חברי ועדת הביקורת היקרים: במקום שאין אנשים השתדל להיות איש, כי אישה אחת, השופטת בדימוס דליה דורנר – דמות מופת – נחלצה לעזרתנו. אנא מכם, הורו על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. לאור דוחות מבקר המדינה החמורים מאוד, עד כדי "ביזוי ופגיעה", זהו צו השעה!

cropped-d79cd795d792d795-d797d793d7a91.png

כבוד שופטת העליון בדימוס, גב' דליה דורנר, נעתרה לבקשתם של דליה וירצברג-רופא וצביאל רופא מארגון "מתמודדים למען מתמודדי הנפש בישראל" לעמוד בראשות ועדת חקירה ממלכתית לבחינת מצב בתי החולים בבריאות הנפש.

השופטת בדימוס דורנר עקבה אחר פעילותם המבורכת של השניים לאורך השנים, והביעה את נכונותה לעמוד בראש ועדת חקירה ממלכתית לבחינת מערך האשפוז בבריאות הנפש.

על פי דו"חות מבקר המדינה החמורים בנושא זה במהלך השנים – דיון בדו"ח האחרון נערך בכנסת במסגרת הוועדה לענייני ביקורת המדינה ביום ב' -16/7 – ועל פי מצב זכויות המתמודדים בשטח נראה כי זהו צו השעה, ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

דליה וירצברג-רופא וצביאל רופא ניסו לפתור את מצוקת האשפוז באמצעות שתי עתירות לבג"צ והצעת חוק בשנים שבין 2010 ל-2014.

עתירת בג"צ שלישית בסיוע פרו-בונו של משרד מנצ'ל-רון-ויינשטיין והצעת חוק מחודשת הוגשה באמצעות חה"כ דב חנין בימים אלה.

תודה מקרב לב לשופטת בדימוס, גב' דליה דורנר, על הירתמותה לנושא כאוב זה.

במשנה אבות ב ה נכתב:

ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ

ובמקום שאין אנשים, נמצאה אישה – דמות מופת – שאנשים רבים עשויים להיחלץ מהמצר בזכות פועלה גם בתחום הזה.

<!–


–>

 

 

List of Selected Publications

Virtzberg-Rofe', Dahlia and Rofe', Tzviel, Freedom of Choice of Hospital for Psychiatric Admissions: A First-Person and Advocacy Account from Israel.John Z. Sadler, W. M. Fulford, and Cornelius Werendly van StadenK.ed. The Oxford Handbook of Psychiatric Ethics, Volume 1.Oxford University Press,2015,Vol. 1,pp.128 – 130

Virtzberg-Rofe', Dahlia, Rofe', Tzviel and Rudnick, Abraham, Free Online Dating Site for People With Mental Illness, PSYCHIATRIC SERVICES, APA, September 2014 . Vol. 65 No. 9, p. 1178

Abraham Rudnick, Tzviel Rofè, Daliah Virtzberg-Rofè and Paolo Scotti, Supported Reporting of First Person Accounts: Assisting People Who Have Mental Health Challenges in Writing and Publishing Reports About Their Lived Experience, Schizophrenia Bulletin, Oxford University Press, August 2010, Volume 37, Issue 5Pp. 879-881

Rofe', Tzviel, Metaphorical Stories for Education About Mental Health Challenges and Stigma. Virtzberg-Rofe', Dahlia, ed., Schizophrenia Bulletin, Oxford University Press, May 2009, Volume 35, Issue 3, pp. 473-475.

Virtzberg-Rofe', Dahlia, Afraid to die tied to a bed, Haaretz, June 21, 2015

", Report (ed), Mars 2016

", A letter from Israel, Mad In America, January 4, 2018

", A Personal Perspective on the Development of the Survivors’ Movement in Israel, Mad in America, Mars ‏ 6 2018

In Press: Sharon Primor, Dahlia Virtzberg-Rofe’, Breaking the Restraints: The Story of Civil Society’s Struggle to Abolish Human Rights Violations in Israel’s Psychiatric System (As chapter in a book on mental health and international development by Routledge)

    Miscellaneous

On June 5, 2018 included in the list of 20 women who change Israeli medicine by TheMarker newspaper published by Haaretz

My family's story  2009

Nothing About Us Without

 

כבוד שופטת בית המשפט העליון בדימוס, גב' דליה דורנר, נתנה לנו את הסכמתה לעמוד בראש ועדת חקירה ממלכתית – לבחינת מערך האשפוז בבריאות הנפש – בעקבות הדיון ב-16/7 בדוח מבקר המדינה האחרון בעניין זה בוועדה לביקורת המדינה בראשות חה"כ שלי יחימוביץ'

אנא עזרו לנו. כולם ירוויחו – גם אנשי המקצוע.

דוגמה למכתב אחד מני רבים שנשלחו היום לגורמי מפתח בחברה הישראלית:

שלום מוטי גילת,

יוזמים הקמת ועדת חקירה ממלכתית, כי הגיעו מים עד נפש – תרתי משמע.

שלשום קיימנו פגישה בת יותר משעה עם כבוד השופטת בדימוס גב' דליה דורנר בלשכתה בעליון.

כבוד השופטת נתנה לנו את הסכמתה לעמוד בראש ועדה ממלכתית.

עזרו לנו לשכנע את חברי ועדת ביקורת המדינה למנות את הוועדה.

זהו צו השעה!

המצוקה איומה, והמחירים מרסקים משפחות.

מערך האשפוז הפסיכיאטרי רק מידרדר משנה לשנה, ועולם כמנהגו נוהג.

טלאי פה וטלאי שם לא מכסים על הריקבון.

כל דוח מבקר המדינה מזעזע מקודמו.

הסיפור שמקפל בתוכו את הסוד השמור ביותר במערכת.

נודה על כל עזרה למימוש הקמת הוועדה!

דליה וירצברג-רופא יו"ר ארגון מל"מ וצביאל רופא, נשיא ומייסד
מתמודדים למען מתמודדי הנפש בישראל
The Israeli Association for Human Rights of People with Psychosocial Disability

מל"מ }{ iaHR.PPD

Nothing About Us Without Us

ישראל היום

cropped-1017939-51.jpg
כבוד שופטת בית המשפט העליון בדימוס, גב' דליה דורנר

	

מנכ"ל משרד הבריאות ואני עברנו מפייסבוק לטוויטר כי תמיד כדאי להעביר את מרכז הכובד לקהילה

צביאל אהובי מסר פתק ליו"ר שלי יחימוביץ'

פתק

Nothing About Us Without Us

 

פסיכיאטר יקר, נקודה מהותית ביותר לסיכום התכתבותנו

 

ניסיון לתקף את דבריי לשר הבריאות בישיבת הכנסת, שעליהם נאמר כי הם מנותקים מהמציאות

(soft spot!)

 So Set My People Free 



שלום חיליק,

בהמשך אגיע לנקודה מהותית ביותר בהתכתבותנו, אך נדרש רקע לדברים. ביום שני האחרון, ב-16/7, בישיבת ועדת ביקורת המדינה שהוקדשה לדיון בדו"ח מבקר המדינה על מערך האשפוז בבתי החולים הממשלתיים לבריאות הנפש סיימתי את פנייתי הישירה לשר הבריאות יעקב ליצמן במילים האלה:

"ועכשיו לפתרון שאני מציעה… קראתי בדוח מבקר המדינה את הסיבות שהובילו לסגירה נווה שלווה; הפרמטרים – אחד-אחד. כל מה שקורה היום באברבנאל, לא פחות נורא! (חה"כ אילן גילאון מהנהן באישור).

סגרו את נווה שלווה כי הוא פרטי? ולא סוגרים את אברבנאל כי הוא ממשלתי?

אז אני אומרת בסדר… תתעלו את כל התקציב הענק הזה של בית החולים הזה ותעשו סוטריות, ריבונו של עולם. תעבירו אותנו בבת אחת מחשכת ימי הביניים לחזית העולם. "כי מציון תצא תורה"; "אור לגויים"…

תהיה אינתיפאדה בדרג המקצועי. הם חזקים מאוד. אבל אתה, אדוני שר הבריאות, עם כל הכבוד, אמור לנהל אותם, ולא הם אמור לנהל אותנו".

דבריי אלה לא צוטטו למחרת בכתבה ב"ישראל היום", עיתון שבו פרסמנו מאמר דעה ב-27/6 בעריכת דרור אידר. גם השתתפותי לא צוינה כלל. בכתבה הזאת צוטט הפסיכיאטר שישב לצדי ("אל תשבי פה; זה שמור לחברי כנסת!" אני מודה לך אמרתי לו והתיישבתי. וכשהסדרן ניסה להקים אותי, אמרתי בקול שקט אבל בתקיפות: "אתה יכול להזיז אותי מכאן רק באשפוז כפוי! יש כאן מישהו שיכול לדאוג לזה", והחוויתי בראשי לעברו של שכני הפסיכיאטר הכה מסור לזכות ה(י)שיבה של חברי הכנסת); צוטטו שתי עורכות דין שעוסקות בזכויות אדם; והוזכרו בכתבה העיתונאית קרן נויבך המופלאה ורן רזניק מחבר הכתבה.

רזניק כתב שם בעיתון: "אנשים לא נלחמים על זכויותיהם בגלל חשש להיות מזוהים עם הסטיגמה" רגע.. מה, אני אוויר? 🙂 העוזר הפרלמנטרי של שלי יחימוביץ', רון גילרן, התייצב לצדי חיש-קל לאחר שדיברתי ישירות למיקרופון ללא רשות דיבור (קרוב לשעה מתחילת הישיבה) ואמרתי:

"היו"ר שלי היקרה, נראה לך הגיוני שכולם פה מדברים עלינו, ולנו אין בכלל פתחון פה?"

רון שאל אותי: "מי את? איפה את עובדת?" מה כבר יכולתי להגיד? לא היה לי סיכוי. בהבזק של רגע החלטתי לבצע קמיקזה רגשי ולהגיד את הגרוע מכל, את הביטוי שאנחנו מתמודדי הנפש לגמרי סולדים ממנו: "אני חולת נפש!" התזתי במעין קריאת קרב, "ואתם לא נותנים לנו לדבר!"

רון אמר: "אני אדאג שתדברי". הוא הניח פתק על שולחנה של היו"ר שלי, ומיד היא פנתה אליי והעניקה לי את רשות הדיבור.

חיליק, ההתכתבות איתך הייתה מרתקת, ואני מודה לך מאוד על הניסיון לייצר בינינו דיאלוג. אלא שבשלב מסוים הבנתי לצערי, ואף כתבתי לך כך בגלוי, שאנחנו כשני קווים מקבילים שלא ייפגשו. אתה חולם להקים בית חולים חדש, הומני וברוח הזמן, ואילו אני צוטטתי ב-TheMarker לרגל בחירתי לאחת מ-20 נשים שמשנות את פני הרפואה הישראלית:

"עבר זמנם של בתי החולים הנפרדים להפרעות נפש".

חשבתי שאולי תהיה פרנקו בזאלייה הישראלי, וטעיתי.

חיליק, חשוב לי מאוד מאוד מאוד להתייחס למשפט אחד שכתבת לי, שהתייחס ישירות למשפט שלי לשר הבריאות: "תהיה אינתיפאדה בדרג המקצועי. הם חזקים מאוד. אבל אתה, אדוני שר הבריאות, עם כל הכבוד, אמור לנהל אותם, ולא הם אמור לנהל אותנו".

על כך כתבת לי:

"הדמיון על כוחם של המנהלים ועמדותיהם החזקות לכאורה והשפעתם במשרד הבריאות מנותקת מהמציאות."

מאחר שאתה בעצמך אחד המנהלים שבהם מדובר – מנהל המרכז לבריאות הנפש באר-יעקב-נס-ציונה, ולכן "אין הנחתום מעיד על עיסתו", וגם פסיכיאטר האמון היטב על אבחוני נתק מהמציאות ודמיונות, אני חוששת שדבריך נועדו לגרום לי לפקפק בבוחן המציאות שלי…

דע כי לעולם איני טוענת דבר לפני שאני מבססת אותו, או לפחות עושה ניסיון רציני לבססו.

בהדגשות צבע, אצטט את אחד המקורות להנחה זו, שעליה ביקשת לערער:

 

"חקר תהליך תכנון הרפורמה בבריאות הנפש בישראל

והניסיונות ליישומה, 1995–1998"

(ביה"ס למדעי המדינה, אוניברסיטת חיפה, 2004)

כך מתאר את המצב אורי אבירם (1991):

"סימן נוסף למעמדם הדומיננטי של בתי החולים לחולי הנפש במערכת הוא מעמדו של מנהל בית חולים לחולי נפש כבעל המשרה הבכירה ביותר בכל המערכת של בריאות הנפש. ידוע על סירובם של רבים ממנהלי בתי חולים לקבל לידיהם את ניהול המשרד הראשי של שירותי בריאות הנפש. זאת ועוד, מנהלי בתי חולים לחולי נפש שקיבלו על עצמם במועד כלשהו את משרת שירותי בריאות הנפש בישראל, בדרך כלל שמרו על תפקידם כמנהלי בתי חולים ויצאו לחופשה ללא תשלום לתקופת כהונתם כמנהלי המשרד הראשי… הדבר משפיע על הסיכויים לחולל שינויים דרסטיים (עמ' 99)

אבירם (1991) כתב כי העובדה שמנהלי בתי חולים פסיכיאטריים, שקיבלו על עצמם במועד כלשהו את משרת ראש שירותי בריאות הנפש שמרו על תפקידם כמנהלי בתי חולים ויצאו לחופשה ללא תשלום לתקופת כהונתם כמנהלים במשרד הבריאות – משפיעה על הסיכוי לחולל שינויים דרסטיים. מחקר זה מאושש באופן חד משמעי טענה זו. (עמ' 210)

"קבוצה אחת המתבלטת בתוך החלוקות השונות בעמדותיה המגובשות ובכוח הרב ובהשפעתה על מוקדי קבלת ההחלטות הייתה מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים. טיאנו, בעצמו מנהל המרכז לבריאות הנפש גהה, אמר כי "המצב כיום במדינת ישראל הוא שכל המשאבים, הכוחות האקדמיים, כוחות ההוראה, מעצבי ההחלטות וקובעי המדיניות – יושבים בבתי החולים, אשר רכשו עוצמות חסרות פרופורציה ביחס למקום שבתי חולים אמורים לתפוס במערכת בריאות הנפש בכל מדינה מתוקנת".

נוצר מעגל קסמים, שבו מנהלי בתי החולים הם בעלי עוצמה רבה המסוגלים למנוע את התפתחותו של הסקטור הקהילתי […] בהיותם העילית של המערכת ממלאים מנהלי בתי החולים תפקידים בכירים במשרד הבריאות – אם כראשי שירות בריאות הנפש, כחברי ועדות הרפורמה או כיועצים לשר ולמנכ"ל – ובתפקידיהם אלה הם מרגישים מחויבים לקבוצת ההתייחסות שלהם." (עמ' 216 ו-218)

פרופ' אלי שמיר, העומד בראש עמותת עוצמה – פורום ארצי של משפחות נפגעי נפש, ניסח בריאיון לצורך מחקר זה את הבעייתיות שבמצב בצורה פחות מעודנת: "מי קובע מבחינה מקצועית את מסלול הקידום המינהלי בבתי החולים? מנהלי בתי החולים. אז מי שיילך נגדם לא יקודם… מנהלי בתי החולים שולטים על משרד הבריאות. מעמד האחראי מאוד חלש. (הכוונה לראש השירות; דליה) השיטה בנויה להיות מושפעת מלחצים אישיים וסקטוריאליים" (עמ' 99–100)

בתמצית:
  1. מנהלי בתי החולים שולטים למעשה על משרד הבריאות.
  2. מעמדם הדומיננטי של בתי החולים לחולי הנפש במערכת נגזר ממעמדו של מנהל בית חולים לחולי נפש כבעל המשרה הבכירה ביותר בכל המערכת של בריאות הנפש.
  3. בהיותם העילית של המערכת ממלאים מנהלי בתי החולים תפקידים בכירים במשרד הבריאות – אם כראשי שירות בריאות הנפש, כחברי ועדות הרפורמה או כיועצים לשר ולמנכ"ל – ובתפקידיהם אלה הם מרגישים מחויבים לקבוצת ההתייחסות שלהם.
  4. מחקרה זה של דליה גיא מאושש באופן חד משמעי כי הדבר משפיע על הסיכויים לחולל שינויים דרסטיים.

מסקנה

במסגרת מבנה הכוח הנוכחי של שירותי בריאות הנפש אין כמעט סיכוי לחולל שינויים הכרחיים מנקודת ראותם של המתמודדים ושל בני משפחותיהם.

הגענו אל עברי פי פחת – המצוקה גדולה, והסבל רב, והמחירים בנפש בלתי נסבלים.

על כן הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, וזו בראשותה של כבוד שופטת העליון בדימוס, גב' דליה דורנר, היא צו השעה!

הציטוטים, התמצית והמסקנה הם פרי עבודה וקריאה מדוקדקת של הדוקטורט של דליה גיא

Work in progress
המעוניינים לעשות שימוש כלשהו בנ"ל נדרשים לאזכר את

שמירה

הם תמיד מדברים על האלימות שלנו, אבל האמת היא שאנחנו לא אלימים יותר מהאחרים, ובזמן ההתקף אנחנו פי שניים וחצי יותר מהאחרים מועדים ליפול קורבן לאלימות; לא לחולל אותה.

הם לעולם לא מדברים על האלימות מצדם. לאו דווקא הגלויה, זו שרובנו ראינו אותה במו עינינו, ולא נשכח לעולם. המושג מיקרו-אלימות או אלימות סימבולית שהגה הסוציולוג פייר בורדייה מתאר את ההשפלה והדיכוי שאינם מצטלמים. אלה מתבטאים בהיעדר יחס, באדישות, בהתעלמות, בתוקפנות כבושה או גלויה, בקור רגשי, בנישול מזכויות בסיסיות, בניכור וביחס מזלזל ומבזה.

כאשר חולה מתלוננת על הטרדה מינית מצד חולה אחר, והאחות הספונה לה בתחנת האחות אף אינה מרימה את עיניה מהניירת שמולה זו מיקרו-אלימות; כשאח מזרז קבוצת חולים לעבר חדר האוכל כאילו דפק בעדר בהמות – זו מיקרו-אלימות; כשאת משתרעת בלית ברירה על הרצפה המלוכלכת, הלומת תרופות, כי החדרים נעולים, והאחות ניצבת במלוא קומתה מעלייך וצורחת: "תפסיקי לעשות הצגות" – זו מיקרו-אלימות.

התנהגות כזאת, וחמורה מזו בהרבה, מקלפת מאנשים את צלם האנוש שלהם, כאילו היו פסולת-אדם, ומותירה צלקות שרישומן העמוק נצרב גם לאחר חלוף הסבל הנפשי.

מה שאמרתי היום לסגן שר הבריאות הרב יעקב ליצמן

בישיבת ועדת ביקורת המדינה בראשות חה"כ שלי יחימוביץ'

נאבקתי על זכות הדיבור כמו ישראלית מן המניין. אפשר לומר שהתאבדתי על זה, כאילו כל חיי התכוננתי לרגע הזה:

הורו לי לא לשבת והתיישבתי. ניסו להקים אותי בתוקף אמרתי רק באשפוז כפוי, התערבתי בדיון בקריאת ביניים: "יו"ר שלי היקרה, האם נראה לך הגיוני שכולכם תדברו עלינו, ולנו לא יהיה פתחון פה?" עוזר פרלמנטרי הופיע לצדי ושאל: "מי את?" עניתי: אני 'חולת נפש', וחמור בעיניי שאתם מדברים עלינו כאן מעל הראש שלנו." "אני כבר מסדר לך לדבר", הבטיח רון. הוא הניח פתק לפני היו"ר שקראה בשמי ואמרה: "הא. זו את"; כן, מה לעשות…

ואלה עיקרי הדברים שאמרתי (לנוסח המלא ראו סרטון לעיל).

הבעיות בשטח לוחצות מאוד:

  • תקצוב חסר של המערכת; 
  • צפיפות במחלקות האשפוז;
  • מחסור בכוח אדם בהכשרה מתאימה;
  • היעדר מערכת נפרדת למעורבים בהליך פלילי;
  • היעדר מענים קהילתיים למצבי משבר;
  • היעדר מענים קהילתיים לאנשים המצויים באשפוז ממושך;
  • חוויית אשפוז בלתי מותאמת לצורכי המטופל;
  • אינטגרציה חלקית בלבד בין בריאות הגוף לבריאות הנפש באשפוז;
  • היעדר מנגנון פיקוח חיצוני.

עכשיו אספר לכם משהו משמח ובסוף אציע לכם – אני הקטנה – פתרון שיהיה הצעד הראשון לקראת שינוי של ממש.

 כפעילה חברתית ביקרתי בבית מאזן מדגם סוטריה שייסד פרופ' פסח ליכטנברג.

עם כל האושר על קיומו של מקום כזה שהיה משאת נפש ממש, לא יכולתי להימנע מתחושות קשות – כאב וקנאה. נזכרתי בשני האשפוזים האחרונים שלי באברבנאל.  האחרון ביולי-אוגוסט השמש יקדה על גג האסבסט, היינו חמש בנות מיוזעות בחדר קטן שכולו מיטות, ללא מיזוג ואף ללא מאווררים, ללא תאים נעולים לאכסון ציוד אישי. הכל נראה בלוי ומכוער, לא נקי ומוזנח. עזובה. אינסטלציה שבורה, ברזים מוזרים במקלחת והצפות קבועות.

המקלחות  באברבנאל לא היו בחדר רחצה נפרד באותם ימים, אלא בחלל הכללי. כשהנשים התקלחו לא תמיד הקפידו על דלת סגורה בין האגפים ועל הצבת הפרגודים כך שיסתירו באמת, וגברים היו מתהלכים לעתים מסביבנו מביטים בעירומנו. האוכל היה דוחה, והאיצו בנו לרדת לאכול בקומת הקרקע כאילו היינו עדר עזים. אנשי הצוות היו קרים וקשוחים. לא זוכרת שחייכו.

 שלוש שנים אחר כך חייכה אליי אחת מהן בכנס מקצועי ושאלה אם אני זוכרת אותה. חבל שלא אמרתי לה שאי אפשר לשכוח מישהי שהתלוננת בפניה בבכי על תקיפה מינית, והיא אף לא הרימה את מבטה מהמחברת. על מגע יד רך ודאי אין מה לדבר, אבל ראיתי שמחטיפים מכות לאחרים. הכי נחרט לי מוכה אחד, שלא השתולל או היה אלים, אלא סירב "לשתף פעולה" ולא זז ממקומו למרות דרישות. הוא חטף את המכות בפסיביות גמורה, והמכה נראה כאילו הגיע לפורקן. מחזה בלתי נשכח.

כל הזיכרונות האלה פקדו אותי דווקא בחלקת אלוהים הקטנה הזאת שנקראת סוטריה. צביאל אמר: "היינו כחולמים". הווילה יפהפייה, צבעונית ולמרות המרחב גם חמימה ביותר. ראיתי לא מעט נשים אבל לא הייתי בטוחה מי זאת מי – דיירות, מדריכות, מלוות. אין מדים; אין פיג'מות. שאלתי מלווה אחת, סטודנטית, מה תפקידה. היא ענתה: להחזיק, לחבק, לתת מגע מרגיע למי שצריכה את זה או פשוט להיות איתה ולהקשיב לה. כמה יופי. כמה אנושיות פשוטה. זה נראה קל וטבעי כל כך. הוכחה ניצחת שאפשר גם אחרת.

כמה עצוב שהשירות הזה ניתן רק למי שממון בכיסו. אנו פונים לכל קופות החולים: כללית, מכבי, לאומית ומאוחדת – אל תשלחו אנשים למחלקות האשפוז הקשות; ממנו את השהות בבתים המאזנים כדוגמת סוטריה. השירות הזה מוסרי ואנושי יותר; הוא זול בהרבה מאשפוז רגיל; התנאים בו לעומת האשפוז (אפילו לעומת בי"ח שלוותה) הם שמיים וארץ.

אם היה מוענק לי לרגע כוח-על, הייתי בוחרת לשכפל את פרופ' פסח ליכטנברג. המוני המונים של פסיכיאטרים בצלמו ובדמותו שפותחים עוד ועוד סוטריות שמשגשגות כמו פטריות אחרי הגשם. משנת 2004 הוא פעל בדבקות, בנחישות וללא לאות להגשמת חזון הסוטריה בישראל. אני פשוט מסרבת לקבל את העובדה שבקרב אנשי המקצוע פה יש רק אחד כזה.

הפתרון שהצעתי: לתעל את התקציב של אברבנאל לתקצוב בתים מאזנים.

הרי, אמרתי להם, מוסד נווה שלווה נסגר בגלל שורת מחדלים המפורטים בדו"ח המבקר. לפי כל הפרמטרים האלה, המצב באברבנאל אינו טוב יותר.

מדוע סוגרים בית חולים פרטי, אבל משאירים בית חולים ממשלתי שהתנאים בו קשים באותה המידה?

זה הפתק שהניח צביאל על שולחנה של יו"ר הוועדה חה"כ שלי יחימוביץ'

פתק

"חיים שאינם ראויים לחיותם"

Screenshot 2017-12-12 10.48.28

יזמנו קמפיין לסגירת אברבנאל; הבאתי מרואיינת ששכחה לספר כי לאחר האשפוז באברבנאל אובחנה בפוסט-טראומה על ידי המרכז לבריאות הנפש ברמת חן וגם על ידי פסיכיאטר פרטי. הצטרפו שני כתבי בריאות – רן רזניק ודקלה אהרן. מנכ"ל משרד הבריאות לשעבר פרופ' רוני גמזו. באמצע ביקש להצטרף באופן לא מתוכנן המנכ"ל הנוכחי, משה בר סימן טוב.  בדרך כלל אני עדינת נפש. הפעם קצת הסרתי את הכפפות.

מנכ"ל המשרד השלישי שנוכחותו במשדר היום דווקא חסרה לי, ד"ר איתן חי-עם, התבטא ב-2010 בחריפות. הוא אמר כך:

אמרתי לעצמי, חבל שלא הייתה רעידת אדמה באברבנאל. היינו מתגייסים, בונים את הכול. בונים בית חולים חדש. וכך המצב בכל בתי החולים. ומה מפחיד אותי? אני מפחד שאנחנו עכשיו בתקופה של ונטילציה חברתית. כל אחד יספר את הכאב שלו. בעוד שבועיים נשכח את זה. אז אני אומר אני מבטיח שאני לא שוכח את זה. נשבע שאני לא שוכח את זה. רמז סגן השר (הכוונה לליצמן. דליה), יכול להיות שהוא יכעס עלי, על פי חוק אני אחראי על תפעול בתי החולים האלה. אם צריך לסגור אותם, בואו נזעזע את המדינה, נסגור את כל בתי החולים. מה תעשה המדינה? תגידו, מה? השתגע המנכ"ל?"

עוד אמר המנכ"ל ד"ר איתן חי-עם ב-2010 שבסוף התפטר על רקע חפירת קברים ולא עקב גורלם של בני אדם חיים:

אני עולה למחלקת מבוגרים שיש שם תאי רחצה. גודל התא, יהודה תקן אותי, זה מטר וחצי על מטר. אי אפשר להוריד את הבגדים. אתה צריך להתפשט במסדרון. זאת אומרת אנחנו לוקחים את האנשים ואומרים להם: תתפשטו במסדרון בשביל להיכנס למקלחת.

אני לא רוצה להגיד את האסוציאציה שזה מביא, אסור להגיד את זה, אני בחיים לא השתמשתי בזה, אבל זו האסוציאציה שעברה בראש של תקופות שחורות בחיים של העם הזה. ואני יודע שאסור להגיד את זה.

הנחישות שבה דיברו הגורמים הרשמיים על המשך קיומו של המקום שמוציא לפסיכיאטריה ולישראל שם רע, האטימות לסבלם ולגורלם של האומללים שנקלעים אליו – כל זה היה מקומם ובלתי נתפס. יש פה, לדעתי, ניצול מביש של האדישות הציבורית למתמודדי הנפש שמתפרנסת מסטיגמה קשה ומדעות קדומות. 

אנשים אלה מוחזקים בתנאי חיים שאינם ראויים לחיים, מאחר שחייהם בכלל נתפסים בעיני הציבור כחיים שאינם ראויים לחיותם. 

"רבים מהאנשים שעמם שוחחנו קושרים בין הפיסי לנפשי: "אנשים מתנהגים בצורה מגעילה במקום שבו הסביבה הפיזית מגעילה", אומר לנו איש צוות. "חלק מבית החולים הזה נראה כמו פח. מחלקת האשפוז הכרונית מדיפה ריח שתן, עצבות וכרוניות. בבית החולים מסתובבים עכברים, חולים בפיג'מות מוזנחות, ג'וקים, סירחון, לכלוך, דברים שבורים. עצוב".

 רן רזניק ב"ישראל היום" – 2016

רזניק

"חלק מהחולים ישנים על מזרנים על הרצפה, חלקם ישנים על מיטות במסדרונות וחלקם מצטופפים באופן קשה ביותר בתוך החדרים, שצרים מלהכיל את מיטות החולים. נוסף על כך, יש מחסור במזון ובמקומות ישיבה בחדרי האוכל, לכלוך וזוהמה במחלקות, ובעקבות כל אלה מקרי אלימות קשים מאוד בין החולים לבין עצמם ומול הצוות הסיעודי והרפואי, וגם פגיעה קשה מאוד ולעיתים בלתי הפיכה באיכות הטיפול הרפואי, בסיכויי ההחלמה של החולים ובפרטיותם."

מבקר המדינה מדבר על סגירת אברבנאל, אבל מנכ"ל המשרד לשעבר פרופ' רוני גמזו טוען שההחלטה בוטלה ב-2013. "למה לא גיליתם את זה למבקר המדינה?", שאלתי בציניות. האיש לא ידע לענות. איזו התנהלות מחפירה.

אברבנאל

להלן קטע קצר מעבודת תזה (ציון 95) שנכתבה בהנחיית פרופ' משה צוקרמן במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, אוניברסיטת ת"א (2015)

ביטול האדם הלוקה בנפשו הגיע לשיא בתפיסה שאותה קידם הפסיכיאטר הגרמני אלפרד הוכה (Hoche, 1865–1943) שנמנה עם תומכי השבחת הגזע (אאוגניקה), שהשפיעה מאוחר יותר על יצירת תורת הגזע הנאצית, והמתת החסד (אותנסיה). ב-1920 ביטא בספרו 'הרשות לחסל חיים שאינם ראויים לחיים' תפיסה שלפיה חייהם של הלוקים בנפשם (כמו גם של חולים חשוכי מרפא, מפגרים או מקרים של פיגור גבולי והסובלים מנכויות ועיוותים גופניים, מבוגרים וילדים כאחד) הם "חיים שאינם ראויים לחיותם".[1] אנשים אלה לטענתו הם "קליפות ריקות של בני אדם", "זְבוֹרִית אנושית".[2] הלוקים בנפשם חדלו להיות סובייקטים אנושיים בעיני החברה והפכו לאובייקטים. תהליך החפצון כבר התבסס היטב באמצעות הגדרות, סגרגציה וריכוז. יחסי הקרבה הבינאישיים בין צוות לחוסים של מודל הטיפול המוסרי הפכו ליחס מנוכר ומתוח. אמנם הפסיכיאטרים לא התייחסו אל החולים באיבה, אך הביטו בהם לרוב כאילו נפרם הקשר  האנושי המחבר ביניהם. הפסיכיאטריה בכל רחבי אירופה, שפעלה ברוח ההבנה המודרנית של רציונאליות וחקירה מדעית, גילתה חולשה מוסרית בכך שקידמה את הדפרסונליזציה כלפי הלוקים בנפשם ואת מחיקת אנושיותם.[3]

כל הרעיונות האלה אומצו על ידי הנאציונל-סוציאליזם בשנות ה-30 של המאה ה-20. ההבדל בינו לבין הרעיונות שרווחו כבר עשרות שנים קודם לכן היה בכך שסיפק פתרון סופי מעשי: הפסיכיאטריה הנאצית קבעה שחולי נפש, כמו יהודים, ראויים להשמדה, וביצעה את תוכנית האותנסיה T4[4] – (בגרמנית: Aktion T4). בין ינואר 1940 לספטמבר 1942 נבחרו 70,723 חולים פסיכיאטריים מרשימות שהכינו תשעה פרופסורים מובילים של פסיכיאטריה ו-39 רופאים בולטים, ורובם הומתו בחנק באמצעות פחמן חד-חמצני בתא גזים. לעתים היו מעניקים לילדים זריקת רעל; חלק מן הקרבנות הורעבו למוות.[5]

בראשית 1943 ראש תוכנית T4, פיליפ בולר, שאל את כוח האדם והמתקנים של הינריך הימלר כדי להיפטר מאסירים 'מיותרים' במחנות, בעיקר החולים החמורים או האנושים ביותר. באותו אביב החלו הפסיכיאטרים של T4 לסייר במחנות. השאלונים היו קצרים יותר מאלה שבהם השתמשו ב-T4, הקריטריונים גמישים יותר ולעתים התבססו על פשע מדומה או חריגה פוליטית. עד מהרה עבר המוקד מחולי הנפש לאסירים פוליטיים. תוכנית 14F13 הייתה בבחינת גשר אידיאולוגי וממסדי מתוכנית האותנסיה לאושוויץ. היא גם הגדילה את היוזמה האישית של הרופאים, בתהליך מואץ יותר לקראת 'רצח רפואי', שהיה מנותק לחלוטין מכל קשר ושיקול רפואי[6]. כמו כן, 40 אלף חולי נפש הורעבו למוות בצרפת בתקופת הכיבוש הנאצי.[7]

[1] Lebensunwertes Leben

[2] (Barham, 1997), עמ' 79 (באנגלית: human ballast -'ballast' בעברית 'זְבוֹרִית' שפירושה מטען סְרק כבד כגון חול או מים שמניחים בתחתית כלי שיט כדי להגדיל את יציבותו.)

[3] (Barham, 1997), עמ' 82–84

[4] על-שם מען לשכת הקנצלר בברלין, ברחוב טירגארטן 4. במסגרת תוכנית זו הושמדו לצורך טיהור הגזע הארי גם אלה שנחשבו "לא כשירים"; כך הושמדו בסה"כ כ-90 אלף גרמנים‏‏ שסבלו מפגמים גופניים כמומים מולדים או ממחלות כרוניות שונות. 

[5] (פורטר, 2009), עמ' 176

[6] 'רופאים נאצים' מתוך "האנציקלופדיה של השואה", עורך ישראל גוטמן, ספריית פועלים, 1990, מצוטט באתר יד ושם ומט"ח (מרכז טכנולוגיה חינוכית) ברשת האינטרנט: http://lib.cet.ac.il/pages/printitem.asp?item=15536

[7] Bailly-Salin Pierre, The Mentally Ill Under Nazi Occupation in France, International Journal of Mental Health 2006 Vol. 35, No. 4, pp. 11-25

 

 

יש סיכוי לשינוי?

àéåøéí
הדילמה שאנחנו ניצבים בפניה היום היא שהפרקטיקה הפסיכיאטרית הסטנדרטית כוללת פגיעה פיזית בריאותית.
 
עיקרון ראשי ברפואה הוא "Primum non nocere"** (תיקון בהערה בסוף), כלומר:
ראשית אל תגרם נזק.
עיקרון שממנו חייבים לצאת לדרך חדשה.
 
האם 'בריאות הנפש' צריכה להוביל בסופו של דבר למחלקה פנימית בבית החולים? או לחדר המתים? לדאבון לבנו ולכאבנו, זה קורה יותר ויותר.
 
הממסד הפסיכיאטרי הודף כל טענה נגדו בשלל דרכים, החל בדחייה של שימוש במילים מסוימות ובעיקר בהגדרתו מחדש את ה"סטיגמה": לשיטתו כל מי שחולק על משנתו נגוע בסטיגמה כלפיו.
 
אם הממסד הפסיכיאטרי בישראל חפץ חיים, ואולי אף מעוניין בשיתוף פעולה מצד מתמודדי הנפש הבלתי תלויים, עליו ללכת לקראתנו חמישה היבטים:
 
* להפסיק להדוף ולהתגונן, ולנסות להקשיב באמת.
 
* לחדש פעילות ועדה לצורך הנחיות מסודרות להפחתה במינון תרופתי
 
* לתמוך בבתים המאזנים (לא מס שפתיים) וללחוץ על קופ"ח לממן אותם
 
* לתמוך בסגירה בי"ח אברבנאל שעל מפתנו ניצב "דגל שחור"
 
* לא להכשיל הצעת חוק/בג"צ בשני נושאים:
 
א. הזכות לבחור מסגרת אשפוז כנהוג בשאר שירותי הבריאות בישראל
ב. כינון אומבודסמן בנציבות השוויון במשרד המשפטים לבקרת האשפוז
 
בהינתן כל אלה נוכל לעלות על דרך חדשה ומיטבה שכל הצדדים ייצאו ממנה נשכרים.
 
ופנייה מיוחדת לפורום מנהלי בתי החולים:
 
תהליך האל-מיסוד שקרה באיטליה לפני 40 שנה בדיוק נכפה על המערכת מתנועה שפעלה מתוכה באופן חסר תקדים בעולם המערבי. המוסדות באיטליה נסגרו על ידי האנשים שעבדו בהם. בעשותם כן אנשים אלה ביטלו את מקום עבודתם.
 
איש אינו משמש בתפקידים שהפסיכיאטר פרנקו בזאלייה וחבריו מילאו בשנות ה-60 וה-70. איש אינו מנהל עוד בית חולים פסיכיאטרי באיטליה. התנועה שלו פעלה נגד האינטרס העצמי שלה באופן שהיה היפוכו של יחסי פטרון-לקוח, פטרנליזם ונפוטיזם. זו הייתה שלילה עצמית לטובת מטרות חברתיות מוסריות.
 
דווקא לאחר שבוטלו בתי החולים הפסיכיאטריים הפסיקה הפסיכיאטריה באיטליה להיות תחום פריפריאלי ברפואה, ושולבה בשירותי הבריאות הכלליים. ביטולם של בתי החולים הפסיכיאטריים אילץ את הפסיכיאטריה להשתלב בקונטקסט החברתי של הקהילה: אורגנו מרפאות חוץ במחוזות השונים, ומחלקות פסיכיאטריות הוקמו בבתי חולים כלליים. מטופלים הובאו על-ידי כך למגע קרוב יותר לחיים הרגילים ולמשפחותיהם, ונדחה הרעיון של מחלה נפשית כמשהו שונה או מסוכן.
 
המודל החדש הצריך את ארגונם האזורי של שירותי בריאות הנפש סביב בתי חולים כלליים, וכלל מרפאות קהילתיות, שירותי רווחה, ושירותי בריאות כלליים, תוך יצירת רצף טיפולי. "אגף בריאות הנפש", שהיא גוף ציבורי שפועל לצד משרד הבריאות, אחראי למניעה, לטיפול ולשיקום האוכלוסייה המבוגרת, כולל שירותי חירום בבית ובבית חולים. "המרכז הפסיכוסוציאלי" מספק טיפול אמבולטורי וביתי, שיקום תעסוקתי, והתערבויות חירום, בשיתוף פעולה עם שירותי חברה ורווחה. בנוסף למחלקה פסיכיאטרית אקוטית בבית החולים הכללי, ישנם מרכזי יום, קהילות שיקומיות, ועוד. האידיאולוגיה של מודל זה שמה את מניעת הצורך באשפוז פסיכיאטרי בראש סדר העדיפויות. המניעה אינה נעשית רק באמצעי פרמקולוגי, פסיכותרפויטי, או שיקומי, אלא בשילוב כולם.
 
כל זה החל להתרחש באיטליה החודש לפני 40 שנה.
 
החזון הזה – זאב ק., גדי ל., חיליק ל., אלכסנדר ג., יעקב פ., אילנה ק., גיל ז., צבי פ., טל ב., עומר ב., יובל (אוי, יובל) מ., שלמה מ. ועוד – צריך להיות נר לרגליכם, אף אם הוא מתנגש עם אינטרסים מקצועיים עקב הבדלי שכר עצומים בין ניהול מסגרת מוסדית גדולה לבין ניהול מסגרות קהילתיות.
האם זה מה שתוקע פה את כל העסק? הרי גם בקופות החולים נושאים פסיכיאטרים בכירים את עיניהם, ככל הנראה, לניהול בתי חולים פסיכיאטריים, ומכשילים ניסיונות להצעיד את המערך כולו קדימה. 😥
 

** עקרון אי גרימת הנזק primum non nocere בטיפול רפואי הוחלף בגישות מציאותיות יותר, כגון ארבעה עקרונות ביואתיקה של דו"ח בלמונט משנת 1978 ואילך:

אוטונומיה, רצון חופשי ופעולה עצמאית; יעילות; צדק בחלוקה חברתית של משאבים מוגבלים ועקרון הרצון הטוב, המשית חובה לא להזיק, ולמעשה החליף את העיקרון הקודם.

השינוי נעשה בעקבות ההכרה בכך שהדרך היחידה להימנע מנזק כלשהו היא אי-התערבות, מאחר שכל הליך רפואי כולל סיכונים כלשהם.

ארבעת העקרונות די מקובלים אך אינם אוניברסליים. יש חלופת אתיקה ממקור פמיניסטי,  פופולרית בסיעוד, שהיא מטרנליסטית ולכן לא לגמרי אוטונומית, ואין נוסחה מאזנת של העקרונות שהיא מקובלת על הכל. עם זאת, נראה שהאוטונומיה מובילה מלבד במקרים הנוגעים לבטיחות הציבור, כבמחלות זיהומיות ובאלימות.

לפסיכיאטריה אפוא  חשוב, לדעתי, לטפח את מיתוס החולה האלים והמסוכן, מה שנותן להם יד חופשית – תרתי משמע – ופוטר אותם משמירה על האתיקה.

סגירת אברבנאל – מאורת הצפעונים

98

הכותרת מאורת הצפעונים על פי שם הרומן האוטוביוגרפי למחצה מ-1948 מאת מרי ג'יין וורד (באנגלית  The Snake Pit). הספר הפך לסרט הוליוודי באותה שנה. זה סיפורה של אישה שמצאה את עצמה בבית חולים פסיכיאטרי, ואינה זוכרת איך הגיעה לשם. הסרט הוביל לשינויים במוסדות הפסיכיאטריים בארצות הברית.

ב-1949 כתב הרב שטיין מ"דיילי וראייטי": "ויסקונסין היא המדינה השביעית שהנהיגה רפורמות במוסדות הפסיכיאטריים בתחומה בעקבות הסרט 'מאורת הצפעונים'".

98

  • קטע מהדו"ח האחרון של מבקר המדינה:

אברבנאל

  • קטע ממאמר דעה "אשפוז שפוי" ב-nrg 2011 מאת ליאור דיין:

"בשנת 2003 החליטה הממשלה לסגור את אברבנאל. האמת, נראה שהמקום באמת נסגר – רק שכחו להוציא ממנו את החולים. מדי בוקר בארבעת החודשים האחרונים, כשקמתי והשקפתי על הנוף – שכלל בעיקר את מחלקת הנוער, חלק מבניין מספר 7 ועשרות חתולים שטיילו על הגגות – הייתי בטוח שהתעוררתי בהירושימה בשעות שלאחר הטלת פצצת האטום.

המקום, אין דרך אחרת לתאר זאת, נראה כמו חורבה רדיואקטיבית. עכשיו, כשאני כבר לא שם, אני יכול לומר בגלוי: בושה למדינת ישראל ולמשרד הבריאות שמקום כמו אברבנאל קיים. אינני יודע מי האידיוטים שיושבים במשרד הבריאות ומחלקים תקציבים אבל אני מנחש שהם רובוטים מכניים שמביטים על העולם מבעד לחלון המאזדה 6 הכסופה שלהם וצועקים בספיקר של האייפון כאילו מישהו חייב להם משהו. […] הצפיפות, הדוחק, העובש, הקירות המתקלפים והסירחון הכללי שעולה מכל מרצפת וקיר בבית החולים מעלים את ההשערה שמשרד הבריאות החליט שעדיף לו להקצות משאבים לטובת בתי חולים יותר פוטוגניים. אחרת אני לא מבין מדוע בית החולים הזה נראה כמו מחנה עבודה צפון קוריאני למתנגדי המשטר.

אינני יודע כמה מהאחריות על ההזנחה הכללית – אם בכלל – מוטלת על כתפיו של ד"ר יהודה ברוך, מנהל בית החולים, אבל אני מנחש שלו היה ד"ר ברוך נאלץ לישון במשך שבוע באחת המחלקות והיה חווה על בשרו את אימת התשתית הרעועה, המצב היה נראה אחרת. הייתי שמח לראות את ד"ר ברוך, את מנכ"ל משרד הבריאות רוני גמזו ואולי אפילו גם את שר הבריאות בנימין נתניהו וסגנו יעקב ליצמן, נאלצים להתגורר במשך כמה ימים באחת המחלקות. אני מבטיח לכם שלאחר החוויה הזו כולם היו מאבדים סופית את שפיותם. במשחק האסוציאציות שאני מנהל עם עצמי, הערך "אברבנאל" מתקשר לי מיד למילים כמו "מחדל", " הזנחה", " רשלנות" ו"התפטרות". כל יום שהמקום הזה ממשיך להתקיים הוא יום שחור למדינת הרווחה שאנחנו חושבים שאנחנו."

  • ד"ר איתן חי עם ב-2010 בהיותו מנכ"ל משרד הבריאות:

"אמרתי לעצמי, חבל שלא הייתה רעידת אדמה באברבנאל. היינו מתגייסים, בונים את הכול. בונים בית חולים חדש. וכך המצב בכל בתי החולים. ומה מפחיד אותי? אני מפחד שאנחנו עכשיו בתקופה של ונטילציה חברתית. כל אחד יספר את הכאב שלו. בעוד שבועיים נשכח את זה. אז אני אומר אני מבטיח שאני לא שוכח את זה. נשבע שאני לא שוכח את זה. רמז סגן השר (הכוונה לליצמן. דליה), יכול להיות שהוא יכעס עלי, על פי חוק אני אחראי על תפעול בתי החולים האלה. אם צריך לסגור אותם, בואו נזעזע את המדינה, נסגור את כל בתי החולים. מה תעשה המדינה? תגידו, מה? השתגע המנכ"ל?"

  • כותרת כתבה של רן רזניק "ישראל היום" 2016:רזניק

לכתבה:  http://www.israelhayom.co.il/article/402845

  • מכתב פרטי שקיבלתי בנובמבר 2017:

"שלום דליה, אני פונה אלייך לאחר שקראתי כתבה מ-2014 על בית חולים אברבנאל. אושפזתי במחלקה סגורה במשך 10 ימים באשפוז כפוי. השתחררתי לפני שלושה שבועות. המצב שם מתחת לכל ביקורת. אם לא הייתי בהתקף מאני כנראה שהמצב שלי היה מידרדר שם. אני אפילו לא אתחיל בביקורת על איך שהמקום נראה אבל גם על המטופלים. למה בתי החולים לא מסווגים לפי חומרת המחלה או סוג המחלה אלא לפי אזור מגורים? התחלתי לקרוא קצת את הבלוג שלך. אמשיך בקרוב."

  • לפי נתוני משרד הבריאות, תקציבו של אברבנאל צמח ביותר מ–80% מ–74.6 מיליון שקל ב-2008 ל-135.1 מיליון שקל ב-2017.

חייבים לאחד כוחות ולצאת לקמפיין דחוף ועוצמתי לסגירת אברבנאל.

מה דעתכם?

לוגו מלמ

 

 

 

הצילו!

ישראל היום

לגרסת האונליין: http://www.israelhayom.co.il/opinion/566955

הנוסח המלא לפני שקיצרתי אותו כמעט ב-400 מילה:

בדוח מבקר המדינה שהתפרסם לאחרונה נכתב על בתי החולים הפסיכיאטריים: "במהלך הביקורת נמצאו תנאי אשפוז הפוגעים באיכות חייהם של המטופלים עד כדי ביזוי ופגיעה בכבודם". ברוח זו נכתבו גם הדוחות הקודמים. כבר לפני 8 שנים אמר יעקב ליצמן: "בתי החולים לחולי נפש מזעזעים; הייתי סוגר אותם".

חמור בעינינו שממשלת ישראל בכלל ומשרד הבריאות בפרט מאפשרים לתנאים קשים אלה – מבחינת תשתיות, יחסי אנוש, היעדר שקיפות, היעדר ניטור ופיקוח  חיצוניים –  לשרור במערך האשפוז הפסיכיאטרי מימי ראשית המדינה ועד סוף העשור השני של המאה ה-21. אין שום הצדקה לאפליה בתנאים משום היבט, כי אפילו בעולם חסר חמלה, מנקודת הראות של דרוויניזם חברתי א-לה איין ראנד, אדם שאושפז בשל הפרעה נפשית כלשהי יכול להיות משמעותי ותורם לחברה לא פחות מכל אדם אחר.

בלתי מתקבל על הדעת כי פיקוח על בתי החולים הפסיכיאטריים – מקומות כה מועדים לפורענות – נתון על פי חוק בידי משרד הבריאות עצמו. מאז הקמתו נמצא המשרד הזה בניגוד אינטרסים בגלל שלל כובעיו: גם מיניסטריון ורגולטור, גם ספק השירות, גם מתמחר את השירותים וגם מפקח עליהם. השינוי המבני היסודי הנדרש בתפעול בתי החולים הממשלתיים נדון כבר החל מ-1990 בשלוש ועדות שהמליצו על דרכים שונות לבצע תאגוד המוסדות, וכבר הוחלטו החלטות ממשלה לקדם את ההמלצות, ועד כה דבר לא נעשה.

שינוי מבני נחוץ בכל מערכת הבריאות, אלא שבמערך האשפוז הפסיכיאטרי העניין הוא קריטי ממש בשל חוסר הישע של החוסים. במקום מדיניות טיפול רכה ומלאת חמלה שוררת בשטח זה מאז ומתמיד מדיניות אגרסיבית. לא נדיר שאנשי צוות סיעודי במחלקות הסגורות במוסדות הפסיכיאטריים פוגעים בדרך זו או אחרת באלה הנתונים תחת חסותם. ארגון בזכות הדגים זאת היטב בדוח הקשירות מ-2016.

המחלקות הסגורות אינן גדולות ואין אפשרות להסתיר בהן אירועים חריגים ו/או פליליים. גם שאר אנשי המקצועות הטיפוליים, אלה שכל חינוכם וייעודם הוא להיטיב את מצב המאושפזים, אינם מדווחים על חריגות ועל עבירות על החוק והופכים בהדרגה למשתפי פעולה בשתיקה. המוסדות הפסיכיאטרים מנוהלים באי-שקיפות המפקיעה את המאושפזים מתחומו של החוק. הן מתנהלות כמעין אקס-טריטוריות המאפשרת ניהול אגרסיבי וחריגות שונות שאינן באות על תיקונן. מקומם להכיר בכך שאף אחד מ-120 חברי הכנסת מאז ומעולם לא העביר שום חוק התובע את ההכרחי והמובן מאליו:  פיקוח חיצוני "בעל שיניים" בכל המוסדות שבהם חוסים אנשים עם מוגבלויות.

מנגנון חיצוני לבירור תלונות חיוני בעיקר לאור העובדה שהדרגים הבכירים במוסדות אלה נוטים לעצום את עיניהם ולעתים אף מטייחים את הפגיעות במאושפזים. התפישה במחלקות היא סקטוריאלית – רופאים לחוד וצוות סיעודי לחוד. שום רבב לא נדבק בדרג הניהולי בעקבות הצטברות תלונות על אלימות מצד הצוות הסיעודי. בדרך כלל לא מדובר במעידה חד פעמית של עובד; מנהלי המחלקות, שמנהלים את העניינים מהקוקפיט, אינם יודעים או אינם רוצים לדעת מה קורה במחלקות שלהם.

עיקר הבעיה טמונה בתרבות טיפול מוסדית נחשלת, שבאה לביטוי גם ברמת הכשרה ירודה של  כוח אדם בלתי מתאים לתפקיד. זו אחת התוצאות של תקציב הרעב לשירותי בריאות הנפש. ההוצאה הלאומית לבריאות הנפש מתוך סך ההוצאה הלאומית עמדה בשנת 2015 על 2.8% לעומת טווח ההוצאה במדינות ה-OECD שעמד על 18%-5%. האם המדיניות האגרסיבית השוררת, זו שמרתיעה רבים ממתמודדי נפש מלהתאשפז למרות מצבם הירוד, נובעת גם מהרצון לחסוך אשפוזים יקרים? ב-1956 נוסד "שלוותה" המוכיח למעלה מ-60 שנה ברציפות שניתן לנהל בית חולים פסיכיאטרי בדרכים לא אגרסיביות בלי לפגום בשירות המקצועי והרפואי. למרבה הצער, מוסד זה נותר חריג בנוף, והדרך היחידה למצוא נקודת אור באשפוז הקשה והמרתיע היא לומר שהפחד מפניו מעודד תהליך שיקום בכל מחיר.

