממשורר וסופר מוערך למלחין וזמר, נבע מכורח כלכלי, לאחר שהבין שלא יצליח להתפרנס מכתיבה בלבד. ב-1993 החליט לפרוש מהופעות ועבר להתגורר במנזר זן במאונט בולדי ליד לוס אנג'לס עד 1999. במהלך שש שנים אלה כיהן כעוזר אישי וכנהג של מורהו הוותיק ראש המנזררושי ג'ושו סאסאקישהיה בשנות ה-90 לחייו. בשנותיו האחרונות של הרושי, שמת בן 107, דבקה בו שערורייה בדבר הטרדות מיניות ממושכות של נזירים ונזירות מאז שנות ה-70. ב-1996 הוסמך כהן לנזיר בודהיסטי, והוענק לו שֵם דהרמה – ג'יקאן (Jikan 自閑 בסנסקריט – השקט שבין שתי מחשבות, לפי אחד הפירושים). רבים מהשירים שכתב בעת שהותו במנזר התפרסמו ב"ספר הכמיהה" בתרגומו של קובי מידן. לתפיסתו לימודי הזן לא סתרו את יהדותו, והוא אף המשיך לשמור שבת, וזאת לצד אהבתו המוצהרת לישו מילדותו, אז נהג להתלוות לאומנת הקתולית בביקוריה בכנסייה.
הביוגרפית שלו מספרת על חלומו מילדות להפוך לאיש צבא בעקבות אביו, שהיה אחד מקציני המילואים היהודים הראשונים של צבא קנדה. כהן נסע לקובה "לחפש מלחמה" זמן מה לפניהפלישההאמריקאית הכושלת למפרץ החזירים. "האמת לאמיתה היא שרציתי להרוג או להיהרג", סיפר לביוגרפית סימונס. כבר היה בן 26 ואמו המודאגת הפעילה קשרים בשגרירות קנדה בקובה כדי שיאתרו אותו וישלחו אותו הביתה. לרגע חשב שנקרא סוף סוף לפעילות מבצעית. הוא החליט להישאר שם כמובן. בביוגרפיה של סימונס מתואר הלך רוחו ביום הפלישה. סימונס אינה מגדירה את מצבו, אך ברור לי שהיה נתון בהלך רוח מאני. הוא מצוטט: "הרגשתי שאני מגן על האי מפני פלישה אמריקנית, ובה בעת מתכנן את הפלישה הזאת. אני הייתי המניע של הכל. לא יכולתי לראות את המגלומניה שבפרספקטיבה שלי באותה תקופה" (עמ' 83 ו-84 בביוגרפיה). כהן גם תכנן להתגייס לצה"ל במלחמת יום הכיפור, ולבסוף צורף לצוות הווי. רק בחמש השנים עד 2013, במהלך 387 הופעות, נהנה ליישם בחייו סוג של סדר ומשמעת צבאית שהסדירו את נטיותיו הכאוטיות.
J.S. – Why did you end the concert with a military salute, why do you do this after each concert you give?
L.C. – Because I don't consider myself a civilian. I consider myself a soldier, and that's the way soldiers salute.
J.S. – But…a soldier? On which side? In what sense?
L.C. – I will leave that to your imagination. I am a soldier. That's all. I don't want to speak of wars or sides.
(מתוך ראיון שערך ז'ורדי סיירה עם כהן בברצלונה ב-1974)
ככל שההיכרות שלי עמו העמיקה בקריאה על אודותיו, קריאת הטקסטים שחיבר, האזנה לשיריו וצפייה באינספור ראיונות עמו, התברר שאישיותו של האיש העמוק והמורכב הזה הייתה מלאה סתירות פנימיות, אבל אולי לא יותר מזו של רובנו. כהן לא נישא מעולם והיה ידוע כ-Ladies' man למרות הכחשותיו. לדבריו ניהל חיים של מתבודד, נמנע מאכילת בשר, הרבה בצומות לסיגוף הגוף (אך גם כדי "לשמור על רזון ועל פנים גרומות וחמורות סבר", לדברי הביוגרפית), ובילה את רוב ימיו בעבודה בישיבה מול שולחן. עם זאת,מריאן אילן, אהובתו המיתולוגית, העידה עליו כרבות אחרות, שהיה "רודף שמלות".
בהיותו בן 75 נשאל בראיון אם הוא מתחרט על כך שלא הייתה לו מערכת יחסית ממושכת אחת.במקום להשיב שר את "לא, אינני מתחרטת על דבר" של אדית פיאף, ואמר שבורך באמנזיה ושאינו בוחן את חייו כספר שניתן לעיין בו לאחור.פה סיפר גם על התמודדותו המתמדת עם דיכאון קליני בפרט וסבל נפשי בכלל. בהמשך הראיון אמר שבהשוואה לייסוריהם הקשים של בני האדם ברחבי העולם בתקופתנו, הסבל שלו הוא כאין וכאפס. בסוף כבו המצלמות, אבל רק לכאורה, והעיתונאי קבל על כך שלא דיברו מספיק על המוות, ומיהר להסביר שהוא עצמו מבועת מהמוות. ליאונרד גיחך ואמר בקולו המרגיע שאם היו מבטיחים לו שמותו לא יהיה כרוך בסבל רב, הוא אפילו מייחל לו.
ב-2008 נאלץ כהן בן ה-74 לחזור ולהופיע, לאחר שפרש מהופעות ב-1993. הדבר אירע בעקבותמעילה בכספיושהתגלתה ב-2004 בסכום של יותר מ-10 מיליון דולר על-ידי המנהלת המוזיקלית שלו. היא רוקנה את חשבונות הפנסיה שלו; הותירה אותו חסר כל ובחובות מס על הכספים שנעלמו. היה עליו למשכן את ביתו כדי לשלם לעורכי דין. במשפט נפסקו לזכותו כ-7 מיליון דולר, אך רק חלק שולם לו בגלל התמשכות ההליכים המשפטיים. תחילה היה מסויג מאוד מהצורך להופיע, אך בהמשך התאהב בהופעות החיות, וחש בחסרונן בהפסקות שביניהן.
בתחילתהווידאו הבאמהופעה בלוס אנג'לס ב-10 באפריל 2009 אומר כהן:
"חלף זמן רב מאז שעמדתי על הבמה הזאת, אולי 14 או 15 שנים. הייתי בן 60 בסיבוב ההופעות הקודם – רק ילד עם חלום משוגע. מאז לקחתי הרבה פרוזק, פקסיל, אפקסור, וולבוטרין, פוסלין וריטלין. הלכתי ללמוד פילוסופיות ודתות בקפידה ולעומק, אבל 'העליצות' תמיד המשיכה לפרוץ…"הביוגרפית שלו, סילבי סימונס, סיפרה שצרך כמויות גדולות של סמי מרץ (בצעירותו גם אופיום ולס"ד), וניצל בזכות שילוב של יצר הישרדות מפותח ויכולת התאוששות יוצאת דופן. כשסימונס שאלה אותו מדוע נטל סמי מרץ ענה: "התהליכים שלי, הנפשיים והגופניים, כל כך איטיים, שהספיד הביא אותי למקצב נורמלי" (עמ' 88 בביוגרפיה).
בנושא המאבק חסר התוחלת בדיכאון סיפר כהן: "ניסיתי את כל מה שהיה להם לתת לי, והרוב גרם לי להרגיש גרוע יותר מאשר לפני כן". אז אתה מומחה לנוגדי דיכאון? שאלה סימונס, וכהן ענה: "אני חושב שכן. אבל שום דבר לא עבד" (מהביוגרפיה, עמ' 269). לבסוף נמצא מה שכן עבד וסילק את הדיכאון, ולא מתחום הכימיקלים – ההקלה הגדולה, שהחיים במנזר הכשירו עבורה את הקרקע, באה דווקא לא מזן בודהיזם אלא מהינדואיזם בסיסי בשנת לימודים מרוכזת במומבאי אצל המורה ההודי ראמֶש בלסֶקאר. והיה דבר נוסף שהביא עמו הקלה: האינטרנט. כותבת סימונס בביוגרפיה: "לאונרד התאהב באינטרנט בלב שלם… הרשת אפשרה לו לתקשר עם העולם על פי התנאים שלו… כבר עתה הוא חי במעין מציאות וירטואלית… באינטרנט הוא מצא דרך מושלמת מבחינתו: לא להיות שם, ובאותה עת להיות נוכח שם לגמרי" (עמ' 302).
חלפו קרוב ל-40 שנה בין שני ביצועיו אלה לשירו Lover, lover, lover שנכתב בישראל בזמן מלחמת יום הכיפור:בראשוןכהן בן 42בשניכמעט 80, ולמרות יכולת קולית טובה יותר בביצוע הראשון, הביצוע השני מוצלח בהרבה בשל עוצמתו הרוחנית – תופעה נדירה וחריגה אצל בני אדם בכלל ואמנים בפרט.
כתב לוראן כהן במאמרו החשוב "הכמיהה לקדושה": "התקשורת הבינלאומית אינה מהססת לדבר על הופעותיו כעל 'חוויות רוחניות', כפי שציין ריצ'רד רוברט ביולי, בגיליון שהקדיש כתב-העת הצרפתי המשובחLes Inrockuptibles לליאונרד כהן: 'מאחר שהן פונות לחוכמתנו ולרגישותנו, הופעותיו של ליאונרד כהן מרוממות את הטוב ביותר שבנו. גם אם יאשימו אותנו ברגשנות, אנו אף נוסיף ונאמר כי מהופעותיו עולה צליל שבזמנים אלו של ציניות כללית ואינדיווידואליזם פראי אינו מוצא הרבה הזדמנויות להדהד: הן מעוררות את התחושה של אחווה וגם את האושר, למרות הכל, להשתייך לקהילה האנושית'."
בחרתי לסיום בשיר "You want it darker" מאלבומו האחרון שיצא ב-21 באוקטובר 2016. כהן נפטר 19 יום לאחר מכן. בשיר חזר על המילה העברית "הנני" (המלה "הנני" מופיעה בתנ"ך יותר מ-250 פעם. כמעט כל דמות תנ"כית מרכזית אומרת אותה, למשל אברהם אבינו נענה כך לקריאת האל להקריב את בנו; גם שמואל הנביא כנער שומע את קול אלוהים ונענה כך – שמיעת קולות בימים ההם הייתה סמל סטטוס) ועל הביטוי "אני מוכן, אלוהיי". בדקה האחרונה נשמעת שירת החזן, גדעון צלרמאיר, מבית הכנסת "שער השמים", שייסדו אבותיו של כהן.
"ההיבט הרוחני קיים בחיי כל אדם", אמר כהן, "ולא משנה אם הוא מתמודד עמו אם לאו". ובהמשך אמר: What I mean to say is that you hear the BatKol.” The divine voice. ; שומעים את הרובד העמוק הזה של המציאות האחרת כשהוא שר באוזנינו כל העת, אבל רוב הזמן אנחנו לא מצליחים לפענח אותו."
לאונרד (אליעזר, ג'יקאן) כהן בן 15, למטה, בבית הכנסת "שער השמים" בשכונת וסטמאונט במונטריאול. לזרוס כהן, סבא-רבא שלו, וסבו ליאון היו נשיאי קהילת בית הכנסת במונטריאול; אחיו הצעיר של לזרוס, צבי הירש כהן, היה הרב הראשי של מונטריאול; סבו מצד אמו, הרב שלמה קלוניצקי-קליין, היה מלומד ידוע ומחבר ספרים – כהן ניסח את הקוד המשפחתי ברומן הראשון שלו: "ג'נטלמנים ויקטוריאניים בעלי אמונה עברית".
[1] ציטוטים מ"המשחק האהוב", הוצאת חרגול 2009
"הוא עמד על המדשאה של בית החולים הפסיכיאטרי אלן ממוריאל והתבונן מטה במונטריאול. לפסיכים יש הנוף הכי יפה בעיר…
בחוץ התנהל ערב ריקודים טיפולי. חולים מפוחדים נאחזים באחיות. מוזיקת פופ מוקלטת, פנטזיות רומנטיות נלעגות מן הרגיל על הרקע הזה… הוא התבונן ברוקדים, והרעיף עליהם – כפי שאנו עושים בכל פגישה עם חסרי האונים – את כל האהבה המבולבלת שלא נמצא לה מקום אחר. הם חיו באימה…"
"ירוק? בז'? באוטובוס ניסה להיזכר בצבע החדר של אמו. ככה היה יכול להתעלם מהמחשבה שהיא שוכבת בו. גוון זהיר כלשהו שנקבע בוועידה רפואית…
בחדר הזה היא מעבירה את זמנה. יש ממנו מראה יפה של מורדותיו הדרומיים של מאונט רויאל. באביב מריחים שם את הלילך. אתה רוצה לפתוח את החלון לרווחה ולשאוף עוד מהניחוח, אבל אינך יכול. החלון נפתח רק עד נקודה מסוימת. הם לא רוצים התאבדויות שילכלכו את המדשאה…
אמו בהתה בתקרה. גם הוא הסתכל לשם. אולי קורה שם משהו ואיש לא יודע…
'את מרגישה יותר טוב, אמא?' נתן את האות.
