כנס ים המלח בבריאות הנפש בוטל!

האם האמיצה ברכה צבי מספרת על מוראות האשפוז. המערכת מטורפת מאיתנו

 

פנייה אישית לרופאים בעלי הברית

שעובדים במערכת הפסיכיאטרית  ונפשם נקעה

אינכם יכולים לפעול בגלוי, כי אתם קבורים מתחת למסך הברזל.

נשלח גם ליו"ר ועדת ההיגוי, פרופ' יונתן הלוי (מנהל ביה"ח שערי צדק)

חובה לנסות לפחות לבטל את רוע הגזירה הזאת של ביטול הכנס.
זו גזירה שאנחנו במל"מ מתמודדים למען מתמודדי הנפש בישראל איננו יכולים לעמוד בה. 

אם יהיה הפסד – לפחות הפסד מפואר.

 בן/בת ברית יקר/ה,

כנס ים המלח לא יתקיים; איגוד הפסיכיאטריה הפיל אותו.
הם כרגיל רוצים שליטה – הם רוצים שם את אנשיהם, את התכנים שלהם, ואת האינטרס המובהק שלהם:
עוד כסף כדי לתחזק את המערכת הסטגנטית והמתעללת שמבזה צלם אנוש ופוגעת בחיינו (במילים אלה התבטא מבקר המדינה).
הם רוצים להמשיך את אותה המערכת שגובה מאיתנו מחיר כבד, ותו לא.
התרופה לבעיות שלנו נמצאה כבר לפני 50 שנה בערך, ושר הבריאות דאז הכריז עליה חגיגית במסיבת עיתונאים (במאמר יבוא פה צילום גזיר עיתון מ-1972)
גם אז ייבשו תקציבית, ולכן התוכנית שהחלה בקול תרועה רמה הסתיימה בקול ענות חלושה.

גופות חברינו מוטלות בצדי הדרך (מה לעשות, נולדתי לזוג פלמ"חניקים)

אם אינך יכול לעזור למאבק באופן פעיל, תן לי שם אחד של אדם אחת או אישה אחת עלי אדמות שאוכל לעבוד איתם.
כי להרים ידיים איני מסוגלת. עברתי את שלב האל-חזור.
יכולתי לפתח קריירה טובה בעריכה, בהוראה אקדמית של עריכת לשון, בהרצאות בחוגי בית של עשירות משועממות, ולא.
אני כאן הלוחמת היחידה (פרופ' מרדכי שני כתב זאת במכתב רשמי).
אין לך מושג כמה זה קשה. ועוד למישהי רגישה להחריד כמוני.
שבנוסף לכל מתגרשת עכשיו ועתידה ופרנסתה ומקום מגוריה – לוטים בערפל.
אתם כולכם פריווילגים – קריירה, קידום, כסף, משפחה.
לי במצבי כבר אין מה להפסיד; פועלת רק למען הדבר עצמו.
לא אומר נואש עד יומי האחרון או עד שיכלו כוחותיי, מה שיבוא קודם.
תהיו בריאים.

מכתב של אמא

*אני אמא של בחור המתמודד עם מחלת נפש. ככזו, תפקידי לטפל בו. אך רוב הזמן אני נלחמת במערכת הבריאות עבורו, מגנה עליו מפני המערכת שאמורה לטפל בו. למעשה מצילה אותו מידם.

אתן מספר דוגמאות:
אשפוז במחלקת נוער בגהה, הועבר מהמחלקה הפתוחה למחלקת הסגורה, כי היה מבולבל. לא מסוכן, מבולבל. מעבר כזה הוא מהמאה ה- 21 למאה ה – 18!

התייצבתי מיידית. לא הבין מדוע הוא שם, הושיט יד לטלפון, על כך נשלח לבידוד בחדר מרופד. נכנסתי איתו (בילוי ראשון ולא אחרון שלנו יחד ב"איזולציה").

החדר היה מרופד במזרונים ספוגי שתן והפרשות גוף נוספות. המחלקה כולה הסריחה, לא שופצה מיום הקמתה, תת תנאים ותת יחס. נלחמתי להוציא אותו מהבידוד ובהמשך להעבירו חזרה למחלקה הפתוחה המדהימה.

אשפוז במחלקה סגורה גהה למבוגרים. בעבר החביאו את חולי הנפש במרתפים מחוץ לעיר, היום מחביאים אותם במרתפים בתוך העיר.

נכנס עם היפומאניה, תוך יומיים לא ידע מי ומה הוא. עשו עליו ניסויים רפואיים שכמעט הרגו אותו. ה-CPK שלו טיפס לשמיים, הועבר לבלינסון עם עירוי.

האח הפסיכיאטרי שתפס אותו בכוח בשביל להחדיר את האירוע, שרט אותו בציפורן מטונפת, קיבל זיהום, היד והזרוע התנפחו למימדים מפחידים. שוב בילינסון. ארבע פעמים הובהל בילינסון בגלל זיהומים שנגרמו בגהה. בילה לילות שלמים קשור, לא כי היה אלים, מעולם לא הפגין אלימות, כי היה חסר שקט והצוות רוצה שקט.

נמצא על ידינו בבקרים מטונף, עשה צרכים המכנסיים, טינופת שגרמה לזיהומים… חדר הבידוד עצמו מטונף מצרכים והפרשות שאנשים מרחו על הקירות ואף זרקו לתקרה… המחלקה במצב איום ונורא. העבירו אותו כל יום מיטה, גם כך היה מבולבל. אסירים בהסתכלות אושפזו באותה מחלקה. אוים על ידם, עד שכבר העדיף לישון בבידוד.

עזבתי את העבודה בשביל להיות שם ולשמור עליו. אך בערב סולקתי ובלילות היה קשור. הוצאתי אותו לא מאוזן,

כבר לא ידעתי מה המחלה ומה המחלקה…

בבילינסון שיתף פעולה כי שם התייחסו אליו כאל בן אדם, גם כשהיה פסיכוטי, ולא כאל חיה מסוכנת וחסרת נשמה. לקח לי חצי שנה להחזיר אותו לעצמו.

לא יכול לבחור היכן יתאשפז. שייך למרפאות חוץ ב-XX ולאשפוז בגהה. לעולם לא יחזור לגהה. לכן, כשאינו מרגיש טוב, מגיע למיון ב-XX דורשים ממנו ללכת לגהה. מסרב. אני מטפלת בו במקום.

הבחור נוהג, יוצא, יוצר מוזיקה, אבל במשברים אין לו כתובת.

תרופות גינריות – בני רגיש והאשפוז בגהה היה בשל יציאה מיציבות שנגרמה מתרופה גינרית. שנים אני מלקטת את התרופות המקוריות, מחפשת בערים רבות. אך כשהחלטתי להקשיב לרופאים ולנסות לתת לו את הגינרית "שאינה שונה", הגיב רע מאד. כיום אני פשוט קונה את המקורית באופן פרטי.

כמה שמערכת הבריאות הכללית קורסת, מערכת הבריאות הנפשית כבר קרסה מזמן, אם אי פעם תפקדה, וגורמת להרבה יותר נזק מתועלת.

אשמח להרחיב בפגישה.

נפגשנו והרחיבה. אני לא צריכה עזרה ממנה, כי אני סוליסטית + משק אוטרקי, ולכן האישה המופלאה הזאת מקדישה את מיטב זמנה למצוא לי דירה.

[17:39, 29/11/2018] דליה 

https://www.tandfonline.com/eprint/wyTGNcVIrfrkTcgqEma8/full

 

בברכה ובתודה,

דליה וירצברג-רופא, יו"ר מל"מ – מתמודדים למען מתמודדים – MALAM – להשגתזכויות ולמאבק בסטיגמה וצביאל רופא – המייסד

אם כבר מחלקה פסיכיאטרית במקום אשפוז בקהילה, אז רק כך: http://bit.ly/2Mw6Qi4

20 בעיות במערך האשפוז הממשלתי בבריאות הנפש:

  1. היעדר מנגנון פיקוח חיצוני
  2. תקצוב חסר של המערכת
  3. צפיפות במחלקות האשפוז שמולידה חיכוכים בין כולם לכולם (כמעט כמו בבית "האח הגדול")
  4. רמת תשתיות ירודה שמתחזקת עליבות ומשפיעה גם על היחס: "במקום מגעיל היחס מגעיל".
  5. מחסור בכוח אדם בהכשרה מתאימה
  6. היעדר מערכת נפרדת למעורבים בהליך פלילי
  7. היעדר מענים קהילתיים למצבי משבר
  8. היעדר מענים קהילתיים לאנשים המצויים באשפוז ממושך
  9. חוויית אשפוז בלתי מותאמת לצורכי המטופל.
  10. אינטגרציה חלקית בלבד בין בריאות הגוף לבריאות הנפש באשפוז.
  11. היעדר חינוך עמוק והכשרה נאותה לרופאים ולצוותים.
  12. היעדר מעש ושעמום שיוצר קונפליקטים עם הצוות ובקרב המאושפזים (שוב, כמעט כמו בבית "האח הגדול")
  13. היעדר מחלקות נפרדות לנשים, לנפגעי תקיפה מינית, להפרעות אכילה.
  14. תפקוד הוועדות הפסיכיאטריות
  15. בעיות עומק: סטיגמה חברתית > דה-הומניזציה ותת-תקצוב (הפתרון: מערכת החינוך. חסרה תכנית לימודים)
  16. כוח מופרז שמשחית (הפתרון בפיקוח חיצוני וחינןך עמוק של הכוח המקצועי: רופאים וצוותים כאחד)
  17. בושת הקבוצה כולה – מתמודדים וקרוביהם – לצעוק
  18. כוח אדם שחלקו מאופיין ברמה מקצועית נמוכה (אפילו לא לתקן פנצ'ר; וודאי לא דיני נפשות)
  19. המבנה המוסדי הטוטלי; היררכיה נוקשה (ע"ע "על מאפייני מוסדות טוטליים"/ ארווין גופמן)
  20. שחיקה מקצועית שגוררת אובדן אמפתיה ועייפות החמלה  "Empathy and Compassion Fatigue"
החצר האחורית הגיעה כמעט לקדמת הבמה – כנס ים המלח – הגביע הקדוש של הרפואה בישראל
ושוב עלה בידם להוריד עלינו את הכורת ולדחוק אותנו לשוליים

מתמודדים למען מתמודדי הנפש בישראל – מל"מ

The Israeli Association for Human Rights of People with Psychosocial Disability

מוזמנים לכתוב אל malam.dahliatzviel@gmail.com  

התייחסו אליי יפה במחלקה; ידעו שאני הצעצוע של המנהל

השוחט שחט, והשיטה פרחה

אין בעיתונות העברית אף אחד שמוכן להשמיע את תגובת מתמודדים למען מתמודדים – MALAM – להשגת זכויות ולמאבק בסטיגמה
לפרשה החמורה של ניצול מיני של מטופלת ע"י מנהל בית חולים פסיכיאטרי אברבנאל, המקום הידוע לשמצה שקיבל לאחרונה 70 מיליון שקל לשיפוץ.
אמנם השיפוץ הכרחי, אבל למה הקמפיין שלנו בקיץ לסגירת המקום הביא את משרד הבריאות להכריז שהחלטת הסגירה מ-2003 מבוטלת?

היא לא. טרם נעשה מעשה פורמלי.

האם יש אדם, גוף, ישות כלשהי שיעזרו לנו לממש החלטת ממשלה שרירה ועומדת?

הקשיבו לראיון איתי אצל קרן נויבך (מולי שני מנכ"לים של משה"ב בעבר ובהווה)

משרד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור פרסם השנה שעתידו של המוסד לוט בערפל.
פרופ' גמזו המנכל לשעבר טען בתוכנית סדר יום עם קרן נויבך שהחלטת הממשלה בוטלה כבר ב-2013, והמנכ"ל הנוכחי עלה ספונטנית לשידור והביא הבטחה לשיפוץ.
הוא אכן קיים אותה בדמות 70 מיליון שקל.

אלא שהשאלה המתבקשת היא מדוע רק לנקז ביוב במקום להחליף את הצנרת הרקובה?

קרי, מדוע לא ליישם את התוכנית שכבר יצאה לדרך ב-1972 – לפני קרוב ליובל שנים – שהובילו שר הבריאות ויקטור שם-טוב וראש שירותי בריאות הנפש ד"ר לודוויג טרמר (ראו תמונה בתגובה הראשונה מיד) להעביר את מרכז הכובד מהאשפוז לקהילה.

נשמע מוכר? זה היה חזון עוצמה – פורום ארצי של משפחות נפגעי נפש – ע"ר בימיהם הגדולים כשהובילו יחד עם תמר גוז'נסקי (מדוע קולה לא נשמע עוד?) את אחד החוקים המתקדמים ביותר חוק שיקום נכי נפש בקהילה.

מאז האוצר מייבש את הקהילה, משרד הבריאות משתף פעולה, ליצמן שאמר בזמנו שהמוסדות לא ראויים למגורי בעלי חיים, מתעניין מאוד בנושאים אחרים בדומה לכל שרי הבריאות לדורותיהם (מאז ימי ויקטור שם טוב, זכר צדיק לברכה).
כששאלתי את היועצת האישית של השרה לשעבר יעל גרמן – Yael German מדוע השרה לא מאשרת את הצעת החוק שלנו מ-2014 בעניין בחירת מקום האשפוז (שמה שמור עמי, אך אגלה לכם שהיא רעייתו של חה"כ עפר שלח – Ofer Shelah שראש תנועתו רק שולח את עוזריו לנפנף אותנו מעליו שוב ושוב. קראו על כך בהמשך), היא ענתה את התשובה מעוררת הפלצות אך המדויקת:

"השרה גרמן לא תעשה שום דבר שלא על דעתו של הדרג המקצועי".

אלא שהדרג המקצועי דואג לאינטרסים שלו, ולא לאלה שלנו. האוצר חס על כספו. ליצמן אפילו לא מכותב פה. התוצאה? מצבו של השטח ודו"חות מבקר המדינה מאז ומתמיד ועד ימינו אלה.

הנה קטע ממכתבו אליי של מבקר מערכת הבריאות במשרד המבקר, דן בנטל  dan1@mevaker.gov.il

דוח שנתי 68 ג ) 2018 ( – "מערך האשפוז בבתי החולים הממשלתיים לבריאות הנפש", ; עמ' 531
א. . ג. דוח שנתי 60 ב ) 2010 ( – "סוגיות בתחום בריאות הנפש", עמ' 545
.
נציין כי בדוח האחרון שפורסם לפני כמה חודשים, במאי 2018 , כתב משרד מבקר המדינה כי על משרד הבריאות בשיתוף משרד האוצר להכריע לאלתר בדבר עתיד מערך בריאות הנפש, ולקבוע אם יהיה בבתי חולים נפרדים או בבתי החולים הכלליים.

ואולם, גם טרם קביעת מדיניות כזו, על משרד הבריאות לבצע ללא דיחוי עבודת מטה שבמסגרתה יבחן את תשתיות האשפוז הלקויות בבתי החולים הפסיכיאטריים ויכין סדרי עדיפויות לשיפוצן ולבינויָן, מתוך התחשבות ***במגוון צרכיהם של המאושפזים***

במקום שנשמע איך הם דואגים למגוון צרכיהם של המאושפזים, אנחנו שומעים שאחד מהם ניצל מינית מטופלת שלו. ככה נראית סדום, ואותנו אפילו לא מעלים מיד לשידור כדי שנגיב על הדברים.

מה שכן, כוססים ציפורניים מול ניסיונות לבטל את כנס ים המלח במתכונתו המוצעת, וגם על זה לא נותנים לנו לדבר.

האם נשביתם כולכם בקסמי השלטון?

ואז, במקום שרק כמה אנשים בודדים – בעלי תחום התעניינות תמוה – יתעמקו בטקסט העצוב שכתבתי כאן, שכל המדינה תתעורר!

שחברי הוועדה לביקורת המדינה יעשו את חובתם ויצביעו על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לשינוי כולל של כל השירותים המחו… האלה שנותנים לנו.

שלי יחימוביץ ( Ron Gilran) הבנת?
את עומדת בראש הוועדה לביקורת המדינה, ולנו אין אפשרות אפילו להגיע לחברי הוועדה ולנסות לדבר איתם ולשכנע אותם, כי איך אפשר להמשיך להתעלק אחרי 4 חודשים על העוזרים הפרלמטריים שרק חוסמים את הגישה ומגינים על משרתי הציבור מפני מי שרוצה להגן על הציבור?

חובתך, האלמנטרית, שלי, בלי להבטיח כלום, רק לעשות את המתבקש, קרי: לכנס את חברי ועדת ביקורת המדינה כדי שיקשיבו לקול נציגי הציבור הסובל.

לא היה לי עניין להגיע אתמול לכנסת כדי למחוא כפיים לשדולה עבור הילדים של חה"כפנינה תמנו- שטה וחה"כ יהודה גליק. גם קשה לי לצאת מהבית. "תסמונת אריק איינשטיין 1939-2013", אבל אם תזמיני אותי לישיבה של הוועדה בנוכחות מלאה של כל חבריה, אעשה מאמץ לבוא.

פנינה, רוצה לעזור לי באמת? לא רק לגזור קופון פוליטי לטובת יום הבוחר?
למה אינך נענית להצעתי החוזרת ונשנית בהתכתבויות שלנו פה?
אגב, ברור לכם שההתכתבויות האלה מול חבר כנסת כלשהו קרו לראשונה בחיי, רק כדי להבטיח שאבוא להריע לשדולה?
בכל זאת נוכחות נחשקת של שני המשוגעים לדבר היחידים שלוחמים באמת, ולא באופן ספורדי שיש לו כל מיני רווחים שונים ומשונים. הצעתי לך שוב ושוב שניפגש, את הרי בפתח תקווה ואני בהוד השרון.

למה שלא תקשיבי לקול אותנטי של מי שסבל ושרד? שגם יש לו ידע מערכת מבפנים או מבחוץ שיכול לתרום לך הרבה?
אגיד לך למה לא התייחסת אפילו ולא הגבת להצעותיי הנדיבות. הרי הדגשתי שאלמד אותך כל מה שאני יודעת אמרתי לך חינם אין כסף.
יש שני מנהלי מוסדות ש"מחזרים" אחריי וגם מהפקידות הבכירה, ואני נמלטת, כי הם תינוקות שנשבו ודרכם אינה דרכנו. יש להם אינטרס מובהק; לא ארגון בזכות עיניי היפות כמובן.
אבל את לא מגיבה להצעות שלי כי מה ייצא לך מהן? אין שום רווח. לא כלכלי ולא פוליטי. רק חבל שאינך מבינה שידע הוא כוח. אינך חושבת שהיינו יכולות יחד לעשות משהו, חשוב? אחת במשכורת טובה, ואחת בהתנדבות?

באתם לשנות, נכון? רציתם פוליטיקה חדשה, נכון?

Yair Lapid – יאיר לפיד, למה מאז שנבחרת אתה רק שולח עוזרות פרלמנטריות שונות לנפנף את מל"מ מעל פניך?
הן עושות זאת בחובבניות מביכה. מציעות לי להיפגש עם פנינה, וחבל שאיני מכירה את פנינה… אין לכם מעקב? הרי לפני 4 שנים ראיתי אותך חולף לידי כשנפגשתי איתה אצלכם. לא נתתם לה אפילו חדר. רצתה שנשב בשיא הקיץ ללא מזגן למטה בקיוסק השכונתי… מביש. גלי החום אז – מבפנים ומבחוץ, לא אפשרו זאת, והתעקשתי לעלות למשרדכם.
זכיתי בהתגלות השכינה עצמה.
יכולתי הרי לגשת אליך ולספר לך שמרב אחותך, שאיתה אני בקשר גם בימים אלה, הייתה הפסיכולוגית המיתולוגית ששחררה אותי מרגש האשמה על החיוך הנורא מכל בגיל 10 מול המראה. אבי סבל יותר מאביך. האם אין לך שום סנטימנט לבת דור שני עם סיפור טראגי שנלחמת עבור העניין הזה? כמה מרוכז בקידום עצמך אפשר להיות?
התרגלתם לשתיקת הכבשים.
אפילו ספרו של אבי בני וירצברג, "מגיא ההריגה לשער הגיא", שנשלח אליך פעמיים בזכות קרבתך המשפחתית לנושא, וגם בזכות הקרבה לאחותך שטיפלה בי, לא חילץ ממך אפילו מכתב תודה לקוני מצוות אנשים מלומדה. פניתי למירב. שלחתי את הספר שוב, הפעם באמצעותה. היא מסרה לך אותו ידנית בארוחה משפחתית, ויוק. שוב התעלמות טוטלית.

Moti Ashkenazi קיבל ממני אישית את העותק של המהדורה החדשה, שהקדשתי בשעתו לאמי ז"ל.

אם את המדינה הזאת היו מובילים אנשים כמוהו ולא כמוך, אין לי ספק שהמכתב הזה לא היה צריך להיכתב.

לי עצמי אין תקציב כרגע אפילו לכלכלה. מכלה בבתי קפה בפגישות חשובות את כל הקצבה שלי. פעם ישבתי עם מדושן גבוה. הייתי בטוחה שישלם על הקפה וקרואסון שהזמנתי ולא שלפתי את ארנקי לפי המשחק החברתי המקובל. אלרגית למשחקים האלה! הוא הבהיר לי שלא ישלם כי אין לו חשבון הוצאות והוא משלם מכיסו. רגע של מבוכה אמיתית. מיד התנצלתי בנמיכות רוח.
במקום שאתם כולכם תתנצלו בפנינו ותתקנו מה שצריך, את העיוותים הנוראים, אנחנו עוד נאלצים להתנצל בפניכם.
איזה מקום נורא הוא ארץ הקודש.

עיתונאים יקרים, להתראות בשישי ב-11:30 בפאנל "הקולות המושתקים" בכנס עיתונאות עצמאית שעורך אתר העין השביעית
הייתי רוצה להיות מובטלת באמת, לא רק בהגדרה רשמית, ושאתם תעשו את העבודה במקומי. ככה זה היה אמור להיות בעולם סביר, לא?

*יופץ במייל רגיל ממוקד ל-40 איש, ברשימת דיוור mailchimp לכ-300 בכירים בממשל, אנשי מקצוע, עיתונאים (אדישים שסתם נהנים לקרוא טקסט רהוט לשם שינוי), מובילי דעה, אקדמאים ובהם פרופסורים רבים, גם בעלי שם עולמי בתחומם.
וגם בבלוג "עולם כמנהגו נוהג". (ידוע לנו אם אתם קוראים, באיזו שעה, ועל איזה לינק לוחצים; יש גם open rates)

בברכה ובתודה,

דליה וירצברג-רופא, יו"ר מל"מ – מתמודדים למען מתמודדים – MALAMלהשגת זכויות ולמאבק בסטיגמה וצביאל רופא – המייסד

אם כבר מחלקה פסיכיאטרית במקום אשפוז בקהילה, אז רק כך: http://bit.ly/2Mw6Qi4

20 בעיות במערך האשפוז הממשלתי בבריאות הנפש:

  1. היעדר מנגנון פיקוח חיצוני
  2. תקצוב חסר של המערכת
  3. צפיפות במחלקות האשפוז שמולידה חיכוכים בין כולם לכולם (כמעט כמו בבית "האח הגדול")
  4. רמת תשתיות ירודה שמתחזקת עליבות ומשפיעה גם על היחס: "במקום מגעיל היחס מגעיל".
  5. מחסור בכוח אדם בהכשרה מתאימה
  6. היעדר מערכת נפרדת למעורבים בהליך פלילי
  7. היעדר מענים קהילתיים למצבי משבר
  8. היעדר מענים קהילתיים לאנשים המצויים באשפוז ממושך
  9. חוויית אשפוז בלתי מותאמת לצורכי המטופל.
  10. אינטגרציה חלקית בלבד בין בריאות הגוף לבריאות הנפש באשפוז.
  11. היעדר חינוך עמוק והכשרה נאותה לרופאים ולצוותים.
  12. היעדר מעש ושעמום שיוצר קונפליקטים עם הצוות ובקרב המאושפזים (שוב, כמעט כמו בבית "האח הגדול")
  13. היעדר מחלקות נפרדות לנשים, לנפגעי תקיפה מינית, להפרעות אכילה.
  14. תפקוד הוועדות הפסיכיאטריות
  15. בעיות עומק: סטיגמה חברתית > דה-הומניזציה ותת-תקצוב (הפתרון: מערכת החינוך. חסרה תכנית לימודים)
  16. כוח מופרז שמשחית (הפתרון בפיקוח חיצוני וחינןך עמוק של הכוח המקצועי: רופאים וצוותים כאחד)
  17. בושת הקבוצה כולה – מתמודדים וקרוביהם – לצעוק
  18. כוח אדם שחלקו מאופיין ברמה מקצועית נמוכה (אפילו לא לתקן פנצ'ר; וודאי לא דיני נפשות)
  19. המבנה המוסדי הטוטלי; היררכיה נוקשה (ע"ע "על מאפייני מוסדות טוטליים"/ ארווין גופמן)
  20. שחיקה מקצועית שגוררת אובדן אמפתיה ועייפות החמלה  "Empathy and Compassion Fatigue"

חור בלוגינה (2)
דליה ממחלקה 3 ב' באברבנאל (המנהל אליצור. נוקשת על דלתו. איש אינו עונה)

מל"מ }{   iaHR.PPD

מתמודדים למען מתמודדי הנפש בישראל – מל"מ

The Israeli Association for Human Rights of People with Psychosocial Disability

מוזמנים לכתוב אל malam.dahliatzviel@gmail.com

 

היוזמה להקמת ועדת חקירה ממלכתית לבחינת מערך האשפוז – תקציר (נכון לעכשיו)

 

סיכום1. בעקבות דיון בוועדת ביקורת המדינה בדוח המבקר על מערך האשפוז בבריאות הנפש, שבו השתתפה ב-16 ביולי 2018,[14] נפגשה וירצברג-רופא עם כבוד שופטת העליון בדימוס דליה דורנר בלשכתה בבית המשפט העליון ב-29 ביולי שנה זו.

2. השופטת בדימוס דורנר נתנה את הסכמתה העקרונית לעמוד בראשות ועדת חקירה ממלכתית על מצבו של מערך האשפוז בבריאות הנפש עקב הדוחות החמורים של מבקר המדינה במהלך השנים, שלא הניבו את השינויים הנחוצים.

3. ב-7 באוגוסט 2018, לאחר ששלחה טופס תלונה רשמי למשרד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור על חוויות אישיות קשות מאשפוזים במטרה לבטא את מצוקת הקבוצה כולה, הוחלט במשרד המבקר לאחר התייעצות משפטית להעביר את התלונה לידי מבקר המדינה.