לו פעלה הפסיכיאטריה כנדרש הייתה נלחמת בסטיגמה ובדמוניזציה כלפי מתמודדי הנפש הגיבורים, במקום לטפח ולהזין את הפחד מ"חולי הנפש המסוכנים" במחשבה שהדבר ישמר את כוחה. התוצאה הפוכה: הסטיגמה אחראית להסתרה, לבושה, לאי פנייה לקבלת עזרה. דווקא הפחתת הסטיגמה הייתה מגדילה את נפח הטיפול, כולל הטיפולים הפרטיים.

בתי המשפט, המשטרה, המחוקק, משרד הבריאות ומשרד האוצר, רוב גופי התקשורת והעיתונאים, איגוד הפסיכיאטריה בישראל, הסתדרות הרופאים בישראל, ארגוני חברה אזרחית כגון "רופאים למען זכויות אדם", מכוני מחקר אחרים, ועוד – כל המוסדות והגופים האלה אינם מנהלים מאבק נחוש לשינוי המצב העגום השורר בשדה זה. לעתים קרובות אף ניתן גיבוי מלא לשירותי בריאות הנפש להתנהל באופן לא תקין.

חמש חלופות אשפוז נוסדו בשנתיים האחרונות. הן נקראות הבתים המאזנים ומשרד הבריאות חיבר עבורם סטנדרטים מחייבים בזכות יוזמה חריגה לטובה של ראשת האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות, ד"ר טל ברגמן-לוי. רוב רובם של מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים לא מקצים מתקציבם לייסוד בית מאזן שישתייך לקמפוס בית החולים. הבתים המאזנים נושאים איתם בשורה שיש בה איום על מבני הכוח והמשכורות הגבוהות  – מנהל מוסד פסיכיאטרי משתכר בין 70 ל-80 אלף ₪ בחודש.

לסיכום, הבעיות בשטח לוחצות מאוד: תקצוב בחסר של המערכת;  הצפיפות במחלקות האשפוז; מחסור בכוח אדם בהכשרה מתאימה; היעדר מערכת נפרדת למעורבים בהליך פלילי; היעדר מענים קהילתיים למצבי משבר; היעדר מענים קהילתיים לאנשים המצויים באשפוז ממושך; חוויית אשפוז בלתי מותאמת לצורכי המטופל; אינטגרציה חלקית בלבד בין בריאות הגוף לבריאות הנפש באשפוז; והדבר הראשי: היעדר מנגנון פיקוח חיצוני בלתי תלוי לבירור תלונות.

ברוב מדינות ה־OECD ההשקעה בתחום זה כפולה ואפילו משולשת. לאחר שנים כה רבות של קיפוח והזנחה הגיע הזמן שממשלת ישראל תתקצב באופן ראוי את שירותי בריאות הנפש כך שיוקצו משאבים להקמת חלופות אשפוז אנושיות יותר ומעונות יום, שיחסכו חלק ניכר מהאשפוזים היקרים בבתי החולים. מהפך כזה לצד שינוי תפיסות עומק בהתייחסות למתמודדי הנפש, הסובלים מסטיגמה קשה בעידוד המדיה, נחוצים כאוויר לנשימה. אדם אחד מכל ארבעה יחווה משבר נפשי כלשהו במהלך חייו. כל אדם כזה מוקף כמה אנשים שגורלו כרוך בשלהם. העניין נוגע בדרך זו או אחרת בכולנו, וברור לגמרי שקידום פתרונות טובים יותר בתחום הזה קריטי לרווחת החברה כולה.

ובהתחלה היו אלה ח"י שאלות כמניין שנות נישואינו שנחגגו ב-27.6.2000 – היום לפני 18 שנה:

דליה ו צביאל רופא

בדוח מבקר המדינה שהתפרסם לאחרונה נכתב על בתי החולים הפסיכיאטריים: "במהלך הביקורת נמצאו תנאי אשפוז הפוגעים באיכות חייהם של המטופלים עד כדי ביזוי ופגיעה בכבודם". ברוח זו נכתבו גם הדוחות הקודמים. כבר לפני 8 שנים אמר יעקב ליצמן: בתי החולים לחולי נפש מזעזעים; הייתי סוגר אותם. יש לנו ח"י שאלות נוקבות בנושא הזה: 

  1. מדוע מאפשרים ממשלת ישראל בכלל ומשרד הבריאות בפרט את התנאים הקשים האלה מבחינת תשתיות, יחסי אנוש, בקרה ופיקוח?
  2. איך ייתכן שהפיקוח על בתי החולים הפסיכיאטריים – מקומות כה מועדים לפורענות – נתון על פי חוק בידי הפסיכיאטרים עצמם?
  3. מה ההסבר לכך שבמקום מדיניות רכה ומלאת חמלה במתמודדי נפש באשפוז שוררת בשטח מאז ומתמיד מדיניות אגרסיבית?
  4. מדוע יש אנשי צוות סיעודי במחלקות הסגורות במוסדות הפסיכיאטריים שפוגעים באנשים חסרי ישע בדרך זו או אחרת?
  5. המחלקות הסגורות אינן גדולות ואין אפשרות להסתיר בהן אירועים חריגים ו/או פליליים. איך קורה ששאר אנשי המקצועות הטיפוליים, שכל חינוכם וייעודם הוא להיטיב את מצב המאושפזים, אינם מדווחים על חריגות ועל עבירות על החוק והופכים בהדרגה למשתפי פעולה בשתיקה?
  6. האם הנהיגו במוסדות הפסיכיאטרים אי-שקיפות מכוונת, ויצרו כך אקס-טריטוריה המאפשרת ניהול אגרסיבי?
  7. מדוע הדרגים הבכירים במוסדות אלה עוצמים עיניים בדרך כלל, ואף מטייחים לעתים את הפגיעות במאושפזים?
  8. למרות סיבות מובנות, מה ההצדקה לאפליה כה בוטה בכל התנאים הנ"ל לעומת בתי החולים הכלליים?
  9. איך אפשר להסביר שאף אחד מ-120 חברי הכנסת מאז ומעולם לא העביר שום חוק התובע את ההכרחי והמובן מאליו: פיקוח חיצוני "בעל שיניים" בכל המוסדות שבהם חוסים אנשים עם מוגבלויות?
  10. מדוע מקצה משרד הבריאות תקציב רעב לשירותי בריאות הנפש? מדוע ההוצאה הלאומית לבריאות הנפש מתוך סך ההוצאה הלאומית עמדה בשנת 2015 על 2.8% לעומת טווח ההוצאה במדינות ה-OECD שעמד על 18%-5%?
  11. האם המדיניות האגרסיבית השוררת, זו שמרתיעה רבים ממתמודדי נפש מלהתאשפז למרות מצבם הירוד, נובעת גם מהרצון לחסוך אשפוזים יקרים?
  12. ב-1956 נוסד "שלוותה" המוכיח למעלה מ-60 שנה ברציפות שניתן לנהל בית חולים פסיכיאטרי בדרכים לא אגרסיביות בלי לפגום בשירות המקצועי והרפואי. מדוע מוסד זה נותר חריג בנוף?
  13. הייתכן כי ההרתעה מאשפוז נתפסת מצד הפסיכיאטריה כמעודדת תהליך שיקום בכל מחיר לטובת מתמודדי הנפש?
  14. מדוע הפסיכיאטריה אינה פועלת בדרכים מגוונות כדי להפחית חרדה ודמוניזציה כלפיה בקרב הציבור, מה שהיה מגדיל גם את נפח הטיפול הפרטי?
  15. האם ההתנגדות בפועל (לא ברמת ההכרזות לתקשורת) לתמוך בבתים המאזנים נובעת מרצונם של מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים לשמר מבני כוח ומשכורות?
  16. בתי המשפט, המשטרה, המחוקק, משרד הבריאות ומשרד האוצר, רוב גופי התקשורת והעיתונאים, איגוד הפסיכיאטריה בישראל, הסתדרות הרופאים בישראל, ארגוני חברה אזרחית כגון "רופאים למען זכויות אדם", מכוני מחקר אחרים, ועוד – איך קורה שכל המוסדות והגופים האלה אינם מנהלים מאבק נחוש אלא אף נותנים גיבוי מלא לשירותי בריאות הנפש להתנהל באופן שערורייתי?
  17. אדם אחד מכל ארבעה יחווה משבר נפשי כלשהו במהלך חייו. כל אדם כזה מוקף כמה אנשים שגורלו כרוך בשלהם. העניין נוגע בדרך זו או אחרת ברובנו. אין זה ברור שקידום פתרונות טובים יותר בנושא זה הוא קריטי לרווחת כולנו?
  18. האם לא הגיע הזמן לנקוט שידוד מערכות שישנה מהקצה אל הקצה את תמונת שירותי בריאות הנפש בישראל היום?

לסיכום, הבעיות בשטח לוחצות מאוד: תקצוב בחסר של המערכת;  הצפיפות במחלקות האשפוז; מחסור בכוח אדם בהכשרה מתאימה; היעדר מערכת נפרדת למעורבים בהליך פלילי; היעדר מענים קהילתיים למצבי משבר; היעדר מענים קהילתיים לאנשים המצויים באשפוז ממושך; חוויית אשפוז בלתי מותאמת לצורכי המטופל; אינטגרציה חלקית בלבד בין בריאות הגוף לבריאות הנפש באשפוז; והדבר הראשי: היעדר מנגנון פיקוח חיצוני בלתי תלוי לבירור תלונות.

ברוב מדינות ה־OECD ההשקעה בתחום זה כפולה ואפילו משולשת. לאחר שנים כה רבות של קיפוח והזנחה הגיע הזמן שממשלת ישראל תתקצב באופן ראוי את שירותי בריאות הנפש כך שיוקצו משאבים להקמת חלופות אשפוז אנושיות יותר ומעונות יום, שיחסכו חלק ניכר מהאשפוזים היקרים בבתי החולים. מהפך כזה לצד שינוי תפיסות עומק בהתייחסות למתמודדי הנפש, הסובלים מסטיגמה קשה בעידוד המדיה, יובילו את החברה הישראלית לדרך חדשה וטובה יותר, שכן העניין נוגע לכולנו.

 

 

 

התכתבות עקרה

From: דליה וצביאל רופא
Sent: Tuesday, December 12, 2017 10:37 AM
To: Hedva Elmackias
Cc: Sharon Primor; Uri Aviram; 'איתן חי עם'
Subject: RE: בואו נוציא את העובדות לאור

 

שלום רב לאנשי מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל,

נשמח לתרום לכם מכספנו ברגע שתפרסמו דו"ח רציני על מצב האשפוז הפסיכיאטרי בישראל.

העיתונאים קרן נויבך ורן רזניק מטפלים בנושא באינטנסיביות רבה, אבל חסרה כתיבה מחקרית בנושא זה. תודה.

בברכה,

דליה וירצברג-רופא וצביאל רופא

נ"ב: חומר רקע:

https://www.ha-makom.co.il/post/zviel-dalia-soteria

https://mekomit.co.il/הפסיכיאטריה-היא-הכתם-העיוור-של-מערכת-ה/

https://www.haaretz.co.il/news/health/new-research/.premium-1.2660796

https://www.ha-makom.co.il/post/tzviel-dalia-rofe

 כתוצאה מדו"ח הקשירות של עמותת בזכות הוקמה ועדה ממשלתית, שבין היתר כתבה בהמלצותיה:

"בעיית הקשירה היא רק קצה הקרחון";

הוועדה  הצביעה על “ליקויים וכשלים שורשיים וארוכי שנים”.

ועדה זו המליצה על “מינוי ועדת המשך ציבורית רב-תחומית שתדון בהיבטים המערכתיים של מערכת בריאות הנפש”.

הוועדה פירטה שורה ארוכה של נושאים שיש לטפל בהם בדחיפות.

מקווים בכל לבנו שתקראו בעיון את החומר, בלב פתוח, ותבינו מה חובתכם האזרחית כמרכז לחקר המדיניות החברתית בישראל.

ד. וצ.

98

From: Dov Chernichovsky

Sent: Thursday, December 14, 2017 10:35 AM
To: דליה וצביאל רופא
Cc: Hedva Elmackias; Avi Weiss; Michal Rubin; Sharon primor; Uri Aviram; איתן חי עם
Subject: Re: FW: בואו נוציא את העובדות לאור

 שלום דליה וצביאל:

בימים אלה, עם סיום עיסוקנו בדו"ח השנתי שלנו, אני עומד לקיים מפגש עם שני חברי צוות בריאות:

פרופ' רפי גינת [הכוונה ככל הנראה לפרופ' יגאל גינת. דליה] ופרופ' ורדה סוסקולני, לצורך דיון בנושא ההתפתחויות בתחום בריאות הנפש.

עם זאת, ברצוני לציין שאיננו עוסקים בנושאים שהם ביסודם יכולים להתפרש כקליניים.

ניידע אתכם על תוצאות המפגש.

בברכה,

פרופ' דב צ'רניחובסקי
ראש צוות הבריאות

Prof. Dov Chernichovsky, Ph.D. (Economics)
Professor Emeritus of Health Economics and Policy,

Ben Gurion University of the Negev.  Israel 

Director, Health Program, 

Taub Center for Social Policy in Israel

98

From: דליה וצביאל רופא
Sent: Wednesday, March 14, 2018 10:44 PM
To: 'Dov Chernichovsky'
Cc: 'Hedva Elmackias'; 'Avi Weiss'; 'Michal Rubin'; 'sharon primor; 'Uri Aviram'; 'איתן חי עם'
Subject: RE: FW: בואו נוציא את העובדות לאור

 

פרופ' דב צ'רניחובסקי שלום רב,

ראה קטע מודגש במכתבך הנ"ל. האם נוכל לקבל עדכון כמובטח?

בברכה רבה,

דליה וצביאל רופא

98

26 במרץ 2018 2:14 אחה״צ כתב/ה בתאריך Dov Chernichovsky :

צהריים טובים,

המפגש הנ"ל עדיין לא התקיים. אנו עובדים עליו.

נעדכן אתכם בהמשך.

בברכה,

הדס חזן,

אסיסטנטית של פרופ' דב צ'רניחובסקי

98

Sent: Wednesday, March 28, 2018 12:15 PM

שלום הדס ותודה על המענה.

בדצמבר נכתב: "בימים אלה אני עומד לקיים מפגש".

עכשיו סוף מרץ.

הדברים מדברים בעד עצמם, וחבל.

בברכה,

דליה

98

2018-05-31 10:28 GMT+03:00 דליה וצביאל רופא

שלום רב,

בהתכתבותנו האחרונה מחודש מרץ הובטח לנו עדכון. עד היום לא קיבלנו, ומחר יתחיל יוני.

בחנו את התכתבותנו מתחילתה לפני כחצי שנה (ר' בהמשך), ונוכחנו כי ההתנהלות איננה רצינית.

במכתבנו הראשון אליכם כתבנו:

"מקווים בכל לבנו שתקראו בעיון את החומר, בלב פתוח, ותבינו מה חובתכם האזרחית כמרכז לחקר המדיניות החברתית בישראל."

כעת, לאחר עיון בדוח העדכני מ-2018 בחלק הכללי מאוד שהוקדש למצב הבריאות, הבנו באופן חד ששגינו בפנייה לכתובת הלא מתאימה.

כל טוב,

דליה וירצברג-רופא וצביאל רופא

98

From: Dov Chernichovsky
Sent: Thursday, May 31, 2018 4:12 PM
To: דליה וצביאל רופא
Cc: Hedva Elmackias; Avi Weiss; Michal Rubin; Sharon Primor; Uri Aviram; ורדה סוסקולני; Prof. Yigal Ginath; Suzanne Patt Benvenisti; Anat Sela; Prof. Shani Mordechai
Subject: Re: לסיכום התכתבות עקרה, שארכה חצי שנה

 

שלום דליה וצביאל:

תודה על מכתבכם.

יש לנו דיונים פנימיים בניהולם של אורי אבירם ויגאל גינת בנושא של הרפורמה בבריאות הנפש.

כאשר יהיו לנו תוצאות אשר אנו מאמינים ראויות לדיון ציבורי, ניידע גם אתכם.

בכל מקרה, אני מוקיר את דאגתכם לבריאות העם בישראל.

בברכה,

פרופ' דב צ'רניחובסקי

ראש צוות הבריאות

Prof. Dov Chernichovsky, Ph.D. (Economics) Professor Emeritus of Health Economics and Policy,

Ben Gurion University of the Negev.  Israel  

Director, Health Program, 

Taub Center for Social Policy in Israel

 

98

From: דליה וצביאל רופא [mailto:dz_r@NETVISION.NET.IL]
Sent: Thursday, May 31, 2018 5:46 PM
To: 'Dov Chernichovsky'
Cc: 'Hedva Elmackias'; 'Avi Weiss'; 'Michal Rubin'; 'Sharon Primor'; 'Uri Aviram'; 'ורדה סוסקולני'; 'Prof. Yigal Ginath'; 'Suzanne Patt Benvenisti'; 'Anat Sela'; 'Prof. Shani Mordechai';
Subject: RE: לסיכום התכתבות עקרה, שארכה חצי שנה

תודה על תשובתך, פרופ' דב צ'רניחובסקי.

עם כל הכבוד לנושא הרפורמה בבריאות הנפש, לא היא בראש מעייננו בתחום הזה.

הוועדה הממשלתית לצמצום ההגבלות כתבה בהמלצותיה: "בעיית הקשירה היא רק קצה הקרחון"; ועדה  זו הצביעה על “ליקויים וכשלים שורשיים וארוכי שנים”. כמו כן המליצה על “מינוי ועדת המשך ציבורית רב-תחומית שתדון בהיבטים המערכתיים של מערכת בריאות הנפש”, ופירטה שורה ארוכה של נושאים שיש לטפל בהם בדחיפות:

  1. תקצוב מערכת בריאות הנפש
  2. הצפיפות במחלקות האשפוז
  3. מחסור בכוח אדם בהכשרה מתאימה
  4. היעדר מערכת נפרדת למעורבים בהליך פלילי
  5. היעדר מענים קהילתיים למצבי משבר
  6. היעדר מענים קהילתיים לאנשים המצויים באשפוז ממושך
  7. חוויית אשפוז בלתי מותאמת לצורכי המטופל
  8. אינטגרציה חלקית בלבד בין בריאות הגוף לבריאות הנפש באשפוז

ועל כך נוסיף אנו: היעדר מנגנון פיקוח חיצוני בלתי תלוי לבירור תלונות.

בכאב לב ממש אנו נאלצים לכתוב: מרכז טאוב מועל בחובתו האזרחית כמרכז לחקר המדיניות החברתית בישראל, אך תנוח דעתכם – אינכם לבד בעניין. אתם מצטרפים לשורה ארוכה של גורמים נכבדים: בתי המשפט, המשטרה, המחוקק, משרד הבריאות ומשרד האוצר, רוב גופי התקשורת והעיתונאים, איגוד הפסיכיאטריה בישראל, הר"י, ארגוני חברה אזרחית כגון "רופאים למען זכויות אדם", מכוני מחקר אחרים, ועוד ועוד.

ארגון "בזכות" – המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות – חריג יחיד בנוף לטובה, ואנשיו פועלים רבות למען ענייננו, אך הארגון לא גדול וידיהם מלאות עבודה בנושאי המוגבלויות האחרות.

כרגיל, אנו מתמודדי הנפש בישראל – ילדים חורגים במערכת. הסטיגמה החברתית הקשה אחראית במידה רבה לכך שבמובנים מסוימים נותרנו מיותמים, מגששים את דרכנו במערכת שבה שוררת עדיין אפלת ימי הביניים.

כאמור, הבנו שפנינו לכתובת הלא מתאימה, ואין כל צורך לענות למכתב זה.

בברכה,

דליה וירצברג-רופא וצביאל רופא

לוגו מלמ

עד כאן ההתכתבות, ואנחנו שואלים:

מכון מחקר הממומן על ידי גורמים חיצוניים ובלתי תלויים שמחזיק סוללה של חוקרים, הנהלה וחברי דירקטוריון, המתיימר לחקור גם את מערכת הבריאות בישראל – לא אמור לערוך סקירה של הליקויים במערכת בריאות הנפש ולהציע תיקונים?

מעניין לדעת מה דעתכם, כי אולי בכלל אנחנו סתם הוזים, ויש לנו מחשבות שווא של יחס.

 תמונה טאוב

בקשת התרומה שחוללה את ההתכתבות

 

 

 

 

 

 

40 שנה למהפכה

https://jacobinmag.com/2018/05/asylum-franco-basaglia-psychiatry-mental-health
Screenshot 2018-05-24 07.58.16

איטליה היא המדינה הראשונה בעולם (האם גם היחידה? בינתיים סיפרו לי שכך גם בספרד. אברר) שסגרה את כל בתי חולים הפסיכיאטריים הממשלתיים. בשנת 1978 חוקקה איטליה את חוק 180 – חוק בזאלייה – שהחל בפירוק הדרגתי של המוסדות האלה.

מנהיג התנועה היה הפסיכיאטר פרנקו בזאלייה, דמות משמעותית בהיסטוריה של הפסיכיאטריה – פיליפ פינל המודרני ואידיאולוג נחוש. הפסיכיאטריה באיטליה עברה בניצוחו שינויים דרמטיים. "הכליאה הגדולה" שתיאר מישל פוקו התחלפה אז ב"שחרור הגדול". החברה קלטה את רוב 100,000 המאושפזים. אחת הסיסמאות של התנועה של בזאליה הייתה "החופש הוא תרפויטי".

מורשתו של בזאלייה מרכזית בתפיסת האל-מיסוד ובכינון עולם ללא בתי חולים לחולי נפש. היא כללה גם חדשנות של קואופרטיבים המנוהלים על ידי מתמודדי נפש בכל רחבי איטליה שבישרו מודלים של חדשים של התארגנות חברתית. זו הייתה שיטה חדשה של ההעסקה עצמית של מתמודדי נפש כגורם מרכזי בהחלמה.

בזאלייה כתב:

"בפעם הראשונה שנכנסתי לכלא הייתי סטודנט לרפואה. הייתי אנטי-פשיסט פעיל במאבק נגד הנאציזם ונכלאתי כתוצאה מכך. אני זוכר את המצבים הנוראים שבהם מצאתי את עצמי אז. ריח נורא, ריח המוות. התחושה הייתה כמו להיות באולם אנטומיה שבו גופות מנותחות. שלוש עשרה שנים אחרי שסיימתי את הלימודים הפכתי למנהל מוסד פסיכיאטרי, וכאשר נכנסתי לבניין בפעם הראשונה, הוא החזיר אותי מיד למלחמה ולכלא. לא היה ריח של צואה, אבל היה שם ריח סמלי של צואה. הייתי משוכנע שהמוסד הזה הוא אבסורד מוחלט, שכל תפקידו הוא לפרנס את הפסיכיאטרים שעבדו שם."

התהליך נכפה על המערכת מתנועה שפעלה מתוכה באופן חסר תקדים בעולם המערבי. המוסדות באיטליה נסגרו על ידי האנשים שעבדו בהם. בעשותם כן אנשים אלה ביטלו את מקום עבודתם לנצח. איש אינו משמש כיום בתפקידים שבזאלייה ועמיתיו מילאו בשנות ה-60 וה-70  כמנהלי בתי חולים פסיכיאטריים. אף אחד כיום אינו מנהל בית חולים פסיכיאטרי באיטליה. התנועה שלו פעלה נגד האינטרס העצמי שלה באופן שהיה היפוכו של יחסי פטרון-לקוח, פטרנליזם ונפוטיזם. זו הייתה שלילה עצמית לטובת מטרות חברתיות מוסריות.

דווקא לאחר שבוטלו בית החולים הפסיכיאטריים הפסיקה הפסיכיאטריה באיטליה להיות תחום פריפריאלי ברפואה, ושולבה בשירותי הבריאות הכלליים. ביטולם של בתי החולים הפסיכיאטריים אילץ את הפסיכיאטריה להשתלב בקונטקסט החברתי של הקהילה: אורגנו מרפאות חוץ במחוזות השונים, ומחלקות פסיכיאטריות הוקמו בבתי חולים כלליים. מטופלים הובאו על-ידי כך למגע קרוב יותר לחיים הרגילים ולמשפחותיהם, ונדחה הרעיון של מחלה נפשית כמשהו שונה או מסוכן.

המודל  החדש הצריך את ארגונם האזורי של שירותי בריאות הנפש סביב בתי חולים כלליים, וכלל מרפאות קהילתיות, שירותי רווחה, ושירותי בריאות כלליים, תוך יצירת רצף טיפולי. "אגף בריאות הנפש", שהיא גוף ציבורי שפועל לצד משרד הבריאות, אחראי למניעה, לטיפול ולשיקום האוכלוסייה המבוגרת, כולל שירותי חירום בבית ובבית חולים. "המרכז הפסיכוסוציאלי" מספק טיפול אמבולטורי וביתי, שיקום תעסוקתי, והתערבויות חירום, בשיתוף פעולה עם שירותי חברה ורווחה. בנוסף למחלקה פסיכיאטרית אקוטית בבית החולים הכללי, ישנם מרכזי יום, קהילות שיקומיות, ועוד. האידיאולוגיה של מודל זה שמה את מניעת הצורך באשפוז פסיכיאטרי בראש סדר העדיפויות. המניעה אינה נעשית רק באמצעי פרמקולוגי, פסיכותרפויטי, או שיקומי, אלא בשילוב כולם.

כל זה החל להתרחש באיטליה החודש לפני 40 שנה. המצב בארץ הקודש, לעומת זאת, רחוק מכך ת"ק על ת"ק פרסה. הפסיכיאטרים הקונבנציונליים אינם אוהבים אותו בדרך כלל, ומדברים סרה בו ובמפעל חייו, אך עבור שאר העולם הוא נתפס כגיבור התנועה העולמית לשינוי הפסיכיאטריה.

מעבדת העינויים – שערורייה ישנה בכותרות

ה-CIA מימן ניסויים מזוויעים במוסד פסיכיאטרי בקנדה

תמונת המוסד

המוסד "אלן ממוריאל" במונטריאול

ראיון אצל קרן נויבך ב-9/5/18. הפנייה של נויבך הולידה למעשה את התחקיר.

הקדמה

במאמר שלי לאונרד כהן אהב אותנו כתבתי את הפסקה הזאת:

"אמו מאשה (מרשה קלוניצקי), ליטאית בעלת מזג נדיב וסוער, שממנה ירש כהן את הנטייה לדיכאון, התאשפזה באגף הפסיכיאטרי של 'אלן ממוריאל' ב-1957. מוסד זה נודע לשמצה בעברו בשל שותפות בפרויקט הסודי ה-MK-Ultra של CIA, שבחן היבטים בשליטה מוחית mind control באמצעות תרופות תוך שימוש בהתעללויות ובחסך חושי. הניסוי שנחשף ב-1977 נערך במוסד אלן ממוריאל בין השנים 1956 ל-1964 על-ידי מנהל המוסד ומייסדו יואן קמרון".

המאמר זכה למאות שיתופים, ונכלל לאחר כשבועיים בחמשת הפוסטים הנצפים ביותר בבלוג הנוכחי שלי שכבר מלאו לו חמש שנים. פרסמתי את המאמר גם באתרים ובדפים רשמיים של היוצר ובכמה פורומים באתרי מעריצים. לפי סטטיסטיקות האתר, קוראים רבים הגיעו מרחבי העולם. האם ייתכן שצילומי המוזיקאי הנודע לצד המושג המוכר MK-Ultra הציתו עניין מחודש בפרשה ההיא? גם מי שאינו קורא עברית יכול להכניס בקלות כמה שורות לתרגום גוגל.

את הגילוי שלי במאמר פיתחתי בהתבסס על רמז לקוני באחת מבין למעלה מ-500 הערות השוליים שהתפרסמו בעמודים האחרונים של הביוגרפיה עבת הכרס (443 עמודים) של לאונרד כהן מאת סילבי סימונס, שיצאה לאור ב-2012. לאחר מכן, כשהעמקתי יותר בנבירה ברשת, גיליתי שהמידע כבר משמש כר פורה לקונספירציות בכתיבתם של שניים, שמשתפים פעולה זה עם זה בניסיון להכפיש את שמו של כהן בנושאים שונים.

תשעה ימים לאחר שהעליתי לאוויר את המאמר שלי התפרסמה ב"הארץ" כתבה בנושא הפרויקט שעליו כתבתי תחת הכותרת: קנדה מכה על חטא: כך ביצע ה־CIA ניסויים בשטיפת מוח של מטופלים במונטריאול. הכתבה ב"הארץ" תורגמה מכתבה של "הגרדיאן" שגם היא התפרסמה חמישה ימים אחרי המאמר שלי. ראיינו בה את הנכדה במקום את הבת של קורבן הניסויים המפורסמת ביותר, וילמה (ואל) אורליקוב, שנפטרה ב-1990.

להפתעתי גיליתי את כל הסיפור עצמו, מילה במילה, בכתבה מ-2009 ב"גלוב אנד מייל", עיתון קנדי ותיק ונפוץ שעומד בשורה אחת עם ה"טיימס" הבריטי ו"הניו יורק טיימס" האמריקאי. הרי היא לפניכם. "הגרדיאן" פשוט חזר על הסיפור הזה, והביא בסופו התפתחויות בתביעות המשפטיות מהשנה שעברה.

מעניין למה ואיך נזכרו לפתע פתאום בשערורייה הישנה, לאחר שהעליתי אותה באוב אצלי בבלוג; צירוף מקרים תמוה, שכן לא צצו שום גילויים חדשים לאחרונה. שמחתי שקרן נויבך שמה לב לכך והזמינה אותי להתראיין בנושא. אשאיר לחוקר מומחה במדעי התקשורת לנתח מה אירע כאן, וזאת במסגרת השתנות אופייה של עבודת העיתונות בעידן שבו אנו חיים.

על הפסיכיאטר מחולל השערורייה

ד"ר יואן קמרון, פסיכיאטר ממוצא סקוטי שחי מצעירותו בארה"ב ואחר כך בקנדה, הוזמן בשנת 1943 לאוניברסיטת מק'גיל במונטריאול, אחת האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר בעולם, לייסד את החוג לפסיכיאטריה. קמרון הזמין לצוות המייסד מומחים מרחבי העולם. באמצעות מענק מקרן רוקפלר ואחוזה שניתנה במתנה מסֶר יו אלן נוסד "אלן ממוריאל" במונטריאול כמכון מחקר של אוניברסיטת מק'גיל. קמרון היה המנהל הראשון שעמד בראשו. ד"ר קמרון נחשב לאחד הפסיכיאטרים הנאורים והמובילים ביותר בקנדה ואף בעולם כולו. הוא גם היה הנשיא הראשון של איגוד הפסיכיאטריה העולמי. חבריו נהגו להתלוצץ שאזל מלאי הכיבודים האפשריים עבורו. ד"ר קמרון אף שימש כעד מומחה במשפטי נירנברג ואבחן את רודולף הס כלוקה באמנזיה. בביוגרפיה שלו התוודה הס שזייף את האמנזיה.

קמרון הבחין בין אוכלוסיות חלשות לחזקות. אלה שהיו עם חרדות או חוסר ביטחון שהוטרדו ממצבו של העולם כונו חלשים. הם התקשו להתמודד עם החיים וקמרון חשב שיש להרחיקם מהחזקים כי השפעתם רעה. זו למעשה תפיסת האֶאוּגֶנִיקָה שעקרונותיה החלו להתגבש בתחילת המאה ה-20; יושמו באידיאולוגיה הנאצית ועדיין תקפים חלקית.

קמרון האמין שלפסיכיאטריה יש תפקיד חברתי מרכזי בעניין הזה. כפי שנוקטים אמצעים נגד התפשטות זיהומים מידבקים, כך בדיוק יש לעשות לגבי חולי נפש ומחלות נפש, שגם הן מידבקות. מוזיקת רוק נעשתה לדעתו על ידי חולי נפש והדביקה המונים. דוגמה אחרת שנתן מעניינת יותר: הוא כתב מאמר על הדרך שבה הרעילו השלטונות בגרמניה הנאצית את תודעת האזרחים באמצעות הפצת חרדות ונוירוזות.

קמרון

ד"ר יואן קמרון

המוסד "אלן ממוריאל" בניהולו הופעל על בסיס "דלת פתוחה", המאפשר לחולים לעזוב אם ירצו, בניגוד ל"דלת הסגורה" שהייתה נהוגה אז. בשנת 1946 ייסד קמרון את המודל של אשפוז יום הראשון מסוגו בצפון אמריקה (נועד למנוע אשפוז מיותר ולאפשר למטופלים להישאר בקהילה ובמשפחה). אבל אז, בתהליך הדרגתי, החל הרופא הנאור והנערץ לבצע ניסויים מוזרים במטופליו, שהלכו ונעשו מוזרים יותר ויותר, עד כדי כך שהרס את מוחם של מאות אנשים.

הטכנולוגיה שהתפתחה בקצב מואץ הובילה אותו למחשבה שהשיג פריצת דרך מדעית גדולה: תיקון מוח אנושי פגום כביכול על ידי "ניקוי" יסודי והפיכתו ללוח חלק. שיטתו נקראה psychic driving ו-depatterning. קמרון חשב שפיתח דרך להכחיד סכיזופרניה, כביכול, באמצעות מחיקת התכנים והזיכרונות של תודעת ה"מטופל" ושתילת זיכרונות ותכנים חדשים. במושגי ימינו ניתן לכנות זאת כסוג של פרמוט ותכנות. עמיתו לשעבר של ד"ר קמרון, ד"ר פיטר רופר, סיפר: המטרה הייתה באמת למחוק את דפוסי המחשבה וההתנהגות שהזיקו לחולה, ולהחליף אותם בהתנהגות אחרת ובדפוסי מחשבה בריאים. התוצאה בפועל הייתה יצירת צמחים אנושיים.

פרויקט MK-Ultra

סוכנות הריגול האמריקאית השיקה את הניסויים לאחר סיום מלחמת קוריאה ב-1953, בעקבות שובם של החיילים האמריקאים מהשבי הקוראני. התברר שחלקם החזיקו באידיאולוגיה קומוניסטית והיו ביקורתיים מאוד כלפי אורח החיים האמריקאי. ניסויים אלה נמשכו בתקופת המלחמה הקרה הראשונה עד 1964. ב-CIA היו משוכנעים שהקומוניסטים מצאו את המפתח לשטיפת מוח, וניסו לפתח בכל מחיר שיטה משלהם. במסגרת הפרויקט שנקרא MK-Ultra מימנו ה-CIA סדרה של ניסויים סודיים לשטיפת מוח במקומות שונים, ומ-1956 עד 1964 גם במוסד היוקרתי שניהל קמרון. הממשלה הקנדית טענה לאחר חשיפת הפרשה שלא ידעה על הפרויקט, ושהמימון נעשה באופן בלעדי על-ידי הקרן ל"חקר האקולוגיה האנושית" במסגרת אוניברסיטת מק'גיל.

בין השנים 1957 ל-1961, ה-CIA העביר כ-62 אלף דולר לכיסו הפרטי של ד"ר איוון קמרון, מנהל בית החולים אלן ממוריאל, אבל אין "אקדח מעשן" המוכיח שקמרון ידע כי המימון הגיע מה-CIA. הניסוי הסתיים ב-1964 וקמרון מת שלוש שנים אחר כך מהתקף לב בזמן טיפוס הרים.

שיטות "הטיפול" שלו היו איומות באופן שהיום הוא בלתי נתפס, כאילו נהגו במוחו של תסריטאי סרטי אימה יצירתי במיוחד: שימוש אינטנסיבי ב-LSD, היפנוזה, השמעה של מסרים מוקלטים במשך 16 שעות ביממה ברציפות, ובמקרים מיוחדים במשך כל היממה. ב"הארץ" בכתבה שתורגמה מ"הגרדיאן" סופר כי "במקרים מסוימים הושמעו המסרים חצי מיליון פעמים". המסרים נלקחו משיחותיו של קמרון עם כל מטופל, והתמקדו במשפטי מפתח טעונים מאוד עבור אותו המטופל. בשבועות הראשונים המסרים היו שליליים ובאחרונים התחלפו במסרים חיוביים. בשלב הראשון המאושפזים זרקו את האוזניות, ולכן סגרו אותן בתוך קסדות נעולות. אחרי שהמאושפזים נטרפו והחלו להטיח את ראשיהם בקירות, החליט קמרון להשרות עליהם תרדמת ב"חדרי שינה" בעזרת תרופות [קוקטייל השינה שניתן שלוש פעמים ביממה: 100 מ"ג תורזין (טרוקטיל); 100 מ"ג פנובארביטאל; 100 מ"ג Seconal סקונל; 150 מ"ג Veronal ו-10 מ"ג פנרגן (Promethazine)], ולהשמיע להם את ההקלטות כרצונו במשך פרק זמן ממוצע של 15 עד 30 יום של שינה תחת סימום, ובמקרים מסוימים עד 65 יום, בשילוב מינון מאסיבי של נזעי חשמל – שלוש פעמים ביום.

החולים לא קיבלו הסברים ולא נתנו את הסכמתם (הכוונה ל"הסכמה מדעת" או informed consent). האנשים הצליחו לעתים לקום ממיטותיהם ולהתהלך כסהרוריים, ונראו משתינים על הרצפה. הצרחות במחלקה הפכו עניין שבשגרה ולא שינו דבר בהתנהלות הצוות. חלקם הצליחו לבטא את תלונותיהם ברהיטות יחסית (תועדו ציטוטים בתיקים הרפואיים), אבל ייחסו את דבריהם למצבם הנפשי.

קמרון כתב על שלושה שלבים נפרדים שעובר המטופל הטיפוסי שלו – בדרך כלל אישה. בראשון, הסובייקט איבדה הרבה מזיכרונה אבל עדיין ידעה איפה היא, למה היא שם, ומי האנשים שטיפלו בה. בשלב השני היא איבדה את תחושת הזמן והמרחב, אבל עדיין רצתה לזכור. אי יכולתה לענות על שאלות כמו "איפה את?" ו"איך הגעת לכאן?" גרמה לה חרדה ניכרת. בשלב השלישי, החרדה נעלמה לגמרי. קמרון כתב כך על המצב שהגיעו אליו מטופליו בשלב השלישי: "מצב דחק מעניין ביותר של צמצום טווח הזיכרונות המשמש בדרך כלל להעשרת הדיבור. המטופל מדבר אך ורק על תחושות הרגע הנוכחי וכמעט רק במונחים קונקרטיים. דבריו אינם מושפעים כלל מזיכרונות קודמים, וגם הם אינם נשלטים בשום אופן על ידי ציפיותיו לעתיד. הוא חי בהווה. כל הסימפטומים הסכיזופרניים נעלמו, ויש אמנזיה מוחלטת של כל אירועי חייו".

יותר ממחצית מטופליו של קמרון לא התאוששו לגמרי מניסויים אלה (ר' בצילום הבא). אציין רק שהיו אפקטים מיוחדים להעצמת "הטיפול" בקרב מטופלים קשי עורף, אבל לא הצלחתי להתמודד נפשית עם התיאורים, ודילגתי עליהם. הפרטים נלקחו מהספר "The Search for the Manchurian Candidate " של ג'ון מרקס, שהכתבה הראשונה ב"ניו יורק טיימס" התבססה על מחקריו.

Screenshot 2018-05-20 14.00.52

ד"ר דונלד האב, שהיה ראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת מק'גיל במקביל לכהונתו של קמרון כראש החוג לפסיכיאטריה, אמר עליו: "הוא פעל בהשראת אוסף רעיונות מחריד שלא היה ראוי להתייחסות אינטלקטואלית. אם בוחנים את הדברים שעשה ושכתב, הם מעוררים גיחוך. אם היה לי סטודנט לתואר שני שהיה מעלה רעיונות דומים, הייתי משליך אותו לכל הרוחות. קמרון לא היה מוצלח כחוקר; הוא בלט בגלל כישוריו הפוליטיים". כרגיל במקרים אלה איש לא העז לומר דבר בגלוי בזמן ביצוע הפשעים בגלל עמדות הכוח וההשפעה של האיש.

חשיפת השערורייה

בעלה של וילמה אורליקוב, אחת ממאות קורבנות הניסויים, היה דייוויד אורליקוב, חבר מכובד בבית הנבחרים של קנדה מ-1962 עד 1988. יום אחד, ב-2 באוגוסט 1977, קרא אורליקוב כתבה ב"ניו יורק טיימס" "Private Institutions Used In CIA Effort To Control Behavior", שבה הוזכר בין היתר גם שמו של ד"ר קמרון שטיפל ברעייתו.

העיתונאי ניקולס הורוק התבסס בכתבה על עבודתו ג'ון מרקס, דיפלומט לשעבר במשרד החוץ האמריקאי, שחקר את פעולות ה-CIA באמצעות חוק חופש המידע. שנתיים לאחר מכן פורסמו גילוייו של מרקס בספרו שהוזכר לעיל: "The Search for the Manchurian Candidate".

ג'ון מרקס

                            ג'ון מרקס בצעירותו

הניסויים באלן ממוריאל במונטריאול היו רק חלק קטן ממכלול. התברר כי כמה מכוני מחקר, מוסדות רפואיים בולטים ובתי חולים ממשלתיים בארה"ב ובקנדה היו מעורבים בפרויקט חשאי בעלות של 25 מיליון דולר שביצעה סוכנות הביון האמריקאית כדי ללמוד לשלוט במוח האנושי.

לאונרד רובינשטיין, מהקרן ל"חקר האקולוגיה האנושית" שהייתה הצינור בין ה-CIA לד"ר קמרון, סיפר בכתבה ב"ניו יורק טיימס" על הקשר עם המפעיל מסוכנות הביון, הקולונל ג'יימס מונרו: "זה היה קשור ישירות לשטיפת מוח. הם חקרו שטיפת מוח בקרב חיילים שהיו בקוריאה. אנחנו במונטריאול התחלנו להשתמש בכמה מהטכניקות האלה". רובינשטיין סיפר גם כי הם קיוו שטכניקות שטיפת המוח יכולות להועיל לטיפול בחולים ולמחוק רגשות והתנהגויות שליליים.

הניסויים נעשו גם על אנשים בריאים. רובינשטיין סיפר כי במהלך ניסוי בחסך חושי הושמו כ-20 עד 30 אחיות בחדרים אפלים ודוממים למשך חצי שעה. "זה הרבה זמן", אמר רובינשטיין. אחות אחת נתקפה חרדה וחשבה שיש נחשים מתחת לכיסא. כמה חודשים לאחר מכן לקתה בסכיזופרניה והזדקקה לאשפוז. רובינשטיין הוסיף כי לחוויות כאלה יכולה להיות השפעה עמוקה על אנשים מסוימים.

חבר הפרלמנט אורליקוב פתח בהליכים משפטים וב-1980 תבע את ה-CIA בשם אשתו ושמונה מטופלים נוספים (על הפיצויים בהמשך). ב-1980 חשפה העיתונאית אדריאן קלרקסון, לימים מושלת קנדה, בתוכנית תחקירים the fifth estate קנדית את גודל הטרגדיה האנושית, וכמה אנשים סיפרו את סיפוריהם בפומבי בפעם הראשונה. היא ראיינה גם את ג'ון ג'יטינגר הפסיכולוג הראשי של ה-CIA בתקופה ההיא, שחלקו בפרשה התמקד בפיתוח מבדקי אישיות. ג'יטינגר סיפר מדוע ה-CIA פנו דווקא לקמרון.

בספרה "דוקטרינת ההלם" כתבה נעמי קליין שה-CIA לא חיפשו אצל ד"ר קמרון שיטה יעילה לשטיפת מוח בלבד, אלא התלהבו מעצם יצירת שיטת עינויים חדשה שעשויה "לחלץ מידע ממקורות עמידים", קליין הוסיפה שמחקרים אלה שימשו לכתיבת מדריכי עינויים המשמשים עד ימינו במתקן המעצר בגואנטנמו (פרק 1 "מעבדת העינויים" עמ' 37–63).

הפיצוי

המשפט שניהל חבר הפרלמנט דייוויד אורליקוב בשם רעייתו ושמונה מקורבנות הניסויים הנוספים נמשך 8 שנים. ב-1988, ה-CIA הסכימו לשלם לתשעה מהחולים 750,000$ בסך הכל בהסדר מחוץ לבית המשפט (קצת יותר מ-80 אלף דולר לכל אחד).

במהלך השנים שחלפו עד ההכרה הפומבית במה שעברו המטופלים ב"אלן ממוריאל", הממשלה בקנדה התנערה מאחריות, וטענה כי לא ידעה על הניסויים. בפועל הממשלה הקנדית מימנה את הניסויים ב"אלן ממוריאל" בסכומים גבוהים יותר מאלה ששילמו האמריקנים. הניסויים של ד"ר קמרון מומנו בסכום של חצי מיליון דולר על-ידי המחלקה הפדרלית של הבריאות והרווחה של קנדה בשנות החמישים. כאשר גילתה זאת לינדה מק'דונלד, אחת קורבנות הניסויים, היא תבעה את ממשלת קנדה ב-1988. ב-1992 נפסק כי יש לפצות אותה לצד 76 קורבנות נוספים של ד"ר קמרון במאה אלף דולר כל אחד, בתמורה לחתימת ויתור על הזכות לתבוע את הממשלה או את בית החולים. עם זאת, הוצהר כי הדבר נעשה מ"מניעים הומניטריים" ללא לקיחת אחריות וללא הכרה בעוול.

לקראת מותו ב-1998 ביקש חבר הפרלמנט אורליקוב מחברו למפלגה הדמוקרטית החדשה, סוונד רובינסון, להמשיך את המאבק ולדרוש פיצוי ממשלתי עבור קורבנות הניסויים ובני משפחותיהם, והמאבק אכן נמשך.

בשנת 2004, לאחר עוד קרב משפטי, קבע שופט קנדי כי עוד 250 קורבנות, או יורשיהם, יהיו רשאים לבקש פיצויים מממשלת קנדה. אליסון סטיל, בתה של אחת הקורבנות, נקטה צעדים משפטיים נגד ממשלת קנדה ב־2015, והגיעה לפשרה בשנה שעברה. היא קיבלה פיצוי בסך 100 אלף דולר קנדי בתמורה לחתימה על הסכם סודיות. לדברי עורכת הדין שלה, אלן סטיין, היו מקרים נוספים שבהם נחתמו הסכמי סודיות.

 סיפור אחד מני רבים

לסלי אורליקוב הבת של וילמה אורליקוב סיפרה: "הייתי בערך בת שבע כשאמי נסעה למונטריאול ב-1956 בפעם הראשונה. כשחזרה משם כבר הייתי בת 12. זה היה סיפור משפחתי קשה מאוד. אמי סבלה מדיכאון לאחר לידה ולא קיבלה טיפול הולם. היא הייתה חלק מהניסויים לשליטה במוח שהותירו אותה שבר כלי וכולנו נפגענו מכך". אורליקוב איבדה את זיכרונה, נסוגה לשלב ינקותי ואף לא שלטה בסוגרים. מסמכים משפטיים הראו כי קיבלה 16 מנות של LSD ומינון מאסיבי של נזעי חשמל. לאחר שנים של טיפול ממושך ויקר חזרה לתפקד במידה חלקית. היו לה רגשות מעורבים לגבי קבלת הכסף, כי ה-CIA לא הסכימו לקבל על עצמם כל אחריות. התגליות במהלך המאבק המשפטי כמעט קרעו את המשפחה. 

וילמה

וילמה (ואל) אורליקוב

"בהתחלה אמי חשבה שקמרון הוא אלוהים, ושהוא לא יכול לטעות", סיפרה הבת, "לאחר מכן כשהוכח שהרופא מומן על ידי ה-CIA, היא השתוללה מזעם והייתה מדוכאת זמן רב. לדעתי הממשלה הקנדית לא העניקה לקורבנות הניסויים תמיכה מספקת, ועדיין לא הודתה בעוול שנעשה להם. וכך גם ה-CIA. הם כן נתנו כסף לחלק מהאנשים ששרדו, אבל בשלב כזה שעבור רובם זה כבר היה מאוחר מדי".

ב-2006 התראיינה לסלי אורליקוב הבת של וילמה אורליקוב ל"סקוטסמן", עיתון סקוטי ארצי; ב-2009 התראיינה גם נכדתה של וילמה אורליקוב, האמנית שרה אן ג'ונסון לעיתון הקנדי "גלוב אנד מייל", וכעת ב-2018 מראיינים שוב את הנכדה שרה ב"הגרדיאן".

אל תחמיצו את יורשו של קמרון שטוען בסרט התיעודי הראשון מ-1979 כי הניסוי היה קשה לצוותים יותר מאשר למאושפזים, ואת תגובתה של וילמה (ואל) אורליקוב למשמע הדבר. אין חדש תחת השמש. החל מדקה 34:

הערה לסיכום

הנושא מעלה הרהורים קשים ביחס לכמה מאושפזים הלכודים בתנאי בידוד ממושך בבית החולים שער מנשה. בתוכניתה “סדר יום עם קרן נויבך” חושפת העיתונאית זה כשנתיים פרשיות קשות במוסד זה: קשירה בארבע גפיים לאורך שבועות ארוכים, כמו גם בידוד בתנאים תת-אנושיים שנמשך חודשים ואף שנים ארוכות. השמות (הבדויים) מתחלפים: סיון, טל, דניאל, נועם וכו’. ד”ר שרון שליו, מומחית בינלאומית להפרדה, בידוד וקשירות, קבעה כי התנאים בהם מאושפזים אנשים אלה בשער מנשה הם בגדר עינויים לכל דבר ועניין. כתבתי כאן על מה שקרה במוסד אלן ממוריאל לפני כשישים שנה. מעניין מה ייכתב בעוד שישים שנה על המוסד שער מנשה.

שני מראי מקום

מעבודתו של קמרון על depatterning ו-psychic driving (הכותרות כה מלומדות)

Production of Differential Amnesia as a Factor in the Treatment of Schizophrenia," Comprehensive Psychiatry, Cameron 1960, 1, p. 26-34

 Effects of Repetition of Verbal Signals upon the Behavior of Chronic Psychoneurotic Patients, Cameron, Leonard Levy, and Leonard Rubenstein, Journal of Mental Science, 1960, 106, 742

שלוש מכות ביום אחד

יום קשה עבר על כוחותינו.

מסרבת להתרשם מהממצאים הקשים של דוח מבקר המדינה החדש על מערך האשפוז הפסיכיאטרי הממשלתי, כי הממצאים האלה  הם קופי-פייסט של הדוח הקודם ושל הדוח שקדם לקודם ושל זה שקדם לזה שקדם לקודם, וכך הלאה!

להלן ציטוט מהכתבה של עידו אפרתי ב"הארץ" היום:

תנאים של ביזוי ופגיעה בכבוד

 המצב הטעון מתרחש בסביבה שהיא המוזנחת ביותר במערכת הבריאות, וככל הנראה בשירות הציבורי בכלל.

מצבם הפיזי הרעוע של בתי החולים הפסיכיאטרים נודע כבר שנים רבות, אבל לא השתנה ולמשרד אין גם תכנית בינוי עתידית לשינוי המצב.

"הצבע והטיח מתקלפים ויש נזילות מים, רטיבות ועובש; משקופי דלתות ומיטות שבורים; המקלחות והשירותים אינם ראויים לשימוש", כתב המבקר והוסיף כי התנאים החמורים הם 'ביזוי ופגיעה בכבודם של המטופלים'.

אבל מה שהכי מרעיש פה הוא עניין אחר: בתגובה הארוכה של משרד הבריאות – 5 פסקאות ארוכות ומייגעות – לא מוזכר אפילו במילה אחת פיתוח "הבתים המאזנים" – חלופות האשפוז שהאגף לבריאות הנפש עצמו ניסח את הסטנדרטים לרגולציה שלו. זה חמור מאוד.

מה דעתך על כך, ראשת בריאות הנפש במשרד הבריאות, ד"ר טל ברגמן-לוי?

מה דעתך על כך מנכ"ל משרד הבריאות, מר משה בר סימן טוב?

זו הייתה המכה הראשונה.

בכירי המקצוע תמיד מדגישים את בעיית התשתיות הנוראיות, שכן היא גם גלויה לעין כול וגם לכאורה לא באחריותם. אבל בכל הזדמנות הם מתנערים מסוגיית יחסי האנוש והגישה המקצועית של הצוותים, שכן לדבריהם כוח האדם הוא החוזקה של המערכת ומדובר באנשי מקצוע טובים ומסורים מאין כמותם. בחלומות.