'אם אני מרגישה יותר טוב? יותר טוב בשביל מה? בשביל לצאת החוצה ולראות מה הוא עושה עם החיים שלו? תודה רבה. בשביל זה אני לא צריכה לצאת החוצה, בשביל זה אני יכולה לשכב כאן, בחדר הזה, ליד המשוגעים, אמא שלך בבית-משוגעים-'
'את יודעת שזה לא בית-משוגעים, אמא. זה פשוט מקום שאת יכולה לנוח-'
'לנוח! איך אני יכולה לנוח עם מה שאני יודעת? בוגד בתור בן, אתה לא חושב שאני יודעת איפה אני נמצאת? עם המחטים שלהם והנימוסים שלהם, אמא כזאת והוא נוסע לשחות-'
'אבל אמא, אף אחד לא מנסה לפגוע-'
מה הוא עושה, מנסה להתווכח איתה? היא הניפה זרוע אחת, חיפשה משהו על שולחן הלילה, אבל את הכל לקחו.
'אל תפסיק את אמא שלך באמצע, לא סבלתי מספיק? בעל חולה חמש-עשרה שנה, אני לא יודעת? אני לא יודעת? אני לא יודעת…?'
'אמא בבקשה אל תצעקי-'
'או! הוא מתבייש באמא שלו, אמא שלו תעיר את השכנים, אמא שלו תבריח את החברות הגויות שלו, בוגד! מה עשיתם לי אתם כולכם!…' (עמ' 122, 141-142)
רומן ראשון זה, כאמור סוג של אוטוביוגרפיה, יצא לאור ב-1963 והוקדש לאמו, שעמה היה לו קשר רגשי חזק. האשפוז שעליו מדובר אירע ב-1957, כשכהן היה בן 23. מאשה נפטרה מלוקמיה בפברואר 1978 (גם כהן לקה במחלה זו בסוף ימיו) בגיל 73. כשהתאשפזה חזר כהן למונטריאול כדי להיות קרוב אליה בזמן שנותר לה, וביקר אותה בבית החולים בכל יום עד מותה (מהביוגרפיה, עמ' 228). אם שני ילדיו של כהן, סוזן אלרוד (לא סוזן מהשיר) אמרה שאמו מאשה "הייתה מקור ההשראה הרוחנית שלו" (הביוגרפיה, עמ' 174).
בסתיו 1978 פרסם כהן ספר שירה "מותו של איש של אישה" (אישה בלשון יחיד) – 96 שירים ושירים בפרוזה – שגם אותו הקדיש "למאשה כהן, הזיכרון של אמי". גם באלבום המוזיקלי שיצא לאחר מכן, Recent Songs מודה כהן לאמו ברשימת הקרדיטים "על כך שהזכירה לי זמן קצר לפני מותה את סוג המוזיקה שאהבה". מדובר היה בשירים יהודיים-רוסיים סנטימנטליים שנוגנו בדרך כלל בכינור, וכהן שכר נגן כינור ארמני קלאסי להקלטות האלבום.
"ספר הכמיהה" שיצא לאור ב-2006 כולל שיר "אני מתגעגע לאמא שלי" ואת רצונו לומר לה ש"צדקה בקשר לכול". הביוגרפיה של סימונס נחתמת באזכור שיר שאהבה אמו, "סרנדה לחמור". האם אף למדה את צעדי הריקוד שלו. כהן מפזם ומדקלם את השיר; קם ממקומו ורוקד בגפו את "סרנדה לחמור". סוף.
ביום השנה למותו נחנך ציור קיר בן תשע קומות ברחוב קרסון (Crescent) בלב העיר. הציור פונה אל מאונט רויאל (הגבעה שנתנה למונטריאול את שמה) ומבוסס על דיוקן שיצרה בתו הצלמת, לורקה כהן
בנימה אישית:
עבורי היה לאונרד כהן בעיקר פס הקול של אהבתי הראשונה ב-1976 – קול שנבע מהמצולות, שאסף את ערפילי הנפש ופיזר אותם בו בזמן. הוא עדיין עושה זאת. יש להודות לי על שלא השתמשתי בשום נגזרת של השורש הפנט.
מצטטת פסקה שקראתי אצל ד"ר אורית טרופין, חוקרת ספרות ופסיכואנליזה:
"כדי לכתוב על משהו (או על מישהו) צריך להיכנס לו מתחת לעור, כמו טפיל, להניח אות במקום שבו המסמן החל להיטשטש, להניח כף רגל בעקבות שבהן הלך, לבקש לדעת את מה שהגוף זוכר, ללכת לאן שמוליכות המלים, לא קדימה, אלא בהליכה לאחור, אל הראשית. אז אפשר להרים את היד, לחקוק סימן, להמציא מחלה חדשה, להוסיף עוד סיפרה לספרות."
לסיכום, מעולם לא שמעתי על אדם אחר מלבד לאונרד כהן שחווה פעם אחת בחייו, כסטודנט מהוגן בן 21, חוויה שאני חוויתי פעם אחת בחיי, תיכוניסטית אבודה בת 17: הבטנו במראה והיא הייתה ריקה; לא הצלחנו לראות את ההשתקפות שלנו. המראה הפכה מכאן לאובססיה.
ספרו של אבי נקרא בנשימה עצורה וקשה להניחו מהיד, לפי עדויות אינספור. הנה מה שכתב עליו הסופר חנוך ברטוב, חתן פרס ישראל לספרות לשנת 2010, בחודש מאי 2011 (ההדגשות שלי):
לדליה שלום רב,
את כתובתך האלקטרונית קיבלתי מידידתי מיכל לניר, סמוך להופעת המהדורה החדשה, אך רק עכשיו קראתיו. מפיה שמעתי שאת שרויה באבל על הילקח גם אימך ממך, ואני מרשה לעצמי להשתתף באבלך. ועם זאת, אני מבקש לומר לך מלים אחדות על אביך, בני וירצברג, וספרו.
התחלתי לקרוא ולא יכולתי להינתק. זו אחת התעודות המזעזעות והאמינות ביותר שקראתי על חייו של ילד החל בחיים נוחים באלטונה (דודתי, אחות אימי, עם בני משפחתה היגרו מפולין לאותה עיר, והיא, בעלה, וילדם הפעוט נספו, ואילו שלושת [הילדים] הגדולים יותר הגיעו לאנגליה ובקום המדינה עלו לישראל) – נדון לחיות בגיהינום אושוויץ, חוויותיו של הנער מרגע השחרור עד לעלייה ארצה, השנים הקצרות בקיבוץ ושוב בסכנת-חיים מתמדת בפלמ"ח מחולדה עד ירושלים.
עוצמתו של הספר היא בכתיבתו המדוייקת, המצמררת גם באותם מקומות שהרוצח הגדול, מנגלה, נענה לבקשת הילד, אחד מאותם קורבנות ספורים שהותיר בחיים לצרכיו הברבריים ואף "מעניק" לו את חיי אביו המתרסק לעיניו.
קראתי ספרים לא מעטים פרי-עטם של ניצולים, וזה אחד ויחיד, לא אשכח אותו עוד. מה צר, שהספר במקורו לא זכה להתקבל כראוי לו, ושבעתיים כואב הלב כי עשרים שנה לאחר המלחמה גבר עברו על אהבתו למשפחה שהקים, וריסקו מרוב זיכרונות איומים.
אין בפי כל דברי נחמה, רק צורך להביע באוזנייך, דליה, משהו מהרושם הבלתי-נמחה שעשה עליי "מגיא ההריגה לשער הגיא".
הספר נקרא בנשימה עצורה. לכאורה סיפור חייו של אדם הוא שנלכד בסערה היסטורית. למעשה – השתקפותם של תולדות הדור לפנינו, תאור הנפילה המדהימה לתוך תהום השואה, וההתרוממות משם במפנה חד פלאי אל השחרור והגאולה. חיי אדם הם המקפלים בתוכם הסטוריה של עם. זכרון העבר אינו ניתן להמחות. מכוות אש היא בבשר החי של האומה עד סוף הדורות, כשם שמספר אושביץ יוסיף להיות מקועקע בזרועו של המחבר כל הימים.
ראוי ספרך שיקרא ע"י כל אלה שלא היו "שם" והמתקשים עדיין להבין לעתים את הוויתו של דור השואה. שהרי אותו נער הוא שעבר את מדורי האש של מחנות ההשמדה ושזכה בהנצלו להיות בין לוחמי תש"ח על שחרור ירושלים. ההבדל בין קרבן הרדיפות חסר הישע לבין הלוחם האמיץ והגאה כאן, – היה רק בכך שכאן ידע על מה הוא נלחם ולא עמד עוד בידים ריקות, כדבריך.
השכלת לתאר את המאורעות באופן מרתק, בכשרון רב ותוך גילוי יכולת הסתכלות חדה. הריני מברך אותך לפעלך החשוב.
בכבוד רב ובהוקרה,
גדעון האוזנר.
וברור שסטיבן ספילברג אמור להפוך את הספר לסרט… אבל העולם שותק.
היום בתוכניתה של קרן נויבך, "סדר יום", סיפר ד"ר צבי פישל (היו"ר הנבחר של איגוד הפסיכיאטריה) שהקשירות ירדו – עוד לפני חוזר המנכ"ל החדש – ב-60% ובחלק מהמקומות ב-90% ואז הוסיף:
"כדי להוריד עוד יותר את ההגבלות אנחנו צריכים יותר אנשים שיהיו עיניים בכל מקום; אנחנו צריכים יותר אנשים שיידעו להתערב בזמן ולא לחכות לאקטים אלימים; אנחנו צריכים יותר אנשים שכשקורה אקט אלים יהיה אפשר לטפל בו בצורה אחרת; אנחנו צריכים יותר אנשים כדי שהצוות ירגיש בטוח…"
נויבך שאלה מיד אם הפסיכיאטריה לא צריכה להשתנות כדי שסיטואציות כאלה לא יקרו. אוסיף במאמר מוסגר שחלק ניכר מהאנשים, 30%, מאושפזים בכפייה, לכאורה בגלל מסוכנות, אך החוק הנוכחי מאפשר בפועל אשפוז במגוון של נסיבות: חשש לפגיעה, כל פגיעה, גם כזאת שיש לה ביטוי מילולי בלבד, גם חשש לגמרי לא קונקרטי או מיידי, גם חשש להזנחה אישית קשה ועוד.
נויבך מעלה את האפשרות שמערכת המבוססת על כפייה היא לעומתית, היררכית, שעיקרה מתן הוראות, ציות וענישה – קשירה ובידודים, וכך מהווה כר פורה להתרחשויות בעייתיות.
על כך עונה ד"ר פישל: "אני חושב שתפיסת העולם שמיוצגת כאן היא תפיסה לא נכונה. אפשר לקחת מקרים שהם קיצוניים ולהגיד שהם מייצגים את הכל…"
רגע… הרי לקחת מקרים קיצוניים ולהגיד שהם מייצגים הכל זה לא בדיוק מה שאתה עצמך עשית בפסקה הראשונה כשדיברת על אקטים אלימים? ובמקום להודות שמקרים קיצוניים כאלה הם תוצאה ישירה של התרבות המוסדית שעליה מדברת נויבך, אתה שולל את דבריה כמייצגים תפיסה לא נכונה, כי הם נשענים כביכול על מקרים לא מייצגים? כך משלימים מעגל תודעתי מופרך, זלזול באינטליגנציה.
למרות האיסורים לבקר, לצלם ולתעד במחלקות האלה – האמת זולגת החוצה בזרם מתגבר; בעידן החשיפה והשיתוף ברשתות החברתיות אין אפשרות להסתירה עוד, ולכן כל הניסיונות האלה לזרות חול בעיני הציבור ולהציג תמונה מגמתית השונה מזו המציאותית דינם להיכשל. הרי אם היו מודים במציאות כמות שהיא, לא הייתה ברירה אלא להשתנות. ולא סתם להשתנות – מהקצה אל הקצה. אנא קראו את המאמר הבא ודמיינו עולם שבו פסיכיאטרים היו חתומים עליו, כפי שמן הראוי היה:
הוא חולה נפש, הוא פסיכי, הוא לא נורמלי. תודו, את הביטויים האלו אתם שומעים מדי יום ביומו, ולא רק ברחוב. פוליטיקאים, יחצ"נים וכל מי שרוצה להקצין את זעקתו, שולפים בלי לחשוב מונחים מתחום בריאות הנפש לתיבול דבריהם בתקשורת. כך נוצרת הסטיגמה, כך נולד הסטריאוטיפ על אלו שבאמת סובלים מהפרעות נפשיות
ד"ר אמיר טל (דוקטורנט בעת כתיבת המאמר) וד"ר ענת קליין
11.11.07 ynet
"מדובר בחולה נפש מסוכן לעולם ולעמו…" (יוסי ביילין על אחמדינג'אד), "אתם פשוט חבורה של חולי נפש מטורפים…" (פקידי האוצר לבנימין נתניהו ואנשיו, בעת ששימש שר אוצר), "צריך ללכת לחולי הנפש האלה ששופכים רוע…" (רני רהב על הטוקבקיסטים).