4. ב-16 באוגוסט, בדיוק חודש לאחר שנציגת מל"מ דיברה בישיבת הוועדה לביקורת המדינה בעקבות הדו"ח הקשה של מבקר המדינה על מערך האשפוז בבריאות הנפש, שבו נכתב: "בביקורת נמצאו תנאי אשפוז הפוגעים באיכות חייהם של המטופלים עד כדי ביזוי ופגיעה בכבודם", הושק מתמודדים למען מתמודדים – MALAM – להשגת זכויות ולמאבק בסטיגמה מחדש בישיבה חגיגית בביתה הפרטי של הפעילה הוותיקה ברטה ריינמן Rainman Bertha

5. ב-20 באוגוסט שנה זו התראיינה וירצברג-רופא בנושא זה לתוכנית סדר יום עם קרן נויבך.[15] נויבך הבטיחה ללוות את היוזמה.

6. כשבוע לאחר מכן התפרסם מאמרה "דורשים ועדת חקירה ממלכתית" במדור הדעות של עיתון Haaretz הארץ .[16]

7. ארגון בזכות – המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות שלח ב-5 בספטמבר מכתב תמיכה ביוזמת ארגון מל"מ – מתמודדים למען מתמודדים להקים ועדת חקירה ממלכתית לבחינת מערך האשפוז הפסיכיאטרי בראשות השופטת בדימוס, גב' דליה דורנר.[17]

8. ב-16 בספטמבר (חודשיים לאחר הדיון בוועדה) – באירוע רב משתתפים – הבטיחה שלי יחימוביץ כי תתמוך ביוזמת מל"מ להקים ועדת חקירה ממלכתית, אם חברי הוועדה מהקואליציה ישוכנעו לתמוך בכך, שכן דרוש בהצבעה רוב של שני שלישים.

9. ב-21 בספטמבר נודע כי מפלגת צדק חברתי בהובלת מוטי אשכנזי Moti Ashkenazi החליטה לאמץ את היוזמה.[18] דליה ובן זוגה התפקדו למפלגה והחלו לפעול גם בשמה בנושא זה.

10. ב-9 באוקטובר התקבל מכתב תמיכה ביוזמה זו גם מ נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.[19]

11. למחרת התקבל מכתב [20] ממנהל האגף לביקורת מערכת הבריאות במשרד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבורה, דן בנטל. במכתב זה יש הכרה מלאה במצבו הקשה של מערך האשפוז הממשלתי, ואף תלונה על כך שהליקויים שנמצאו בכל דוחות המבקר בעבר לא באו על תיקונם. מר דן בנטל הציע, ככל הנראה בעצה אחת עם מבקר המדינה עצמו, שתקום ועדה ציבורית.

12. יו"ר ארגון מל"מ – מתמודדים למען מתמודדים וירצברג-רופא ענתה [21] בין היתר כי מאחר שיש הבדלים מהותיים בין ועדה כזאת, שכמוה היו רבות ולא הועילו, אין מנוס מהקמתה של ועדת חקירה ממלכתית – בעלת סמכויות משפטיות – שמתנהלת מחוץ לטווח ההשפעה של גורמים פוליטיים ומקצועיים. המטרה אינה רק תיקון ליקויים אלא הצעת מתווה חדש כדי להיפרד מפרדיגמה ישנה, שחלף זמנה, ולאמץ פרדיגמה השוררת זה עשרות שנים במדינות המתקדמות, אך בלתי אפשרית ליישום בארצנו עקב מבנה הכוח המוסדי (ק' מאמר בסעיף 6 המבוסס על עבודת הדוקטורט של דליה גיא במדעי המדינה, חיפה 2004).

13. במכתבה הנ"ל חשפה וירצברג-רופא אירועים טראומטיים מחוויות האשפוז שלה מאז היותה בת 17 וחצי ועד שמלאו לה 40, כאלה שמעולם לא חשפה ברבים, כגון אונס במחלקה סגורה. הדברים התפרסמו גם ברשת החברתית פייסבוק Facebook Tel-Aviv ב-13/10 וזכו לתהודה רבה.[22]

14. ב-16 באוקטובר – שלושה חודשים למאבק – התקבל מכתב תמיכה מעורך הדין @דרור שטרום (שום אזכור ברשת החברתית) שכיהן כממונה על הרשות להגבלים עסקיים וכיהן בוועדות ציבוריות שונות, ובו ניסיון לתווך בין הדרישה לוועדת חקירה ממלכתית לבין נכונות גורמי הממשל לוועדה ציבורית בלבד. וזאת למרות מטרת העל של היוזמה המקורית: מתווה כולל חדש לשירותי בריאות הנפש ברוח תנועת אל מיסוד, בדומה לנהוג במדינות אחרות זה עשרות שנים, ללא חיפוש אשמים לצורך מסקנות פרסונליות.

15. ב-4 בנובמבר 2018 פונה עו"ד דרור שטרום אל וירצברג-רופא בתפקידה כיו"ר מל"מ ומבקש ממנה לבנות טבלה מפורטת לפי הנחיותיו שתשמש תשתית מידעית לצורך המשך הפעילות.

16. ב-17 בנובמבר התפרסם המאמר דורשים ועדת חקירה באתר הבלוגים [Jokopost [23

The most heterogeneous ideas are yoked by violence together

"מכאן לא שאני נישא אל המערב, היום כשתבנית נשמתי נוטה למזרח". אנדרטת ג'ון דאן – מבכירי המשוררים המטאפיזיים – הראשונה לזכרו במרחב הפתוח (2014). ממוקמת בגינה מדרום לקתדרלת סנט פול בלונדון, בריטניה. דאן פונה מזרחה לעבר מקום הולדתו ברחוב בראד. היוצר – נייג'ל בונהם.

בצעירותי למדתי שירה מטאפיזית בחוג לספרות השוואתית (תורת הספרות הכללית). המרצה בריאן מק'היל לימד אותנו את טבעה של שירה זו:

 
"The most heterogeneous ideas are yoked by violence together; nature and art are ransacked for illustrations, comparisons, and allusions; their learning instructs, and their subtilty surprises; but the reader commonly thinks his improvement dearly bought, and, though he sometimes admires, is seldom pleased."
 
— Johnson, Samuel (1709-1784)
 
כתבה לי ‏ענת אליעז-אימבר‏ אחותי לנשק (וכנראה אחותי באופן כללי. תמיד חלמתי כזאת, והנה קרמה עור וגידים):
 
"וואו. לא הכרתי. תודה.
אותי זה ישר לקח לאנלוגיה ממרכיבי השירה למרכיבי הזהות האנושית.
תיאור מדהים!
 
אם זה אותו סמואל ג'ונסון שכתב את המילון האנגלי הראשון – זה גם אותו סמואל ג'ונסון שהיו לו אחרים והתנהגות "טוראטית".
 
מה שהדופאמין הזה עושה למוח ואיך שהוא יכול לא רק "לסייט" אותנו – אלא גם לשבח לנו את החיים…"
 
אז עונה פה לחברה הגאונה שלי:
 
אולי גם לי יש טוראט? ונדמה לי שאני גם על הספקטרום. אולי אני גם סכיזואידית? לפחות לא סכיזוטפאלית… 😛
אבל יש אבחנות שמגיעות לי "לפי כל דין" (PTSD ואגורפוביה) שמעולם לא ניתנו לי. פסיכיאטר אחד אפילו כעס עליי ממש כשניסיתי לשייך לי אותן. זוכרת, רילי וילו אהובה?
במקום זה זכיתי בתיוגים חסרי כל משמעות, סכיזופרניה והפרעה סכיזואפקטיבית, כל המאמבו ג'מבו הרגיל – הגדרות חסרות כל משמעות אמיתית המשמשות לצורכי תיוג והדרה חברתית מהקהל "הקדוש" הזה. אבוי לקדושה. בפועל יותר קדישה מקדושה. אם כבר אנחנו הקדושים והנביאים, אנשי הרוח והחזון והאמנות.
 
לפני שנים, בפגישתנו הראשונה, אמר לי המטפל שלי ד"ר ירון גילת, לאחר שהסברתי לו שלכל האבחנות האלה אין שום קשר אליי, ואני חיה את חיי בנפרד מהן: "כל הכבוד, הלוואי שכולם היו מרגישים כך". זה היה הרגע הראשון והאחרון ביחסינו, שאמר משהו המרמז על גישתו, שעליה כתב השבוע במאמרו ב"הארץ" (ראו התייחסותי בהמשך).
אתמול הצעתי לו להיפגש אחרי 5 שנים, כך סתם כמו שני בני אדם (פרויד היה עושה את זה!), וטרם ענה כנראה מההלם. בחור עדין. האמת הפסיכיאטרים הצעירים בורחים ממני. אפילו כפילגש סודית לא רוצים אותי. או שהם מטפסים מעלה או שהם בורחים החוצה. ובכל זאת יש לי חמ"ל קטן וסודי של יחידי סגולה מקרבם. פסיכיאטר צעיר יקר, רוצה להצטרף? אנא רשום דוא"ל למטה במקום המיועד.
מעניין מה יקרה עם גילת. נראה לי שקורץ מהחומר הנדיר (ע"ע ליכטנברג) של הילדים המקובלים בכל מגרשי המשחקים.
 

247794_10150196470916462_3937179_n
 
"מכאן לא שאני נישא אל המערב,
היום כשתבנית נשמתי נוטה למזרח"
 
אגב, כך גם התבנית שלי אחרי שנים של אינדוקטרינציה הפוכה עם חלב אם תימנייה שהביטה אחורה בזעם כלפי מורשתה. אביה בא מתימן עם שלוש נשים. סבתי מתה משחפת כשאמי הייתה בת 10. אמי נאלצה לחיות עם אמא חורגת ולעולם לא הסכימה לספר לי על חוויותיה מלבד רמז אחד קטן. גדלתי עם תמונה של מפלצת.
 
לעת בלותי סיפרו לי ילדיה ונכדיה שהייתה סבתא טובה וכיפית שנהגה להשתטות כילדה קטנה במשחקים שובבים. יש לי הרגשה שאמי ז"ל נולדה בוגרת ורצינית, והילדה שהייתה אמורה להיות אמה החורגת הייתה שבוייה במנהגי נשים שהקשו מאוד את חייה של הילדה שהתחנכה בגן לדוגמה של החלוצה לוסיה בגבול מרמורק שעריים ברחובות.
 
אמי עברה עם אחיה היחיד למשפחת אומנה שלא היו רעים כלל, אך קיפחו אותה ואת אחיה לתחושתה לעומת ילדיהם הביולוגיים, ומשם ברחה להכשרה בקיבוץ גבעת השלושה, ופגשה ניצול שואה בן 18, פעור ונרגש כמוה. התאהבו אהבה יוקדת בין משלטים וקרבות, והשאר היסטוריה.
 
תוכלו לקרוא הכל בספרו של אבי שייצא כשיהיה לי זמן גם במהדורה אלקטרונית אצל Yaron Goldstein מנדלי מוכר-ספרים ברשת
 
והלוואי שיגיע יום וגם במהדורה מדעית חדשה בעברית בהתאם לנוסח שכבר קיים באנגלית:
 
מקווה להגשים את כל החלומות, כי יש מספיק לעוד כמה גלגולים. 

 

קוטלר

דמות פרופ' משה קוטלר – אריה בחורף, ותמונה שאי אפשר להשליך עליה 

 

ירוני
ד"ר ירון גילת – הבטחה לעתיד טוב יותר?

תמיד משתמשת בביטוי "מיתוס ה-DSM"

שמחה לקרוא קול שפוי של פסיכיאטר מהשורה – ד"ר Yaron Gilat:

"אחת לכמה זמן נשמעים בעולם הפסיכיאטרי והפסיכולוגי קולות הקוראים להטיל ספק בקיומה של הפרעה כזו או אחרת, כמו למשל בקיומן של הפרעות אישיות או של תסמונת אספרגר. אלא שקולות אלה, שלעתים נשמעים תקיפים ומנומקים, מחמיצים את העובדה הפשוטה שכל מערך האבחנות הפסיכיאטרי כולו איננו בבחינת "יש" אונטולוגי קיים בעולם. האבחנות הפסיכיאטריות הן קונסטרוקציות של התודעה האנושית; ליתר דיוק, הן פרי תודעתם של כמה פסיכיאטרים בעלי שם ומתווי דעה, שנכחו בישיבות הוועדה של ארגון הפסיכיאטריה האמריקאי המפרסם את ה–DSM."

אבל פרופ' משה קוטלר אמר זאת עוד לפניו, לפני הסטודנטים שלו, וביתר חריפות:https://doctorsonly.co.il/…/08/20110711_kotler-moshe-prof..…
הוא ממש יצא נגד מדריך ה-DSM וראה בו אוסף תיאורים בז'רגון פנימי חסר ביסוס חיצוני – קלסיפיקציה שרירותית המתנפחת ממהדורה למהדורה, כי בהיעדר הבנה לעומק, מתרחשת התפשטות לרוחב.

הוא הסביר כי להפרעות נפש אין קריטריונים קליניים (למרות הסבל הרב הכרוך בהן):
אין להן אטיולוגיה (גורמים וסיבתיות) ידועה, אין להן סמן ביולוגי או כל מכנה נוירוביולוגי משותף, אין כל בדיקת דימות המדגימה את קיומה, אין תגובה ייחודית לטיפול, אין מהלך אחיד ואין פרוגנוזה אחידה. בקיצור, אין שום קריטריון קליני מוצק.

קוטלר אף תייג את הנטייה לתייג כל חריגה מהנורמה כתהליך חולני, והמציא אבחנה חדשה לפסיכיאטריה עצמה:

נוזולוגומניה

נוזולוגיה היא סיווג המחלות, ומאניה – היא סוג של טירוף. כלומר הפסיכיאטריה לוקה בטירוף שגורם לה לסווג ולבצע קלסיפיקציות ומיונים עד בלי די לה.

את דבריו אלה משנת 2011 סיכם במשפט: "בהיעדר ידע מספק בפיזיולוגיה של המוח, כמו גם בפתופיזיולוגיה, אנו עומדים במקום ומדוושים בניוטרל".

כשקראתי זאת לראשונה ב-2013 שאלתי עצמי בתקווה: 
הייתכן שהרופא הנכבד ערק מצבא הפסיכיאטריה והצטרף אל שורות המורדים? 
לצערי, התבדיתי קשות. שנה לאחר מכן הטיל וטו* (במילים אלה ממש; ראו הערה בסוף) על השתתפותי בפאנל בפקולטה לרפואה, מה שעלה בקנה אחד עם הפרקסיס שלו במערכת. 
והוא עוד היה האריה שבחבורה – האיש החזק ביותר בממסד.

לסיכום סוגיית קוטלר, נראה שבערוב הקריירה הלך בדרכו של תומס סאס: 
מחלה היא קונספט המבוסס על איבריו הפיזיים של גוף האדם, ולכן הדילוג הנחשוני המשליך אותה גם על ההיבט ההתנהגותי והתודעתי הוא שגוי ומלאכותי.

אבי התיאוריה הבינאישית, הפסיכיאטר האמריקני הארי סאליבן (1892 – 1949 Harry Stack Sullivan) – שהיה מאושפז בעצמו במוסד פסיכיאטרי – בנעוריו, הבין זאת כבר בראשית הקריירה שלו (ובניגוד לקודמו, עמדותיו לא היו מנותקות מהפרקסיס שלו).
לשיטתו, ההפרעה אינה מחלה כלל אלא רק הפרעת חיים קשה – חוויה הממוקמת בקצה עקומת הנורמליות. שימו לב לביטול הדיכוטומיה נורמלי/לא נורמלי.

מי נורמלי פה, שירים יד. מי לא נורמלי פה, שירים יד. כולנו שרוטים באינספור וריאציות שונות.

אני ורבים מחבריי גם שפויים יותר מרבים מכם למרות פסיכוזות גרנדיוזיות וטלטלות נפש עזות.

לעיתים קרובות אנחנו, כמו היוצר לאונרד כהן, גם אנשים טובים ורגישים יותר מלא מעט כאלה שיש להם תארים פרופסיונאליים מרשימים: 
יו"ר ידה ידה, מנהל ידה ידה, פרופ' ל-ידה ידה, מנכ"ל ידה-ידה, ראש מערך ידה ידה.

ממליצה בכל לב להתפכח מהאמיתות המופרכות ומהשקרים המוסכמים.

ירון, הרשה לי לתלות בך כמה תקוות.

מאמר חשוב.
_____________________________________________________________

לימור
פחות צעירה היום; יותר מרשימה

*Limor Sharir-Shribman
זוכרת שבישרת לי על כך. הגבתי: "מאוד מחמיא לי להיות מישהי שמטילים עליה וטו"… ואת ענית לי: "כן, הוא כנראה חושש ממך." 
בשנים ההן בכלל לא היה לי מושג שאני כזאת. 
היום הוא נמנה עם קוראיי הנאמנים ברשימת דיוור של 280 (נכון לרגע זה) שמורכבת רק מאריות כמותו בתחומים שונים ומגוונים. לפחות הוא כבר אריה בחורף.


👩🏻‍⚕👤👤👨🏻‍⚕

פסיכיאטר/ית צעיר/ה יקר/ה,

 

אם דעתך אינה נוחה מהקו המוכתב מלמעלה.
אם התקדמותך נחסמת כי את/ה לא מתיישר/ת לפי הקו.
אם יש לך דרייב פוליטי ורוצה להצטרף ל"מהפכה".
וסתם אם בא לך להצטרף למאבק הכי צודק ולגיטימי שאפשר להעלות על הדעת.

גוף התקשורת הישראלית אדיש כמו חרא על הכביש.

הכוח הבלתי מוגבל מול חסרי ישע לא מנוטר כהלכה, ואין בקרה ופיקוח אפקטיביים. אפילו מבקר המדינה כבר התעייף מאיתנו (במקום למלא חובתו להמליץ על ועדת חקירה, מציע ועדה ציבורית. כולם תלויים בהם במבנה הנוכחי. כולם צריכים את שירותיהם הלא טובים).

טבע האדם גורם לכך שנעשה בו שימוש לרעה באופן המסכן את חיינו, פוגע בנו באינספור דרכים שונות ומשונות.

יש גם מיתות משונות.
Rotem Avrutsky Almog

אנחנו יוצאים מאשפוזים לעתים קרובות מדי אומללים ומצולקים לשארית חיינו.
המקומות האלה – – שעליהם מספרים לנו בעיניים מלאות כאב ופחד ושאליהם מחייבים אותנו לחזור ללא יכולת אמיתית לבחור, אלה שצריכים להעלות ארוכה לפצעים, להביא הקלה ומזור, להיות עמותת מרפא לנפש – – גורמים פצעים חדשים שהם לא פחות קשים מאלה שבגללם הגענו למקומות האלה. פצע על פצע. טראומה על טראומה. ילדה בת 10 שאביה שורד הנאציזם שפך מוחו לעיניה, במקום להגיע לסניטריום יוקרתי בשווייצריה מוכנסת בגיל 17 וחצי לביוב המצחין של העולם ומקבלת שוק אינסולין. איפה הייתם צוות זכויות אדם באשפוז פסיכיאטרי??

וזה מה שקורה בימינו אלה במוסד שער מנשה.

Keren Neubach
כותבת (אני מחברת)
לד"ר Tal Bergman Levy, ראשת האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות (ולמעשה בובה שאיש לא סופר שם למעלה):

"אבל ד"ר ברגמן, בית החולים ענה באופן מפורט ביותר! כולל פרטים שלא ידענו אותם עד עכשיו. בתשובה שלך יש היתממות רבה והתכחשות למציאות. תשובת בית החולים הייתה מפורטת וברורה והתייחסה לשני ההליכים המדוברים, סירוס כימי וכריתת אונה. לנוחותך מצרפת שוב את תשובת בית החולים."

(נמצא באוויר החופשי בבלוג שלי מ-2016, והובא לידיעת כל הצדדים בזמן אמת)

שמעתם?

סירוס כימי ולובוטומיה

פסיכיאטרים צעירים טובים וטובות, אתם תינוקות שנשבו, כמונו, ולאיש לא אכפת מאיתנו.
המקצוע בסכנה ובמצוקה.
רוצים להציל אותו? אתם חפצי חיים? מוענים לעסוק בתחום שיעבור תמורות גדולות ויכריח אתכם להתפתח ולצמוח כבני אדם?
אתם נמלטים החוצה מבתי החולים לקהילה. הרפורמה מיולי 2015 מאפשרת.

הסיסמה משנת 2000 של עוצמה – פורום ארצי של משפחות נפגעי נפש – ע"ר "מרכז הכובד עובר מהאשפוז לקהילה" מתממש לנגד עינינו באופן המעוות ביותר.
קיסרי החצרות הביזנטיות מייבשים את הסקטור הקהילתי, ומשאירים את המקומות האלה בתת-תנאים. מה כל כך נורא? 80 אלף ש"ח דופקים על דלת החשבון מדי חודש בחודשו.
האמת? מקנאה בהם ממרגלות 3,200 ש"ח קצבת הנכות של ביטוח לאומי שלי. בעולם אידיאלי זה היה הפוך כמובן.

אנשי מקצוע צעירים מכל המקצועות הטיפולים שצמאים לשינוי הנחוץ כאוויר לנשימה. אנא שלחו מייל לדוא"ל dz_r@017.net.il
מכירים כאלה? העבירו להם את בקשתי בבקשה.
יש כוח פרוגרסיבי גם בקרב הדרגים הבכירים, אבל גם הם מיעוט נרדף, ערירי וגלמוד.

Yaron Gilat
Pesach Lichtenberg
Bergman Levy
Moshe Bar Siman Tov
גיל קרני
יעל עדן ברוך
Hilik Levkovitz
Mark Steven Hopfenbeck
Sharon Primor
ד"ר דותן קידר ואורן סגל – קליניקה לטיפול וליווי נפשי
פרופ' יורם יובל – Professor Yoram Yovell
פרופ' משה קוטלר
עו"סים שינוי הדף הרשמי
Uri Aviram
Uriya Moyal
Uriah Canaff

מתמודדים למען מתמודדים – 💪🏿 MALAM 💪🏿- להשגת זכויות ולמאבק בסטיג

פרידה מהאיש שלי וגם מהפוליטיקה

❇❇ אמרו לי אתם: איך אפשר לפעול בעולם רווי אגו? (וידוי) ❇❇

אמנם זה טבע האדם, גם שלי, אך אגו שמנצח ערכים – ובעיקר אגו גברי, ארגוני ומפלגתי – דופק את כולנו. כך היה מאז ומעולם. מאבק הנכים הוא חשוב מאין כמותו. ביקשתי לפעול בדרך פוליטית ולא הבנתי שהדבר אינו עולה בקנה אחד עם טבעי כאמנית, שבדיוק כמו אחיה, המוזיקאי אילן וירצברג, היא one man/woman show.

כאמנית בחרתי בדרך האקטיביזם החברתי במקום לשבת בקונכייתי ולכתוב פרוזה, כפי שהכל מציעים לי.

לא אנטוש את דרך האקטיביזם הטהור.

אפעל עם אנשי השטח האותנטיים מקרב ארגוני הנכים לצורך מימוש המטרות החשובות, כי פוליטיקה לא באמת מעניינת אותי.

אם להיות כנה לחלוטין, פוליטיקה עושה לי בחילה, לפחות בדמותה הנוכחית בארצנו, ארץ זבת חלב ודבש שהיא שילוב של חלם וסדום.

איני רוצה, חלילה, להיות חברת כנסת, אף שקצבת הנכות של הביטוח הלאומי, הכנסתי היחידה עלי אדמות – נכון להיום – לא תאפשר לי קיום סביר בעתיד לבוא, בעיקר לאור הפרידה הצפויה מבן זוגי. התנאים סוכמו ונישאר חברים טובים ושותפים מלאים להמשך המאבק הציבורי, אך יהיה עליי לצאת לשוק העבודה לאחר 20 שנות פינוק (כלומר, אקטיביזם מפרך אבל אהוב). אני עורכת לשון מדופלמת (אוניברסיטת תל-אביב, 2007) ואערוך רק ספרי מופת, או ספרים מהסוג שעליו תקראו פה בהמשך.

הספר החדש
נגד כל הסיכויים – משיקום ומהחלמה בבריאות הנפש לשילוב קהילתי

אם חברת השפע המערבי הייתה תלויה באנשים כמוני, היינו חוזרים למערות.

לא נוסעת לחו"ל בגלל האגורפוביה (קושי לצאת מהבית), ומסיבה זו גם נרתעת מלהיכנס לחנויות בגדים וחנויות בכלל. מתעבת שופינג.

כאמי התימנייה, רחל וירצברג ז"ל, שנישאה לבני וירצברג, היתום ניצול שואה ששם קץ לחייו לפני שמלאו לו 40 ומחבר הספר החשוב ביותר מסוגו לפי חוקרת השואה חנה יבלונקה: מגיא ההריגה לשער הגיא

[בשנה שעברה יצאה לאור מהדורה מדעית באנגלית ע"י מוסד יד ושם. אבי שם קץ לחייו בעקבות התקף דיכאון קשה וממושך, שנגרם מכישלון ספרו. הגורל צחק. הספר יצא לאור באוגוסט 67' לצד כל אלבומי הניצחון של מלחמת ששת הימים. האופוריה לא הותירה לו כל סיכוי. עברו, שאותו החיה מחדש בספרו האוטוביוגרפי, כבש אותו כליל. אחרי שנים רבות של כעס עליו, ובעידודו של צביאל, הוצאתי לאור בדצמבר 2008 מהדורה חדשה בעברית.

דליה קרפל כתבה על כך בהרחבה במוסף הארץ בפברואר 2009. מאז ניהלתי מסע תיקון עבורו, ובעיקר עבור עצמי. השנה שחררתי אותו סופית למותו הטבעי בשיבה טובה בגיל 90… השנה, דווקא ביום השואה, "חגגתי" 60 שנה, ואחרי 50 שנה, מספר יפה, הגיע הזמן לשחרר.

כתבתי את סיפור אחריתו של אבי במכתב אל הסופר עמוס עוז, בעקבות ספרו סיפור על אהבה וחושך, שגם ענה לי והרשה לי לפרסם את מכתבו:

https://mailchi.mp/99894e88f1ce/jo2djm71pi]

כמוה גם אני יכולה לחיות בסגפנות. האמת היא שאני אפילו אוהבת את זה, ולא אכפת לי שיגידו עליי :"תימנייה קמצנית".

בגלל הקושי האגורפובי להיכנס לחנויות, כל בגדיי באים מחבילות נדיבות של בגדים משובחים של חברתי הקרובה מיכל לניר (מיכלי, אל תכעסי שסיפרתי), וכל תכשיטיי – מלבד טבעת נישואין ועוד טבעת מצביאל לרגל נישואינו לפני 18 שנה – הם טבעת אחת שאבי נתן לאמי ליום נישואיהם ה-17, שנה לפני מותו הטראגי

["בפתק המתנה לאמי הזכיר לה אבי את הלחימה בפלמ"ח שכם אל שכם, בגדוד החמישי של חטיבת הראל בפיקודו של יצחק רבין וחתם: ממני, מעריצך מאז אותם ימים], וכל יתר תכשיטיי המעטים הם צעצועים זולים.

רצוני היחיד בשלב זה הוא לעסוק בחזון בלבד, ולדחוף קדימה כל מי שחזון זה בוער בגופם ובנפשם, והם מסוגלים לקדמו. כשאהיה גדולה אהיה מוטי אשכנזי בעצמי (אמנם ביתו צנוע מדי, אך כאמור זה מה שאני רוצה). אתמול הסמיך אותי מוטי לדבר בשמו בפגישת נציגי השטח של מאבק הנכים.