עברנו את דוח בזכות על הקשירות; עברנו את מקרה "נועה" בשיבא; עברנו את ההמתנה הממושכת לפרסום מסקנות הוועדה להגבלות הקשירה; עברנו את ההמתנה הממושכת לפרסום הנהלים החדשים והתאכזבנו שהם לא היו אחד לאחד עם המלצות הוועדה…

ואז קראנו היום בישראל היום:

תלונה: מטופלת בהיריון נקשרה במשך 12 שעות

חשיפה • במחלקה הפסיכיאטרית בביה"ח הדסה הזריקו למטופלת זריקת הרגעה והעבירו אותה בכוח לחדר הקשירות • מטופלת נוספת נקשרה במשך 5 שעות משום שסירבה לקבל זריקה • משרד הבריאות: המקרים ייבדקו

מה שהזכיר לנו את הכתבה ההיא על מקרה מסמר שיער וכאן יולדת הדסה בגרסת הדפוס גם הוא במחלקה הפסיכיאטרית בבי"ח הדסה, זוכרים? הנה:

יולדת באפילה: ליאורה (שם בדוי) היא אישה צעירה, בסוף החודש השביעי להריונה, שאושפזה, בשל מצבה הנפשי הקשה, בחדר בידוד במחלקה הפסיכיאטרית בהדסה עין כרם • לילה אחד היא ילדה שם לבדה, בלי שאיש ייענה לקריאותיה • במהלך הלידה נחבט ראשה של התינוקת ברצפה וכיום היא סובלת משיתוק מוחין ומפיגור • בפסק הדין באחת הפרשות הרפואיות החמורות שנחשפו בישראל קבע בית המשפט שבית החולים התרשל בטיפולו במאושפזת • "ישראל שישבת" חושף: כך ניסה בית החולים הדסה עין כרם לחמוק מאחריות

אז מה יהיה, ד"ר טל ברגמן לוי?

מה יהיה, מר משה בר סימן טוב?

שימו לב שפעמיים לא פניתי לסגן/שר/סגן-שר הבריאות הרב יעקב ליצמן שעסוק בלהתחמק מעניינים בוערים. לפי דוח מבקר המדינה שהוזכר לעיל, לא רק שלא פעל כנדרש גם למניעת עישון, מתברר שהוא דווקא התערב באופן אקטיבי לטובת תעשיית הטבק, אבל העיקר שהשבת לא תיפגע.

אז אחרי שתי המכות היומיומיות וה"נורמליות" האלה אין מנוס מהמסקנה: ממלכת האשפוז בבריאות הנפש רקובה מהשורש. ולא רק היא.

כמעט סיימתי לכתוב, ואז ניחתה כמו פטיש 5 ק"ג המכה השלישית בכתבה נוספת:

ההסתדרות הרפואית קוראת להתעלם מהנחיות משרד הבריאות לצמצם קשירת מטופלים

יו"ר ההסתדרות טוען כי משרד הבריאות פרסם את ההנחיות בלי שהוקצו המשאבים הנדרשים כדי ליישמן בפועל. לדבריו יש צורך בתכנית למניעת צפיפות בבתי החולים הפסיכיאטריים והוספת תקנים

אנשי ההסתדרות הרפואית, אנא קראו על עבודתו של פרופ' זאב קפלן מנהל המרכז לבריאות הנפש בבאר-שבע. הנה ציטוט מכתבה שפרסמתי ב"הארץ" ב-22 ביוני 2015:

"ניתן ללמוד מן התוכנית (פיילוט) שמיושמת בימים אלו, החל מדצמבר 2014, במרכז לבריאות הנפש באר שבע. שם הגדירו את צמצום הקשירה כיעד מרכזי למרות ההחמרה בפרופיל המתאשפזים והאחוז הגבוה יחסית של המתאשפזים בכפייה. בדו"ח של המרכז על התוכנית דווח כי מינואר 2014 עד החלת התוכנית עמד מספר הקשירות לחודש על כ-90 בממוצע, ואילו מספר הקשירות הממוצע לחודש בשלושת החודשים מאז החלתה ירד לכ-30.

גם שעות הקשירה בפועל צומצמו – בסך הכל ירד מספר שעות הקשירה מ-650 בממוצע לחודש, לפחות מ-200 לחודש. במסגרת התוכנית הוחלט גם להצמיד איש צוות לכל מטופל שעשוי להתנהג באלימות. ורק אם אין זה עוזר – נעשה שימוש בחדר בידוד. קשירה היא רק חלופה אחרונה, וגם אז, על אחות חובה לבדוק את האדם הקשור כל חצי שעה ולהעריך את מצבו. בנוסף, היא יכולה להתירו לאור התרשמותה מחלוף מסוכנותו ולעדכן את הרופא בדיעבד. קיימת גם אפשרות להכניס  בן משפחה על פי בקשת המטופל לחדר ההגבלה ובאישור מנהל המחלקה. 

זאת ועוד, ננקטו קו של הסברה, חינוך למודעות ותרבות ארגונית המשדרים שקשירה היא שלילת חירותו של אדם ויש להשתמש בה אך ורק באין ברירה ובמקרים חריגים. שינוי מערכת נוקשה ומאובנת לא נעשה בן יום. בשלב ראשון יש לעגן את הפיילוט מבאר שבע בנוהל כתוב שיחייב את כל המוסדות בארץ, ובשלב מאוחר יותר לבטל כליל את הקשירה המשפילה והטראומטית ולאמץ חלופות."

את כל זאת עשה פרופ' זאב קפלן ללא תקציב ייעודי וללא תוספת בכוח אדם.

יש לכך הסבר אחר: רוח המפקד, או "במקום שבו אין אנשים היה איש".

kaplan

לאונרד כהן אהב אותנו

בתקשורת מבליטים הופעות של אמנים במחלקות שבהן מאושפזים ילדים חולי סרטן, והדבר כמובן נכון וטוב וראוי, אבל מה עם הופעות בבתי חולים פסיכיאטריים שבהם מאושפזים – שבועות וחודשים – צעירים ומבוגרים?

מעבר למסר התרבותי והאנושי זה גם צעד נכון להקטנת הסטיגמה. ואם יאמרו האמנים שהם חוששים להופיע ב"בית משוגעים", הבה נספר להם על ליאונרד כהן שאהב להופיע במוסדות כאלה. השראה לא רעה, לא? הסכיתו ושמעו.

796ace187f961fe625101f58975886dc

                                     לאונרד כהן (21 בספטמבר 1934 – 7 בנובמבר 2016)

בוב ג'ונסטון המפיק של כהן בתחילת דרכו סיפר שכהן אמר לו: "אני רוצה לנגן בבתי חולים פסיכיאטריים", והוא אכן ארגן עבור כהן הופעות כאלה […]

המוזיקאי רון קורנליוס (שתיעד את הדברים ביומניו. דליה) נזכר בפעם הראשונה שלאונרד סיפר לחברי הלהקה על הכוונה שלו לנגן בבתי חולים פסיכיאטריים. "היינו במלון מייפר והוא אמר, 'אנחנו הולכים ליהנות מהסיבוב הזה. אנחנו הולכים לראות כל מיני ערים, ולפעמים גם לבלות בהן יומיים-שלושה. וכשלא נופיע אני רוצה להופיע במוסדות לחולי נפש.'  אמרתי לו, 'מה? אני לא הולך להופיע בשום מוסד של פסיכים. כן, אני אופיע באלברט הול, אבל אל תביא אותי בחשבון לבית למשוגעים'. ואז הם דיברו ודיברו ודיברו עד שבסוף לאונרד אמר, 'רון, תבוא רק בפעם הזאת'. אחרי שראיתי מה המוזיקה עשתה לאנשים האלה, בסופו של דבר נהניתי מהרבה הופעות מהסוג הזה, והופענו בהרבה מוסדות כאלה בכל אירופה, בקנדה, אפילו בארה'ב". לאונרד לא אמר מדוע הוא רוצה לנגן במוסדות לחולי נפש, וחברי הלהקה לא שאלו. […]

ב-1974 סיפר לאונרד לעיתונאי סטיב טרנר, שהוא נמשך לבתי חולים פסיכיאטריים כי הוא "מרגיש שניסיון החיים של אנשים רבים במוסדות לחולי נפש עושה אותם קהל אוהד ליצירתי. במובן מסוים כשמישהו מתאשפז בבית חולים לחולי נפש מרצונו או בכפייה, הוא כבר הכיר בתבוסה אדירה. במילים אחרות, הוא כבר עשה בחירה. הרגשתי שמרכיבים של בחירה ותבוסה אלה תואמים מרכיבים מסוימים שמהם עשויים שיריי, ושתשרור הזדהות רגשית בין אנשים שחוו חוויות אלה לבין החוויות שתועדו בשיריי."

בראיון שהעניק בשנת 1969 אמר לאונרד, "תמיד אהבתי את האנשים שהעולם נוהג לכנות 'מטורפים'. נהגתי להסתובב ולדבר עם זקנים כאלה או עם מכורים לסמים. הייתי בסך הכל בן 13 או 14 ואף פעם לא הבנתי למה אני נמשך אליהם פרט לכך שהרגשתי איתם בנוח". היה בזה גם אלמנט של גורל לאור ההיסטוריה הפרטית שלו ושל אמו. […]

ב-28 באוגוסט 1970 הופיע ליאונרד כהן ולהקתו בבית חולים הנדרסון בסאטון  בדרום לונדון, יומיים לפני הופעתו בפסטיבל האי וייט ב-1970 שבו נכחו 600 אלף צופים […] בניגוד לג'וני קאש, שהוציא שני אלבומי כלא (מהופעותיו בבתי כלא. דליה) שזכו להצלחה, לאונרד לא הוציא אלבום מההופעה בבית החולים הדרסון, אבל קיימת הקלטה של ההופעה והיא טובה. איאן מילן, שהיה גם טכנאי הקלטות חובב, הקליט את המופע על טייפ סלילים בעל ארבעה ערוצים.

הקונצרט התחיל בסביבות שבע בערב בעלייה גבוהת התקרה של המגדל. בחדר הייתה במה, אלא שהיא הייתה קטנה כל כך שלאונרד נאלץ לעמוד על הרצפה. הוא עמד מתחת לאחד החלונות הגבוהים והצרים שהקנו לחלל חזות של אולם תפילה. […]

לקהל אמר לאונרד, "אתמול בלילה דיברתי עם מישהו. רופא. אמרתי לו שאני בא לכאן. הוא אמר, 'יש כאן חבורה קשוחה של משוגעים צעירים'. לאונרד ניגן את צלילי הפתיחה של 'ציפור על תיל' והפסיק. "מתחשק לי לדבר. כשהיינו למטה מישהו הזהיר אותי שאתם לא מפסיקים לדבר. שזה פסיכוטי. שזה מידבק." נראה שכך היה. לאונרד דיבר הרבה בין 11 השירים ששר והשיר שהקריא בהופעה שנמשכה 80 דקות. ובדרך כלל נשמע הרבה יותר חופשי מאשר בקונצרטים הרגילים. הוא סיפר שהרומן שלו ושל מריאן דעך בהדרגה וגווע, וסיפר את סיפורי הרקע של השירים. […]

תמונת ליאונרד כהן

בסרט התיעודי מ-1965 (ר' בהמשך) כהן רשם על מראה: "caveat emptor", שפירושו "ייזהר הקונה" (כלל בדיני חוזים שלפיו המוכר אינו ערב לטיב הסחורה אלא אם התחייב במפורש) ואמר: "יידע אדם הצופה בי שאין זה נטול הונאה לגמרי".

במהלך ההופעה היה הקהל דומם, מרותק. כאשר לאונרד והלהקה סיימו שיר, היו מחיאות הכפיים נלהבות. "באמת רציתי לומר שזה הקהל שחיפשנו", אמר ליאונרד, ונשמע נרגש ומאושר, "אף פעם לא הרגשתי כל כך טוב בזמן הופעה מול קהל." נראה שפגועי נפש גרמו לליאונרד ולשירים שלו להרגיש בבית. בהמשך אותה שנה הופיעו ליאונרד והלהקה במוסדות אחרים לחולי נפש. "ההופעות האלה", אומר דונובן, "כל אחת ואחת מהן, היו אחד הדברים הכי טובים שקרו במהלך סיבוב ההופעות, עם הדרך שבה המאזינים התבייתו על מה שליאונרד עשה והאינטראקציה שלו איתם".

 בתחילת נובמבר 1970 הם ניגנו בבית החולים הפסיכיאטרי נאפּה – צבר עצום של בניינים ניאו-גותיים מהמאה ה-19 שהתפרסו על שטח של 750 דונם במחוז היין של קליפורניה. בקליפורניה הייתה ללהקה זמרת ליווי זמני מישל פיליפס מלהקת האימהות והאבות. כמה ימים קודם לכן, בערב כל הקדושים, פיליפס נישאה לשחקן דניס הופר. ליאונרד שהופר ראה בו חבר היה בטקס. "אז גררנו גם את הופר לבית החולים, אומר ביל דונובן. "בדרך הוא לקח אסיד". החומר התחיל לפעול בדיוק כשהלימוזינה הגיע למוסד. כאשר התחילו להוריד את הציוד, הם ראו את אנשי הצוות מכניסים את המטופלים לבניין שבו הייתה ההופעה. רבים מהמטופלים היו בכיסאות גלגלים; אחרים הלכו כפופים וגררו רגליים. רבים מהמטופלים בבית החולים סבלו מפגיעות קשות וקיבלו טיפול תרופתי מסיבי; היה גם אגף לפושעים פסיכופתים. "כאשר הופר ראה את זה", מספר דונובן, "הוא התחרפן כאילו ראה את 'ליל המתים החיים' או משהו. הוא זינק בחזרה ללימוזינה, נעל את הדלת מבפנים ולא הסכים לצאת". ליאונרד, שהופיע לפני המטופלים, שר וניגן ודיבר קצת, ואחר כך ירד בקפיצה מהבמה והסתובב ביניהם עם הגיטרה, "וכל מי שהיה יכול לעמוד על רגליו הלך בעקבותיו סביב החדר וכולם עלו לבמה וירדו ממנה". […]

"נער אחד קם על רגליו והתחיל לצרוח על ליאונרד באמצע שיר עד כדי כך שהפסקנו לנגן. הצעיר אמר, 'יופי, אתה משורר גדול, אמן גדול, אתה בא לכאן, הלהקה שלך איתך, יש איתך בחורות יפות, אתה שר את כל המילים היפות וכל זה, אבל מה שאני רוצה לשאול אותך, חבר, זה מה אתה חושב עליי?

וליאונרד פשוט ירד מהבמה והחזיק את הבחור בזרועותיו, וחיבק אותו".

הקטעים הנ"ל (בפונט כחול. ההדגשות שלי) מהביוגרפיה המוערכת החיים של לאונרד כהן/ סילבי סימונס, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2013 (עמ' 232 – 236), להלן הביוגרפיה.

ספר לאונרד

שנה לאחר מלחמת יום כיפור סיפר כהן בראיון למוסף "7 ימים" שמלבד הופעות מול חיילים באותן שנים הוא גם עשה לעצמו הרגל להופיע ברחבי העולם בבתי חולים לחולי נפש. תחת הכותרת, "לאונרד כהן: מדוע החלטתי לא להתאבד", חושף כהן:

כהן ב-7 ימים 1974

"מצאתי שאותם אנשים שאנחנו מכנים מוכי-גורל, הם הקהל האידיאלי להבין את השירים שלי", כך אמר אז הזמר שבקלות אפשר להגדירו כדיכאוני, "בעיקר משום ניסיון החיים שלהם, שהוביל אותם לבין קירות המוסד הסגור. גם אני חשבתי פעם על התאבדות, אולם הגעתי למסקנה כי יהיה זה לא הוגן כלפי אנשים שיוותרו בחיים אחרי. משום שמה קורה? אדם מסיים את חייו במו ידיו ומותיר אחריו את כל ידידיו ובני משפחתו, אחוזים רגשי אשמה לכל חייהם".

השיר "מי באש", Who by Fire, נכתב ב-1974 בעקבות חוויותיו ממלחמת יום כיפור (שהה בארץ כחודשיים) ובהשראת הפיוט "ונתנה תוקף" מתפילות ראש השנה ויום הכיפורים.

בווידאו הבא (החל מ-17:37 עד 21:05) מספרת הביוגרפית סילבי סימונס על התמודדותו של כהן עם התקפי דיכאון קשים החל מגיל 20. בהמשך, לאחר קטע שירה קצרצר של כהן, היא מדברת על הופעותיו במוסדות האלה ומסבירה חלק ממשיכתו לנושא.

כהן בא ממשפחה מיוחסת שהייתה בעלת אמצעים בילדותו. המשפחה ישבה בקנדה מצד אביו מ-1869. אביו נתן כהן חזר מהמלחמה בשירות צבא קנדה עטור אותות הצטיינות אך שבר כלי, ונפטר כשהיה בן תשע. אמו מאשה (מרשה קלוניצקי), ליטאית בעלת מזג נדיב וסוער, שממנה ירש כהן את הנטייה לדיכאון, התאשפזה באגף הפסיכיאטרי של "אלן ממוריאל". מוסד זה נודע לשמצה בעברו בשל שותפות בפרויקט הסודי ה-MK-Ultra של הסי.איי.איי., שבחן היבטים בשליטה מוחית באמצעות תרופות תוך שימוש בהתעללויות ובחסך חושי. הניסוי שנחשף ב-1977 נערך בין השנים 1956 ל-1964 (בתקופה שבה שהתה שם אמו של כהן) על ידי מנהל המוסד ומייסדו דונלד איוון קמרון. ברומן הראשון שלו "המשחק האהוב", שהיה סוג של אוטוביוגרפיה, סיפר כהן למורת רוחה של משפחתו המורחבת על אשפוזה של מאשה אמו ועל ביקוריו אצלה כשהיה כבן 23 (ר' ציטוטים מהרומן לקראת סוף המאמר[1]). הדבר מסביר את גישתו הטבעית למקומות אלה.

בקטע אחר בווידאו הנ"ל מספרת סילבי סימונס על ראיון ארוך שערכה עמו בעבר בביתו, שנמשך שלושה ימים. הוא סוג של יידישע מאמא, סיפרה ב-2013, כל הזמן משדל לאכול ולשתות. כמו כל יתר העיתונאים, שנוכחותו הנעימה  השרתה עליהם תחושת קרבה רבה, חשבה שהצליחה לחשוף דברים משמעותיים ביותר אבל אחרי שעברה על החומר גילתה שכהן נותר מרוחק וחמקמק כמו בכל יתר הראיונות עמו.

כבר בלהיט הגדול הראשון שלו "סוזאן" יש שורה המעידה על היקסמות משיגעון:
You know that she's half-crazy but that's why you want to be there.

נעמי שמר תרגמה שורה זאת כך: "דעתה טרופה עליה ולכן תרצה אליה". אבל לא יהיה מופרך לומר שבצעירותו תפס לאונרד כהן גם את עצמו כאדם שהוא half-crazy. הביוגרפית סימונס כותבת כי כאשר ראיינה אותו פרופ' לספרות סנדרה דג'ווא ב-1967 על דמיון מסוים בין כתיבתו לזו של ז'אן-פול סארטר, ענה לה כהן שההבדל ביניהם הוא שסארטר מעולם לא יצא מדעתו, וכי היום אנשים נוטים יותר לכתיבה של "סכיזופרנים כמוני".  מאחר שדעתי לא נוחה מהתרגום אפשר לקרוא כאן את השאלה והתשובה המלאות במקור מספרה של החוקרת.

סכיזופרני

גם אם הביטוי "סכיזופרנים כמוני" הוא חסר כל משמעות קלינית, וכהן השתמש בו כמעין מטפורה תרבותית ותו לא, יש לכך משמעות פסיכולוגית אדירה. פירוש הדבר שלאונרד כהן לא רק אהב אותנו אלא אף ראה עצמו, לפחות בשלב כלשהו בחייו, כשייך לקבוצה.

הנה סרט תיעודי מ-1965 הנפתח בסיפור משעשע של לאונרד כהן על תקרית עם אנשי צוות (טיפוסית לסגנון האינטראקציה) כשביקר חבר במוסד פסיכיאטרי:

הוא היה חבר קרוב של המשוררים אירווינג לייטון ולואיס דודק, שהיו חלק מהגל השני של השירה המודרניסטית הקנדית. הוא טען שלא היה הופך למשורר מוכר בשום מקום אחר בעולם. לדבריו הם לימדו אותו לכתוב שירה והוא נחל הצלחה בזכות עזרתם ועידודם. ב-1955 סיים תואר ראשון בספרות אנגלית באוניברסיטת מקגיל במונטריאול. מיד לאחר מכן נשר מלימודי משפטים לאחר סמסטר אחד בגלל כישלון בבחינה בלטינית. הוא המשיך ללימודי תואר שני בספרות אנגלית, אך לא סיים.

"מחול המצורעים" The Ballet of Lepers היה הרומן הראשון שלו (1957) שלא ראה אור מעולם. 91  עמודים מודפסים במכונת כתיבה שנמצאים היום בארכיון באוניברסיטת טורונטו. היצירה נדחתה על-ידי המו"לים, וכהן האמין שהיא טובה יותר מ"המשחק האהוב", הרומן הראשון שפורסם ב-1963. הרומן השני, "מפסידנים יפים", יצא לאור שלוש שנים אחר כך ועורר תגובות חזקות מסוגים שונים. כהן עשה לא מעט ניסיונות להמשיך בכתיבת רומנים, אך הם לא צלחו. פעם אמר: "ידעתי שזה הספר האחרון שאכתוב, כי הכנסתי אליו את כל מה שהיה לי" (מהביוגרפיה, עמ' 152).

בן 34 סירב לקבל פרס ספרותי יוקרתי במילים: "העולם הוא מקום חסר רחמים, ולא אקח ממנו שום מתת". ראיון זה נפתח בדבריו כי מ-1975 עד 1985 לא היה בו עניין מיוחד. "למעשה, שמי הפך לבדיחה", הוא אמר, "כשרצו לתאר מישהו מיואש, מלנכולי, דיכאוני ואובדני הזכירו אותי." ג'ניפר וורנס חברה קרובה ושותפה ליצירה, שאף תרמה לחידוש העניין ביצירתו של כהן ("הקימה לתחייה", לדבריו), תיארה כאן את ייחודו.

04c9a02e1784ef1994f374b60960ac14

דווקא מראיינת חצופה וחסרת רגישות – ששאלה אותו בבוטות על בעיותיו הנפשיות – חילצה ממנו תשובות כנות ורציניות. הוא התוודה שסבל מדיכאון רוב חייו: "אני יוצא מהארון", אמר. אמנותו, כך סיפר, הייתה סיפור הכיסוי. כשהמראיינת עזת המצח קבעה שהוא סובל ממאניה דפרסיה, הסביר שכל אחד סובל ממשהו. 

כהן תיאר את האפלה והחרדה המשתקת שחווה כך: "כשאני אומר דיכאון אני לא מתכוון לדכדוך או לעצבות… זו מעין אלימות נפשית שמפריעה לך לתפקד כמו שצריך מרגע אחד למשנהו" (מהביוגרפיה עמ' 59). לדברי הפסיכיאטר ד"ר אלן שואוולטר, המנהל את אתר המעריצים כהנצנטריק שלאונרד אהב, "ללא תצפיות מפורטות שאפשר לבסס עליהן דיאגנוזה, נראה לי שבמקרה הטוב נוכל לשער שהדיאגנוזה הבסיסית של ליאונרד כהן היא הפרעה דו-קוטבית ולא דיכאון מז'ורי" (מהביוגרפיה עמ' 110). כהן סיפר שהדיכאון בא "במחזוריות" (מהביוגרפיה, עמ' 269).

השינוי הגדול שעשה כהן בשנות השלושים לחייו, כשהפך ממשורר וסופר מוערך למלחין וזמר, נבע מכורח כלכלי, לאחר שהבין שלא יצליח להתפרנס מכתיבה בלבד. ב-1993 החליט לפרוש מהופעות ועבר להתגורר במנזר זן במאונט בולדי ליד לוס אנג'לס עד 1999. במהלך שש שנים אלה כיהן כעוזר אישי וכנהג של מורהו הוותיק ראש המנזר רושי ג'ושו סאסאקי שהיה בשנות ה-90 לחייו. בשנותיו האחרונות של הרושי, שמת בן 107, דבקה בו שערורייה בדבר הטרדות מיניות ממושכות של נזירים ונזירות מאז שנות ה-70. ב-1996 הוסמך כהן לנזיר בודהיסטי, והוענק לו שֵם דהרמה – ג'יקאן (Jikan 自閑 בסנסקריט – השקט שבין שתי מחשבות, לפי אחד הפירושים). רבים מהשירים שכתב בעת שהותו במנזר התפרסמו ב"ספר הכמיהה" בתרגומו של קובי מידן. לתפיסתו לימודי הזן לא סתרו את יהדותו, והוא אף המשיך לשמור שבת, וזאת לצד אהבתו המוצהרת לישו מילדותו, אז נהג להתלוות לאומנת הקתולית בביקוריה בכנסייה.

הביוגרפית שלו מספרת על חלומו מילדות להפוך לאיש צבא בעקבות אביו, שהיה אחד מקציני המילואים היהודים הראשונים של צבא קנדה. כהן נסע לקובה "לחפש מלחמה" זמן מה לפני הפלישה האמריקאית הכושלת למפרץ החזירים. "האמת לאמיתה היא שרציתי להרוג או להיהרג", סיפר לביוגרפית סימונס. כבר היה בן 26 ואמו המודאגת הפעילה קשרים בשגרירות קנדה בקובה כדי שיאתרו אותו וישלחו אותו הביתה. לרגע חשב שנקרא סוף סוף לפעילות מבצעית. הוא החליט להישאר שם כמובן. בביוגרפיה של סימונס מתואר הלך רוחו ביום הפלישה. סימונס אינה מגדירה את מצבו, אך ברור לי שהיה נתון בהלך רוח מאני. הוא מצוטט: "הרגשתי שאני מגן על האי מפני פלישה אמריקנית, ובה בעת מתכנן את הפלישה הזאת. אני הייתי המניע של הכל. לא יכולתי לראות את המגלומניה שבפרספקטיבה שלי באותה תקופה" (עמ' 83 ו-84 בביוגרפיה). כהן גם תכנן להתגייס לצה"ל במלחמת יום הכיפור, ולבסוף צורף לצוות הווי. רק בחמש השנים עד 2013, במהלך 387 הופעות, נהנה ליישם בחייו סוג של סדר ומשמעת צבאית שהסדירו את נטיותיו הכאוטיות.

J.S. – Why did you end the concert with a military salute, why do you do this after each concert you give?

 L.C. – Because I don't consider myself a civilian. I consider myself a soldier, and that's the way soldiers salute.

 J.S. – But…a soldier? On which side? In what sense?

 L.C. – I will leave that to your imagination. I am a soldier. That's all. I don't want to speak of wars or sides.

(מתוך ראיון שערך ז'ורדי סיירה עם כהן בברצלונה ב-1974)

ככל שההיכרות שלי עמו העמיקה בקריאה על אודותיו, קריאת הטקסטים שחיבר, האזנה לשיריו וצפייה באינספור ראיונות עמו, התברר שאישיותו של האיש העמוק והמורכב הזה הייתה מלאה סתירות פנימיות, אבל אולי לא יותר מזו של רובנו. כהן לא נישא מעולם והיה ידוע כ-Ladies' man למרות הכחשותיו. לדבריו ניהל חיים של מתבודד, נמנע מאכילת בשר, הרבה בצומות לסיגוף הגוף (אך גם כדי "לשמור על רזון ועל פנים גרומות וחמורות סבר", לדברי הביוגרפית), ובילה את רוב ימיו בעבודה בישיבה מול שולחן. עם זאת, מריאן אילן, אהובתו המיתולוגית, העידה עליו כרבות אחרות, שהיה "רודף שמלות".

בהיותו בן 75 נשאל בראיון אם הוא מתחרט על כך שלא הייתה לו מערכת יחסית ממושכת אחת. במקום להשיב שר את "לא, אינני מתחרטת על דבר" של אדית פיאף, ואמר שבורך באמנזיה ושאינו בוחן את חייו כספר שניתן לעיין בו לאחור. פה סיפר גם על התמודדותו המתמדת עם דיכאון קליני בפרט וסבל נפשי בכלל. בהמשך הראיון אמר שבהשוואה לייסוריהם הקשים של בני האדם ברחבי העולם בתקופתנו, הסבל שלו הוא כאין וכאפס. בסוף כבו המצלמות, אבל רק לכאורה, והעיתונאי קבל על כך שלא דיברו מספיק על המוות, ומיהר להסביר שהוא עצמו מבועת מהמוות. ליאונרד גיחך ואמר בקולו המרגיע שאם היו מבטיחים לו שמותו לא יהיה כרוך בסבל רב, הוא אפילו מייחל לו.

 ב-2008 נאלץ כהן בן ה-74 לחזור ולהופיע, לאחר שפרש מהופעות ב-1993. הדבר אירע בעקבות מעילה בכספיו שהתגלתה ב-2004 בסכום של יותר מ-10 מיליון דולר על-ידי המנהלת המוזיקלית שלו. היא רוקנה את חשבונות הפנסיה שלו; הותירה אותו חסר כל ובחובות מס על הכספים שנעלמו. היה עליו למשכן את ביתו כדי לשלם לעורכי דין. במשפט נפסקו לזכותו כ-7 מיליון דולר, אך רק חלק שולם לו בגלל התמשכות ההליכים המשפטיים. תחילה היה מסויג מאוד מהצורך להופיע, אך בהמשך התאהב בהופעות החיות, וחש בחסרונן בהפסקות שביניהן.

בתחילת הווידאו הבא מהופעה בלוס אנג'לס ב-10 באפריל 2009 אומר כהן:

"חלף זמן רב מאז שעמדתי על הבמה הזאת, אולי 14 או 15 שנים. הייתי בן 60 בסיבוב ההופעות הקודם – רק ילד עם חלום משוגע. מאז לקחתי הרבה פרוזק,  פקסיל, אפקסור, וולבוטרין, פוסלין וריטלין. הלכתי ללמוד פילוסופיות ודתות בקפידה ולעומק, אבל 'העליצות' תמיד המשיכה לפרוץ…"הביוגרפית שלו, סילבי סימונס, סיפרה שצרך כמויות גדולות של סמי מרץ (בצעירותו גם אופיום ולס"ד), וניצל בזכות שילוב של יצר הישרדות מפותח ויכולת התאוששות יוצאת דופן. כשסימונס שאלה אותו מדוע נטל סמי מרץ ענה: "התהליכים שלי, הנפשיים והגופניים, כל כך איטיים, שהספיד הביא אותי למקצב נורמלי" (עמ' 88 בביוגרפיה).

leonard-cohen-quote-there-is-a-crack-in-everything-light-1024x538

בנושא המאבק חסר התוחלת בדיכאון סיפר כהן: "ניסיתי את כל מה שהיה להם לתת לי, והרוב גרם לי להרגיש גרוע יותר מאשר לפני כן". אז אתה מומחה לנוגדי דיכאון? שאלה סימונס, וכהן ענה: "אני חושב שכן. אבל שום דבר לא עבד" (מהביוגרפיה, עמ' 269). לבסוף נמצא מה שכן עבד וסילק את הדיכאון, ולא מתחום הכימיקלים – ההקלה הגדולה, שהחיים במנזר הכשירו עבורה את הקרקע, באה דווקא לא מזן בודהיזם אלא מהינדואיזם בסיסי בשנת לימודים מרוכזת במומבאי אצל המורה ההודי ראמֶש בלסֶקאר. והיה דבר נוסף שהביא עמו הקלה: האינטרנט. כותבת סימונס בביוגרפיה: "לאונרד התאהב באינטרנט בלב שלם… הרשת אפשרה לו לתקשר עם העולם על פי התנאים שלו… כבר עתה הוא חי במעין מציאות וירטואלית… באינטרנט הוא מצא דרך מושלמת מבחינתו: לא להיות שם, ובאותה עת להיות נוכח שם לגמרי" (עמ' 302).

חלפו קרוב ל-40 שנה בין שני ביצועיו אלה לשירו Lover, lover, lover  שנכתב בישראל בזמן מלחמת יום הכיפור: בראשון כהן בן 42 בשני כמעט 80, ולמרות יכולת קולית טובה יותר בביצוע הראשון, הביצוע השני מוצלח בהרבה בשל עוצמתו הרוחנית – תופעה נדירה וחריגה אצל בני אדם בכלל ואמנים בפרט.

כתב לוראן כהן במאמרו החשוב "הכמיהה לקדושה": "התקשורת הבינלאומית אינה מהססת לדבר על הופעותיו כעל 'חוויות רוחניות', כפי שציין ריצ'רד רוברט ביולי, בגיליון שהקדיש כתב-העת הצרפתי המשובח Les Inrockuptibles לליאונרד כהן: 'מאחר שהן פונות לחוכמתנו ולרגישותנו, הופעותיו של ליאונרד כהן מרוממות את הטוב ביותר שבנו. גם אם יאשימו אותנו ברגשנות, אנו אף נוסיף ונאמר כי מהופעותיו עולה צליל שבזמנים אלו של ציניות כללית ואינדיווידואליזם פראי אינו מוצא הרבה הזדמנויות להדהד: הן מעוררות את התחושה של אחווה וגם את האושר, למרות הכל, להשתייך לקהילה האנושית'."

בחרתי לסיום בשיר "You want it darkerמאלבומו האחרון שיצא ב-21 באוקטובר 2016. כהן נפטר 19 יום לאחר מכן. בשיר  חזר על המילה העברית "הנני" (המלה "הנני" מופיעה בתנ"ך יותר מ-250 פעם. כמעט כל דמות תנ"כית מרכזית אומרת אותה, למשל אברהם אבינו נענה כך לקריאת האל להקריב את בנו; גם שמואל הנביא כנער שומע את קול  אלוהים ונענה כך – שמיעת קולות בימים ההם הייתה סמל סטטוס) ועל הביטוי "אני מוכן, אלוהיי". בדקה האחרונה נשמעת שירת החזן, גדעון צלרמאיר, מבית הכנסת "שער השמים", שייסדו אבותיו של כהן.

"ההיבט הרוחני קיים בחיי כל אדם", אמר כהן, "ולא משנה אם הוא מתמודד עמו אם לאו". ובהמשך אמר: What I mean to say is that you hear the Bat Kol.” The divine voice. ; שומעים את הרובד העמוק הזה של המציאות האחרת כשהוא שר באוזנינו כל העת, אבל רוב הזמן אנחנו לא מצליחים לפענח אותו."

cohen_child-mr_aolnfgc

לאונרד (אליעזר, ג'יקאן) כהן בן 15, למטה, בבית הכנסת "שער השמים" בשכונת וסטמאונט במונטריאול. לזרוס כהן, סבא-רבא שלו, וסבו ליאון היו נשיאי קהילת בית הכנסת במונטריאול; אחיו הצעיר של לזרוס, צבי הירש כהן, היה הרב הראשי של מונטריאול; סבו מצד אמו, הרב שלמה קלוניצקי-קליין, היה מלומד ידוע ומחבר ספרים – כהן ניסח את הקוד המשפחתי ברומן הראשון שלו: "ג'נטלמנים ויקטוריאניים בעלי אמונה עברית".

[1] ציטוטים מ"המשחק האהוב", הוצאת חרגול 2009

"הוא עמד על המדשאה של בית החולים הפסיכיאטרי אלן ממוריאל והתבונן מטה במונטריאול. לפסיכים יש הנוף הכי יפה בעיר…

בחוץ התנהל ערב ריקודים טיפולי. חולים מפוחדים נאחזים באחיות. מוזיקת פופ מוקלטת, פנטזיות רומנטיות נלעגות מן הרגיל על הרקע הזה… הוא התבונן ברוקדים, והרעיף עליהם – כפי שאנו עושים בכל פגישה עם חסרי האונים – את כל האהבה המבולבלת שלא נמצא לה מקום אחר. הם חיו באימה…"

"ירוק? בז'? באוטובוס ניסה להיזכר בצבע החדר של אמו. ככה היה יכול להתעלם מהמחשבה שהיא שוכבת בו. גוון זהיר כלשהו שנקבע בוועידה רפואית…

בחדר הזה היא מעבירה את זמנה. יש ממנו מראה יפה של מורדותיו הדרומיים של מאונט רויאל. באביב מריחים שם את הלילך. אתה רוצה לפתוח את החלון לרווחה ולשאוף עוד מהניחוח, אבל אינך יכול. החלון נפתח רק עד נקודה מסוימת. הם לא רוצים התאבדויות שילכלכו את המדשאה…

אמו בהתה בתקרה. גם הוא הסתכל לשם. אולי קורה שם משהו ואיש לא יודע…

'את מרגישה יותר טוב, אמא?' נתן את האות.

'אם אני מרגישה יותר טוב? יותר טוב בשביל מה? בשביל לצאת החוצה ולראות מה הוא עושה עם החיים שלו? תודה רבה. בשביל זה אני לא צריכה לצאת החוצה, בשביל זה אני יכולה לשכב כאן, בחדר הזה, ליד המשוגעים, אמא שלך בבית-משוגעים-'

'את יודעת שזה לא בית-משוגעים, אמא. זה פשוט מקום שאת יכולה לנוח-'

'לנוח! איך אני יכולה לנוח עם מה שאני יודעת? בוגד בתור בן, אתה לא חושב שאני יודעת איפה אני נמצאת? עם המחטים שלהם והנימוסים שלהם, אמא כזאת והוא נוסע לשחות-'

'אבל אמא, אף אחד לא מנסה לפגוע-'

מה הוא עושה, מנסה להתווכח איתה? היא הניפה זרוע אחת, חיפשה משהו על שולחן הלילה, אבל את הכל לקחו.

'אל תפסיק את אמא שלך באמצע, לא סבלתי מספיק? בעל חולה חמש-עשרה שנה, אני לא יודעת? אני לא יודעת? אני לא יודעת…?'

'אמא בבקשה אל תצעקי-'

'או! הוא מתבייש באמא שלו, אמא שלו תעיר את השכנים, אמא שלו תבריח את החברות הגויות שלו, בוגד! מה עשיתם לי אתם כולכם!…' (עמ' 122, 141-142)

רומן ראשון זה, כאמור סוג של אוטוביוגרפיה, יצא לאור ב-1963 והוקדש לאמו, שעמה היה לו קשר רגשי חזק. האשפוז  שעליו מדובר אירע ב-1957, כשכהן היה בן 23. מאשה נפטרה מלוקמיה בפברואר 1978 (גם כהן לקה במחלה זו בסוף ימיו) בגיל 73. כשהתאשפזה חזר כהן למונטריאול כדי להיות קרוב אליה בזמן שנותר לה, וביקר אותה בבית החולים בכל יום עד מותה (מהביוגרפיה, עמ' 228). אם שני ילדיו של כהן, סוזן אלרוד (לא סוזן מהשיר) אמרה שאמו מאשה "הייתה מקור ההשראה הרוחנית שלו" (הביוגרפיה, עמ' 174).

בסתיו 1978 פרסם כהן ספר שירה "מותו של איש של אישה" (אישה בלשון יחיד) – 96 שירים ושירים בפרוזה – שגם אותו הקדיש "למאשה כהן, הזיכרון של אמי". גם באלבום המוזיקלי שיצא לאחר מכן, Recent Songs מודה כהן לאמו ברשימת הקרדיטים "על כך שהזכירה לי זמן קצר לפני מותה את סוג המוזיקה שאהבה". מדובר היה בשירים יהודיים-רוסיים סנטימנטליים שנוגנו בדרך כלל בכינור, וכהן שכר נגן כינור ארמני קלאסי להקלטות האלבום.

"ספר הכמיהה" שיצא לאור ב-2006 כולל שיר "אני מתגעגע לאמא שלי" ואת רצונו לומר לה ש"צדקה בקשר לכול". הביוגרפיה של סימונס נחתמת באזכור שיר שאהבה אמו, "סרנדה לחמור". האם אף למדה את צעדי הריקוד שלו. כהן מפזם ומדקלם את השיר; קם ממקומו ורוקד בגפו את "סרנדה לחמור". סוף.

hand

my mother's last hand

"- drawn in the last few months of her life –

it is her hand and my hand drawn as one hand

Leonard

קישורים נוספים:

בניין כהןביום השנה למותו נחנך ציור קיר בן תשע קומות ברחוב קרסון (Crescent) בלב העיר. הציור פונה אל מאונט רויאל (הגבעה שנתנה למונטריאול את שמה) ומבוסס על דיוקן שיצרה בתו הצלמת, לורקה כהן

בנימה אישית:

עבורי היה לאונרד כהן בעיקר פס הקול של אהבתי הראשונה ב-1976 – קול שנבע מהמצולות, שאסף  את ערפילי הנפש ופיזר אותם בו בזמן. הוא עדיין עושה זאת. יש להודות לי על שלא השתמשתי בשום נגזרת של השורש הפנט.

מצטטת פסקה שקראתי אצל ד"ר אורית טרופין, חוקרת ספרות ופסיכואנליזה:

"כדי לכתוב על משהו (או על מישהו) צריך להיכנס לו מתחת לעור, כמו טפיל, להניח אות במקום שבו המסמן החל להיטשטש, להניח כף רגל בעקבות שבהן הלך, לבקש לדעת את מה שהגוף זוכר, ללכת לאן שמוליכות המלים, לא קדימה, אלא בהליכה לאחור, אל הראשית. אז אפשר להרים את היד, לחקוק סימן, להמציא מחלה חדשה, להוסיף עוד סיפרה לספרות."

לסיכום, מעולם לא שמעתי על אדם אחר מלבד לאונרד כהן שחווה פעם אחת בחייו, כסטודנט מהוגן בן 21, חוויה שאני חוויתי פעם אחת בחיי, תיכוניסטית אבודה בת 17: הבטנו במראה והיא הייתה ריקה; לא הצלחנו לראות את ההשתקפות שלנו. המראה הפכה מכאן לאובססיה.

From Death to Battle

בקיץ 2017 יצאה מהדורה באנגלית של "מגיא ההריגה לשער הגיא" בהוצאת יד ושם.

מדהים שלא כתבתי על כך בבלוג שלי עד היום, נכון?

אם היה מי שעקב אחר דרך החתחתים הארוכה שעשה ספרו של אבי בני וירצברג מ-1967 ועד ימינו, ודאי מוזר בעיניו שלא עשיתי זאת.

חיכיתי לאירוע השקה רשמי כדי לבשר על כך. לצערי לא הסתייע, ולא אחכה עוד.

אז קבלו אותו:

From Death to Battle

Auschwitz Survivor and Palmach Fighter

Beni Virtzberg

 

אמזון 

ללא שם 1

חנות יד ושם 

ללא שם

ספרו של אבי נקרא בנשימה עצורה וקשה להניחו מהיד, לפי עדויות אינספור. הנה מה שכתב עליו הסופר חנוך ברטוב, חתן פרס ישראל לספרות לשנת 2010, בחודש מאי 2011 (ההדגשות שלי):

לדליה שלום רב,

את כתובתך האלקטרונית קיבלתי מידידתי מיכל לניר,  סמוך להופעת המהדורה החדשה, אך רק עכשיו קראתיו. מפיה שמעתי שאת שרויה באבל על הילקח גם אימך ממך, ואני מרשה לעצמי להשתתף באבלך. ועם זאת, אני מבקש לומר לך מלים אחדות על אביך, בני וירצברג, וספרו.

התחלתי לקרוא ולא יכולתי להינתק. זו אחת התעודות המזעזעות והאמינות ביותר שקראתי על חייו של ילד החל בחיים נוחים באלטונה (דודתי, אחות אימי, עם בני משפחתה היגרו מפולין לאותה עיר, והיא, בעלה, וילדם הפעוט נספו, ואילו שלושת [הילדים] הגדולים יותר הגיעו לאנגליה ובקום המדינה עלו לישראל) – נדון לחיות בגיהינום אושוויץ, חוויותיו של הנער מרגע השחרור עד לעלייה ארצה, השנים הקצרות בקיבוץ ושוב בסכנת-חיים מתמדת בפלמ"ח מחולדה עד ירושלים.

עוצמתו של הספר היא בכתיבתו המדוייקת, המצמררת גם באותם מקומות שהרוצח הגדול, מנגלה, נענה לבקשת הילד,  אחד מאותם קורבנות ספורים שהותיר בחיים לצרכיו הברבריים ואף "מעניק" לו את חיי אביו המתרסק לעיניו.

קראתי ספרים לא מעטים פרי-עטם של ניצולים, וזה אחד ויחיד, לא אשכח אותו עוד. מה צר, שהספר במקורו לא זכה להתקבל כראוי לו, ושבעתיים כואב הלב כי עשרים שנה לאחר המלחמה גבר עברו על אהבתו למשפחה שהקים, וריסקו מרוב זיכרונות איומים.

אין בפי כל דברי נחמה, רק צורך להביע באוזנייך, דליה, משהו מהרושם הבלתי-נמחה שעשה עליי "מגיא ההריגה לשער הגיא".

מעומק הלב,

חנוך ברטוב

וגדעון האוזנר כתב (ההדגשות שלי):

הכנסת                                                                                                      חבר הכנסת

                                                                                                              גדעון האוזנר.

                                                                                             ירושלים, ט"ז טבת תשכ"ח

                                                                                                  17 בינואר 1968                

                                                                                                    ר ש ו ם

לכבוד

ה' בני וירצברג,

שכון לדוגמה ה' 228/60,

באר שבע.

 

מר וירצברג היקר,

הנני מודה לך מאד על ספרך "מגיא ההריגה לשער הגיא" שהואלת לשגר אלי.

הספר נקרא בנשימה עצורה. לכאורה סיפור חייו של אדם הוא שנלכד בסערה היסטורית. למעשה – השתקפותם של תולדות הדור לפנינו, תאור הנפילה המדהימה לתוך תהום השואה, וההתרוממות משם במפנה חד פלאי אל השחרור והגאולה. חיי אדם הם המקפלים בתוכם הסטוריה של עם. זכרון העבר אינו ניתן להמחות. מכוות אש היא בבשר החי של האומה עד סוף הדורות, כשם שמספר אושביץ יוסיף להיות מקועקע בזרועו של המחבר כל הימים.

ראוי ספרך שיקרא ע"י כל אלה שלא היו "שם" והמתקשים עדיין להבין לעתים את הוויתו של דור השואה. שהרי אותו נער הוא שעבר את מדורי האש של מחנות ההשמדה ושזכה בהנצלו להיות בין לוחמי תש"ח על שחרור ירושלים. ההבדל בין קרבן הרדיפות חסר הישע לבין הלוחם האמיץ והגאה כאן, – היה רק בכך שכאן ידע על מה הוא נלחם ולא עמד עוד בידים ריקות, כדבריך.

השכלת לתאר את המאורעות באופן מרתק, בכשרון רב ותוך גילוי יכולת הסתכלות חדה. הריני מברך אותך לפעלך החשוב.

                                                                                 בכבוד רב  ובהוקרה,

                                                                                 גדעון האוזנר.

 

 

וברור שסטיבן ספילברג אמור להפוך את הספר לסרט… אבל העולם שותק.

תמונה אבא ואני

יום הוא לילה

פישל

היום בתוכניתה של קרן נויבך, "סדר יום", סיפר ד"ר צבי פישל (היו"ר הנבחר של איגוד  הפסיכיאטריה) שהקשירות ירדו – עוד לפני חוזר המנכ"ל החדש – ב-60% ובחלק מהמקומות ב-90% ואז הוסיף:

"כדי להוריד עוד יותר את ההגבלות אנחנו צריכים יותר אנשים שיהיו עיניים בכל מקום; אנחנו צריכים יותר אנשים שיידעו להתערב בזמן ולא לחכות לאקטים אלימים; אנחנו צריכים יותר אנשים שכשקורה אקט אלים יהיה אפשר לטפל בו בצורה אחרת; אנחנו צריכים יותר אנשים כדי שהצוות ירגיש בטוח…"

נויבך שאלה מיד אם הפסיכיאטריה לא צריכה להשתנות כדי שסיטואציות כאלה לא יקרו. אוסיף במאמר מוסגר שחלק ניכר מהאנשים, 30%, מאושפזים בכפייה, לכאורה בגלל מסוכנות, אך החוק הנוכחי מאפשר בפועל אשפוז במגוון של נסיבות: חשש לפגיעה, כל פגיעה, גם כזאת שיש לה ביטוי מילולי בלבד, גם חשש לגמרי לא קונקרטי או מיידי, גם חשש להזנחה אישית קשה ועוד.

נויבך מעלה את האפשרות שמערכת המבוססת על כפייה היא לעומתית, היררכית, שעיקרה מתן הוראות, ציות וענישה – קשירה ובידודים, וכך מהווה כר פורה להתרחשויות בעייתיות.

על כך עונה ד"ר פישל: "אני חושב שתפיסת העולם שמיוצגת כאן היא תפיסה לא נכונה. אפשר לקחת מקרים שהם קיצוניים ולהגיד שהם מייצגים את הכל…"

רגע… הרי לקחת מקרים קיצוניים ולהגיד שהם מייצגים הכל זה לא בדיוק מה שאתה עצמך עשית בפסקה הראשונה כשדיברת על אקטים אלימים? ובמקום להודות שמקרים קיצוניים כאלה הם תוצאה ישירה של התרבות המוסדית שעליה מדברת נויבך, אתה שולל את דבריה כמייצגים תפיסה לא נכונה, כי הם נשענים כביכול על מקרים לא מייצגים? כך משלימים מעגל תודעתי מופרך, זלזול באינטליגנציה.

 למרות האיסורים לבקר, לצלם ולתעד במחלקות האלה – האמת זולגת החוצה בזרם מתגבר; בעידן החשיפה והשיתוף ברשתות החברתיות אין אפשרות להסתירה עוד, ולכן כל הניסיונות האלה לזרות חול בעיני הציבור ולהציג תמונה מגמתית השונה מזו המציאותית דינם להיכשל. הרי אם היו מודים במציאות כמות שהיא, לא הייתה ברירה אלא להשתנות. ולא סתם להשתנות – מהקצה אל הקצה. אנא קראו את המאמר הבא ודמיינו עולם שבו פסיכיאטרים היו חתומים עליו, כפי שמן הראוי היה:

אתם כולכם פסיכים!

 הוא חולה נפש, הוא פסיכי, הוא לא נורמלי. תודו, את הביטויים האלו אתם שומעים מדי יום ביומו, ולא רק ברחוב. פוליטיקאים, יחצ"נים וכל מי שרוצה להקצין את זעקתו, שולפים בלי לחשוב מונחים מתחום בריאות הנפש לתיבול דבריהם בתקשורת. כך נוצרת הסטיגמה, כך נולד הסטריאוטיפ על אלו שבאמת סובלים מהפרעות נפשיות

 ד"ר אמיר טל (דוקטורנט בעת כתיבת המאמר) וד"ר ענת קליין

 11.11.07 ynet

"מדובר בחולה נפש מסוכן לעולם ולעמו…" (יוסי ביילין על אחמדינג'אד), "אתם פשוט חבורה של חולי נפש מטורפים…" (פקידי האוצר לבנימין נתניהו ואנשיו, בעת ששימש שר אוצר), "צריך ללכת לחולי הנפש האלה ששופכים רוע…" (רני רהב על הטוקבקיסטים).

ציטוטים אלה, ועוד רבים אחרים, נאמרו על ידי אנשי ציבור ואנשי תקשורת כדרך לבטא את עמדותיהם. דימויים אלה מבטאים את הדרך שבה רואים הציבור ונבחריו את אלה המתמודדים עם מחלות פסיכיאטריות או מוגבלות שכלית, ומבטאים למעשה את היחס וההתנהגות כלפיהם.

למרות שמחלות והפרעות על רקע פסיכיאטרי הן תופעות נוירו-פסיכו-סוציאליות שכיחות באוכלוסייה (לפי ארגון הבריאות העולמי, אחד מכל ארבעה אנשים יתמודדו במהלך חייהם עם מחלה/הפרעה פסיכיאטרית), המתמודדים עם מצבים אלה עדיין סובלים מיחס שלילי והתנהגות מפלה בתחומי החיים השונים. על כן, אין להתפלא על כך שהמונחים "חולה נפש" ו"מפגר" משמשים כמילות הגנאי החריפות ביותר.

סטריאוטיפים ודעות קדומות

קצרה היריעה מלתאר את התפתחות הסטיגמה והאפליה כלפי המתמודדים או כלפי תופעת "השיגעון", אך מחקרים מצביעים על כך שהסטיגמה נרכשת במספר צורות של למידה חברתית. היא מורכבת מסטריאוטיפים, המציירים את המתמודדים כאנשים מסוכנים, בלתי צפויים, ילדותיים, חסרי אחריות ואשמים במחלתם. זה נובע גם מדעות קדומות שבאות לידי ביטוי ברגשות כגון: פחד, סלידה וכעס ומהתנהגות שבאה לידי ביטוי בחוסר רצון ליחסי גומלין בתחומי החיים השונים עם המתמודדים. מרכיבים אלה של הסטיגמה, שלעיתים מופנמים על-ידי המתמודדים עם בעיות פסיכיאטריות עצמם וגורמים לפגיעה בדימוי ובערך העצמי, מהווים חסם עיקרי לאינטגרציה החברתית שלהם.