ציטוטים אלה, ועוד רבים אחרים, נאמרו על ידי אנשי ציבור ואנשי תקשורת כדרך לבטא את עמדותיהם. דימויים אלה מבטאים את הדרך שבה רואים הציבור ונבחריו את אלה המתמודדים עם מחלות פסיכיאטריות או מוגבלות שכלית, ומבטאים למעשה את היחס וההתנהגות כלפיהם.
למרות שמחלות והפרעות על רקע פסיכיאטרי הן תופעות נוירו-פסיכו-סוציאליות שכיחות באוכלוסייה (לפי ארגון הבריאות העולמי, אחד מכל ארבעה אנשים יתמודדו במהלך חייהם עם מחלה/הפרעה פסיכיאטרית), המתמודדים עם מצבים אלה עדיין סובלים מיחס שלילי והתנהגות מפלה בתחומי החיים השונים. על כן, אין להתפלא על כך שהמונחים "חולה נפש" ו"מפגר" משמשים כמילות הגנאי החריפות ביותר.
סטריאוטיפים ודעות קדומות
קצרה היריעה מלתאר את התפתחות הסטיגמה והאפליה כלפי המתמודדים או כלפי תופעת "השיגעון", אך מחקרים מצביעים על כך שהסטיגמה נרכשת במספר צורות של למידה חברתית. היא מורכבת מסטריאוטיפים, המציירים את המתמודדים כאנשים מסוכנים, בלתי צפויים, ילדותיים, חסרי אחריות ואשמים במחלתם. זה נובע גם מדעות קדומות שבאות לידי ביטוי ברגשות כגון: פחד, סלידה וכעס ומהתנהגות שבאה לידי ביטוי בחוסר רצון ליחסי גומלין בתחומי החיים השונים עם המתמודדים. מרכיבים אלה של הסטיגמה, שלעיתים מופנמים על-ידי המתמודדים עם בעיות פסיכיאטריות עצמם וגורמים לפגיעה בדימוי ובערך העצמי, מהווים חסם עיקרי לאינטגרציה החברתית שלהם.
הסטיגמה כלפי המתמודדים בהפרעות נפשיות מוזנת על-ידי אמצעי התקשורת. מחקרים מראים כי ביותר מ-75% מהמקרים בהם מוצגים "חולי נפש", הם מוצגים בצורה סטיגמטית המדגישה את המיתוסים המוכרים שנקשרו במשך השנים למתמודדים במחלות נפש. ההשלכות של סיקור והצגה מגמתית זו מרחיקות לכת, גם בתחום השיקום וההחלמה וגם בנושאים הקשורים לזכויות אדם בסיסיות.
טענה מרכזית של מחקרים רבים העוסקים בניתוח תכנים המופיעים בתקשורת היא כי האזכורים השליליים של הפרעות נפשיות, הם אלו שתורמים להנצחת עמדות שליליות של הציבור כלפי המתמודדים במחלות הנפש.
דיווחים המתמקדים באופן סנסציוני בתיאורים דרמטיים של תקיפה אלימה ורצח, המבוצעים במכוון על-ידי אנשים עם הפרעות נפשיות ומתארים את הפושע החשוד כפסיכופט, פרנואיד, דכאוני או סכיזופרני, תורמים ואפילו יוצרים את הסטיגמה שכל סכיזופרן או פסיכופט הוא גם פושע מוסכן בפוטנציה.
גם תיאוריהם של אנשים המתמודדים עם הפרעות נפשיות בדרמות טלוויזיוניות או בסרטי קולנוע – כאלימים ובלתי צפויים, כקורבנות או כבלתי מסוגלים להחזיק מעמד במקום עבודה – תורמים לסטריאוטיפים השליליים שלהם. סרטים אלה נתפשים כתורמים העיקריים לסטיגמה של כלל ההפרעות הנפשיות, לעמדות השליליות כלפי המתמודדים איתן ולתפישה, כי הם מסוכנים וכי יש להרחיקם מהקהילה על-ידי אשפוזם. בהקשר זה התקשורת טועה ומטעה, כיוון שרק מיעוט מקרב המתמודדים בהפרעות פסיכיאטריות מבצע פשעים חמורים ואחוז האלימות הכללית, המיוחס להפרעות הנפשיות, אינו עולה על אחוז האלימות בקרב הציבור הרחב (יוצא מן הכלל הוא השילוב של אלכוהול וסמים ומחלות פסיכיאטריות).
ה"משוגעים" של דיסני
במחקר אשר בדק את אחוז הפעמים בהם מוצגות דמויות עם מחלת נפש, או תיוג של "מטורף" או "משוגע" בכארבעים סרטים של וולט דיסני שהוקרנו בן השנים 1937-2001 , נמצא כי ברוב הסרטים (85%) לפחות לאחת מהדמויות בסרט משויכת מחלת נפש או שיגעון (לדוגמא, הדמות של מוריס מהסרט "היפה והחיה"; דמותו של ג'אפר מהסרט "אלדין"; ודמותה של גברת ג'מבו בסרט "דמבו"). בכל המקרים בהם מופיעה דמות שאליה משויכים איכויות "פסיכיות", היא מוצגת כדמות מפחידה, נלעגת, מנוכרת, מושמצת ובעלת מעמד חברתי נמוך. דימויים שליליים אלה עוברים כחוט השני לכל אורך שלבי החיים של האדם ומשמרות את ההבניה החברתית השלילית כלפי המתמודדים. אופרות הסבון בהן יש את המשוגע התורן (כתב הספורט הידוע לשמצה בסדרה "האלופה"), סרטים בהם מסתייעים ב"פסיכופט הרוצח" המשמר את המתח לאורך הסרט או לחילופין ב"משוגע הכריזמטי והמסכן" וכלה בהצגות ובמופעי בידור.
לתקשורת ההמונים, אם כן, יש את הכוח לשמר ולהנציח את הסטיגמה כלפי המתמודדים בבעיות הנפשיות או לחילופין לשנות את העמדות השליליות של הציבור. אנו תקווה כי קברניטי התקשורת יבחרו באופציה השנייה. אנו גם תקווה כי יתרחב המחקר העוסק בהשפעת הדימויים התקשורתיים של המתמודדים על הציבור הרחב ועל המתמודדים עצמם.
נסיים עם ציטוט של ד"ר פטרישיה דיגן, מתמודדת עם מחלת הסכיזופרניה, אחת מהמנהיגות של תנועת הצרכנים בבריאות הנפש, חוקרת מובילה ופסיכולוגית קלינית: "כל מה שידעתי על מחלות פסיכיאטריות היו הדברים ששמעתי תוך כדי צפייה בטלוויזיה או בסרטים. בעיני רוחי, מי שסימלו מחלות פסיכיאטריות היו ד"ר ג'יקל ומיסטר הייד, רוצחים פסיכופטים, משוגעים, מפגרים, חולי נפש, מטורפים, ובעלי אישיות מפוצלת. אלו הדברים היחידים שידעתי על מחלות פסיכיאטריות, ומה שהכי הפחיד אותי היה שהרופאים אמרו לי שאני אחת מהם". (סוף המאמר המצוטט)
ד"ר פטרישיה דיגן
הבנתם? הפסיכיאטרים שומעים כל זאת ואינם מוחים ואינם מסבירים. לא זו בלבד, הם אף מוסיפים שמן למדורה. זו האווירה החברתית הרצויה מבחינתם כדי שיתאפשר להם להמשיך את מלאכתם באין מפריע.
לרגל יום השנה למותו של אבי בני וירצברג התפרסמו דברים לזכרו על-ידי חברו גדעון ספיר ז"ל בעיתון קק"ל שם עבד 18 שנה כיערן עד מותו בגיל 39 – 8 ימים לפני שמלאו לו 40 (ר' עמ' 90 ו-91)
הייתי בת 10 וארבעה חודשים וצעדתי יד ביד עם אמא שלי לתוך מבנה של קופת חולים בבאר-שבע. ישבנו והמתנו בחוץ. אומללות. אמי הייתה דרוכה ומתוחה. נכנסנו לחדרו של הרופא. ואז קרה משהו משונה ומפתיע. אמי הענוגה, עדינת הנפש, פנתה לרופא המבוגר ונשוא הפנים, והטיחה בו מילים קשות, כואבות ואכזריות. הגנבתי מבט אל הרופא. לתדהמתי הוא ישב שם בנמיכות רוח, בראש מושפל וספג הכל בשקט. לא הוציא מילה. לא זוכרת איך זה נגמר ואת היציאה משם. כשדיברתי עם אמי על החוויה הזאת במשך השנים התבהרה התמונה. זמן קצר לפני כן אבי בֶּני שם קץ לחייו ביריית אקדח לאחר דיכאון עמוק שנמשך חצי שנה. הרופא היה הפסיכיאטר שהלעיט אותו בתרופות שונות.
העיתונאי דב גולדשטיין ראיין את חברו לעבודה של אבי, גדעון ספיר – כנראה חבר קרוב. אחר כך עיבד את דברי החבר כאילו נאמרו בגוף ראשון על-ידי אבי (שאביו נרצח לעיניו בצעדת המוות בינואר 1945):
"מה אתם אומרים לי שאני אחיה כמו בן אדם? מה אתם מבינים? אתמול בלילה שוב היה אצלי אבא. תמיד הוא בא. אני מסתובב במיטה, הראש מתפוצץ לי עד שהוא בא. אבא, אני אומר לו, אני משתדל. אני רוצה להיות לילדיי אבא כמו שאתה היית בשבילי. אני אוהב אותם כמו שאתה אהבת אותי. אני רוצה שהם יאהבו אותי כמו שאני אהבתי אותך. אבל אני לא יכול, אבא. זה רודף אותי. אני חי חיי-סיוט. אין לי מנוח. אני לא מסוגל לעבוד. אני לא אבא לילדיי. לא בעל לאשתי… אבא, הם שכנעו אותי ללכת לרופא. הלכתי. בשביל רחל'ה והילדים. כדורים צהובים. כדורים ורודים. כל מיני כדורים הם נותנים לי. כאילו אני חולה. רק נשמה אין לי. רצחו אותה. הם חושבים שאפשר להחיות נשמה בעזרת כדורים? לך לעוד רופא, בֶּני. תשאל. תתייעץ. יטפלו בך. זה העצבים שלך. הם חולים. אולי אתה צריך אשפוז? אולי זה יעזור? כלום לא יעזור. זה הרעל שמצטבר בגופי. כל יום – עוד כוסית רעל. לא יכול לעבוד. לא יכול לחשוב. כשקובעת הרעל תתמלא – זה יהיה הסוף". (מתוך הספר "כאלה הם היו", הוצאת אחיאסף, עמ' 183 – 196)
עכשיו צפיתי בסרטון לעיל של הפסיכיאטר ד"ר פיטר ברגין (כבר בן 81 היום) שהיה בן 31 בזמן שאבי סבל. אני מאמינה שאם אבי היה זוכה להיות בטיפולו או בטיפולו של אחד הפסיכיאטרים שדומים לו (יש כאלה בכלל?) הוא היה איתנו היום. בעצם אולי כבר לא. בעוד 10 ימים ימלאו לי 60 ואז אשחרר את אבי אל מותו הטבעי מזקנה (בן 90 השנה). הוא היה אבא נפקד-נוכח מאוד במשך 50 שנה, ושנינו כבר צריכים לנוח.
בגיליון האחרון של IJP: Israel Journal of Psychiatry כתב העת של הפסיכיאטריה בישראל התפרסם (למה באנגלית?) מאמר מערכת שכותרתו:
התקווה – הגבול האבוד של הפסיכיאטריה?
וכך כתוב שם (התרגום והתוספות בסוגריים שלי):
התקווה היא מושג רב עוצמה שיש בו רלוונטיות לבריאות הנפש. מאז ומתמיד נחשב המושג כהיבט טיפולי קריטי ברפואה ומרכיב חיוני בהחלמה. אף שהמושג נראה ברור יש קרוב לחמישים הגדרות לתקווה במסגרות מחשבה שונות. מה שברור הוא כי תקווה מחוללת משמעות בקרב חולים ומהווה מנגנון התמודדות חשוב.
התקווה לא נחקרה יחסית בספרות הפסיכיאטרית, כנראה בגלל טבעה "המורכב והאישי" (ריבונו של עולם… האם לא כל מה שקשור בנפש הוא "מורכב ואישי"? מהם תנאי הקבלה למקצוע?) רוב המחקר בנושא הוגבל למחלות כרוניות ואונקולוגיות, שבהן מתמקדים לרוב בכושר ההתאוששות.