מוטי הבטיח לי שנישאר ידידים טובים למרות פרישתי ממפלגתו, צדק חברתי. אני מקווה שהמפלגה תצליח בבחירות, ואף אעזור להם מבחוץ בהפעלת יוזר טוויטר מפלגתי.

המלצה לקינוח

קראו ספר חדש חשוב (ממליצה): נגד כל הסיכויים – משיקום ומהחלמה בבריאות הנפש לשילוב קהילתי. כתבנו בספר פרק שפותח את השער השני מתוך חמישה: "ידע מתוך ניסיון כמשפיע על הפרקטיקה, המחקר והמדיניות".

עורכי הספר
העורכים – פרופ' מקס לכמן ופרופ' נעמי הדס-לידור

שם הפרק שלנו: על ניסיון להיחלץ משבי ולהיאבק בטיפול כוחני (עמ' 118-126)

פרטים על הספר החדש
http://www.abiliko.co.il/index2.php?id=11513&lang=HEB

תמונה רשמית מסוגננת

כך היינו ‍

‍🌿🙋🏻‍

"עבודת קודש", אומרים ובורחים. להתבייש שעסקתי פעם בעיתונות?

עו"ד דרור שטרום מציע פשרה
בנושא הדרישה לוועדת חקירה ממלכתית לאשפוז הפסיכיאטרי
מחדל יום כיפור שנמשך 70 שנה

בוקר טוב דרור, אורי ואוריה,

מבקשת לשרטט בתמצית ובאופן חופשי ולא אקדמי דברים שנחוצות שנים ללמדם:

  1. פעם השיגעון טופל במשפחה ובקהילה. בעקבות דעיכת מחלת הצרעת באירופה נותרו בתי מחסה ריקים. החל "מיסוד השיגעון" ו"הכליאה הגדולה", וירשנו את מקום המצורע על כל המשתמע מכך ("תולדות השיגעון בעידן התבונה"/מישל פוקו).
  2. המוסדות התפתחו והפכו בהדרגה גדולים יותר ויותר. מחסנים אנושיים של כל היסודות הלא יצרניים בחברה (עירוב של חולי נפש, מפגרים, חולי עגבת בשלב האחרון ועוד – סוג של "פח זבל") תהליכי תיעוש ואורבניות הובילו לגדילה במספרם הכולל ובגודל של כל אחד מהם. לא היה בהם "טיפול" אלא רק "אחזקה".
  3. מה קרה בין כותלי המוסדות? ר' בהמשך: "קיצור תולדות הטיפול הפסיכיאטרי".
  4. להלן החזון שלנו (שכבר עבר רגולציה ממשלתית בחו"ל החל מ-1978) ושל רבים-רבים אחרים בקליפת אגוז:

    אַל-מִיסּוּד (Deinstitutionalization) החל בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 במקביל להתפתחותם של תנועות לזכויות אדם כתהליך חברתי ושם כולל לשחרור אנשים עם מגבלה נפשית מן המוסדות הפסיכיאטריים בהתאם לעיקרון לפיו יש להם הזכות לקבל טיפול כשהם חיים בקהילה, וללא הגבלת החופש שלהם מלבד במקרי קיצון.

    5. כדי להבין יותר – ובהקשר הפוליטי של ימינו בישראל – מומלץ לקרוא: https://mailchi.mp/6ab6fed2718e/khx72bvms3

שבוע טוב, דליה.

קיצור תולדות הטיפול הפסיכיאטרי

קונטרה ללייבניץ על הרע שבעולמות האפשריים

או "הכל חוץ מאהבה"

אמבטיות קרח, מתן חומרים משלשלים לטיהור הגוף, סמי הקאה, הקזת דם, צריבה, הצמדת כוסות רוח ועלוקות, מכות והצלפות וחירור הגולגולת לשחרור הרוחות הרעות Trepanning, הידרותרפיה (טיפול במים), כריתות של רחם או שחלות, עקירת שינים, טיפול בשינה, הדבקה במלריה, טיפול בקירור, יצירת גירויים חזקים חיצוניים כגון חיתוך העור והחדרת חוט סיטון ויצירה מכוונת של כוויות וחבורות, כמו גם הרעבה, הכאה ופרקי זמן ממושכים בריתוק ובבידוד בתנאי זוהמה.

במחצית הראשונה של המאה ה-20 הייתה שורה של תרפיות גופניות שהתבססו על הזרם הביולוגי בפסיכיאטריה, כגון שוק אינסולין (כניסה לקומה בעקבות הורדת רמת הסוכר), זריקת מטראזול/קרדיאצול (יצירת התקף אפילפטי בעקבות תיאוריה שהתקף אפילפטי טבעי משפר את מצבם של מי שלקו גם בסכיזופרניה), נזעי חשמלי, כריתת אונת המוח (לובוטומיה), שינה ממושכת באמצעות סמי הרדמה, טיפולים בהלם מסוגים שונים, טיפולים הורמונאליים.

במחצית השנייה של המאה ה-20 פותחו תרופות והפסיכיאטרים הפכו לביולוגיסטים, כביכול מדובר במחלות ביולוגיות בתפקוד המוח. חברות התרופות השתלטו על הפסיכיאטריה, מה שקבע גם את הכשרת וחינוכם של הפסיכיאטרים: יש לתייג לפי מיתוס ה-DSM- ולטפל בתרופות.
בתחילת המאה ה-21 החלו להצטבר עוד ועוד עדויות שהשיטה קרסה, שיש עלייה דרמטית בתחלואה, שאנשים ניזוקים מהתרופות שהם מקבלים בשלל מחלות מטבוליות ותופעות לוואי קשות.אז מה יקרה הלאה? הא, כבר יש מגנטים ותא לחץ וקטמין ועוד סמי הזיה ושמיכות כבדות… וגם נפתח פתח לקנביס. אז חכו לפרק הבא כי משעמם לא יהיה.

להרחבה מאמר שפרסמתי ב
אלכסוןכתב־עת דיגיטלי – הקליקו על התמונה.
דליה וירצברג-רופא, יו"ר מל"מ – מתמודדים למען מתמודדים – MALAM – להשגת זכויות ולמאבק בסטיגמה וצביאל רופא – המייסד

בשולי הדברים אביא וידוי אישי, שטלטל את אומת פייסבוק, על מוראות האשפוזים שאותן חוויתי על בשרי והן הכור האטומי הקטן שמפרנס את הבעירה. הקליקו על הכרזה:

 

 

המכתב של עו"ד דרור שטרום

 

עו"ד דרור שטרום
עו"ד דרור שטרום

Dror Strum

אני

16 באוק׳ 2018, 9:24

דליה שלום רב,

ערכתי חשיבה יסודית בעקבות פגישתנו. אין ספק שאת נאבקת על אחד הנושאים החשובים והיסודיים בחברה הישראלית, מאז הקמתה של המדינה. התגליות המגיעות בשרשרת על היחס המשפיל לחולי נפש חושפות פינה חשוכה בתרבות ומנטליות שמעריצות כוח ולעתים מקדשות את המרדף אחרי הכוח, אך בזות ושותקות לנוכח אנשים אחרים, שאינם לפי ה"שטנץ" הכוחני המוחצן והבטוח בעצמו. אלא שאת באת ועשית שינוי: שנים הרגילו אותנו לחשוב שאין בחולי הנפש כוח, שהם סבילים, שהם סופגים – והנה לא עוד: הם מדברים, הם חושפים, הם מרימים קול ודורשים.

אלה מילים מעטות שרק באות להבהיר לך בצורה חדה את פשר התופעה שאת ניצבת במרכזה ולכן את פורצת דרך חשובה, וניטל עלייך להמשיך בה (כפי שראיתי שאת מבינה בעצמך).

מכאן לעניין היבש – בין היתר בדקתי את סוגי הוועדות.

מסקנותיי מן החשיבה הזו הן:

א. לא תהיה ועדת חקירה ממלכתית בנושא אלא אם כן תתגלה תגלית מרעישה חדשה ורחבת היקף בעיתונות (ניתן לדבר ולאפיין תגלית כזו) שתהיה "יום הכיפורים" של משרד הבריאות ומערך הטיפול בחולי הנפש.

ב. חשוב שתהיה ועדה ציבורית בנושא – לעתים כדי להשיג פריצה צריך להתפשר על כלי נשק פחות אופטימלי, אבל הבירור הציבורי עדיין כלי נשק חיוני, בתנאי שיובטחו תנאים הולמים.

ג. בניגוד למחשבה שלא ניתן לגבש אובייקטיביות של ועדה ציבורית ניתן לעשות זאת על ידי שלושת אלה:

ליהוק אנשי אמת – כאלה שגם מכירים את המערכת הממשלתית, כאלה שיודעים לחשוף ולחקור.

גיבוש כתב מינוי שמאפשר חשיפת מלוא המידע בפני חברי הועדה בכפוף לחתימתם על כתבי סודיות נוקשים.

מתן גישה להפעלת סמכויות משרד הבריאות לקבלת מידע ככל הדרוש לוועדה.

ד. במקומך הייתי שם לי ליעד את סוף חודש ינואר 2019 ואם לא הייתי מצליח לגבש רוב בוועדה לביקורת המדינה עד אז – הייתי הולך על ועדה ציבורית בתנאים שמניתי.

ה. אני מוכן להירתם ולהופיע בפורום בו יידרש הדבר כדי לסייע.

בברכה והוקרה על הדרך וההתמדה,

דרור שטרום

חור בלוגינה (2)

דליה ממחלקה 3 ב'

מכתבו של מנהל האגף לביקורת מערכת הבריאות במשרד מבקר המדינה כתשובה ליוזמת ועדת החקירה, ותשובתי הרשמית (וגם וידוי אישי)

מר דן בנטל מנהל ביקורת מערכת הבריאות במשרד מבקר המדינה עונה למכתבה של יור מלמ המבקש תמיכה ביוזמת הקמת ועדת החקירה הממלכתית בנושא האשפוז בבריאות הנפש

והתשובה שלי:

שלום מר דן בנטל, ממונה על ביקורת מערכת הבריאות במשרד מבקר המדינה,

תודה רבה על מכתבך.

קראנו אותו פעמיים וראינו תמימות דעים בינינו בעניין חומרת פני הדברים. להווה ידוע לך כי לית מאן דפליג בעניין זה, ומה הרבותא?
דא עקא, לא הבנו ממכתבכם את הדבר החשוב ביותר אשר לשמו למעשה פנינו אליכם:
מר דן בנטל, האם תוכל לענות לי ברחל בתך הקטנה: האם אתם מוכנים לתמוך ביוזמתנו להקמת ועדת חקירה ממלכתית לאשפוז בבריאות הנפש?
זהו הדבר שיכריע את העניין, שכן חברי הוועדה לענייני ביקורת המדינה לא יוכלו להתעלם מהמלצת מבקר המדינה בעניין זה ויפעלו כראוי וכנדרש, דהיינו יקימו אותה.
כבוד שופטת העליון בדימוס ונשיאת מועצת העיתונות בהווה, הגב' דליה דורנר, ניאותה במלוא הנכונות והאחריות לעמוד בראש הוועדה, ויש יסוד סביר להניח כי כבוד נשיאת בית המשפט העליון, הגב' אסתר חיות, לא תמנע זאת בעדה.
בסעיף 4) במכתבכם המצורף, שהתקבל היום, כתבתם את הדברים הבאים:
"משרד מבקר המדינה ממליץ על הקמת ועדה ציבורית שתדון בתכנון מערכת בריאות הנפש בישראל ובחיזוקה מתוך שמירה על זכויות המטופלים”.
שבענו ועדות ציבוריות, כי היו מהן די והותר. דוחותיהן נערמים ומעלים אבק, החל מדו"ח בנציון שרשבסקי מ-1991 (לפני 27 שנה[!]) בנושא פגיעות מיניות במאושפזות ומאושפזים באשפוז הפסיכיאטרי שטרם יושם, ועד דו"ח הוועדה לצמצום ההגבלות המכניות שהתפרסם במאי 2017, ולבדו כולל את עיקר הממצאים, לצד דו"חותיכם הרבים שציינתם.
הכל ידוע ומוכר עד לזרא, נותר רק לתת סמכויות משפטיות, הרחק מטווח ההשפעה של המערכת הפוליטית והדרג המקצועי, לבניית מתווה חדש כולל, שיהווה למעשה פרשת דרכים, שממנה אין מנוס אלא להיפרד מהפרדיגמה הישנה, שאבד עליה הכלח, ולאמץ פרדיגמה השוררת זה עשרות שנים במדינות המתקדמות, אך בלתי אפשרית ליישום כלל בארצנו עקב מבנה הכוח המוסדי השורר כאן (הרחבות, רפרנס אקדמי מבוסס וכו' יינתן לכל דורש בחפץ לב; בקליפת אגוז מפורט מבנה זה במאמר המצורף מ"הארץ" 28.8.18).
תומכים ביוזמתנו גם ארגון בזכות, המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, וגם נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים. נעביר לכם ברצון את מכתביהם, אם תבקשו זאת. התפקדנו למפלגת צדק חברתי בהובלת חלוץ המחאות החברתיות האישיות, דמות המופת וההשראה – מוטי אשכנזי, ויחד איתו נרוץ לבחירות הבאות בתקווה להיות לשון מאזניים או לפחות להשמיע את קולנו ולהשפיע. נשמח להחליף חלק מהשפעתם של חסידי גור (השתיקה יפה פה).
מבקר המדינה הנחוש

נחוש מאין כמותו! להגן עלינו? על מישהו מלבדנו?

לסיכום, משהו אישי בלשון יחיד/ה:
כמי שאיתרע מזלה לחוות 4 אשפוזים במחלקות פסיכיאטריות, מהם 2 במחלקות סגורות (לא הייתי מסוכנת לאיש אך רציתי לברוח מהמקום), שעברה על בשרה קשירות, אינסוף השפלות, הזנחה בריאותית שכמעט עלתה בחייה, ו בגיל 17 וחצי חוותה טיפול ידוע לשמצה שנאסר בימינו – שוק אינסולין באברבנאל, במחלקתו של ד"ר אלכסנדר זיידל ז"ל שנפטר השנה בן 97. הרופא המבצע היה ד"ר גוטמן, שעלה אז מרוסיה. התחילו בהזרקה של 4 מ"ג בירך, ועלו 4 מ"ג כל יום. השוק היה אמור לקרות כשהמינון יגיע ל-64 מ"ג (כן, ניחנתי בזיכרון טוב).
השוק ההיפוגליקמי לא קרה. למדה איתי בבי"ס יסודי בבאר-שבע ילדה ושמה גרטה. היינו חברות עד שמשפחתי עזבה את העיר, כשהייתי בת 11, לאחר הטרגדיה של התאבדות אבי ז"ל לעינינו בקיץ 1968. זכרתי שגרטה הזריקה לעצמה אינסולין כי לקתה בסוכרת נעורים. הבנתי שאין כל סיבה מוצדקת להזריק לי אינסולין אף שאיני לוקה בסוכרת, וגם לא הייתי מוכנה לצום כל יום עד הצהריים. מדי יום ליקטתי ממתקים, החבאתי אותם בעומק המגירה, ואכלתי בהיחבא. הייתי מתחזה למעולפת כששמעתי את צעדי האחות קרבים (שכבתי בחדר נפרד צמוד לתחנת האחות).
בכל זאת התאוששתי לאחר הטיפול הזה בזכות (הממתקים ) הפסקת הטיפול התרופתי המסיבי בתורזין (נקרא אז טרוקטיל) הידוע כ"לובוטומיה תרופתית". חזרתי לחיים.
באפריל 1995 נאנסתי במחלקה הסגורה על-ידי מאושפז אחר ושמו ניקולאי. #לא התלוננתי. אפילו לא דיווחתי. סיפרתי לאמי ז"ל ושתינו שמרנו סוד. זה לא היה כלל אונס ברוטלי. שכבתי על המיטה הלומת תרופות, הוזה ולא מתקשרת עם הסביבה. האיש פשוט הפשיל מכנסיי ועשה בי כרצונו. הייתי אכולת בושה כאילו קרה הדבר באשמתי.
ייתכן שבמחלקה פסיכיאטרית כלשהי קורה כך ברגעים אלה ממש, כי הפרדה מגדרית עדיין אין בימים אלה אפילו בגהה ובשלוותה. כל העת אני נחשפת שלא בטובתי לנשים צעירות ממני בהרבה המספרות בחדרי חדרים על חוויות כאלה ודומות. מפקירים אותנו ואת ביטחוננו האישי. לו נעשה כך לחיות מחמד, זעקה מרה היה נשמעת (בצדק) מכל עבר ומכל קצה.
אגב, אם התיק הרפואי שלי שוכב איפשהו, אתם מוזמנים לבדוק את נכונות העובדות הגלויות שנמסרו פה. אני מאשרת כאן קבל עם ועדה ויתור על כל הסודיות הרפואית ה"מקודשת" (אליבא ד'פרופ' שלמה מנדלוביץ' וד"ר עידו לוריא) בכל הנוגע לענייני הנפשיים, מ-1976 ועד 1999, שנה אחרי האשפוז האחרון.
איני חשה שעליי להתבייש בדבר-מה, כי לא פגעתי באיש ולא עוללתי כל רע (אפילו לא לג'וקים). פרה-דיספוזיציה גנטית בשילוב נסיבות חיים קשות גרמו לבעיותיי, כפי שהן גורמות בעיות כאלה ואחרות בקרב האחרים.
המערכת הרפואית, לעומת זאת, זאת שהייתה אמורה לטפל בי ולהגן עליי, פגעה בי קשות, בי ובחבריי לצרה, והיא ממשיכה לפגוע בהם עד עצם היום הזה. אנשי המקצוע בבריאות הנפש אינם מתביישים כלל. למצער לא בגלוי. אולי בלילה לפני השינה זע משהו בקרבם.
רק פסיכיאטר אחד בארץ, פרופ' פסח ליכטנברג, חש כי אינו יכול עוד. אֵימֵי המערכת הכריעו את נפשו העדינה, והוא ייסד בירושלים ב-2016 את חלופת האשפוז הראשונה – סוטריה – לאחר מאבק נחוש שנמשך 12 שנה. לכן אל נא תתבלבלו באשר למי צריך להתבייש ומי לא. מי יכול לצעוד בראש מורם, לא לחוש קורבן ולא לרחם על עצמו, אלא פשוט להיאבק לשיפור המצב.
כל מי שסבל בעבר, סובל בהווה, או מכיר וראה אנשים שסבלו או סובלים מהתנאים הקשים אלה במסגרות האשפוז הפסיכיאטריות עד עצם היום הזה, כמו גם כל אלה שיצטרפו למעגל בעתיד – וזה יכול להיות גם אתה, מר דן בנטל הנכבד, או מישהו היקר ללבך – אנא עשו את הדבר הנכון, המוסרי והמתבקש כדי לצמצם את מידת הסבל בעולם, וכדי שאתם וקרוביכם לא תיאלצו לחוות סבל כזה גם על בשרכם.
בברכה,
דליה וירצברג-רופא, יו"ר מל"מ – מתמודדים למען מתמודדים – MALAM – להשגת זכויות ולמאבק בסטיגמה וצביאל רופא – המייסד
מל"מ
}{    iaHR.PPD
מתמודדים למען מתמודדי הנפש בישראל – מל"מ
The Israeli Association for Human Rights of People with Psychosocial Disability
נ"ב: יופץ גם באמצעות מערכת דיוור mailchimp בקרב מאות איש מהתקשורת, הפוליטיקה והאקדמיה, וגם בקרב אנשים טובים מהשורה.
From: אורנה חתן
Sent: Wednesday, October 10, 2018 11:26 AM
Subject: מענה לפנייתך למשרדנו

מצ"ב מענה לפנייתך

שתי אמהות מספרות (לא מומלץ לקרוא לפני השינה)

קראו בהמשך עדות עדכנית של אמא מהמחלקה הסגורה
גהה – אתר הנופש והספא – יח"צ הזוי המשמש כבומרנג קראו בהמשך עדות עדכנית של אם שבנה אושפז במחלקה הסגורה בגהה

צפיית חובה לכל מי שלא איבד צלם אנוש. בעיקר פסיכיאטרים (כבר הכרתי כמה שנאחזים).
המלחמה שלנו לא שווה כלום בלי עדויות של נשים מופלאות, חזקות ואמיצות כמו האמא המסורה ברכה צבי.
בעדותה הנרגשת היא עומדת על רוב תחלויי המערכת (כולל היעדר זכות הבחירה במוסד והתקנה שעשו כדי למנוע שינוי כתובת במשרד הפנים).

המערכת הרבה יותר מטורפת מאיתנו אם היא מרשה לעצמה להתייחס כך לבני אדם.

בואו נתחיל מזה שתשלמו פי 3 לצוות הסיעודים, ותראו איך לפתע יגיע כוח אדם איכותי לטפל באנשינו. הדין הוא דיני נפשות, וסייסים אינם מתאימם לצרכינו!

Hilik Levkovitz המראיינת מספרת על מקרה קשה בבי"ח בניהולך אבל האמא מציינת לטובה את הטיפול אצלכם כחוויה מתקנת, שים לב מה שטעון שיפור.

ותודה למראיינת אלונה אלמן. זו באמת עבודת קודש. והעובדה שאת וברכה לא ברשימת חברותיי היא מחדל. שלחתי הצעות חברות לשתיכן, יקירותיי.

צוות זכויות אדם באשפוז פסיכיאטרי
ברכה צבי אלונה אלמן – Alona Elman

Tal Bergman Levy
Hilik Levkovitz

פרופ' יורם יובל – Professor Yoram Yovell

פסיכוזה: בין בדידות לקהילה
עוצמה – פורום ארצי של משפחות נפגעי נפש – ע"ר
משפחות בריאות הנפש
ארגון בזכות

גם אני תומך בזכויות פגועי נפש

פסיכיאטר- ד"ר פינקל-פסיכוגריאטר במרכז ואזור השרון Dr.Finkel B.
דר' פינקי פיינשטיין
Dr. Keidar Dotan דר דותן קידר
Gil Zalsman
Tsvi Fischel
Yaron Gilat
Dror Dolfin

מל"מ – מתמודדים למען מתמודדים (קבוצה פתוחה)
מתמודדים למען מתמודדים – MALAM – להשגת זכויות ולמאבק בסטיגמה

Moshe Bar Siman Tov

Shirley Portuguese
Shimon Burshtein
Ilana Kremer
Ido Lurie
רז אבן

‏1,877‏ צפיות

ברכה צבי תודה דליה, רק עכשיו אני נחשפת לפעילות המקודשת שלך יותר מאשמח להיות חלק פעיל כדי ליצור שינוי.

דליה וירצברג-רופא אבל את כבר חברה בקבוצה שלנו! נחשפת בלי לדעת שיש לזה קשר אליי. זה משמח אותי. העניין חשוב ולא מי שעומד מאחוריו. 🙂

מכתב של אמא 

אני אמא של בחור המתמודד עם מחלת נפש. ככזו, תפקידי לטפל בו. אך רוב הזמן אני נלחמת במערכת הבריאות עבורו, מגנה עליו מפני המערכת שאמורה לטפל בו. למעשה מצילה אותו מידם.

אתן מספר דוגמאות:

אשפוז במחלקת נוער בגהה, הועבר מהמחלקה הפתוחה למחלקת הסגורה, כי היה מבולבל. לא מסוכן, מבולבל. מעבר כזה הוא מהמאה ה- 21 למאה ה – 18! התייצבתי מיידית. לא הבין מדוע הוא שם, הושיט יד לטלפון, על כך נשלח לבידוד בחדר מרופד. נכנסתי איתו (בילוי ראשון ולא אחרון שלנו יחד ב"איזולציה"). החדר היה מרופד במזרונים ספוגי שתן והפרשות גוף נוספות. המחלקה כולה הסריחה, לא שופצה מיום הקמתה, תת תנאים ותת יחס. נלחמתי להוציא אותו מהבידוד ובהמשך להעבירו חזרה למחלקה הפתוחה המדהימה.

אשפוז במחלקה סגורה גהה למבוגרים. בעבר החביאו את חולי הנפש במרתפים מחוץ לעיר, היום מחביאים אותם במרתפים בתוך העיר. נכנס עם היפומאניה, תוך יומיים לא ידע מי ומה הוא. עשו עליו ניסויים רפואיים שכמעט הרגו אותו. ה-CPK שלו טיפס לשמיים, הועבר לבלינסון עם עירוי. האח הפסיכיאטרי שתפס אותו בכוח בשביל להחדיר את האירוע, שרט אותו בציפורן מטונפת,  קיבל זיהום, היד והזרוע התנפחו למימדים מפחידים. שוב בילינסון. ארבע פעמים הובהל בילינסון בגלל זיהומים שנגרמו בגהה. בילה לילות שלמים קשור, לא כי היה אלים, מעולם לא הפגין אלימות, כי היה חסר שקט והצוות רוצה שקט.

נמצא על ידינו בבקרים מטונף, עשה צרכים המכנסיים, טינופת שגרמה לזיהומים… חדר הבידוד עצמו מטונף מצרכים והפרשות שאנשים מרחו על הקירות ואף זרקו לתקרה… המחלקה במצב איום ונורא. העבירו אותו כל יום מיטה, גם כך היה מבולבל. אסירים בהסתכלות אושפזו באותה מחלקה. אוים על ידם, עד שכבר העדיף לישון בבידוד.

עזבתי את העבודה בשביל להיות שם ולשמור עליו. אך בערב סולקתי ובלילות היה קשור.  הוצאתי אותו לא מאוזן, כבר לא ידעתי מה המחלה ומה המחלקה…

בבילינסון שיתף פעולה כי שם התייחסו אליו כאל בן אדם, גם כשהיה פסיכוטי, ולא כאל חיה מסוכנת וחסרת נשמה. לקח לי חצי שנה להחזיר אותו לעצמו.

לא יכול לבחור היכן יתאשפז. שייך למרפאות חוץ ב-XX ולאשפוז בגהה. לעולם לא יחזור לגהה. לכן, כשאינו מרגיש טוב, מגיע למיון ב-XX דורשים ממנו ללכת לגהה. מסרב. אני מטפלת בו במקום. הבחור נוהג, יוצא, יוצר מוזיקה, אבל במשברים אין לו כתובת.

תרופות גינריות – בני רגיש והאשפוז בגהה היה בשל יציאה מיציבות שנגרמה מתרופה גינרית.  שנים אני מלקטת את התרופות המקוריות, מחפשת בערים רבות. אך כשהחלטתי להקשיב לרופאים ולנסות לתת לו את הגינרית "שאינה שונה", הגיב רע מאד. כיום אני פשוט קונה את המקורית באופן פרטי. 

כמה שמערכת הבריאות הכללית קורסת, מערכת הבריאות הנפשית כבר קרסה מזמן, אם אי פעם תפקדה, וגורמת להרבה יותר נזק מתועלת. אשמח להרחיב בפגישה.

היום, 14/10, האם הזאת ואני ניפגש לראשונה.