הסטיגמה כלפי המתמודדים בהפרעות נפשיות מוזנת על-ידי אמצעי התקשורת. מחקרים מראים כי ביותר מ-75% מהמקרים בהם מוצגים "חולי נפש", הם מוצגים בצורה סטיגמטית המדגישה את המיתוסים המוכרים שנקשרו במשך השנים למתמודדים במחלות נפש. ההשלכות של סיקור והצגה מגמתית זו מרחיקות לכת, גם בתחום השיקום וההחלמה וגם בנושאים הקשורים לזכויות אדם בסיסיות.

טענה מרכזית של מחקרים רבים העוסקים בניתוח תכנים המופיעים בתקשורת היא כי האזכורים השליליים של הפרעות נפשיות, הם אלו שתורמים להנצחת עמדות שליליות של הציבור כלפי המתמודדים במחלות הנפש.

דיווחים המתמקדים באופן סנסציוני בתיאורים דרמטיים של תקיפה אלימה ורצח, המבוצעים במכוון על-ידי אנשים עם הפרעות נפשיות ומתארים את הפושע החשוד כפסיכופט, פרנואיד, דכאוני או סכיזופרני, תורמים ואפילו יוצרים את הסטיגמה שכל סכיזופרן או פסיכופט הוא גם פושע מוסכן בפוטנציה.

גם תיאוריהם של אנשים המתמודדים עם הפרעות נפשיות בדרמות טלוויזיוניות או בסרטי קולנוע – כאלימים ובלתי צפויים, כקורבנות או כבלתי מסוגלים להחזיק מעמד במקום עבודה – תורמים לסטריאוטיפים השליליים שלהם. סרטים אלה נתפשים כתורמים העיקריים לסטיגמה של כלל ההפרעות הנפשיות, לעמדות השליליות כלפי המתמודדים איתן ולתפישה, כי הם מסוכנים וכי יש להרחיקם מהקהילה על-ידי אשפוזם. בהקשר זה התקשורת טועה ומטעה, כיוון שרק מיעוט מקרב המתמודדים בהפרעות פסיכיאטריות מבצע פשעים חמורים ואחוז האלימות הכללית, המיוחס להפרעות הנפשיות, אינו עולה על אחוז האלימות בקרב הציבור הרחב (יוצא מן הכלל הוא השילוב של אלכוהול וסמים ומחלות פסיכיאטריות).

ה"משוגעים" של דיסני

במחקר אשר בדק את אחוז הפעמים בהם מוצגות דמויות עם מחלת נפש, או תיוג של "מטורף" או "משוגע" בכארבעים סרטים של וולט דיסני שהוקרנו בן השנים 1937-2001 , נמצא כי ברוב הסרטים (85%) לפחות לאחת מהדמויות בסרט משויכת מחלת נפש או שיגעון (לדוגמא, הדמות של מוריס מהסרט "היפה והחיה"; דמותו של ג'אפר מהסרט "אלדין"; ודמותה של גברת ג'מבו בסרט "דמבו"). בכל המקרים בהם מופיעה דמות שאליה משויכים איכויות "פסיכיות", היא מוצגת כדמות מפחידה, נלעגת, מנוכרת, מושמצת ובעלת מעמד חברתי נמוך. דימויים שליליים אלה עוברים כחוט השני לכל אורך שלבי החיים של האדם ומשמרות את ההבניה החברתית השלילית כלפי המתמודדים. אופרות הסבון בהן יש את המשוגע התורן (כתב הספורט הידוע לשמצה בסדרה "האלופה"), סרטים בהם מסתייעים ב"פסיכופט הרוצח" המשמר את המתח לאורך הסרט או לחילופין ב"משוגע הכריזמטי והמסכן" וכלה בהצגות ובמופעי בידור.

לתקשורת ההמונים, אם כן, יש את הכוח לשמר ולהנציח את הסטיגמה כלפי המתמודדים בבעיות הנפשיות או לחילופין לשנות את העמדות השליליות של הציבור. אנו תקווה כי קברניטי התקשורת יבחרו באופציה השנייה. אנו גם תקווה כי יתרחב המחקר העוסק בהשפעת הדימויים התקשורתיים של המתמודדים על הציבור הרחב ועל המתמודדים עצמם.

נסיים עם ציטוט של ד"ר פטרישיה דיגן, מתמודדת עם מחלת הסכיזופרניה, אחת מהמנהיגות של תנועת הצרכנים בבריאות הנפש, חוקרת מובילה ופסיכולוגית קלינית: "כל מה שידעתי על מחלות פסיכיאטריות היו הדברים ששמעתי תוך כדי צפייה בטלוויזיה או בסרטים. בעיני רוחי, מי שסימלו מחלות פסיכיאטריות היו ד"ר ג'יקל ומיסטר הייד, רוצחים פסיכופטים, משוגעים, מפגרים, חולי נפש, מטורפים, ובעלי אישיות מפוצלת. אלו הדברים היחידים שידעתי על מחלות פסיכיאטריות, ומה שהכי הפחיד אותי היה שהרופאים אמרו לי שאני אחת מהם". (סוף המאמר המצוטט)

דיגן

ד"ר פטרישיה דיגן

הבנתם? הפסיכיאטרים שומעים כל זאת ואינם מוחים ואינם מסבירים. לא זו בלבד, הם אף מוסיפים שמן למדורה. זו האווירה החברתית הרצויה מבחינתם כדי שיתאפשר להם להמשיך את מלאכתם באין מפריע.

 

שישה מיליון ועוד אחד

ערב יום השואה 2018

גם לאחר 50 שנה מתגלים לי דברים חדשים:

לרגל יום השנה למותו של אבי בני וירצברג התפרסמו דברים לזכרו על-ידי חברו גדעון ספיר ז"ל בעיתון קק"ל שם עבד 18 שנה כיערן עד מותו בגיל 39 – 8 ימים לפני שמלאו לו 40 (ר' עמ' 90 ו-91)

קקל 3

קקל 4

 

זיכרון ילדות

הייתי בת 10 וארבעה חודשים וצעדתי יד ביד עם אמא שלי לתוך מבנה של קופת חולים בבאר-שבע. ישבנו והמתנו בחוץ. אומללות. אמי הייתה דרוכה ומתוחה. נכנסנו לחדרו של הרופא. ואז קרה משהו משונה ומפתיע. אמי הענוגה, עדינת הנפש, פנתה לרופא המבוגר ונשוא הפנים, והטיחה בו מילים קשות, כואבות ואכזריות. הגנבתי מבט אל הרופא. לתדהמתי הוא ישב שם בנמיכות רוח, בראש מושפל וספג הכל בשקט. לא הוציא מילה. לא זוכרת איך זה נגמר ואת היציאה משם.
כשדיברתי עם אמי על החוויה הזאת במשך השנים התבהרה התמונה. זמן קצר לפני כן אבי בֶּני שם קץ לחייו ביריית אקדח לאחר דיכאון עמוק שנמשך חצי שנה. הרופא היה הפסיכיאטר שהלעיט אותו בתרופות שונות. 

העיתונאי דב גולדשטיין ראיין את חברו לעבודה של אבי, גדעון ספיר – כנראה חבר קרוב. אחר כך עיבד את דברי החבר כאילו נאמרו בגוף ראשון על-ידי אבי (שאביו נרצח לעיניו בצעדת המוות בינואר 1945):

"מה אתם אומרים לי שאני אחיה כמו בן אדם? מה אתם מבינים? אתמול בלילה שוב היה אצלי אבא. תמיד הוא בא. אני מסתובב במיטה, הראש מתפוצץ לי עד שהוא בא. אבא, אני אומר לו, אני משתדל. אני רוצה להיות לילדיי אבא כמו שאתה היית בשבילי. אני אוהב אותם כמו שאתה אהבת אותי. אני רוצה שהם יאהבו אותי כמו שאני אהבתי אותך. אבל אני לא יכול, אבא. זה רודף אותי. אני חי חיי-סיוט. אין לי מנוח. אני לא מסוגל לעבוד. אני לא אבא לילדיי. לא בעל לאשתי…
אבא, הם שכנעו אותי ללכת לרופא. הלכתי. בשביל רחל'ה והילדים. כדורים צהובים. כדורים ורודים. כל מיני כדורים הם נותנים לי. כאילו אני חולה. רק נשמה אין לי. רצחו אותה. הם חושבים שאפשר להחיות נשמה בעזרת כדורים? לך לעוד רופא, בֶּני. תשאל. תתייעץ. יטפלו בך. זה העצבים שלך. הם חולים. אולי אתה צריך אשפוז? אולי זה יעזור? כלום לא יעזור. זה הרעל שמצטבר בגופי. כל יום – עוד כוסית רעל. לא יכול לעבוד. לא יכול לחשוב. כשקובעת הרעל תתמלא – זה יהיה הסוף".
(מתוך הספר "כאלה הם היו", הוצאת אחיאסף, עמ' 183 – 196)

עכשיו צפיתי בסרטון לעיל של הפסיכיאטר ד"ר פיטר ברגין (כבר בן 81 היום) שהיה בן 31 בזמן שאבי סבל. אני מאמינה שאם אבי היה זוכה להיות בטיפולו או בטיפולו של אחד הפסיכיאטרים שדומים לו (יש כאלה בכלל?) הוא היה איתנו היום. בעצם אולי כבר לא. בעוד 10 ימים ימלאו לי 60 ואז אשחרר את אבי אל מותו הטבעי מזקנה (בן 90 השנה). הוא היה אבא נפקד-נוכח מאוד במשך 50 שנה, ושנינו כבר צריכים לנוח.

גילו את התקווה

פנדורה

גילו את התקווה קצת אחרי פנדורה.

בגיליון האחרון של IJP: Israel Journal of Psychiatry כתב העת של הפסיכיאטריה בישראל התפרסם (למה באנגלית?) מאמר מערכת שכותרתו: 

התקווה – הגבול האבוד של הפסיכיאטריה?

וכך כתוב שם (התרגום והתוספות בסוגריים שלי):

התקווה היא מושג רב עוצמה שיש בו רלוונטיות לבריאות הנפש. מאז ומתמיד  נחשב המושג כהיבט טיפולי קריטי ברפואה ומרכיב חיוני בהחלמה. אף שהמושג נראה ברור יש קרוב לחמישים הגדרות לתקווה במסגרות מחשבה שונות. מה שברור הוא כי תקווה מחוללת משמעות בקרב חולים ומהווה מנגנון התמודדות חשוב.

התקווה לא נחקרה יחסית בספרות הפסיכיאטרית, כנראה בגלל טבעה "המורכב והאישי" (ריבונו של עולם… האם לא כל מה שקשור בנפש הוא "מורכב ואישי"? מהם  תנאי הקבלה למקצוע?) רוב המחקר בנושא הוגבל למחלות כרוניות ואונקולוגיות, שבהן מתמקדים לרוב בכושר ההתאוששות.

עם זאת, התקווה חשובה גם לפסיכיאטריה ונמצא כי היא קשורה להתמודדות משופרת, לתחושת רווחה, לחסימת דיכאון, להתמודדות עם אירועי חיים שליליים וכמגינה בפני התאבדות (פשוט מדהים שהצלחתם להשיג  תובנה נדירה שזאת).

בגיליון זה של כתב העת הישראלי לפסיכיאטריה תמצאו כמה מאמרים העוסקים בנושא זה. מנדלסון ועמיתיו בוחנים את ההשפעות ארוכות הטווח של סביבות טראומטיות בעוצמות משתנות והשפעותיהן הפוטנציאליות (התכוונתם לבתי חולים פסיכיאטריים, נכון?).

בראון ועמיתיו בוחנים את המושגים של "קוהרנטיות" ו"תקווה" בשלוש קבוצות תרבותיות בישראל, ואילו טופקטס ועמיתיו חוקרים תמיכה חברתית, מצב נפשי וציפיות עתידיות בקרב תלמידים מתבגרים בתורכיה. בנושא הבדלים אתניים בתגובה, אבו-כף וגולן שחר חוקרים דיכאון ותסמינים סומטיים בקרב שתי קבוצות אתניות: סטודנטים בדואים ויהודים בישראל. פיינגולד ולב-רן מתארים את השימוש בחומרים ממכרים ראשוניים בקרב מי שטופלו במחלקות ייעודיות בבתי חולים.

מעניין, בנושא זה של התקווה הוצע הרעיון כי היא עשויה להיות גורם תורם משמעותי למניעת שימוש ראשוני או משני בחומרים, ולכן להוריד סבירות לשימוש בקרב מתבגרים (7 שנות לימוד, ארבע שנות הכשרה, שנים רבות במקצוע – והנה עליתם על משהו שלא ייאמן!). מכל מקום, הנושא מעניין ואנו מודים למחברים על תרומותיהם.

ויקטור פרנקל, ביצירתו הגדולה "האדם מחפש משמעות" כותב: "הכל יכול להילקח מאדם מלבד דבר אחד שהוא חירותו האחרונה: האדם יכול לבחור את גישתו למצב נתון, לבחור בדרך משלו." זו אולי במידה מסוימת התקווה שנדונה כאן.

עד כאן מאמר המערכת בנושא התקווה. בעניין חוסר התקווה שהיה ועודו מנת חלקה של הפסיכיאטריה הנה דוגמה חיה. ב-31 בדצמבר 2015 פרסם ד"ר צבי פישל מאמר באתר האיגוד, ובו כתב בין היתר:

"העובדה כי מחלת הסכיזופרניה אינה ברת ריפוי (cure)  מטבע אופייה הכרוני, מביאה לידי ייאוש בקרב החולים ובני משפחותיהם ואף בקרב המטפלים, ומובילה לפגיעה בתקווה לחיים מספקים, בקושי בקבלת החולי הכרוני, ומכאן – ביכולת לשתף פעולה עם הטיפול ובהאדרת הסטיגמה החברתית."

כמה תקווה שמעתם בציטוט הנ"ל? היעדר התקווה הזה פוגע בנו יותר מכול. כמובן שיש מקרים קשים, ואולי חלקם הם קרובי משפחתנו, אבל לא כולנו כאלה! זו נקודת מוצא שאסור לצאת ממנה; שמקומה לא יכירנה בשדה הטיפול הנפשי; שיש דוגמאות רבות שסותרות אותה; שהיא סותמת עלינו את הגולל ומובילה לייאוש – בדיוק ההיפך מתקווה. הגישה של בכירי המקצוע ומוביליו בהחלט מדכאת.

 

מעשה בשני מחקרים

בובי

https://www.madinamerica.com/2018/03/a-tale-of-two-studies/

By Robert Whitaker

דומה לעתים כי הפסיכיאטריה בימינו משולה למחפשי הזהב באמצע המאה ה-18 שסיננו עפר בחיפוש נואש אחר זהב. מהפכת "הפסיכיאטריה הביולוגית" נכשלה בבירור, ולצד הוכחות הולכות ומתרבות לכך שהתרופות הפסיכיאטריות גורמות בטווח הארוך יותר נזק מאשר תועלת, קורה שמשדה המחקר שבו נבדקות מאסות של נתוני המחקר עולה קריאה: "הנה גרגר זהב! התרופות שלנו עובדות!"

ראינו זאת לאחרונה במחקר של צ'יפריאני (Cipriani) ב-Lancet על התרופות נוגדות הדיכאון, שהכה הדים בכותרות העיתונות הבריטית, בעוד שמבט מהיר על המחקר גילה כי לא היה בו כל חדש, וכי "בסיס הראיות" להערכת הסיכונים והיתרונות של תרופות נוגדות דיכאון לא השתנה. הכותרות הצעקניות נפוצו ברחבי העולם (גם בישראל; דליה).

Lancet חזרה החודש עם צעקה דומה נוספת, העושה כעת את דרכה בחוגים הפסיכיאטריים. המחקר מתאר כיצד הפסקת הטיפול בתרופות אנטי-פסיכוטיות לאחר ההתאוששות מאפיזודה ראשונית של פסיכוזה מגבירה את הסיכון ל"תוצאות קליניות ירודות בטווח הארוך". זו מסקנה נוחה לרושמי התרופות, שכן היא נדמית כהוכחה לכך שאין צורך לשנות את הנוהג הנוכחי של אחזקה תרופתית ממושכת וקבועה.

עם זאת, מחקר שפורסם לאחרונה בכתב העת של האיגוד הרפואי הנורבגי, מתאר תוצאה הפוכה. החוקרים הנורווגיים מדווחים כי טיפול שהם מכנים "חשיפה בסיסית" סייע למטופלים כרוניים לצמצם את צריכת התרופות שלהם (למינון נמוך יותר או להפסקתן), וכי התוצאות הטובות ביותר לטווח הארוך נראו אצל אלה שהפסיקו לחלוטין את נטילת התרופות. למרבה הצער, אני די בטוח שמחקר זה לא יסתובב בקרוב בחוגים הפסיכיאטריים.

על פני השטח נראה כי שני המחקרים הללו התמקדו באותה שאלה: כיצד הניסיון להפסיק טיפול בתרופות אנטי-פסיכוטיות ותרופות פסיכיאטריות אחרות משפיע על התוצאות לטווח ארוך? אבל למעשה, לשני המחקרים היו שתי מטרות שונות מאוד: המחקר הראשון נועד לבדוק אם טיפול אחזקה ממושך טוב למטופלים, כאשר ההוכחה, במידה רבה, נשענה על מטופלים שהתרופות נלקחו מהם. המחקר השני נועד להעריך אם ניתן להפסיק בהצלחה את נטילת התרופות ולהעניק הטבה לטווח ארוך.

זהו סיפור של שני מחקרים, וסקירה מהירה של שניהם מסייעת לבסס שאלה אתית חשובה לפסיכיאטריה: אילו משני המחקרים צריכים להנחות את החשיבה? מחקר המבסס החרפה כתוצאה מהפסקת תרופות, או מחקר שנבנה לסייע למטופלים להפסיק בהצלחה את נטילת התרופות?

 המחקר של Lancet

יש צורך בעבודה בלשית כלשהי כדי להבין את המחקר של Lancet, וזאת באמצעות מאמר שפורסם מוקדם יותר. רק לאחר קריאתו ניתן להבין כיצד בוצעו ההפסקות הראשוניות בנטילת התרופות, וכיצד הפסקות אלה  תורגמו לתוצאות גרועות יותר לאחר 10 שנים.

מחקר ההפסקות נערך בקבוצת חולים שנבחרה מפרק מחקרי קודם. החוקרים זיהו 178 מטופלים – מתוך מאגר של 1,606 מטופלים מהפרק הראשון – שהגיבו טוב במיוחד לתרופות אנטי-פסיכוטיות עד שנתיים לאחר האפיזודה הראשונית שלהם. אלה שנבחרו להשתתף במחקר זה היו נטולי סימפטומים; לא סבלו מהתקפים חוזרים מאז האפיזודה הראשונה; לקחו תרופות במשך שנה לפחות. רק 11% מבין 1,606 החולים עמדו בקריטריונים האלה.

178 המגיבים הטובים חולקו באקראי לטיפול בסרוקוול או בפלסבו. אסטרה-זנקה, יצרנית סרוקוול, מימנה חלקית את המחקר. פרוטוקול צולב (cross-taper הפחתה בתרופה אחת והעלאה באחרת) שימש כמעבר מתרופה אנטי-פסיכוטית קודמת לטיפול אקראי (סרוקוול או פלצבו). החילוף ארך בין ארבעה לשישה שבועות. כלומר, המטופלים בקבוצת הפלסבו ירדו בהדרגה מהתרופות האנטי-פסיכוטיות שלהם במהלך פרק זמן זה.

החרפה הוגדרה כהופעה מחדש של תסמינים פסיכוטיים, גם אם התסמינים לא היו חמורים דיים כדי צורך באשפוז. סף נמוך זה להגדרת הישנות ההפרעה הוביל לחידוש מהיר של שימוש בתרופות אנטי- פסיכוטיות בקרב קבוצת הפלסבו. חולים בקבוצת הפלסבו שחוו חזרה ניכרת של תסמינים פסיכוטיים סווגו ככשלים בטיפול.

קל להבין מה התוצאה שביקשו לחתור אליה. על ידי רישום רק "המגיבים הטובים ביותר" לתרופות, שכל אחד מהם היה ללא סימפטומים בעודו על תרופה אנטי-פסיכוטית במשך שנה לפחות, החוקרים יכלו לצפות כי שיעור ההישנות בקרב נוטלי הסרוקוול יהיה נמוך. בינתיים, ניתן לצפות כי הקבוצה שהפסיקה בנטילת תרופה תדגים תוצאה גרועה. ידוע היטב כי קיים סיכון גבוה להישנות ההפרעה בקרב מטופלים שהפסיקו בנטילת תרופות אנטי-פסיכוטיות, והדבר נכון במיוחד כאשר ההפסקה מתבצעת באמצעות פרוטוקול אחיד עבור כולם, בניגוד לתהליך צמצום ממוקד מטופל. זהו תכנון מחקר המכוון לכישלון. גם על-ידי קביעת סף נמוך להגדרת הישנות ההפרעה, החוקרים יכולים לצפות לשיפור סטטיסטי נוסף. התוצאות תואמות את הציפיות. כמעט מחצית מקבוצת הפלסבו הדגימו החרפה במהלך ארבעת החודשים הראשונים שלאחר האקראיות, ובסוף שנה אחת, 63% מחולי הפלסבו הדגימו החרפה לעומת 30% מהחולים שנטלו סרוקוול.

ההפתעה היחידה הייתה שבסך הכול גם קבוצת הסרוקוול לא עלתה יפה כל כך. בנוסף ל-30% שמצבם החריף, עוד 31% הפסיקו ליטול סרוקוול בשל תופעות לוואי שונות, כך שרק מיעוט של 39% נשארו במצב טוב במהלך השנה. בהינתן שהדבר נעשה במעקב אחר מגיבים טובים מאוד לתרופות אנטי-פסיכוטיות, ניתן לומר כי ניסוי זה פגע בשתי הקבוצות: רוב המטופלים בשני המחזורים מצבם החריף או שנשרו בשל תופעות הלוואי. עם זאת, שיעור ההישנות היה גבוה יותר בקבוצת הפלצבו, ולפסיכיאטריה היה כעת מחקר נוסף שתומך בפרקטיקות המרשם הנוכחיות. "ממצאים אלה הם מכריעים בתמיכה בטיפול תחזוקה גם לאחר שנה של תחזוקה ובחולים ללא סימפטומים חיוביים של פסיכוזה", כתבו החוקרים.

שבע שנים לאחר מכן, החוקרים של הונג קונג עקבו אחר 178 חולים אלה, וזה הוביל למאמר שלהם בגיליון מרץ של Lancet Psychiatry. החוקרים דיווחו כי 21% מהחולים אשר חולקו אקראית לטיפול חלופי במחקר מוקדם יותר סבלו מתוצאה גרועה לאחר 10 שנים (זו הוגדרה כנוכחות של תסמינים פסיכוטיים), בהשוואה ל-39% מאלה שהועברו אקראית לפלסבו. עם נתונים אלה הגיעו למסקנה כי "המשך תרופות לפחות למשך שלוש השנים הראשונות לאחר תחילת הטיפול מקטין את הסיכון להישנות ולתוצאה קלינית ירודה לטווח ארוך." מחקר זה מכה כעת הדים בחוגי הפסיכיאטריה: "טיפול האחזקה האנטי-פסיכוטי עובד!" אבל השטן נמצא כמובן בפרטים.

הפרט הראשון הוא זה: היה הבדל קטן בשימוש בתרופות בשתי הקבוצות במהלך שבע השנים שלאחר הניסוי האקראי. אם כבר, שימוש בתרופות היה גבוה יותר בקבוצת המחקר של "הפסקת הטיפול". כמעט שני שלישים מקבוצת ההפסקה התמוטטו והוחזרו לתרופות אנטי-פסיכוטיות, מה שאומר שרוב החולים משני המחזורים היו על תרופות אנטי-פסיכוטיות. שבע השנים הבאות ייצגו את השלב ה"נטורליסטי" של המחקר, ובסופו של דבר, 83% מקבוצת הפסקת הטיפול היו על תרופות אנטי-פסיכוטיות, לעומת 76% מהקבוצה של טיפול האחזקה. במילים אחרות, זה אינו מחקר בן 10 שנים הקשור לשימוש ארוך טווח של תרופות אנטי פסיכוטיות. זהו מחקר הבודק האם ההקצאה האקראית במחקר המוקדם הניבה הבדלים בתוצאות הקליניות שבע שנים לאחר מכן.

הפרט השני הוא זה: מסיבה לא ידועה כלשהי החליפו החוקרים את שיטתם למדידת התוצאות. הפרוטוקול המקורי למחקר של 10 שנים קרא לחוקרים להעריך "שיעורי החלמה" עבור שתי הקבוצות, שכללו הערכה של התוצאות הפונקציונליות. אלא שהחוקרים נטשו את המדידה, ובמקום זאת החליפו את התוצאה העיקרית ל"סימפטומים" המשמשים למדידת ההישנות הראשונית. מטופלים שאחרי  עשר שנים חוו אפילו רמה נמוכה ביותר של תסמינים פסיכוטיים סווגו כבעלי "תוצאה גרועה", למרות שתפקדו כשורה.

הפרט השלישי הוא זה: החוקרים בחרו לכלול תוצאות עבור חולים שלא השתתפו בפועל במעקב. החוקרים הצליחו לראיין 142 מהמחקר המקורי. 28 סירבו להתראיין או שלא ניתן היה לאתרם, ושמונה מתו. עם זאת, במקום לדווח על התוצאות רק עבור 142 המטופלים שהם יכלו לראיין, הוסיפו בתוצאות "חיזוי" עבור 28 חולים שלא ניתן היה למצוא אותם או סירבו להתראיין, וזאת על סמך תוצאותיהם במחקר הראשוני על הישנות המחלה. לאחר מכן סיווג את כל 178 החולים כבעלי תוצאות גרועות או טובות. לא ברור כיצד ההוספה של 28 תוצאות ה"חיזוי" השפיעה על ההשוואה בין שתי הקבוצות, אבל הדבר בהחלט תמוה בדיווח על תוצאות קליניות ארוכות טווח.

אז מה המסקנה שניתן להסיק מן המעקב ארוך הטווח אחרי מטופלים שהשתתפו במחקר ההפסקה המוקדם? הנה ניסיון: לקחת מטופלים אחרי אפיזודה פסיכוטית ראשונה, שיש להם תגובה טובה לתרופות במשך שנה אחת, ולהעבירם על פי לוח זמנים אחיד לתרופה אנטי פסיכוטית או לפלסבו הוא רעיון רע מלכתחילה. מחקר כזה חושף את שתי הקבוצות לסיכון מוגבר להישנות המחלה (הן החלפת תרופה והן הפסקתה מהוות פוטנציאל לבעייתיות). סיכון זה בולט במיוחד עבור הקבוצה שהפסיקה ליטול תרופה אנטי-פסיכוטית. יתר על כן, ייתכן כי הישנות זו הובילה ל"תוצאה ירודה" שבע שנים מאוחר יותר, כי זה אומר שמטופלים  שעברו אפיזודה אחת בלבד חוו "הישנות" של סימפטומים (ואולי זה חשף אותם לתרופות במינון מוגבר בהמשך).

מחקר זה מספר למעשה על נזק אפשרי לטווח ארוך שנגרם למטופלים על-ידי השתתפותם במחקר שנועד לייצר תוצאה חיובית עבור התרופות, ואין בו דבר על האפשרות שמטופלים אחרי אפיזודה אחת יצליחו לצמצם נטילת תרופות אנטי פסיכוטיות. המחקר אינו יכול לספק כל תובנה לשאלה זו, כי לא היה שום מאמץ לתמוך באנשים בתהליך זה, או לנהל את תסמיני הגמילה שניתן היה לצפות שיופיעו.

נקודה אחת נוספת: אם החוקרים רצו להגיע לתובנה לגבי ההשפעות של שימוש ארוך טווח בתרופות אנטי-פסיכוטיות, הם יכלו להשוות את התוצאות של 28 מטופלים שהפסיקו תרופות ל-114 שנטלו תרופות. אני מוכן להתערב שהתוצאות של מטופלים שהפסיקו תרופות היו טובות יותר. זו התוצאה שנצפתה בכל שאר המחקרים הנטורליסטיים לטווח ארוך שהשוו תוצאות בדרך זו, אבל היא מובילה כמובן למסר אחר, לא כזה שיופץ בחוגים הפסיכיאטריים.

המחקר הנורבגי

המחקר שפורסם בכתב העת הנורבגי דיווח על התוצאות בקרב מטופלים ב"חשיפה בסיסית" אצל ספק בריאות נורווגי (Vestre Viken Hospital Trust) בתוכנית שפותחה ושופרה במשך 20 השנה האחרונות לטיפול בחולים כרוניים באשפוז. למטופלים המועברים לתוכנית יש בדרך כלל ציוני תפקוד נמוכים, מספר רב של אשפוזים בבתי חולים, ושימוש ארוך טווח בתרופות פסיכיאטריות (כולל ריבוי תרופות). רובם מתוארים כעמידים לטיפול בכניסתם לתוכנית.

האמר ועמיתיו מסבירים במאמרם את התיאוריה שמאחורי הטיפול החדשני שלהם. המחשבה היסודית היא שהפרעות נפשיות חמורות "נתמכות בהתנהגות הימנעותית". המטופלים הכרוניים נמנעים ממצבים או מסביבה המהווים סיכון ל"קטסטרופה קיומית", מחשש שהדבר עלול להוביל להתפוררות או "להיתקעות בחוויית כאב נצחי או הצפה בתחושות ריקנות מוחלטת". לכן, הפרעות נפשיות חמורות מטופלות כ"מצבים פוביים ללא קשר לאבחנות פורמליות", ומטרת הטיפול בחשיפה בסיסית היא לחשוף אותם לתנאים המעוררים את חרדתם (רבים מהמצבים הפוביים האחרים מטופלים באמצעות טיפול בחשיפה). אף שחשיפה זו עלולה לעורר חרדה מוגברת, החשיפה החוזרת תגלה למטופלים שהם יכולים לשרוד חוויות כאלה מבלי להתפורר, וכי האיום הקיומי אינו אמיתי. החשיפה פורצת נתיב להחלמה.

תרופות פסיכיאטריות, כותבים האמר ועמיתיו, עלולות להפריע לתהליך ההחלמה. התרופות נועדו לדכא חוויות פנימיות לא רצויות, אלא שדווקא חוויות פנימיות אלה חיוניות למטופלים כדי להתגבר על פחדיהם מפני קטסטרופה קיומית. היבט חשוב של טיפול בחשיפה בסיסית הוא לפיכך צמצום צריכת התרופות. ניסיון זה נפתח בדיאלוג המתמקד ב"ערכי המטופל עצמו", שכן הדבר מקדם את הבעלות על התהליך. הדבר מוביל בדרך כלל לניסיון להפחית את התרופות הפסיכיאטריות באופן הדרגתי בתוכנית שהוכנה במשותף על ידי הרופא והמטופל. מאחר שמטופלים רבים נוטלים כמה תרופות, ההפחתה נעשית בהדרגה – תרופה אחת בכל פעם – וזו אחת הסיבות לכך שהאשפוז עשוי להימשך זמן רב למדי (שישה חודשים או יותר).

התקדמותו של המטופל בתוכנית מנוטרת באופן הדוק על-ידי צוות רב תחומי –  פסיכיאטרים, פסיכולוגים ואחים ואחיות – ומתקיים מפגש שבועי לצורך בדיקת ההתקדמות. האמר ועמיתיו דיווחו במאמרם על התוצאות ארוכות הטווח של 36 המטופלים הראשונים שטופלו בחשיפה בסיסית ולאחר מכן שוחררו מבית החולים. הם הצליחו לראיין או למצוא רשומות אלקטרוניות עדכניות ל-33 מתוך 36 כחמש שנים בממוצע לאחר השחרור מבית החולים. בעת ההרשמה לתוכנית החשיפה הבסיסית ל-14 מתוך 33 הייתה אבחנה ראשונית בספקטרום הסכיזופרניה; ל-6 הייתה הפרעה רגשית (אפקטיבית); ל-6 הייתה הפרעה נוירוטית; 5 סבלו מהפרעת אישיות בלתי יציבה רגשית; ול-2 היו אבחנות אחרות. ל-18 מתוך 33 הייתה יותר מאבחנה אחת. כולם מלבד אחד היו נשים, ובעלי ציוני תפקוד נמוכים.

33 המטופלים שוחררו מבית החולים לכל הפחות שנתיים קודם לכן, ו-16 מתוך 33 החולים הפסיקו לחלוטין ליטול תרופות פסיכיאטריות. התוצאות שלהם היו טובות בהרבה בהשוואה ל-17 שעדיין נטלו תרופות פסיכיאטריות: הם היו בעלי ציון גבוה יותר בהערכה גלובלית של תפקוד, שיעורי האשפוז בקרבם היו נמוכים בהרבה מאז סיום תוכנית החשיפה הבסיסית, ורבים יותר הועסקו במשרה מלאה (56% לעומת 6%). שבעה מתוך 16 בקבוצה ללא התרופות "החלימו לגמרי", בעוד שאף אחת מ-17 שנטלו תרופות לא השיגה תוצאה זו. החוקרים גילו גם כי מטופלים שנחשפו לרמה גבוהה יותר של "חרדת קטסטרופה קיומית" במהלך הטיפול גילו תפקוד חברתי טוב יותר בטווח הארוך.

החוקרים מסכמים: "טיפול בחשיפה בסיסית עשוי להתאים למטופלים שסובלים מהפרעות חמורות ומורכבות, ושמעוניינים להפסיק טיפול תרופתי פסיכוטרופי לאחר תקופה ממושכת של שימוש בו. יש לבדוק במחקרים עתידיים מבוקרים את ההשערה כי הפסקת התרופות הפסיכוטרופיות לצד חשיפה עשויות לסייע למטופלים אלה להחלים".

קריאה לקוראי האתר MIA

אף ששני המחקרים הללו עשויים להיכלל בקטגוריה אחת "הפסקת טיפול תרופתי", ברור שהם שונים לגמרי. כפי שכתבתי לעיל, הראשון נועד להוכיח כי סרוקוול מונע הישנות ההפרעה; חשף את קבוצת הפסקת התרופה לפרוטוקול יחיד ואחיד לכולם, אשר הדגים במחקר קודם ייצור של שיעור הישנות גבוה. השני תיעד תוצאות טיפול שנועד לסייע למטופלים כרוניים לשפר את מצבם, כאשר צמצום התרופות היה יעד מרכזי של הטיפול.

וכעת לשאלה: איזה משני המחקרים ראוי לקדם חשיבה נוספת בנושא הערכים הטמונים בהפסקת תרופות – הראשון או השני? למרבה הצער אני יודע שלמחקר הראשון תהיה השפעה רבה יותר. Lancet הוא כתב העת הידוע יותר, והמסקנה שהתוו בו החוקרים תשמח את רוב רושמי התרופות הפסיכיאטריות. היא תאשר את אמונתם כי השיטות הנוכחיות מובילות לתוצאות טובות יותר אפילו לאורך זמן. המחקר השני לא ייוודע הרבה מחוץ לגבולות נורווגיה, ולעולם לא ייכנס "לתודעה הקולקטיבית" של הפסיכיאטריה.

אז הנה בקשתי לקוראי MIA. אם לדעתך המחקר השני ראוי לידיעה, ותוצאותיו צריכות להיות נושא לדיון בחוגים פסיכיאטריים בינלאומיים, נסה לפרסם אותו באמצעות מדיה חברתית, פורומים באינטרנט וכדומה. תוכנית המאפשרת ל-50% מהמטופלים הכרוניים להפסיק נטילת תרופות פסיכיאטריות, מה שמוביל לשיפור ארוך טווח, חייבת להיות חלק מ"בסיס הראיות" האמור להדריך טיפול פסיכיאטרי, לפחות בתיאוריה.

משבר נפשי כמנוע לצמיחה

חירום 1

היום הגיע אליי במייל מסמך קצת משונה (המילים בגדלים שונים ובכמה צבעים) שחיבר איש ושמו ג'ון פינק. תרגמתי מאנגלית וכך זה הולך:

 היתרונות של מחלות הנפש

אנשים מעטים מבינים, ועוד פחות מספרים על כך בפומבי, כי מחלות נפש היא למעשה התנסות מעצימה שיש לה יתרונות עצומים. המוח עובר טעינת-יתר. המינוח הנכון למחלת נפש הוא "מחלת השאמאן". אתר אינטרנט עצמאי, שאין לי קשר אליו, מוקדש לאמונה כי מחלת הנפש מהווה למעשה הִזדַמְנוּת. שם הדומיין של האתר נקרא "סכיזופרניה מוצלחת". גם פסיכיאטרים הבחינו בתופעות בלתי-רגילות לנוכח מקרי החלמה שראו.

יש אנשים הכותבים על הצד החיובי של מחלות נפש. הבולט שבהם הוא ד"ר מלידומה סומה SOMÉ. לדבריו: "מה שאנו מכנים לפעמים דיכאון, הפרעה דו קוטבית, פסיכוזה, סכיזופרניה, עשוי למעשה להיות טרנספורמציה משמעותית בתודעה ושלב הכרחי בהתפתחות האנושית". הסופר ג'ייסון גדיס GADDIS, סבור כי כל ההפרעות הפסיכיאטריות דומות, מאחר שהטיפול היעיל ביותר תמיד משלב את הצד הלא מודע של התודעה, ובדרך זאת התודעה מתחזקת מאוד. הפסיכיאטריה לעומת זאת מדביקה תוויות ותיוגים שאינם תורמים להבנת התופעה ולמשמעותה.

 

חירום

אני יכול לתאר רק את החוויה שלי דרך שלבי ההחלמה שלי. ההחלמה שלי הייתה תלויה במה שלמדתי ובדרך שבה יישמתי למידה זו. לאחר התמוטטות מוחלטת עקב דיכאון כרוני הומלץ לי לעבור טיפול בניתוח חלומות על ידי פסיכולוגית יונגיאנית. הבנתי את הקשרים בין החלום, הפרשנות של המטפל שלי וחיי שלי. התחלתי לחקור חלומות ולתעד אותם בשקיקה. הפרשנות שלי לחלומותיי הייתה עמוד התווך של ההחלמה שלי ואני לא יכול להפריז בחשיבות הדבר עבורי. אני חייב רבות לפסיכולוגית היונגיאנית שלי. בכלים שלימדה אותי אני עדיין משתמש מעל 30 שנה.

שלכם,

ג'ון פינק

חקרתי קצת כדי לגלות מיהו ג'ון פינק. האתר שלו כבר נסגר "בשל אי-תשלום". ובסרטון יוטיוב גיליתי ברנש חביב, לבוש ברישול מה, ופגוע מאוד מהפסיכיאטריה:

 https://www.youtube.com/watch?v=3m-8RD1TEis&feature=youtu.be

 במקביל נזכרתי בעוד כמה דברים:

א) גם צביאל פרסם בספרו "על המסלול ממחלה להחלמה" פרק בכותרת הזאת: "יתרונות שנלוו למחלת הנפש שלי". הפרק נגיש גם ברשת:

https://www.hebpsy.net/books/FbHuKZo0HBqPFWXKyzsn.pdf

(יש שלושה חלקים. החלק הרלוונטי לטקסט שהובא לעיל הוא בחלק ב' פרק ו', אבל הכל מרתק)

ב) חברי היקר, הפסיכיאטר ד"ר אלכסנדר זיידל שטיפל בי מגיל 17 עד 22, אמר לי שבועיים לפני מותו (שקרה לפני 5 ימים): "אני חושב על הטראומה הקשה שעברת בגיל 10… טראומה הכי נוראה שיש… אבל ייתכן שגם בזכותה את נהיית יותר מפותחת וחכמה מנשים אחרות בנות גילך…"

 ג) אז נזכרתי בקטע מעבודת המסטר שלי שאצטט כאן:

 תרגום קטע ממכתבו של הפסיכיאטר האמריקני קרל מנינגר (Karl Menninger; 1893–1990) לתומאס סאס בעקבות פרסום ספרו של האחרון Insanity: The Idea and Its Consequences. New York: John Wiley, 1987:

"אתה ואני זוכרים שלא היו כל טיפולים, אלא רק השגחה ופרוגנוזה: 'מסוכן', 'לא מסוכן', 'חמור', 'יש לאשפז', 'לא פסיכוטי'. בהדרגה נתגלו כמה חומרים כימיים שנראה כי שינו משהו באורגניזם, שינוי שהתבטא גם בהתנהגותו של המטופל. הצטברו גם כמה שיטות שנראה היה כי הביאו הקלה במצבו של 'החולה': אמבטיות חמות ממושכות, חבישה בסדינים לחים וקרים, דיאתרמיה (צורבן, טיפול בחום למטרות ריפוי; דו"ר), שוק חשמלי, והיו גם כל אותם טיפולים שכללו מכות וקשירות, מקלחות והתזות-מים קרות […] בנוסף למלקות ולאזיקים ולאמבטיות נוספו טיפולים שהיו אף אכזריים יותר: עקירת חלקים מהמוח (לובוטומיה; דו"ר), יצירת עוויתות על ידי מכות חשמל, הרעבה, עקירה כירורגית של השיניים, של השקדים, של הרחם וכו'.

לאחר מכן התגלו כמה תרופות – חומרים כימיים נוספים שהיו בעלי השפעות ייחודיות על אלה שבלעו אותם. עד אז ידעו על אלכוהול, אופיום, מורפיום והרואין, אבל לוּמינָל הופיעה וגם סקונל  (שמן המסחרי הראשון של התרופות פנוברביטל Phenobarbital וסקוברביטל Secobarbital בעלות השפעה מרגיעה ומרדימה. דו"ר) ועוד תרכובות כימיות דומות […]  תרופות אלה נמצאו שימושיות מאוד מבחינה תרפויטית, מאחר שסילקו חלק מהסימפטומים האופייניים ושיפרו את תחושת החולים (לזמן קצר)

[…] כבר מזמן שמתי לב לעובדה שאחדים ממטופלינו החולים מאוד הפתיעו אותנו והחלימו ממחלתם גם ללא כל טיפול מיוחד מצדנו. מצבם השתפר עוד ועוד, והפך 'יותר טוב מטוב' במילים שלי. התנהגותם ומזגם הפכו טובים, נוחים ונבונים יותר מאשר היו לפני 'מחלתם'. לא הבנו כיצד זה קרה. לאחדים מאיתנו נראה היה כי 'המחלה' הייתה מעין חוויה של תמורה, כמו גיזומו של עץ פרי, למשל".

מפיליפ פינל עד פרנקו בזאלייה

 800px-Philippe_Pinel1979_-_BasagliaFoto800

תקציר עבודת מסטר:

מודלים של אשפוז פסיכיאטרי – מפיליפ פינל עד פרנקו בזאלייה

מאז ימי הביניים עברה תפישת האדם הלוקה בנפשו תמורות רבות ומגוונות באופיין, ומכאן גם היחס אליו. הוא נתפש כאחוז שטן או לחלופין כנושא את רוח הקודש; כלא-אדם אלא כחיה בהמית; כחוטא גמור, או כפגום במהותו המוסרית; כמתויג ודחוי חברתית, מורחק ומבודד בייצגו את "האחר"; כקטין הנתון לחסותם של המבוגרים; ולבסוף כ"חולה נפש" – אובייקט סביל בידי רופאיו. מעולם לא התייחסו אל הלוקה בנפשו כאל אדם בעל ערך ושווה זכויות אשר איתרע מזלו לחוות חוויות הממוקמות בקצה עקומת הנורמליות. יתרה מזאת, חל ביטול של 'האדם' הסובל ממחלת נפש, ואת מקומו של האדם תפסה הישות  'חולה נפש', זה שזהותו הושחתה והוגלתה אל שולי החברה. 

הטיפול המוסרי עלה בסוף המאה ה-18 בצרפת ובאנגליה במקביל על-ידי פינל וטיוק, והיווה מהפך דרמטי בטיפול בלוקים בנפשם. דרך זו עמדה בניגוד חריף להזנחה הקשה של החולים ולטיפולים המקובלים, שהיו גופניים במובהק ואף אכזריים ברובם. הטיפול המוסרי היה ניסיון ממוקד לייצב את הבריאות הנפשית והפיזית באמצעות מנוחה, תזונה ופעילות בסביבה תרפויטית המתאפיינת בסדר יום קבוע, משמעת ורצון טוב. הגישה לטיפול הייתה ממוקדת בפרט, וכללה מעקב ותיעוד אינדיווידואליים וקפדניים של מהלך הטיפול ותוצאותיו. הטיפול המוסרי התפשט בכל רחבי אירופה אך דעך לקראת אמצע המאה ה-19.

במחצית השנייה של המאה ה-19 הגיעה לשיאה "הכליאה הגדולה" של לא-שפויים בכל רחבי אירופה וארה"ב. המוסדות נבנו בדרך כלל במרחק מריכוזים עירוניים; בגלל ריבוי המאושפזים ובהיעדר משאבים הטיפול הרפואי היה מינימלי. מוסדות אלה הפכו להיות סמל של מחסנים אנושיים שבהם מוחזקים אנשים בתנאים לא אנושיים וללא התחשבות בזכויותיהם האזרחיות. הם לא נועדו עוד לשקם את החולים אלא רק לתחזק את ההשגחה עליהם, מבודדים משאר החברה.

בשליש האחרון של המאה ה-19 עלתה התפיסה הביולוגית של מחלות הנפש, והתגברה הפסימיות באשר לטבען של מחלות אלה לאור אי החלמתם של מטופלים רבים. סברו אז כי חוסר השפיות הוא למעשה כרוני וקונסטיטוציוני. כתוצאה מכך הועברו למוסדות הפסיכיאטריים  האנשים הקשים ביותר מבתי הכלא, וגם הסניליים והדמנטיים, האפילפטיים, המשותקים, האביונים והסובלים מעגבת מתקדמת ומהפרעות נוירולוגיות שונות. בעיני הציבור, בית החולים ללוקים בנפשם הפך לפח האשפה של "מקרים" חסרי תקווה.

לקראת סוף המאה ה-19 התבהר כי המוסדות הפסיכיאטריים נכשלו בפתרון מצוקת חולי הנפש. הם לא הביאו ריפוי או שיפור במצבם של החוסים, שמספרם גדל בהתמדה. כתגובה לפסימיות ולדוגמטיות של הזרם הביולוגי התפתחו סגנונות חדשים של טיפול בהפרעות פסיכיאטריות ששיאם היה ביישום התיאוריות של פרויד ושיטות עבודתו. במחצית הראשונה של המאה ה-20 התמקדה הפעילות הפסיכיאטרית בחיפוש אחר פתרונות טיפוליים שירפאו או לפחות ישפרו את מצבם של החולים הכרוניים. התוצאה הייתה שורה של תרפיות סומאטיות שהתבססו על הזרם הביולוגי בפסיכיאטריה, ורובן נחשבות בימינו חסרות תועלת ומזיקות. במלחמת העולם השנייה התממש רעיון ביטול האדם הלוקה בנפשו הלכה למעשה על-ידי הנאצים באמצעות חיסול שיטתי של חולי נפש שבעקבותיו התבצעה תוכנית השמדת היהודים.

בתחילת שנות ה-50 נמצאו כמה תרופות פסיכיאטריות יעילות שסימנו את תחילתה של "המהפכה" הפסיכו-פרמקולוגית, שהובילה – כפי שהוצהר – לקיצור חלק נכבד מהאשפוזים ולשילובם בקהילה של אנשים המתמודדים עם מחלות נפש. בשנות ה-60' וה-70' צמחו זרם האנטי-פסיכיאטריה ותנועות האל-מיסוד. המונח אנטי-פסיכיאטריה סימן תהליך מחשבתי וחברתי מורכב ובעל משקל שעיקרו היה ערעור המודל הרפואי של מחלת הנפש. נקודות המוצא של מובילי התנועה היו שונות וכך גם מטרותיהם, אבל המשותף לכולם היה מאבק כנגד הממסד הפסיכיאטרי וכנגד האבחנות הפסיכיאטריות לטובת שיקום זכויות האדם היסודיות של חולי הנפש – זכויות חוקיות, מוסריות ואנושיות – שהופרו על-ידי המנגנון הפסיכיאטרי.

לרפורמה של הפסיכיאטר פרנקו בזאלייה במערכת בריאות הנפש באיטליה ב-1978 הייתה השפעה מרחיקת לכת בדיוק כפי שהייתה בזמנו לעבודתם של פינל וטיוק. ביטול הסגרגציה של הלוקים בנפשם בבתי חולים מיוחדים ונפרדים והקמתו של מערך מענים מגוונים בקהילה שינו את הפסיכיאטריה באיטליה ואף במקומות רבים אחרים. השפעה זו ניכרת עד היום ברחבי העולם המערבי למרות הכוחות הנגדיים החזקים. תרומתם של אנשי מקצוע חלוצים ופורצי דרך היא חיונית באופן מובהק, בעיקר של פסיכיאטרים כסוכני שינוי. פיליפ פינל ופרנקו בזאלייה הציעו חזון של מודלים חדשים של טיפול הומאני ויעיל שהיה מהפכני לתקופתם, והחליפו שירותים מסורתיים שהיו בלתי הולמים ופוגעניים. אחד מהישגיהם היה היכולת לרתום פוליטיקאים למימוש חזונם, ולשכנע את עמיתיהם ליישם אותו. כך הם אפשרו שינוי אמיתי ובר קיימא.

 

ד"ר אלכסנדר זיידל (2018-1921)

WhatsApp Image 2018-03-08 at 22.11.54דצמבר 2015

(נכתב אתמול בבוקר)

עכשיו הודיעו לי שד"ר אלכסנדר זיידל נפטר. בן 97. 
אני האחרונה שקראתי לו עד היום האחרון "ד"ר זיידל".
הוא היה הפסיכיאטר הראשון שלי בגיל 17 וחבר קרוב מאז.
ביום הולדתו ה-80 הייתי המטופלת היחידה במסיבה.
הוא קיבל אותי שוב למחלקת נוער באברבנאל שאותה ניהל, כשהייתי בת 22!
בזכותו ניצלתי מאימת המחלקות הסגורות עד שהגעתי לשם פעמיים כשהייתי בת 37 ו-40.
הוא היה אינטלקטואל משכמו ומעלה.
לפני פחות משבועיים (23/2, יום שישי משעה 11:00 עד 13:15) ביקרתי אצלו וישבנו יותר משעתיים.
אחת השאלות שלו אליי בפגישה האחרונה: "מה לדעתך מסמל 'הגלגול' של קפקא?" עניתי לו והייתה לנו שיחה ארוכה על כך. לדעתו יש שם הקבלה לסיפור ישו, והביא תימוכין מ"הדרשה על ההר" בחלק שנוגע לאהבה…
14 שנה חי עם ג'ו מהפיליפינים (שנישא כאן לאישה מארצו והוליד את מייקל – נכד לכל דבר, והתגרש) ובמערכת היחסים שלהם היו אהבה וקונפליקטים כמו אצל זוג נשוי.
לא אשכח שבאמצע הפגישה אמר לי כך:
"אני חושב על הטראומה הקשה שעברת בגיל 10… טראומה הכי נוראה שיש… אבל ייתכן שגם בזכותה את נהיית יותר מפותחת וחכמה מנשים אחרות בנות גילך…"
כשחזרתי הביתה אמרתי לצביאל: האיש פנומן, זה לא סתם זקן, מדובר בזקן-על.
אחרי כמה שעות התקשר (הוא לא נהג להתקשר מלבד במקרים חריגים):
"דליה, שאלת אותי בסוף הביקור אם נהניתי, ורציתי לשאול אותך אותו דבר – האם נהנית מהפגישה?"
הזכרתי לו שלא שאלתי אם נהנה, אלא אם היה לו מעניין איתי (הוא היה צמא לביקורים כי רוב הזמן היה די בודד). הזכרתי לו שאחרי שאישר אמרתי לו שגם לי היה מעניין מאוד, ואז המשכנו לדבר בטלפון עוד יותר משעה!…
לא תיארתי לעצמי שזה הביקור האחרון, השיחה האחרונה. אינטלקטואלית הייתה לו אנרגיה לעוד הרבה שנים. באחת הפגישות הקודמות הייתי שרויה בדיכאון קל, ושאלתי אותו בהשתאות שאותה הסוויתי (כי אפילו למוזיקה קלאסית – עמוד תווך בחייו – לא יכול עוד להאזין בגלל עיוותי מכשיר השמיעה) מה גורם לו לרצות לקום בבוקר ולהתחיל את היום (הוא היה מרותק לכיסא, ונדרש לעזרה בביצוע כל הפעולות). הוא הסתכל עליי במבטו הרציני, חייך קלות וענה: "אני פשוט אוהב את החיים".
ד"ר זיידל, אהבתי אותך מאוד. היית עבורי תחליף לאב שנשבר ונטש. ליווית אותי עד גיל 60 (כמעט).
תודה רבה על הכל. 😦 

98

היום 2/4 קיבלתי לביתי ממשפחתו של ד"ר זיידל ז"ל את כל דברי ההגות שכתב בחייו. שני שקי איקיאה כחולים וכבדים מאוד. מרגש וסמלי. בגיל 17 הגעתי למחלקה שניהל כפסיכוטית-מנותקת, והוא היה המנהל הגדול הכל-יכול שכולנו, הילדים ובני הנוער, צעדנו בעקבותיו כל אימת שנכנס למחלקה, כדי לקבל ממנו רגע של תשומת לב מיוחדת. כעת כל הונו הרוחני מופקד בידיי, ואיני יודעת בדיוק מה עליי לעשות בו. נורא מוזר איך שהחיים מתגלגלים. מתגעגעת אליו.