עם זאת, התקווה חשובה גם לפסיכיאטריה ונמצא כי היא קשורה להתמודדות משופרת, לתחושת רווחה, לחסימת דיכאון, להתמודדות עם אירועי חיים שליליים וכמגינה בפני התאבדות (פשוט מדהים שהצלחתם להשיג תובנה נדירה שזאת).
בגיליון זה של כתב העת הישראלי לפסיכיאטריה תמצאו כמה מאמרים העוסקים בנושא זה. מנדלסון ועמיתיו בוחנים את ההשפעות ארוכות הטווח של סביבות טראומטיות בעוצמות משתנות והשפעותיהן הפוטנציאליות (התכוונתם לבתי חולים פסיכיאטריים, נכון?).
בראון ועמיתיו בוחנים את המושגים של "קוהרנטיות" ו"תקווה" בשלוש קבוצות תרבותיות בישראל, ואילו טופקטס ועמיתיו חוקרים תמיכה חברתית, מצב נפשי וציפיות עתידיות בקרב תלמידים מתבגרים בתורכיה. בנושא הבדלים אתניים בתגובה, אבו-כף וגולן שחר חוקרים דיכאון ותסמינים סומטיים בקרב שתי קבוצות אתניות: סטודנטים בדואים ויהודים בישראל. פיינגולד ולב-רן מתארים את השימוש בחומרים ממכרים ראשוניים בקרב מי שטופלו במחלקות ייעודיות בבתי חולים.
מעניין, בנושא זה של התקווה הוצע הרעיון כי היא עשויה להיות גורם תורם משמעותי למניעת שימוש ראשוני או משני בחומרים, ולכן להוריד סבירות לשימוש בקרב מתבגרים (7 שנות לימוד, ארבע שנות הכשרה, שנים רבות במקצוע – והנה עליתם על משהו שלא ייאמן!). מכל מקום, הנושא מעניין ואנו מודים למחברים על תרומותיהם.
ויקטור פרנקל, ביצירתו הגדולה "האדם מחפש משמעות" כותב: "הכל יכול להילקח מאדם מלבד דבר אחד שהוא חירותו האחרונה: האדם יכול לבחור את גישתו למצב נתון, לבחור בדרך משלו." זו אולי במידה מסוימת התקווה שנדונה כאן.
עד כאן מאמר המערכת בנושא התקווה. בעניין חוסר התקווה שהיה ועודו מנת חלקה של הפסיכיאטריה הנה דוגמה חיה. ב-31 בדצמבר 2015 פרסם ד"ר צבי פישל מאמר באתר האיגוד, ובו כתב בין היתר:
"העובדה כי מחלת הסכיזופרניה אינה ברת ריפוי (cure) מטבע אופייה הכרוני, מביאה לידי ייאוש בקרב החולים ובני משפחותיהם ואף בקרב המטפלים, ומובילה לפגיעה בתקווה לחיים מספקים, בקושי בקבלת החולי הכרוני, ומכאן – ביכולת לשתף פעולה עם הטיפול ובהאדרת הסטיגמה החברתית."
כמה תקווה שמעתם בציטוט הנ"ל? היעדר התקווה הזה פוגע בנו יותר מכול. כמובן שיש מקרים קשים, ואולי חלקם הם קרובי משפחתנו, אבל לא כולנו כאלה! זו נקודת מוצא שאסור לצאת ממנה; שמקומה לא יכירנה בשדה הטיפול הנפשי; שיש דוגמאות רבות שסותרות אותה; שהיא סותמת עלינו את הגולל ומובילה לייאוש – בדיוק ההיפך מתקווה. הגישה של בכירי המקצוע ומוביליו בהחלט מדכאת.
דומה לעתים כי הפסיכיאטריה בימינו משולה למחפשי הזהב באמצע המאה ה-18 שסיננו עפר בחיפוש נואש אחר זהב. מהפכת "הפסיכיאטריה הביולוגית" נכשלה בבירור, ולצד הוכחות הולכות ומתרבות לכך שהתרופות הפסיכיאטריות גורמות בטווח הארוך יותר נזק מאשר תועלת, קורה שמשדה המחקר שבו נבדקות מאסות של נתוני המחקר עולה קריאה: "הנה גרגר זהב! התרופות שלנו עובדות!"
ראינו זאת לאחרונה במחקר של צ'יפריאני (Cipriani) ב-Lancet על התרופות נוגדות הדיכאון, שהכה הדים בכותרות העיתונות הבריטית, בעוד שמבט מהיר על המחקר גילה כי לא היה בו כל חדש, וכי "בסיס הראיות" להערכת הסיכונים והיתרונות של תרופות נוגדות דיכאון לא השתנה. הכותרות הצעקניות נפוצו ברחבי העולם (גם בישראל; דליה).
Lancet חזרה החודש עם צעקה דומה נוספת, העושה כעת את דרכה בחוגים הפסיכיאטריים. המחקר מתאר כיצד הפסקת הטיפול בתרופות אנטי-פסיכוטיות לאחר ההתאוששות מאפיזודה ראשונית של פסיכוזה מגבירה את הסיכון ל"תוצאות קליניות ירודות בטווח הארוך". זו מסקנה נוחה לרושמי התרופות, שכן היא נדמית כהוכחה לכך שאין צורך לשנות את הנוהג הנוכחי של אחזקה תרופתית ממושכת וקבועה.
עם זאת, מחקר שפורסם לאחרונה בכתב העת של האיגוד הרפואי הנורבגי, מתאר תוצאה הפוכה. החוקרים הנורווגיים מדווחים כי טיפול שהם מכנים "חשיפה בסיסית" סייע למטופלים כרוניים לצמצם את צריכת התרופות שלהם (למינון נמוך יותר או להפסקתן), וכי התוצאות הטובות ביותר לטווח הארוך נראו אצל אלה שהפסיקו לחלוטין את נטילת התרופות. למרבה הצער, אני די בטוח שמחקר זה לא יסתובב בקרוב בחוגים הפסיכיאטריים.
על פני השטח נראה כי שני המחקרים הללו התמקדו באותה שאלה: כיצד הניסיון להפסיק טיפול בתרופות אנטי-פסיכוטיות ותרופות פסיכיאטריות אחרות משפיע על התוצאות לטווח ארוך? אבל למעשה, לשני המחקרים היו שתי מטרות שונות מאוד: המחקר הראשון נועד לבדוק אם טיפול אחזקה ממושך טוב למטופלים, כאשר ההוכחה, במידה רבה, נשענה על מטופלים שהתרופות נלקחו מהם. המחקר השני נועד להעריך אם ניתן להפסיק בהצלחה את נטילת התרופות ולהעניק הטבה לטווח ארוך.
זהו סיפור של שני מחקרים, וסקירה מהירה של שניהם מסייעת לבסס שאלה אתית חשובה לפסיכיאטריה: אילו משני המחקרים צריכים להנחות את החשיבה? מחקר המבסס החרפה כתוצאה מהפסקת תרופות, או מחקר שנבנה לסייע למטופלים להפסיק בהצלחה את נטילת התרופות?
המחקר של Lancet
יש צורך בעבודה בלשית כלשהי כדי להבין את המחקר של Lancet, וזאת באמצעות מאמר שפורסם מוקדם יותר. רק לאחר קריאתו ניתן להבין כיצד בוצעו ההפסקות הראשוניות בנטילת התרופות, וכיצד הפסקות אלה תורגמו לתוצאות גרועות יותר לאחר 10 שנים.
מחקר ההפסקות נערך בקבוצת חולים שנבחרה מפרק מחקרי קודם. החוקרים זיהו 178 מטופלים – מתוך מאגר של 1,606 מטופלים מהפרק הראשון – שהגיבו טוב במיוחד לתרופות אנטי-פסיכוטיות עד שנתיים לאחר האפיזודה הראשונית שלהם. אלה שנבחרו להשתתף במחקר זה היו נטולי סימפטומים; לא סבלו מהתקפים חוזרים מאז האפיזודה הראשונה; לקחו תרופות במשך שנה לפחות. רק 11% מבין 1,606 החולים עמדו בקריטריונים האלה.
178 המגיבים הטובים חולקו באקראי לטיפול בסרוקוול או בפלסבו. אסטרה-זנקה, יצרנית סרוקוול, מימנה חלקית את המחקר. פרוטוקול צולב (cross-taper הפחתה בתרופה אחת והעלאה באחרת) שימש כמעבר מתרופה אנטי-פסיכוטית קודמת לטיפול אקראי (סרוקוול או פלצבו). החילוף ארך בין ארבעה לשישה שבועות. כלומר, המטופלים בקבוצת הפלסבו ירדו בהדרגה מהתרופות האנטי-פסיכוטיות שלהם במהלך פרק זמן זה.
החרפה הוגדרה כהופעה מחדש של תסמינים פסיכוטיים, גם אם התסמינים לא היו חמורים דיים כדי צורך באשפוז. סף נמוך זה להגדרת הישנות ההפרעה הוביל לחידוש מהיר של שימוש בתרופות אנטי- פסיכוטיות בקרב קבוצת הפלסבו. חולים בקבוצת הפלסבו שחוו חזרה ניכרת של תסמינים פסיכוטיים סווגו ככשלים בטיפול.
קל להבין מה התוצאה שביקשו לחתור אליה. על ידי רישום רק "המגיבים הטובים ביותר" לתרופות, שכל אחד מהם היה ללא סימפטומים בעודו על תרופה אנטי-פסיכוטית במשך שנה לפחות, החוקרים יכלו לצפות כי שיעור ההישנות בקרב נוטלי הסרוקוול יהיה נמוך. בינתיים, ניתן לצפות כי הקבוצה שהפסיקה בנטילת תרופה תדגים תוצאה גרועה. ידוע היטב כי קיים סיכון גבוה להישנות ההפרעה בקרב מטופלים שהפסיקו בנטילת תרופות אנטי-פסיכוטיות, והדבר נכון במיוחד כאשר ההפסקה מתבצעת באמצעות פרוטוקול אחיד עבור כולם, בניגוד לתהליך צמצום ממוקד מטופל. זהו תכנון מחקר המכוון לכישלון. גם על-ידי קביעת סף נמוך להגדרת הישנות ההפרעה, החוקרים יכולים לצפות לשיפור סטטיסטי נוסף. התוצאות תואמות את הציפיות. כמעט מחצית מקבוצת הפלסבו הדגימו החרפה במהלך ארבעת החודשים הראשונים שלאחר האקראיות, ובסוף שנה אחת, 63% מחולי הפלסבו הדגימו החרפה לעומת 30% מהחולים שנטלו סרוקוול.
ההפתעה היחידה הייתה שבסך הכול גם קבוצת הסרוקוול לא עלתה יפה כל כך. בנוסף ל-30% שמצבם החריף, עוד 31% הפסיקו ליטול סרוקוול בשל תופעות לוואי שונות, כך שרק מיעוט של 39% נשארו במצב טוב במהלך השנה. בהינתן שהדבר נעשה במעקב אחר מגיבים טובים מאוד לתרופות אנטי-פסיכוטיות, ניתן לומר כי ניסוי זה פגע בשתי הקבוצות: רוב המטופלים בשני המחזורים מצבם החריף או שנשרו בשל תופעות הלוואי. עם זאת, שיעור ההישנות היה גבוה יותר בקבוצת הפלצבו, ולפסיכיאטריה היה כעת מחקר נוסף שתומך בפרקטיקות המרשם הנוכחיות. "ממצאים אלה הם מכריעים בתמיכה בטיפול תחזוקה גם לאחר שנה של תחזוקה ובחולים ללא סימפטומים חיוביים של פסיכוזה", כתבו החוקרים.
שבע שנים לאחר מכן, החוקרים של הונג קונג עקבו אחר 178 חולים אלה, וזה הוביל למאמר שלהם בגיליון מרץ של Lancet Psychiatry. החוקרים דיווחו כי 21% מהחולים אשר חולקו אקראית לטיפול חלופי במחקר מוקדם יותר סבלו מתוצאה גרועה לאחר 10 שנים (זו הוגדרה כנוכחות של תסמינים פסיכוטיים), בהשוואה ל-39% מאלה שהועברו אקראית לפלסבו. עם נתונים אלה הגיעו למסקנה כי "המשך תרופות לפחות למשך שלוש השנים הראשונות לאחר תחילת הטיפול מקטין את הסיכון להישנות ולתוצאה קלינית ירודה לטווח ארוך." מחקר זה מכה כעת הדים בחוגי הפסיכיאטריה: "טיפול האחזקה האנטי-פסיכוטי עובד!" אבל השטן נמצא כמובן בפרטים.