 

 

חווית הנטישה

hand
ציור יד אמו של המוזיקאי והיוצר לאונרד כהן משולבת בציור ידו לפני מותה, מעשה ידיו.

חברים יקרים,

האקטיביזם הוא מעשה די בודד, והקשיים בדרך הם עצומים. אתמודד עם כולם, מאמינה, ועדיין יש דברים מכאיבים:

מכתב לאקטיביסט א. (לצערי כבר יש שניים ששמם מתחיל באל"ף. אני פונה לוותיק, המשמעותי לי יותר, וכמותם יש עוד)

עשיתי לך משהו רע?
הפנית עורף ונטשת למרות ברכה מסוימת בעמלי כיו"ר מל"מ.
לא עשיתי כל רע – לא לך ולא לאף אדם אחר בעולם.
חיה את חיי ומנסה לעשות טוב.
ועדיין – מחנה מתנגדיי ואויביי גדל מיום ליום.
המדהים הם שכל מתנגדיי החדשים אינם נמנים עם מחנה האויב הטבעי אלא עם מי שנחשבו חבריי הקרובים ביותר (הכוונה: חברים לדרך ולמאבק).
אנשים חכמים שאני מעריכה את דעתם טוענים שמדובר בקנאה, צרות עין ותחרות.
העוינות מצד שותפי דרך שאינם מתמודדים מוסברת על ידם כחוסר יכולת לראות אדם מקבוצה מוחלשת הולך מתחזק, ובעיקר חששות מהתחזקות מל"מ על חשבונם (כאילו אין מקום לכולנו, והרי אנחנו בעלי העניין הישירים!)

לגביך, א' חברי הוותיק והיקר לי, כל זה לא הגיוני כלל.
הייתי בטוחה שאתה אדם
רציונלי.
חכם.
טוב-לב.
רציני.
מוזרה לי מאוד הפניית העורף הזאת מצדך באופן מיוחד, שלא באה על רקע כל קונפליקט בינינו. ההיפך, הידקנו קשר קודם לכן.

אחריך באה הנטישה הכואבת ביותר מצד מנטור מעבר לים שהתנהגותו כלפיי גבלה בהתעללות רגשית.
לא הבנתי מדוע התהפך עליי מרחוק, בזמן שהמנטור המקומי רק מחזק ומשבח (חוקר מדיניות בעל שם עולמי ומענטש בכל מובן אפשרי; חבר קרוב משנת 2005), ואז הבנתי שחבריו בארץ הרעילו את מוחו.
זהותם ידועה לי (נכון יותר זהותו של חבר מסוים).
כל כמה שניסיתי להרגיעו ולפייסו (מוזר שבכלל הייתי צריכה) בדברים כנועים ונמוכי רוח, ושלחתי תמונות משפחתיות (היינו חברים קרובים למעלה מ-20 שנה. הוא גם היה הפסיכיאטר שלי במסגרת ציבורית כשהיה מתמחה) כדי שנחזור למסלול החברי – כלום לא עזר.
הוא היה מלא זעם קדוש כלפיי ולא חדל מדברי תוכחה כלפיי עטופים בדברי מוסר גבוהים -גבוהים. גרם לי להרגיש כמו עבריינית. ביקש הסרה מרשימות תפוצה במייל. בסופו של דבר חתכתי, כי לא עמדתי בכאב שהסב לי.

ככה זה כשנכנסים לפוליטיקה?
גם אני לא אוהבת פוליטיקאים (למשל את ביבי, בנט ושות').
מהזווית שלי עכשיו, דווקא מתחילה לרחם עליהם.
שואלת את עצמי: האם שופכים את דמם מבוקר על ליל בצדק?
הם – בניגוד אליי – באמת הרוויחו ביושר את השנאה, אבל…
כמה מהשנאה כלפיהם היא באמת לגופו של עניין?
וכמה ממנה נובעת מיצרי לב אנוש?
(קראו את דוסטויבסקי, טולסטוי ותומאס מאן, למשל. זו הכשרה מצוינת להתמודדות זו)

יהיה בסדר. 🙏🏼😊🙋🏻‍

הנטישה הגדולה בחיי אירעה כשהייתי בת 10. אם שרדתי אותה, שום דבר לא ישבור אותי.

שבת שלום שתהיה לנו. 🌺🌾🌈

בזכות, המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, וגם נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תומכים ביוזמת ארגון מל"מ להקים ועדת חקירה ממלכתית לאשפוז בבריאות הנפש

ארגון מל"מ שמח וגאה לבשר על תמיכת ארגון בזכות, המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, וגם על תמיכת נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים ביוזמתנו להקים ועדת חקירה ממלכתית 

  לתשובה שהתקבלה היום מנציבות השוויון, נא ללחוץ כאן: תשובת נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות ליוזמתנו להקים ועדת חקירה ממלכתית לאשפוז בבריאות הנפש

ארגון בזכות תומך ביוזמת מלמ

מכתב התמיכה pdf של ארגון בזכות, המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, ביוזמת מל"מ להקים ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופטת בדימוס, גב' דליה דורנר, 5.9.18

 

מאמר דורשים ועדת חקירה ממלכתית הארץ 28.8.18
דורשים ועדת חקירה ממלכתית, "הארץ" 28.8.18

המאמר הנ"ל בקובץ pdf, "הארץ", 28.8.18

המאמר באתר "הארץ", 27.8.18

דורנר

היוזמה בערך הוויקיפדיה שלי

מודעה חשובה

קרן נויבך מראיינת אותי 18.8.18

מיטה באברבנאל
אברבנאל 2012

עזגדוש

היום יש אלטרנטיבות:

חלופות אשפוז זולות יותר, שהממסד חונק

חברי הכנסת וחברי הוועדה לענייני ביקורת המדינה,

אנשים ונשים יקרים ויקרות,

כולכם טרודים בעניינים רבים, אישיים וציבוריים, שחלקם קרובים ללבכם יותר מאחרים.

חרף זאת, אנא שמעו קול שוועתנו:

וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ… וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ

לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה' 
פירש רש"י אני ה' נאמן לשלם שכר ונאמן להיפרע, כלומר נאמן להעניש את מי שיעבור על הציווי!
הרמב"ם: "כל היכול להציל ולא הציל, עובר על לא תעמוד על דם רעך. 
הרמב"ם מציין שלקיום המצווה יכול אדם גם להזעיק אחרים שיצילו.
הרמב"ם קובע כי איסור זה הוא מן הלאווים החמורים, כי:
"כל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא".
וכמה קורבנות בנפש נגבו מאיתנו, מתמודדי הנפש, עד היום?
גם בגלל הסטיגמה הנוראה עלינו, אשר לה חלק הארי במצב האיום של שירותי הצלת הנפש,
המרתיעה אותנו מפני אשפוז, עד שהמצב מחריף מאוד או עד הקץ המר.

הושיעו.

גורלנו בידיכם!

זה בידיים שלכם!

היוזמה בוויקיפדיה (בערך על שמי)

ישראל היום

‏‏הסיפור שמאחורי היוזמה שלי להקמת ועדת חקירה ממלכתית (קובץ מתעדכן)

למה צריך ועדת חקירה ממלכתית?
http://bit.ly/2P5tD0C

בבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבב

עם מוטי אשכנזי ממפלגת צדק חברתי – רצים לבחירות הבאות

MALAM

מתמודדים למען מתמודדי הנפש בישראל

למען השגת זכויות, מאבק בסטיגמה וייצוג הולם בכל הגופים העוסקים בנו כי

Nothing About Us Without Us

דו"ח מבקר המדינה האחרון 2018 על מערך האשפוז הממשלתי

אנחנו ארגון מל"מ

מתמודדים למען מתמודדים

MALAM

רצים לבחירות הקרובות

תחת כנפיה של מפלגת צדק חברתי

במטרה להפוך ללשון מאזניים.

מפלגת צדק חברתי

בהובלת מוטי אשכנזי

Moti Ashkenazi

:הנה מכתבם החורת את יוזמתנו על הדגל

מכתב של מפלגת צדק חברתי בנושא ועדת חקירה למערך אשפוז בריאות הנפש

ועדת חקירה ממלכתית לאשפוז הפסיכיאטרי היא צו השעה!

הפקרת שירותי האשפוז בבריאות הנפש נובעת גם מדעות קדומות ומסטיגמה חברתית קשה ובלתי מוצדקת, שהיא למעשה נגע הפושה בכל שדרות החברה.

התנאים הקשים במוסדות – הן בשל תשתיות ירודות והן בשל יחסי אנוש ירודים – מרתיעים את מתמודדי הנפש מקבלת טיפול בזמן המתאים. אנשים אלה מגיעים בסופו של דבר לאשפוז במצב אקוטי שקשה לייצבו.

יש גם מקרים טראגיים הנגרמים עקב הצורך להימנע מאשפוז מטיל אימה, או אף במהלכו עקב מצב נפשי שאינו מטופל כהלכה.

גם מי שאינם זקוקים לאשפוז, חיים בפחד מהיום שבו יזדקקו לשירותי אשפוז, מה שמחמיר את מצבם בעת משברים.

ועדת חקירה ממלכתית תצביע על הכשלים השורשיים ארוכי השנים של מערכת בריאות הנפש בישראל, ותסייע לתיקונם ולהבראתה של מערכת זו.

השופטת בדימוס דליה דורנר נתנה את הסכמתה לעמוד בראש הוועדה;

חה"כ שלי יחימוביץ', יו"ר הוועדה לביקורת המדינה, תומכת במהלך!

נותר רק לשכנע את חברי הוועדה:

1.

זוהר מכלוף מיקי מהליכוד 02-6408194

mzohar@knesset.gov.il

2.

ביטן דוד מהליכוד 02-6408417

dbitan@KNESSET.GOV.IL

3.

בן-ארי מירב מכולנו 02-6408123

bmerav@KNESSET.GOV.IL

4.

נגוסה אברהם מהליכוד 02-6408699

aneguise@knesset.gov.il

5.

סמוטריץ בצלאל מהבית היהודי 02-6408375

bezalels@KNESSET.GOV.IL

6.

מרגי יעקב מש”ס 02-6408075

ymargi@KNESSET.GOV.IL

7.

מלינובסקי יוליה מישראל ביתנו 02-6408518

ymalinovsky@knesset.gov.il

8.

אלהרר קארין מיש עתיד 02-6408011

Kelharrar@knesset.gov.il

9.

אלחרומי סעיד מהרשימה המשותפת 02-6753333

selcharumy@knesset.gov.il

10.

בן-ראובן איל מהמחנה הציוני 02-6408062

beyal@KNESSET.GOV.IL

בהתחשב בכך שאדם אחד או בת אדם אחת מכל ארבעה יחוו משבר נפשי משמעותי במהלך חייהם ויזדקקו לשירותי בריאות הנפש בקהילה או באשפוז, ומסביבו או מסביבה קרובים ואוהבים הסובלים איתם יחד, ולאחר עשרות שנים של הפקרת מערכת בריאות הנפש, קיפוח והזנחה, אין מנוס מלהקים ועדת חקירה ממלכתית לבחינת האשפוז הפסיכיאטרי.

אנחנו בעמותת "התמודדות" (נוסדה ב-1992; נרשמה כעמותה ב-1994) ובארגון מל"מ (נוסד ב-2003, וכעת בהליכי רישום לעמותה) מיצינו את דרכי המאבק האחרות:

עתרנו לבג"צ פעמיים באותו הנושא – השתחררות מהכפייה האזורית למוסד אחד ויחיד והשוואת זכות הבחירה במסגרת האשפוז לזכות שלכם, כאשר אתם נזקקים לאשפוז בבית חולים כללי. הפסיקות השיגו שינויים קוסמטיים, אך הותירו את הבעיה היסודית על כנה.

הגשנו הצעת חוק (2014) באמצעות חה"כ דב חנין שתעלה שוב במושב הקרוב, ייצגנו את מתמודדי הנפש במועצות השונות (כשלוש שנים ישיבה במועצה הלאומית לבריאות הנפש ובמועצה לשיקום נכי בקהילה) ובישיבות כנסת רבות, כתיבה אינטנסיבית בבלוגים, בעיתונות המודפסת והדיגיטלית ובכתבי עת מדעיים. וכל העת – במקביל – פעילות אובססיבית למדי ברשתות החברתיות.

כל זה לקח לנו 26 שנה. נמשיך כמובן להיאבק בכל הכוח ולא נרפה, אך אין ספק לכל בר בי רב נטול אינטרסים זרים, כי אין מנוס מהקמת ועדת חקירה ממלכתית כלעיל. אנו מגובים בתמיכה עממית רחבה לצד תמיכה של גורמים מקצועיים רבים ואף גורמים פוליטיים. הדברים יתבהרו בקרוב. רק ועדת חקירה ממלכתית, שהיא בעלת סמכויות שיפוטיות, חיצונית ובלתי תלויה – יש לה סיכוי לטפל, ואולי אף לפתור, באופן שורשי ויסודי, את חולייה הרבים של מערכת בריאות הנפש המופקרת זה עשרות שנים.

רשמו כתובת דוא"ל לקבלת מיילים

הברכה (באנגלית!) Open Dialog בבאר יעקב

מהו דיאלוג פתוח?

OPEN DIALOGUE

OD הוא שיטה מוצלחת, מבוססת ראיות – מחקרי אורך עד 19 שנה – לטיפול באנשים עם בעיות פסיכו-סוציאליות חמורות. אמנם הפסיכיאטריה קוראת לבעיות האלה מחלות נפש, אבל אנחנו מעדיפים את עמדתו של הפסיכיאטר האמריקאי הדגול, התיאוריטקן הארי סטאק סאליבן (Harry Stack Sullivan; שייסד את הגישה הבינאישית ואת היבטיה הפסיכיאטריים של הפסיכואנליזה בטיפול בסכיזופרניה, שבה הפסיכיאטריה לא נוטה לטפל מעבר לשימוש בתרופות) שסבר כי הסכיזופרניה אינה ישות מחלתית כי אם הפרעת חיים קשה הממוקמת בקצה עקומת הנורמליות; אלא שכל כך התרגלנו לפתולוגיזציה של הבעיה, שקשה להשתחרר ממנה אף שעד היום לא נמצא שום ממצא קליני, מעבדתי, או של דימות וכו', שמעיד על פתולוגיה כלשהי

הדיאלוג הפתוח מבוסס על שיתוף פעולה של אנשי מקצוע, לקוחות ורשתות חברתיות טבעיות – טבעיות גם בניגוד לרשתו חברתיות דיגיטליות?

דיאלוג פתוח נולד בתחילת שנות ה-80 במרפאה פסיכיאטרית בפינלנד, והביא לתוצאות נהדרות בעבודה עם אנשים שעברו פסיכוזות.

הערכות חוזרות בעקבות הטיפול הראו כי למעלה מ-80% מהחולים נפטרו כליל מסימפטומים פסיכוטיים, כאשר רק שליש מהם קיבלו תרופות אנטי-פסיכוטיות לטווח ארוך.

בעשור האחרון התרחב הדיאלוג הפתוח הרבה מעבר לסקנדינביה, ועבודה המבוססת על עקרונות של דיאלוג פתוח פותחה על ידי מספר צוותים בבריטניה, ארה"ב, אוסטרליה, פולין ומדינות אחרות.

איך מתרגלים את השיטה?

החינוך השיטתי הבסיסי בדיאלוג הפתוח דומה לשלב הראשון בהכשרת צוות ההדרכה: ניסיון לקיים דיאלוג, שבאמצעותו רוכשים את הפילוסופיה של המודל, את העקרונות ואת כיווני הפעולה.

עם זאת, בולטת גם המעורבות של משתמשי השירות עצמם, הן ברמת האינטגרציה הקהילתית והן ברמת המעורבות המקצועית של עמיתים מומחים (כלומר, אנשים בעלי ניסיון מתוך ידע חווייתי אישי).

דגש רב מושם על ההבנה והלמידה של ערכי הפרקטיקה ויישומם בתהליך ההתאוששות מהמשבר.

לב השיטה הוא פיתוח תמיכה ללא גרימת טראומה נוספת.

המטפל מביא איתו תשומת לב מרוכזת, ואינו שומר על ריחוק רגשי. ההיפך. הוא עובד עם מלוא קשת רגשותיו.

מה מקבלים המשתתפים?

בוגרי ובוגרי הכשרה יוכלו להקל על הקמת רשת דיאלוגים פתוחים עם משפחות בסביבתן הטבעית, הם יוכלו לעבוד בצוות ובצמד. הם רשאים לגלות גמישות בשימוש בעקרונות הדיאלוג הפתוח וליישם באופן יצירתי בהקשרים שלהם.

למי זה מיועד?

ההכשרה נועדה להתאים לצורכיהם הן של צוותי הקהילה בתחום בריאות הנפש והן לעובדי מוסדות בריאות הנפש. התוכנית פתוחה לאנשים בעלי רקע שונה: עמיתים מומחים, עובדים סוציאליים, פסיכיאטרים, פסיכולוגים ואנשי צוותים סיעודיים.

הנה סרט תיעודי חשוב שממש מכניס אותך פנימה באמצעות החוויות של מייסדי השיטה:



מהו החזון 💡במקום להזרים כסף 🤑 למוסדות מחליאים?❌

                                                               בבקשה 📣

פרנקו בזאלייה היה פסיכיאטר איטלקי שהביא לסגירת בתי החולים הפסיכיאטריים הממשלתיים באיטליה לפני 40 שנה לטובת מודלים שונים בקהילה.
הוא חלוץ התפיסה המודרנית של בריאות הנפש, מנהיג ומחולל רפורמה בפסיכיאטריה האיטלקית.
הוא הגה ויזם את חוק 180 (או "חוק בזאלייה"), שהוביל לפירוקם ההדרגתי של בתי החולים הפסיכיאטריים הממשלתיים; 
החוק אסר למעשה על אשפוזים חדשים במוסדות האלה. 20 שנה אח"כ נסגר המוסד האחרון. החזון הושלם לפני 20 שנה.
בזאלייה היה הפסיכיאטר האיטלקי בעל ההשפעה הרבה ביותר במאה ה-20.

Screenshot 2018-05-24 07.58.16

האיש פעל הפוך מהאינטרסים שלו ושל חבריו. 
הוא היה אידאליסט.
מה הייתה החוויה המרכזית שהניעה אותו בחייו בתחום הזה?
הנה:

"בפעם הראשונה שנכנסתי לכלא הייתי סטודנט לרפואה. הייתי אנטי-פשיסט פעיל במאבק נגד הנאציזם ונכלאתי כתוצאה מכך. אני זוכר את המצבים הנוראים שבהם מצאתי את עצמי אז. ריח נורא, ריח המוות. התחושה הייתה כמו להיות באולם אנטומיה שבו גופות מנותחות. שלוש עשרה שנים אחרי שסיימתי את הלימודים הפכתי למנהל מוסד פסיכיאטרי, וכאשר נכנסתי לבניין בפעם הראשונה, הוא החזיר אותי מיד למלחמה ולכלא. לא היה ריח של צואה, אבל היה שם ריח סמלי של צואה. הייתי משוכנע שהמוסד הזה הוא אבסורד מוחלט, שכל תפקידו הוא לפרנס את הפסיכיאטרים שעבדו שם."

ובמקום אחר יש פירוט תחושותיו:

"בזאליה הבחין כי התגובה המקובלת לכל הסבל האנושי הזה הייתה התעללות פיזית, כותונות כפייה ("כותונת משוגעים"), כריות קרח, אמצעי ריסון (קשירות למיטה), בידוד, הזרקת אינסולין עד רמה של כניסה לשוק היפוגליקמי ובהמשך לתרדמת עמוקה או קלה – כל אלה לכאורה כדי להרגיע, אך למעשה כדי לזרוע אימה ולהשליט שקט ומשמעת בקרב החולים.

בזאלייה טען כי חלק גדול מהסטיגמה ומהדעות הקדומות נובע מתנאי האשפוז הקשים במוסדות, ושלא נשקפה מצד החולים סכנה אמיתית שאותה אמורים היו לחסום קירות בתי החולים. היא ייחס דיכוי למוסדות הפסיכיאטריים והשווה ביניהם לבין בתי כלא – הן מבחינת שלילת החירות וכפיית הטיפול והן משום שבשני המוסדות נהוגים כללי ענישה. החולים וגם הצוות משועבדים ברמות שונות לתהליכים אלה של מיסוד."

שימו לב למילים "תהליכים של מיסוד". המעבר לקהילה אינו עניין אופנתי. תהליכי מיסוד הם הרעה החולה העיקרית. 
קראו את ספרו המופתי של הסוציולוג ארווין גופמן: "על מאפייני המוסדות הטוטליים".

גופמן
אזל מהמלאי כי משום מה ראשי החוגים לפסיכיאטריה בארץ אינם רוכשים בסיטונות ובקביעות את חומר הלימוד הבסיסי והחיוני הזה לרופאים שבדרך. נכון, Hilik Levkovitz היקר?

החוקר גופמן התנדב בשנת 1955 לעבודה בבית החולים לחולי נפש "סנט אליזבת" בוושינגטון די.סי.

גופמן והראה כיצד אורח החיים במוסד הטוטלי מונע: 

  • את יכולת התנועה
  • את הבחירה והשליטה במרחב ובזמן 
  • את אורח החיים הנורמלי, שבו האדם "מבצע" את עצמו
  •  את הדרך שבה אדם מתחזק את זהותו
  • זהותו נמחקת עד הפרטים הגופניים האינטימיים. 
  • גבולות האני מותקפים והוא חווה השפלות שונות. 
  • האדם עובר פירוק-זהותי
  •  נישול תפקיד ונישול תפקוד
  • הוא מעוצב ומקודד לאובייקט. 
  • את האובייקט הזה קל להזין אל תוך מערכת ניהול המוסד.
  • החפצתו והפיכתו מסובייקט לאובייקט מאפשרות להתמודד עמו בצורה חלקה בפעולות שגרתיות.
  • מתי יקום פה הפסיכיאטר האידאליסט הראשון שינטוש את המבנה המוסדי המעוות ויפעל למען חזון ה"אל-מיסוד"?

הסבר למושג אַל-מִיסּוּד (באנגלית: Deinstitutionalization) זהו תהליך חברתי ושם כולל לשחרור אנשים עם מגבלה נפשית מן המוסדות הפסיכיאטריים, בהתאם לעיקרון לפיו יש להם הזכות לקבל טיפול כשהם חיים בקהילה, וללא הגבלת החופש שלהם.

ונכון שקם פסיכיאטר אחד כזה בארץ – Pesach Lichtenberg – וכבר כתבתי שהייתי רוצה לשכפל אותו בייצור תעשייתי, אותו ואת חזון סוטריה ישראל שייסד פה. הוא בהחלט עונה על ההגדרה הזאת, אבל זהו רק תנאי הכרחי. לא תנאי מספיק. 
למה לא מספיק?
כי האיש שאני חולמת עליו, איך שאני פוקחת עיניי בשבת כה נעימה 💐🌥️ צריך להיות גם רפורמטור ברמת המקרו.

בינתיים פה, בשלב הניאדרטלי הזה שבו נמצאת בריאות הנפש בישראל, גם לאור ניסיונתיהם ההרואיים של האידאליסטים לקדם את המערכת המאובנת ולייבא מחו"ל מודלים שונים של אשפוז בקהילה בווילות פרטיות (צריכים לקום לאלתר 200 כאלה לפחות! בכל יישוב!)

החבר'ה האלה, כמו יעל עדן ברוך מבית של תקוה בכרמיאל, עובדים במסירות נפש מתוך תחושת שליחות, וחלקם אף אינם מושכים שכר לעצמם בניסיון להוזיל עלויות, כי קופות החולים לא מממנות אותם כפי שהן מממנות את האשפוז הרגיל המגעיל, למרות שעלוותו של האחרון גבוהה בהרבה. 

בזמן הזה ממש יוצאות ממשרד הבריאות הודעות רשמיות כמו זו שבצילום מסך, שצילמה בחוש ספונטני פנטסטי קרובת משפחתי המופלאה May Greif.

מאי

אבל מה התברר? שההודעה יתומה. כולם התנערו ממנה. אמנם הקול הוא קול פורום המנהלים – השליטים הבלתי מעורערים של מבנה הכוח המערכתי – שגם אינם מוכנים להפריש שקל מתקציבם לטובת "הבתים המאזנים", אבל הידיים? של מי הידיים שבחשו ופרסמו את ההודעה הרשמית האומללה הזאת?

זאת אין איש יודע, כביכול. אין אף אחד שמוכן להסגיר את האמת: מי באמת עומד/ת מאחורי ההודעה האנכרוניסטית והנחשלת?

מכל מקום, הפניתי בקשה שתוצא לאלתר הודעת הבהרה מתקנת:

שלום רב, מנכ"ל משרד הבריאות, מר משה בר סימן טוב,

התחלחלנו והתאכזבנו לקרוא אתמול את הודעת משרד הבריאות, מצ"ב, בסיום תכנית טלוויזיה בערוץ 11, שהוקדשה לבתים המאזנים.
התקוות שאנו תולים בבתים המאזנים ושאיפותינו שהם יביאו לשיפור המצב זכו לסטירת לחי.
האם אכן הרגולציה – הקריטריונים להפעלת בתים מאזנים שעליהם טרח צוות מקצועי ממיטב כוחותיכם – נעשתה באופן חריג? לתקופת ניסיון בלבד? וכדי לצמצם את הסיכון לציבור מצד הבתים המאזנים?
הרי היוזמה להקמת ועדת החקירה קמה עקב התפקוד הלקוי של שירותי בריאות הנפש במערך האשפוז ובשל סכנות רבות שנשקפו לנו במסגרתו, ולצערנו מניסיוננו האישי והקולקטיבי נוכל להעיד שסכנות אלה נתקיימו בנו, והצלקות לא יימחו; אולם אין זה המקום לתאר את כל מוראות האשפוז הפסיכיאטרי בישראל כהווייתם.

נשמח מאוד לקבל את התייחסותך לדברים.
בברכה,

 דליה וירצברג-רופא, יו"ר מל"מ – מתמודדים למען מתמודדים – MALAM – להשגת זכויות ולמאבק בסטיגמה וצביאל רופא – המייסד

cropped-d79cd795d792d795-d797d793d7a91.png

    מל"מ  }{   iaHR.PPD

מתמודדים למען מתמודדי הנפש בישראל – מל"מ

The Israeli Association for Human Rights of People with Psychosocial Disability

רק לאחר 23 יום, כשהנזק כבר נעשה והוטמע,  הגיעה תשובת המנכ"ל כמצוות אנשים מלומדה.

סימן
לצערי, התשובה לא נמצאה מניחה את הדעת, ועניתי עליה כך:

תשובתי למשה

האם להתייאש? לוותר? להרים ידיים?
חס וחלילה. חובתנו להשתדל, לא להצליח.
ככה נמשיך למשוך בעול עד כלות ימינו או כלות כוחנו – מה שיבוא קודם.

ללא שקל מימון חיצוני בלתי תלוי. הכל משלמים מס שפתיים וקופצים את הידיים. חזק חזק. אנחנו ארגון שהוא "אשיות בלתי רצויה", אך אין ברירה אלא להעריך אותנו על העיקשות ועל ההתמדה.