אני גאה להיות פסיכיאטר

ראיון מרתק שערכה שירה אלפיה-בורשטיין המקסימה מלשמ"ה עם פרופ' חיים בלמקר, יו"ר האיגוד הפסיכיאטרי.

כמה נקודות שעלו אצלי לא לפי הסדר:

הדהים אותי לגלות שלדברי פרופ' בלמקר, אין כרגע גיבוי מקצועי לרופא שרוצה להפחית מינונים אצל מטופל ואפילו לגמול אותו במידה שהתרופות אינן מביאות תועלת. נכון להיום רופא כזה חשוף לתביעות. בלמקר הקים ועדה שאחת ממטרותיה היא לתת גיבוי מקצועי לרופאים לעשות זאת. הגישה התרופתית היא כל כך טוטלית שזה דומה לבניין שיש בו מעלית שרק עולה. האפשרות שמעלית התרופות גם תרד פשוט לא הובאה בחשבון. זה באמת השאיר אצלי לסת שמוטה. בלמקר לא ציין שהרבה פעמים החלפת תרופה, מעשה יומיומי בקליניקה, מסוכנת בהרבה מהפחתת מינונים, אלא שלכך יש גיבוי מקצועי מוחלט.

ניכר שפרופ' בלמקר מחבב מאוד את רוברט ויטאקר. הוא מדבר עליו בחום רב בהתחלה, באמצע ובסיום דבריו, ומציין שגם אלה מדעותיו שאינן מקובלות על דעתו שלו מסקרנות אותו כדי לרצות שיחקרו אותן. עם זאת, הוא אומר שוויטאקר הוא עיתונאי, וככזה הוא עושה "שגיאות רפואיות". משום מה בלמקר שוכח שוויטאקר אינו עושה שגיאות רפואיות מהסיבה הפשוטה שהוא אינו מביא את דעותיו הפרטיות אלא מבסס את כל ממצאיו על מחקרים מדעיים (מדעיים לפחות כמו אלה שבלמקר סומך עליהם את ידיו).

לדעתו של פרופ' בלמקר, אין כל הוכחה לנזק מטיפול ממושך בתרופות. הוא סבור כי טענתו של ויטאקר על רגישות יתר עקב שימוש ממושך בתרופות פסיכיאטריות (בגלל שינוי הפעילות המוחית, מה שעלול לגרום להחרפת המצב אצל מי שחדל ליטול תרופות) היא ניחוש  – ספקולציה בלתי מבוססת. ויטאקר סותר את עצמו, טוען בלמקר, כי אם אין לנו הבנה בפעילות הכימית של המוח איך אפשר יכול לטעון משהו לגבי הפעילות הכימית שקורית שם? זו היה אחד המקומות שבהם חשדתי במניפולציה לוגית. כי הרי אמנם אין הבנה לגבי מחוללי הפסיכוזה, לגבי הפתופיזיולוגיה (שרשרת הגרימה של ההפרעה), אבל יודעים היטב מה מנגנון הפעולה של התרופות. התרופות, למשל, מעכבות דופמין או מעלות סרוטונין,  ויש לכך השלכות על פעילות המוח. בשימוש ממושך ידוע  שהמוח משנה את מבנהו (מספר רצפטורים, למשל), וכאשר מפסיקים טיפול ממושך בתרופה, המוח שהסתגל אליה מבנית נאלץ לפתע לתפקד בלעדיה, ועלולות להיות לכך השלכות על המצב הנפשי. לכן ויטאקר צודק בכך שאמנם לא ידוע על חוסר איזון כימי במוח, כזה המחולל את ההפרעות, אך התרופות עצמן יוצרות חוסר איזון שעלול להוביל להחרפה במקרה של הפסקתן (בעיקר אם ההפסקה פתאומית או בלתי מבוקרת).

שירה סיפרה על הכאב הנפשי שנגרם למישהי שראתה את קרובת משפחתה במצב זומבי מהתרופות, ופרופ' בלמקר אמר שגם מי שבא לבקר מישהי שכרתו לה שד, או שנמצאת בטיפול נמרץ מחוברת להנשמה, חווה קושי דומה. שוב הטעיה לוגית. בדוגמאות האחרונות הטיפולים האלה הם הדרכים היחידות להציל חיים, בעוד הממצאים לגבי שימוש במינונים כה גבוהים בתרופות פסיכיאטריות רחוקים מאוד מלהיות חד משמעיים, או הדרך היחידה והאופטימלית לטיפול בפסיכוזה.  הדגים זאת הפסיכיאטר הנודע לורן מושר עוד בתחילת שנות ה-70.  מה שעושים בסוטריה לגבי שימוש מופחת בתרופות אינו "ניסוי"; המודל של דיאלוג פתוח הראה זאת היטב במחקר קליני קפדני, כמו גם מחקרים נוספים שהוכיחו כי קנאביס רפואי יעיל לא פחות אם לא יותר מתרופות פסיכיאטריות, וללא תופעות הלוואי של התרופות. בכנס התלת שנתי של איגוד הפסיכיאטריה במאי הקרוב יוקדש סימפוזיון לנושא הטיפול בקנאביס. כותב בלמקר עצמו בפרסום לכנס הנ"ל:

"תתקיים הרצאת מליאה של המדען הראשי של "תיקון עולם", פרופ' צבי בנטואיץ', על שימוש בקנאביס בפסיכיאטריה, ובהמשך המליאה הרצאתו של ד"ר שאולי לב-רן אשר יסקור את המידע הקיים בתחום." אני מקווה שאתם מבינים שאם הקנאביס נכנס אחר כבוד לאולם המליאה של הכנס הרשמי של האיגוד הפסיכיאטרי זה רק אחרי שכשלו כל קרבות הבלימה שמתנהלים כבר שנים לא מעטות.

יש מחקרים שבהם נמצא כי חולים שלא טופלו בתרופות החלימו טוב יותר; בלמקר טוען שמדובר במקרים קלים יותר מלכתחילה, ולכן זו לא חוכמה. מעניין. נתקלתי בטיעון הביקורתי הזה גם מהכיוון ההפוך. הפסיכיאטרית ג'ואנה מונקרייף ביקרה את אחד המחקרים שעודדו איתור מוקדם וטיפול תרופתי מוקדם בכך שלקבוצת האיתור המוקדם נבחרו מקרים קלים יותר מלכתחילה.

הטענות ההדדיות האלה, יותר משהן מזכירות עיסוק במדע דומות לפלפולי מחלוקות בין תלמידי חכמים בבית מדרש. ככה זה כשהמטֶריה כה מופשטת, אמורפית, חמקמקה ולא ניתנת לכימות מדויק. היומרה המדעית היא ללא כיסוי. מדובר בפסבדו מדע; לא במדע אמיתי.

"אני מחבב את ויטאקר העיתונאי אבל מאמין יותר לגוף איש המדע", אומר בלמקר. נראה שהוא לכוד בן הפטיש לסדן. הוא רוצה להיות ישר עם מצפונו, אך מוגבל מסיבות שונות, פנימיות וחיצוניות. אמנם אני מעריכה את המהלכים שהוא עושה, כי בהתחשב מהמקום שבו צמח מדובר כמעט בחזרה בתשובה, או חזרה בשאלה, אבל אני לא שותפה להתפעלות העמוקה של שירה. "מעט מדי ומאוחר מדי", נאמר על כך. עם זאת, יחסית לרוב רופאי השטח המוכרים לי, גם הטובים שבהם,  תפיסתו החדשנית נחשבת כרדיקלית למרבה הצער, מעין כפירה בעיקר. לכן חשובה האופטימיות לגבי עתיד השימוש בתרופות פסיכיאטריות, אך מוטב שתהיה זהירה מאוד.

"אני גאה להיות פסיכיאטר", אומר פרופ' בלמקר. כמעט מכמיר-לב. מבחינה פסיכולוגית ברור שזו אמירה אפולוגטית יותר מאשר גאווה אמיתית. ההיסטוריה של הפסיכיאטריה מראשיתה רצופה טיפולים קשים ותמוהים – זריקת הקרדיאצול, עיקור בכפייה, שוק האינסולין, לובוטומיה, ועוד – שגבו מחירים קשים ובלתי נתפסים. רקפת זלשיק כתבה עבודת דוקטורט על ההיסטוריה של הפסיכיאטריה בישראל. היא הגיעה למסקנה כי במקום לנצל את ההזדמנות להתבוננות קרובה בניצולי השואה, ולהכרה בסבלם הנפשי, הפסיכיאטרים ראו את עצמם בעיקר כשומרי סף של קופת המדינה, ומיעטו להכיר בנזקים שנגרמו לניצולים. אף כשהכירו בנזקים נפשיים, הם נטו להעניק להם אחוזי נכות נמוכים. "הפסיכיאטרים הישראלים בגדו בתפקיד שלהם כשהחליטו לדאוג לקופת המדינה יותר מאשר למטופלים", אומרת זלשיק, "פסיכיאטר גרמני שראיינתי סיפר שהזדעזע מחוות הדעת שקיבל מהמטפלים הישראלים. הוא אמר שהן היו כל כך מיושנות ולא מפורטות, שהן פשוט הזיקו למטופלים. התפיסות שעליהן הם התבססו, לפיהן טראומה לא גורמת לשינוי אישיות ארוך טווח, נחשבו מיושנות גם בגרמניה באותן השנים". האווירה הזאת הקלה על משרד הבריאות להגיע להחלטה שיש לאשפז את ניצולי השואה חולי הנפש במוסדות פסיכיאטריים פרטיים, במקום לטפל בהם במסגרת מערכת הבריאות הציבורית. הניצולים נשארו מאושפזים במשך עשרות שנים במוסדות אלה, שהוסבו במשך הזמן להוסטלים.

הדיווחים בתקשורת ובישיבות הכנסת במשך עשרות שנים על מעשים שלא ייעשו, ותנאים לא אנושיים מדברים בעד עצמם. גם דו"ח עמותת בזכות מ-2016 על הקשירות חשף מציאות קשה של הפרת זכויות. נראה כי להצהיר על גאווה במקצוע הזה הוא סוג של Reaction formation – היפוך תגובה קלאסי. עם אמירה אחת של פרופ' בלמקר הסכמתי בכל לבי: "עדיף מקרה קל בטיפולו של רופא גרוע מאשר מקרה קשה בטיפולו של רופא מצוין". אי אפשר להתווכח עם זה.

שירה

גמלנו את הבן שלנו מתרופות פסיכיאטריות

ראיון אצל קרן נויבך מאתמול עם האבא גדי (שם בדוי) המספר כיצד הוא ואשתו גמלו את בנם מתרופות פסיכיאטריות.
מתוך דבריו של האב:
"פה יש להבין: זה תהליך סופר-סופר מורכב  וגם מסוכן, ולכן אם יש דבר אחד שאני רוצה שייצא מכל השיחה הזאת זה שמי שהולך לתהליך כזה, חייב לעשות אותו מאוד מאוד בזהירות".

 

תמונת מצב: בתים מאזנים בהקשר הרחב

יעל
יעל עדן ברוך, עו"ס בכירה, מייסדת ומנהלת בית של תקווה
מאת יעל עדן ברוך – בית של תקווה

החל משנות ה-80 התפתחו במדינת ישראל מדיניות, ידע ופרקטיקה, שהובילו לרפורמה יסודית בשרותי בריאות הנפש. רפורמה זו עיקרה העברת מרכז הכובד של שירותי בריאות הנפש מבתי החולים הפסיכיאטריים לקהילה וצמצום מספר המאושפזים בביה"ח הפסיכיאטרים. חשוב לציין שלעומת מדינות אחרות בעולם בהן נסגרו רוב בתי החולים הפסיכיאטריים, בישראל, כמעט ולא נסגרו בתי חולים, ולא נסגר אף בית חולים ממשלתי.

משרד הבריאות מוביל שלוש רפורמות מרכזיות בשירותי בריאות הנפש:

הרפורמה המבנית

ראשיתה בתוכנית ראורגניזציה של שירותי בריאות הנפש משנת 1972 והמשכה בהסכם מנצ'ל-דורון מ-1978 בין משרד הבריאות לקופת חולים כללית שהוביל להקמת מרכזי בריאות נפש קהילתיים באזורים שונים בישראל. כל משאבי בריאות הנפש ברמה הלאומית הועברו לאחריות המדינה.

ההסכם כלל כמה עקרונות:

  • העברת נקודת הכובד מבית החולים לקהילה
  • הפיכת בית החולים הפסיכיאטרי למרכז כוללני לטיפול בחולים הזקוקים לאשפוז
  • הבטחת אחריות כוללת על כל החולים באוכלוסייה, ללא בחירה מפלה של חולים אקוטיים
  • הטלת מגבלות על מעבר חולים לאשפוז בבתי חולים פרטיים

בהמשך התהליך פחת מספר המאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים במידה ניכרת, כמה בתי חולים פרטיים נסגרו, מספר ימי האשפוז השנתיים קטן בשנים 1996-2007 ב-50%, משך האשפוז התקצר והפרופיל של האוכלוסייה המאושפזת השתנה.

השינויים שחלו בשירותי בריאות הנפש בעשור האחרון, תולדה של מדיניות ממשלתית מכוונת, היו מרחיקי לכת. עם זאת, היעד לשינוי מהותי של המערכת, דהיינו העברת מוקד הטיפול לקהילה, עדיין לא הושלם.

מדינות רבות במערב בהן נסגרו רוב בתי החולים הפסיכיאטריים משקיעות את רוב התקציב של בריאות הנפש בטיפול בקהילה ולא בטיפול באשפוז. לעומת זאת בארץ ההוצאה לטיפול בקהילה ולשיקום גם יחד היא רק כמחצית מתקציב בריאות הנפש. זאת אף על פי שחל צמצום ניכר במיטות האשפוז ואף על פי שבבתי החולים מטופלים רק בכ-10% מאוכלוסיית היעד (דוח מבקר המדינה 2009).

על פי דוח מבקר המדינה הנ"ל, ועל פי הניסיון בשטח, יש לא מעט קשיים בהפעלת מערך בריאות הנפש בקהילה:

  • משך ההמתנה ארוך לטיפול (היו מצבים שבהם המתנה ארכה כשנה וחצי)
  • מחסור בנתונים על כלל הטיפולים במרפאות
  • ירידה במספר הפניות למרפאות
  • מצב פיזי רעוע של המבנים שבהם נמצאות המרפאות
  • פריסה גיאוגרפית מוגבלת של המרפאות
  • מחסור במרפאות ביישובים רבים בפריפריה
  • מחסור בכוח אדם בתחום בריאות הנפש
  • בקרה בפעילות מדגמית בלבד
  • אי ניצול של תקציב שיועד לשינוי ושיפור איכות השירות.

ממצאים אלה מחזקים את העובדה שעדיין רוב הכוח והשליטה נמצאים בבתי החולים.

הרפורמה השיקומית

מסוף שנות ה-80 נעשה בישראל ניסיון לצמצם את ההיקף והמשך של האשפוז בשירותים לבריאות נפש, ולפתח במקומם שירותי שיקום בקהילה. שירותי השיקום התפתחו בעקבות מדיניות האל-מיסוד בשירותי בריאות הנפש. המשימות שנגזרו מכך היו: עיצוב והקמה של יחידות טיפול שיקומיות תוך-מוסדיות כדי לאתר, להכשיר ולהכין חולים כרוניים מאושפזים למעבר לקהילה ופיתוח שירותי שיקום בקהילה בתחום השיקום התעסוקתי, השיקום החברתי והדיור.

          הניצנים הראשונים של תכניות שיקום חולי נפש בקהילה החלו כבר בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, אולם אלה היו מעטים ורובם נעשו במסגרת מוסדות האשפוז הקיימים או על ידי עמותות מעטות שעסקו בנושא, כמו "אנוש". בשנת 1993 הוקמה במסגרת שירותי בריאות הנפש של משרד הבריאות מינהלת, שתפקידה לפתח תכניות שיקום לנכי נפש בקהילה. המינהלת התמקדה בעיקר בתכניות דיור בקהילה כחלופות לאשפוז. אולם היקף תכניות השיקום היה קטן. המדיניות החדשה הדגישה פיתוח מואץ של שירותי שיקום ושחרור חולים ממושכים גם מבתי החולים הממשלתיים. בשלב ראשון היה התהליך איטי ועורר התנגדות לא מעטה במערכת הפסיכיאטרית. בתוך מטה שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות נטתה הכף לכיוון השיקום, והוקצו תקציבים למימון ופיתוח שירותי שיקום.

במקביל, גורמים מקצועיים ובני משפחה של מאושפזים ומשתקמים, שראו את הצלחת המסגרות שנפתחו, תמכו ופעלו לסייע לגורמי השיקום במשרד הבריאות. החל משנת 1996 החלו לפעול לחקיקת חוק מיוחד לשיקום נכי נפש בקהילה. האפליה כלפי נפגעי הנפש הייתה בולטת ורוויית נזקים, ולכן גברה התובנה כי ללא חוק לא יהיה סיכוי להגיע לשינוי יסודי ולאפליה מתקנת של אוכלוסייה זו. הצעת החוק, שהייתה יוזמה פרטית של חברת הכנסת תמר גוז'נסקי, זכתה לתמיכה של משרד הבריאות, של עמותת המשפחות עוצמה, של המועצה הלאומית לבריאות הנפש ושל אנשי מקצוע ואקדמיה בתחום. שיאם של מהלכים אלה, היה "חקיקת החוק לשיקום נכי נפש בקהילה התש"ס".

עם זאת, כ-50% מהפונים לוועדות השיקום, המהווים רק רבע מכלל הזכאים, בוחרים שלא ליישם את תכנית השיקום (דוח מבקר המדינה 2016). נדרשת התבוננות מחודשת בשירותי השיקום שאמנם תרמו רבות בהמשך לרפורמה המבנית, לצמצום מיטות בביה"ח ולשילוב אנשים בקהילה, אך לאחר 18 שנים חלקם כבר אינם מתאימים או שנדרש שינוי באופן שבו הם פועלים.

הרפורמה הביטוחית

הרפורמה הביטוחית שנכנסה לתוקפה ביולי 2015 אמורה להפריד בין טיפול ושיקום לסוגיהם. מצד אחד, טיפול במסגרת אשפוז ובמסגרת קהילתית באחריות קופות החולים, ומצד שני, שיקום, שיישאר באחריות הממשלה. הרעיון העומד בבסיסה של רפורמה זאת הוא החיבור בין גוף ונפש ברפואה הכללית והכללת שירותי בריאות הנפש בתוך כלל שירותי הרפואה הניתנים למבוטח בקופת החולים. מתוך כך, מטרת הרפורמה לפעול להפחתת הבידול והתיוג הקיימים בתחום שירותי בריאות הנפש.

מערך סל השיקום אינו חלק מהרפורמה מכיוון שהיה חשש שהעברת האחריות למימון שירותי השיקום לקופות החולים יפגע ביישום החוק ויגביל את ניצול התקציב, וכך תימנע מהמטופלים זכותם לשיקום על פי חוק. לאור זאת, יש צורך בהגדרת הממשקים בין מערכי הטיפול והשיקום, הכשרה של הגורמים המטפלים בקופות החולים לקראת המעבר, הגדרות תפקיד ומשך הליווי וההכנה הנדרשים לקראת שיקום ולימוד שפה חדשה.

הבתים המאזנים

בשנה וחצי האחרונות החלו מהלכים להקמת "בתים מאזנים" בקהילה, שאמורים לסייע במניעת אשפוז וצמצום תופעת הדלת המסתובבת. בספטמבר 2017 הכיר משרד הבריאות בישראל במודל בשם "בית מאזן". מודל זה נועד להיות מופעל על ידי קופות החולים, אך הדבר טרם אירע. לדברי ראש שירותי בריאות הנפש, ד"ר טל ברגמן לוי בכתבה ב "הארץ" אמורים בתים אלה להתבסס פחות על המודל הרפואי ויותר על יכולות של הכלה. ברגמן ציינה עוד שתהיה שונות בין בתים אלה, מבחינת המומחיות בטיפול בהפרעות נפשיות שונות, ולא רק במצבים פסיכוטיים.

בעקבות הרפורמה הביטוחית גברה תופעת הדלת המסתובבת ולמרות ניסיונות שונים להגדיר את ממשקי העבודה עם קופות החולים, עדיין קיים קושי ליצור רצף טיפול-שיקום וחיבור בין ביה"ח לקהילה. אנשים רבים מוצאים עצמם משתחררים מאשפוז לריק, וכך מתרחשת לעיתים קרובות חזרה למשבר. לא רק שהרצף בין אשפוז לקהילה בעייתי, ואינו סדיר, גם אין מספיק מוקדי טיפול בקהילה: טיפול יום, מרכזי יום, צוותי ליווי בקהילה ומרפאות.

אני מבקשת להעלות על הכתב מספר נקודות/שאלות מהותיות בהקשר לטיפול:

  • ממוצע האשפוז בביה"ח עומד על 32 יום לאשפוז, אך תופעת הדלת המסתובבת הוחרפה. בפרק זמן זה לא תמיד ניתן להגיע למצב מיטבי וגם ליצור עוגנים/חיבורים למסגרות המשך בקהילה לצורך המשך לטיפול או שיקום. דרישה דומה מהבתים המאזנים עלולה להציב קשיים. להערכתי, יש לאפשר 6 שבועות בתעריף מלא ועוד 4-6 שבועות להמשך ליווי בתעריף מופחת, מאחר שבפרק הזמן הנוסף האדם לא ישהה במקום על בסיס יומיומי, וללא לינה. כשהאדם שרוי במשבר, כל תעצומות נפשו נחוצות להתמודדות, ואין פניוּת לשיקום, ולכן נדרשת תקופה להתאוששות והתחזקות, וכשהאדם בשל לכך, ליצור עבורו או עבורה עוגנים בקהילה.
  • גם בסיוע לפנייה לוועדת שיקום אזורית – ועוד קודם בסיוע לפנייה למיצוי זכויות בביטוח לאומי כאשר מדובר באפיזודה ראשונה – יש המתנה ממושכת לוועדות ביטוח לאומי ולוועדות סל שיקום במשרד הבריאות, ולכן בתקופת הביניים האדם יוצא לקהילה לאחר טיפול אינטנסיבי יומיומי וחוזר לריק. לעיתים לבדידות נוראה, ולכן המשך הליווי הוא קריטי.
  • הליווי אינו מתאפשר באזורים שבהם אין מרפאות לבריאות הנפש או כשיש תור ארוך כתוצאה מעומס על המרפאות. מצב זה מוביל להעדר רצף בין הטיפול לשיקום. חשוב לציין שכל אחד מהעולמות, עולם הטיפול ועולם השיקום, יתקשה מאוד לפעול ללא תמיכת השני והשלמתו. יצירת רצף וחיבור מיטבי יובילו לתהליך החלמה ולצמצום הצורך לחזרה לאשפוז.
  • חשוב להקפיד לפעול בהתאם למפורט באמות המידה ולקבל לבתים המאזנים רק את מי שהיה מתקבל לאשפוז רגיל, כדי להתגבר על החשש של אנשי הכספים בקופות שייווצר שירות נוסף, כלומר נטל נוסף. כמו כן, במצבי סיכון אדם יתאשפז בביה"ח לשבוע-שבועיים, וכשמצבו ישתפר יוכל להמשיך ולסיים את הטיפול בבית מאזן.
  • כדי לגייס את מנהלי וצוותי בתי החולים לשינוי, חשוב לפעול ליצירת מרכזי טיפול בקהילה ולשלב בהם לאחר הכשרה מתאימה את צוותי בתי החולים.

 

משוגע

 

אריק, שאובחן בסכיזופרניה, ניצב ב-2011 בפני בחירה קריטית: האם לציית לטיפול המסורתי של הפסיכיאטריה או לבחור בדרך שלו. הרופאים של אריק מעוניינים לטפל בו תרופתית לטובתו, אבל אחרי שמונה שנים של נטילת תרופות פסיכיאטריות אריק מאמין שהתרופות מזיקות לו ומסרב להמשיך.

הסרט CRAZY בוחן את שני הצדדים. אריק, אביו ועורך דינו מתווכחים על זכותו של אריק לקבל החלטות רפואיות משלו. המטפלים שלו מסבירים כיצד ומדוע יש צורך בטיפול בכפייה. המצלמה מאפשרת לנו לחזות במסלול ההימור של המסע של אריק: החלטתו לסרב לתרופות, ערעורו בבית המשפט לצורך יישום הוראה מקדימה, נתון באזיקים לאחר שנתפס על ידי המשטרה, הסתתרותו בבית מלון במרכז העיר, אשפוזו בבית חולים לחולי נפש, שבירתו במהלך מפגש טיפולי משפחתי, אבל בסופו של דבר מציאת הפתרון שמאפשר לו לסיים את לימודיו בקולג', להחלים ולהשיג את האוטונומיה שהייתה משאת נפשו.

https://crazythefilm.com/

ליז
ליז זומוולט – במאית הסקט הדוקומנטרי "משוגע" (2017)

ביקורת התבונה הלא טהורה

אחרי החושך אור
דברי הסבר לתמונה בסוף הרשומה

שלשום בראיון אצל קרן נויבך התייחסתי לקטע ממכתבו של פרופ' חיים בלמקר לחבריו. הוא כתב:

אני מצרף סיכום מAmerican Journal of Psychiatry  שעונה על רוב הטענות של רוברט ויטאקר, אך תוך כדי תשובה מקבל את רוח הטענות שלו ומהווה מפנה לכיוון ”selective use”.

הסיכום שצירף היה מאמר שנכתב על ידי נשיאה לשעבר של APA (האיגוד האמריקני לפסיכיאטריה), ג'פרי ליברמן ושבעה פסיכיאטרים אחרים, שכותרתו "ההשפעות ארוכות הטווח של תרופות אנטי פסיכוטיות על מהלך קליני בסכיזופרניה". ולאמיתו של דבר המאמר הנ"ל שהביא בלמקר לא רק שאינו מקבל כלל את רוח טענותיו של וויטאקר אלא ממש קוטל את הביקורת, ומכנה את וויטאקר ואת חבריו הביקורתיים בתואר הלא מחמיא "אנשים מזיקים שמטרתם לפגוע".

וויטאקר הגיב על המאמר – זה שלכאורה "מקבל את רוח הטענות שלו" לדברי בלמקר – והכותרת: 

הפסיכיאטריה מגוננת על התרופות האנטי-פסיכוטיות שלה: תיאור מקרה של שחיתות מוסדית

במאמר סיפר וויטאקר על ספרו האחרון מ-2015

Psychiatry under the Influence – Institutional Corruption, Social Injury, and Prescriptions for Reform

שבו תיעד את "ההתנהגות המושחתת שאפשר למצוא בכל פינה בפסיכיאטריה":

  • הונאת הציבור בדבר מיתוס חוסר האיזון כימי במוח;
  • הטיה של ניסויים קליניים כבר בתכנון ההתחלתי שלהם;
  • ניתוח מגמתי של התוצאות מה שנקרא ספינינג של תוצאות;
  • הסתרת ההשלכות של נטילת תרופות כאלה לטווח ארוך;
  • הרחבת קטגוריות האבחון למטרות מסחריות;
  • פרסום הנחיות שמקדמות את השימוש בתרופות פסיכיאטריות.

הנזק החברתי שנגרם על ידי השחיתות הזאת: החברה שלנו התארגנה סביב נרטיב כוזב, כזה שהוצג בפנינו כנרטיב של המדע. 

במאמר התגובה ניתח וויטאקר באופן יסודי את ממצאי הסקירה של רופאי האיגוד האמריקאי לפסיכיאטריה הנ"ל וראה בו  דוגמה נוספת לשחיתות מוסדית.  סקירה זאת נועדה לדברי וויטאקר לבסס מחדש את הראיות כהגנה על הפרוטוקולים הנוכחיים של המקצוע ביחס לתרופות אנטי-פסיכוטיות, הכוללות שימוש קבוע לטווח ארוך. וויטאקר מסיק שסקירה זאת יותר משנועדה לחקור את הנושא שמנוסח בכותרת נועד למעשה לשמור על האינטרסים של הגילדה המקצועית הפסיכיאטרית. הוא שואל: אם לא ניתן לבטוח במקצוע הזה שיפתח טיפולים המבוססים על ראיות, שמעמידים את האינטרסים של החולים בראש מעייניהם, בניגוד לאינטרסים של הגילדה שלהם, מה עלינו – כחברה – לעשות?

גם הפסיכיאטרית הבריטית ג'ואנה מונקרייף הגיבה לסקירה של האיגוד. להלן סיכום חלק מדבריה במאמר אמיתות לא נוחות על תרופות אנטי פסיכוטיות:

הפסיכיאטרים נרתעים בדרך כלל מהתמודדות עם הנזקים של התרופות שהם רושמים. גם על דיסקינזיה מאוחרת (עוויתות שרירים לא רצוניות בפה, בעיניים, בצוואר או בגפיים כתוצאה משימוש ממושך ברבות מהתרופות האנטי-פסיכוטיות מהדור הראשון שעדיין נמצאות בשימוש; דליה) נאמר בהתחלה שזה סימפטום של סכיזופרניה, וגם כאשר התברר שחלק מהתרופות האנטי-פסיכוטיות של הדור השני גרמו לעלייה ניכרת במשקל ולהפרעות מטבוליות, היו כתבות מהמיינסטרים הפסיכיאטרי כאילו סוכרת קשורה לסכיזופרניה.

הטענה כי התרופות האנטי פסיכוטיות מפחיתות  את נפח המוח אינה חדשה. הפסיכיאטר, פיטר ברגין, טען זאת לפני יותר משלושים שנה, אבל התייחסו אליו כאל תמהוני. בעשר השנים האחרונות, העדויות הפכו לבלתי ניתנות לערעור. כמה מהחברים המובילים בממסד הפסיכיאטרי, כמו רובין מאריי, אף פרסמו את דאגתם.

התחילו להבין בהדרגה שהיתרונות של טיפול ארוך טווח בתרופות אנטי פסיכוטיות אינם כפי שהאמינו. יש נתונים מועטים על ההשפעה הכוללת של טיפול תרופתי כאשר הוא נלקח על פני תקופות זמן ממושכות. כמה ראיות מצביעות על האפשרות כי יועיל לחלק מהאנשים להפסיק או להפחית את הטיפול האנטי פסיכוטי שלהם, ולא להמשיך לטווח ארוך. נקודות אלה הועלו על ידי כמה פסיכיאטרים מהמיינסטרים.

הסקירה של ליברמן ושבעה פסיכיאטרים מובילים אחרים שפורסמה בעיתון האמריקני לפסיכיאטריה ב -5 במאי 2017 ניסתה להדוף את כל החששות הללו ולבסס מחדש את שמן הטוב של תרופות אנטי-פסיכוטיות. אני המומה מכך שהמאמר דוחה חששות לגבי טיפול לטווח ארוך ומתעלם מראיות על השפעותיו של הטיפול הזה. הוא מלא בעיוותים, מתעלם מהביקורת הנוקבת ביותר, ומחזיק בהנחה הבלתי מבוססת שסכיזופרניה או פסיכוזה הן כפונקציה של אי-תקינות מוחית שתתגלה בעתיד ושנפתרת באמצעות תרופות אנטי-פסיכוטיות.

אמנם איני חולקת על התועלת של תרופות אנטי-פסיכוטיות לטיפול בפסיכוזה חריפה (במקרים רבים, אם כי לא בכל המצבים), אולם עשרות שנים של מחקר על התערבות מוקדמת לא הוכיחו שטיפול אנטי-פסיכוטי מוקדם משפר את התוצאות לטווח הארוך. טענתו של דונלד גוף כי המחקר הנורבגי לאיתור מוקדם (המכונה מחקר TIPS) הראה שיפור בתוצאות ארוכות הטווח עם טיפול אנטי פסיכוטי מוקדם, לא זוכה לאישוש במאמר שהם מצטטים. המאמר אכן מראה רמות נמוכות יותר של סימפטומים שליליים, סימפטומים קוגניטיביים ודיכאוניים במעקב של שנתיים באנשים מהאזור עם התוכנית לאיתור מוקדם בהשוואה לאלו באזורים ללא התוכנית, אבל הנתונים הבסיסיים מראים כי אנשים מהאזור לאיתור מוקדם ייצגו מלכתחילה מקרים קלים יותר עם פחות סימפטומים שליליים. למעשה הסימפטומים השליליים פחתו יותר דווקא בקרב אנשים מאזור ללא תוכנית לאיתור מוקדם. יתר על כן, חברי קבוצת האיתור המוקדם לא הראו תועלת במונחים של רמיסיה, הישנות או סימפטומים חיוביים.

החוקרים מציינים כי "היעילות של טיפול תרופתי כתחזוקה למניעת הישנות הייתה מבוססת היטב", אך הם אינם מכירים בכך שאין ניסויים אקראיים של טיפול תחזוקה (כלומר, אין השוואה למצב בלי טיפול אחזקה; דליה), רק מחקרים על טיפול תחזוקה לעומת הפסקה פתאומית שלו (היא אינה מציינת כאן שהתרופות יוצרות למעשה שינויים במוח כך שהפסקת נטילתן מעלה את הסיכון להחרפה; דליה) הם גם אינם מזכירים את המחסור בנתונים ארוכי טווח ממחקרים אקראיים. רק 6 מתוך 65 הניסויים של et al Metach-2012 Leucht  נמשכו יותר משנה אחת.

הדבר המדאיג ביותר במאמר של דונלד גוף הוא גימוד העדויות לכך שתרופות אנטי-פסיכוטיות מייצרות הצטמקות החומר האפור במוח. ראשית, טוענים החוקרים כי הצטמקות של חומר אפור מוחי הוכח כחלק מסכיזופרניה. אין מחקרים המראים שינויים מוחיים מתקדמים באנשים שאובחנו עם סכיזופרניה או פסיכוזה בהעדר טיפול אנטי פסיכוטי. המחברים מצטטים דוח אחד מקבוצה באדינבורו, המציעה אובדן מוחי מתקדם באנשים בסיכון גבוה לפסיכוזה לפני קבלת טיפול אנטי פסיכוטי. עם זאת, מחקר זה מוצא שינויים מתוחכמים באזורים מסוימים בקרב מספר קטן מאוד של מטופלים, לא בקליפת המוח בחומר אפור שנצפה אצל אנשים בעלי חיים הנוטלים תרופות אנטי פסיכוטיות. החוקרים מציינים גם מאמר שהראה ירידה בחומר האפור בשמונה אנשים לאחר הפסקת הטיפול האנטי פסיכוטי בהשוואה לשמונה אנשים שהמשיכו לקחת תרופות אנטי-פסיכוטיות. עם זאת, השינויים היו במרכיבים של גרעיני הבסיס בעומק המוח, אשר מחקרים אחרים הראו שהם מוגדלים במהלך הטיפול עם תרופות אנטי פסיכוטיות.

כאשר החוקרים מתארים את מחקרים בבעלי חיים שמראים הפחתות נפח מוחיות הנגרמות על ידי תרופות אנטי-פסיכוטיות טוענים  גוף ושות' כי "הרלוונטיות של הממצאים במכרסמים ובקופים לטיפול בפסיכוזה בבני אדם אינה ברורה, הן בגלל הבדלים הקשורים למין והן משום שחסרים בבעלי החיים פתו-פיזיולוגיה של סכיזופרניה וכי ייתכן כי לתרופות אנטי-פסיכוטיות יש השפעות מזיקות על המוח הרגיל, אך יש להן השפעות מגינות בנוכחות נוירו-פתולוגיה הקשורה בסכיזופרניה".

הכל אפשרי, אבל קופים וחולדות נבחרו למחקרים האלה בגלל הדמיון שלהם לביולוגיה האנושית. אין סיבה טובה כרגע להניח כי ההשפעות שהוכחו בבעלי חיים אלה לא יתרחשו במין דומה, כלומר בבני אדם. ואין הוכחות לכך שלפסיכוזה יש השפעות שונות על מוחם של אנשים עם או בלי סכיזופרניה – אם כי כמובן שיהיה קשה להשיג ראיות כאלה. אני מסכימה עם Goff et al כי שינויים אלה לא נקשרו באופן מוחלט עם ההשפעות על תפקוד בפועל, וכי אנחנו צריכים נתונים נוספים, אבל כפי שהם טוענים בצדק "רוב אבל לא כל" המחקרים הנוכחיים מראים כי הפחתות נפח המוח מקבילה לירידה בביצועים האינטלקטואליים.

אני עדיין סבורה שתרופות אנטי-פסיכוטיות יכולות להיות יעילות, וכי היתרונות של הטיפול יכולים לפעמים לעלות על החסרונות, אפילו בטווח הארוך בקרב אנשים מסוימים. עם זאת, לא מועיל כלל להעמיד פנים כאילו מדובר בחומרים בלתי מזיקים שפותרים את הבעיות בדרך פלא כלשהי. פסיכיאטרים צריכים להיות מודעים לחלוטין להשפעות המזיקות של התרופות האנטי פסיכוטיות על המוח ועל הגוף. הם גם צריכים להכיר בכך שתרופות אלה מאמללות את חייהם של אנשים רבים, גם של כאלה שבאמת זקוקים להן. פסיכיאטרים צריכים לסייע לאנשים להעריך את היתרונות ואת החסרונות של טיפול אנטי פסיכוטי, וכדי לעשות זאת הם צריכים להיות מסוגלים להודות בטבען האמיתי ובהשפעותיהן  הקשות, ולא לטאטא את האמיתות לא נוחות מתחת לשטיח.

רוברט וויטאקר בוויקיפדיה (באנגלית)

ג'ואנה מונקרייף בוויקיפדיה (באנגלית)

*קיר הרפורמציה בג'נבה ועליו הכתובת בלטינית Post Tenebras Lux – אחרי החושך אור; מבוסס על פסוק יב מפרק יז באיוב:

א
 רוּחִי חֻבָּלָה! יָמַי נִזְעָכוּ! קְבָרִים לִי!
ב אִם לֹא הֲתֻלִים עִמָּדִי, וּבְהַמְּרוֹתָם – תָּלַן עֵינִי!
ג שִׂימָה נָּא עָרְבֵנִי – עִמָּךְ, מִי הוּא לְיָדִי יִתָּקֵעַ?
ד כִּי לִבָּם צָפַנְתָּ מִּשָּׂכֶל, עַל כֵּן לֹא תְרֹמֵם!
ה לְחֵלֶק – יַגִּיד "רֵעִים!", וְעֵינֵי בָנָיו – תִּכְלֶנָה!
ו וְהִצִּגַנִי לִמְשֹׁל עַמִּים, וְתֹפֶת – לְפָנִים אֶהְיֶה.
ז וַתֵּכַהּ מִכַּעַשׂ – עֵינִי, וִיצֻרַי – כַּצֵּל כֻּלָּם!
ח יָשֹׁמּוּ יְשָׁרִים עַל זֹאת! וְנָקִי עַל חָנֵף – יִתְעֹרָר!
ט וְיֹאחֵז צַדִּיק דַּרְכּוֹ, וּטֳהָר יָדַיִם יֹסִיף אֹמֶץ!
י וְאוּלָם – כֻּלָּם תָּשֻׁבוּ וּבֹאוּ נָא, וְלֹא אֶמְצָא בָכֶם חָכָם!
יא יָמַי עָבְרוּ! זִמֹּתַי נִתְּקוּ! – מוֹרָשֵׁי לְבָבִי.
יב לַיְלָה – לְיוֹם יָשִׂימוּ, אוֹר קָרוֹב – מִפְּנֵי חֹשֶׁךְ.
יג אִם אֲקַוֶּה שְׁאוֹל בֵּיתִי, בַּחֹשֶׁךְ – רִפַּדְתִּי יְצוּעָי.
יד לַשַּׁחַת – קָרָאתִי: "אָבִי אָתָּה!", "אִמִּי" וַ-"אֲחֹתִי" – לָרִמָּה.
טו וְאַיֵּה אֵפוֹ תִקְוָתִי? וְתִקְוָתִי – מִי יְשׁוּרֶנָּה?!
טז בַּדֵּי שְׁאֹל – תֵּרַדְנָה, אִם יַחַד עַל עָפָר נָחַת.

 

מתמודדים משולבים בצוותים – חזון מול מציאות

המרואיינת הראשונה בכתבה היא צעירה נבונה ומקסימה, ליון גאי מאיר, רכזת תכנית עמיתים מומחים בביה"ח מזור. פגשתי בה באקראי לפני כשנתיים  (פגישה רבת משתתפים בעניין כנס מתמודדים). שתינו יצאנו יחד מהפגישה. בכמה דקות הקצרות של יציאה מהבניין,  נסיעה במעלית והליכה ברחוב חזרתי שוב ושוב על אותה שאלה בנוסחים שונים: "האם את מרגישה/חושבת שהפעילות שלכם בבית החולים תורמת למאושפזים? משנה את התמונה לטובה?" וזוכרת שהייתי מתוסכלת מכך שלא קיבלתי תשובה.

לדעתי מדובר בפרויקט חשוב אבל יש לדאוג שיבוצע כהלכה. הדמעות של ליון בסוף הכתבה מאוד נוגעות ללב. מה מקורן? האם יש קושי מאחורי הדמעות? על פניו נראה שאלה דמעות הודיה והתרגשות על הדלת שפתחו להם בקבלתם לעבודה זאת, שהדיכוטומיה צוות-מאושפזים נשברה והתרככה. השאלה היא אם די בכך? על ליון וחבריה להבין שלא עושים להם טובה. אמנם הם זוכים בהעצמה אישית אך זקוקים להם ל"הלבנת הכביסה". הם חלון הראווה היפה. השאלה היא מה קורה מאחורי הקלעים. עליהם להישמר שלא להפוך לעלה תאנה.

שירן גפן כתבה בעבודת המחקר החשובה שלה כיצד תופשים לקוחות מערכת בריאות הנפש את השירות אותו הם מקבלים? גם על עבודתם:

"מדבריהם של המרואיינים, חווית מתן השירות כצרכן נותן שירות טומנת בחובה קונפליקט מובנה, האם הצרכן נותן השירות יצליח להיות נאמן לנותני השירות לצדם הוא עובד, או שמא יבחר בנאמנות למקבלי השירות? על פי המרואיינים, הם מוצאים אם עצמם תחת עינם הבוחנת של סגל הארגון בו הם עובדים, ונדרשים "לבחור צד", לשמור אמונים לנותני השירות או לקוחות הארגון. המרואיינים עדים לעיתים למקרי עוול, התנהגות אלימה, מבזה, משפילה, כלפיי פגועי נפש, לקוחות הארגון, וחשים כי אינם יכולים להביע התנגדות להתנהגות זו או לנקוט בכל עמדה כדי למגרה.

מחד, הם מקבלים מסר קשה ממקום העבודה, כי עליהם להסתיר את עצם התמודדותם עם מגבלה נפשית. כלומר, אדם שחווה משבר נפשי "אינו ראוי" להיות נותן שירות בתחום. עמדה זו מקשה על הצרכן נותן השירות לצאת כנגד שיטות "הטיפול" של המוסד, גם אם הוא מוצא אותן לא ראויות. מאידך, התהליך שעבר הצרכן נותן השירות, כאדם שעבר דה הומניזציה והביע התנגדות, אינו מאפשר לו להישאר אדיש למעשי עוולה ומחיקה שמבוצעים כנגד אנשים אחרים.

חוויית מתן השירות במערכת בריאות הנפש מצטיירת כחוויה מורכבת, שדורשת במקרים רבים משאבי התמודדות רבים. ניכר כי צרכנים נותני שירות בהחלט חשים מועצמים מעצם היותם נותני שירות, אך הם חשים במקרים רבים כ"אי" מנותק בתוך מערכת בריאות הנפש – אינם משתייכים באופן מוחלט כנותני שירות, ואינם מביעים הזדהות מלאה עם מקבלי השירות.

במקרים קיצוניים, מספרים המרואיינים שנאלצו לעזוב את מקום עבודתם כתוצאה מחוסר יכולתם להתמודד עם הקונפליקט הקשה. כך, בעצם, איכות חייו של הצרכן נותן השירות נפגעת מעצם היותו חלק מהמערכת."

לסיכום, שילוב מתמודדי נפש בעבודה בבתי חולים לצד הצוות נראה על פניו כעניין מבורך, אך אי אפשר שלא לשאול אם השתלבות במבנה מוסדי כזה שפועל במסגרת תרבות מוסדית מסוימת (משטור כבד ואווירה מאיימת הם המילים העדינות ביותר שמצאתי) מביאה עמה ברכה או לא.

היו חסרים לי בכתבה ראיונות עם מתמודדים, שטופלו בעברם על ידי אנשי עמיתים מומחים ואנשי צוות מן המניין, שיספרו על חוויותיהם. האם העמיתים המומחים תרמו להם בנוכחותם? האם הכוח שניתן בידיהם לא הפך אותם דומים לאנשי הצוות האחרים? האם חל שינוי לטובה ביחסם של אנשי הצוות כתוצאה מנוכחותם של העמיתים? האם לא מתרחשים אירועים קשים בשעות שבהם העמיתים אינם נמצאים במקום? ועוד ועוד.

הוספה:

חבר פסיכיאטר שהוא גם פרופסור כתב לי כך:

 זו דוגמה נוספת לשליטה החזקה מדי של הפסיכיאטריה בממסד. במדינות מסוימות בארה"ב ובמקומות אחרים בעולם קיים מגוון של מודלים של שירותי תמיכת עמיתים, כגון תמיכה עצמאית של עמיתים היכולים להגיע לבתי חולים, כמו גם לקהילה, וזאת בנוסף לתומכים עמיתים שנשכרו על ידי המוסדות או פועלים בהם בהתנדבות. צרכנים נותני שירות יכולים לבחור במקומות אלה בסוג הארגון שבו הם מעוניינים לעבוד או להתנדב.

ליון
ליון גאי מאיר

אופי מחורבן אינו עדות למחלת נפש

סטיגמה

31.01.2018

 נועה אסטרייכר

 בכיתה ה' עברתי מבית ספר בירושלים לבית ספר בקיבוץ, שבו הקללה החביבה על הילדים היתה "נכה". כשהתעייפו ממנה, עברו ל"אוטיסט". אותם ילדים הזדעזעו ממש, כשקראתי לאיש התחזוקה של בית הספר "שָׁרָת", כמו שהיה נהוג אז בעיר. למה? כי שרת זה משפיל. אז איך קוראים לו אצלכם? "אב בית! בוא'נה, את נכה…"

צמד המלים הפופולרי ביותר השבוע, בכל משרד, מטבח או סלון, היה "חולת נפש". אני רוצה להניח לרגע בצד את הסיבות שהזניקו את התואר הזה לראש הטבלה, ולהסתכל על המונח עצמו: חולת נפש (או משוגעת, פסיכית, חולת רוח, פסיכופתית — הכל עניין של אסכולה). יש הסבורים שאם האושיה המדוברת ביותר בשבוע האחרון היא "חולת נפש" — הרי שיש לה פטור או לפחות הקלות בנושאי התנהגות ונימוסים. מנגד יש הסבורים, כי אם היא "חולת נפש", הרי שיש להרחיק אותה מכל עמדת השפעה, ורצוי גם מעין הציבור.

אבל עצם השימוש במונח חולת נפש פסול וחוטא — לא לאותה אושיה, אלא לציבור גדול של ישראלים חולי נפש (או מתמודדי נפש, לפי הביטוי הנכון והמייצג יותר). הם השקופים הכי שקופים בחברה הישראלית: לרובם המוחץ אין כל מאפיינים או תכונות חיצוניות ש"יסגירו" אותם — ורובם, תחזיקו חזק, חיים בינינו. הם עובדים אתנו באותו משרד, נותנים לנו שירות, מחזיקים בעמדות בכירות בחברות וארגונים, ואף מקבלים החלטות שישפיעו על עתידנו. ההגדרה של מחלת נפש כוללת בתוכה סקאלה שלמה של אפיונים והפרעות, וההכללה של כולם תחת הכותרת "מחלת נפש" היא שגויה. תארו לכם שאיידס ושפעת היו מטופלים באותם כלים ובאותו מקום, רק משום ששתיהן "מחלת גוף".

"מחלת נפש" היא הבוגי־מן שלנו. סביר להניח שאם הייתה אפשרות לבחור בין מחלה פיזית קשה למחלה נפשית — רובנו היינו בוחרים בראשונה. גם כי מסרטן אפשר להחלים, וגם כי לאנשים אין בעיה לדבר על חולי סרטן, לתרום לחולי סרטן, להתנדב לשמח ילדים חולי סרטן. אבל אמנים ובדרנים לא נעים בכמויות אל המחלקות הסגורות והפתוחות — לא רק כי אי אפשר להעלות משם תמונות לאינסטוש ולקבל לייקים.

לבד מהייצוג התרבותי המבהיל של חולי נפש, ולבד מהחשש שהקולנוע והספרות הטמיעו בנו — מחלת נפש היא מה שהתרגלנו להדביק לכל המפלצות, האמיתיות והמדומיינות. מישהו רצח את הילדים שלו? חולה נפש. התאבד? חולה נפש. לוקח בני ערובה? חולה נפש. מקלל בתור בסופרמרקט? חולה נפש ממש. רוב מתמודדי הנפש, שפעמים רבות הם קורבנות של אלימות מצד בני משפחה ומערכת הבריאות, אינם אלימים. אז למה אנחנו שומעים את הכינוי "חולה נפש" רק בסיטואציות אלימות?

אנחנו חיים בעידן של פסיכולוגיזציה מרודדת. תוכניות הריאליטי הן המחשה מצוינת לכך: כל קערת מג'דרה היא זיכרון מודחק, כל זיוף בטונים הגבוהים הוא סובלימציה של טראומה. כל פעולה מוגדרת ומוצדקת, בחוסר אחריות ממש, במונחי נפש. לפני שקוראים למישהו "חולה נפש" בגלל התנהגות גסה, אלימה ומפחידה, כדאי לזכור: אופי מחורבן הוא לא עדות למחלת נפש, ומחלת נפש אינה תירוץ לאופי מחורבן.

קישור למאמר באתר הארץ

98

 אוסיף ציטוט ממאמר של  ד"ר גבריאל בוקובזה:

מנהיג ששולח את חייליו או את מדינתו למלחמה בשביל לצבור הון פוליטי לא ייחשב למשוגע. האלימות שלו, מידת ההרס שיגרום והסבל שישית על עמו ועל עם אחר ייחשבו לגיטימיים. הוא עשוי אף להיחשב גיבור. לעומתו חולה סכיזופרניה, אדם הנמצא על הקשת האוטיסטית, אדם בעל פיגור או אדם עם הפרעת אישיות עשויים להיחשב מסוכנים. הם יורחקו מהחברה, עבודה שיש בה אחריות תימנע מהם, הם יינעלו במחלקות בתי החולים ויולעטו בתרופות כימיות. רק מעטים מהם עלולים להיות מסוכנים לעצמם או לאחרים, אבל לא ניתן להצדיק את תפיסת כל אוכלוסיית המתמודדים דרך פריזמה זו.

וויטאקר ובלמקר

חיים

פרופ' חיים בלמקר

רוברט

רוברט וויטאקר

רוברט וויטאקר הגיע לישראל לשבוע בדצמבר 2017. הוא נשא הרצאה בתל-אביב והשתתף בשני כנסים. בין האנשים שהוזמנו לקבל אותו באירוע פרטי היה גם פרופ' חיים בלמקר, יו"ר האיגוד הפסיכיאטרי הישראלי. ב-12 בינואר התפרסם ב"דה מרקר" ראיון עם רוברט וויטאקר. דובר שם גם על ספרו "אנטומיה של מגיפה", שבו הוא דן בהשפעות ארוכות הטווח של השימוש בתרופות פסיכיאטריות ובגידול הדרמטי במחלות נפש בעולם המערבי, המקביל לגידול בצריכת התרופות.