הפרט הראשון הוא זה: היה הבדל קטן בשימוש בתרופות בשתי הקבוצות במהלך שבע השנים שלאחר הניסוי האקראי. אם כבר, שימוש בתרופות היה גבוה יותר בקבוצת המחקר של "הפסקת הטיפול". כמעט שני שלישים מקבוצת ההפסקה התמוטטו והוחזרו לתרופות אנטי-פסיכוטיות, מה שאומר שרוב החולים משני המחזורים היו על תרופות אנטי-פסיכוטיות. שבע השנים הבאות ייצגו את השלב ה"נטורליסטי" של המחקר, ובסופו של דבר, 83% מקבוצת הפסקת הטיפול היו על תרופות אנטי-פסיכוטיות, לעומת 76% מהקבוצה של טיפול האחזקה. במילים אחרות, זה אינו מחקר בן 10 שנים הקשור לשימוש ארוך טווח של תרופות אנטי פסיכוטיות. זהו מחקר הבודק האם ההקצאה האקראית במחקר המוקדם הניבה הבדלים בתוצאות הקליניות שבע שנים לאחר מכן.
הפרט השני הוא זה: מסיבה לא ידועה כלשהי החליפו החוקרים את שיטתם למדידת התוצאות. הפרוטוקול המקורי למחקר של 10 שנים קרא לחוקרים להעריך "שיעורי החלמה" עבור שתי הקבוצות, שכללו הערכה של התוצאות הפונקציונליות. אלא שהחוקרים נטשו את המדידה, ובמקום זאת החליפו את התוצאה העיקרית ל"סימפטומים" המשמשים למדידת ההישנות הראשונית. מטופלים שאחרי עשר שנים חוו אפילו רמה נמוכה ביותר של תסמינים פסיכוטיים סווגו כבעלי "תוצאה גרועה", למרות שתפקדו כשורה.
הפרט השלישי הוא זה: החוקרים בחרו לכלול תוצאות עבור חולים שלא השתתפו בפועל במעקב. החוקרים הצליחו לראיין 142 מהמחקר המקורי. 28 סירבו להתראיין או שלא ניתן היה לאתרם, ושמונה מתו. עם זאת, במקום לדווח על התוצאות רק עבור 142 המטופלים שהם יכלו לראיין, הוסיפו בתוצאות "חיזוי" עבור 28 חולים שלא ניתן היה למצוא אותם או סירבו להתראיין, וזאת על סמך תוצאותיהם במחקר הראשוני על הישנות המחלה. לאחר מכן סיווג את כל 178 החולים כבעלי תוצאות גרועות או טובות. לא ברור כיצד ההוספה של 28 תוצאות ה"חיזוי" השפיעה על ההשוואה בין שתי הקבוצות, אבל הדבר בהחלט תמוה בדיווח על תוצאות קליניות ארוכות טווח.
אז מה המסקנה שניתן להסיק מן המעקב ארוך הטווח אחרי מטופלים שהשתתפו במחקר ההפסקה המוקדם? הנה ניסיון: לקחת מטופלים אחרי אפיזודה פסיכוטית ראשונה, שיש להם תגובה טובה לתרופות במשך שנה אחת, ולהעבירם על פי לוח זמנים אחיד לתרופה אנטי פסיכוטית או לפלסבו הוא רעיון רע מלכתחילה. מחקר כזה חושף את שתי הקבוצות לסיכון מוגבר להישנות המחלה (הן החלפת תרופה והן הפסקתה מהוות פוטנציאל לבעייתיות). סיכון זה בולט במיוחד עבור הקבוצה שהפסיקה ליטול תרופה אנטי-פסיכוטית. יתר על כן, ייתכן כי הישנות זו הובילה ל"תוצאה ירודה" שבע שנים מאוחר יותר, כי זה אומר שמטופלים שעברו אפיזודה אחת בלבד חוו "הישנות" של סימפטומים (ואולי זה חשף אותם לתרופות במינון מוגבר בהמשך).
מחקר זה מספר למעשה על נזק אפשרי לטווח ארוך שנגרם למטופלים על-ידי השתתפותם במחקר שנועד לייצר תוצאה חיובית עבור התרופות, ואין בו דבר על האפשרות שמטופלים אחרי אפיזודה אחת יצליחו לצמצם נטילת תרופות אנטי פסיכוטיות. המחקר אינו יכול לספק כל תובנה לשאלה זו, כי לא היה שום מאמץ לתמוך באנשים בתהליך זה, או לנהל את תסמיני הגמילה שניתן היה לצפות שיופיעו.
נקודה אחת נוספת: אם החוקרים רצו להגיע לתובנה לגבי ההשפעות של שימוש ארוך טווח בתרופות אנטי-פסיכוטיות, הם יכלו להשוות את התוצאות של 28 מטופלים שהפסיקו תרופות ל-114 שנטלו תרופות. אני מוכן להתערב שהתוצאות של מטופלים שהפסיקו תרופות היו טובות יותר. זו התוצאה שנצפתה בכל שאר המחקרים הנטורליסטיים לטווח ארוך שהשוו תוצאות בדרך זו, אבל היא מובילה כמובן למסר אחר, לא כזה שיופץ בחוגים הפסיכיאטריים.
המחקר הנורבגי
המחקר שפורסם בכתב העת הנורבגי דיווח על התוצאות בקרב מטופלים ב"חשיפה בסיסית" אצל ספק בריאות נורווגי (Vestre Viken Hospital Trust) בתוכנית שפותחה ושופרה במשך 20 השנה האחרונות לטיפול בחולים כרוניים באשפוז. למטופלים המועברים לתוכנית יש בדרך כלל ציוני תפקוד נמוכים, מספר רב של אשפוזים בבתי חולים, ושימוש ארוך טווח בתרופות פסיכיאטריות (כולל ריבוי תרופות). רובם מתוארים כעמידים לטיפול בכניסתם לתוכנית.
האמר ועמיתיו מסבירים במאמרם את התיאוריה שמאחורי הטיפול החדשני שלהם. המחשבה היסודית היא שהפרעות נפשיות חמורות "נתמכות בהתנהגות הימנעותית". המטופלים הכרוניים נמנעים ממצבים או מסביבה המהווים סיכון ל"קטסטרופה קיומית", מחשש שהדבר עלול להוביל להתפוררות או "להיתקעות בחוויית כאב נצחי או הצפה בתחושות ריקנות מוחלטת". לכן, הפרעות נפשיות חמורות מטופלות כ"מצבים פוביים ללא קשר לאבחנות פורמליות", ומטרת הטיפול בחשיפה בסיסית היא לחשוף אותם לתנאים המעוררים את חרדתם (רבים מהמצבים הפוביים האחרים מטופלים באמצעות טיפול בחשיפה). אף שחשיפה זו עלולה לעורר חרדה מוגברת, החשיפה החוזרת תגלה למטופלים שהם יכולים לשרוד חוויות כאלה מבלי להתפורר, וכי האיום הקיומי אינו אמיתי. החשיפה פורצת נתיב להחלמה.
תרופות פסיכיאטריות, כותבים האמר ועמיתיו, עלולות להפריע לתהליך ההחלמה. התרופות נועדו לדכא חוויות פנימיות לא רצויות, אלא שדווקא חוויות פנימיות אלה חיוניות למטופלים כדי להתגבר על פחדיהם מפני קטסטרופה קיומית. היבט חשוב של טיפול בחשיפה בסיסית הוא לפיכך צמצום צריכת התרופות. ניסיון זה נפתח בדיאלוג המתמקד ב"ערכי המטופל עצמו", שכן הדבר מקדם את הבעלות על התהליך. הדבר מוביל בדרך כלל לניסיון להפחית את התרופות הפסיכיאטריות באופן הדרגתי בתוכנית שהוכנה במשותף על ידי הרופא והמטופל. מאחר שמטופלים רבים נוטלים כמה תרופות, ההפחתה נעשית בהדרגה – תרופה אחת בכל פעם – וזו אחת הסיבות לכך שהאשפוז עשוי להימשך זמן רב למדי (שישה חודשים או יותר).
התקדמותו של המטופל בתוכנית מנוטרת באופן הדוק על-ידי צוות רב תחומי – פסיכיאטרים, פסיכולוגים ואחים ואחיות – ומתקיים מפגש שבועי לצורך בדיקת ההתקדמות. האמר ועמיתיו דיווחו במאמרם על התוצאות ארוכות הטווח של 36 המטופלים הראשונים שטופלו בחשיפה בסיסית ולאחר מכן שוחררו מבית החולים. הם הצליחו לראיין או למצוא רשומות אלקטרוניות עדכניות ל-33 מתוך 36 כחמש שנים בממוצע לאחר השחרור מבית החולים. בעת ההרשמה לתוכנית החשיפה הבסיסית ל-14 מתוך 33 הייתה אבחנה ראשונית בספקטרום הסכיזופרניה; ל-6 הייתה הפרעה רגשית (אפקטיבית); ל-6 הייתה הפרעה נוירוטית; 5 סבלו מהפרעת אישיות בלתי יציבה רגשית; ול-2 היו אבחנות אחרות. ל-18 מתוך 33 הייתה יותר מאבחנה אחת. כולם מלבד אחד היו נשים, ובעלי ציוני תפקוד נמוכים.
33 המטופלים שוחררו מבית החולים לכל הפחות שנתיים קודם לכן, ו-16 מתוך 33 החולים הפסיקו לחלוטין ליטול תרופות פסיכיאטריות. התוצאות שלהם היו טובות בהרבה בהשוואה ל-17 שעדיין נטלו תרופות פסיכיאטריות: הם היו בעלי ציון גבוה יותר בהערכה גלובלית של תפקוד, שיעורי האשפוז בקרבם היו נמוכים בהרבה מאז סיום תוכנית החשיפה הבסיסית, ורבים יותר הועסקו במשרה מלאה (56% לעומת 6%). שבעה מתוך 16 בקבוצה ללא התרופות "החלימו לגמרי", בעוד שאף אחת מ-17 שנטלו תרופות לא השיגה תוצאה זו. החוקרים גילו גם כי מטופלים שנחשפו לרמה גבוהה יותר של "חרדת קטסטרופה קיומית" במהלך הטיפול גילו תפקוד חברתי טוב יותר בטווח הארוך.
החוקרים מסכמים: "טיפול בחשיפה בסיסית עשוי להתאים למטופלים שסובלים מהפרעות חמורות ומורכבות, ושמעוניינים להפסיק טיפול תרופתי פסיכוטרופי לאחר תקופה ממושכת של שימוש בו. יש לבדוק במחקרים עתידיים מבוקרים את ההשערה כי הפסקת התרופות הפסיכוטרופיות לצד חשיפה עשויות לסייע למטופלים אלה להחלים".
קריאה לקוראי האתר MIA
אף ששני המחקרים הללו עשויים להיכלל בקטגוריה אחת "הפסקת טיפול תרופתי", ברור שהם שונים לגמרי. כפי שכתבתי לעיל, הראשון נועד להוכיח כי סרוקוול מונע הישנות ההפרעה; חשף את קבוצת הפסקת התרופה לפרוטוקול יחיד ואחיד לכולם, אשר הדגים במחקר קודם ייצור של שיעור הישנות גבוה. השני תיעד תוצאות טיפול שנועד לסייע למטופלים כרוניים לשפר את מצבם, כאשר צמצום התרופות היה יעד מרכזי של הטיפול.
וכעת לשאלה: איזה משני המחקרים ראוי לקדם חשיבה נוספת בנושא הערכים הטמונים בהפסקת תרופות – הראשון או השני? למרבה הצער אני יודע שלמחקר הראשון תהיה השפעה רבה יותר. Lancet הוא כתב העת הידוע יותר, והמסקנה שהתוו בו החוקרים תשמח את רוב רושמי התרופות הפסיכיאטריות. היא תאשר את אמונתם כי השיטות הנוכחיות מובילות לתוצאות טובות יותר אפילו לאורך זמן. המחקר השני לא ייוודע הרבה מחוץ לגבולות נורווגיה, ולעולם לא ייכנס "לתודעה הקולקטיבית" של הפסיכיאטריה.
אז הנה בקשתי לקוראי MIA. אם לדעתך המחקר השני ראוי לידיעה, ותוצאותיו צריכות להיות נושא לדיון בחוגים פסיכיאטריים בינלאומיים, נסה לפרסם אותו באמצעות מדיה חברתית, פורומים באינטרנט וכדומה. תוכנית המאפשרת ל-50% מהמטופלים הכרוניים להפסיק נטילת תרופות פסיכיאטריות, מה שמוביל לשיפור ארוך טווח, חייבת להיות חלק מ"בסיס הראיות" האמור להדריך טיפול פסיכיאטרי, לפחות בתיאוריה.