מיגל דה סרוונטס, כאמור, מקווים לא לסיים כמו גיבור ספרך. בינתיים משתדלים גם ליהנות מהחיים. 

🤸‍♀️💃👩‍❤️‍💋‍👨👄🐦🐧🐋🦔🥝🥑🍎🥥🍿🥂🍰🍔🎇🏩🖼️👩‍🎤 ✍️🤝🤺
🦋🌹🌼🌷🍀🌿🍒🌾🎺🎻🎵🎸🎬😍🤡💘👑✊🏆👏🛒💟⌛🎁🚙🏔️🌤️🌈

יעל                                                יעל עדן ברוך, מייסדת ומנהלת בית של תקווה

 

Tal Bergman Levy
Hilik Levkovitz
פרופ' יורם יובל – Professor Yoram Yovell
פרופ' חיליק לבקוביץ , פסיכיאטר – Prof. Hilik Levkovitz
פסיכיאטר- ד"ר פינקל-פסיכוגריאטר במרכז ואזור השרון Dr.Finkel B.
Dr. Keidar Dotan דר דותן קידר
Gil Zalsman
Tsvi Fischel
Dror Dolfin
Yaron Gilat
פרופ' משה קוטלר

Shirley Portuguese
Shimon Burshtein
Ilana Kremer
אלכסנדר גרינשפון
Ido Lurie
רז אבן

 

ערב יום כיפור תשע"ט – בקשה מיוחדת

cropped-d795d7a2d793d7aa-d797d7a7d799d7a8d794-d79ed79ed79cd79bd7aad799d7aa.png
זה בידיים שלכם!

חברים וחברות יקרים ו-י-ק-ר-ו-ת,

בקשה מיוחדת 

רשימת דוא"ל של חברי הוועדה לביקורת המדינה בהמשך. יש גם טקסט מוכן כדי שיתקיים החזון של ארגון מל"מ בתמיכתה המלאה של יו"ר הוועדה לביקורת המדינה חה"כ שלי יחימוביץ'

(המחנה הציוני 02-6408458 shelly@knesset.gov.il syechimovich@knesset.gov.il)

מה המטרה?
להקים ועדת חקירה לנושא מערך האשפוז הפסיכיאטרי

(מיד אשכנע אתכם שמדובר בצו השעה כבר עשרות שנים ברציפות).

מה הבעיה?
צריך לשכנע את חברי הוועדה מהקואליציה לתמוך בכך (זה לא בדיוק באינטרס שלהם), שכן דרוש בהצבעה רוב של שני שליש.

יש להבהיר להם כי העניין חוצה מפלגות, אוניברסלי, יש משפחה שאין בה מישהו מכוחותינו?

כולל בני משפחה אנחנו יותר ממיליון איש בארץ, וזו הערכה צנועה כי אחד מארבעה יסבול במהלך חייו מבעיה נפשית קשה.

זה יכול לקרות למישהו שאתם אוהבים, ואל תגידו "לי זה לא יקרה".

אנא התגייסו כולכם למלאכת השכנוע של חברי הוועדה לביקורת המדינה.

<<תחילת טקסט – מוזמנים לכתוב טקסט מקורי או לערך ואריאציות על ההמשך>>
הדו"ח הקשה האחרון של מבקר המדינה על מערך האשפוז בבריאות הנפש אינו שונה מכל הדוחות הקודמים. בדוח זה נכתב בין היתר: "במהלך הביקורת נמצאו תנאי אשפוז הפוגעים באיכות חייהם של המטופלים עד כדי ביזוי ופגיעה בכבודם".
לפני שמונה שנים אמר סגן השר הרב יעקב ליצמן: "בתי החולים לחולי נפש מזעזעים; הייתי סוגר אותם". ואמר גם: "בתי החולים הפסיכיאטרים לא מתאימים למגורים של בעלי חיים"
לפני שמונה שנים אמר מנכ"ל משרד הבריאות דאז איתן חי-עם:
"המצב בבתי החולים בישראל מזכיר תקופות שחורות בחיים של עם ישראל. ערכתי ביקורים והזדעזעתי. החוק מאפשר לי לסגור בתי חולים אז אולי באמת צריך לסגור את כולם ובכך נזעזע את המדינה".

סגן השר ליצמן העיר כי הוא חושש שצעד כזה לא יהיה אפקטיבי. "הפחד שלי שאם נסגור, יבוא האוצר ויגיד יופי", ענה סגן השר.

היום מנכ"ל המשרד הוא איש האוצר לשעבר, שהשתתף בדיון ההוא ב-2010, והאשים את משרד הבריאות שלא העביר לידיו תוכנית אב כוללת.
היום, אחרי יותר משלוש שנים שהמתלונן ניצב בראש המשרד לצד יעקב ליצמן – עדיין אין תכנית אב כוללת.
מה כן יש? טלאי פה וטלאי שם כדי לסתום לנו את הפה. לעג לרש

קריאה קפדנית בדוח זה, כמו גם בדוח הוועדת לצמצום הקשירות ודו"חות **רבים** אחרים, תגלה שורה ארוכה של בעיות. והנה על קצה המזלג:

1. תקצוב חסר של המערכת;
2. צפיפות במחלקות האשפוז;
3. מחסור בכוח אדם בהכשרה מתאימה;
4. היעדר מערכת נפרדת למעורבים בהליך פלילי;
5. היעדר מענים קהילתיים למצבי משבר;
6. היעדר מענים קהילתיים לאנשים המצויים באשפוז ממושך;
7. חוויית אשפוז בלתי מותאמת לצורכי המטופל;
8. אינטגרציה חלקית בלבד בין בריאות הגוף לבריאות הנפש באשפוז;
9. תפקוד הוועדות הפסיכיאטריות
10. היעדר מנגנון פיקוח חיצוני.

מעט העמקתי/פירטתי:
א. סטיגמה חברתית קשה שגוררת דה-הומניזציה
ב. כוח מופרז שמשחית
ג. הקבוצה מתביישת לצעוק ולהוביל שינוי
ד. כוח אדם שחלקו מאופיין ברמה מקצועית נמוכה
ה. המבנה המוסדי הטוטלי שיש בו ביטול הפרט לצד היררכיה נוקשה
ו. רמת תשתיות ירודה שמתחזקת עליבות ומשפיעה גם על היחס: "במקום מגעיל היחס מגעיל"
ז. חוסר מעש ושעמום שיוצר קונפליקטים עם הצוות ובקרב המאושפזים
ח. צפיפות רבה שמולידה חיכוכים בין המאושפזים ובינם לבין הצוות
ט. שחיקה מקצועית שגוררת אובדן אמפתיה
עייפות החמלה – "Empathy and Compassion Fatigue"
י. היעדר חינוך עמוק והכשרה נאותה לצוותים
יא. אי הפרדת ההליך הפלילי;

עבריינים אלימים שזורעים פחד בקרב החולים "הרגילים", סוחטים אותם ויוצרים ומלבים את "מיתוס המסוכנות" שלנו. רוב רובם של העבריינים שמובאים לשבועיים "הסתכלות" נמצאים כשירים לדין; זה ניסיון להימלט מנשיאה באחריות למעשים ולחמוק מעונש.
והמטריד מכל:

יב. קשר שתיקה מצד הגורמים החיוביים, החוששים לצאת נגד הזרם כדי לא לאבד מקום עבודה ופרנסה.

כדי לחולל שינוי חברתי נחוצים שלושה תנאים:
1. הציבור מכיר בבעיה ♨️
2. יש חזון/מודל חלופי 🏫
3. מתגבש כוח פוליטי שיכול להוציא את הדברים אל הפועל. 💪

שני הראשונים הושגו במלואם.
מספר 1 הושג הודות לחלוצי התחום (חלקם יפורטו בהמשך), הודות לארגון בזכות, הודות לעיתונאי המסקר בנאמנות את הנושא הזה כבר רבע מאה רן רזניק
ובראש כולם הצדיקה העשויה ללא חת Keren Neubach ותוכניתה סדר יום עם קרן נויבך עם כל הצוות המדהים שלה, כולל התחקרניות Dana Asaraf Danit Shukron Yedidya
הודות למשפטנים מסורים Inbal Bar-On Daniel Raz @admit rozentzweig
הודות לד"ר שרון שלו, מומחית בינלאומית לעינויים, קשירה ובידוד שהגישה דו"ח על בי״ח שער מנשה, אשר ממצאיו קבעו חד משמעית כי מדובר בעינויים לפי הגדרות בינלאומיות.

מספר 2 הושג גם בזכות כל אלה לצד לבעלי חזון אמיצים כגון Pesach Lichtenberg סוטריה ישראל יעל עדן ברוך בית של תקווה, ועוד. החזון קיים למעשה בארה"ב מ-1970 ומופעל בשאר העולם יותר מ-40 שנה.

על מספר 3 כפי שאתם רואים עובדים באופן נמרץ בימים אלה. אמנם כרגע חה"כ אחד בלבד מסייע לנו, אבל כבר יש כמה הישגים:

1. נציגת מל"מ דיברה 8 דקות בדיון הוועדה לביקורת המדינה שהתקיים ב-16/7 השנה, ונייר העמדה של מל"מ עלה לאתר הכנסת (יובאו בתגובה למיטיבי לכת).

2. ב-29/7 – בסיום פגישה אישית שנמשכה יותר משעה – הביעה השופטת בדימוס גב' דליה דורנר את נכונותה לעמוד בראש ועדת החקירה.

3. חה"כ דב חנין Dov Khenin מטה שכם אחת עם מל"מ ולצדו הדוברת שלו Ella Yedaya ויש כמה דרכי פעולה לאחר שהכנסת תחזור לפעילות.

גם העוזר הפרלמטרי של שלי יחמוביץ' Ron Gilran התגלה כאיש רציני שאוהד את העניין. חה"כ יהודה גליק – Yehudah Glick מגלה רגישות רבה לנושא.

4. מכתב תמיכה מארגון בזכות, המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, המפרט בדיוק את הצורך הדוחק (יובא בתגובות).

5. ב-16/9 (בדיוק חודשיים לאחר הדיון בוועדה) – באירוע רב משתתפים – הבטיחה שלי יחימוביץ כי תתמוך בכל לב ביוזמתנו להקים ועדת חקירה ממלכתית, אם נצליח לשכנע את חברי הוועדה מהקואליציה לתמוך בכך, שכן דרוש בהצבעה רוב של שני שליש

אין מנוס מלפרמט ולאתחל תוכנה חדשה. החזון, כאמור קיים.

לסיכום, שוררת בציבור הסכמה רחבה שנחוצה מאוד תפיסה חדשה בתחום שירותי האשפוז בבריאות הנפש, תוך נכונות לעיון וכפירה במוסכמות המערכתיות והמקצועיות ולהציע מתווה חדש וכולל, תפיסתית ומעשית.

כנציגי ציבור חלש, מודר ומקופח, הסובל אני מפצירים בכם בכל לשון של בקשה להשיק יחד יוזמה שיש לה סיכוי לטפל, ואולי אף לפתור, באופן שורשי ויסודי, את חוליי המערכת הרבים.

<<סוף טקסט>>

תודות לחלוצים: ‏צביאל רופא‏, שולה בן-דעת אלפרוביץ', ארי ירדני, דליה וירצברג-רופא, Avi Oren, ‏איתן זיגלבאום‏ (‏‎Eitan Sigelbaum‎‏), Shira Alfiah Burstein, Ronen David, Renana Stanger Elran Roni Ben-Shir, Dekel Ziv, Ziv Dayan, Miki Resilevski Sharon Cohen Michal Bassan Rilli Willow ועוד ועוד ועוד

הודות להוגה וליזם, עובד סוציאלי במקצועו, Itay Kander איתי קנדר עו"ס

הקדשתי את עבודת התזה שלי לחזון הראוי בעיניי ובעיני רבים בישראל. כתבתי את העבודה אצל הסוציולוג בעל השם העולמי פרופ' משה צוקרמן (הציון 95).
במקום לפרסם את התזה בכתבי עת מדעיים יוקרתיים, בקרוב אעלה אותה לרשות הציבור לשימוש חופשי (מי שיעשה בה שימוש מתבקש כמובן מראש לתת רפרנס).
יפליא אתכם לדעת שהחזון הוא למעשה בן יותר מ-200 שנה?
כך החל התחום הזה לפני שאיבד כל צלם אנוש – שיא ביטול האדם קרה במלחמת העולם השנייה – וקיבל את צלמו בחזרה בשנות החמישים והשישים כשהשיא היה פועלו של הפסיכיאטר האיטלקי שפעל בניגוד לאינטרסים של עצמו וחבריו והעביר חוק שהוביל לסגירתם של כל בתי החולים הממשלתיים באיטליה לטובת מגוון שירותי קהילה ופתיחת מחלקות פסיכיאטריות בכל בתי החולים הכלליים.
עם זאת, מחל' פסיכ' בבי"ח כלליים – אינן פתרון הולם. "נועה" – שנקשרה 24 יום ברציפות – קרתה בשיבא; "היולדת באפלה" – שזכתה ב-5 מיליון שקל פיצויים – קרתה בהדסה, ועוד ועוד.

אז טדם-טדם 🥁 📣 קבלו את עשרת המופלאים (הלוואי שיתגלו ככאלה!) שאת לבם עלינו לכבוש.
מעכשיו אתם מפציצים אותם במכתבים מטלטלים הדורשים ועדת חקירה:

הדוא"ל של הנהלת הוועדה: vbikoret@knesset.gov.il

חברי הוועדה:

1. זוהר מכלוף מיקי מהליכוד 02-6408194 mzohar@knesset.gov.il

2. ביטן דוד מהליכוד (לא עסוק מדי עכשיו?) 02-6408417 dbitan@KNESSET.GOV.IL

3. בן-ארי מירב מכולנו 02-6408123 (העוזר יוסי גדמו איש חיובי; ביקש תזכורת אחרי הפגרה להעלות את הנושא בישיבות הכנסת) bmerav@KNESSET.GOV.IL

4. נגוסה אברהם מהליכוד 02-6408699 (מיילים נמחקים בלי שנקראו כלל. יודעת שזו אשמתו של העוזר אבל כתבתי לו בפומבי בפייסבוק ש"אנחנו והקהילה האתיופית חייבים לחבור יחד בברית אחת, ומאוד התאכזבנו". לא התקבלה כל תגובה) aneguise@knesset.gov.il

5. סמוטריץ בצלאל מהבית היהודי 02-6408375 😱 מעורר חלחלה. לעג בטוויטר למצעד הגאווה, וכתב משהו נורא: עוד מעט ייצאו חולי הנפש מבתי המשוגעים ויעשו מצעדים… עניתי לו בפומבי שכבר אירגנו שני מצעדים ב-2004 ו-2005 תחת הסלוגן אם תכירו אותי תשתגעו עליי, ושלחתי לו כתבות ותמונות… האמת שזה קצת מייאש. שנים רבות של חריש עמוק, ואלה הם נבחרי העם. יש סיכוי איתו בכלל?) bezalels@KNESSET.GOV.IL

6. מרגי יעקב מש”ס 02-6408075 ymargi@KNESSET.GOV.IL

7. מלינובסקי יוליה מישראל ביתנו 02-6408518 ymalinovsky@knesset.gov.il

8. אלהרר קארין מיש עתיד 02-6408011 (העוזרת ליאור. שיחת טלפון ארוכה מאוד, מיליון מיילים ווטסאפים. מסוככת בגופה ומגוננת נמרצות 🐎 על פרטיותה של הח"כ) Kelharrar@knesset.gov.il

9. אלחרומי סעיד מהרשימה המשותפת 02-6753333 selcharumy@knesset.gov.il

10. בן-ראובן איל מהמחנה הציוני 02-6408062 beyal@KNESSET.GOV.IL

האם תוכל/י לסייע לנו במשימת השכנוע?
ח"כ איתן כבל אמר ב-2010:

"לחולי הנפש אין לובי שיצעק את צעקתם, הם נזרקים לשוליים."

בואו נוכיח לכולם שיש "לובי" (בלי שקל תקציב) ויש מי שיצעק, ולא נסכים עוד שיזרקו אותנו לשוליים!

צו השעה – ועדת חקירה ממלכתית!

תודות אישיות מיוחדות:

הקליניקה לזכויות אדם באוניברסיטת תל אביב
https://law.tau.ac.il/Clinics/Human_Rights
מרדכי שני
Uri Aviram
Ofir Menchel
Neta Ziv

תודה מיוחדת למערכת דהמרקר TheMarker Online שהזניקה את "הקריירה" שלי ביוני השנה כשנכללתי ברשימת 20 נשים שמשפיעות על הרפואה בישראל. כמו כן, זכינו שמאבקנו סוקר בהרחבה בעיתון Haaretz הארץ ע"י עיתונאים ועורכים שונים, ובהם Ronny Linder. עוד תודה מיוחדת לעורך מדור הדעות Alon Idan וגם לשגרירנו ברומא (מזל טוב!) עורך מדור הדעות לשעבר, ד"ר Dror Eydar. בעצם גם לוויקיפד Zohar Drookman שלפני 5 או 6 שנים מסר לי את הדוא"ל של השופטת הנכבדה, שנכללה מאז ברשימת תפוצת מיילים – והתייצבה לצדנו.

והתודה הכי עמוקה לסופר Amos Oz עמוס עוז ששינה את חיי בשינוי מתגלגל שממשיך עד עצם ימים אלה. ספרו, "סיפור על אהבה וחושך", שבמרכזו חוויית ילדות מכוננת משותפת לשנינו, מימש עבורי במלואו את המושג ביבליותרפיה.

https://mailchi.mp/a4d977dc4afa/jo2djm71pi-96221

בלינק לעיל תקראו את סיפור המשפחה שלי: מה שהרס הוא מה שבנה; לביטול ערך האדם ולחובה להילחם בו יש בתוכי שורשים עמוקים (עמוקים מדי).

תודה רבה, שנה טובה וגמר חתימה טובה,
דליה וירצברג-רופא, יו"ר מל"מ – מתמודדים למען מתמודדים – MALAM – להשגת זכויות ולמאבק בסטיגמה ו ‏צביאל רופא‏‏ – המייסד

שהחיינו וקיימנו והגיענו ליום הזה

אני מאוהבת בחבורה הזאת – אחד-אחת.

לא "חולי נפש" אלא יפי נפש

מציגים תמונה מורכבת ולא מיופייפת

יפים, כנים ומרגשים

אחד מהם חבר מל"מ

אבל אני רוצה אצלנו את כוללללם שם.


 

כולם היו בנינו. הנה צביאל ב-1993

 

וגם אני ב-2012

ההתמקדות בקצה הקרחון מסווה את העיקר

בזכות
שאלתי את ‏צביאל רופא‏ מייסד תנועת מתמודדי הנפש בישראל ושותפי להובלת מתמודדים למען מתמודדים – MALAM – להשגת זכויות ולמאבק בסטיגמה מה דעתו על הסוגיה שבתמונה, והוא ענה כך:

"בכל העולם חוששים מפסיכיאטרים. הם בנו ברחבי העולם מוסדות אלימים המסוכנים לשלום יושביהם."
אגב, לפי כל המחקרים, חוץ ממקרים מסוימים של שילוב עם התמכרות לסמים ולאלכוהול, לא רק שמתמודדי נפש לא יותר מסוכנים, אלא הם אף מועדים פי 2.5 מאנשים אחרים ליפול קורבן לאלימות כשהם במצב פסיכוטי.

בניגוד לשיח הרווח של הציבור הבור, התקף פסיכוטי אינו התקף אמוק של זעם אלים, אלא מצב של בלבול, מחשבות שווא, הזיות וניתוק ברמה מסוימת (משתנה אצל כל אחד ואחד) מהמציאות, מה שהופך את האדם לחרד, סובל וחסר ישע. טרף קל.

אם בבית האח הגדול הטלוויזיוני הדיירים רוצים לאכול זה את זה ללא מלח, תארו להם מה עושה המבנה המוסדי ההיררכי, על פערי הכוח הבלתי נסבלים שבו, הצפיפות האיומה, התשתיות הרקובות, הניכור הרגשי, האוכל הדוחה, חוסר המעש, וניצול החולשה מצד אלה שהכוח השחית אותם. אתם תקבלו את המקום הכי חם בגיהנום.

אבל למה זה ככה? שאלתי את ‏צביאל. למה הם לא משתנים ואף מתעקשים על דרכיהם? הרי שופכים את דמם בתקשורת. הם זוכים לקיתונות של שופכין. בצדק כמובן, שכן הם רומסים אנשים וזכויות אדם. למה, שאלתי את אישי היקר, הם נאחזים בקרנות המזבח?

למה פרופ' אלכסנדר גרינשפון מנהל בי״ח שער מנשה סופג את זה (לפני כשבועיים הזמין אותנו לסיור אצלו. ענינו בנימוס שנצא זמן בקרוב. נשתדל למצוא. לא ממש דחוף). למה ד"ר Tal Bergman Levy, ראש אגף ברה"נ במשרד הבריאות התעקשה אחרי 24 יום של קשירה רצופה ש"נועה" מסוכנת ושעליה להישאר שם (רק בלחץ שופט שעמד לפסוק תקדים לא רצוי למערכת, הועברה "נועה" לבי"ח בבאר שבע, למחלקה חצי פתוחה, שבה לא נקשרה ולא פגעה באיש).

‏צביאל רופא‏ לא התקשה לענות. "כי הם פנאטיים לטפל", אמר לי, "יש להם דרכי טיפול שכוללות שיטה דינאמית לצד עיצוב התנהגות שמובילות לתוצאות, ומבחינתם מדובר בבסיס הפרופסיה ובהצדקת קיומה".

ואז המשיך:
"הסתדרות הרופאים לא משתפת פעולה עם איגוד הפסיכיאטריה בישראל רק בגלל קולגיאליות. ולא רק בגלל יחסי תן-קח עמוקים של שיתופי פעולה מסוגים שונים, החל בכנסים ועד חוות דעת משפטיות שבהן יד רוחצת יד, אלא בעיקר בגלל שבדיונים פנימיים בין הרופאים הם מסכימים ומקבלים את הרציונל הטיפולי של הפסיכיאטריה, וזכויות האדם אינם בראש מעייניהם."

דבריו של צביאל נשמעו לי הגיוניים בתכלית, בעיקר לאור ניסיונות הסרק החוזרים ונשנים שלנו במהלך 20 שנה לגייס תמיכה מצד רופאים לזכויות אדם. כן, אפילו הם! אפילו הפלג הקטן שנרתם להגנה על זכויות האדם (של הפלסטינאים. עבודה חשובה מאוד וראויה להערצה!) מתנער מהנושא הזה, שלא לדבר על עורכי דין אבירי זכויות אדם שממש דוחים בכל דרך אפשרית אפילו קריאת דוא"ל בנושא שאינו בתחום התמחותם ועיסוקם.

נכוןMichael Sfard? למה לא למחוק בשקט דואר לא מעניין? כולנו עושים זאת עשרות פעמים ביום. למה לפגוע בציפור הנפש של אקטיביסטים שהקדישו חייהם לכך, כפי שאתה מקדיש חייך לציפור הנפש שלך?

וצביאל המשיך:
הפסיכיאטריה מתוחכמת. הם הסכימו לוועדה לצמצום ההגבלות. יו"ר איגוד הפסיכיאטריה בישראל ד"ר Tsvi Fischel היה בין עמודי התווך שלה וקשר קשרים אישיים מלבבים בזכות מזגו הנלבב. הוא היה כוכב תקשורת בימים שבהן חגגו את ההמלצות המדהימות. בדי עמל רב הצלחתי להשתחל לתוכנית חשובה אחת לצדו של רן רזניק שדיבורו הקולח לא מותיר מקום רב ליושבת לצדו. אבל לא תנחשו מה קרה בבוקר התוכנית…

[דיגרסיה אנקדוטית]

בבוקר התוכנית התקשרו אליי מההפקה להודיע לי על שינוי קטן. כוכב התקשורת הבלתי נלאה הנ"ל, יו"ר האיגוד היום,  הוצנח גם על ראשי. "תודה שהודעתם לי", אמרתי, "קבלו ביטול. לא אבוא לקשט לכם את האולפן. אני לא מתמודדת מחמד" (זה היחס שקיבלתי בימים ההם מרוב גורמי השדה). לאחר דקות אחדות התקשרו שוב והודיעו כי השתתפותו בוטלה, ונהיה רק שניים, וכך אכן היה. זה קרה יותר משנה לפני שמערכת TheMarker Online (המגזין המודפס) כללה אותי ברשימת 20 נשים שמשפיעות על הרפואה בישראל. אולי היום לא היו מנסים בכלל.

אז שוב תודה לך, הכתבת Yael Belkin מדה-מרקר שבישרה לי על העניין. זה קרה ביוני השנה, והוביל אותי למקומות שלא העזתי לחלום עליהם. טפו-טפו, בלי עין הרע. רק חבל שהעבודה קשה ואינטנסיבית מדי; איש לא מוכן לתקצב את הפעילות של מל"מ – מתמודדים למען מתמודדים, וכבר אין לי זמן לפעילות האהובה עליי ביותר – בהייה. בלהט הקרבות גם שוכחת לשתות ולאכול.

[סוף הדיגרסיה]

היה ברור מראש, צביאל ממשיך להסביר לי, שהוועדה נועדה להוריד את גובה הלהבות, לשכך את זעמו של הציבור, ולזקוף את גווה של עמותת זכויות שלחמה בנחישות ובאומץ (לא בצחוק! ממש כך) וחגגה את התוצאות כאילו היה מדובר בניצחון מלחמת ששת הימים. אופוריה. היה ברור מראש שזה יהיה רק על הנייר. כמו הביריון השכונתי שמאיים "תחזיקו אותי", היה ברור שכל גורמי הממסד הרשמיים "יחזיקו חזק" את ההמלצות הפנטסטיות ויוציאו להן את המיץ עד שתישאר קליפה ריקה.

וכך הגענו לעצם הימים האלה: תחינה בפני מנכ"ל משרד הבריאות Moshe Bar Siman Tov שלא יסיר את המכשול האחרון בדרכם של הפסיכיאטריה המגובה היטב בהר"י מלהחזיר עטרה ליושנה ולמחוק את כל הישגי הוועדה כאילו לא הייתה.

אולי עכשיו קצת יותר ברור למה השופטת בדימוס דליה דורנר חייבת לעמוד בראש ועדת חקירה ממלכתית לבחינת המערך המופקר והקורס? לשמחתנו הרבה, ארגון בזכות שלחו מכתב תמיכה מעולה ומחזקים את ידינו, ידי ארגון מתמודדים למען מתמודדים – MALAM – להשגת זכויות ולמאבק בסטיגמה, לפעול למען משימה חשובה זאת.

המנטור הבכיר יותר שלי, פרופ' Uri Aviram הסביר לי: כדי לחולל שינוי חברתי דרושים שלושה תנאים: 1. הציבור מכיר בבעיה (יש!) 2. יש מודל/חזון חלופי (יש). 3. מתגבש כוח פוליטי שמאפשר להוציא לפועל (עובדים על זה!).