בראיון זה אמר פרופ' חיים בלמקר, שהוזכר לעיל: "וויטאקר הוא איש מחדש, איש שעוזר לקהילת הפסיכיאטריה לערוך חשבון נפש, איש עם המון רצון לעזור למטופלים בעולם, וכשפגשתי אותו אני יכול לומר שהגישה שלו כלפי פסיכיאטרים חיובית. הוא לא אנטי־פסיכיאטרים, הוא בעדנו והוא בא בדיוק בזמן הנכון לעזור לנו. בזכות העבודה שלו, יש שינוי בגישה המדעית בעולם הפסיכיאטריה. המחקרים באמת מראים שתרופות נוגדות פסיכוזה ונוגדות דיכאון פחות יעילות ממה שחשבנו פעם. ובמשך הרבה שנים הסתמכנו על מידע מקצועי שהיה ממומן על ידי חברות התרופות, ושהראה את היעילות של התרופות".

לגבי חשיבות הטיפול התרופתי הוסיף בלמקר: "אם הייתי חולה בפסיכוזה או דיכאון קשה הייתי רוצה להיות מטופל בתרופות. העניין הוא שהתשובה לא צריכה תמיד להיות טיפול תרופתי. לפעמים התרופה מרפאת, אבל לפעמים היא לא עוזרת ואז צריך לבחון שינוי של הסביבה ואלמנטים אחרים בחיים. רופאים לא צריכים להעלות אוטומטית את מינון התרופה, כי אז מקבלים רק את תופעות הלוואי. לא כל דבר שלא עוזר במינון נמוך יעזור במינון גבוה, וצריך להודות שיש הרבה מטופלים עם מינונים גבוהים מדי".

יומיים לאחר פרסום הראיון הזה כתב בלמרקר מכתב לעמיתיו הבכירים ולכמה פעילים אחרים בתחום בריאות הנפש (לא לנו, אבל הודלף מכל כיוון):

שלום חברים,

הנה הקישור לכתבה של יום שישי ב"דה מרקר" על עודף שימוש בתרופות נוגדות פסיכוזה ונוגדות דיכאון: 

https://www.themarker.com/markerweek/1.5724270

במקום לדחות את זה כאנטי-פסיכיאטריה אני מציע שנכיל את הכעס של המטופלים וגם את האכזבה שלנו המדעית במצב הנוכחי של התייבשות הצינור של תרופות חדשות, ונגיב מול הציבור עם הנחיות חדשות לכיוון כדלקמן:

     1. להקטין בהדרגה את המינון של חולה פסיכוטי או דיכאוני ממושך למינון הנמוך ביותר היעיל למחלתו.

  1. בחולים שלא הגיבו לתרופות בעבר במינון סביר ולא מגיבים כעת, לשקול הפסקה הדרגתית של טיפול תרופתי, שלפחות לא יסבלו מתופעות לוואי ברוח primum non nocere  ("ראשית אל תגרום נזק", עקרון יסוד באתיקה הרפואית; דליה).
  2. בחולה שהשתפר במינון סביר של תרופה לפסיכוזה אך נשארו סימנים נסבלים של פסיכוזה, לשקול ביחד עם החולה השלמה עם שרידי החשיבה הפסיכוטית במקום להעלות מינונים שיחשפו את החולה לתופעות לוואי קשות שלפעמים מתמצות ב-the cure is worse than the disease.
  3. להפסיק לטעון שאנחנו יודעים את הפתופיזיולוגיה של פסיכוזה ודיכאון דרך סרוטונין ודופאמין ולהודות שאנחנו מטפלים סימפטומטית ולא תמיד מצליחים.

אני מצרף סיכום מ-American Journal of Psychiatry שעונה על רוב הטענות של רוברט ויטאקר, אך תוך כדי תשובה מקבל את רוח הטענות שלו ומהווה מפנה לכיוון ”selective use”.

RH Belmaker, MD | פרופ' חיים בלמקר Israel Psychiatric Association, President | יו"ר איגוד הפסיכיאטריה בישראל International Neuropsychiatry Association, President | נשיא האיגוד העולמי לנוירופסיכיאטריה Professor Emeritus of Psychiatry, Ben Gurion University |פרופ' אמריטוס לפסיכיאטריה באוניברסיטת בן גוריון

את מכתבו זה של בלמקר יש לנטוע בהקשר רחב. מחקרים שנערכו ברחבי העולם ב -25 השנים האחרונות הראו את ההשפעות השליליות של תרופות פסיכיאטריות ואת חוסר יעילותן. רוב המחקרים הללו לא פורסמו. למעשה, הם היו הוסתרו בלחץ חברות התרופות על הממסד הפסיכיאטרי. זה האחרון המשיך להלעיט את המטופלים בתרופות אלה. רווחי חברות התרופות צמחו באופן דרמטי, והשוק הזה מניב הכנסות של יותר מ -40 מיליארד דולר בשנה.

 תשובתם של אנשי המקצוע לטענות אלה כנגד התרופות היא כי אסטרטגיות להפסקת הטיפול או גישות טיפוליות לא-פרמקולוגיות אחרות עשויות להועיל לתת-קבוצה של חולים, אך עלולות לסכן חולים אחרים בסיכון גבוה יותר להישנות המחלה ולפיכך יש צורך במחקרים נוספים.

אבל החשוב מכל הוא האווירה הציבורית שנוצרה ביחס לפסיכיאטריה בשנתיים האחרונות. מעט רקע: בעקבות שתי עתירות בג"צ והצעת חוק שהגשנו בנושא הזכות לבחור את מסגרת האשפוז הפסיכיאטרי בין השנים 2010 ל-2014 החלה התקשורת להתעסק בנושא הזנוח של תנאי אשפוז במחלקות הפסיכיאטריות הסגורות. המאבק שלנו לווה בסיקור תקשורתי נרחב ואוהד שכלל כתבות בעיתונות מודפסת ודיגיטלית וראיונות רדיו וטלוויזיה; נושא בריאות הנפש עלה לכותרות לאחר שנים שבהן נדחק לקרן זווית.

בעקבות המאבק משרד הבריאות בישראל פרסם נוהל אשפוז חדש שהוחל בנובמבר 2014. הנוהל הכיר בזכותו העקרונית של כל אדם הנזקק לאשפוז פסיכיאטרי לבחור את בית החולים שבו ברצונו להתאשפז, וזאת בתנאי שאחוזי התפוסה בבית החולים המבוקש אינם עולים על 95. בפועל הבחירה כמעט לא קיימת בגלל אחוזי התפוסה הגבוהים.

ב-28 בינואר 2015 חברנו לארגון בזכות והחל שיתוף פעולה פורה בעניין הפרת זכויות אדם באשפוז הפסיכיאטרי בכלל, כאשר נושא הקשירות נבחר להיות הנושא הראשון שבו נתמקד. בעת ההיא הובאה לידיעתנו כי ארגון בזכות החליט להתמקד באופן שיטתי בהפרת זכויות אדם במסגרת האשפוז הפסיכיאטרי. הקמפיין הראשון עסק בקשירות. יריית הפתיחה של הקמפיין הייתה "מתמודדי הנפש מפחדים למות קשורים למיטה" שפרסמתי ב"הארץ" ב-21 ביוני 2015. דו"ח בזכות על האינפלציה בקשירות התפרסם במרץ 2016. חודשיים לאחר מכן  אירע המקרה המפורסם של "נועה" שנקשרה ל-24 ימים ברציפות בתל השומר, וכל השטח התחיל לבעור, ומאז לא כבה. קרן נויבך ורן רזניק אינם מרפים מהנושא; לאחרונה הוקדשה כתבת שער ב"7 ימים" של ידיעות אחרונות לתנאי האשפוז הקשים באברבנאל; יהודה ברוך מנהל מוסד פסיכיאטרי לשעבר יועמד לדין על יחסיו עם מטופלת שלו, ובסוף השבוע פורסמה כתבה על אשפוז בני העדה האתיופית שלא כדין. אין רגע דל.

על רקע האווירה הציבורית הזאת, הממסד הפסיכיאטרי נלחץ עם הגב לפינה ונאלץ לנסות ולהוכיח שהשד אינו נורא כל כך. מבחינה זו ביקורו של רוברט וויטאקר נפל ממש מהשמיים. הביקור נסקר בעיתונות ואף הוקדשה לו כתבת מגזין אצל אושרת קוטלר. נעשה שם שימוש במודל סוטריה המבורך כדי להראות את חלון הראווה היפה של הפסיכיאטריה. הביקור הזה של וויטאקר העניק הזדמנות פז לממסד לנצל  את המומנטום ל"חזרה בתשובה", כדי להוריד את גובה הלהבות ולנסות לשקם מעט את התדמית הירודה. כסמוראי יפני מתוחכם ביצע פרופ' בלמקר תנועת ג'ו ג'וטסו: הלוחם מנסה לצאת מטווח התקפות היריב על ידי ניצול תנועת היריב לטובתו, ולבסוף אף חיבקו בחום כאילו היה אחיו האובד.

בכל מקרה, אנו מקווים כי דבריו של פרופ' בלמקר לא יישארו בגדר הצהרות ריקות, אלא יסמנו באמת את תחילתו של עידן חדש ושל גישה חדשה, כדי למנוע את התופעה ההרסנית של מינון היתר התרופתי. יש להבין שתרופות פסיכיאטריות אינן הפתרון האולטימטיבי למצוקה נפשית ויש להשתמש בהן, אם בכלל, בצמצום ובתבונה. בבואכם אל הרופא או הרופאה עמדו על זכויותיכם; התמקחו על תרופותיכם ועל המינונים שלהן כאילו הייתם בשוק, ותצאו נשכרים.

 

קריסת טיעון הרצף הטיפולי (השאלון)

רצף

לפני 6 שנים התפרסמה כתבה חשובה בעניין היעדר זכות הבחירה במסגרת האשפוז הפסיכיאטרי. בין היתר נכתב שם:

"הטיעונים של משרד הבריאות בעד השארת המצב כפי שהוא, מתייחסים לחשיבות הרצף הטיפולי של המטופלים בבריאות הנפש, וכן לצורך לווסת את המטופלים בין בתי החולים השונים."

הטיעונים האלה היו דומיננטיים ביותר בתשובות המדינה לעתירה הראשונה מ-2010.

ב-2014 נעלמו טיעונים האלה. ד"ר גדי לובין בראיון איתי אמר שמדובר אך ורק בשיקולי תפוסה.

ראו בעצמכם שתי דקות שבהן הוא אומר זאת:

 

המשך ציטוט מהכתבה:

"בתגובה לכך אומרים המבקשים כי מלבד העובדה כי זו טענה שרלבנטית לכלל החולים, בכל מקרה הצוות הרפואי מתחלף פעמים רבות מאשפוז אחד למשנהו.

סקר שערכו העותרים בשיתוף עם עמותת אנוש העלה כי למעלה ממחצית מהמאושפזים לא טופלו על ידי אותו רופא בשני אשפוזים עוקבים, וכי 30 אחוז לא מעוניינים להתאשפז שוב באותו מרכז רפואי.

ואתם בטח שואלים את עצמכם איך זה שרק 30% מנפגעי הנפש מעדיפים שלא לשוב ולהתאשפז במוסד שהיו בו – הנה התשובה:

הסקר (האנונימי) כלל כ-200 נשאלים מסניפי מועדוני אנוש, אך לא נכללו בו האזורים של בתי החולים אברבנאל, כפר שאול, איתנים ומזרע. אנו סמוכים ובטוחים ששיתוף אנשים מאזורים אלה בסקר הנ"ל היה מניב תוצאה אחרת, גבוהה בהרבה.

אלה היו 3 השאלות שניסחנו עבור משוב אשפוז:

.1  שני האשפוזים הפסיכיאטריים האחרונים
–      שם בית החולים באשפוז האחרון _________ באיזו שנה _____
–      שם בית החולים באשפוז לפני האחרון _________ באיזו שנה _____

.2  בחירת בית החולים
אם הייתה לך זכות לבחור את בית החולים בו תתאשפז, בחר אחת משתי האפשרויות:

  • הייתי מעדיף לחזור לבית החולים האחרון בו אושפזתי
  • הייתי מעדיף להתאשפז בבית חולים אחר

.3  הרופא הפסיכיאטר באשפוזים
האם בשני האשפוזים האחרונים טופלת על ידי אותו פסיכיאטר?
 • כן
•  לא

מדוע הממסד הפסיכיאטרי מתנגד נמרצות לביטול השיוך האזורי באשפוז? למה הוגשו כבר שתי עתירות לבג"צ, הופלה הצעת חוק ובינתיים אין שינוי במצב? אז הנה התשובה העיקרית אחת ולתמיד:
הממסד לא רוצה להשתנות. המצב הקיים נוח לו. שינוי יטלטל את המערכת. אם יהיה אפשר לבחור בית חולים, תיווצר תחרות, והם ייאלצו לתת תנאים טובים יותר, הן פיזית והן אנושית. תהיה תקופת מעבר קשה שבה בתי החולים הטובים יותר באופן יחסי "יוצפו", והגרועים עלולים להתרוקן – כאב ראש לא קטן.  הם מרוויחים מהמצב הקיים. 85% מהתקציב השנתי של בתי החולים הולך על משכורות. בקושי נשאר כסף למזון עבור החולים (לפני 6 שנים התפרסמה כתבה  ונאמר בה שכל שבוע מחשבים מי יוצא לחופשה, מי משתחרר, כדי לחסוך בהוצאות המזון). אם ייאלצו להשתפר, העוגה התקציבית תצטרך להתחלק אחרת, כי אין יש מאין. הבעיה היא שבמשכורות לא יוכלו לקזז, העובדים מוגנים, כך שהשיפור הוא למעשה בלתי אפשרי, שכן המדינה מצדה לא תגדיל את התקציב. מלכוד 22.

ומי אוכל אותה בסוף? אלה שחווים מכה כפולה: מיד הגורל ומיד אדם.

בחלופת האשפוז תופרים חליפה אישית

מצוטט מהמגזין העיתונאי העצמאי:

ha-makom-1

 

“הגענו למצב שאנשים במחלקות הסגורות איבדו את הרצון לצאת משם”

הקשירות והתנאים הקשים במחלקות הסגורות בבתי החולים הפסיכיאטריים הביאו להתפתחות אלטרנטיבות טיפוליות למתמודדי נפש, שבהן תומכים גם רופאים רבים. הבעיה, כרגיל: כסף

“כשעבדתי במחלקה הסגורה לנשים במצב כרוני של סכיזופרניה ודיכאון פגשתי נשים מאושפזות 20 ו-30 שנה. לתמונה של האישה היפה מתעודת הזהות לא היה כל קשר לאישה שפגשתי במחלקה. שאלתי את עצמי האם זה תוצר של העצב והתרופות שמחקו את האדם”. כך מתארת יעל ברוך, עובדת סוציאלית זה 25 שנה יוזמת ומנהלת “בית של תקווה”, את תחילת התגבשותה של תפיסת העולם הטיפולית שלה.

עצם האזכור של מחלקה סגורה ושל בתי חולים פסיכיאטריים מעלה ברוב האנשים אסוציאציות קשות, ולא בכדי. העיסוק הגובר של כלי התקשורת בתנאי האשפוז בבתי חולים אלה, הסיקור הצמוד והמרתק של קרן נויבך בעניין סוגיית הקשירות הקשות ונטילת חופש התנועה של מטופלים רבים, הצילומים שיצאו מהמחלקות – כל אלה חשפו עד כמה בתי החולים הפסיכיאטריים הם החצר האחורית של עולם הרפואה הישראלי.

בסוף השבוע האחרון נוספה לאלה גם כתבתה של ליאור אילתי בעיתון ידיעות אחרונות שבה תיעדה את שחוותה לאחר שהתקבלה לעבוד בבית החולים אברבנאל. בתיאורה כותבת אילתי על ריחות סירחון, יחס כוחני למטופלים, צעקות, הזנחה, שימוש בכדורים עד כדי סימום ותיאורים קשים נוספים.

אלא שבתוך מה שנראה כחושך גדול מבצבצות בצעדים מהוססים גם אלטרנטיבות אחרות, מאירות ומוארות הרבה יותר. אפשרויות טיפוליות כמו אשפוז ביתי, בתים מאזנים, סדנאות וליווי אישי הן כמה מהן. כדרכן של מהפכות, גם בתחום האשפוזים הפסיכיאטריים השינוי מתחיל באופן מפוזר, בשוליים. אפשרויות הטיפול האלה הן עדיין רק נחלתם של מי שידם משגת לממן אותן, אבל מי שמובילים את השימוש בהן מאמינים כי השינוי יצא לדרך וכי ככל שהמודעות הציבורית תגדל, כך יהיה קשה יותר לעצור אותו.

“העצב היה עמוק”, שבה ומסבירה יעל ברוך. “הגענו למצב שאנשים במחלקות הסגורות איבדו את הרצון לצאת משם. אני מדברת על תחילת שנות ה-90, ולדור הישן של התרופות היו תופעות לוואי: רעד, רוק.

“החלטתי להוציא קצת החוצה את מי שאפשר, כדי שיהיו בין אנשים. לקחתי אותם לעכו, לקנות נעליים, לאכול פיצה, הלכתי עם מטופלים לביקורי בית, עשינו הליכה על שפת הים. שם, אגב, היו השיחות הכי משמעותיות”.

איך קיבלו את זה במחלקה?

“לא בקלות. באחת הפעמים נתתי לאחד המטופלים לקרוא מאמר על אישה שהחלה לצאת מדיכאון וסירבה להשתתף בפעילות ריפוי בעיסוק ותפירה במחלקה שבה הייתה מאושפזת. הפסיכיאטרים שלה טענו שזה חלק מהפתולוגיה שלה ושהיא עדיין בדיכאון. בפועל, היא סתם לא אהבה תפירה ופשוט נלחמה על האישיות שלה. בתגובה קראו לי לשימוע אצל מנהל המחלקה. רעדתי אבל עמדתי בגבורה. מאז למעשה נבטה בי המחשבה שגישת הטיפול צריכה להיות שונה. חלק מזה כרוך בכך שהיא צריכה להיות בגובה העיניים ובשקיפות”.

 כשהחיסכון הכלכלי חשוב למערכת יותר מסבלם של מתמודדי הנפש

 פגועת נפש קשורה 19 ימים למיטה, איגוד הפסיכיאטריה נלחם בדו”ח שחושף זאת

דיברתי עם החולה, וזה עשה סוויץ’

לאורך כל שנות עבודתה כעובדת סוציאלית נקטה ברוך, זוכת פרס שר הרווחה לשנת 2017, בגישה לא שגרתית ואתגרה את המערכת. “היה לי ברור שחשוב לקרב את המטופלים לקהילה ולא להרחיק אותם. זה אלמנט חשוב בריפוי שלהם”.

היא ליוותה יוזמות שונות ובהן פרויקט מגמת תאטרון של תלמידי כיתה י”א שנפגשו עם מתמודדי נפש בבית חולים מזור והציגו את סיפורי החיים הכואבים שלהם. “התרומה של פרויקט כזה לתלמידים ולמטופלים היא בלתי ניתנת לכימות”, היא מסבירה. “את מבינה שהטיפול צריך להיעשות בעיקר בקהילה, היכן שיש יותר אפשרות להעניק למטופלים הרגשה של נורמליות, שמישהו מקשיב, מכיל, מקבל. בחלק הרגשי מצב הרוח שלהם השתפר פלאים”.

בשנת 2003 עזבה ברוך את בית החולים מזור ומונתה לסגנית רכז סל שיקום במחוז הצפון. כעבור 10 שנים מונתה לרכזת סל שיקום בחיפה וגם שם המשיכה לפתח שירותים בקהילה ולגבש גישות חלופיות.

“זכיתי לפתח הוסטל להפרעות אכילה ברמת ישי. מעבר לכך הצלחתי לעזור לאנשים באופן נקודתי והגמשתי את המערכת עבורם. למשל אישה שהייתה 5 שנים במעון לנשים מוכות. מכיוון שסבלה מהתנתקויות, בכל פעם שהייתה יוצאת מהמעון לחופשות היא הייתה חווה פגיעה מינית.

“היא עמדה להשתחרר לדירה שכורה והיה ברור ששולחים אותה למצב בלתי נסבל ושלא ירחק היום והיא תגיע לאשפוז פסיכיאטרי. אפשרתי לה שירות הוסטל שכולל 4 שעות ליווי של מדריכת שיקום ביום. במשך שלושה חודשים כל שישי-שבת היא הייתה נעלמת. דיברתי איתה בגובה העיניים והסברתי לה שהמערכת כאן כדי לעזור אבל שגם היא צריכה לקחת אחריות, וזה עשה סוויץ’. אחרי 8 חודשים פחתו האירועים החריגים והיא עברה לליווי של שעה ביום. כיום היא נשואה ועובדת”.

בית של תקווה
“את מתמודדי הנפש אסור לנתק מהקהילה”. בית של תקווה בכרמיאל

אבל זה לא תקף לכל מקרה

“כל מקרה לגופו, אבל אנחנו הרבה פעמים עושים עוול לאנשים שאנחנו מתייחסים אליהם כאל חסרי אחריות לחלוטין. אני אתן דוגמא קטנה: היה לי מקרה של בחורה בשם מירב (שם בדוי) עם 7 אישיויות. בכל פעם שהמטפלת שלה הייתה משוחחת מירב הייתה עוברת לאישיות אחרת. המטפלת הייתה מתעקשת שהיא מכירה רק את מירב ומבקשת לשוחח רק איתה. זה עבד. יש מקום להגיד לאדם ‘אתה שותף לשיקום’. אנחנו יוצרים עוגנים בקהילה אבל גם אתה צריך לקחת חלק בתהליך”.

לפני כשנתיים החליטה ברוך לפנות ליזמות. היא נסעה לאנגליה ללמוד את גישת הדיאלוג הפתוח. לפני כשבועיים וחצי פתחה את “בית של תקווה” בכרמיאל. זהו בית מאזן שנותן למטופלים ובני משפחותיהם כלים למסע האישי באמצעות החזרת מיומנויות התמודדות שנפגעו כתוצאה מהמשבר, והכל בתכנית מותאמת אישית לרצונות ולצרכים של האדם.

פסיכיאטריה היא לא מדע מדויק

מהם העקרונות של תפיסת הדיאלוג הפתוח?

“את מתמודדי הנפש אסור לנתק מהקהילה. הקהילה צריכה לייצר התאמות גם במצבים משבריים. התכנית הטיפולית צריכה להיות מוכוונת לאדם, תכנית אישית. דבר שני, אין דבר כזה פתולוגיה. הרי לאף אחד אין בעלות על הידע הפסיכיאטרי. את ספר האבחנות הפסיכיאטרי כתב קומץ של אנשים. לסכיזופרניה למשל יש צ’ק ליסט וצריך 6 בעוצמה מסוימת. העוצמה נקבעת על פי מה שאדם מספר. זה לא מדע מדויק. בשנה האחרונה ליוויתי אדם שהחליטו שהוא סובל מסכיזופרניה, שמו תווית והסתבר שהכול היה על רקע של ניוון שרירים ולכן כל הטיפולים לא עזרו לו. גם אדם עם מחשבות שווא זה הרבה פעמים תגובה של חוויות קשות. אני לא רוצה להסתכל על זה כעל פתולוגיה”.

מה לגבי טיפול תרופתי?

“בדיכאון זו בדרך כלל הפרה של איזון במוח ואז טיפול תרופתי חשוב וגם במאניה דיפרסיה. אבל בסכיזופרניה צריך הרבה פחות תרופות. עם תרפיה נכונה שנותנת לאדם משמעות ועוזרת לו לחלקים החזקים ניתן להפחית שימוש בתרופות.

“למי מיועד בית של תקווה? הם לא מיועדים לאנשים שהם במצב של סיכון לסביבה או לעצמם, לא בעיות פיזיות מורכבות, לא מכורים לסמים ולא מחלות זקנה. אבל בהחלט כן לאנשים עם הפרעות אישיות, חרדה, OCD, סכיזופרניה ודיכאון”.

כמה זמן שוהים בו?

“הבית מיועד ל-3 חודשים. המסר הוא שהמטופל נמצא כאן באופן זמני והמשבר זה דבר זמני. יש פה עד 9 מטופלים. חוץ ממני הצוות כולל 2 פסיכיאטרים, 2 מרפאות בעיסוק, עובד סוציאלי קליני, אחות, ביבליותרפיסטית ודרמה תרפיסטית”.

האם נעשו כבר מחקרים על שיטת הטיפול שלכם?

“מחקר על גישת הדיאלוג הפתוח שנעשה בשנת 2006 לאורך 5 שנים בפינלנד ואנגליה מצא ש-73 אחוזים מהמטופלים החלימו, כלומר השתלבו בקהילה בצורה מיטבית. כמו כן אצל 74 אחוזים חלה הפחתה בתרופות. רוב המטופלים לא חזרו לאשפוז כלל או שחזרו לאשפוז קצר של פחות מ-12 ימים. לשם השוואה, בישראל יש 23 אלף אשפוזים מתוכם 5000 ראשונים והשאר הם חוזרים. מסתבר שזה לא פותר את הבעיה”.

אבל לכל זה יש תג מחיר, והוא אינו נמוך. בניגוד לרפואה הציבורית שם זוכה המטופל לסבסוד ולהשתתפות של המדינה ושל קופות החולים, השהות ב”בית של תקווה” יקרה מאוד.

“המחיר הוא 18,000 שקלים בחודש”, אומרת ברוך. “זה פרטי לגמרי. כרגע יש לי יותר מ-30 פניות, רובן מקופת חולים כללית ומכבי, אבל קופות החולים לא משתפות אתנו פעולה. הן מעדיפות לשלם לבתי החולים הפסיכיאטריים 1200 שקלים למיטת אשפוז ללילה במקום 900 שקלים לבית המאזן. בגלל שהן בגירעונות משרד הבריאות משלים להן את התשלום”.

תחושה של ביטחון והכלה

אוריאל מעוז (48) הגיע לבית מאזן בהרי ירושלים בשם סוטריה בניהולו של הפסיכיאטר פרופ’ פסח ליכטנברג לפני כשמונה חודשים, וזאת לאחר ששהה זמן קצר בבית חולים פסיכיאטרי. “מתוך 17 שעות האשפוז שלי בבית החולים הפסיכיאטרי אני לא זוכר הרבה. אני רק זוכר שכאשר הגעתי אמרתי להם שיש לי חרדה ממקומות סגורים ושאני רוצה 10 דקות לעשות מדיטציות בדשא בחוץ.  מישהו שם אמר לי ‘אתה יודע מה אנחנו עושים לקלסטרופובים?’ ואז פתח לי דלת לחדר שבו קושרים אנשים. אחר כך נתנו לי כוס מים וים כדורים. מאז אני לא זוכר”.

בית סוטריה
אחד מבתי סוטריה בירושלים. צילום: סוטריה ישראל בפייסבוק

איך הגעת לסוטריה?

“בזכות חברים טובים שדאגו להוציא אותי מבית החולים וקישרו אותי למקום”.

מעוז יצא בערב פסח האחרון מביתו במטרה לשים קץ לחייו. הוא נפגע פוסט טראומה שסובל גם מתסמונת רגישות יתר בכל המערכת העצבית. בעברו היה איש ביטחון. אחותו נהרגה בפיגוע שהיה במסעדת סבארו בירושלים, אחותו השנייה ואביו ניצלו מפיגוע אחר ואילו הוא עצמו ניצל מפיגוע בשוק מחנה יהודה.

איך היה המפגש הראשוני?

“מישהו פתח לי  את הדלת, נכנסתי לסלון, מישהו ניגש אלינו הציע לשתות משהו. בדיעבד התברר לי שזה שקיבל את פנינו הוא דייר. ליד השולחן ישבו גבר ואישה אחד היה הפסיכיאטר והשנייה אם הבית. אין מעמדות. תוך כדי, נכנסה אישה עם אריזת מתנה והתחילה מנשקת את כולם. זה היה נראה לי בהתחלה כמו הצגת תכלית.

“הייתי עם עוד אחד בחדר. בעיקר הייתי עם עצמי. משתף מה עובר עלי עם הדיירים האחרים ובעיקר סוג של לעצור לנוח. המקום משרה תחושה של ביטחון והכלה. תחושה שמה שלא יהיה, יהיה בסדר, מקום שאפשר להתפרק בו. זה לא לראות פסיכיאטר ולחזור הביתה.

“תמיד יש מישהו מלווה וער, גם אחרי סיוט ב-2 בלילה או באמצע היום, ואם יש התקף חרדה בגלל סירנה שמקפיאה את הנשמה אז יש מי שיחבק וירגיע. עצם הידיעה שיש מישהו כזה נותן לך את הכוח. הלילות שלי מסויטים, אני לא נרדם, וכשאני נרדם עם כדורים יש לי סיוטים. בסוטריה כאשר הייתי צועק ומתפתל מתוך שינה היה מי שישים עליי יד להעיר אותי. מעבר לכך, בניגוד לבית חולים כאן איפשרו לי לעשן קנאביס רפואי שאני מעשן ברישיון כבר שבע שנים”.

בבית חולים לא נתנו לך?

“לא, למרות שזו התרופה שהכי עוזרת לי”.

זה 4 חודשים שמעוז משמש מלווה בסטוריה. הוא מגיע אל הבית, מכין אוכל, אופה לחמים, יושב ומשוחח עם הדיירים.

איך המקום מתנהל?

“יש 3 מלווים, אם בית ופסיכולוגית הבית בכל זמן. כל אחד לפי ‘הוראות ההפעלה’ שלו. אף אחד חוץ מהפסיכיאטר לא באמת יודע מה האבחנה הרפואית של הבן אדם. כשמגיע מישהו חדש אנחנו המלווים מקבלים הודעה בווטסאפ: הגיע אדם איקס, קבלו אותו”.

מה קורה אם למישהו יש התקף פסיכוטי?

“אלימות לא מתקבלת. מההתבוננות שלי אין הרבה התקפים. וזה גם תלוי איזה התקפים. לפעמים מישהו משפריץ צבע ואז מנקים, לוקחים אותו למקלחת וממשיכים הלאה. אנחנו גם כל הזמן און ליין עם אם הבית והפסיכיאטר ואם צריך אז הולכים לאשפוז, אבל זו ברירת מחדל שנייה וזה לא קורה הרבה”.

איך יוצאים משם?

“במהלך השהות יש עובד סוציאלי שמנווט כל אחד כיצד לחזור לקהילה בצורה שמתאימה לו. הקשר עם הבית נשאר גם לאחר שעוזבים. אחד המלווים, למשל, דאג להיות איתי בזמן הגירושין”.

 החלטתי לשחרר עוד מנה של אינסולין כדי לאבד את ההכרה, אחרת לא אצא מפה – סיפורו של ערן

 היי, אני רק משוגעת – סיפורה של הילי

מחלות נפש הן ספקולציות והשערות

היוזמות החלופיות בתחום הפסיכיאטריה אינן נוגעות רק לאשפוזים. זיו דיין בן 28, בעל ניסיון שיקומי ומתמודד נפש בעצמו, מלווה משפחות שהילדים שלהם מתמודדים עם מחלה נפשית או הפרעה נפשית.

“בפגישות עם ההורים אני מאפשר להם להבין את הצד של הבן או בת שלהם ונותן להם תקווה. יצא לי למשל לדבר עם משפחה שהייתה הרוסה מכך שלבן שלהם יש סכיזופרניה. הם הרגישו שזה סוף העולם. פתאום הם ראו איש כמוני והם קיבלו ביטחון רק מלשמוע אותי. אני יכול לומר להם מה חווה הבן שלהם, איך להכיל, מה לעשות, איך להתנהג איתו, איך להקשיב לו ואיפה הגבולות שלהם. אני מפנה גם למקומות של עזרה מהמדינה. רוב המשפחות מתוסכלות ועייפות. אני מכוון ונותן תקווה”.

מה גישת הטיפול שאתה מאמין בה?

“מחלות נפשיות זה הכול ספקולציות והשערות, חלקן לא נכונות, כמו למשל הטענה שסכיזופרניה מחמירה עם הזמן. אני גם בעד לגשת ולדבר עם אנשים כשהם חווים התקף במקום ישר להזריק להם זריקות הרגעה. קרה לי כבר שניגשתי לדבר עם מישהו שהיה בהתקף פסיכוטי אלים, כביכול מנותק מהעולם, וזה עבד. באשפוזים אין סבלנות וקשה להתעמק ואז זה מגיע לעיתים לקשירות או בידודים”.

אתה לא חושש לגשת?

“יש מצב שאחטוף סטירה, אבל ברוב הפעמים לא הרימו עלי יד. זה הכול מתחיל באיך אתה ניגש. קרה לי מקרה שקראו לי לאדם שהיה במצב קשה. ניגשתי אליו והוא שאל אם אני רופא ומאיפה אני.  בשלב מסוים הוא אמר לי ‘אני רשום בתהילים’ כלומר, חווה התגלות. התעניינתי וזרמתי איתו. אחרי שביקשתי שיראה לי היכן הוא רשום הוא התיישב ואוטומטית נרגע”.

אתה נגד כדורים?

“לא. אם זה עושה טוב אז למה לא. לפעמים כדורים יכולים להציל, ולפעמים זה יכול להזיק. כל אחד צריך להחליט בשביל עצמו ובעצה עם הרופאים”.

זיו דיין
“באשפוזים אין סבלנות”. זיו דיין

זיו הותקף מינית במהלך שירותו הצבאי. הוא החל את שירותו כלוחם, אך כשהתחילו התקפי החרדה עזב את תפקידי הלחימה. 9 שנים לאחר שירותו הצבאי הוא לא זכר דבר. “ידעתי שקרה משהו אבל לא ידעתי מה. איבחנו אותי עם סכיזופרניה כי אני שומע קולות”.

אילו קולות?

“קולות של המפקד שירד עליי וצעק עלי ונתן לי פקודות. בדיעבד הבנתי שהכול זה תוצאה של הטראומה. היו גם התקפי מאניה וחיפוש אחר סיטואציות שבהן אני אושפל. פחד מאוד גדול מלהגיד לא. תחושה שאם אני אגיד לא אני אחטוף. חיפשתי שיתעללו בי. הייתי נכנס לחנות וברגע שהמוכר ראה אותי לא יכולתי כבר להגיד לו לא. הייתי קונה כי פחדתי. גם בקשרים הזוגיים שלי חיפשתי נשים  שיתייחסו אלי חרא. רציתי שיתעצבנו עליי”.

איך טופלת?

“בהדרגה התחלתי להימנע מדברים, תפקוד ירד, חנקו לי את הצורה עם כדורים. סמכתי על הרופאים. הייתי מאושפז בשער מנשה ואני לא מאחל לאף אחד להגיע לשם. מחלקה סוגרה, צעקות, אין פרטיות גם לא בשירותים, ריחות מגעילים, טינופת. אחר כך הייתי מאושפז ברמב”ם אשפוז יום ורגיל במחלקה מדהימה. התייחסו יפה ויש לי משם חברים, אבל חודש אחרי נפלתי שוב. זה לא עזר. מ-2011 לא אושפזתי”.

מה קרה אז?

“למדתי לעזור לעצמי, להקשיב לעצמי וללמוד את עצמי. לא לזלזל במה שאני מרגיש אם זה מאניה או דיפרסיה. למצוא את זיק התקווה. השימוש שלי בכדורים פחת”.

מכאן צמח המיזם שלך, Self E?

“המיזם שלי נולד בעצם לפני 3 שנים וחצי, כשהייתי בזוגיות של שנתיים עם מישהי שאהבתי מאוד והיא נסעה לכמה חודשים לחו”ל. זה היה קשר לא בריא ועם הרבה תלות. כשהיא הייתה בחו”ל היא הייתה משגעת אותי, מפלרטטת עם גברים ושולחת לי תמונות. אני נפלתי לחלוטין והתחלתי לראות דברים: צללית של בן אדם מטיילת לי בחדר וגם אותה פיזית יחד עם עוד גבר אחר מול הפרצוף שלי 10 שעות ביום. הייתי מבוהל, אבל לאט לאט מצאתי את הקול הפנימי שלי שאמר לי לא להיכנע לתחושת הפחד. התחלתי להגיד לעצמי ‘אל תסתכל’. הצבתי לעצמי מטרות שאני רוצה לחיות למענן וזה נתן לי ביטחון. כעבור שנתיים הכרתי את אילן טל הפסיכיאטר שנתן לי להבין שאני יודע לעשות דברים שאף אחד לא יודע. לקח לנו שנה לבנות מודל טיפולי”.

המסקנות מהשטח צריכות לאתגר את המחקר

מה אומר המודל?

“מדובר בעזרה עצמית דרך חלומות ומטרות. אני מלמד אנשים לשאוב מוטיבציה, להתמודד עם חוסר אונים, קולות, הזיות, סכיזופרניה. זה עובד בקבוצה של 3-4 אנשים ל-10 פגישות. כל פגישה נמשכת 45 דקות. ההנחה היא שלכל אחד יש את הדברים האלה בפנים שיכולים לחזק אותו וצריך למצוא אותם ולתרגל אתם. אנחנו נוטים לחפש עזרה בחוץ ולא פנימה”.

למי זה מתאים?

“אין לי פתרון גורף וזה גם לא מתאים לכל אחד ולא יעבוד על כולם. אני יכול לדעת שעל אוכלוסיה מסוימת שהיא לא במצב פסיכוטי אלא במצב של רמיסיה זה יכול לעזור. אני מסיים עכשיו קבוצה שנייה. שניים שהיו בהוסטל עוברים כעת לדיור מוגן”.

מה אתה עושה במפגשים?

“אני נותן להם למשל לראות סימולציה של טביעה ואז אני שואל מה מחזיק אתכם בחיים. מכאן אני לוקח את החלומות שלהם, כותב אותם ונותן להם לדבר עליהם ולפנטז אותם. לרוב החלומות שלהם זה הדבר הכי בסיסי – עבודה מסודרת, משפחה”.

“הפסיכיאטריה מייצרת אנטגוניזם כי היא לא בהכרח מטפלת באנשים שרוצים טיפול. הפסיכיאטריה גם לא יודעת להגיד איך בדיוק עובדת התודעה”, מסביר ד”ר שמעון בורשטיין, רופא פסיכיאטר בכיר בבית החולים שיבא.

אז אתה מסכים עם האמירה שאין דבר כזה פתולוגיה?

“לא. כרופא אני בהחלט יודע לזהות מחלות פסיכיאטריות גם אם לא להסביר בדיוק את המנגנון שגורם לחולי ואת האופן שבו התרופה פועלת”.

ד"ר שמעון בורשטיין
“השינוי של שימת לב לחוויה של המטופל ולא רק על ההיבט התרופתי לא התחיל עכשיו”. ד”ר שמעון בורשטיין

אולי הפסיכיאטריה כפי שאנו מכירים אותה, זו שכוללת אשפוזים, מאבדת ממעמדה?

“בבית החולים הפסיכיאטרי יש כל מיני קולות. יש את הקולות שטוענים שהמערכת הציבורית צריכה פסיכיאטריה מבוססת מחקרים אמפיריים והשוואתיים. יש את החלקים שאומרים אנחנו שואפים להשתפר אבל בתוך המסגרת שלנו. כלומר, לייצר פסיכיאטריה ביולוגית יותר טובה, תנאי אשפוז יותר טובים, לייצר פחות חוויות טראומטיות. ויש קולות, שאני נמנה עליהם, שאומרים שבנוסף לכך צריך להתייחס למטופל ומשפחתו כאל לקוח של הפסיכיאטריה ואם הם אינם שבעי רצון אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מדוע.

“כלומר, גם אם המחקר אומר משהו אחד, יכול להיות שהפרקטיקה צריכה לאתגר את המחקר. אין ספק שגם באופן כללי וגם בעקבות החשיפות אצל קרן נויבך אני חושב כל הזמן איך לתפעל את זה בתנאים יותר טובים. כמטפל אני מעדיף כל הזמן לבחון את עצמי גם מחקרית, אבל גם לאור הביקורת שנשמעת מהמטופלים”.

אולי ניתן לוותר על אשפוזים ולאמץ מודלים אחרים?

“במקרים רבים כן. אשפוז ביתי למשל, כאשר אדם אינו מסוכן לעצמו או לסביבה, עם ליווי מקצועי נכון יכול להוות תחליף. המדד צריך להיות מדד החזרה לתפקוד. יש הסכמה שטיפול בקהילה מביא תוצאות טובות יותר. בית מאזן הוא בהחלט חלופה ראויה למקרים רבים. יחד עם זאת, צריך לזכור שבית מאזן לא מתאים ל-50 אחוזים מהמקרים שיש לי במחלקה שהם מקרים קשים”.

אתה חושב שיש שימוש יתר בתרופות?

“כמעט כל המאושפזים אצלי צריכים תרופות. אבל אני מאלו שחושבים שלא בכל מקרה הפתרון למשבר הוא להעלות את המינון. בנוסף, לא בכל מקרה של קושי נפשי נדרש בכלל טיפול תרופתי. לפעמים אנשים צריכים פשוט להתמודד עם הקושי. נתקלתי באימא שהבן שלה שומע קולות. מדובר בילד מתפקד ולומד שגם טוב לו. הוא עבר את כל סט התרופות ולא היה לי מה לתת עוד ולא ראיתי טעם בלהעלות את המינון. האימא אמרה לי שהייתה  מוכנה שיהיה לו סרטן במקום הקולות כי היא מתביישת ללכת איתו ברחוב. הסטיגמציה גרועה לא פחות מהחולי”.

מה התסריט האידיאלי לדעתך?

“אני הייתי רוצה שהאשפוז יהיה נתון לחולים הקשים ביותר ויצליח לתת את מקסימום התועלת למטופל. כלומר, שיוציא את המטופל ממצבו תוך מינימום של הטראומה והקושי. אם אשפזתי מישהו בכפייה והוא מפוחד ואני לוקח 4 גברים שיתנו לו זריקה אין ספק שזו טראומה. אם אני חייב אשפוז כפוי הייתי רוצה שיהיו לי עשרה אנשי צוות שיוכלו לגשת אליו ולתת לו טיפול רגשי.

“כיום אני יכול לתת טיפול רגשי רק בחלק קטן מהיום. אני הייתי רוצה שבבית החולים יהיו אנשים שיכולים לתת אותו כל היום. במקביל הייתי רוצה לשחרר את החולים הפחות קשים, אלו שבמצב ביניים, לקבל טיפול במקום פתוח ובאמצעות מודלים אחרים”.

מה המצב היום בבתי החולים הפסיכיאטריים?

“בבית חולים יש תקינה של צוות שלרוב אני לא מצליח למלא אותה. התפוסה היא 100 אחוזים כל הזמן ולפני חודשיים היא הגיעה גם ל-110 ול-113 אחוזים. אין לי 100 אחוז צוות, לא בסיעוד ולא ברפואה. הצפיפות הפיזית מביאה לקונפליקטים ולמתחים”.

אתה חושב שמערכת הבריאות קשובה לקולות מהשטח ומתחילה לאמץ שינוי בתפיסת העולם הטיפולית?

“השינוי של שימת לב לחוויה של המטופל ולא רק על ההיבט התרופתי לא התחיל עכשיו. הוא זוחל כבר מספר שנים. עכשיו יש האצה שלו. אני יכול להעיד שבשיבא יש שינוי אמיתי בגישה של הצוות. הקשירות בשיבא ירדו בסדר גודל של 70 אחוזים ובמקומן הוצבו שמירות. זו אמירה. יש אצלנו מהלך לייצר מערך מתנדבים שילוו את המטופלים ויסייעו להם רגשית. שיבא משקיע מאמץ בתקציבים ובכוח אדם לשינוי.

“בטווח הארוך הכלכלה היא זו שמכתיבה תהליכים. עלות האשפוז היא 1000 שקלים ליום. בבית חולים שיבא למשל ממוצע האשפוז הוא 27 ימים. שיעור החזרה תוך שלושה חודשים לאשפוז הוא בין  11 ל-17 אחוזים.  בבתים המאזנים השהיה היא 3 חודשים, והעלות ללילה פחותה משמעותית  מאלף שקלים, אבל עדיין צריך לבדוק את שיעור החזרה שם. צריך גם לבדוק את עלויות האשפוז הביתי. יש מקרים שאדם אינו מסוכן והוא יכול להיות מטופל בביתו במקום במוסד, אבל לא סביר שהמדינה, שנחסכים לה כספי האשפוז לא תשתתף לפחות חלקית בהוצאות הטיפוליות של המשפחה.

“בגדול המדינה שמממנת את שירותי בריאות הנפש צריכה לייצר חלופות אשפוז כדי להוריד את העומס ולתת לחולים לבחור, וכדי שאני אוכל לעשות את מה שאני עושה בתנאים טובים יותר. המטרה שלי היא שהמטופל יקבל את הטיפול שעושה לו הכי טוב וגם יהיה חלק בלתי נפרד מקבלת ההחלטות לגביו. אנחנו בכיוון, אבל הדרך עוד ארוכה”.

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה לכתבה: “‘בתים מאזנים” נועדו לתת מענה לחלק מסוים מאוכלוסיות המטופלים המצויות במשבר נפשי חריף, אך לא לכולן, ואינן מהוות תחליף למחלקות האשפוז הפסיכיאטריות, ובוודאי לא למחלקות הסגורות. משרד הבריאות פרסם אמות מידה מקצועיות להתנהלות ‘בתים מאזנים’ המגדיר אוכלוסיות יעד וכן מי לא מתאים לשילוב במסגרת זו, כחלק מתהליך שנועד לבחון את פעילותן, תוך עדכון והתאמת אמות המידה. כל זאת, מתוך כוונה שהשירות יירכש בסופו של דבר על ידי קופות החולים עבור מבוטחיהן – בתור שירות משלים נוסף בתחום בריאות הנפש, וזאת במסגרת התקציב הקיים”.

 
לכתבה במגזין: 
 
ha-makom-1

הדרת מתמודדי הנפש מהשיח החברתי

reflexion

ב-26 בדצמבר 2017 התפרסמה ב"הארץ" כתבה חשובה: בהיעדר מענה ל"סרבני הטיפול", המשפחות נושאות את מחיר ההתמודדות  על התופעה הרווחת של מתמודדי נפש המסרבים לפנות לטיפול רפואי, וכך אינם זוכים למענה למצוקתם שלהם ושל בני משפחותיהם. למעשה הכתבה קוראת למדינה להתאים את עצמה למתמודדי הנפש ולצורכיהם השונים במקום המצב ההפוך ששורר היום, שבו אנשים נדרשים להתאים עצמם למיטת הסד של המערכת ולתביעותיה. עד כאן הכול ראוי ביותר.

האמת היא שבקריאה הראשונה נעלם מעיניי העיוות שקיים בכתבה הזאת בגלל אירועי היום הדוחקים, ואז זה הכה בי. מושא הדיון הוא מתמודדי הנפש, אבל אף אחד מאתנו לא זכה להשמיע את קולו בכתבה הזאת. זה לא ייאמן ועל כן אומר זאת שוב: לא נשמע בכתבה אף קול של אף מתמודד.

דיברו עלינו בכתבה אימהות ואחיות; נציגי שתי עמותות המשפחות; הרופאים העובדים בשטח; משרד הבריאות. כ-1800 מילה, כולל אינפוגרפיקה ושתי תמונות (אחותו של מתמודד נפש ורופא), ואף מילה מפי מושאי הדיון עצמם.

למצוא מרואיינים לכתבה בעבר הלא רחוק תבע עבודת שטח מאומצת, הפעלת קשרים, הרבה דיבורים וטרחה גדולה. בימינו כל מה שעיתונאי ישראלי צריך לעשות הוא להוציא קול קורא (בעצמו או באמצעות שליח) באחת מקבוצות הפייסבוק הייעודיות: "גם אני תומך בזכויות פגועי נפש" או "כולנו דגל לבן" המונות יחדיו ברגע זה 13,508 איש ואישה. ויש עוד קבוצות נוספות קטנות יותר. בתוך שעות אחדות יכול היה העיתונאי לקושש בקלות לא מעט מתמודדי נפש סרבני טיפול, או כאלה שחבריהם הם סרבני טיפול, ולהשמיע בכתבה גם את קולנו שלנו, בעלי העניין עצמו.

בן זוגי צביאל רופא ואני פנינו למועצת העיתונות ולנשיאה העומדת בראשה, השופטת בדימוס דליה דורנר, בבקשה לקיים דיון עקרוני בשאלה איך ניתן לכתוב על מגזר מסוים באוכלוסייה בלי לתת לו פתחון פה, וזאת בניסיון להביא על תיקונו את מצב עניינים פסול זה. בפנייה ציטטתי גם את דברי עו"ד שרון פרימור, היועצת המשפטית של ארגון בזכות, שמהם אביא רק משפט אחד:

"שינוי היחס החברתי מחייב את כולנו לאמץ את התובנה שלא ניתן לדבר רק 'על' אלא חייבים לדבר 'עם'. ולא רק לדבר, אלא לתת במה שווה, אם לא יותר, לזו שניתנת לכל יתר הגורמים המעורבים." (ההדגשה שלי)

לאחר כשבועיים הפנינו למועצה שאלה: מדוע אין אנו זוכים במענה. ואז הגיעה התשובה המדהימה (מדהימה באמת. זו לא פראזה ריקה) של מנכ"ל המועצה, מוטי רוזנבלום, שממנה אצטט את המשפט העיקרי: 

"קראנו בעיון רב את  מכתבכם ואנו סבורים שבקשתכם צריכה להיות מופנית לגורמים אחרים ולא למועצת העיתונות בישראל האמונה על חופש הביטוי ועל האתיקה העיתונאית." (ההדגשה שלי).

ועל כך ענינו:

"תודה לך, מוטי, על מכתבך זה ועל כך שקראתם בעיון את מכתבנו.

כמי שאמון על חופש הביטוי ועל האתיקה העיתונאית, האם אינך חושב שזה בדיוק תפקידך לדאוג שכל המגזרים באוכלוסייה ייהנו מחופש ביטוי ומהאפשרות להתבטא?  ושכל עוד הדבר אינו כך במפגיע – הרי שהאתיקה העיתונאית נפגעת (וגם פוגעת) במלוא מובן המילה?"

לא קיבלנו על כך כל תשובה עד עצם היום הזה. מה שהעצים את הכאב לנוכח הדרה מוחלטת זו של מתמודדי הנפש מהשיח החברתי היא העובדה שהפצתי את העניין הזה בכל דרך אפשרית לי: כתיבה בבלוג, בתפוצת דוא"ל רחבה ובפייסבוק, ותייגתי את כל אנשי התקשורת הרבים המוכרים לי… דממת אלחוט. איש לא הגיב או כתב התייחסות כלשהי. אף אחד לא הרים את הכפפה.

אגב, לפני כשנתיים כתבתי לעיתונאי בהתכתבות פרטית ובהקשר אחר את המשפט הזה:

"נודה לך אם תעביר לעורכים מסר חשוב מאיתנו: nothing about us without us".

זו הסיסמה המכוננת בנושא בעלי המוגבלויות על פי שם ספרו המפורסם של האקטיביסט האמריקאי ג'יימס צ'רלטון משנת 1998. העיתונאי שלא הבין מן הסתם את משמעות הביטוי הזה ענה לי אז:

"המסר לפיו 'אין כתבה עליכם בלעדיכם' לא מקובל עליי, כי הוא פשוט לא נכון."

מה אומר על כך? יש פה עקביות.

מעציב ומקומם שגם בשנת 2018 זכות הביטוי שלנו, מתמודדי הנפש בישראל, בעניינים הנוגעים לנו היא נושא למאבק חסר תוחלת בשלב זה.

המהפכה האנטי-פרמקולוגית

הכתבה המלאה סרוקה

Markerweek

"זה טירוף מוחלט – תינוקות יוצאים מהרחם ומקבלים תרופות פסיכיאטריות"

תעשיית הכדורים הפסיכיאטריים התפתחה בשנים האחרונות לשוק עולמי עם הכנסות של יותר מ-40 מיליארד דולר בשנה. לצד הלקוחות המרוצים, מתרבים המתנגדים היוצאים נגד יעילות התרופות והשימוש הנרחב בהן

נדן פלדמן

11.01.2018

אנדרו ריוס מקליפורניה החל ליטול כדורי ריספרדל לאחר שתרופות נגד אפליפסיה שלקח גרמו לו לנהוג באלימות. ריספרדל היא תרופה אנטי־פסיכוטית חזקה, שלרוב ניתנת לטיפול בסכיזופרניה ובהפרעה דו־קוטבית בקרב מבוגרים. לעתים רושמים אותה לטיפול בהפרעות חרדה בקרב בני נוער. הכדורים האלה גרמו לריוס לצרוח מתוך שינה, ונדמה היה שהוא החל לתקשר עם אנשים וחפצים מדומיינים.

אבל ריוס לא היה איש מבוגר. וגם לא בחור צעיר, או אפילו לא נער בגיל העשרה. למעשה, כשהרופא רשם לו כדורים פסיכיאטריים, ריוס עוד לא ידע להוציא מלה מהפה. הוא היה בן 18 חודשים בלבד.