היום הגיע אליי במייל מסמך קצת משונה (המילים בגדלים שונים ובכמה צבעים) שחיבר איש ושמו ג'ון פינק. תרגמתי מאנגלית וכך זה הולך:
היתרונות של מחלות הנפש
אנשים מעטים מבינים, ועוד פחות מספרים על כך בפומבי, כי מחלות נפש היא למעשה התנסות מעצימה שיש לה יתרונות עצומים. המוח עובר טעינת-יתר. המינוח הנכון למחלת נפש הוא "מחלת השאמאן". אתר אינטרנט עצמאי, שאין לי קשר אליו, מוקדש לאמונה כי מחלת הנפש מהווה למעשה הִזדַמְנוּת. שם הדומיין של האתר נקרא "סכיזופרניה מוצלחת". גם פסיכיאטרים הבחינו בתופעות בלתי-רגילות לנוכח מקרי החלמה שראו.
יש אנשים הכותבים על הצד החיובי של מחלות נפש. הבולט שבהם הוא ד"ר מלידומה סומה SOMÉ. לדבריו: "מה שאנו מכנים לפעמים דיכאון, הפרעה דו קוטבית, פסיכוזה, סכיזופרניה, עשוי למעשה להיות טרנספורמציה משמעותית בתודעה ושלב הכרחי בהתפתחות האנושית". הסופר ג'ייסון גדיס GADDIS, סבור כי כל ההפרעות הפסיכיאטריות דומות, מאחר שהטיפול היעיל ביותר תמיד משלב את הצד הלא מודע של התודעה, ובדרך זאת התודעה מתחזקת מאוד. הפסיכיאטריה לעומת זאת מדביקה תוויות ותיוגים שאינם תורמים להבנת התופעה ולמשמעותה.
אני יכול לתאר רק את החוויה שלי דרך שלבי ההחלמה שלי. ההחלמה שלי הייתה תלויה במה שלמדתי ובדרך שבה יישמתי למידה זו. לאחר התמוטטות מוחלטת עקב דיכאון כרוני הומלץ לי לעבור טיפול בניתוח חלומות על ידי פסיכולוגית יונגיאנית. הבנתי את הקשרים בין החלום, הפרשנות של המטפל שלי וחיי שלי. התחלתי לחקור חלומות ולתעד אותם בשקיקה. הפרשנות שלי לחלומותיי הייתה עמוד התווך של ההחלמה שלי ואני לא יכול להפריז בחשיבות הדבר עבורי. אני חייב רבות לפסיכולוגית היונגיאנית שלי. בכלים שלימדה אותי אני עדיין משתמש מעל 30 שנה.
שלכם,
ג'ון פינק
חקרתי קצת כדי לגלות מיהו ג'ון פינק. האתר שלו כבר נסגר "בשל אי-תשלום". ובסרטון יוטיוב גיליתי ברנש חביב, לבוש ברישול מה, ופגוע מאוד מהפסיכיאטריה:
(יש שלושה חלקים. החלק הרלוונטי לטקסט שהובא לעיל הוא בחלק ב' פרק ו', אבל הכל מרתק)
ב) חברי היקר, הפסיכיאטר ד"ר אלכסנדר זיידל שטיפל בי מגיל 17 עד 22, אמר לי שבועיים לפני מותו (שקרה לפני 5 ימים): "אני חושב על הטראומה הקשה שעברת בגיל 10… טראומה הכי נוראה שיש… אבל ייתכן שגם בזכותה את נהיית יותר מפותחת וחכמה מנשים אחרות בנות גילך…"
ג) אז נזכרתי בקטע מעבודת המסטר שלי שאצטט כאן:
תרגום קטע ממכתבו של הפסיכיאטר האמריקני קרל מנינגר (Karl Menninger; 1893–1990) לתומאס סאס בעקבות פרסום ספרו של האחרון Insanity: The Idea and Its Consequences. New York: John Wiley, 1987:
"אתה ואני זוכרים שלא היו כל טיפולים, אלא רק השגחה ופרוגנוזה: 'מסוכן', 'לא מסוכן', 'חמור', 'יש לאשפז', 'לא פסיכוטי'. בהדרגה נתגלו כמה חומרים כימיים שנראה כי שינו משהו באורגניזם, שינוי שהתבטא גם בהתנהגותו של המטופל. הצטברו גם כמה שיטות שנראה היה כי הביאו הקלה במצבו של 'החולה': אמבטיות חמות ממושכות, חבישה בסדינים לחים וקרים, דיאתרמיה (צורבן, טיפול בחום למטרות ריפוי; דו"ר), שוק חשמלי, והיו גם כל אותם טיפולים שכללו מכות וקשירות, מקלחות והתזות-מים קרות […] בנוסף למלקות ולאזיקים ולאמבטיות נוספו טיפולים שהיו אף אכזריים יותר: עקירת חלקים מהמוח (לובוטומיה; דו"ר), יצירת עוויתות על ידי מכות חשמל, הרעבה, עקירה כירורגית של השיניים, של השקדים, של הרחם וכו'.
לאחר מכן התגלו כמה תרופות – חומרים כימיים נוספים שהיו בעלי השפעות ייחודיות על אלה שבלעו אותם. עד אז ידעו על אלכוהול, אופיום, מורפיום והרואין, אבל לוּמינָל הופיעה וגם סקונל (שמן המסחרי הראשון של התרופות פנוברביטל Phenobarbital וסקוברביטל Secobarbital בעלות השפעה מרגיעה ומרדימה. דו"ר) ועוד תרכובות כימיות דומות […] תרופות אלה נמצאו שימושיות מאוד מבחינה תרפויטית, מאחר שסילקו חלק מהסימפטומים האופייניים ושיפרו את תחושת החולים (לזמן קצר)
[…] כבר מזמן שמתי לב לעובדה שאחדים ממטופלינו החולים מאוד הפתיעו אותנו והחלימו ממחלתם גם ללא כל טיפול מיוחד מצדנו. מצבם השתפר עוד ועוד, והפך 'יותר טוב מטוב' במילים שלי. התנהגותם ומזגם הפכו טובים, נוחים ונבונים יותר מאשר היו לפני 'מחלתם'. לא הבנו כיצד זה קרה. לאחדים מאיתנו נראה היה כי 'המחלה' הייתה מעין חוויה של תמורה, כמו גיזומו של עץ פרי, למשל".
מודלים של אשפוז פסיכיאטרי – מפיליפ פינל עד פרנקו בזאלייה
מאז ימי הביניים עברה תפישת האדם הלוקה בנפשו תמורות רבות ומגוונות באופיין, ומכאן גם היחס אליו. הוא נתפש כאחוז שטן או לחלופין כנושא את רוח הקודש; כלא-אדם אלא כחיה בהמית; כחוטא גמור, או כפגום במהותו המוסרית; כמתויג ודחוי חברתית, מורחק ומבודד בייצגו את "האחר"; כקטין הנתון לחסותם של המבוגרים; ולבסוף כ"חולה נפש" – אובייקט סביל בידי רופאיו. מעולם לא התייחסו אל הלוקה בנפשו כאל אדם בעל ערך ושווה זכויות אשר איתרע מזלו לחוות חוויות הממוקמות בקצה עקומת הנורמליות. יתרה מזאת, חל ביטול של 'האדם' הסובל ממחלת נפש, ואת מקומו של האדם תפסה הישות 'חולה נפש', זה שזהותו הושחתה והוגלתה אל שולי החברה.
הטיפול המוסרי עלה בסוף המאה ה-18 בצרפת ובאנגליה במקביל על-ידי פינל וטיוק, והיווה מהפך דרמטי בטיפול בלוקים בנפשם. דרך זו עמדה בניגוד חריף להזנחה הקשה של החולים ולטיפולים המקובלים, שהיו גופניים במובהק ואף אכזריים ברובם. הטיפול המוסרי היה ניסיון ממוקד לייצב את הבריאות הנפשית והפיזית באמצעות מנוחה, תזונה ופעילות בסביבה תרפויטית המתאפיינת בסדר יום קבוע, משמעת ורצון טוב. הגישה לטיפול הייתה ממוקדת בפרט, וכללה מעקב ותיעוד אינדיווידואליים וקפדניים של מהלך הטיפול ותוצאותיו. הטיפול המוסרי התפשט בכל רחבי אירופה אך דעך לקראת אמצע המאה ה-19.
במחצית השנייה של המאה ה-19 הגיעה לשיאה "הכליאה הגדולה" של לא-שפויים בכל רחבי אירופה וארה"ב. המוסדות נבנו בדרך כלל במרחק מריכוזים עירוניים; בגלל ריבוי המאושפזים ובהיעדר משאבים הטיפול הרפואי היה מינימלי. מוסדות אלה הפכו להיות סמל של מחסנים אנושיים שבהם מוחזקים אנשים בתנאים לא אנושיים וללא התחשבות בזכויותיהם האזרחיות. הם לא נועדו עוד לשקם את החולים אלא רק לתחזק את ההשגחה עליהם, מבודדים משאר החברה.
בשליש האחרון של המאה ה-19 עלתה התפיסה הביולוגית של מחלות הנפש, והתגברה הפסימיות באשר לטבען של מחלות אלה לאור אי החלמתם של מטופלים רבים. סברו אז כי חוסר השפיות הוא למעשה כרוני וקונסטיטוציוני. כתוצאה מכך הועברו למוסדות הפסיכיאטריים האנשים הקשים ביותר מבתי הכלא, וגם הסניליים והדמנטיים, האפילפטיים, המשותקים, האביונים והסובלים מעגבת מתקדמת ומהפרעות נוירולוגיות שונות. בעיני הציבור, בית החולים ללוקים בנפשם הפך לפח האשפה של "מקרים" חסרי תקווה.
לקראת סוף המאה ה-19 התבהר כי המוסדות הפסיכיאטריים נכשלו בפתרון מצוקת חולי הנפש. הם לא הביאו ריפוי או שיפור במצבם של החוסים, שמספרם גדל בהתמדה. כתגובה לפסימיות ולדוגמטיות של הזרם הביולוגי התפתחו סגנונות חדשים של טיפול בהפרעות פסיכיאטריות ששיאם היה ביישום התיאוריות של פרויד ושיטות עבודתו. במחצית הראשונה של המאה ה-20 התמקדה הפעילות הפסיכיאטרית בחיפוש אחר פתרונות טיפוליים שירפאו או לפחות ישפרו את מצבם של החולים הכרוניים. התוצאה הייתה שורה של תרפיות סומאטיות שהתבססו על הזרם הביולוגי בפסיכיאטריה, ורובן נחשבות בימינו חסרות תועלת ומזיקות. במלחמת העולם השנייה התממש רעיון ביטול האדם הלוקה בנפשו הלכה למעשה על-ידי הנאצים באמצעות חיסול שיטתי של חולי נפש שבעקבותיו התבצעה תוכנית השמדת היהודים.
בתחילת שנות ה-50 נמצאו כמה תרופות פסיכיאטריות יעילות שסימנו את תחילתה של "המהפכה" הפסיכו-פרמקולוגית, שהובילה – כפי שהוצהר – לקיצור חלק נכבד מהאשפוזים ולשילובם בקהילה של אנשים המתמודדים עם מחלות נפש. בשנות ה-60' וה-70' צמחו זרם האנטי-פסיכיאטריה ותנועות האל-מיסוד. המונח אנטי-פסיכיאטריה סימן תהליך מחשבתי וחברתי מורכב ובעל משקל שעיקרו היה ערעור המודל הרפואי של מחלת הנפש. נקודות המוצא של מובילי התנועה היו שונות וכך גם מטרותיהם, אבל המשותף לכולם היה מאבק כנגד הממסד הפסיכיאטרי וכנגד האבחנות הפסיכיאטריות לטובת שיקום זכויות האדם היסודיות של חולי הנפש – זכויות חוקיות, מוסריות ואנושיות – שהופרו על-ידי המנגנון הפסיכיאטרי.
לרפורמה של הפסיכיאטר פרנקו בזאלייה במערכת בריאות הנפש באיטליה ב-1978 הייתה השפעה מרחיקת לכת בדיוק כפי שהייתה בזמנו לעבודתם של פינל וטיוק. ביטול הסגרגציה של הלוקים בנפשם בבתי חולים מיוחדים ונפרדים והקמתו של מערך מענים מגוונים בקהילה שינו את הפסיכיאטריה באיטליה ואף במקומות רבים אחרים. השפעה זו ניכרת עד היום ברחבי העולם המערבי למרות הכוחות הנגדיים החזקים. תרומתם של אנשי מקצוע חלוצים ופורצי דרך היא חיונית באופן מובהק, בעיקר של פסיכיאטרים כסוכני שינוי. פיליפ פינל ופרנקו בזאלייה הציעו חזון של מודלים חדשים של טיפול הומאני ויעיל שהיה מהפכני לתקופתם, והחליפו שירותים מסורתיים שהיו בלתי הולמים ופוגעניים. אחד מהישגיהם היה היכולת לרתום פוליטיקאים למימוש חזונם, ולשכנע את עמיתיהם ליישם אותו. כך הם אפשרו שינוי אמיתי ובר קיימא.