שלי יחימוביץ, ביום ראשון הקרוב את תדברי גם על "הפקרת מערכת בריאות הנפש" – זהו ציטוט מדברי התיאור של האירוע: הבריאות שלי: מפגש עם ח"כ שלי יחימוביץ' על תיקון מערכת הבריאות. אנחנו בארגון מל"מ, כמו רבים מהבכירים שעומדים מאחורינו, כמו כמיליון (הערכה צנועה) מתמודדי נפש ובני משפחותיהם (אחד מכל 4 יתמודד במהלך חייו עם בעיה נפשית רצינית) מחכים למוצא פיך.

אנחנו מקווים שתכריזי על כוונתך כיו"ר הוועדה לביקורת המדינה להוביל מהלך שבסופו תקום הוועדה. זה המנדט שלך! זו שעת כושר בלתי חוזרת. את תקבלי מקום של כבוד בדברי הימים. אולי לא כראש ממשלה, אלא כמתקנת חברתית. במקום בו אין אנשים, היי אישה! בדומה לשופטת דליה דורנר, שבעינינו היא דמות מופת, ועוד יסופר בעתיד מדוע הוחלט לפנות דווקא אליה ולא לאף שופט אחר. אין בינינו שום קשר בימים אלה, ואפילו היא לא יודעת מדוע פנינו אליה. ייתכן שהיא מנחשת.

לסיכום, כל מה שקרה בנושא הקשירות הוא כרוניקה של מוות ידוע מראש, ועולם כמנהגו נוהג.

צו השעה – ועדת חקירה ממלכתית!

בזכות, המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, הצטרף ליוזמת ארגון מל"מ

ארגון מל"מ שמח וגאה לבשר על תמיכת ארגון בזכות, המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, ביוזמה להקים ועדת חקירה ממלכתית לנושא האשפוז הפסיכיאטרי בראשות השופטת בדימוס, גב' דליה דורנר

  

ארגון בזכות תומך ביוזמת מלמ

מכתב התמיכה pdf של ארגון בזכות, המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, ביוזמת מל"מ להקים ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופטת בדימוס, גב' דליה דורנר, 5.9.18

מאמר דורשים ועדת חקירה ממלכתית הארץ 28.8.18
דורשים ועדת חקירה ממלכתית, "הארץ" 28.8.18

המאמר הנ"ל בקובץ pdf, "הארץ", 28.8.18

המאמר באתר "הארץ", 27.8.18

דורנר

היוזמה בערך הוויקיפדיה שלי

מודעה חשובה

קרן נויבך מראיינת אותי 18.8.18

מיטה באברבנאל
אברבנאל 2012

עזגדוש

היום יש אלטרנטיבות:

חלופות אשפוז זולות יותר, שהממסד חונק

חברי הכנסת וחברי הוועדה לענייני ביקורת המדינה,

אנשים ונשים יקרים ויקרות,

כולכם טרודים בעניינים רבים, אישיים וציבוריים, שחלקם קרובים ללבכם יותר מאחרים.

חרף זאת, אנא שמעו קול שוועתנו:

וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ… וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ

לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה' 
פירש רש"י אני ה' נאמן לשלם שכר ונאמן להיפרע, כלומר נאמן להעניש את מי שיעבור על הציווי!
הרמב"ם: "כל היכול להציל ולא הציל, עובר על לא תעמוד על דם רעך. 
הרמב"ם מציין שלקיום המצווה יכול אדם גם להזעיק אחרים שיצילו.
הרמב"ם קובע כי איסור זה הוא מן הלאווים החמורים, כי:
"כל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא".
וכמה קורבנות בנפש נגבו מאיתנו, מתמודדי הנפש, עד היום?
גם בגלל הסטיגמה הנוראה עלינו, אשר לה חלק הארי במצב האיום של שירותי הצלת הנפש,
המרתיעה אותנו מפני אשפוז, עד שהמצב מחריף מאוד או עד הקץ המר.

הושיעו.

גורלנו בידיכם!

זה בידיים שלכם!

היוזמה בוויקיפדיה (בערך על שמי)

ישראל היום

‏‏הסיפור שמאחורי היוזמה שלי להקמת ועדת חקירה ממלכתית (קובץ מתעדכן)

למה צריך ועדת חקירה ממלכתית?
http://bit.ly/2P5tD0C

בבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבב

בזכות, המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, הצטרף ליוזמת ארגון מל"מ

ארגון מל"מ שמח וגאה לבשר על תמיכת ארגון בזכות, המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, ביוזמה להקים ועדת חקירה ממלכתית לנושא האשפוז הפסיכיאטרי בראשות השופטת בדימוס, גב' דליה דורנר

  

ארגון בזכות תומך ביוזמת מלמ

מכתב התמיכה pdf של ארגון בזכות, המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, ביוזמת מל"מ להקים ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופטת בדימוס, גב' דליה דורנר, 5.9.18

מאמר דורשים ועדת חקירה ממלכתית הארץ 28.8.18
דורשים ועדת חקירה ממלכתית, "הארץ" 28.8.18

המאמר הנ"ל בקובץ pdf, "הארץ", 28.8.18

המאמר באתר "הארץ", 27.8.18

דורנר

היוזמה בערך הוויקיפדיה שלי

מודעה חשובה

קרן נויבך מראיינת אותי 18.8.18

מיטה באברבנאל
אברבנאל 2012

עזגדוש

היום יש אלטרנטיבות:

חלופות אשפוז זולות יותר, שהממסד חונק

חברי הכנסת וחברי הוועדה לענייני ביקורת המדינה,

אנשים ונשים יקרים ויקרות,

כולכם טרודים בעניינים רבים, אישיים וציבוריים, שחלקם קרובים ללבכם יותר מאחרים.

חרף זאת, אנא שמעו קול שוועתנו:

וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ… וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ

לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה' 
פירש רש"י אני ה' נאמן לשלם שכר ונאמן להיפרע, כלומר נאמן להעניש את מי שיעבור על הציווי!
הרמב"ם: "כל היכול להציל ולא הציל, עובר על לא תעמוד על דם רעך. 
הרמב"ם מציין שלקיום המצווה יכול אדם גם להזעיק אחרים שיצילו.
הרמב"ם קובע כי איסור זה הוא מן הלאווים החמורים, כי:
"כל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא".
וכמה קורבנות בנפש נגבו מאיתנו, מתמודדי הנפש, עד היום?
גם בגלל הסטיגמה הנוראה עלינו, אשר לה חלק הארי במצב האיום של שירותי הצלת הנפש,
המרתיעה אותנו מפני אשפוז, עד שהמצב מחריף מאוד או עד הקץ המר.

הושיעו.

גורלנו בידיכם!

זה בידיים שלכם!

היוזמה בוויקיפדיה (בערך על שמי)

ישראל היום

‏‏הסיפור שמאחורי היוזמה שלי להקמת ועדת חקירה ממלכתית (קובץ מתעדכן)

למה צריך ועדת חקירה ממלכתית?
http://bit.ly/2P5tD0C

בבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבב

בית של תקווה, ומי שגוזל מאיתנו תקווה

צפו בתוכנית טלוויזיה בערוץ 11 שהוקדשה לבית של תקוה. ביקרתי במקום והכרתי את המייסדת יעל עדן ברוך שהפכה לשותפה לדרך.

המקום נפלא והלב ענק. יעל אינה מושכת שכר עבור עצמה אלא רק מכסה הוצאות. כך כבר 8 חודשים – אישה משכמה ומעלה.
המחיר הגבוה שאנשים נאלצים לשלם על השהות בבתים המאזנים (יש 5 כאלה בארץ), מאחר שקופות החולים טרם החליטו לממן את השירות, הוא בלתי נסבל, ונובע מכך שמשרד הבריאות מכתיב שיהיו במקומות אלה 16 וחצי תקנים.

אלא שהרוח הנושבת ממשרד הבריאות נשמעת עוינת, כפי שניתן להיווכח בנקל מהודעה רשמית שהתפרסמה בתוכנית הנ"ל. הובהר בהודעה זו כי התקנות חוברו באופן *חריג* ל*תקופת ניסיון* כדי לצמצם את *הסיכון* הנשקף מהם לציבור.

מאי
סיכון לציבור? איזה חוסר מודעות עצמית! ראו מה קורה אצלם!
הנה http://bit.ly/2P5tD0C "כתב אישום חלקי מאוד" לקראת הקמת ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופטת בדימוס דליה דורנר (אמן!) אנא עזרו לנו לממש זאת.

אתמול, למחרת הפרסום, ביקשנו הבהרה לגבי ההודעה האומללה הזאת, אך עד רגע זה לא התקבלה.

אתם מוזמנים לצפות ולהפיץ את הבשורה הכללית של הבתים המאזנים – חלופות אשפוז.
הפסיכיאטרים נורא מתרגזים כשאומרים "חלופות אשפוז" וכופים את המינוח "בתים מאזנים", כדי שאיש לא התיימר חלילה להחליף אותם ואת שירותיהם הטובים.
אבל הפעם הם צודקים. לא מדובר בחלופות אשפוז. מדובר באשפוז ממש לכל דבר ועניין.
אנשים אוכלים וישנים שם, ושוהים במקום ברציפות במשך שבועות, עד שמצבם מתייצב, ואז כרגיל משתחררים לקהילה. סליחה. הם כבר בקהילה. אז עד שהם יוצאים מהקהילה אל הקהילה.

שמעו איך פסיכיאטר בכיר מאשר במו פיו – באמירה מפורשת – את כל מה שאני טוענת כבר כמה שנים, שהגוף החזק של פורום מנהלי בית החולים מחזיק בצוואר את משרד הבריאות, כל כמה שכולם יכחישו (מזל שיש דוקטורט שלם – של דליה גיא – שמדגים זאת באותו ובמופתים).
האיש, ד"ר Tsvi Fischel יו"ר האיגוד הפסיכיאטרי ומנהל מחלקה בית חולים גהה בניהולו של מנהל הריזורט Gil Zalsman שאינו טורח לענות למכתבים, כי כך אמר אצל קרן "עם מטופלים אני מדבר בחדר הטיפול שלי".

אגב, מצחיק עד היום פסיכיאטרים מציינים בנדיבותם שהם מדברים איתי כי יש להם כבוד למטופלים. מצחיקים. הם חיים באשליה שהם המטפלים שלי. בינתיים יש לי רק אחד: Yaron Gilat אחד שיש מה לדבר איתו מעבר למינוני תרופות. הוא אפילו קורא את לאקאן.

וזה מה שאמר הצבי, על במותיו אנחנו חללים:

"חייבים להבין: התקציב לבתים המאזנים לא יבוא מתקציב בתי החולים!"

ד"ר צבי פישל, האם השתגעת חלילה? מה פירוש לא יבוא? אז מאין יבוא?
האם החצרות הביזנטיות המיותרות שלכם ימשיכו למצוץ את לשד מחצית התקציב?

לא תיתנו אפילו ביס קטן, יא קמצנים!
לא תפרישו, כל בית חולים, אפילו חלקיק קטן מהתקציב ל-10 מיטות בית מאזן?
הרי זה הצ'אנס של חייכם לרכוש לגיטימציה, אם חפצי חיים אתם.

וכל זאת כשאנשים נמקים ומתייסרים אצלכם במחלקות, ונותרים עם טראומות לכל החיים, ולעיתים אף לוקים בפוסט-טראומה – לפי האבחנה שלכם!

יו"ר האיגוד הפסיכיאטרי, האם אתה רופא? האם נשבעת בשבועת היפוקרטס? האם אתה מכיר את ארבעת עקרונות האתיקה של ועדת בלמונט? צא ולמד: אוטונומיה; יעילות; רצון טוב (החליף את "ראשית, אל תגרום נזק" המיושן) וצדק חלוקתי של משאבים.

איפה אתם חיים? האם אתם באמת דינוזאורים? האם אתם מנותקים ממה שקורה בעולם? לא נראה לי. אתם פשוט מנותקים מהלב. אתם מנותקים לגמרי ממה שאתם קוראים: "טובתו של החולה".

כל פעם שאתם מצניעים פרטי מטופלים בנימוק הגנה על צנעת הפרט – אנחנו מגחכים במרירות.
כל פעם שאתם לא נותנים לנו לבחור מקום אשפוז בגלל *רצף טיפולי* (הוכחנו באמצעות מאות שאלונים שאינו קיים ממילא!) – אנחנו בוכים על הצביעות.

כששמעתי אותך אומר זאת, לא האמנתי למשמע אוזניי. האם הנתק כה מוחלט עד כדי כך שאתה אומר זאת בטלוויזיה בפה מלא וללא בושה?

נזכרתי בעתירה הראשונה לבג"צ על הזכות לבחור מקום אשפוז. היינו משוכנעים שהמדינה תענה: "אחרי הרפורמה יהיה בסדר", כמיטב המסורת הישראלית.
אלא שהם ענו בכתב ובמפורש: "גם לאחר העברת האחריות הביטוחית לקופות החולים הסדר האזוריות יישאר על כנו."
זוכרת שנשמטה לי הלסת וחשבתי: "גם את התקווה הקטנה שהרפורמה תביא איתה שינוי במצב – גם אותה אתם שודדים מאיתנו?!" אתם רציתם שנבין שאבוד לנו, וזאת בלי בושה וללא הצנעת העוול הנורא של שלילת זכות זו אך ורק ממתמודדי הנפש!

(אגב, תמיד אדם יכול לבחור מראש כשהוא צלול באמצעות טופס "הוראה מקדימה" כמו בחו"ל – עדיפות ראשונה, שנייה, שלישית וכו')

יש אנשים שפוחדים בצדק מבית החולים, שבו נכפה עליהם להתאשפז, לא פחות ממה שהם פוחדים מהתקף פסיכוטי שיש בו מצוקה קשה, חרדה ובלבול.

פצע
ידו של אדם באחד הריזורטים שבהם אין כל סיכון למטופלים (הכתבה המלאה ב-ynet)

WhatsApp Image 2017-12-21 at 22.57.48
אני יושבת על מיטה בבית של תקווה

Reuven Ruvi Rivlin – ראובן רובי ריבלין
דליה דורנר
Moti Ashkenazi
משרד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור
Keren Neubach
סדר יום עם קרן נויבך
Alon Idan
Aluf Benn
Dror Eydar
Meirav Arlosoroff
Ronny Linder
Tal Bergman Levy
Moshe Bar Siman Tov
Hilik Levkovitz
צביאל רופא
סוטריה ישראל
משפחות בריאות הנפש
קהילת בריאות הנפש – ממ"נ
עוצמה – פורום ארצי של משפחות נפגעי נפש – ע"ר
ארגון בזכות
משרד הבריאות
Eyal Basson

למה צריך ועדת חקירה ממלכתית? כתב אישום חלקי


cropped-d79cd795d792d795-d797d793d7a91.png

פצע

טירת הכרמל

 

עצומה

אין טיפול

עדיין שואלים למה צריך ועדת חקירה ממלכתית?

את המצב הקשה הזה ניסינו לפתור באמצעות שני בג"צים – 2010 ו-2012. קיווינו שהשופטים יפסקו שגם לנו יש זכות לבחור בית חולים כמו לכל שאר החולים. עשינו טעות. משום מה היינו בטוחים שיש שופטים בירושלים. היינו תמימים ולא הבנו את הפער שבין צדק וחוק לבין מה שקורה בפועל.

כלפי חוץ דיברנו רק על זכויות אדם, אבל בפועל כולם הבינו שאנחנו רוצים ליצור תחרות בין בתי החולים, שכרגע ראשי הבקר מובטחים להם ללא כל תמריץ לשפר את המצב הקשה שתואר לעיל.

גם הצעת חוק לבחירת מקום האשפוז שיזמנו ב-2014 נפלה. בניגוד להבטחתה המפורשת ולסיכום בינינו לשרה לשעבר יעל גרמן, בתיווכו הנאמן של חה"כ דב חנין.

ההצעה נפלה כבר בוועדת שרים לענייני חקיקה, כי "השרה יעל גרמן לא תעשה שום דבר שלא על דעתו של הדרג המקצועי". כך אמרה לי בפירוש במילים אלה, בשיחת טלפון, יועצת השרה דאז, גב' אורית בוצר. התפלצתי, איזה עולם עקום!

התירוץ הרשמי להפרת הבטחתה של השרה דאז יעל גרמן לאשר את החוק היה נוהל חדש וערמומי שהחיל משרד הבריאות מ-1 בנובמבר.

הנוהל -"מצג מוכוון בג"צ" – מכריז בגאווה בסעיף הראשון כי אדם רשאי לבחור מקום אשפוז. כמה היינו מאושרים שקראנו זאת. הצרה היא שהסעיף הבא מפרט כי זכות זו תתאפשר בהגבלה אחת: בתנאי שהתפוסה בבית החולים אינה עולה על 95%.

הפער השגרתי שבין הדמות הציבורית לאמת, מעולם לא נענתה לבקשה להיפגש עמה

ד"ר גדי לובין ראש אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות התראיין לצדי ב"לונדון את קירשנבאום" במרס 2014, ואמר: "התפוסה הממוצעת בכל בתי החולים הפסיכיאטריים בארץ עולה על 100%. מאז באורח פלא נתוני הדיווחים הרשמיים יורדים אט אט, אך עדיין אינם נופלים מ-95% בממוצע. כלומר, זכות הבחירה היא אחיזת עיניים.

שר הבריאות שלנו בפועל עסוק בהרבה מאוד עניינים שונים ומשונים, עם מעורבות בעייתית בענייני המבורגרים, סוכר וטבק, אך אינו מצוי כלל בסוגיות מדיניות בתחום בריאות הנפש. ב-2010 זעק בקול גדול:

יצא לידי חובתו, ומצפונו נדם. אחרי שנה בלבד כבר גונן על עצמו כרגיל באמצעות פקיד מהדרג המקצועי:

במכתב לעיל: ליצמן – OUT; ד"ר איגור ברש – IN

כבוד הרב סגן השר יעקב ליצמן, שאינו מקבל מיילים בניגוד לחוק השורר, ואינו עונה לפניות טלפוניות ול-SMS שהוא מזמין להשאיר לו.

ב-2010 גם אמרת:

 "יש בתי חולים פסיכיאטריים שהמצב בהם הוא תת-אנושי".

צר לי להודיעך, הרב ליצמן,

גם התייחסותך לנושא, והתייחסות כלל צמרת המקצוע, וגם הר"י, ו-119 חברי הכנסת, שכבר עייפתי מלנסות לשווא לפרוץ את אטימותכם ואת חומות העוזרים הפרלמנטריים והיועצים המסוככים בגופם על גופכם וחירותכם – "משרתי הציבור"…

וגם רוב כלי התקשורת והרשתות החברתיות כגון טוויטר ועיתונאיו אטומי הלבבות, שבמקרה הטוב והנדיר ביותר מתחילים התכתבות, שואלים שאלה ונעלמים כלעומת שבאו – —

היחס של כולכם לנושא – או היעדר היחס ליתר דיוק – הוא תת-אנושי באותה המידה.

ואתם הנורמליים? אבוי.

הרב ליצמן,

וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ

לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'

פירש רש"י אני ה' נאמן לשלם שכר ונאמן להיפרע, כלומר נאמן להעניש את מי שיעבור על הציווי!

הרמב"ם: "כל היכול להציל ולא הציל, עובר על לא תעמוד על דם רעך. הרמב"ם מציין שלקיום המצווה יכול אדם גם להזעיק אחרים שיצילו.

הרמב"ם קובע כי איסור זה הוא מן הלאווים החמורים, משום "שכל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא".

וכמה קורבנות בנפש נגבו מאיתנו, מתמודדי הנפש, עד היום?

גם בגלל הסטיגמה הנוראה שלכם עלינו, אשר לה חלק הארי במצב האיום של שירותי הצלת הנפש, המרתיעה אותנו מפני אשפוז, עד שהמצב מחריף מאוד או עד הקץ המר.

כולל אבי ז"ל בני וירצברג, ניצול השואה ולוחם הפלמ"ח, שחיבר את הספר "מגיא ההריגה לשער הגיא", ששם קץ לנפשו בהיותי בת 10, לנגד עיניי, שעה לפני שבן דודו, המחנך הירושלמי הידוע דב וירצבורג ז"ל, בא במיוחד לבאר-שבע כדי לשכנעו להתאשפז. זמן קצר לאחר מכן ישבתי לצד אמי היקרה ז"ל כשהטיחה דברים קשים מאוד בפסיכיאטר שסימם אותו בתרופות דור 1968.

הרב ליצמן, דע לך כי פיקוח נפש דוחה את השבת – בבת עינך!

לסיכום, הצלחנו רק במישור ההסברתי בזכות כתיבה אינטנסיבית וראיונות בתקשורת.

חמש שנים אחרי הבג"צ הראשון גם ארגון "בזכות" הצטרף למאבק, ולצדם חלק קטן מהעיתונאים (קטן מדי!) בניצוחה של העיתונאית המעולה ביותר בישראל, קרן נויבך.

Screenshot 2017-12-12 10.48.28

אבל למעשה כשלנו. המאבק המשותף של צביאל ושלי במהלך 20 השנה אחרונות לא הביא לתוצאות משמעותיות. אמנם ההיבריס המקצועי של הפסיכיאטרים רוסן. הם קיבלו שיעור חשוב בצניעות. הם אפילו למדו לדקלם אמירות שהן בון-טון. האופוזיציה הפנימית בקרבם קיבלה רוח גבית. עדיין מאבקם של "בני האור בבני החושך" קשה מאוד. הם מעטים מול רבים. התפיסות הליברליות והחדשניות שלהם נתקלות בחומה בצורה של האסכולה הישנה. נכון, הזמן פועל לטובתנו. עוד 20 שנה כל הכוחות הפרוגרסיביים יגיעו לגדולה.

אבל אנחנו לא יכולים לחכות עוד 20 שנה עד שזה יקרה!

ועדת חקירה ממלכתית היא צו השעה!

היא תבנה את כל השדה מחדש

תשרש את הרעות החולות

תשרטט מערך מתוקן

תתווה פיתוח שירותים קהילתיים ותכניות לחינוך הציבור

היא תהווה מצע הכרחי לכוחות המקצועיים שיבואו

אנא עזרו לנו להקים ועד חקירה ממלכתית

כולם ירוויחו:

אנחנו נפסיק לחיות בפחד ובאימה ובסבל מיד אדם

file_0

המשפחות יסבלו פחות וינשמו מעט לרווחה

אנשי מקצוע מצוינים ינהרו למקצוע הדחוי

ומי יודע, אולי המזור יחלחל גם לחוליי החברה אחרים?

לנו כל זה ברור כשמש

מיטה באברבנאל
אברבנאל 2012

עוד מיטה מול העיניים
מעייני הישועה 2018

תקציר אירועים:

  1. בעקבות דיון בוועדת ביקורת המדינה בדוח המבקר על מערך האשפוז בבריאות הנפש, שבו דיברנו ארוכות, נפגשנו עם כבוד שופטת העליון בדימוס דליה דורנר בלשכתה בבית המשפט העליון. דורנר נתנה את הסכמתה העקרונית לעמוד בראשות ועדת חקירה ממלכתית על מצבו של מערך האשפוז בבריאות הנפש עקב הדוחות החמורים של מבקר המדינה במהלך השנים, שלא הניבו את השינויים הנחוצים.
  2. ב-7 באוגוסט 2018, בעקבות שליחת טופס תלונה רשמי למבקר המדינה על חוויות אישיות קשות מאשפוזים, הוחלט לאחר התייעצות משפטית להעביר את תלונתנו לידיו של מבקר המדינה עצמו.
  3. התקשרו אלינו מבית הנשיא ב-16/8 לאחר שביקשו את מס' הטלפון בעקבות מכתב שנשלח בדוא"ל שעות אחדות קודם לכן. הובטח לנו בשיחה שהנושא החשוב יועלה בישיבתם ושינסו לסייע. בירכו אותנו על שליחותנו.

מראי מקום:

· מאתר הכנסת נייר העמדה של מל"מ שנשלח לחברי ועדת ביקורת המדינה

· נייר העמדה שלנו ששכנע את חה"כ דב חנין להגיש הצעת חוק לבחירת מקום האשפוז, ינואר 2013. ההצעה[1] הונחה על שולחן הכנסת במרס 2014, ונפלה בנובמבר שנה זו בוועדת שרים לענייני חקיקה (8 חודשים תמימים של אשליה מתוקה).

· פנינו למנכ"ל משרד הבריאות ביוני 2016 (עד לאחרונה לא ידע מי אני בכלל, כפי שעלה בעימות אצל קרן נויבך), וקראו את תשובתו של מנהל המערך הקליני, ד"ר אהוד ססר, ואת תשובתנו לתשובתו.

· הראיון בנושא זה אצל קרן נויבך בתכנית "סדר יום", בתאגיד כאן.

· הפנייה לליצמן בוועדה לביקורת המדינה – נציגת ארגון מל"מ מדברת 6 דקות

(לא דווח באף כלי תקשורת בישראל; גם לא ב"ישראל היום" שדיווח על הדיון בהרחבה)

· "מצוקת ותנאי האשפוז הירודים בבתי החולים הפסיכיאטריים בהשתתפות סגן שר הבריאות הרב יעקב ליצמן", פרוטוקול ישיבת כנסת מ-2010.

· היוזמה להקמת ועדת חקירה ממלכתית – ההשתלשלות מאחורי הקלעים/ הסיפור הרשמי מלווה בחוויות אישיות, עיתונות עצמאית/עצמית בלית ברירה

סרוונטס היקר, מקווים לגמור יותר טוב מיציר דמיונך!

ותודה רבה לאישי היקר, צביאל רופא חלוץ מתמודדי הנפש (שהגה את הביטוי מתמודד נפש), על האהבה, על החזון, על הנחלת הייעוד והעברת הלפיד, על העוצמה הרוחנית והמוסרית ועל הליווי נאמן והנדיב בייעוץ חשוב מתמשך ובדאגה לכל צרכיי, כך שאוכל להקדיש לנושא את כל עתותיי.

היועץ היקר רון גילרן נתן רשות לקחת בחזרה את הפתק משולחן היו"ר

תמונת האתר
אתר ההיכרויות החינמי שהקמנו ב-2012 היו חתונות; מכתבי תודה, 2,370 חברים נכון להרגע

הרב, אנא הסט מבטך כי זה הדבר שעלול באמת לפגוע ברגשותיך!
ובמאמע לושן: ר' יעקב ליצמן, ביטע קיקט נישט וייל דאס איז א זאך וואס קען אייך באליידיקן


[1] הצעת החוק נוסחה בסיוע עו"ד נטע דגן, מהמרכז האקדמי למשפט ולעסקים בימים ההם.

 

מכתב גלוי לראשת השירות

ד"ר Tal Bergman Levy, ראש אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות, ראי תגובת משרד הבריאות מאתמול:

מאי

האם את הוצאת את התגובה הזאת? מה קורה פה?
משרד הבריאות פרסם באופן **חריג** ו*לתקופת ניסיון* את הרגולציה כדי לצמצם את **הסיכון** הנשקף לציבור מצד הבתים המאזנים.

טרם צפיתי בכתבה, אבל הצחקוק הנוירוטי שלי לא מפסיק.