המקרה של ריוס הופיע בכתבה ב"ניו יורק טיימס", שפורסמה לפני שנתיים ועסקה בקהל היעד החדש והמבטיח של שוק התרופות הפסיכיאטריות: פעוטות. הכתבה עוררה סערה בענף הפסיכיאטריה, והעיתון ציין כי תריסר אנשי מקצוע שרואיינו לכתבה התקשו להסביר כיצד רופאים ברחבי ארה"ב רושמים לפעוטות כדורים אנטי־פסיכוטיים המיועדים במקרה הקיצוני ביותר לילדים מגיל 7–8. ואולם המקרה של ריוס אינו חריג כיום: המרשם שקיבל היה רק אחד מתוך 20 אלף מרשמים לתרופות פסיכיאטריות שניתנו ב-2014 בארה"ב לפעוטות עד גיל שנתיים — זינוק של 50% לעומת 2013, לפי נתוני חברת מחקרי הבריאות IMS. אם זה נשמע הרבה, כדאי לציין שמספר המרשמים שניתנו לפעוטות של פרוזאק, כדור פופולרי לטיפול בדיכאון, היה גדול פי ארבעה, והסתכם בארה"ב באותה שנה ב–83 אלף. מגמת הגידול לא נעצרה מאז.

"תינוקות יוצאים מהרחם ומקבלים תרופות פסיכיאטריות. זה טירוף מוחלט", אומר בראיון ל-Markerweek העיתונאי רוברט וויטאקר, שחוקר את עולם התרופות זה 30 שנה, ובעשור האחרון נהפך לאחד הקולות החזקים והמשפיעים בעולם נגד תעשיית התרופות הפסיכיאטריות. "הבעיה האמיתית של התעשייה הזאת היא שמדובר בעסק, ועסק מאוד רווחי", אומר וויטאקר. "ב–1987 הוציאו מטופלים בעולם 800 מיליון דולר בשנה על תרופות אנטי־דיכאוניות, ב–2007 המספר כבר זינק ל–25 מיליארד דולר, ועכשיו מוציאים יותר מ–40 מיליארד דולר בשנה. כל העסק הזה מונע על ידי תאגידים שרוצים להרוויח כסף. אחד מכל חמישה אמריקאים לוקח תרופות פסיכיאטריות, בעיקר אנטי־דיכאוניות".

הנתונים שמציג וויטאקר מקבלים חיזוק בתחזיות עדכניות: שוק התרופות האנטי־דיכאוניות, המהווה נתח משמעותי בתעשיית התרופות הפסיכיאטריות, צפוי לגדול מהכנסות של 14.5 מיליארד דולר ב-2014 להכנסות של 16.8 מיליארד דולר ב-2020, לפי תחזית של חברת מחקרי השווקים ZION.

וויטאקר הוא מחבר הספר "אנטומיה של מגיפה" (Anatomy of an Epidemic), שיצא לאור ב–2010 וטילטל את ענף הפסיכיאטריה. הספר, שנהפך לרב־מכר ופורסם בעשרות מדינות ובהן ישראל (בהוצאת פוקוס), זכה בפרס איגוד העיתונאים החוקרים בארה"ב (IRE) לספר הטוב ביותר ב–2010. הטענה המרכזית שמציג וויטאקר בספר היא שהגישה הפרמוקולוגית לטיפול בהפרעות פסיכיאטריות, קרי מתן כדורים אנטי־פסיכוטיים לסובלים מהפרעות נפשיות שונות, נכשלה.

וויטאקר טוען כי אף שתרופות פסיכיאטריות עשויות להיות יעילות בטווח הקצר, ואף שחלק מהמטופלים עשויים להפיק מהן תועלת לתקופות ארוכות יותר, במבט כולל התרופות האלה מחמירות בטווח הארוך את המצב של ההפרעות הנפשיות העיקריות, מגדילות את הסיכוי שהמטופל ייהפך לחולה כרוני ואף יסבול מתסמינים חדשים וחמורים יותר. וויטאקר, הטוען שהוא מגובה בממצאים מחקריים, אומר גם כי התרופות האנטי־פסיכוטיות גורמות לשינויים במוח המגבירים את הרגישות הביולוגית של המטופל לפסיכוזה, ומקטינות את נפח המוח, מה שגורם לעלייה בתסמינים שליליים ולהחמרה בבעיות בתפקוד הקוגנטיבי.

ספרו של וויטאקר, פרי מחקר שארך יותר מחמש שנים, מתאר כיצד נהפכו הכדורים הפסיכיאטריים לתעשיית ענק שמגלגלת בעולם הכנסות של יותר מ–40 מיליארד דולר בשנה, תוך שיתוף פעולה של הממסד הפסיכיאטרי והרשויות הרגולטוריות. שיתוף הפעולה הזה כולל מימון של מחקרים מדעיים על ידי חברות התרופות, מתן תמריצים שונים לפסיכיאטרים כדי לעודד אותם למכור תרופות מסוימות והשתקה של מחקרים וחוקרים שפירסמו ממצאים הסותרים את יעילות התרופות.

וויטאקר מציג בספר ממצאים שמראים את ההתמכרות והתלות שמפתחים מטופלים רבים בתרופות, ומחקרים רבים אחרים שמציבים סימני שאלה רבים בנוגע ליעילות שלהן. חלק מהשאלות שהספר מציב מהדהדות מאז בשיח הפסיכיאטרי: איך ייתכן שדווקא בקרב חולים שלא נוטלים תרופות, שיעורי ההחלמה ממחלות פסיכיאטריות גבוהים יותר? מדוע חולים הסובלים מסכיזופרניה מבריאים בשיעורים גבוהים יותר במדינות מתפתחות, שבהן רוב המטופלים לא מקבלים תרופות, בהשוואה למדינות מפותחות, שבהן מספקים תרופות שנחשבות מתקדמות ויעילות? ואיך קרה שמספר הסובלים מהפרעה דו־קוטבית גדל ב–50 השנים האחרונות פי 100 בעולם המערבי — אף שהשימוש בתרופות לטיפול בהפרעה זינק?

פרופ' חיים בלמקר, יו"ר איגוד הפסיכיאטריה בישראל, מחזק את הגישה של וויטאקר ומדבר במונחים של מהפכה בעולם הפסיכיאטריה. "וויטאקר הוא איש מחדש, איש שעוזר לקהילת הפסיכיאטריה לערוך חשבון נפש, איש עם המון רצון לעזור למטופלים בעולם, וכשפגשתי אותו אני יכול לומר שהגישה שלו כלפי פסיכיאטרים חיובית. הוא לא אנטי־פסיכיאטרים, הוא בעדנו והוא בא בדיוק בזמן הנכון לעזור לנו. בזכות העבודה שלו, יש שינוי בגישה המדעית בעולם הפסיכיאטריה. המחקרים באמת מראים שתרופות נוגדות פסיכוזה ונוגדות דיכאון פחות יעילות ממה שחשבנו פעם. ובמשך הרבה שנים הסתמכנו על מידע מקצועי שהיה ממומן על ידי חברות התרופות, ושהראה את היעילות של התרופות".

עם זאת, בלמקר מציין גם את החשיבות של טיפול תרופתי. "אם הייתי חולה בפסיכוזה או דיכאון קשה הייתי רוצה להיות מטופל בתרופות. העניין הוא שהתשובה לא צריכה תמיד להיות טיפול תרופתי. לפעמים התרופה מרפאת, אבל לפעמים היא לא עוזרת ואז צריך לבחון שינוי של הסביבה ואלמנטים אחרים בחיים. רופאים לא צריכים להעלות אוטומטית את מינון התרופה, כי אז מקבלים רק את תופעות הלוואי. לא כל דבר שלא עוזר במינון נמוך יעזור במינון גבוה, וצריך להודות שיש הרבה מטופלים עם מינונים גבוהים מדי".

בחודש שעבר הגיע וויטאקר לישראל כאורח כנס האיגוד הישראלי לשיקום פסיכיאטרי. בכנס התעמת וויטאקר עם פרופ' דונלד גוף, מהפסיכיאטרים המובילים בעולם, שמייצג את עמדת הממסד הרפואי וחברות התרופות, המקדמים את הגישה הפרמקולוגית. בישראל נפגש וויטאקר עם כמה מבכירי הפסיכיאטרים בארץ, בהם יו"ר איגוד הפסיכיאטריה הישראלי בלמקר והפסיכיאטר פרופ' פסח ליכטנברג, לשעבר מנהל מחלקה בבית החולים הפסיכיאטרי הרצוג ומייסד בתי סוטריה ("בתים מאזנים"), שמטפלים בסובלים ממחלות נפש ללא תרופות פסיכיאטריות (ראו מסגרת).

בית מרקחת בארה"ב. "מתפתח מאבק בין המחנה השמרני למחנה הכופר"Brendan Smialowski / AFP

נדמה שהכתבה ב"ניו יורק טיימס" משקפת היטב את ההקצנה של תעשיית הכדורים הפסיכיאטריים. היא גם משקפת היבט מרכזי של הקפיטליזם האמריקאי — לגרום לאנשים להתמכר למוצר, ועדיף מגיל צעיר ככל האפשר. אבל האם יש לראות בארה"ב מקרה נפרד, משום שכל דבר שם הולך לקיצוניות?

וויטאקר: "יש בזה מן האמת. הרפואה המדעית שפיתחה את התרופות הפסיכיאטריות ושיכנעה אנשים להשתמש בתרופות האלה צמחה בארה"ב, הרבה בזכות השותפות בין חברות התרופות לפסיכיאטרים אקדמאים. כך שארה"ב היתה המדינה הראשונה בעולם שהשתמשה בתרופות פסיכיאטריות, כולל ילדים. בהתחלה הרבה מומחים במדינות אחרות אמרו שהאמריקאים יצאו מדעתם ושהם לא מתכוונים לאמץ את המודל הזה אצלם. אבל בהדרגה הממשל האמריקאי וחברות תרופות אמריקאיות ייצאו את המודל הזה לעולם, ומה שרואים זה שבכל מדינה שאימצה את השימוש הרחב בתרופות פסיכיאטריות חלה גם עלייה של בעיות בבריאות הנפש".

הגידול שוויטאקר מציין מתרחש גם במדינות עשירות ומתקדמות, שמספקות מערכת שירותי רווחה מפותחת ונחשבות לחברות בעלות סולידריות חברתית גבוהה יחסית, וודאי בהשוואה לניכור האמריקאי. באוסטרליה, למשל, מספר האנשים שמקבלים קצבת נכות בשל מחלת נפש זינק בין 1990 ל–2011 פי ארבעה — ליותר מ–240 אלף איש. בדנמרק המספר קפץ פי 2.5 בין 1999 ל–2010, בניו זילנד הנתון הוכפל בין 1998 ל–2011, ובגרמניה מספר מקבלי קצבת הנכות הנפשית קפץ מ–39 אלף איש בשנת 2000 — ליותר מ–70 אלף ב–2010.

הזינוק בנתונים האלה התרחש בד בבד עם גידול חד בשימוש בתרופות פסיכיאטריות. בארה"ב השימוש בכדורים אנטי־דיכאוניים טיפס ב–65% בין 1999 ל–2014, לפי נתונים שפירסם בשנה שעברה הממשל האמריקאי. בגרמניה, השימוש בכדורים אנטי־דיכאוניים גדל תוך ארבע שנים ב–46%, בספרד ופורטוגל ב–20%, וגידול בצריכה נרשם בכל 25 המדינות המפותחות שנכללו במחקר שערך ארגון OECD בתחילת העשור. חוקרי OECD מצאו שתי סיבות מרכזיות לגידול בשימוש בתרופות אנטי־דיכאוניות: האחד הוא שהטיפול נמשך יותר מבעבר, והשני הוא שרופאים ופסיכיאטרים רושמים כיום כדורים לא רק למצב דיכאון קשה, אלא גם למצבים מתונים יותר של דיכאון, כמו גם לסוגים שונים של חרדה ובעיות נוספות.

המצב בישראל אינו שונה: מספר המרשמים לתרופות פסיכיאטריות זינק מתחילת שנות ה–2000, בד בבד עם גידול חד במספר מקבלי הקצבאות בגין נכות נפשית. בישראל ניתנים מדי שנה יותר מ–2 מיליון מרשמים לתרופות אנטי־דיכאוניות, ועוד מאות אלפי מרשמים לתרופות אנטי־פסיכוטיות, שעה שמספר מקבלי הקצבאות בגין נכות נפשית זינק ב–170% בשני העשורים האחרונים — פי שלושה מקצב גידול האוכלוסיה, לפי נתונים שסיפק פרופ' ליכטנברג, שגם כתב את ההקדמה למהדורה העברית של "אנטומיה של מגיפה".

"הסיפור שמספרים פסיכיאטרים לא נכון"

בזמן פרסום הספר כבר היה וויטאקר עיתונאי בעל שם בחקר הרפואה הפסיכיאטרית, שמאחוריו פרסים עיתונאיים וגם מועמדות לפרס פוליצר ב-1998, על סדרת כתבות שפירסם ב"בוסטון גלוב" ועסקו במחקרים פסיכיאטריים בעייתיים. ואולם "אנטומיה של מגיפה" הפך את וויטאקר לאחד הדוברים הבולטים, אולי הבולט ביותר, בקרב קבוצת מיעוט בעולם המטפלים הנפשיים, שסבורה כי תעשיית הכדורים הפסיכיאטריים יצאה לחלוטין מפרופורציה.

"החברה האמריקאית ביססה את הדאגה לחולים על בסיס הנרטיב השיווקי, ולא על בסיס הנרטיב המדעי", אומר וויטאקר. "גרמו לנו לחשוב שהנרטיב השיווקי הוא המדעי, וזה לא המצב. חברות התרופות משלמות לפסיכיאטרים ולאקדמאים כדי שיספרו לנו סיפור שאינו מותאם לתוצאות של מחקרים. בדרך הזאת, כוחו של הנרטיב השיווקי בארה"ב התחזק".

אבל הרבה מאוד אנשים יכולים לומר שתרופות פסיכיאטריות עזרו להם. אולי אנחנו פשוט צריכים לתת את הטיפול הנכון לכל מטופל.

"זה בדיוק מה שאני אומר בפרק הראשון של ספרי. עכשיו, בוא נאמר שאתה עורך מחקר לסובלים מדיכאון שבו קבוצה אחת נוטלת כדורים אנטי־דיכאוניים, וקבוצה שנייה לא נוטלת כדורים. בקבוצה הראשונה, 50% מהאנשים שנוטלים תרופות אנטי־דיכאוניות מרגישים שזה עוזר להם, אבל בקבוצה השנייה אתה מגלה ש–60%–70% מהאנשים מתפקדים טוב בלי תרופות. כך שהמסקנה היא שקבוצת האנשים שנטלה תרופות היא במצב גרוע יותר מאשר הקבוצה שלא נטלה תרופות".

וויטאקר מספר על מחקר חדש שממצאיו פורסמו לפני כחודש תחת הכותרת "כדורים אנטי־דיכאוניים מחמירים את הדיכאון בטווח הארוך". המחקר, שפורסם בכתב העת לפסיכיאטריה "Psychotherapy and Psychosomatics", נמשך תשע שנים ומציג ממצאים שלפיהם הסיכוי שסובלים מדיכאון הנוטלים תרופות ימשיכו לסבול מדיכאון אחרי תשע שנים כפול לעומת אלה שלא נטלו תרופות. מחקר שפירסם באחרונה המכון האמריקאי הלאומי לבריאות הנפש (NIMH), שנערך במשך שש שנים, הראה שאנשים שלקחו תרופות אנטי־דיכאוניות היו בעלי סיכוי גבוה פי שבעה להיות במצב לא תפקודי בשל דיכאון, ולא מסוגלים לעבוד לפרנסתם.

"השאלה היא אם התרופות האנטי־דיכאוניות מגדילות את הסיכוי שאחרי חמש שנים של נטילתן האדם עדיין יהיה בדיכאון, ויש הרבה מחקרים שמראים שכן", אומר וויטאקר. "אני לא אומר שלא צריך לקחת תרופות, אני פשוט אומר שצריך לקחת אותן באופן סלקטיבי. בגדול, הספרות המחקרית בנושא מראה שרוב האנשים שלוקחים תרופות פסיכיאטריות ייהפכו לחולים כרוניים, ושרק מיעוט מהאנשים שנוטלים כדורים פסיכיאטריים מושפעים באופן חיובי לטווח הארוך".

אתה לא איש מקצוע מהתחום: אתה לא פסיכיאטר, לא חוקר אקדמי ולא רופא. זה לא מעמיד את המסקנות באור בעייתי?

"מה שמקשה מנקודת מבט עיתונאית הוא שאני כעיתונאי לא אמור לסתור את הסיפור המדעי שמספרים פסיכיאטרים. אני לא האדם שאמור לבוא ולומר, רגע, הסיפור שמספרים פסיכיאטרים אקדמאים הוא לא נכון. התקווה היא שפסיכיאטרים אחרים יבואו ויגידו את זה".

אבל הם לא אומרים.

"זאת בדיוק הבעיה. לחלק מהם משלמים. עכשיו, אם אתה פסיכיאטר שרושם תרופות למטופלים, למי תאמין? אתה תרצה להאמין שהתרופות עוזרות. ואם אתה בגילדה המקצועית של פסיכיאטרים, מה המוצר שאתה משתמש בו? התרופות. אתה תרצה להגן על השימוש בהן, ויהיה לך מאוד קשה להודות שהן גורמות נזק. חלק ממה שקרה הוא כשקיבלו תוצאות לא טובות במחקרים, פשוט לא פירסמו אותן. הדוגמה הטובה ביותר היא מחקר ארוך טווח על סכיזופרניה בארה"ב מ–2008, הטוב ביותר שנעשה אי־פעם. המחקר הזה הפיק תוצאות מפתיעות מאוד: אנשים שסבלו מסכיזופרניה ולא נטלו תרופות היו בעלי סיכוי גבוה פי שמונה להשתקם לעומת אלה שנטלו תרופות. הממצאים היו כל כך מפתיעים, שאיגוד הפסיכיאטרים האמריקאי (APA) העדיף לא לפרסם את המחקר הזה, כי הוא סותר את כל מה שהם האמינו בו".

רוברט וויטאקר. "אדם שאינו בדיכאון לא יכול להבין מה עובר על אדם בדיכאון"תמנע לוי

"תרופות אנטי־דיכאוניות לא יפתרו בעיה של בדידות"

מהם הגורמים המשמעותיים ביותר בטיפול אלטרנטיבי, שאינו כולל שימוש בתרופות?

"פעילות גופנית היא ללא ספק גורם חשוב. בבריטניה יש תוכנית שבה רופאים רושמים למטופלים פעילות גופנית — ללכת לחדר כושר, לקבל תוכנית אימונים ממאמן — וזה מסובסד על ידי הביטוח הרפואי. גם חיים חברתיים עשירים הם גורם מאוד חשוב: יש פסיכיאטר בשם ריץ' שולמן מקונטיקט, שאומר לכל מטופל שלו — אם רוצה לראות אותי, לך תתנדב שעתיים בשבוע על כל שעה שאתה רואה אותי. והדבר השלישי שהייתי אומר הוא למצוא משמעות לחייך. ואנשים רוצים למצוא משמעות לחייהם. כל אחד רוצה ללכת למסיבה ולומר בגאווה שהוא עושה משהו משמעותי בחיים שלו. אף אחד לא רוצה להרגיש שהוא לא עושה כלום".

וכשאתה חוזר לארה"ב?

"ארה"ב נמצאת בבעיה, אבל גם בארה"ב יש הרבה אנשים שמחפשים דרכים הומניות למצוא חלופות לתעשיית התרופות הפסיכיאטריות. נראה שבארה"ב מתפתח מאבק בין שני מחנות: המחנה השמרן, שתומך בתעשיית התרופות הפסיכיאטריות ובתועלת שלהן, והמחנה שכופר בכך. אבל גם בממסד הרפואי מתחילים לשמוע יותר ויותר קולות שקוראים לשינוי. יש כתבי עת מדעיים כמו כתב העת הבריטי לפסיכיאטריה, שמודה שתעשיית התרופות הפסיכיאטריות לא עוזרת. אני חושב שיש ניכור חברתי גדול בארה"ב, אבל האם תרופות פסיכיאטריות היא התשובה לכך? אפשר לטעון שיש כאן תאגידי תרופות שנשענים על הניכור הזה, אבל זה בטח לא פותר את הבעיה. תרופות אנטי־דיכאוניות לא יפתרו בעיה של בדידות".

אתה לקחת אי־פעם תרופות נגד דיכאון או חרדה?

"לא, אבל זה לא אומר שלא הייתי בדיכאון או בחרדה בתקופות שונות בחיי. אדם שאינו נמצא בדיכאון לא יכול להבין מה עובר על אדם אחר שנמצא במצב הזה".

המחקרים המערערים

רשימה נבחרת של מחקרים שפורסמו ב–25 השנים האחרונות מערערים על יעילותן של תרופות פסיכיאטריות. וויטאקר טוען כי הממסד הפסיכיאטרי הצליח להסתיר את כל המידע הזה מהציבור באופן יעיל, וכי אף לא אחד מהם זכה לסיקור בעיתונים גדולים. הנה כמה מהבולטים שבהם.

"כוחו של הנרטיב השיווקי בארה"ב התחזק". בית מרקחת בארה"בBryan Woolston/רויטרס

1990: במחקר על דיכאון, שערך המכון האמריקאי הלאומי לבריאות הנפש (NIMH), מספר המטופלים שהחלימו ונותרו בריאים במשך 18 חודשים היה הגבוה ביותר בקרב אלה שטופלו ללא תרופות (30% מהנבדקים) והנמוך ביותר בקרב אלה שטופלו בתרופות אנטי־דיכאוניות (19%).

1992: במחקר של ארגון הבריאות העולמי (WHO) נמצא כי מצבם של חולי סכיזופרניה היה טוב הרבה יותר במדינות עניות כמו הודו וניגריה, שבהן רק 16% מהמטופלים מקבלים תרופות אנטי־פסיכוטיות בקביעות, לעומת ארה"ב ומדינות עשירות אחרות, שבהן שימוש ממושך בתרופות מסוג זה נחשב לטיפול המקובל.

1998: במחקר של אוניברסיטת פנסילווניה נמצא כי תרופות אנטי־פסיכוטיות גורמות לשינויים מורפולוגיים במוח, הקשורים להחמרת תסמינים של סכיזופרניה.

2000: במחקר משותף לחברת התרופות איליי לילי ולבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד נמצא כי בטווח הארוך, מצבם של חולים בהפרעה דו־קוטבית גרוע כיום יותר משהיה בתקופה שקדמה לנטילת התרופות. הידרדרות זאת נגרמה כנראה מההשפעות המזיקות של התרופות הפסיכיאטריות.

2005: במחקר של אוניברסיטת קלגרי בקנדה, שנמשך חמש שנים והקיף 9,058 מטופלים הסובלים מדיכאון, נמצא כי אלה שנטלו תרופות אנטי־דיכאוניות סבלו מתסמיני דיכאון 19 שבועות בשנה בממוצע, ואילו אלה שלא נטלו תרופות סבלו מהתסמינים רק 11 שבועות בשנה.

2007: במחקר של אוניברסיטת אילינוי, שנמשך 15 שנה, נרשמה החלמה בקרב 40% מחולי הסכיזופרניה שלא קיבלו תרופות אנטי־פסיכוטיות, לעומת 5% בלבד בקבוצת האנשים שכן קיבלו תרופות.

2007: במחקר גדול שנערך על ידי NIMH בקרב ילדים שאובחנו כסובלים מהפרעת קשב וריכוז (ADHD) התגלה בתום השנה השלישית כי השימוש בתרופות היה סמן משמעותי להידרדרות במצב, והילדים שטופלו בתרופות נטו יותר להתנהגות עבריינית.

2008: מחקר של NIMH שסקר מטופלים בעלי הפרעה דו־קוטבית נמצא כי לחולים שנטלו תרופות אנטי־דיכאוניות היה סיכון גדול כמעט פי ארבעה לפתח מעבר מהיר בין מצבי רוח.

בתי סוטריה: החלופה לאשפוז פסיכיאטרי ולטיפול תרופתי

סוטריה (גאולה ביוונית) הוא מודל שפותח בארה"ב בתחילת שנות ה–70 על ידי פרופ' לורן מושר, שכיהן כראש המחלקה לסכיזופרניה במכון הלאומי לבריאות הנפש (NIMH). מושר הקים את סוטריה כמודל אלטרנטיבי לגישה הקונבנציונלית של שימוש בתרופות פסיכיאטריות. בית סוטריה הראשון הוקם בקליפורניה ואיכלס שישה דיירים שסבלו רובם ככולם מהתקף פסיכוזה ראשון. המודל כלל שימוש מינימלי בתרופות וצוות מטפל שלא היה בעל הכשרה טיפולית מקצועית, אך בעל יכולות הכלה גבוהות למצבי קיצון נפשיים. המטרה היתה לשהות עם המטופל, להכיל את התקפי הפסיכוזה ולעזור לו לחזור לקהילה לאחר שהייה של כמה חודשים. 42% מהמטופלים לא נטלו תרופות בכלל, 39% נטלו תרופות באופן זמני. מושר הביא ממצאים כי התוצאות בסוטריה היו טובות בהרבה מהמודל התרופתי הקובנציונלי.

כדי לחזק את הממצאים הפעיל מושר בית סוטריה נוסף, שגם בו הוא הפיק נתונים שהציגו תוצאות טובות בהרבה מהטיפול התרופתי המקובל. ואולם מודל סוטריה לא אומץ על ידי הממסד הפסיכיאטרי בארה"ב, ונראה היה שהוא מהווה איום עליו. המימון לסוטריה מהממשל נפסק, ומושר אף אולץ לפרוש מתפקידו ב–NIMH. במהלך השנים הוקמו בתי סוטריה בכמה מדינות נוספות בארה"ב וכן בשווייץ ובבריטניה. רובם נסגרו מסיבות פיננסיות, בשל היעדר מימון פדרלי וכיסוי רפואי של חברות ביטוח הבריאות.

בישראל נפתח בית סוטריה הראשון בספטמבר 2016, במרכז ירושלים, על ידי הפסיכיאטר פרופ׳ פסח ליכטנברג, לשעבר מנהל מחלקה בבית החולים הפסיכיאטרי הרצוג וראש החוג לפסיכיאטריה באוניברסיטה העברית. ליכטנברג הקים את בית סוטריה במסגרת עמותה ציבורית, לאחר 12 שנה של מאמצים כושלים להקימו במסגרת המערכת הציבורית. הוא הקים את הבית לאחר שחיפש מודל המאפשר קשר אישי יותר עם המטופל בסביבה מכילה ושוויונית. בשנה הראשונה לקיומו עברו בבית כ–70 דיירים, שהיו נאלצים לפנות לאשפוז פסיכיאטרי בהיעדר חלופת האשפוז כסוטריה.

באוקטובר 2017 פתחה העמותה בית סוטריה שני, לנשים, בשכונת בקעה בירושלים, בתמיכת קרן לזלו טאובר ומשפחת תירוש. באותו חודש פירסם משרד הבריאות, בהובלת הממונה על בריאות הנפש ד"ר טל ברגמן, מסמך הנחיות לבתים מאזנים המסדיר פתיחת בתים נוספים בדומה לבתי סוטריה. מאז נפתחו שלושה בתים מאזנים נוספים: הבית בינוב, הבית בכרמיאל והבית בהרדוף. בשלב זה הבתים אינם נכללים בסל הבריאות והשהייה בהם אינה מכוסה על ידי קופות החולים (מלבד הבית בהרדוף שמהווה פיילוט לקופת חולים מאוחדת). העלות החודשית לשהייה בבית סוטריה היא כ–20 אלף שקל. סכום זה נמוך משמעותית מעלות השהייה בבית חולים פסיכיאטרי, אך בהיעדר כיסוי רפואי של קופות החולים, נטל השהייה הכלכלי נופל על המטופלים ובני משפחותיהם.

https://www.themarker.com/markerweek/1.5724270

רוברט וויטאקר ודליה

רוברט וויטאקר ואני בביקורו בארץ 14.12.17

Again: Nothing About Us Without Us

הכותרת בפועל הפוכה:

הדרתו של מתמודד הנפש מהשיח החברתי

שלום רב מוטי,

קיבלנו היום את מכתבך:

דליה וצביאל שלום רב,

קיבלנו את תלונתכם על כתבה שהתפרסמה בעיתון "הארץ", על תופעת "סרבני הטיפול" ועל הצורך להנגיש את מערכת בריאות הנפש כדי להתגבר על כך.

מכתבכם עוסק בעובדה שאף מתמודד נפש לא רואיין לכתבה.

על פי הכתוב, אתם מעוניינים ליזום דיון עקרוני בעניין זה במועצת העיתונות, כדי לבדוק איך ניתן לתקן את המעוות, לדעתכם. 

קראנו בעיון רב את  מכתבכם ואנו סבורים שבקשתכם צריכה להיות מופנית לגורמים אחרים ולא למועצת העיתונות בישראל, האמונה על חופש הביטוי ועל האתיקה העיתונאית. 

(הדגשה בצבע, שלי. ד.)

 בברכה,

 מוטי רוזנבלום, מנכ"ל

מועצת העיתונות בישראל

41-xr9uybdrs8

תודה לך, מוטי, על מכתבך זה ועל כך שקראתם בעיון את מכתבנו.

כמי שאמון על חופש הביטוי ועל האתיקה העיתונאית, האם אינך חושב שזה בדיוק תפקידך לדאוג שכל המגזרים באוכלוסייה ייהנו מחופש ביטוי ומהאפשרות להתבטא?  ושכל עוד הדבר אינו כך במפגיע – הרי שהאתיקה העיתונאית נפגעת (וגם פוגעת) במלוא מובן המילה?

מצטטת שוב חלק קטן מדבריה של עו"ד שרון פרימור היועצת המשפטית של ארגון בזכות:

"שינוי היחס החברתי מחייב את כולנו לאמץ את התובנה שלא ניתן לדבר רק "על" אלא חייבים לדבר "עם". ולא רק לדבר, אלא לתת במה שווה, אם לא יותר, לזו שניתנת לכל יתר הגורמים המעורבים.

­­תמהנו.

בברכה,

דליה וצביאל

(שוב, הדגשה שלי. ד.)

 

 

To: moaza@m-i.org.il

שלום רב למועצת העיתונות,

מדוע אין מזכים אותנו בתשובה כלשהי לאחר כמעט שבועיים?

אין בכוונתנו להרפות מהנושא החשוב הזה.

בברכה,

דליה וצביאל

Sent: Wednesday, December 27, 2017 10:57 AM
To: דליה דורנר; 'moaza@m-i.org.il'

לכבוד נשיאת מועצת העיתונות, השופטת בדימוס דליה דורנר הנכבדה, שלום,

אתמול התפרסמה בעיתון 'הארץ' כתבה חשובה ביותר בענייננו על תופעת "סרבני הטיפול" ועל הצורך להנגיש את מערכת בריאות הנפש, כדי להתגבר על כך.

אף מתמודד נפש לא רואיין לכתבה, אף שניתן למצוא ברשתות החברתיות בקלות רבה מתמודדי נפש בעלי משנה סדורה באשר לסוגיה זו.

ההורים,  אנשי מקצוע, גורמים בכירים, משרד הבריאות – קולם של כל אלה נשמע, חוץ מקולם של מושאי הכתבה עצמם.

אנו מעוניינים ליזום דיון עקרוני בעניין זה במועצת העיתונות, כדי לבדוק איך ניתן להביא אותו על תיקונו.

הנה דבריה של עו"ד שרון פרימור, היועצת המשפטית של ארגון בזכות:

העיקרון "דבר לא עלינו בלעדינו" שציטטת דליה, הוא באמת כלל יסוד בשיח זכויות אדם של אנשים עם מוגבלות. למרות הניסוח שלו, הוא אינו סוג של פריבילגיה אלא עיקרון שצריך להיות חלק מהתפיסה האתית והערכית של כל מי שעוסק בתחום: רופאים, פסיכולוגים, משפטנים, קובעי מדיניות ועיתונאיים ועוד. 
את מטפלת באדם במרפאה? בררי אתו מה הציפיות שלו. מה עושה לו טוב ומה עושה רע? אתה מייצג אישה עם מוגבלות בדיון משפטי תבין קודם כל את הרצון והעדפה שלה, אל תחליט עבורה.

אתה כותב על אנשים עם מוגבלות נפש בנושא המשפיע על חייהם ברר מה הם חושבים על הסוגיה ותביא את הקול שלהם. אף אחד לא נולד עם התובנה הזו, אבל ברגע שמאמצים אותה – אי אפשר בלעדיה. זה פשוט מרגיש עקום. בדיוק כשם שלא יעלה על הדעת לכתוב על אפליית ערבים בלי לראיין אזרח ערבי. לדבר על פגיעה מינית בנשים ולראיין רק גברים.

 הזירה של טיפול בתחום בריאות הנפש נשלטה עד כה בידי אנשי טיפול, בעיקר פסיכיאטרים. ארגוני ההורים היו עד כה הדומיננטיים בישראל בהשפעה על מדיניות בריאות הנפש. קולם חשוב ללא ספק, אבל הבולטות שלו מדגישה עד כמה חסר קולם של האנשים עצמם: אלו שלכאורה דואגים להם, מגנים עליהם והרבה פעמים כופים עליהם.
שינוי היחס החברתי מחייב את כולנו לאמץ את התובנה שלא ניתן לדבר רק "על" אלא חייבים לדבר "עם". ולא רק לדבר, אלא לתת במה שווה, אם לא יותר, לזו שניתנת לכל יתר הגורמים המעורבים.

וזאת לדעת: יש מה ואת מי לצטט.

הערת שוליים:

שנים רבות נמצאת השופטת בדימוס דליה דורנר, נשיאת מועצת העיתונות בישראל, ברשימת התפוצה שלנו. האם עלינו להודות לה שאינה מבקשת להסיר אותה מהרשימה? מעולם לא ענתה, ואף איננו יודעים אם הדואר מתקבל אצלה.

1017939-5

 

 

ביקורת הרפורמה והשנתון החדש

תממונה

חלק מעבודת המחקר המצוינת של שירן גפן כיצד תופשים לקוחות מערכת בריאות הנפש את השירות אותו הם מקבלים? (במסגרת המחלקה ללימודי B.A למצטיינים בחוג לשירותי אנוש במכללת עמק יזרעאל בהנחיית ד"ר ציון ברנץ) עוסק ברפורמה בבריאות הנפש שנכנסה לתוקף ביולי 2015 ובמסגרתה עברה האחריות הביטוחית על שירותי בריאות הנפש ממשרד הבריאות לקופות החולים. הנה:

"אבירם ועמיתיו (2006) מנו את הנימוקים להנהגת הרפורמה, כאשר בראשם עומד הטיעון לצמצום הנטל הכלכלי שמוטל על משרד הבריאות והעברתו לקופת החולים, שגובה תשלום מהמבוטחים ומקבלת תקצוב נוסף מהמוסד לביטוח לאומי, זאת בנוסף לצורך בשיפור השירותים לאזרח, פיתוח שירותים מתקדמים למבוטחי הקופות. כפי שעולה מתשובות המרואיינים מדובר למעשה בשיקולים כלכליים במסווה של שיפור איכות השירות. מדיניות ההפרטה מאפשרת למדינה להסיר את אחריותה ממתן שירות לאוכלוסיית פגועי הנפש. בפועל, לא נמצא שפותחו שירותים נוספים עבור פגועי הנפש, ורובם עדיין נעזרים בפסיכותרפיה וטיפול תרופתי גם כאשר השירות מסובסד על ידי קופות החולים.

כפי שהוצג בפרק זה, רוב המרואיינים נעזרים בשיטות טיפול שונות שאינן ממומנות על ידי קופת החולים, ולמעשה נדרשים להוצאה כספית גדולה בשל בחירה זו. כפרקטיקה של הפרטה, נוצר מצב בו חלק ממקבלי השירות, שיכולים להרשות לעצמם כלכלית שירות "משודרג" מקבלים אותו, בעוד שאלה המשתייכים לאוכלוסייה מוחלשת יותר נדרשים להתפשר ולהיעזר בטיפול הסטנדרטי שמוצע על ידי נותני השירות."

זאת ועוד, על פי נהלי הרפורמה, הטיפול המוצע יינתן לאוכלוסייה שנמצאה זכאית במבחן זכאות, דהיינו קבלת אבחנה פסיכיאטרית בקוד F, תיוג פסיכיאטרי על פי ה-DSM (פולאקביץ, 2008). למעשה, שיטת אבחון זו מחזקת את השיח הרפואי, המדיקליזציה (Gambrill, 2014), שמייצרת פתרונות רפואיים לתסמיני שהופיעו, במקרה הטוב. הפרסומים מבקשים להציג את הרפורמה כ"חיבור בין גוף לנפש", אך בפועל מקדשת הרפורמה הסברים רפואיים למגבלה נפשית ומתעלמת מנסיבות חייו של האדם. כאשר האדם מתויג כ"חולה" על פי ה-DSM, לרוב יינתן טיפול תרופתי או ביולוגי בדמות הלם חשמלי, מה שעלול לייצר תלות במענה התרופתי (Whitaker, 2010), ולהגדיל את רווחי חברות התרופות, בעיקר (Gambrill, 2014).

על פי מסמכי משרד הבריאות, מטרת הרפורמה הינה הפחתת הסטיגמה הרווחת על פגועי הנפש (אבירם, גיא וסייקס, 2006). כלומר, כאשר ניתן מענה לפגוע הנפש ב"בית משוגעים" והרחק מהקהילה, מועצמת הסטיגמה הרווחת באוכלוסייה כי פגוע הנפש מסוכן לסביבתו, אינו כשיר לקבל החלטות או לנהל אורח חיים נורמטיבי. מטרת הטיפול בקהילה היא למנוע את ניתוקו של פגוע הנפש מסביבתו ולצמצם את הסטיגמה. אך האם חיוב האדם לתיוג רפואי לא מעצימה את הסטיגמה, ודורשת מהאדם להתאים את עצמו להגדרות מצומצמות בלבד?

העברת האחריות הביטוחית על הטיפול במגבלה הנפשית לקהילה מחייבת גם העברת מידע רגיש וחסוי מידי משרד ממשלתי לגורם קהילתי, קופת החולים. למעשה, על ידי העברת מידע זה, חשופים מאושפזים לשעבר לפגיעה בזכויות האדם שלהם. בזמן קצר ההיסטוריה הטיפולית הופכת לחשופה יותר לגורמים רבים יותר, דבר שעלול לפגוע בחייהם של פגועי הנפש מבחינת קבלה לעבודה, ללימודים אקדמיים וכיוצא באלה. נוהל זה מאפשר את חיזוק הסטיגמה ולא הפחתתה, כפי שהתחייב משרד הבריאות (אבירם, גיא וסייקס, 2006).

לבסוף, העלו המרואיינים את הבירוקרטיה כגורם מעכב בקבלת סיוע נפשי בקהילה. ההתחייבויות התקציביות שנדרשות לעבור ידיים רבות, מבחני הזכאות והסיכוי הקלוש לקבלת אישור ליותר מ-30 מפגשים עם גורם מטפל מהוות חסם משמעותי שפוגע בסיכויי מימוש הזכאות (Verhaeghe & Bracke, 2011). החשש מתיוג פסיכיאטרי, ההוצאה הכספית שכרוכה בהמשך קבלת סיוע לאחר 30 מפגשים והחשש מ"זליגתו" של המידע אודות קבלת טיפול נפשי יפגעו בסיכויי הפניה של אוכלוסיית פגועי הנפש לקבלת סיוע בקהילה, ובוודאי למימוש הזכאות לאורך זמן (גפני, 1975).

ניתן להסיק מאלה כי הנימוקים להנהגת הרפורמה אינם ממומשים בשטח הלכה למעשה, ומהווים חסם נוסף שמביא את אוכלוסיית פגועי הנפש לחפש פתרונות להתמודדות עם המגבלה הנפשית מחוץ למערכת הממסדית. כאמור, נעשה, במקרה זה, שימוש בשיח ביקורתי אודות מערכת בריאות הנפש במטרה להצדיק מדיניות ניאו-ליברלית של הפרטת שירותים וצמצום אחריותה של המדינה אודות האזרח. הרפורמה מתגלה כמסווה להתייעלות המערכת על חשבונם של מקבלי השירות, אוכלוסיית פגועי הנפש.

שלחנו את הנ"ל לעמותת עוצמה שהיו הרוח החיה בהעברת הרפורמה, כדי לקבל את תגובתם לדברים אלה. בתשובה שלחו לנו את המסמך הזה המתייחס לשנתון הסטטיסטי האחרון שפרסם משרד הבריאות לאחרונה.

דברים חשובים אלה מובאים לציטוט בעריכת לשון קלה. הנה:

נתוני השנתון מתייחסים למצב טרום הרפורמה שנכנסה לתוקף  ב-2015.

אמבולטוריקה – במרפאות ציבוריות לברה"נ ביקרו כמאה אלף נפש (בממוצע  9.8 ביקורים). מספר זה כולל עשרות אלפים חולים כרוניים שמגיעים כל חודש לחידוש מרשמי תרופות.

מדובר באחוז וחצי מהאוכלוסייה, כלומר פחות ממחצית שיעור הכרחי שקבעו מומחים ושנקבע כיעד לרפורמה: 4% מבוגרים ו2% ילדים.

התמונה היא הזנחה קיצונית של התחום שנמשכת שנים רבות. בעלי אמצעים נזקקו לשוק פרטי יקר ומשגשג, ואחרים – נותרו ללא טיפול.

האשם העיקרי – הפיצול והעמימות באחריות לברה"נ לחוק ביטוח ממלכתי 1994, שהוגדרו כזמניים, אך נותרו כ-20 שנה.

הממשלה וקופות החולים התנערו מאחריותם והניחו למערך המרפאתי להתייבש תוך ציפייה לרפורמה שתבוא. זו הגיעה ב-2015 בהסכם ממשלה- קופ"ח: הביטוח הרפואי ומימון שירותי ברה"נ למבוטחים הם באחריות קופ"ח כמו ברפואת הגוף. התקציב הכולל לכך מועבר לקופ"ח, עם תוספת לפתיחת מרפאות חדשות ועשרות אכן נפתחו עד כה.

בדיווח למינהלת הרפורמה נמסר כי הביקוש למרפאות הציבוריות עולה על היעד ולכן עדיין יש תורים וזמני המתנה ארוכים. איוש המרפאות נתקל בקשיים. מעט מאנשי המקצוע עוברים מהשוק הפרטי לציבורי. בתחום הילדים ובמגזר הערבי יש מחסור חריף במיוחד באנשי מקצוע.

שיקום נכי נפש בקהילה – לפי החוק בשם זה משנת 2000. השיקום שהיה זניח לפני שנת 2000 הגיע ב-2015 ל-23 אלף משתקמים. להערכתנו זה כשליש מהזכאים לפי הקריטריונים של החוק.

50% הם צעירים עד 45,  בעוד שבעשור הקודם רוב השיקום הגיע למבוגרים שיצאו מאשפוז ממושך. השנתון מפרט את פילוג השיקום לתמיכות בדיור, תעסוקה, תרבות פנאי, חינוך והכשרה. תקציב השיקום מעוגן במשרד הבריאות, שגם מפעיל ועדות סל שיקום מחוזיות, לקבלת מועמדים והכוונתם.

וכן מוציא מכרזים להפעלת מסגרות השיקום ע"י יזמים פרטים ועמותות במגזר השלישי. הזכאים לשיקום הם חולים כרוניים במחלות הנפש הקשות שלרוב נזקקים לאשפוזים פסיכיאטרים.

את מערך האשפוז ב-2015 היה צריך להשוות לשנת 2000, מפני שהירידה החדה בכל המדדים, בשעור כ 35%, חלה בעשור הקודם בעיקר בזכות מערך השיקום שקלט אלפי  מבוגרים ששהו קודם באשפוז ממושך.

משנת 2010 אין כמעט שינוי במדדים: מספר המיטות כ-3600; כ-22 אלף אשפוזים בשנה כ-5000 אשפוז ראשון.

עדכונים ויעדים לעתיד שירותי ברה"נ

 תרומת הרפורמה עד כה (וגם בדיוני המינהלת) היא במערך המרפאות הציבוריות, הביקוש הגואה וכיצד ניתן לספקו. הדבר ייתן מענה ראוי ל"תחלואת הנפש הרכה" (דיכאונות, חרדות וכדו'), אשר לרוב אינן מובילות לאשפוז.

למבקרי הרפורמה, בעיקר פסיכולוגים וח"כים אחדים, יש טענות קשות: מדיקליזציה – קופ"ח מעדיפות תרופות על טיפולים פסיכולוגים, התעלמות מאבחוני מצוקות חיים, ופריצות בסודיות הרפואית, אך מוסכם שאין נסיגה מהרפורמה והכרחי לתקנה ככל האפשר.

השפעת הרפורמה מפגרת בתחום תחלואת הנפש הקשה והכרונית, שממיתה והורסת חיים צעירים יותר מכל חוליי הגוף. הנפגעים מגיעים לאשפוזים ראשונים וחוזרים. היעד העיקרי אמור להיות אל-מיסוד כלומר הוצאת מאשפוז מלא (שלפעמים הכרחי) לחלופות אישפוז וטיפולי קהילה. לפי אטלס ברה"נ 2014 של WHO במדינות מפותחות מגמת אל –מיסוד מתוקצבת בהיקף שווה לתקצוב אשפוז מלא (אצלנו 65% – לאשפוז מלא. דליה).

ישראל שרויה בפיגור קשה ומדאיג: ירידה חדה באשפוז יום – בז'רגון רפואי "חצי הדרך החוצה" (בדרך כלל במסגרת בתי החולים לאחר אשפוז מלא. דליה), טיפולי יום אינטנסיביים –  "חצי הדרך פנימה" (מעונות יום, כגון המרכז לבריאות הנפש ברמת חן ובאיכילוב. דליה).

אלה אינם מדווחים כלל בשנתון והיקפם מצומצם ביותר. גם הוצאת חולים ממושכים מאשפוז מלא למסגרות מתאימות יותר מתעכבת עד היום.

נדרשת יוזמה משותפת מצד הממשלה וקופות החולים להפעלת תמריצים חיוביים לאל-מיסוד שגם יקטינו חששות בקרב מנהלי בתי החולים מגירעונות.

כיום תקציב האשפוז המלא הוא כ65%, מכלל תקציב רפואי לברה"נ, וזאת לעומת 50% תקציב אשפוז מלא בתחלואת הגוף לפי תקנות חסם קאפ.

תקצוב השיקום

השיקום חסך 750 אלף ימי אשפוז שנתיים שמחירם כ-750 מיליון ₪. יותר מתקציב השיקום 2015. גם המשק הרוויח תוספת תפוקה של כעשרת אלפים משפחות ומתמודדים שהגיעו לשיקום (וללא שיקום תעסוקתם נפגעה). הרחבת היקף השיקום והעמקת איכותו הם רווח נקי לחברה ולכלכלה ויאפשר פיתוח מסגרות לנזקקים קשים בתחלואה כפולה או מרובה ויתמרץ יזמים ועמותות.

בהשוואה: תקציב לדיור ותמיכה במוגבלות קוגניטיבית (פיגור, תסמונת דאון וכו') שהיקפה קטן מהיקף המוגבלות הנפשית עולה על 2 מיליארד ש"ח מתקציב משרד הרווחה – כלומר פי 3 מתקציב שיקום ברה"נ ,אבל המימוש בו קרוב ל-100%.

ולבסוף, אומדן זהיר מוכיח: גם אחרי תוספות השיקום והרפורמה, התקציב הציבורי לברה"נ  הוא כ-7% מכלל התקציב הציבורי לבריאות ולשיקום נכויות, לעומת רוב מדינות OECD שבהן הוא עולה על 10%.

תמונה יחיאל
ד"ר יחיאל שרשבסקי, ממונה על תחום השיקום במשרד הבריאות לשעבר כתב לי:
"במגעי עם השדה, מתברר שרבים לא מקבלים טיפול נפשי, בטענות שונות; החל בהעדר צוות וכלה בתפיסות שאנשים עם אבחנה של סכיזופרניה לא יכולים להיעזר בפסיכותרפיה (כאילו אין להם מגוון בעיות כפי שיש לאנשים אחרים).
הכשל במרפאות במקומות שונים בארץ אינו משתקף בתלונות המגיעות לנציבות התלונות וזאת כי רוב הנפגעים נמנעים מלהתלונן מחשש שהפסיכיאטרים או האדמיניסטרציה של הקופה יפגעו בהם. גם אם החששות מוגזמים, בפועל הם מונעים תלונות ותורמים ליצירת תמונה מוטה מאד לטובה.
על המערכת לבנות ערוצי תלונות העוקפים את החששות. ככל הידוע לי עד כה לא נעשה הרבה בכיוון זה. אולי נעים יותר לעצום עיניים ולהתברך במיעוט התלונות, גם אם הוא משקף מציאות שקרית."

נעבור לשנתון סטטיסטי בריאות הנפש 2015 שבו מדובר. חלק מהנתונים שבו מגיעים עד סוף 2016 אף שבכותרתו מצוינת שנת 2015. בשנתון הזה מצוי גודש פרטים מעניינים על סוגיות שנות ורבות מתחומי האשפוז, השיקום והטיפול המרפאתי (למתעניינים השנתון כולו נמצא בלינק לעיל).

ליקטתי על קצה המזלג כמה נתונים שבהם אנחנו עוסקים

מערך האשפוז הפסיכיאטרי בישראל כולל 8 בתי חולים פסיכיאטריים בבעלות ממשלתית, שני בתי חולים בבעלות שירותי בריאות כללית (שלוותה וגהה), בית חולים אחד בבעלות ציבורית (הרצוג בירושלים) ושני בתי חולים בבעלות פרטית.

מדי שנה עבור כשליש מהמאושפזים מדובר באשפוז ראשון. 43% חוזרים לאשפוז בתוך שנה.

במהלך 2015 התקבלו כ-15,000 איש לאשפוז פסיכיאטרי. סך כל האשפוזים בשנה זו (כולל מי שחוזר לאשפוז במהלך השנה) 22,515.

בסוף 2016 היו 3,567 מיטות לאשפוז פסיכיאטרי בתקן. מרבית המיטות  – 82% – בבתי חולים ממשלתיים ו-10% בשני בתי החולים שבבעלות קופת חולים כללית (שלוותה וגהה). רק 323 הן מיטות לאשפוז יום.

מספרי מיטות

קיימות 13 מחלקות פסיכיאטריות בבתי חולים כלליים אך שימו לב: 88% מהמיטות הן בבתי חולים פסיכיאטריים, ורק 12% בתי החולים הכלליים.

מיטות לפי סוג 2016 בית חולים

נתונים מעניינים באשר למקרי מוות באשפוז:

מוות

גרף מוות

וראו נא את "הצימוק", "השעור שבעיסה"  – תפוסת המיטות  (2007 עד 2016)

דיאגרמת תפוסה

ב-2016 אחוז התפוסה עמד על 95% בממוצע. האם המספר מוכר לכם? אחוז זה מציין ב"נוהל הבחירה" בדיוק את "סף הבחירה" במוסד. לכאורה אם אחוז תפוסת המיטות במוסד אינו עולה על 95% הבחירה מתאפשרת. זו הטעיה גסה. בפועל הדברים נראים כך: 

אחוזי התפוסה של היום:

אחוז תפוסה

מתעדכן מדי יום. שימו לב שהעדכון חלקי מאוד. יש כאמור 13 מסגרות בבתי חולים כלליים, 8 מוסדות ממשלתיים, אחד ציבורי ו-2 פרטיים. דהיינו מתוך 24 מסגרות מפורטים בטבלת אחוזי התפוסה של 11 בלבד:

נוווו?  מ-11 מסגרות אפשר לבחור היום אך ורק בבאר יעקב. יש קופצים?

הכל אודות אמא

file_0_original                    אבי ואמי בחתונתם - 27/6/50

אמי, רחל וירצברג, הייתה תינוקת בזרועות אמה כאשר ב-1930 עשתה קבוצת יהודים גדולה את דרכה מתימן לארץ ישראל. שליחי הסוכנות היהודית הסבירו להם שהמשיח הגיע, ולכן הגיע הזמן לחזור למולדת ההיסטורית. היא גדלה בעיר רחובות בשכונת שעריים על גבול שכונת מרמורק, והתחנכה בגן לוסיה שבשכונה. לוסיה הייתה חלוצה ממוצא רוסי, ואמי זכרה אותה לטובה כל חייה. בגן אף הייתה בריכה קטנה שבה שחו ברווזים. לאחר מכן למדה בבית ספר למלאכה. המנהלת הכריזמטית מיה רוזנברג גייסה תרומות מיהדות אירופה ואמריקה וייסדה בית ספר לדוגמה. באתר של עיריית רחובות נכתב כי בית הספר נוסד ב-1935 ונועד לתת השכלה לבנות העדה התימנית, כך שלא תצאנה לעבודה לא מקצועית בגיל צעיר.