עכשיו הודיעו לי שד"ר אלכסנדר זיידל נפטר. בן 97. אני האחרונה שקראתי לו עד היום האחרון "ד"ר זיידל". הוא היה הפסיכיאטר הראשון שלי בגיל 17 וחבר קרוב מאז. ביום הולדתו ה-80 הייתי המטופלת היחידה במסיבה. הוא קיבל אותי שוב למחלקת נוער באברבנאל שאותה ניהל, כשהייתי בת 22!
בזכותו ניצלתי מאימת המחלקות הסגורות עד שהגעתי לשם פעמיים כשהייתי בת 37 ו-40.
הוא היה אינטלקטואל משכמו ומעלה.
לפני פחות משבועיים (23/2, יום שישי משעה 11:00 עד 13:15) ביקרתי אצלו וישבנו יותר משעתיים.
אחת השאלות שלו אליי בפגישה האחרונה: "מה לדעתך מסמל 'הגלגול' של קפקא?" עניתי לו והייתה לנו שיחה ארוכה על כך. לדעתו יש שם הקבלה לסיפור ישו, והביא תימוכין מ"הדרשה על ההר" בחלק שנוגע לאהבה…
14 שנה חי עם ג'ו מהפיליפינים (שנישא כאן לאישה מארצו והוליד את מייקל – נכד לכל דבר, והתגרש) ובמערכת היחסים שלהם היו אהבה וקונפליקטים כמו אצל זוג נשוי.
לא אשכח שבאמצע הפגישה אמר לי כך:
"אני חושב על הטראומה הקשה שעברת בגיל 10… טראומה הכי נוראה שיש… אבל ייתכן שגם בזכותה את נהיית יותר מפותחת וחכמה מנשים אחרות בנות גילך…"
כשחזרתי הביתה אמרתי לצביאל: האיש פנומן, זה לא סתם זקן, מדובר בזקן-על.
אחרי כמה שעות התקשר (הוא לא נהג להתקשר מלבד במקרים חריגים):
"דליה, שאלת אותי בסוף הביקור אם נהניתי, ורציתי לשאול אותך אותו דבר – האם נהנית מהפגישה?"
הזכרתי לו שלא שאלתי אם נהנה, אלא אם היה לו מעניין איתי (הוא היה צמא לביקורים כי רוב הזמן היה די בודד). הזכרתי לו שאחרי שאישר אמרתי לו שגם לי היה מעניין מאוד, ואז המשכנו לדבר בטלפון עוד יותר משעה!…
לא תיארתי לעצמי שזה הביקור האחרון, השיחה האחרונה. אינטלקטואלית הייתה לו אנרגיה לעוד הרבה שנים. באחת הפגישות הקודמות הייתי שרויה בדיכאון קל, ושאלתי אותו בהשתאות שאותה הסוויתי (כי אפילו למוזיקה קלאסית – עמוד תווך בחייו – לא יכול עוד להאזין בגלל עיוותי מכשיר השמיעה) מה גורם לו לרצות לקום בבוקר ולהתחיל את היום (הוא היה מרותק לכיסא, ונדרש לעזרה בביצוע כל הפעולות). הוא הסתכל עליי במבטו הרציני, חייך קלות וענה: "אני פשוט אוהב את החיים".
ד"ר זיידל, אהבתי אותך מאוד. היית עבורי תחליף לאב שנשבר ונטש. ליווית אותי עד גיל 60 (כמעט).
תודה רבה על הכל. 😦
היום 2/4 קיבלתי לביתי ממשפחתו של ד"ר זיידל ז"ל את כל דברי ההגות שכתב בחייו. שני שקי איקיאה כחולים וכבדים מאוד. מרגש וסמלי. בגיל 17 הגעתי למחלקה שניהל כפסיכוטית-מנותקת, והוא היה המנהל הגדול הכל-יכול שכולנו, הילדים ובני הנוער, צעדנו בעקבותיו כל אימת שנכנס למחלקה, כדי לקבל ממנו רגע של תשומת לב מיוחדת. כעת כל הונו הרוחני מופקד בידיי, ואיני יודעת בדיוק מה עליי לעשות בו. נורא מוזר איך שהחיים מתגלגלים. מתגעגעת אליו.
ראיון מרתק שערכה שירה אלפיה-בורשטיין המקסימה מלשמ"ה עם פרופ' חיים בלמקר, יו"ר האיגוד הפסיכיאטרי.
כמה נקודות שעלו אצלי לא לפי הסדר:
הדהים אותי לגלות שלדברי פרופ' בלמקר, אין כרגע גיבוי מקצועי לרופא שרוצה להפחית מינונים אצל מטופל ואפילו לגמול אותו במידה שהתרופות אינן מביאות תועלת. נכון להיום רופא כזה חשוף לתביעות. בלמקר הקים ועדה שאחת ממטרותיה היא לתת גיבוי מקצועי לרופאים לעשות זאת. הגישה התרופתית היא כל כך טוטלית שזה דומה לבניין שיש בו מעלית שרק עולה. האפשרות שמעלית התרופות גם תרד פשוט לא הובאה בחשבון. זה באמת השאיר אצלי לסת שמוטה. בלמקר לא ציין שהרבה פעמים החלפת תרופה, מעשה יומיומי בקליניקה, מסוכנת בהרבה מהפחתת מינונים, אלא שלכך יש גיבוי מקצועי מוחלט.
ניכר שפרופ' בלמקר מחבב מאוד את רוברט ויטאקר. הוא מדבר עליו בחום רב בהתחלה, באמצע ובסיום דבריו, ומציין שגם אלה מדעותיו שאינן מקובלות על דעתו שלו מסקרנות אותו כדי לרצות שיחקרו אותן. עם זאת, הוא אומר שוויטאקר הוא עיתונאי, וככזה הוא עושה "שגיאות רפואיות". משום מה בלמקר שוכח שוויטאקר אינו עושה שגיאות רפואיות מהסיבה הפשוטה שהוא אינו מביא את דעותיו הפרטיות אלא מבסס את כל ממצאיו על מחקרים מדעיים (מדעיים לפחות כמו אלה שבלמקר סומך עליהם את ידיו).
לדעתו של פרופ' בלמקר, אין כל הוכחה לנזק מטיפול ממושך בתרופות. הוא סבור כי טענתו של ויטאקר על רגישות יתר עקב שימוש ממושך בתרופות פסיכיאטריות (בגלל שינוי הפעילות המוחית, מה שעלול לגרום להחרפת המצב אצל מי שחדל ליטול תרופות) היא ניחוש – ספקולציה בלתי מבוססת. ויטאקר סותר את עצמו, טוען בלמקר, כי אם אין לנו הבנה בפעילות הכימית של המוח איך אפשר יכול לטעון משהו לגבי הפעילות הכימית שקורית שם? זו היה אחד המקומות שבהם חשדתי במניפולציה לוגית. כי הרי אמנם אין הבנה לגבי מחוללי הפסיכוזה, לגבי הפתופיזיולוגיה (שרשרת הגרימה של ההפרעה), אבל יודעים היטב מה מנגנון הפעולה של התרופות. התרופות, למשל, מעכבות דופמין או מעלות סרוטונין, ויש לכך השלכות על פעילות המוח. בשימוש ממושך ידוע שהמוח משנה את מבנהו (מספר רצפטורים, למשל), וכאשר מפסיקים טיפול ממושך בתרופה, המוח שהסתגל אליה מבנית נאלץ לפתע לתפקד בלעדיה, ועלולות להיות לכך השלכות על המצב הנפשי. לכן ויטאקר צודק בכך שאמנם לא ידוע על חוסר איזון כימי במוח, כזה המחולל את ההפרעות, אך התרופות עצמן יוצרות חוסר איזון שעלול להוביל להחרפה במקרה של הפסקתן (בעיקר אם ההפסקה פתאומית או בלתי מבוקרת).
שירה סיפרה על הכאב הנפשי שנגרם למישהי שראתה את קרובת משפחתה במצב זומבי מהתרופות, ופרופ' בלמקר אמר שגם מי שבא לבקר מישהי שכרתו לה שד, או שנמצאת בטיפול נמרץ מחוברת להנשמה, חווה קושי דומה. שוב הטעיה לוגית. בדוגמאות האחרונות הטיפולים האלה הם הדרכים היחידות להציל חיים, בעוד הממצאים לגבי שימוש במינונים כה גבוהים בתרופות פסיכיאטריות רחוקים מאוד מלהיות חד משמעיים, או הדרך היחידה והאופטימלית לטיפול בפסיכוזה. הדגים זאת הפסיכיאטר הנודע לורן מושר עוד בתחילת שנות ה-70. מה שעושים בסוטריה לגבי שימוש מופחת בתרופות אינו "ניסוי"; המודל של דיאלוג פתוח הראה זאת היטב במחקר קליני קפדני, כמו גם מחקרים נוספים שהוכיחו כי קנאביס רפואי יעיל לא פחות אם לא יותר מתרופות פסיכיאטריות, וללא תופעות הלוואי של התרופות. בכנס התלת שנתי של איגוד הפסיכיאטריה במאי הקרוב יוקדש סימפוזיון לנושא הטיפול בקנאביס. כותב בלמקר עצמו בפרסום לכנס הנ"ל:
"תתקיים הרצאת מליאה של המדען הראשי של "תיקון עולם", פרופ' צבי בנטואיץ', על שימוש בקנאביס בפסיכיאטריה, ובהמשך המליאה הרצאתו של ד"ר שאולי לב-רן אשר יסקור את המידע הקיים בתחום." אני מקווה שאתם מבינים שאם הקנאביס נכנס אחר כבוד לאולם המליאה של הכנס הרשמי של האיגוד הפסיכיאטרי זה רק אחרי שכשלו כל קרבות הבלימה שמתנהלים כבר שנים לא מעטות.
יש מחקרים שבהם נמצא כי חולים שלא טופלו בתרופות החלימו טוב יותר; בלמקר טוען שמדובר במקרים קלים יותר מלכתחילה, ולכן זו לא חוכמה. מעניין. נתקלתי בטיעון הביקורתי הזה גם מהכיוון ההפוך. הפסיכיאטרית ג'ואנה מונקרייף ביקרה את אחד המחקרים שעודדו איתור מוקדם וטיפול תרופתי מוקדם בכך שלקבוצת האיתור המוקדם נבחרו מקרים קלים יותר מלכתחילה.
הטענות ההדדיות האלה, יותר משהן מזכירות עיסוק במדע דומות לפלפולי מחלוקות בין תלמידי חכמים בבית מדרש. ככה זה כשהמטֶריה כה מופשטת, אמורפית, חמקמקה ולא ניתנת לכימות מדויק. היומרה המדעית היא ללא כיסוי. מדובר בפסבדו מדע; לא במדע אמיתי.
"אני מחבב את ויטאקר העיתונאי אבל מאמין יותר לגוף איש המדע", אומר בלמקר. נראה שהוא לכוד בן הפטיש לסדן. הוא רוצה להיות ישר עם מצפונו, אך מוגבל מסיבות שונות, פנימיות וחיצוניות. אמנם אני מעריכה את המהלכים שהוא עושה, כי בהתחשב מהמקום שבו צמח מדובר כמעט בחזרה בתשובה, או חזרה בשאלה, אבל אני לא שותפה להתפעלות העמוקה של שירה. "מעט מדי ומאוחר מדי", נאמר על כך. עם זאת, יחסית לרוב רופאי השטח המוכרים לי, גם הטובים שבהם, תפיסתו החדשנית נחשבת כרדיקלית למרבה הצער, מעין כפירה בעיקר. לכן חשובה האופטימיות לגבי עתיד השימוש בתרופות פסיכיאטריות, אך מוטב שתהיה זהירה מאוד.
"אני גאה להיות פסיכיאטר", אומר פרופ' בלמקר. כמעט מכמיר-לב. מבחינה פסיכולוגית ברור שזו אמירה אפולוגטית יותר מאשר גאווה אמיתית. ההיסטוריה של הפסיכיאטריה מראשיתה רצופה טיפולים קשים ותמוהים – זריקת הקרדיאצול, עיקור בכפייה, שוק האינסולין, לובוטומיה, ועוד – שגבו מחירים קשים ובלתי נתפסים. רקפת זלשיק כתבה עבודת דוקטורט על ההיסטוריה של הפסיכיאטריה בישראל. היא הגיעה למסקנה כי במקום לנצל את ההזדמנות להתבוננות קרובה בניצולי השואה, ולהכרה בסבלם הנפשי, הפסיכיאטרים ראו את עצמם בעיקר כשומרי סף של קופת המדינה, ומיעטו להכיר בנזקים שנגרמו לניצולים. אף כשהכירו בנזקים נפשיים, הם נטו להעניק להם אחוזי נכות נמוכים. "הפסיכיאטרים הישראלים בגדו בתפקיד שלהם כשהחליטו לדאוג לקופת המדינה יותר מאשר למטופלים", אומרת זלשיק, "פסיכיאטר גרמני שראיינתי סיפר שהזדעזע מחוות הדעת שקיבל מהמטפלים הישראלים. הוא אמר שהן היו כל כך מיושנות ולא מפורטות, שהן פשוט הזיקו למטופלים. התפיסות שעליהן הם התבססו, לפיהן טראומה לא גורמת לשינוי אישיות ארוך טווח, נחשבו מיושנות גם בגרמניה באותן השנים". האווירה הזאת הקלה על משרד הבריאות להגיע להחלטה שיש לאשפז את ניצולי השואה חולי הנפש במוסדות פסיכיאטריים פרטיים, במקום לטפל בהם במסגרת מערכת הבריאות הציבורית. הניצולים נשארו מאושפזים במשך עשרות שנים במוסדות אלה, שהוסבו במשך הזמן להוסטלים.