מי שקרא עד כאן, ובעצם כל אדם מהשורה, מבין מי פה מסוכן באמת.

נ"ב: לאחר בירור ישיר: הבכירים מתנערים. ואם לא הרב ליצמן האדיש והמנותק, אין מנוס מלהסיק שאת נושא בריאות הנפש מובילות בימים אלה רוחות רפאים. האמת? הגיוני לגמרי. כך היה מאז ומתמיד.


פרטים על בתים מאזנים והתקנות שלפיהם הם מופעלים:
http://bit.ly/2wnJU9H

באדיבות עוצמה – פורום ארצי של משפחות נפגעי נפש – ע"ר

Reuven Ruvi Rivlin – ראובן רובי ריבלין
דליה דורנר
מועצת העיתונות
משרד הבריאות
משרד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור
שלי יחימוביץ
Ron Gilran
יעל עדן ברוך בית של תקוה
סוטריה ישראל Pesach Lichtenberg
מאניקר – המרכז הישראלי לטיפול בהפרעות במצב הרוח והתמכרויות
משפחות בריאות הנפש
ארגון בזכות
קהילת בריאות הנפש – ממ"נ
בית חולים מעייני הישועה
חנה יבלונקה
מתמודדים למען מתמודדים – MALAM – להשגת זכויות ולמאבק בסטיגמה

מחלקה פסיכיאטרית קסומה בישראל 2018

האם נגזר עלינו לראות מראות כאלה במוסדות הפסיכיאטריים?

אברבנאל

אברבנאל 2012 (מאז הידרדר עוד)

 

מקלחות בכפר שאול 2010

כפר שאול 2012 (מקווה ששופץ מאז)

 

זהו, שלא. זו אינה גזרת גורל. זו גישה של היעדר כבוד בסיסי לבני אדם כאילו היו מצורעים. גם מצורעים ראויים ליחס מעולה. הנה, אתמול קיבלתי הוכחה ניצחת שאפשר גם אחרת!

בשנה האחרונה צילמתי תמונות יפהפיות מבתים מאזנים – סוטריה ישראל ובית של תקוה של יעל עדן ברוך בכרמיאל.

מי היה מאמין שתמונות דומות אפשר לצלם גם בבית חולים?
מתברר שמחלקה פסיכיאטרית אינה בהכרח מה שהרגילו אותנו לראות ולחשוב.

אתמול ‏צביאל ואני ביקרנו בבי"ח הפרטי מעייני הישועה למגזר החרדי.
"כבוד האדם ואמונתו"…

צביאל בכניסה
מנהל את המקום הפסיכיאטר פרופ' ישראל שטראוס, וליוותה אותנו המנכ"לית החביבה ציפי בורנשטיין
סיירנו, התפעלנו, שמחנו, קינאנו, ולאחר מכן ניהלנו עם מארחינו שיחה מרתקת.

ישראל שטראוס

זוכרים שאמרתי שיש פסיכיאטר אחד שאני רוצה לשכפל? פסח ליכטנברג Pesach Lichtenberg מייסד סוטריה ובעל החזון בעקבות ההוגה לורן מושר Loren Mosher שהתחיל בכך כבר לפני כ-50 שנה בארה"ב, וכל כך הצליח עד שהגילדה הוציאה עליו חוזה והוא נאלץ להתפטר בגועל.
הנה מכתב ההתפטרות שלו:
https://narpa.org/reference/mosher

הבה נתפלל שגורלו של פסח שלנו יהיה טוב יותר משל מושר. 🙏

אז לא. לא הייתי רוצה לשכפל את פרופ' שטראוס כי הוא עדיין מוביל מבנה מוסדי ולא חלופת אשפוז, אבל יודעים מה? אם כבר מוסד אז רק ככה.

אמבטיה מרהיבה

אסלה
אסלה (מרסל דושאן מקנא)

המקום רחב ידיים ומטופח, וחדרי השירותים והמקלחות מרהיבים. האסלה יפה יותר מזו של מרסל דושאן.

גם פסח ויעל יודו שאין להם פתרון ל-100% של המקרים, וכנראה לא יקרה פה בקרוב המקרה האיטלקי של פרנקו בזאלייה.

ולכן, כל הפסיכיאטרים שמתאמצים להיראות ולהישמע נאורים ומלאי חמלה, הומניות ומוסר – נא לעמוד בתור אצל הדבר האמיתי – פרופ' ישראל שטראוס, ללמוד ממנו ולהעתיק את החומר:

בלי קשירות בכלל. בלי בידודים. היו חייבים לפי תקן לבנות חדר בידוד. הוא מיותם. ממראה חטוף (לא לטשתי עיניים) האנשים שם לא פחות פסיכוטים ומנותקים ממה שאני הייתי ב-1976, 1980, 1995 ו-1998. האמינו לי שאני יודעת לזהות זאת בקלות אחרי כל כך הרבה שנים.

פינת ישיבהפינת חמד

אין כמעט אשפוזים חוזרים. תהליך השיקום מתחיל ביום האשפוז הראשון. אדם לא נפלט החוצה לוואקום, אלא יוצא לעולם מוחזק היטב כשכל צרכיו מטופלים היטב בקהילה. הקוד האתי נפרד (נקווה שיתקבל על ידי האיגוד כקוד האתי הכללי). סטנדרטים של מצוינות.

חותם מצוינות

מטבח יפהפה

הבעיה הראשית היא הצורך לשקוד על חינוכו של הצוות שרגיל לעבוד בדרכים המקובלות.

אמרתי לפרופ' שטראוס: "רוצה מהפכה אמיתית ביכולת של הצוות להתאים את עצמו לסטנדרטים שלך? פשוט מאוד. תגדילו את שכרם. תשלשו אותו לפחות. כמו בהולנד. לפתע תקבלו כוח אדם איכותי, מיומן, מלא אהבת אדם. אתם משלמים להם פרוטות, ובהתאם – הרמה המקצועית. פה ושם בצוותים יש נשמות טהורות – ניסים אנושיים מבורכים – אבל הם היוצא מהכלל שמעיד על הכלל".

במיטה מול העיניים

אז אפילו לפני שצובעים קירות ומשפצים מחלקות, Moshe Bar Siman Tov מנכ"ל משרד הבריאות והשר בפועל, אנא הורה להגדיל משמעותית את שכר העבודה של הצוותים הסיעודיים!

עוד מיטה מול העיניים
כששוכבים במיטות בחדר המרווח נשקפות לנגד העיניים תמונות ענק של נופים יפהפיים. הפרופסור אמר שמהמחקר עולה כי התמונות היפות האלה מקצרות את משך האשפוז. הכי הגיוני בעולם.

זה חדר הכושר הנכון

פרופ' פסח ידידי היקר, ופרופ' ישראל ידידי החדש  – שניכם ממוצא אנגלו-סכסי, חובשי כיפות סרוגות, נעימי הליכות ועדינים ובעלי דיבור רך. אנשים צנועים.

אם זה פס ייצור, הביאוהו לכאן, ונדעהו נדבר גלויות, יש או אין, כי רומזים לנו שיש פסיכיאטרים אחרים. רופאים חדשים שיודעים, יודעים, יודעים; אז לה-למה לא? למה לא תביאו כמה, ללמד את הפסיכיאטרים היגעים שלנו? שכבר אנחנו עייפים מאוד, וכל הזמן מראים לנו בתמונות – שיש משהו אחר! אנחנו מרגישים שזה לא סתם.

דיאלוג אמיתי

ב-2012 ביקרתי בחריפות את דבריו של ד"ר יהודה ברוך, אז מנהל אברבנאל, שאמר לעיתונאי עמנואל רוזן: "בית חולים פסיכיאטרי הוא מקום רע בהגדרה. אני משתדל שבית החולים שלי יהיה הרע במיעוטו". בסרטון הבא אני מטיחה בו (מדקה 6:33): "ד"ר ברוך, בית החולים שלך הוא לא הרע במיעוטו אלא הרע במירעו.

כל הסטיגמה שבעולם מקופלת  במשפט הזה. ברגע שיבינו ששיגעון הוא לא דבר רע, אלא חלק מהספקטרום של החוויה האנושית, וצריך לקבל אותו ולגלות חמלה ואמפתיה – גם לגילויים היותר קשים של המצב, גם במקרה שהוא פועל באלימות (גם אני הייתי אז שבויה במיתוס. דליה) או מקלל. הוא לא רוצה להעליב מישהו. זו חוויה אינטרא-פסיכית, משהו מהנפש. בית חולים פסיכיאטרי לא אמור להיות מקום רע, זו לא גזירת גורל – זה עניין של גישה! אם זו הגישה של המנהל למוסד שהוא מנהל אז באמת המצב שלנו הוא בכי רע. חייבים לצאת מהגדרה של טוב, כי מהגדרה של רע לא נגיע לשום מקום".

כששמעתי את דבריו של פרופ' שטראוס בסרטון התדמית הבא של מעייני הישועה הבנתי לעומק עד כמה צדקתי בדבריי אז, אף שדיברתי רק מאינטואיציה, מהבטן, ולא היה לי אז שום מודל לנגד עיניי שיתמוך בגישה "המוזרה" שלי. אני מאושרת לגלות שמודל כזה קיים.


פרופ' ישראל שטראוס מפרט בהסבר קצר את השקפת עולמו המקצועית:

האין זה ברור שמי שרואה את הדברים כמו ד"ר יהודה ברור בציטוט לעיל, הוא מינהלן חסר לב (וגם כושל אינטלקטואלית),  שבהכרח ינהל רע מוסד גרוע, ואינו איש מידות בעל חזון הומני? והרי זו צריכה להיות דרישת הסף לכל מנהל מוסד מהסוג הזה. אז כל הצנונים, לכו הביתה. אינכם ראויים לטפל בנו. אינכם ראויים לנו.

אצל קרן נויבך – דורשים ועדת חקירה ממלכתית

מודעה חשובה

מאתר הכנסת – נייר העמדה הרשמי שלנו, המפרט את המצב הקשה ביותר של מערך האשפוז בבריאות הנפש:

http://fs.knesset.gov.il//20/Committees/20_cs_bg_504051.pdf

 

דורנר

מודעה

רובי ריבלין

ועדת חקירה ממלכתית

צרור תגובות למאמר הפסיכיאטר

הכאוס במחלקות הסגורות כובל את ידי הצוות שכובל אותנו, אז מה המסקנה

עזגדוש

זהב למר זהב המר

הפסיכיאטר עזגד גולד פרסם מאמר ב"הארץ", "כשחייבים לטפל בכפייה" (מוסף הארץ, 20.7.2018).

הוויכוח בנושא אשפוז בכפייה הוא לגיטימי, אך כתיבתו של גולד מלאה עיוותי תפיסה וסילופי מציאות ואף סטיגמטית במידה רבה. כשהכותב הוא פסיכיאטר הדברים חמורים שבעתיים. ליקטתי צרור תגובות למאמר זה.

להלן תגובותיהם של אורי אבירם, חוקר מדיניות ושירותים בבריאות הנפש, פרופסור אמריטוס לעבודה סוציאלית שעמד בראש המועצה הארצית לשיקום נכי הנפש בקהילה. חתן פרס סולד לרפואה והיגיינה ציבורית. בשנת 2015 קיבל פרס מפעל חיים על תרומתו לחקר המדיניות החברתית בישראל מארגון ESPANET – ישראל לחקר המדיניות החברתית;

טוני שחר דוקטור לפסיכולוגיה קלינית, רכש את השכלתו באוניברסיטת תל אביב, והתמחה בטיפול התנהגותי במכון לפסיכיאטריה שבבית החולים מודסלי בלונדון ובטיפול קוגניטיבי במרכז לטיפול קוגניטיבי שבאוניברסיטת פנסילבניה, ארה"ב;

אנשי זכויות האדם עו"ד דניאל רז ממונה ארצי על תחום אשפוז כפוי במשרד המשפטים ועו"ד שרון פרימור, היועצת המשפטית של ארגון בזכות;

עו"ד ענבל בר-און העוסקת במשפט המנהלי ובנקודות המפגש של האזרח הקטן עם הרשות או עם גופים עתירי כוח – יינתן לינק, כדי שתכירו את האתר החדש שלה;

ותגובת צביאל רופא וגם תגובתי שלי.

אורי אבירם

 טיפול בכפייה באנשים המתמודדים עם מחלות נפש

לקראת פרדיגמה מאוזנת

במאמרו של ד"ר עזגד גולד טוען המחבר כי "צמצום הכפייה בפסיכיאטריה, על צורותיה השונות, כרוך בפיתוח תשתיות…" וקורא ל"שינוי הפרדיגמה שבו סוגיית הכפייה בפסיכיאטריה תעבור בהדרגה מסטטוס משפטי לאתגר קליני".

אי אפשר שלא להסכים בדבר הצורך בהשקעה בתשתיות ובטיפוח כוח אדם מיומן לטיפול באנשים הסובלים ממחלות נפש, אולם ספק אם עצם תוספת המשאבים תביא לצמצום הכפייה הפסיכיאטרית. ההיסטוריה של הפסיכיאטריה (אשר המחבר נדרש לה לצורך טיעוניו), מלמדת אותנו כי צמצום הכפייה בפסיכיאטריה אינו תוצאה של השקעה במשאבים אלא הוא פועל יוצא של תחיקה והעדפות של מדיניות הלכה למעשה.

באשר לקריאתו של המחבר לשינוי הפרדיגמה: הוא טועה בתיאור המצב החוקי והפרקטיקה בשדה בפועל ושוגה בקריאתו להגברת כוחם ושיקול דעתם של הרופאים הפסיכיאטרים, צמצום התערבות של המשפטנים בנושאי האשפוז הכפוי ובעצם לחזק את המודל הרפואי.

מודל זה מתבסס על כך שהעילה לכפייה היא הצורך בטיפול (ולא הסכנה של האדם לעצמו או לאחרים), כי בידי הרופאים הפסיכיאטרים הידע המלא לקבוע מי זקוק להתערבות מקצועית ומה יקרה לאדם או לסביבתו אשר תמנע ממנו התערבות זו וכן האתיקה המקצועית לנהוג כהלכה מבחינה מוסרית ומקצועית ולהימנע לחלוטין מהתייחסות לשיקולים זרים.

אין לי ספק כי מרבית המטפלים מקפידים על התנהגות אתית וכי טובת האדם בראש דאגתם, אך יחד עם זה יש לעתים מצבים שביודעים או בלא יודעים אינטרסים זרים מתערבים בהתנהגותם המקצועית. זוהי תופעה אנושית הקיימת בתחומים שונים של פעילות אנושית ולכן יש צורך בפיקוח ובקרה.

יסכימו אתי העוסקים בנושא כי הידע בתחום המדובר מוגבל, מידת המהימנות והתקפות של האבחנה הפסיכיאטרית מוגבלת אף היא, הגדרת מסוכנות של האדם לעצמו או לסביבתו (הנדרשת בחוק לצורך כפיית אשפוז) נתונה לפירושים שונים ויכולת הניבוי שלה מוגבלת אף היא. סקירה היסטורית קצרה של אופנות של התערבויות פסיכיאטריות מלמדת אותנו בלא מעט מקרים עד כמה "המילה האחרונה המועדפת לטיפול" של היום הופכת ל"טעות של מחר". יעידו על כך אפילו מספר מקרים של פרסי נובל שאנשים זכו בגין פיתוח שיטות טיפול בתחום בריאות הנפש אשר לימים התבררו כמשגים חמורים וכתוצאה מכך נזנחו. זו דרכו של מדע ושל ההתפתחות של הידע (לא רק בתחום מדעי הנפש).

לאחרונה (16/7/18) אף התפרסמה כתבה ב"הארץ" על כי "ביהמ"ש מזהיר מפני אשפוז פסיכיאטרי כפוי באבחנה עמומה". בכתבה זו מדווח עידו אפרתי על פסיקה אשר קיבלה ערעור על החלטה קודמת של וועדה פסיכיאטרית אשר פסקה על אישורו של אשפוז כפוי ובצד הדיון בערעור "התקיים דיון עקרוני בתחום האפור של האשפוז הכפוי".

באשר לפרדיגמה הקיימת כיום בישראל בנושא האשפוז והטיפול בכפייה באנשים הסובלים ממחלות נפש: הקורא עלול להתרשם על סמך קריאת המאמר כי המודל הקיים בארץ הוא מודל משפטי המגביל בצורה חמורה את הפסיכיאטריה העוסקת בתחום, ולא היא. החוק שנחקק בארץ ב-1991 ואשר בא לתקן את החוק הישן לטיפול בחולי נפש שנחקק ב-1955, אמנם תיקן מספר נושאים הנוגעים לזכויות המאושפזים ולחירותם, אך יחד עם זה השאיר סמכות רבה בידי מקצוע הפסיכיאטריה ואף הרחיב בתחומים מסוימים את סמכויותיהם, לרבות האפשרות להורות על טיפול מרפאתי כפוי.

המחבר טועה אפוא בטענתו כי השיח המשפטי או המודל המשפטי שולט בנושא האשפוז הכפוי בישראל. החוק בנושא זה צריך לאזן בין זכויות הפרט וחירות האדם ובין מתן טיפול ואשפוז בכפיה. בהינתן המצב בו הידע, הגדרת הסכנה ואפשרות הניבוי של ההתערבות המקצועית מוגבלות, ראוי להבטיח ביקורת משפטית וערובות פרוצדורליות לאשפוז הכפוי ולכפיית טיפול.

ולבסוף, גילוי אישי. הקורא עלול לחשוב כי אני משפטן המייצג את הגישה המשפטית כנגד הפרדיגמה הרפואית-מקצועית. אינני משפטן ואני בא מתחום החרד למתן טיפול ראוי לאנשים הזקוקים לכך. אולם טיפול ראוי כולל גם שמירה על זכויות ורגישות לחירותו של האדם. אין לי ספק כי גם כותב המאמר מכיר לא מעט דוגמאות לשיטות מאוזנות של טיפול ואשפוז של אנשים הסובלים ממחלות נפש הממזגות מתן טיפול רפואי מקצועי ראוי תוך דאגה לזכויותיו ולחירותו של האדם.

טוני שחר

ברשימתו "כשחייבים לטפל בכפייה" (מוסף הארץ, 20.7) מנסה עזגד גולד להחזיר את כבודה האבוד של הפסיכיאטריה ושל העוסקים בה. אלא שבעשותו כן, הוא רק מעמיק את הביקורת וההסתייגות מהפרקטיקה הפסיכיאטרית. לאורך כל הרשימה מדבר גולד על "תחלואה פסיכיאטרית". כאילו באמת יש דבר כזה ואין להטיל ספק בכך. אלא שתומאס סאס, פסיכיאטר ממובילי האנטי-פסיכיאטריה, כבר הדגים בעשרות מכתביו, שמצוקה נפשית, אפילו קיצונית, אינה מחלה. אין לנו ידע תקף לגבי הפתופיזיולוגיה של הפרעות נפשיות, לא קיימות בדיקות מעבדה או הדמיות. סאס קובע, בצדק, שמחלה היא שיבוש בפעילות התקינה של מערכת בגוף האדם. זה לא חל על קשיים נפשיים, אפילו הקיצוניים שבהם.

הגישה הפטרונית והמתנשאת, שהיא מנת חלקם של לא מעט פסיכיאטרים, באה לידי ביטוי גם ברשימה. המטופלים הפסיכיאטריים מתוארים כחסרי תובנה לגבי מצבם, ולכן אי אפשר לסמוך על שיתוף הפעולה שלהם. מכאן גם ההצדקה לטיפול כפוי. אין בגישתו של עזגד גולד הרבה נאורות וקדמה. התנגדותם של המטופלים לטיפול ולאשפוז היא לדידו ביטוי נוסף למחלתם. אליה וקוץ בה. לא רק שאתה חולה, אלא שבמחלתך איבדת את הזכות להבעת עמדה לגבי הטיפול המוצע לך.

קיימים מודלים טיפוליים שבהם הגישה היא שונה. בבתים המאזנים דוגמת סוטריה (בישראל ובעולם הרחב) וגם במודל "הדיאלוג הפתוח", שמקורו בפינלנד, למטופל זכות שווה להבעת עמדתו והעדפותיו. גם אם הוא פסיכוטי. בתי סוטריה למיניהם ומיישמי גישת "הדיאלוג הפתוח", זוקפים לזכותם הצלחות טיפוליות מרשימות. זאת עם מינימום של שימוש בתרופות, ללא אישפוז ותוך שיתוף פעולה מלא עם המטופלים ומשפחותיהם. מסתבר שהדבר אפשרי, אבל בתנאי אחד – נטישת המודל הרפואי לטובת גישה פסיכו-סוציאלית שבמרכזה אמפתיה וכבוד. זה מה שחסר במרבית המסגרות הפסיכיאטריות והרפואיות בכלל.

ובאשר לאלימות, לרוב היא אינה תוצר של תחלואה נפשית, אלא תוצאה של אינטראקציה חסרת אמפתיה וכבוד. צודק גולד באומרו ש"אין מטפל שלמד רפואה או סיעוד כדי להגביל מטופלים". הבעיה אינה נעוצה באישיותם של העוסקים בבריאות הנפש, אלא בחינוך ובהכשרה שקיבלו.

עזגד גולד, בניסיונו ללמד סניגוריה על הקשירות וההגבלות טוען, שעדיפה הגבלה פיזית על "קשירה פרמקולוגית". ב-15 שנותי כמטפל בבית חולים פסיכיאטרי, לא ראיתי ולו מקרה אחד שבו הגבלה פיזית לא לוותה בהצפה פרמקולוגית.

השינוי שאני מדבר עליו, לא יושג באמצעים משפטיים. עזגד גולד צודק בהסתייגותו מהמשפטיזציה. אלא שכאשר מופרות זכויותיו של החולה (והאדם) ועל מנת להגן עליו, אין מנוס מפניה לעוסקים במשפטים.

לצערי רשימתו של גולד לא מקרבת אותנו למפנה הכל כך מיוחל. להבדיל, עבודתו של פרופ' פנחס ליכטנברג, פסיכיאטר מייסד ומנהל של סוטריה ישראל, עושה זאת, ובאופן מרשים.

רוברט וויטקר, בספרו Mad in America, מביא את סיפורו של מה שקרוי "הטיפול המוסרי" על ידי אנשי כת הקווייקרס. הכת הדתית של הקווייקרס פתחה, בתחילת המאה ה-19, מתקנים לטיפול ב"חולי נפש". דגש הושם על בנית בתים נעימים, מרווחים ויפים למראה. יופי ונוחות נחשבו לסגולות טיפוליות. עקרונות הטיפול היו: חמלה, כבוד ונועם. המטפלים נתבקשו להכיר היטב את המטופלים ולשמש עבורם מודל לחיקוי. הטיפול כלל שורה של פעילויות כמו גינון, קריאה, משחקים ופעילות לימודית. מטופלים שהתנהגותם הייתה בעייתית, הורחקו לפינה, אך לא מעבר לזה. למטופלים הייתה זכות לצאת מהמתקן הטיפולי, לבקר בעיר, להתערות ולחזור בזמנם החופשי. הם הורשו לאכול בסכינים ומזלות, ולפי הדיווח זה לא יצר בעיה משמעותית.

המעניין הוא, שהקווייקרים הקפידו לנהל רישום קפדני ואמין באשר לכניסות ולשחרור של מטופלים כולל תאור מדוקדק של המצב הנפשי בשעת הכניסה והיציאה. שיעור ההחלמה באותה עת היה סביב ה% 70 . כל זה לפני עידן הפסיכיאטריה המודרנית, האבחנות נוסח ה-DSM והתרופות.

דניאל רז

הסיוע המשפטי במשרד המשפטים מייצג כיום בכ–5,400 תיקים בשנה בהוראות אשפוז ברחבי הארץ והוא הגוף הגדול והמייצג בנושא זה. המאמר "מדוע חייבים לפעמים לאשפז מטופלים בכפייה" (מוסף "הארץ", 20.7) עוסק בתנאים הקשים של המחלקות הפסיכיאטריות שהופכים את השהות לכל אדם לבלתי נסבלת. האמירה נכונה אולם לצערי עיקר המאמר עוסק בתחושות הצוות הרפואי והסיעודי בהתמודדות במחלקות ולא בפגיעה הקשה באדם שנשללת חירותו בתנאים קשים במיוחד וכבודו כאדם נפגע קשות. למשל, אנשים נקשרים בבתי חולים שלא לצורך בשל מחסור בכוח אדם. 

העיסוק המשפטי והתקשורתי המבורך הוביל את משרד הבריאות לעסוק בשיפור המערכת ובחיפוש אחרי חלופות אשפוז ראויות, דבר שלא נעשה עשרות שנים, ולהוצאת דוחות של המשרד ומבקר המדינה על תפקוד בתי החולים הפסיכיאטריים. כל זה הוביל את קברניטי משרד הבריאות, בשיתוף אלה שמתמודדים עם המערכת וחוו אותה, הסיוע המשפטי וארגוני זכויות אדם, למצוא דרכים לשפר את המערכת. לסיום וכמאמרו של עזגד גולד, לו היו מקשיבים לג'ון נאש היו מבינים שאין צורך לאשפזו בכפייה שכן הוא חי היטב עם הדמות הווירטואלית שלו ולא היה מסוכן לעצמו או לאחרים באופן שהצדיק אשפוז כפוי וקשירה. 

שרון פרימור

את ההצדקה לאשפוז בכפייה שואב עזגד גולד ("חייבים לטפל בכפייה" מוסף הארץ, 20.7.18) מג'ון נאש, שאושפז בתחילת שנות השישים, על רקע מחשבות רדיפה קשות. אלא שהכותב שכח לציין שבין האמיתות חברתיות שהיו מקובלות באותה תקופה, נכללו גם האמונה שנשים אינן יכולות ללמוד בפרינסטון, שבה לימד, ושמרצים הומוסקסואלים הם מזיקים. תפיסות חברתיות השתנו, וכך גם הרפואה, אך בנוגע לאשפוז בכפייה.

מדי שנה, נשלחים בישראל יותר מ- 6,000 איש למחלקות סגורות בכפייה. מדובר בחוויה קשה, המכבידה שבעתיים על המצוקה או המשבר. תארו את חוסר האונים כשאתה מוצא בכוח מביתך; כשאתה מבין שאין ערך לרצונותיך. שאתה נתון בתנאים קשים של צפיפות וחוסר מעש; וכשמכפיפים אותך למשמעת – למרות שברוב המקרים לא עשית כל רע.

קל לפטור את הקושי המוסרי שבזניחת ערכי החירות והאוטונומיה, בטענה שמדובר באנשים מסוכנים. אלא שאלימות אינה הסיבה הרווחת לכפיית אשפוז. די בכך שפסיכיאטר גורס שקיים חשש לסיכון מצד האדם: לא רק אובדנות או אלימות, אלא גם הזנחה ופגיעה ברכוש – היום, מחר, מתי שהוא, כדי שיאשפזו בכפייה. ג' אושפזה בכוח כי זרקה את בגדיה מהחלון וצעקה; ד' אושפז כי לא הסכים להתרחץ; ק' אושפזה, כי טענה שהוריה רוצים להרע לה ובעטה בעציצים. עמימות וסטיגמות מובילות ליד קלה על הוראות האשפוז, והן אינן "המקלט האחרון", כשם שמציג גולד, אלא המפלט הקל. פתרון פשוט יותר מאשר לשכנע אדם לקבל את הטיפול או מאשר לשנות את האווירה והתנאים בבתי החולים כדי שאנשים לא יחששו להגיע.