המורה לאנגלית הרשימה את אמי במיוחד. היא הייתה רווקה בריטית מבוגרת, בעלת לחיים סמוקות מאוד, שהייתה מגיעה לבית הספר רכובה על אופניים. יום אחד מצאה אמי קונדום על רצפת השירותים. היא חשבה שמדובר בבלון, והחלה לנפח אותו. נחמה, ילדה מכיתה גבוהה יותר, תפסה אותה בקלקלתה וחטפה מידיה את "הבלון" בקול זעקה, ולאחר מכן נזפה בה ארוכות. 50 שנה לאחר מכן דרו השתיים בשכנות בעיר חולון.

סבתי שרה הייתה אישה קשת יום. כל חייה עבדה בניקיון בתים של אחרים (והייתה מנקה גם בבית הספר שבו למדה אמי). אמי תמיד ציינה את העובדה שהאם השילה מעליה את הבגדים המסורתיים ולבשה חליפות מערביות (עניין לא מקובל בשנות ה-30), אבל זה לא היה הדבר היחיד הלא מקובל שעשתה. בתימן השיאו אותה בנעוריה לגבר זקן, והיא ילדה שלושה בנים. לאסונה התאהבה בסבי הצעיר ויפה התואר, דוד שוכר בשארי (שעליו נאמר כי היה יפה כדוד המלך), בעל זוג עיניים בורקות בגוון ירוק-תכול-אפרפר. סבתי נטשה את בעלה הזקן ואת שלושת ילדיה ודבקה בסבי, שגם הוא כבר היה נשוי. אחרי סבתי הוא אף נטל אישה שלישית, וכל המשפחה עלתה יחד לארץ.

לפני שנים הוליכו אותי החיים לפגישה עם בנה הצעיר משלושת ילדיה מנישואיה הראשונים של סבתי (אח למחצה של אמי). התעצבתי לגלות שהישיש התימני זוכר בפרטי פרטים את סצנת הפרידה מאמו, שעלתה לספינה (מתימן לים סוף?) עם משפחתה החדשה, ועדיין כואב את עלבון נטישתה.

לאמי הייתה אחות בכורה, סעידה. כשהאחות הייתה בת שמונה, מתה ממחלת טיפוס הבטן. אמי זכרה היטב את ימי גסיסתה של אחותה. אמי הייתה אישה יפה מאוד. קרובי משפחה אמרו לה תמיד בילדותה: "את באמת יפה מאוד, אבל אחותך, זיכרונה לברכה, הייתה יפה ממך". גם אח קטן נולד, ישראל יששכר, יבדל"א.

סבתי וסבי נפרדו, וסבתי חסכה לירה ללירה ובנתה לעצמה בית קטן, סמוך לביתו של סבי שהיה לאב לשמונה ילדים מאשתו השלישית. פעם רב עם סבתי מריבה איומה וכדי להענישה או להבהילה זרק את אמי לבור עמוק שהיה בחצר. בשל החול הרך לא הייתה המכה קשה, אבל אמי הפעוטה עברה זעזוע קשה. ברגע חסד מעטים סיפרה שהיה מעניק לה לעתים כמה מטבעות של מיל, כדי שתקנה לעצמה סוכריות או בננה.

גם הוא לא ליקק דבש. מגבר יפה תואר ואהוב הנשים (בתימן היו הבתים והחלונות נמוכים. פעם התגנבה לחדרו שכנה ערבייה וכפתה עצמה עליו. יש האומרים כי עמד בפיתוי בגבורה, אבל אין לדעת), שידע לשרטט אותיות דפוס מושלמות כמו בתנ"ך (סופר סת"ם?), הפך לפועל דחק, עדר ערוגות ושתל שתילים עבור קרן קיימת לישראל.

סבתי, לדברי אמי, הייתה נקייה וחרוצה מאוד, ומעולם לא חסר מזון בבית. היא חלתה בשחפת ומתה כשאמי הייתה בת עשר. פעם ביקרה אמי את אמה החולה במוסד לחולי שחפת בצפת. את אמי השאירו בחצר המוסד מחשש הדבקה. אמה דיברה אליה בכאב ובגעגוע מבעד לסורגי חלון חדרה. עד סוף חייה זכרה אמי את המראה הזה בכיליון נפש ובצער עמוק.

סבי התבקש לשלם את הוצאות הקבורה והעברת גופתה של סבתי מצפת לרחובות. הוא טען שהכסף לא מצוי ברשותו וכי צפת היא עיר הצדיקים, ולכן מוטב שתיקבר שם, כי הרי הייתה צדיקה בעצמה. אפילו מצבה לא עשו לה, ואין זכר לקבר כיום. בית הקברות הישן בצפת ממוחשב כולו, ולאחר בדיקה מקיפה התברר שהיא אינה רשומה במאגר הקברים.

לאחר מות אמה עברו אמי ואחיה להתגורר במשך תקופה מסוימת אצל משפחת אביהם. כאן מגיע בתולדותיה של אמי מעין חור שחור. עד סוף חייה נצרה לשונה ולא ניתן להציל מפיה כמעט דבר על פרק זמן זה. דבר אחד היה ברור: זו הייתה תקופה אפלה וטראומטית עבורה. הבעיה בעיקרה לא הייתה נעוצה באביה אלא באם החורגת ו"הפרימיטיבית", לדברי אמי (רק דבר אחד סיפרה לי עליה ברגע נדיר: היא נהגה לפסק בכוח את רגלי בנותיה כדי לוודא שהן עדיין בבתוליהן). בתקופה אחרת התגוררו אמי ואחיה הצעיר בבית משפחה אומנת. פעם באה לבקרם שם דודה אחת והשאירה עבורם עוגה, אך הם לא זכו לטעום ממנה.

בגיל 17 הצטרפה אמי להכשרה טרום גיוס לפלמ"ח בגבעת השלושה, לא לפני שרשמה את אחיה הצעיר לכפר הנוער ע"ש מאיר שפיה, שבו למד בין היתר גם חקלאות, ועל כך הוא מוקיר לה תודה עד עצם היום הזה (עד פרישתו לגמלאות ניהל קריירה מוצלחת במחקר חקלאי במכון הוולקני).

 אבי, בני וירצברג, כתב על אמי בספרו האוטוביוגרפי; הנה כמה קטעים (לקוחים מעמ' 171–192):

עוד במחנה ביל"ו סיפרו כי לקבוצת הבנות שלנו בגבעת השלושה הצטרפה בת חדשה, קטנה ושחרחורת. משום מה, ואולי מתוך איזשהו דחף שבתת ההכרה, ניסיתי לגלותה, תוך כדי צעדה בקרב הבנות שעמדו והקבילו את פנינו. תרתי על פני כולן; לא הבחנתי בנערה חדשה כלשהי […]

 החבר'ה שרו על שושנה, על כרמלה ועל בת שבע. עתה הרהרתי בשמה של בת אחרת. נזכרתי בנערה השחרחורת, שחיפשתיה בין הבנות ולא מצאתיה […] ניצלתי את ההזדמנות ושאלתיה על בת צעירה וקטנטונת, חדשה, שסיפרו שהצטרפה לקבוצה. היא הצביעה על בחור אחד שחרחר, ואמרה שזו יושבת לצדו. ואכן, ראיתיה צוחקת ומשתעשעת עם אחד הבחורים שלנו מקיבוץ אשדות. ידעתי שחדשה היא בקבוצה ובוודאי נעם לה למצוא חבר לשיחה במסגרת החדשה, ובפרט כשכולם כה שמחים ועליזים. אבל במבט ראשון חשתי משהו שמעודי לא הרגשתי לגבי אף נערה אחרת; היה זה רגש של ספק קנאה על שהיא צוחקת ומשתעשעת עם החבר שלידה, וספק קרבה ספונטנית, תחושה של שמחה על שהמציאות מאמתת את הדמות שחיפשתי בחזיוני…

ביקשתי מבת שיחי לגשת אל המדורה ולקרוא לה, והיא עשתה כדבריי. על אף התרגשות מובנת לרגל היכרות חדשה, בייחוד עם בת המין השני, לא חשתי בה בשעה שראיתי את צינה לוחשת משהו באוזני הנערה. סיבת הדבר לא ידעתי, אך כשקרבה הנערה אליי ובירכתיה לשלום, אפפתני חמימות בלתי רגילה. עם שהייתה זרה וטירונית בהכשרה, ואתי לא הכירה מעולם, היה בגישתה משהו חופשי וחביב שלא ראיתי אצל נערות אחרות. עיניה הירוקות היו בהירות והקרינו טוב לב ומזג נוח. היא הייתה לבושה מכנסיים קצרצרים כחולים, כשחולצה כחולה מבליטה את גווה הזעיר אבל התמיר. משערה הארוך שהשתפל מעבר לכתפיה נדף ריח עדין של שמן שערות מהול בניחוח השדה. שזופה ונאווה הייתה – כמו שמתואר בספר שיר השירים או ב"אהבת ציון", שקראתי פעם בקיבוץ […] 

 227484_10150191014361462_2347263_n

    אמי ואבי בהכשרה בגבעת השלושה, בפלמ"ח ולאחריו

מה עלה בגורלה של יתרת השיירה? (שיירת אספקה בדרך שער הגיא לירושלים הנצורה. דליה) […] פילחתני לפתע המחשבה מה אירע לרעיה? (זה השם שבו בחרה אמי להיקרא בספר. היא סירבה להיקרא בשמה האמיתי. דעתה לא הייתה נוחה מכתיבת הספר, אם כי תמכה באבי במהלך הכתיבה. כאילו ידעה מה צופן העתיד). התנערתי וכחץ מקשת רצתי חזרה לחצר הגדולה של בית-ארזה. […] היא נראתה מופתעת קמעה מהתעניינותי בה: אמנם הפתעה שנראתה נעימה. היא קמה על רגליה והחזירה לי שאלה לשלומי ולקורותיי שלי. היא סיפרה לי שכל חפציה אבדו בדרך והיא עצמה נאספה יחד עם שאר הבנות ועם הפצועים מתוך אחת התעלות בכביש שער הגיא. הבגדים שלגופה, החולצה הכחולה והמכנסיים הקצרים, וכן מעט לבנים שהיו בתרמילה הקטן – זה כל מה שנשאר לה מחפציה. עם זאת לא ניכרה בה כל דאגה יתרה; היא הייתה שלווה וחביבה, רק עיניה נראו עייפות ועמד בהן איזה דוק חולמני כאילו טרם תפסה במלוא המשמעות את המתרחש בעצם הרגעים האלה […].

[…]אתמול חלפתי לידה, כשעמדה ליד אחד המבנים בשנלר וקראה ספר שעל עטיפתו הייתה מצוירת עלמה יפה. אמרתי לה: "פנייך דומים לעלמה יפה זאת…" היא מיאנה לקבל את המחמאה והטעימה כבדרך אגב ש"כל הבחורים אומרים זאת ואין להתייחס לדברים ברצינות רבה" מילים אלה שלה העלו את ערכה בעיניי. קיוויתי שיום אחד ארכוש את אמונה… אבל מי יודע? בימי מלחמה אלה כל יום עלול להיות מאוחר מדי…

[…] למראה הנערה שמילאה את מוחי הרהורים יום ולילה, ובהיותנו שנינו לבדנו באותו אולם ארוך וריק, החלטתי לנטוש את מסכת האדישות ולגלות לה את לבי. הסתכלתי ישר לתוך עיניה הגדולות, הירוקות ושאלתיה, הפעם ללא כל היסוס: "האם את יודעת מה זו נשיקה?" (השואל היה אז בן 18 וחצי… דליה) ועוד טרם הספיקה להסמיק ממבוכה, או להחוויר מכעס על חוצפתי, קירבתי שפתיי הלוהטות אל לחייה העדינות… הייתה זו נשיקה "מצלצלת" במקצת וחושש הייתי שמא פגעתי בה. ניחוח שמן השערות שלה, אותו שמן שנדף ושיכר אותי כבר כשראיתיה לראשונה, חדר גם הפעם לאפי ומילאני עדנה. כשהרפיתי ממנה, הייתי מוכן להתפרצותה המוצדקת נגדי. אך לא. היא חייכה ונראתה מאושרת. כלל לא התפלאה על התנהגותי. להיפך, היא הודתה כי החיבה היא הדדית. התאהבנו.

[…] בשעה אחת בלילה נאלצתי להיפרד מעל רעיה. ליוויתיה אל מגורי הבנות שבתחנת השאיבה וחזרתי ללבוש את מדי הקרב והחגור. תחושת אושר נפלאה אפפה את כל ישותי. במשנה מרץ הצטרפתי אל חבריי לכיתה, ובליל אפל וחמים העפלנו אל ההר. עתה, קיבלתי דחף חדש בחיים. עתה – יש בשביל מי לחיות. הייתה זו חדוות חיים, אלא שכדור מזמזם אחד יספיק כדי לשימה לאל".

ואכן "הכדור האחרון של בני", כפי שקרא דב גולדשטיין לסיפורו של אבי בספרו "כאלה הם היו" (אחיאסף 1974) נורה בביתנו 20 שנה מאוחר יותר מהדברים המסופרים לעיל. ספר הזיכרונות שכתב טבע בים שמחת הניצחון של מלחמת ששת הימים. שררה אופוריה ואווירה מיליטריסטית. כמעט שאיש לא רצה לשמוע את סיפורו (כיום נלמד הספר באקדמיה, וקיבלנו עשרות רבות של מכתבים נרגשים מאנשים שקראו אותו, כולל מהסופר חנוך ברטוב שכתב בין היתר: "קראתי ספרים לא מעטים פרי-עטם של ניצולים וזה אחד ויחיד, לא אשכח אותו עוד".) אבי שקע בדיכאון ושם קץ לחייו. הטראומה הקשה נתנה את אותותיה באמי. במשך שנה בקושי תפקדה, ובעיקר שכבה במיטה. גם היא הייתה שרויה בדיכאון ואף נטלה תרופות.

247794_10150196470916462_3937179_n

              יום הולדת שנה לדליה (1959)

לאחר כשנה קמה על רגליה וחזרה להיות הצוק האיתן שעליו נשענתי כל חיי. היא הייתה עקרת בית, והפנסיה הזעירה שקיבלנו ממקום עבודתו של אבי לא הספיקה למחייתנו. היא החליטה לתבוע את גרמניה על אובדן מפרנס. עורכת דין אחת ייעצה לה לעשות זאת. ניהול המשפט והתשלום עבור עורכי דין – בארץ ובגרמניה – עלה ממון רב, ולא הייתה שום ערבות שתצליח. "לקחתי ריזיקה", נהגה לומר. היא ניצחה במשפט, קיבלה פיצויים ורנטה חודשית עד סוף חייה, מה שאפשר לה לגדל אותנו ולהזדקן בכבוד.

אני אהבתי אותה אהבה עזה והשבעתי אותה מרורים. לא באשמתי. נפגעתי בנפשי, והיא תמיד הייתה שם בכל נפשה ובכל מאודה: טיפלה, תמכה, עודדה וסחבה איתי בעול. נחת התחילה לרוות ממני רק לאחר נישואיי. הורי נישאו (ראו תמונה) ב-27/6/50. באופן אקראי לגמרי צביאל ואני נישאנו ב-27/6/2000. יובל שנים בדיוק מפריד בין שתי החתונות. אמי הייתה מאושרת שסוף כל סוף נישאתי (בגיל 42), ורוותה סיפוק ושקט נפשי מכל התקדמות שעשיתי מאז, אבל משהו בה כבה. אני הייתי הציר שסביבו סבו חייה. במובן מסוים עד שהתחילה הזוגיות עם צביאל (1998) היא ואני היינו במעין זוגיות. בחו"ל הייתה רק פעם אחת, כי רצתה לחסוך כסף ולקנות דירה לילדה הבעייתית. וכך עשתה. היא פסלה כל גבר שהכרתי (אבל כל טיעוניה היו מוצקים), חוץ מאת צביאל. אותו אהבה מאוד.

לאחר נישואיי (האם במקרה?) הכירה אלמן ממוצא תימני גם הוא. הוא התאהב בה מעל הראש ופינק אותה מאוד. למרבה הצער לאחר שנתיים נפטר החבר על שולחן הניתוחים. בשנתיים שהייתה איתו גרה בביתו. לראשונה מאז מות אבי היה לה רכב ונהג צמוד (לאבי היה רכב מדגם ויליס סטיישן מטעם העבודה). היו לה חיים נוחים עם החבר. לאחר מותו חזרה לגור בביתה. לכאורה לא התאבלה, אבל זה היה אסון אחד יותר מדי עבורה. היא הייתה מדוכדכת ופזורת דעת, ולא רצתה להישאר לבד בביתה. מצאנו לה דיור מוגן בנאות אפקה, ספינת הדגל של רשת משען, ושם גרה שבע שנים עד מותה.

אף שבריאותה הייתה טובה (מתה מות נשיקה בשנתה), לא ידעה ליהנות משנותיה האחרונות. תמיד חששה שמחלקה סיעודית תכלה את כספה, ואחי ואני, שמעולם לא היינו מבוססים כלכלית, ניאלץ לשאת בנטל.

אמי הייתה אישה טובה, צנועה, חרוצה, ישרה, נבונה ואהודה על הכול. אצילת נפש במלוא מובן המילה. הייתה אימא טוטלית וחמה שנתנה ונתנה, מרצונה החופשי, לעתים עד כדי הקרבה. לאחר מותה התנחמתי בכך שאחי ואני הקפנו אותה בדאגה לכל צרכיה והרעפנו עליה תשומת לב ואהבה. המילים האחרונות שלה אליי בשיחת הטלפון האחרונה (כשעתיים לפני מותה) היו: "גם אני אוהבת אותך".

 אחי אילן וירצברג ספד לה בהלוויה:

"הדבר שהכי אפיין את אימא זו המסירות הטוטאלית לשני ילדיה, לדליה ולי. היא תמיד העמידה אותנו בראש סדר העדיפות ולא חסכה שום מאמץ וגם לא כסף כדי שיהיה לנו הכי טוב שאפשר.

לא היו לה חיים קלים, אבל היא אף פעם לא העמיסה את קשייה על הזולת ויישמה  לגמרי את האמירה 'חייה ותן לחיות', היא לא דרשה הרבה והייתה מסתפקת במועט, גם חומרית וגם רגשית."

והדבר הזה בא לידי ביטוי באופן מדהים בזמן ובדרך שנפטרה. ממש שנייה לפני שעמדה להפוך לחסרת יכולת לתפקד עצמאית, שנייה לפני שהייתה חייבת להיות תלויה לגמרי באחרים, גם בתפקודים הבסיסיים ביותר, ממש ברגע האחרון שבו הייתה עדיין עצמאית חלקית וצלולה – בחרה להיפרד מהחיים, כאילו רצתה לחסוך מאיתנו וגם ממנה את הסבל הזה, כאילו לא רצתה להיות לנטל עלינו, למרות שקיבלנו זאת באהבה – ואפילו עשתה זאת בדרך הכי מתחשבת בנו ובה ומתה בשנתה "מות נשיקה" שזהו מוות של צדיקים, ואכן היא הייתה כזו.

ועל כל מה שנתנה אני אומר לה באהבה ובתודה גדולה: נוחי בשקט ובשלווה על משכבך."

אילן אחי שאותו אהבה כנפשה גרם לה גאווה גדולה. היא עקבה בהתרגשות אחרי התפתחות הקריירה שלו, ואספה גזירי עיתון של הכתבות שהתפרסמו על אודותיו. כשבא להופיע לפני חבריה בבית האבות, לפי בקשתה, לא הייתה גאה ומאושרת ממנה. תמיד הצטערה שהכבוד המקצועי שאילן זוכה לו אינו שקול להצלחה החומרית. צער נוסף התווסף לה כאשר ב-1992 מתה אשתו של אילן מסרטן. הייתה זאת אמי, כמובן, שסעדה אותה בשבועות האחרונים לחייה (אמה של גיסתי הייתה חולה בעצמה, גרה בצפון ונפטרה שנים אחדות לאחר מכן). נכדה היחיד, בנו של אילן, אורן, שייבדל לחיים ארוכים וטובים, דומה לאמי מאוד: יפה-תואר, שחרחר ובעל עיניים ירוקות. גם הוא טוב לב ובעל מזג נוח, וגם תלמיד מעולה וספורטאי מצטיין. השבוע מלאו לו 15.

אסיים רשימה זו לזכר אמי בציטוט מתוך "חוט הלב" של מקס נורדאו:

"והשָנים חלפו והמלכה הלכה הָלוך וְזָקון, ותזקן מאוד מאוד עד היות חייה למשא עליה. אז קראה במו פיה לַמָוֶת, אשר גירשה אותו לפנים, ובבואו והוא יָרֵא וְחָרֵד מעט בהתייצבו לפניה ותאמר לו: "עמיתי המָּוֶת! עתה לא ייבָּצר עוד ממך לקחתני. הנני נכונה."

 אמי ביוני 2010

               אמי בת 80  - כשנה לפני מותה ב-2011 
               (נכתב ביום השנה הראשון)

מאמר שלי באתר Mad in America

התרגום לעברית בהמשך.

Mad in America SCIENCE, PSYCHIATRY AND SOCIAL JUSTICE

Letter From Israel

 

דליה ו צביאל רופא

By

'Dahlia Virtzberg-Rofe

January 4, 2018

Since April of 2014, a US government website provides data comparing psychiatric hospitals based on quality and satisfaction indicators. “Patients and their families need facts to help them make informed decisions about medical care, and choosing the right psychiatric hospital is an important decision to make,” says a government official.

Here in Israel we are afraid twice: we are afraid to not be well, but in many cases we are even more afraid of the place where we will have to receive medical treatment, because we are assigned to only one hospital according to our address. No freedom of choice and we can’t decide where we would like to be hospitalized. We return again and again to the same hospital, as if we were captured prisoners.

On September 10, 2012, the Government of Israel ratified the UN Convention on the Rights of Persons with Disabilities, which is a non-discrimination protocol honoring the right to autonomy and the freedom to choose for oneself. What contradicts these principles more than a situation in which a person is forced to receive treatment time after time in the last place on earth he wants to be, where the mere thought of it turns his stomach, intensifies his anxieties, and deteriorates his mental state?

I also experienced these things on my own flesh.

My address assigned me to the notorious hospital Abrabanel in Bat-Yam. In light of past experience when I was 17 and lucky enough to be in the youth open ward, but heard a lot about the horror of the adults’ wards, my family and I knew that I had better not get hospitalized there. In order to bypass the regional arrangement, I went with a friend to the Interior Ministry, and I changed my place of residence to another city. After that, my brother took me to the mental health center that accompanied my new address. I had already gone through almost all the admission procedure, but then the doctor asked my brother to wait for me outside because she was interested in talking to me alone. The next thing I remember is that my brother told me: “Dahlia, we have to go from here.” I cried, “But why?” At that point I already felt that I had reached a place of refuge, a safe place where they would take good care of me. My brother answered: “Because you told the doctor that you lived in Tel Aviv.”

I knew well what that meant. Even though I was psychotic, I was not completely detached from reality because I am pretty strong at my base. But when I was 10 years old, my father — a Holocaust survivor — committed suicide with a gunshot to his head in my presence, and this trauma completely changed the course of my life.

I spent one month in Abrabanel. The sun was burning on the roof of asbestos. We were five sweating girls in a small room full of beds, with no air conditioning and no fans, no locked cells to store personal equipment. Everything looked worn and ugly, dirty and neglected. Broken plumbing, strange faucets in the shower and constant flooding.

The showers in the 3B ward in Abarbanel were not in a separate bathroom but in the general space. They did not always keep a closed door between the wings or set the screens so they would really hide, and when the women showered men would sometimes walk around looking at us naked. The food was disgusting and the staff urged us to go down to eat on the ground floor as if we were a herd of goats. The crew was cold and hard. I do not remember that they ever smiled. Three years later, someone like that smiled at me at a professional conference and asked if I remembered her. It’s too bad I did not tell her that you could not forget someone who you once came to crying about sexual assault, and she did not even look up from her notebook.

A touch of a soft hand was just a dream, but I saw people who got beaten. I remember one guy who refused to “cooperate” or maybe was unable to. He did not move despite demands. He took the blows with complete passivity, and the staff person who hit him became ecstatic. A memorable sight.

Question: Why is the choice of psychiatric institution so important and urgent? The answer: Because conditions in psychiatric hospitals are often unbearable. On February 9, 2010, Deputy Minister of Health, Rabbi Yaakov Litzman, published the following comments: “The mental hospitals are shocking, I would close them, and the hospitals are not even suitable for animal housing.” The Director of the Ministry of Health said in a parliament assembly after a visit to Abarbanel, “I wish there had been an earthquake in Abarbanel. We would build a new hospital. And this is the situation in all hospitals… I do not want to say the association it brings, you can’t say it, I never used it, but it’s the association that went through the head of black periods in this people’s life… I promise I will not forget it.” This General Director was full of good intentions, but nothing has changed since then.

We believe that applying the right of choice will lead to competition between the hospitals, which in turn will improve the service and solve some of the most difficult problems in the hospital system.

My husband Tzviel Rofe’ and I filed two petitions to the supreme court of justice in Israel in 2010 and in 2012 to ask the government to grant the option of selecting hospitals for psychiatric admission, which is the existing arrangement for other health care services. The current system creates and maintains a monopoly without any competition among the psychiatric hospitals. Our two lawsuit petitions were rejected, but the ruling of the second petition left the door open: “The question that this petition raises is important and sensitive… it is appropriate for these questions to be further addressed.”

We have initiated private legislation, with the support of a member of the Israeli parliament, to allow consumers a choice of hospital for their psychiatric admission. That eventually failed too. But as a result of our activity the Ministry of Health published a new procedure which includes the sentence: “As a rule, a patient who needs hospitalization will be able to choose the hospital in which he wishes to be hospitalized.” The problem is that the choice is made only if the hospital occupancy does not exceed 95%. In practice, there is almost no choice because the average occupancy rate in hospitals exceeds 100%.

The Ministry of Health also began publishing a daily update of occupancy rates. It’s easy to see that the option to choose the hospital practically does not exist in most cases. Moreover, we learned of a case where even though the occupancy rate in a particular hospital allowed a choice, a rare matter in itself, the institution requested the patient to bring a “release form” from his regional institution; despite his attempts, the patient was unable to obtain the form. Not only did this person not receive urgent treatment according to his needs, but he was forced to experience objectification, humiliation and distress. Even if the restriction of occupancy would have allowed a choice, the procedure would have been improper because it creates a written discrimination between us and the rest of the patients, whose right of choice is not limited by occupancy.

Despite all this, we are not discouraged. We strongly believe that if there is a right to choose a psychiatric institution, as is possible for patients seeking treatment for physical ailments, the worst hospitals will be emptied, their income will be harmed — and they will have to improve.

Discrimination against us and violation of our basic rights must end and be corrected. We do not intend to let go of the important struggle for the right to choose a medical institution. This is an elementary and trivial right whose absence is shameful, and the need to fight for it is disgraceful. We hope with all our hearts that central forces will join us and that the authorities will come to their senses and understand that the current situation is a stain on Israel’s face. Currently we are starting procedures for our third petition to the supreme court of justice. We hope that this time the judges will be more helpful.

'Dahlia Virtzberg-Rofe

Dahlia Virtzberg-Rofe' is a linguistic and literary editor and an ex-patient activist for the rights of people with psychosocial disabilities in Israel. She studied at the Tel-Aviv University and received a BA in comparative literature, a Master's degree in cultural research, and graduated both with honors. She established together with her husband – Tzviel Rofe' – a free online dating site for people with psychosocial disabilities and writes a WordPress blog.

https://www.madinamerica.com/2018/01/letter-from-israel/

 

 

מאז אפריל 2014 מספק אתר ממשלתי בארה"ב נתונים המשווים בין בתי חולים פסיכיאטריים על סמך מדדי איכות ושביעות רצון. "חולים ובני משפחותיהם זקוקים לעובדות כדי לסייע להם לקבל החלטות מושכלות לגבי טיפול רפואי, ובחירת בית החולים הפסיכיאטרי הנכון היא החלטה חשובה", אומר גורם ממשלתי.

כאן בישראל אנחנו מפחדים פעמיים: קודם כל אנחנו מפחדים מפני התקף חולי, אבל במקרים רבים אנחנו אפילו מפחדים יותר מהמקום שבו נצטרך לקבל טיפול רפואי, כי אנחנו משויכים לבית חולים אחד בלבד על פי כתובתנו. אין חופש בחירה ואנחנו לא יכולים להחליט היכן נרצה להתאשפז. אנחנו חוזרים שוב ושוב לאותו בית חולים, כאילו היינו אסירים.

ביום 10 בספטמבר 2012 אישררה ממשלת ישראל את אמנת האו"ם בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות, שהיא אי-אפליה, הזכות לאוטונומיה והחופש לבחור. מה נוגד עקרונות אלה יותר מאשר מצב שבו אדם נאלץ לקבל טיפול פעם אחר פעם במקום האחרון בעולם שבו הוא רוצה להגיע, שבו עצם המחשבה על כך הופכת את קרביו, מעצימה את חרדותיו ומדרדרת את מצבו הנפשי .

גם אני חוויתי את הדברים על בשרי.

הכתובת שלי שייכה אותי לבית החולים הידוע לשמצה אברבנאל בבת-ים. לאור ניסיון העבר בנעוריי, בני משפחתי ואני ידענו היטב שמוטב לי לא להתאשפז שם. כדי לעקוף את ההסדר האזורי, הלכתי עם ידיד למשרד הפנים, ושיניתי את מקום מגוריי לעיר אחרת. לאחר מכן, אחי לקח אותי למרכז בריאות הנפש ששויך לכתובת החדשה שלי. כמעט עברתי את כל תהליך הקבלה, אבל אז ביקשה הרופאה מאחי לחכות לי בחוץ כי היא מעוניינת לדבר איתי ביחידות.

הדבר הבא שאני זוכרת הוא שאילן אמר לי: "דליה, צריך ללכת מפה".

"אבל למה?" קראתי.

בשלב זה כבר הרגשתי שהגעתי למקום מקלט, מקום בטוח שבו יטפלו בי היטב. אחי ענה: "כי אמרת לרופאה שאת גרה בתל אביב". ידעתי היטב מה פירוש הדבר. למרות שהייתי פסיכוטית, לא הייתי מנותקת לחלוטין מהמציאות. אני די חזקה מיסודי. כשהייתי בת 10, אבי – ניצול שואה – התאבד בירייה בראשו בנוכחותי, והטראומה הזאת שינתה לחלוטין את מהלך חיי.

ביליתי חודש באברבנאל. השמש יקדה על גג האסבסט. היינו חמש בנות מיוזעות בחדר קטן שכולו מיטות, לא מיזוג אוויר וללא מאווררים, ללא תאים נעולים לאחסון ציוד אישי. הכול נראה בלוי ומכוער, מלוכלך ומוזנח. צנרת שבורה, ברזים מוזרים במקלחת והצפות קבועות.

המקלחות במחלקה 3B באברבנאל לא היו בחדר רחצה נפרד אלא בחלל הכללי. כשהנשים התקלחו, לא תמיד הקפידו על דלת סגורה בין האגפים ולא הציבו את הפרגודים כך שבאמת הסתירו, וגברים היו מסתובבים לפעמים ומביטים בנו עירומות. האוכל היה דוחה והצוות האיץ בנו לרדת לאכול בקומת הקרקע כאילו היינו עדר עזים. אנשי הצוות היה קרים וקשוחים. אני לא זוכרת שחייכו אי-פעם. שלוש שנים לאחר מכן, מישהי כזאת חייה אליי בכנס מקצועי ושאל אם אני זוכרת אותה. חבל שלא אמרתי לה שאי אפשר לשכוח מישהי שהתלוננת בפניה בבכי על תקיפה מינית, והיא אפילו לא הרימה את מבטה מהמחברת. מגע יד רך היה רק ​​חלום, אבל ראיתי אנשים שהוכו. אני זוכרת בחור אחד שסירב "לשתף פעולה" או אולי לא היה מסוגל. הוא לא זז למרות הדרישות. הוא ספג את המכות בפסיביות גמורה, והמכה נראה כאילו הגיע לפורקן. מחזה בלתי נשכח.

שאלה: מדוע בחירת המוסד הפסיכיאטרי כה חשובה ודחופה?

התשובה: תנאי אשפוז בבתי חולים פסיכיאטריים הם לרוב בלתי נסבלים. ב -9 בפברואר 2010 פרסם סגן שר הבריאות, הרב יעקב ליצמן, את הדברים הבאים: "בתי החולים לחולי נפש מזעזעים, הייתי סוגר אותם, כי הם אינם מתאימים אפילו למגורי בעלי חיים". מנכ"ל משרד הבריאות אמר בישיבת כנסת לאחר ביקור באברבנאל, "הלוואי שהייתה רעידת אדמה באברבנאל. היינו בונים בית-חולים חדש. וזה המצב בכל בתי החולים … אני לא רוצה להגיד את האסוציאציה שעולה פה, אסור לומר זאת, אף פעם לא השתמשתי בה, אבל מה  שעובר בראש מזכיר תקופות שחורות בחיי העם הזה… אני מבטיח שלא אשכח את זה." המנכ"ל הזה ד"ר איתן חי עם היה מלא כוונות טובות, אך מאז לא השתנה דבר.

אנו מאמינים כי הפעלת זכות הבחירה תוביל לתחרות בין בתי החולים, אשר תשפר את השירות ותפתור חלק מהבעיות הקשות ביותר במערכת האשפוז.

בן זוגי צביאל רופא ואני הגשנו שתי עתירות לבג"ץ ב-2010 וב-2012 כדי לבקש מהממשלה לתת למתמודדי הנפש בישראל את האפשרות לבחור את בית החולים שבו יקבלו טיפול פסיכיאטרי, כנהוג בכל שירותי הבריאות האחרים. המצב הנוכחי יוצר ומתחזק את בתי החולים הפסיכיאטריים כמונופול ללא תחרות ביניהם. שתי העתירות שלנו נדחו. פסק הדין של העתירה השנייה הותיר את הדלת פתוחה: "השאלה שהעתירה הזאת מעוררת חשובה ורגישה … ראוי ששאלות אלה יידונו שוב".

יזמנו חקיקה פרטית, בתמיכת חבר הפרלמנט הישראלי, על מנת לאפשר לצרכנים לבחור את בית החולים. גם היא  הוכשלה והופלה בסופו של דבר.

 כתוצאה מפעילותנו פרסם משרד הבריאות נוהל חדש הכולל את המשפט: "ככלל, מטופל הזקוק לאשפוז יוכל לבחור את בית החולים שבו הוא מבקש לאשפז". הבעיה היא שהבחירה נעשית רק אם התפוסה בבית החולים אינה עולה על 95%. בפועל, אין כמעט ברירה כי שיעור התפוסה הממוצע בבתי החולים עולה על 100%. כמו כן החל משרד הבריאות לפרסם עדכון יומי של שיעורי התפוסה. קל לראות כי האפשרות לבחור את בית החולים כמעט אינה קיימת ברוב הימים.

יתר על כן, נודע לנו מקרה שבו אף ששיעור התפוסה בבית חולים מסוים איפשר בחירה, עניין נדיר כשלעצמו, המוסד ביקש מהחולה להביא "טופס שחרור" מהמוסד האזורי; למרות ניסיונותיו, האיש לא הצליח לקבל את הטופס. לא זו בלבד שלא קיבל טיפול דחוף על פי צרכיו, אלא נאלץ לחוות אובייקטיפיקציה (החפצה), השפלה ומצוקה.

גם אם הגבלת התפוסה הייתה מאפשרת בחירה, הנוהל הזה היה בלתי קביל משום שהוא יוצר אפליה בכתובים בינינו לבין שאר החולים, שזכות הבחירה שלהם אינה מוגבלת בתפוסה.

למרות כל זאת, אנחנו לא מתייאשים. אנו מאמינים בלב שלם שיש לנו זכות מלאה לבחור מוסד פסיכיאטרי, בדיוק כפי שחולים במחלות גופניות כבר זכאים לכך. כשהדבר יתאפשר, בתי החולים הגרועים ביותר יתרוקנו, הכנסתם תיפגע – והם ייאלצו להשתפר.

האפליה נגדנו והפרת זכויות היסוד שלנו חייבות להסתיים ולבוא על תיקונן. אין בכוונתנו להרפות ממאבק חשוב זה על הזכות לבחור מוסד רפואי; זו זכות בסיסית וטריוויאלית שהיעדרה מביש, והצורך להילחם עליה – מחפיר.

אנו מקווים בכל ליבנו כי כוחות מרכזיים יצטרפו אלינו וכי הרשויות יתעשתו ויבינו שהמצב הנוכחי הוא עוד כתם על פניה של ישראל. פתחנו בהליכים לקראת עתירה שלישית לבית המשפט העליון. אנו מקווים בכל לבנו כי הפעם הזאת השופטים יעזרו ויפסקו משפט צדק.

 

הכתיבה או החיים זו השאלה

ללא שם

מצאתי היום ידיעה זאת מעיתון "על המשמר". תמיד אני מספרת שעיתוי הופעת ספרו של אבי לצד אלבומי הניצחון של מלחמת ששת הימים היה אומלל, והובילו לדיכאון ולהתאבדות. כאן נמצאת עדות מרעישה מבחינתי כחודשיים לאחר פרסום הספר שמאשרת הנחה זו, אבל מוסיפה לה היבט נוסף. בדילמה הקיומית שעליה כתב הסופר חורחה סמפרון, הכתיבה או החיים, אבי בחר כמעט בדעה צלולה בכתיבה, אף שידע את ההשלכות האפשריות הקשות של מעשה זה.

חורחה סמפרון הבהיר היטב כי לא זו בלבד שהכתיבה אינה מביאה הקלה, אלא שהיא הציבה אותו בפני דילמה קיומית, כשם ספרו: "הכתיבה או החיים". הוא כתב:

"אמת שב-1947 כבר זנחתי את התוכנית לכתוב. נעשיתי אדם אחר, כדי להישאר בחיים. באסקונה, בטיצ'ינו, ביום חורף שטוף שמש, בדצמבר 1945, הועמדתי בפני אולטימטום שאילץ אותי לבחור בין הכתיבה לחיים. ודאי, אני הוא שהצבתי לעצמי את האולטימטום הזה, ודאי. עלי היה לעשות את הבחירה, עלי לבדי".

וסמפרון מסביר:

"כמין סרטן זורח טרף הסיפור שעקרתי מזיכרוני, פירור אחר פירור, משפט אחר משפט, את חיי. מכל מקום, את תשוקתי לחיות, את חשקי להתמיד בשמחת העניים הזאת הקרויה חיים. בטוח הייתי שאגיע כך לנקודת אין מוצא, שבה איאלץ להודות בכישלוני. לא משום שלא הצלחתי לכתוב: אלא משום שלא הצלחתי לשרוד מן הכתיבה. רק התאבדות עשויה הייתה לחתום, לשים קץ מרצון לעבודת האבל שלא הסתיימה: שאינה ניתנת לסיום".

ובמקום אחר הוא כותב:

"הכול יתחיל שוב כל עוד אהיה חי: רוח רפאים מהלכת, ליתר דיוק. כל עוד יתעורר בי הפיתוי לכתוב. האושר שבכתיבה – התחלתי להכירו – לא מחה מעולם את האסון שבזיכרון. נהפוך הוא: הוא חידדו, העמיקו, חיזקו. הוא הפך אותו לבלתי נסבל. רק השכחה תוכל להצילני".

ובהמשך:

"… אין משמעו שלא הצלחתי לכתוב: משמעו שלא הצלחתי לעשות זאת אלא במחיר מופקע. במחיר הישרדותי שלי, מבחינה מסוימת, מאחר שהכתיבה החזירה אותי ללא הרף אל חיק צחיחותה של חוויה קטלנית. … התברר שהכתיבה היא, מבחינה מסוימת, סירוב לחיים".

ורק עכשיו הבנתי מדוע אני מנפנפת את כל ההצעות הרבות לכתוב ספר משלי. זה הלקח הלא מודע שלמדתי: כתיבת ספר או החיים. בחרתי בחיים.

(נכתב גם לזכרה של הסופרת נאוה סמל שסמפרון היה אחד הסופרים האהובים עליה ביותר, כפי שסיפרה לי פעם.)

מתוך שלא לשמ"ה בא לשמ"ה

 

 לוגו מלמ

427361_425107157532716_1011259110_n

 

מעט היסטוריה ברשותכם: 
  

פרוטוקול מס' 583 מישיבת ועדת העבודה והרווחה שהתקיימה ביום רביעי, כ"ז באלול התשס"ב – 04 בספטמבר 2002 – שעה 13:00

צביאל רופא:

שלום, אני פגוע נפש שלא מתבייש מזה. הופעתי בתקשורת רבות, ואני נכה צה"ל עקב התעללות של מפקד ב- 75'. אני יושב ראש עמותת "התמודדות", שמאגדת בתוכה 360 אנשים, כולם פגועי נפש. אנחנו מכירים את השטח בצורה מצוינת. אני מקבל מאות טלפונים בשנה, ומבקר בבתי חולים כמעט כל שבוע. יש לי ארבע קבוצות לעזרה עצמית של חולי נפש ברחבי הארץ, ושם משתתפים רק חולים, ללא אנשי מקצוע. עוברים דרכם כמאה אנשים בחודש, ומספרים על מה שקורה להם.

לפני שבוע וחצי השתתפתי בקבוצה, והמטופלים סיפרו שיש עוד שני מטפלים שמתעללים בחולים, אפרופו מה שהתפרסם בתקשורת, ונתנו לי שמות. חשוב לציין, שיש כמה מתלוננים על אותם מטפלים, ומדובר בפגועי נפש פחות פגועים, יחסית. הם מאוד פוחדים להיחשף, והבטחתי להם לא להעביר את המידע.

היו"ר דוד טל:

 למה זה יכול לגרום, אם הם יגיעו לוועדה ויאמרו את הדברים הללו?

צביאל רופא:

אני לא יכול לענות בשמם, אבל הם חוששים שאם הם יתאשפזו שוב באותו בית חולים, יבולע להם. צריך להבין, שבמקומות כאלה הדברים נעשים בחדרי חדרים. חז"ל אמרו שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, אבל אצל חולי הנפש אין זה כך, והם פוחדים להתלונן. פניתי למשטרה עם המידע הזה, והם אמרו לי שמדובר בעדות שמיעה, ושהם לא יכולים לעשות עם זה כלום אלא אם האנשים יבואו להתלונן בעצמם. כפי שאמרתי, הם פוחדים להתלונן.

היו"ר דוד טל:

אתה יכול לספר על המעשים?

צביאל רופא:

מדובר על אלימות פיזית שלא לצורך. אמנם במקרים רבים דרושה הפעלת כוח, אבל לפעמים מטפלים מסויימים עושים שימוש שאנו לצורך באלימות, וסוטרים, למשל, גם אחרי שהצליחו להרגיע את החולה. הגבול הוא דק, ומאוד קריטי.

היו"ר דוד טל:

כמה תלונות כאלה קיבלת?

צביאל רופא:

קיבלתי ארבע תלונות מארבעה אנשים שונים על אותו בית חולים בנוגע לשני אחים.

היו"ר דוד טל:

על אילו סוגי התעללויות שמעת, מעבר לאלימות פיזית?

צביאל רופא:

שמעתי על אלימות פיזית ועל גניבות רכוש. גם בי התעללו וגם ממני גנבו רכוש, אך זה היה בשנת 78' בבית חולים בצפון. אותי השאירו קשור 24 שעות מבלי לבוא אליי, כלומר מבלי אוכל, שתייה ויכולת ללכת לשירותים. זה היה מאוד קשה, ושמעתי על מקרה שבו לא הגיעו לאדם קשור 8 שעות. אמנם יש הוראה שמדי ארבע או שש שעות רופא צריך לעשות בדיקה, אך ההוראה הזאת לא מתקיימת. הנהלים הקיימים אינם מתקיימים, ולכן המצב קשה מאוד. גם במקרים של בעיה גופנית, לעיתים לא שולחים רופאים לבדיקה. אני קיבלתי פצאליס, שזה שיתוק בעצב הפנים, וסבלתי במשך שבוע שלם, כשלא שלחו אליי רופא.

לגבי הפתרונות; נראה לי שמי שצריך לשמור על חולי הנפש הם דווקא אנשי המקצוע ומנהלי בתי החולים. הם יכולים לתת לכל החולים, גם למאושפזים הכפויים, את היכולת לבחור באיזה בית חולים הם רוצים להתאשפז. במקרה כזה, בתי החולים יכנסו לתחרות בינם ובין עצמם, וכך יהפכו להיות שירותים לבריאות הנפש ללקוחות, על ידי מתן כוח ללקוח. כך בתי החולים יחזרו אחרי חולי הנפש.

היו"ר דוד טל:

זה אפשרי? אין הבדלים ברמות הפגיעה של האנשים?  

צביאל רופא:

לא. בכל מחלקה סגורה, יש אפשרות לטפל בכל סוגי החוליים.

נילי אהרונוב:

מילת המפתח כאן היא "טיפול טוב".

צביאל רופא:

אני חושב, שדרוש גם פיקוח חיצוני, אבל עליו להיות טוב ויעיל. אם הוא לא יהיה כזה, בתי החולים יסתתרו תחת כותרת הפיקוח, ולא יחול שיפור אמיתי. אני מאחל שנה טובה לכולכם ולנפגעי הנפש, בתקווה שתהיה להם שנה טובה יותר מהשנים האחרונות.

חנה גור:

דיברת על סוגי התעללות, ואני רוצה לציין, שמגיעים אלינו הרבה דו"חות של משפחות. האחרון שבהם הגיע אלינו לפני שבוע מבן אפוטרופוס של אם חולה, שמאושפזת באחד מבתי החולים בצפון. ההתעללות בה נמשכה זמן ארוך, כשבכל אותו פרק זמן נמצאו על גופה חבלות שונות, שמוסברות בטענות שונות כמו "היא נפלה" ו"דחפו אותה". באחרונה הא קיבל שיחת טלפון מהאחות הראשית, שבה היא סיפרה שהאם נפלה, קיבלה מכה וכך נעקרה לה עין. הבן היה מאוד מזועזע, הוא הגיע למקום, וקיבל הסברים שונים, טיוחים, ממנהלי המקום. הבן הזה כתב מספר מכתבים למחלקה לאגף בריאות הנפש, ולא קיבל מענה. לא באתי להאשים אותם, אבל זאת עובדה. הסיפור הזה קשה במיוחד, אך באמתחתי עוד הרבה סיפורים ודו"חות על התעללויות למיניהן.

                                                            

 ‏02/02/2004

לכבוד

פרופ' קוטלר

יו"ר המועצה הלאומית לברה"נ

 שלום רב,

הנדון: בקשה לדיון בפורום המועצה

כמי שמייצג במועצה את נפגעי הנפש בישראל, אני מבקש להעלות לדיון את מצוקתם של חבריי.

 כידוע, סבלנו אינו נובע רק מתנאי אשפוז פיזיים שאינם מספקים ולעתים אף ירודים ביותר, אלא פעמים רבות מדי בא לידי ביטוי ביחסי אנוש קשים (ומשפילים ביותר לפעמים), מידי הצוותים בבתי החולים, במהלך אשפוזים כפויים וגם שכיח בטיפולים במסגרת המערכת האמבולטורית.

 אפילו אם נניח – שחלק מהיחס הבעייתי הזה נובע מגישות טיפוליות כלשהן שמטרתן היא להטיב, לחזק ולרפא, ואפילו אם תוצאתם ברוכה ביותר – עדיין ע"פ חוק זכויות החולה דרושה הסכמה מדעת של המטופל לטיפול, אחרי שקיבל את כל האינפורמציה הרלוונטית המצוינת בחוק בפירוש. למיטב ידיעתי והיכרותי את המציאות הישראלית בתחום הטיפול הנפשי, נפגעי הנפש רבים מאוד אינם מודעים לנתוני הטיפולים הנפשיים, ולפיכך אין מתקיים התנאי ההכרחי לטיפול: הסכמה מדעת.

 

אשמח לקבל תשובתך.

 

                                                                        בכבוד רב

                                                                      צביאל רופא

                                                           "מתמודדים למען מתמודדים"

 

 

אי-מייל לרן רזניק  – העיתונאי הראשון בישראל שנאבק עבורנו ואיתנו

 ‏17 פברואר 2004

  לכבוד

רן רזניק

כתב הבריאות – הארץ

שלום רב,

 הנדון: הצעה לפתרון בעיית האלימות בבתי חולים פסיכיאטריים

 כמי שמייצג בפורומים שונים את נפגעי הנפש בישראל, אני מבקש להעלות הצעת ייעול מקורית ומעשית לשיפור מצבם של חבריי לסבל.

כידוע, סבלנו אינו נובע רק מן החולי ומתנאי אשפוז פיזיים שאינם מספקים ולעתים אף ירודים ביותר; פעמים רבות מדי נובעת המצוקה מחריגות חמורות בתחום יחסי האנוש מידי הצוותים – מהשפלה ועד אלימות קשה.

כל מי שמכיר את מערכת ברה"נ בישראל אמור לדעת:

  • החריגות מתבצעות בכל בתי החולים הפסיכיאטרים בכל שנות קיום המדינה.
  • היקף החריגות הוא מעל ומעבר לסביר אפילו במערכות כה מיוחדות.
  • אם היו מוגשות תלונות למשטרה, היקף החריגות היה פוחת באופן טבעי.
  • מקורן של חלק נכבד מהתופעות החריגות אינו נובע מ"טעויות" אלא מקונספט אנכרוניסטי.

לשאלה: "מדוע נפגעי הנפש אינם מתלוננים?" התשובה פשוטה: "כיצד יתלוננו בעוד הם מאושפזים?!" ואשר לשאלה: "מדוע הם אינם מתלוננים לאחר האשפוז?" רבים עונים: "אם נתלונן, מי יודע מה יעשו לנו כאשר נתאשפז שוב באותה מחלקה או באותו בית חולים?!"

אכן, בשיטה האזורית הנהוגה כיום, כל אדם שחלה פעם נוספת במחלה פסיכיאטרית יגיע שוב לאותו בית חולים שבו היה מאושפז בעבר (ובדרך כלל אף לאותה מחלקה).

פתרון הבעיה הוא פשוט. הוא אינו דורש כסף, אלא רק הוראה מנהלית מגבוה, או, לחילופין, חוק המדינה. 

יש לאפשר לחולי הנפש בישראל  להחליט (או לבאי כוחם – אם אין ביכולתם להחליט ברגע הרלוונטי) באיזה בית חולים לחולי נפש יתאשפזו.

פתרון זה יוכל, לדעתנו – חברי ועד הארגון "מתמודדים למען מתמודדים" לפטור את נפגעי הנפש מחרדות מיותרות ואף לשפר פלאים את המערכת.

פתרון בעיית האלימות יפתור בעיה רחבה יותר – חופש הבחירה יגרום לתחרות בענף.

במקום שכל בית חולים יקבל כמות חולים קבועה מאזור מסוים, ייאלצו בתי החולים להתייעל ולהשתפר (בעיקר בתחום יחסי האנוש שבין הצוות לחולים!), שאם לא כן, יירד דרסטית מספר המטופלים.

כאמור, כל זאת ללא אגורה אחת מכספי משלם המסים הישראלי ואולי אף תוך חיסכון ניכר מכספי הציבור עקב התייעלות המערכות מכוח הדינאמיקה הכלכלית. דרך אגב, תקדים לחופש בחירת המוסד הרפואי המטפל קיים בישראל כבר שנים בתחום הבריאות: היולדות נהנות מפריווילגיה זו. 

 הערה: אם יש צורך אני מוכן לכתוב מאמר קצר בנושא.   

                                                                                          בכבוד רב

                                                                                     צביאל רופא

                                                                            "מתמודדים למען מתמודדים"

 

 7-11-2004

 מערך פרזנטציה ל"זכויות" במועצה הלאומית

הקדמה: כיידוע אני מייצג בפורום זה את ארגון "מתמודדים למען מתמודדים" שקם לפני פחות משנה ונמצא בהליכי גיבוש.

טוב למטופל – שיכול לבחור בין טיפול מסוים, לטיפול אחר, להיעדר טיפול.

                      – שיש לו הוכחה שהוא בטיפול פסיכולוגי הכולל גם סיכונים!

טוב גם למטפל  –  כהוכחה למטופל ולאחרים שהתבצע יידוע!

                          –  אולי גם כגורם העשוי להפחית –ACTING – AUT

                           –  כגורם המגביר אמון כלפי המקצוע ואף מצמצם סטיגמה

זכויות באשפוז

האשפוז הפסיכיאטרי עושה עבודת קודש – יותר מפעם אחת, עזרו לי – ללא תחליף, במצבים אקוטיים מאוד!

רשמית – קיימים חוקים, תקנות והוראות שונות ואף מפורטות שמחייבים התייחסות הומאנית והגונה כלפי המאושפזים ובני משפחותיהם. אך, פעמים רבות מדי, זכויות אלה קיימות רק על הנייר!

דוגמה: 1997 – אונס קבוצתי. שאלות: מהו ההיקף? מהי התדירות? תשובות: קצה האיי