הדיווחים בתקשורתובישיבות הכנסת במשך עשרות שנים על מעשים שלא ייעשו, ותנאים לא אנושיים מדברים בעד עצמם. גם דו"ח עמותת בזכות מ-2016 על הקשירות חשף מציאות קשה של הפרת זכויות. נראה כי להצהיר על גאווה במקצוע הזה הוא סוג של Reaction formation – היפוך תגובה קלאסי. עם אמירה אחת של פרופ' בלמקר הסכמתי בכל לבי: "עדיף מקרה קל בטיפולו של רופא גרוע מאשר מקרה קשה בטיפולו של רופא מצוין". אי אפשר להתווכח עם זה.
ראיון אצל קרן נויבך מאתמול עם האבא גדי (שם בדוי) המספר כיצד הוא ואשתו גמלו את בנם מתרופות פסיכיאטריות.
מתוך דבריו של האב:
"פה יש להבין: זה תהליך סופר-סופר מורכב וגם מסוכן, ולכן אם יש דבר אחד שאני רוצה שייצא מכל השיחה הזאת זה שמי שהולך לתהליך כזה, חייב לעשות אותו מאוד מאוד בזהירות".
החל משנות ה-80 התפתחו במדינת ישראל מדיניות, ידע ופרקטיקה, שהובילו לרפורמה יסודית בשרותי בריאות הנפש. רפורמה זו עיקרה העברת מרכז הכובד של שירותי בריאות הנפש מבתי החולים הפסיכיאטריים לקהילה וצמצום מספר המאושפזים בביה"ח הפסיכיאטרים. חשוב לציין שלעומת מדינות אחרות בעולם בהן נסגרו רוב בתי החולים הפסיכיאטריים, בישראל, כמעט ולא נסגרו בתי חולים, ולא נסגר אף בית חולים ממשלתי.
משרד הבריאות מוביל שלוש רפורמות מרכזיות בשירותי בריאות הנפש:
הרפורמה המבנית
ראשיתה בתוכנית ראורגניזציה של שירותי בריאות הנפש משנת 1972 והמשכה בהסכם מנצ'ל-דורון מ-1978 בין משרד הבריאות לקופת חולים כללית שהוביל להקמת מרכזי בריאות נפש קהילתיים באזורים שונים בישראל. כל משאבי בריאות הנפש ברמה הלאומית הועברו לאחריות המדינה.
ההסכם כלל כמה עקרונות:
העברת נקודת הכובד מבית החולים לקהילה
הפיכת בית החולים הפסיכיאטרי למרכז כוללני לטיפול בחולים הזקוקים לאשפוז
הבטחת אחריות כוללת על כל החולים באוכלוסייה, ללא בחירה מפלה של חולים אקוטיים
הטלת מגבלות על מעבר חולים לאשפוז בבתי חולים פרטיים
בהמשך התהליך פחת מספר המאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים במידה ניכרת, כמה בתי חולים פרטיים נסגרו, מספר ימי האשפוז השנתיים קטן בשנים 1996-2007 ב-50%, משך האשפוז התקצר והפרופיל של האוכלוסייה המאושפזת השתנה.
השינויים שחלו בשירותי בריאות הנפש בעשור האחרון, תולדה של מדיניות ממשלתית מכוונת, היו מרחיקי לכת. עם זאת, היעד לשינוי מהותי של המערכת, דהיינו העברת מוקד הטיפול לקהילה, עדיין לא הושלם.
מדינות רבות במערב בהן נסגרו רוב בתי החולים הפסיכיאטריים משקיעות את רוב התקציב של בריאות הנפש בטיפול בקהילה ולא בטיפול באשפוז. לעומת זאת בארץ ההוצאה לטיפול בקהילה ולשיקום גם יחד היא רק כמחצית מתקציב בריאות הנפש. זאת אף על פי שחל צמצום ניכר במיטות האשפוז ואף על פי שבבתי החולים מטופלים רק בכ-10% מאוכלוסיית היעד (דוח מבקר המדינה 2009).
על פי דוח מבקר המדינה הנ"ל, ועל פי הניסיון בשטח, יש לא מעט קשיים בהפעלת מערך בריאות הנפש בקהילה:
משך ההמתנה ארוך לטיפול (היו מצבים שבהם המתנה ארכה כשנה וחצי)
מחסור בנתונים על כלל הטיפולים במרפאות
ירידה במספר הפניות למרפאות
מצב פיזי רעוע של המבנים שבהם נמצאות המרפאות
פריסה גיאוגרפית מוגבלת של המרפאות
מחסור במרפאות ביישובים רבים בפריפריה
מחסור בכוח אדם בתחום בריאות הנפש
בקרה בפעילות מדגמית בלבד
אי ניצול של תקציב שיועד לשינוי ושיפור איכות השירות.
ממצאים אלה מחזקים את העובדה שעדיין רוב הכוח והשליטה נמצאים בבתי החולים.
הרפורמה השיקומית
מסוף שנות ה-80 נעשה בישראל ניסיון לצמצם את ההיקף והמשך של האשפוז בשירותים לבריאות נפש, ולפתח במקומם שירותי שיקום בקהילה. שירותי השיקום התפתחו בעקבות מדיניות האל-מיסוד בשירותי בריאות הנפש. המשימות שנגזרו מכך היו: עיצוב והקמה של יחידות טיפול שיקומיות תוך-מוסדיות כדי לאתר, להכשיר ולהכין חולים כרוניים מאושפזים למעבר לקהילה ופיתוח שירותי שיקום בקהילה בתחום השיקום התעסוקתי, השיקום החברתי והדיור.
הניצנים הראשונים של תכניות שיקום חולי נפש בקהילה החלו כבר בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, אולם אלה היו מעטים ורובם נעשו במסגרת מוסדות האשפוז הקיימים או על ידי עמותות מעטות שעסקו בנושא, כמו "אנוש". בשנת 1993 הוקמה במסגרת שירותי בריאות הנפש של משרד הבריאות מינהלת, שתפקידה לפתח תכניות שיקום לנכי נפש בקהילה. המינהלת התמקדה בעיקר בתכניות דיור בקהילה כחלופות לאשפוז. אולם היקף תכניות השיקום היה קטן. המדיניות החדשה הדגישה פיתוח מואץ של שירותי שיקום ושחרור חולים ממושכים גם מבתי החולים הממשלתיים. בשלב ראשון היה התהליך איטי ועורר התנגדות לא מעטה במערכת הפסיכיאטרית. בתוך מטה שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות נטתה הכף לכיוון השיקום, והוקצו תקציבים למימון ופיתוח שירותי שיקום.
במקביל, גורמים מקצועיים ובני משפחה של מאושפזים ומשתקמים, שראו את הצלחת המסגרות שנפתחו, תמכו ופעלו לסייע לגורמי השיקום במשרד הבריאות. החל משנת 1996 החלו לפעול לחקיקת חוק מיוחד לשיקום נכי נפש בקהילה. האפליה כלפי נפגעי הנפש הייתה בולטת ורוויית נזקים, ולכן גברה התובנה כי ללא חוק לא יהיה סיכוי להגיע לשינוי יסודי ולאפליה מתקנת של אוכלוסייה זו. הצעת החוק, שהייתה יוזמה פרטית של חברת הכנסת תמר גוז'נסקי, זכתה לתמיכה של משרד הבריאות, של עמותת המשפחות עוצמה, של המועצה הלאומית לבריאות הנפש ושל אנשי מקצוע ואקדמיה בתחום. שיאם של מהלכים אלה, היה "חקיקת החוק לשיקום נכי נפש בקהילה התש"ס".
עם זאת, כ-50% מהפונים לוועדות השיקום, המהווים רק רבע מכלל הזכאים, בוחרים שלא ליישם את תכנית השיקום (דוח מבקר המדינה 2016). נדרשת התבוננות מחודשת בשירותי השיקום שאמנם תרמו רבות בהמשך לרפורמה המבנית, לצמצום מיטות בביה"ח ולשילוב אנשים בקהילה, אך לאחר 18 שנים חלקם כבר אינם מתאימים או שנדרש שינוי באופן שבו הם פועלים.
הרפורמה הביטוחית
הרפורמה הביטוחית שנכנסה לתוקפה ביולי 2015 אמורה להפריד בין טיפול ושיקום לסוגיהם. מצד אחד, טיפול במסגרת אשפוז ובמסגרת קהילתית באחריות קופות החולים, ומצד שני, שיקום, שיישאר באחריות הממשלה. הרעיון העומד בבסיסה של רפורמה זאת הוא החיבור בין גוף ונפש ברפואה הכללית והכללת שירותי בריאות הנפש בתוך כלל שירותי הרפואה הניתנים למבוטח בקופת החולים. מתוך כך, מטרת הרפורמה לפעול להפחתת הבידול והתיוג הקיימים בתחום שירותי בריאות הנפש.
מערך סל השיקום אינו חלק מהרפורמה מכיוון שהיה חשש שהעברת האחריות למימון שירותי השיקום לקופות החולים יפגע ביישום החוק ויגביל את ניצול התקציב, וכך תימנע מהמטופלים זכותם לשיקום על פי חוק. לאור זאת, יש צורך בהגדרת הממשקים בין מערכי הטיפול והשיקום, הכשרה של הגורמים המטפלים בקופות החולים לקראת המעבר, הגדרות תפקיד ומשך הליווי וההכנה הנדרשים לקראת שיקום ולימוד שפה חדשה.
הבתים המאזנים
בשנה וחצי האחרונות החלו מהלכים להקמת "בתים מאזנים" בקהילה, שאמורים לסייע במניעת אשפוז וצמצום תופעת הדלת המסתובבת. בספטמבר 2017 הכיר משרד הבריאות בישראל במודל בשם "בית מאזן". מודל זה נועד להיות מופעל על ידי קופות החולים, אך הדבר טרם אירע. לדברי ראש שירותי בריאות הנפש, ד"ר טל ברגמן לוי בכתבה ב "הארץ" אמורים בתים אלה להתבסס פחות על המודל הרפואי ויותר על יכולות של הכלה. ברגמן ציינה עוד שתהיה שונות בין בתים אלה, מבחינת המומחיות בטיפול בהפרעות נפשיות שונות, ולא רק במצבים פסיכוטיים.
בעקבות הרפורמה הביטוחית גברה תופעת הדלת המסתובבת ולמרות ניסיונות שונים להגדיר את ממשקי העבודה עם קופות החולים, עדיין קיים קושי ליצור רצף טיפול-שיקום וחיבור בין ביה"ח לקהילה. אנשים רבים מוצאים עצמם משתחררים מאשפוז לריק, וכך מתרחשת לעיתים קרובות חזרה למשבר. לא רק שהרצף בין אשפוז לקהילה בעייתי, ואינו סדיר, גם אין מספיק מוקדי טיפול בקהילה: טיפול יום, מרכזי יום, צוותי ליווי בקהילה ומרפאות.
אני מבקשת להעלות על הכתב מספר נקודות/שאלות מהותיות בהקשר לטיפול:
ממוצע האשפוז בביה"ח עומד על 32 יום לאשפוז, אך תופעת הדלת המסתובבת הוחרפה. בפרק זמן זה לא תמיד ניתן להגיע למצב מיטבי וגם ליצור עוגנים/חיבורים למסגרות המשך בקהילה לצורך המשך לטיפול או שיקום. דרישה דומה מהבתים המאזנים עלולה להציב קשיים. להערכתי, יש לאפשר 6 שבועות בתעריף מלא ועוד 4-6 שבועות להמשך ליווי בתעריף מופחת, מאחר שבפרק הזמן הנוסף האדם לא ישהה במקום על בסיס יומיומי, וללא לינה. כשהאדם שרוי במשבר, כל תעצומות נפשו נחוצות להתמו
ביום השנה למותו נחנך ציור קיר בן תשע קומות ברחוב קרסון (Crescent) בלב העיר. הציור פונה אל מאונט רויאל (הגבעה שנתנה למונטריאול את שמה) ומבוסס על דיוקן שיצרה בתו הצלמת, לורקה כהן