במקרים מסויימים מצבים נפשיים אכן מובילים לסבל קשה. כמו הפסיכיאטר, גם אונקולוג מתוסכל כאשר חולה מסרב לטיפול. אלא שלפי חוק זכויות החולה, הוא אינו יכול לכפות את הטיפול על האדם אלא כשקיים סיכון בריאותי קיצוני, האדם אינו רציונאלי ומדובר בפרוצדורת חירום. אשפוז פסיכיאטרי כפוי, לעומת זאת, אינו טיפול מציל חיים ונמשך שבועות וחודשים. ככל שהמטופל ממתנגד, כך נקבע שהוא זקוק להמשך אשפוזו. זו הנחת המבוקש, המתעלמת מההשלכות השליליות של הפעלת כוח, ומכך שבני-אדם, באשר הם, סולדים מכפייה.

הזעקה הציבורית של העת האחרונה כנגד כפייה בפסיכיאטריה אינה בבחינת גחמה, אלא ביטוי לחדירת ערכי שוויון וחירות לתחום זנוח זה. היא לא באה רק מצד משפטנים או התקשורת, אלא בראש ובראשונה על ידי מתמודדים עם מוגבלות נפש. המשפט הבינלאומי קובע כיום שאשפוז כפוי יתכן רק במצבים בהם מותרת כפיית טיפול רפואי "רגיל". מדינות רבות, נאלצו לאחרונה לתקן את חוקיהן בהתאמה.

גם בישראל מתחייבת כיום חשיבת עומק ונכונות מצד פסיכיאטרים לוותר על כוחם ועל "נפלאות הכפייה". ג'ון נאש אינו זכור רק בשל מחלתו, אלא בשל הגדרתו, ששיווי המשקל הוא נקודה שבה השחקנים אינם מרגישים מחוייבים לשנות את האסטרטגיה שלהם. השנתיים האחרונות הוכיחו כי נקודת האיזון השתנתה והממסד הפסיכיאטרי, כשחקן מרכזי, מחוייב כעת לשנות את תפיסותיו ודרכיו ולבחור באסטרטגיה נטולת כוחנות.

ענבל בר-און

הזדמנות להכיר את הבלוג החדש:

http://www.ibolaw.co.il/?categoryId=132835&itemId=306773

 

צביאל רופא

כוונתכם רצויה אך מעשיכם אינם ראויים, ואני לא מדבר כרגע על הכפייה והבידוד אלא על הסיפורים שאתם מספרים לכולנו כבר עשרות שנים. סיפורים שרק מסבכים אתכם עוד ועוד. ככה זה כשמסתירים ולא אומרים לציבור אמת בלוויית תרוץ שדוף: "אין למקצוע ברירה אחרת".

נועה הייתה קשורה 24 יום – למה אינכם מודים בפה מלא כי כל מה שהיא עברה היה התערבויות אחת גדולה במסגרת טיפול שנועד לשנות אישיות באופן בלתי הפיך, להפוך אותה בלתי אלימה לעד? ובחדרי הבידוד בשער מנשה אתם עובדים על שינוי האישיות של המבודדים.

אתם מבקשים לעצב אישיות (כזו ששרויה בפיקסציה בשלב ינקותי) ולכן המקצוע אומר לכם שצריך לבודד במשך הרבה שנים ולהתפלל, וגם אז לא בטוח… ד"ר גולד, האם אתם מתביישים במשלח ידכם? ממה אתם בורחים על נפשכם כל הימים? לא מבינים שעם הזמן התדמית שלכם בציבור נעשית גרועה יותר ויותר? שאתם הולכים ומסתבכים ותדמיתכם הולכת ושוקעת מטה מטה? אתם דורשים מאיתנו שנהיה פתוחים וגלויים וכנים… ומה איתכם? איפה הדוגמה האישית שלכם?

אולי הגיע הזמן לפתוח באומץ הקלפים: שאתם לא סוהרים אלא מטפלים לעומק באישיות ומעצבים אותה? אני לא נגדכם, אולי כי אני קצת מבין איך אתם עובדים. אולי היה אפשר אפילו לחוש אליכם אמפתיה, לולא מקלט השו-שו שבו אתם מתחפרים ומתבצרים, ולולא העובדה שאתם פועלים ללא הסכמה מדעת וללא יידוע באשר לסכנות הטיפול.

ונכון, זה כלל לא קל לצאת לחלל העולם הקר והמנוכר מהבונקר החמים והאינטימי שלכם, אבל מה לעשות שהתנאים בו כבר הופכים לבלתי נסבלים גם עבורכם?

תתחילו לשקול ברצינות מה עדיף – לעבוד סגור או פתוח?

דליה וירצברג-רופא

שוב "מוכרים" אותנו כדי לשמר את מבנה הכוח הקורס.

פנינה מספר אחת"המחלקה (הסגורה) היא מקום שבו הם ימצאו מזור לנפשם עד יעבור זעם."

כן, הא? ביקום מקביל? או שיש לאיש הזיות קשות והפרעה חמורה בבוחן המציאות?

פנינה מספר שתיים"כמו ד"ר רוזן, גם אני חוויתי את נחת זרועו של אחד ממטופלי בעת שהיה במצב פסיכוטי חריף. הוא היה משוכנע שהבאתי לאשפוזו בכפייה במחלקה, כדי להשתלט על קצבת הנכות שלו. מתוך אמפתיה והבנה למצבו של המטופל לא דיווחתי מיידית על האירוע האלים, שלמזלי לא היה חמור במיוחד. בהמשך היום, לאחר שאותו מטופל תקף אדם נוסף, ננזפתי על שלא דיווחתי על האירוע, שכן אולי היה ניתן להגביל את המטופל, ובכך למנוע את התקיפה השנייה."

אם מטופל הגיע עד מצב שבו הוא הכה אותך כי חשב שאתה מנסה להשתלט על כספו, זה אומר שאתה מה זה גרוע בטכניקת דה-אסקלציה או סתם בגישה אנושית מפרקת אגרסיה. אנא צפה, צא ולמד מהפסיכיאטר הדגול ד"ר נייל מקלארן הראוי לתואר רופא:

https://youtu.be/d25iAYxSN74

פנינה מספר שלוש: "מי שחושב שבכוחו למצוא פתרון אחר למצבי קיצון נפשיים סוערים אלה, מוזמן להיכנס למחלקה הסגורה ולנסות את כוחו."

לא שזה בלתי אפשרי, אבל אכן קשה ביותר. באמת הגיע הזמן לשחרר את החולים מאימת המחלקות הסגורות. סוף סוף הוא רומז שלא בטובתו על לב הבעיה – האמת המושתקת.

(בלינק מובא מאמר של מייסד סוטריה פרופ' פסח ליכטנברג ב"הארץ":

להוציא את הלוקים בנפשם
מהמחלקה הסגורה

במקום לטפל באדם הלוקה בנפשו באווירה שלווה ובריאה, הוא מטופל במחלקה  פסיכיאטרית סגורה ומצבו מחמיר.

  הגיע הזמן למודל טיפול דיורי  9.12.2013 

וכאשר האיש מתחיל לומר אמת היא מתפרצת ומתירה באבחה אחת את קשר השתיקה, כמו אלכסנדר מוקדון את :הקשר הגורדי

"גם למטפלים יש נפש (להא! וואלה? גם בני תמותה? לא חצי אלוהים?) שעשויה להפעיל מנגנוני הגנה של ריחוק וניתוק רגשי מהעשייה הטיפולית על מנת לשרוד בכאוס היומיומי במחלקה. קהות חושים זו עשויה להתהוות כתוצר בלתי־הכרחי של העיסוק בבריאות הנפש, שנערם לאטו, משמרת אחר משמרת, במשך שנים, בגלל המציאות והתשתיות הדלות במחלקות הסגורות."

נו, היה כל כך קשה להודות? ואין מה לומר, כשאתה צודק, אתה צודק!

פנינה מספר ארבע בעניין הלוך הרוחות העכשווי:

"מדובר בהסטת המטוטלת לקוטב ההפוך, שתנותב בחזרה לקוטב השני בעת שינשבו רוחות אחרות בהינתן הטריגר המתאים (למשל, לאחר שחולה נפש יפגע בנערה ברחוב ולא "סתם" באיש צוות רפואי)."

כמה מחוכמים הסוגריים. ממש קשה לך לחכות ליום הזה? הא? ומה בדיוק עושים חבריך, הפחות מוסריים ממך, כדי לדחוף אנשים למצבים האלה, שישרתו את האג'נדה הפופולרית שלכם שמתרחשת, מה לעשות, רק לעתים נדירות כל כך?! לא כה נדירות אם מקשיבים למנטרות של הבוגרים שמציירים כך את כולנו. מתנצלת על הנימה הצינית, אבל אל תטעו בי, זו רק מרירות הלב על השימוש הנלוז בסטיגמה כלפינו. מרירות שהציפה מחדש לאור המשפט המוזהב לעיל של מר זהב המר כלענה. פעם הייתי חמודה ותמימה. התפכחתי.

ולקינוח הדבש"אשפוזו בכפייה של פרופ' ג'ון נאש בוודאי נחווה על ידו באופן רגעי כנקודת שפל נוראה, אך בדיעבד זאת הייתה תחילתו של תהליך שאיפשר לו לצמוח מחדש."

בהחלט תחילתו של תהליך, אלא שהוא נפתח במקרים רבים-רבים מדי בצורך להשתקם מהאשפוז עצמו. זו לא פראזה. מכירה אישית חברה שאובחנה קלינית בפוסט-טראומה ע"י פסיכיאטר ממרכז בריאות הנפש ברמת חן וגם באופן פרטי אחרי אשפוז של שבוע באברבנאל (אגב, הוצאה הוראת אשפוז כפוי שלא כדין. ראיתי את המסמכים במו עיניי. היא סירבה לעזוב את בית החולים שהתרגלה אליו ולהתאשפז במוסד האזורי – זה שמשייכים אותנו אליו כאילו היינו חפצים).

איך אינך רואה כל זאת, ד"ר עזגד גולד? אולי מה שאמרת כבר משפיע: "מפעילים מנגנוני הגנה של ריחוק וניתוק רגשי מהעשייה הטיפולית על מנת לשרוד בכאוס היומיומי במחלקה. קהות חושים זו עשויה להתהוות כתוצר בלתי־הכרחי של העיסוק בבריאות הנפש, שנערם לאטו, משמרת אחר משמרת, במשך שנים, בגלל המציאות והתשתיות הדלות במחלקות הסגורות."

אז למה למען השם להתעקש על שיטה רקובה כשיש כבר לא מעט אלטרנטיבות טובות יותר?

* טיפול בית
* מעונות יום שמונעים עד 50% מהאשפוזים
* בתים מאזנים מסוגים שונים
* שיטת דיאלוג פתוח

הכירו את המיזם הנפלא של עו"ס איתי קנדר

דיאלוג פתוח ישראל

קנדר

כתבה באתר פסיכולוגיה עברית של הפסיכולוג הקליני אדם לאוב

https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3724

דיאלוג פנימי עם דיאלוג פתוח: סיקור חוויתי של סדנת היכרות עם השיטה

פניתי לנשיא המדינה רובי ריבלין, וזו התשובה

פניתי לנשיא המדינה בטופס רשמי. ההליך לא היה פשוט לי, ומזל שאני עורכת במקצועי.  ראו כיצד התגלגל העניין; זה היה המכתב המקורי:

שלום רב לנשיא המדינה, מר רובי ריבלין היקר והרחום,

א. תקציר:

ב-16 ביולי 2018 דיברתי כ-8 דקות בישיבת הוועדה לביקורת המדינה שהוקדשה לדו"ח מבקר המדינה על מערך האשפוז בבריאות הנפש.

הנה הסרטון  8 דקות: https://youtu.be/_tKTAxNWXYw

ב-29 ביולי נפגשנו עם שופטת העליון בדימוס דליה דורנר, שנתנה את הסכמתה לעמוד בראשות ועדת חקירה ממלכתית לחקר מצבו של מערך האשפוז בבריאות הנפש.

ב-7 באוגוסט לאחר התייעצות משפטית העבירה גב' אפרת מאיר ממשרד מבקר המדינה את טופס תלונותינו לידי המבקר עצמו.

ב. שני מסמכי רקע:

1)  הפנייה לשופטת דורנר והסכמתה כנ"ל

http://bit.ly/2BgK5sY

2) מסמך עמדה שלנו שעלה לאתר הכנסת לאחר הדיון בדוח מבקר המדינה

http://fs.knesset.gov.il//20/Committees/20_cs_bg_504051.pdf

בכבוד רב ותודה מראש,
דליה וירצברג-רופא

מתמודדים למען מתמודדים – MALAM – להשגת זכויות ולמאבק בסטיגמה

מי אני?

https://he.wikipedia.org/wiki/דליה_וירצברג-רופא

יצאה הודעה שיש הגבלה של 500 תווים  – 2 הודעות טוויטר בערך. לאחר כמה ניסיונות מייגעים – כי סופרים גם את הרווחים! – הגעתי לתוצאה הרצויה:

נשיא המדינה מר ריבלין היקר

דיברתי בישיבת הוועדה לביקורת המדינה על דו"ח מבקר המדינה על מערך האשפוז בבריאות הנפש: https://youtu.be/_tKTAxNWXYw

נפגשנו עם שופטת העליון בדימוס דליה דורנר, שנתנה את הסכמתה לעמוד בראש ועדת חקירה ממלכתית בנושא: http://bit.ly/2BgK5sY

גב' אפרת מאיר ממשרד מבקר המדינה העבירה את תלונותינו לידי המבקר עצמו.

מצ"ב מסמך עמדה: http://fs.knesset.gov.il//20/Committees/20_cs_bg_504051.pdf

בכבוד רב,

https://he.wikipedia.org/wiki/דליה_וירצברג-רופא

הטקסט נדחה כי "הכיל תווים לא חוקיים"… אז הסרתי את כל הלינקים…

שלום רב לנשיא המדינה מר ריבלין היקר,

ב-16/7 דיברתי 8 דקות בישיבת הוועדה לביקורת המדינה על דו"ח מבקר המדינה על מערך האשפוז בבריאות הנפש.

ב-29/7 נפגשנו עם שופטת העליון בדימוס דליה דורנר, שנתנה את הסכמתה לעמוד בראש ועדת חקירה ממלכתית בנושא.

גב' אפרת מאיר ממשרד מבקר המדינה הודיעה לנו כי לאחר התייעצות משפטית העבירה את תלונותינו לידי המבקר עצמו.

אנא עזרתך…

בכבוד רב,

דליה וירצברג-רופא

ארגון מתמודדים למען מתמודדי הנפש בישראל

אנא ר' ויקיפדיה על שמי, שנדחה מאחר שהכיל תווים לא חוקיים.

נדחה שוב בגלל "טקסט לא תקין"… ניסיתי להוריד מספרים, כי אולי נדחה שדה נומרי…

שלום רב לנשיא המדינה מר ריבלין היקר,

 דיברתי שמונה דקות בישיבת הוועדה לביקורת המדינה על דוח מבקר המדינה על מערך האשפוז בבריאות הנפש.

לאחר שבוע נפגשנו עם שופטת העליון בדימוס דליה דורנר, שנתנה את הסכמתה לעמוד בראש ועדת חקירה ממלכתית בנושא.

גב' אפרת מאיר ממשרד מבקר המדינה הודיעה לנו כי לאחר התייעצות משפטית העבירה את תלונותינו לידי המבקר עצמו.

אנא עזרתך.

בכבוד רב,

דליה וירצברג-רופא

ארגון מתמודדים למען מתמודדי הנפש בישראל

אנא ר' ויקיפדיה על שמי, שנדחה מאחר שהכיל תווים לא חוקיים.

ושוב Enter………….

תודה! פרטיך נקלטו בהצלחה.

 רובי

יש!!! הצלחתי. עכשיו נותר רק להתפלל שירצה ושיוכל לסייע לנו.

רובי ריבלין

כפי שעיניכם רואות, התשובה מביתו של הנשיא היקר והאהוב הגיעה בו ביום. גם ביקשו מס' טלפון והתקשרו. הבטיחו להעלות את הנושא החשוב לדיון, ולחזור אליי עם ההחלטה. מחכה בכיליון עיניים ובציפייה. יש לי תחושה שהנשיא האנושי שלנו לא יאכזב אותנו.

חברי ועדת הביקורת היקרים: במקום שאין אנשים השתדל להיות איש, כי אישה אחת, השופטת בדימוס דליה דורנר – דמות מופת – נחלצה לעזרתנו. אנא מכם, הורו על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. לאור דוחות מבקר המדינה החמורים מאוד, עד כדי "ביזוי ופגיעה", זהו צו השעה!

cropped-d79cd795d792d795-d797d793d7a91.png

כבוד שופטת העליון בדימוס, גב' דליה דורנר, נעתרה לבקשתם של דליה וירצברג-רופא וצביאל רופא מארגון "מתמודדים למען מתמודדי הנפש בישראל" לעמוד בראשות ועדת חקירה ממלכתית לבחינת מצב בתי החולים בבריאות הנפש.

השופטת בדימוס דורנר עקבה אחר פעילותם המבורכת של השניים לאורך השנים, והביעה את נכונותה לעמוד בראש ועדת חקירה ממלכתית לבחינת מערך האשפוז בבריאות הנפש.

על פי דו"חות מבקר המדינה החמורים בנושא זה במהלך השנים – דיון בדו"ח האחרון נערך בכנסת במסגרת הוועדה לענייני ביקורת המדינה ביום ב' -16/7 – ועל פי מצב זכויות המתמודדים בשטח נראה כי זהו צו השעה, ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

דליה וירצברג-רופא וצביאל רופא ניסו לפתור את מצוקת האשפוז באמצעות שתי עתירות לבג"צ והצעת חוק בשנים שבין 2010 ל-2014.

עתירת בג"צ שלישית בסיוע פרו-בונו של משרד מנצ'ל-רון-ויינשטיין והצעת חוק מחודשת הוגשה באמצעות חה"כ דב חנין בימים אלה.

תודה מקרב לב לשופטת בדימוס, גב' דליה דורנר, על הירתמותה לנושא כאוב זה.

במשנה אבות ב ה נכתב:

ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ

ובמקום שאין אנשים, נמצאה אישה – דמות מופת – שאנשים רבים עשויים להיחלץ מהמצר בזכות פועלה גם בתחום הזה.

<!–


–>

 

 

List of Selected Publications

Virtzberg-Rofe', Dahlia and Rofe', Tzviel, Freedom of Choice of Hospital for Psychiatric Admissions: A First-Person and Advocacy Account from Israel.John Z. Sadler, W. M. Fulford, and Cornelius Werendly van StadenK.ed. The Oxford Handbook of Psychiatric Ethics, Volume 1.Oxford University Press,2015,Vol. 1,pp.128 – 130

Virtzberg-Rofe', Dahlia, Rofe', Tzviel and Rudnick, Abraham, Free Online Dating Site for People With Mental Illness, PSYCHIATRIC SERVICES, APA, September 2014 . Vol. 65 No. 9, p. 1178

Abraham Rudnick, Tzviel Rofè, Daliah Virtzberg-Rofè and Paolo Scotti, Supported Reporting of First Person Accounts: Assisting People Who Have Mental Health Challenges in Writing and Publishing Reports About Their Lived Experience, Schizophrenia Bulletin, Oxford University Press, August 2010, Volume 37, Issue 5Pp. 879-881

Rofe', Tzviel, Metaphorical Stories for Education About Mental Health Challenges and Stigma. Virtzberg-Rofe', Dahlia, ed., Schizophrenia Bulletin, Oxford University Press, May 2009, Volume 35, Issue 3, pp. 473-475.

Virtzberg-Rofe', Dahlia, Afraid to die tied to a bed, Haaretz, June 21, 2015

", Report (ed), Mars 2016

", A letter from Israel, Mad In America, January 4, 2018

", A Personal Perspective on the Development of the Survivors’ Movement in Israel, Mad in America, Mars ‏ 6 2018

In Press: Sharon Primor, Dahlia Virtzberg-Rofe’, Breaking the Restraints: The Story of Civil Society’s Struggle to Abolish Human Rights Violations in Israel’s Psychiatric System (As chapter in a book on mental health and international development by Routledge)

    Miscellaneous

On June 5, 2018 included in the list of 20 women who change Israeli medicine by TheMarker newspaper published by Haaretz

My family's story  2009

Nothing About Us Without

 

כבוד שופטת בית המשפט העליון בדימוס, גב' דליה דורנר, נתנה לנו את הסכמתה לעמוד בראש ועדת חקירה ממלכתית – לבחינת מערך האשפוז בבריאות הנפש – בעקבות הדיון ב-16/7 בדוח מבקר המדינה האחרון בעניין זה בוועדה לביקורת המדינה בראשות חה"כ שלי יחימוביץ'

אנא עזרו לנו. כולם ירוויחו – גם אנשי המקצוע.

דוגמה למכתב אחד מני רבים שנשלחו היום לגורמי מפתח בחברה הישראלית:

שלום מוטי גילת,

יוזמים הקמת ועדת חקירה ממלכתית, כי הגיעו מים עד נפש – תרתי משמע.

שלשום קיימנו פגישה בת יותר משעה עם כבוד השופטת בדימוס גב' דליה דורנר בלשכתה בעליון.

כבוד השופטת נתנה לנו את הסכמתה לעמוד בראש ועדה ממלכתית.

עזרו לנו לשכנע את חברי ועדת ביקורת המדינה למנות את הוועדה.

זהו צו השעה!

המצוקה איומה, והמחירים מרסקים משפחות.

מערך האשפוז הפסיכיאטרי רק מידרדר משנה לשנה, ועולם כמנהגו נוהג.

טלאי פה וטלאי שם לא מכסים על הריקבון.

כל דוח מבקר המדינה מזעזע מקודמו.

הסיפור שמקפל בתוכו את הסוד השמור ביותר במערכת.

נודה על כל עזרה למימוש הקמת הוועדה!

דליה וירצברג-רופא יו"ר ארגון מל"מ וצביאל רופא, נשיא ומייסד
מתמודדים למען מתמודדי הנפש בישראל
The Israeli Association for Human Rights of People with Psychosocial Disability

מל"מ }{ iaHR.PPD

Nothing About Us Without Us

ישראל היום

cropped-1017939-51.jpg
כבוד שופטת בית המשפט העליון בדימוס, גב' דליה דורנר


	

מנכ"ל משרד הבריאות ואני עברנו מפייסבוק לטוויטר כי תמיד כדאי להעביר את מרכז הכובד לקהילה

צביאל אהובי מסר פתק ליו"ר שלי יחימוביץ'

פתק

Nothing About Us Without Us

 

פסיכיאטר יקר, נקודה מהותית ביותר לסיכום התכתבותנו

 

ניסיון לתקף את דבריי לשר הבריאות בישיבת הכנסת, שעליהם נאמר כי הם מנותקים מהמציאות

(soft spot!)

 So Set My People Free 



שלום חיליק,

בהמשך אגיע לנקודה מהותית ביותר בהתכתבותנו, אך נדרש רקע לדברים. ביום שני האחרון, ב-16/7, בישיבת ועדת ביקורת המדינה שהוקדשה לדיון בדו"ח מבקר המדינה על מערך האשפוז בבתי החולים הממשלתיים לבריאות הנפש סיימתי את פנייתי הישירה לשר הבריאות יעקב ליצמן במילים האלה:

"ועכשיו לפתרון שאני מציעה… קראתי בדוח מבקר המדינה את הסיבות שהובילו לסגירה נווה שלווה; הפרמטרים – אחד-אחד. כל מה שקורה היום באברבנאל, לא פחות נורא! (חה"כ אילן גילאון מהנהן באישור).

סגרו את נווה שלווה כי הוא פרטי? ולא סוגרים את אברבנאל כי הוא ממשלתי?

אז אני אומרת בסדר… תתעלו את כל התקציב הענק הזה של בית החולים הזה ותעשו סוטריות, ריבונו של עולם. תעבירו אותנו בבת אחת מחשכת ימי הביניים לחזית העולם. "כי מציון תצא תורה"; "אור לגויים"…

תהיה אינתיפאדה בדרג המקצועי. הם חזקים מאוד. אבל אתה, אדוני שר הבריאות, עם כל הכבוד, אמור לנהל אותם, ולא הם אמור לנהל אותנו".

דבריי אלה לא צוטטו למחרת בכתבה ב"ישראל היום", עיתון שבו פרסמנו מאמר דעה ב-27/6 בעריכת דרור אידר. גם השתתפותי לא צוינה כלל. בכתבה הזאת צוטט הפסיכיאטר שישב לצדי ("אל תשבי פה; זה שמור לחברי כנסת!" אני מודה לך אמרתי לו והתיישבתי. וכשהסדרן ניסה להקים אותי, אמרתי בקול שקט אבל בתקיפות: "אתה יכול להזיז אותי מכאן רק באשפוז כפוי! יש כאן מישהו שיכול לדאוג לזה", והחוויתי בראשי לעברו של שכני הפסיכיאטר הכה מסור לזכות ה(י)שיבה של חברי הכנסת); צוטטו שתי עורכות דין שעוסקות בזכויות אדם; והוזכרו בכתבה העיתונאית קרן נויבך המופלאה ורן רזניק מחבר הכתבה.

רזניק כתב שם בעיתון: "אנשים לא נלחמים על זכויותיהם בגלל חשש להיות מזוהים עם הסטיגמה" רגע.. מה, אני אוויר? 🙂 העוזר הפרלמנטרי של שלי יחימוביץ', רון גילרן, התייצב לצדי חיש-קל לאחר שדיברתי ישירות למיקרופון ללא רשות דיבור (קרוב לשעה מתחילת הישיבה) ואמרתי:

"היו"ר שלי היקרה, נראה לך הגיוני שכולם פה מדברים עלינו, ולנו אין בכלל פתחון פה?"

רון שאל אותי: "מי את? איפה את עובדת?" מה כבר יכולתי להגיד? לא היה לי סיכוי. בהבזק של רגע החלטתי לבצע קמיקזה רגשי ולהגיד את הגרוע מכל, את הביטוי שאנחנו מתמודדי הנפש לגמרי סולדים ממנו: "אני חולת נפש!" התזתי במעין קריאת קרב, "ואתם לא נותנים לנו לדבר!"

רון אמר: "אני אדאג שתדברי". הוא הניח פתק על שולחנה של היו"ר שלי, ומיד היא פנתה אליי והעניקה לי את רשות הדיבור.

חיליק, ההתכתבות איתך הייתה מרתקת, ואני מודה לך מאוד על הניסיון לייצר בינינו דיאלוג. אלא שבשלב מסוים הבנתי לצערי, ואף כתבתי לך כך בגלוי, שאנחנו כשני קווים מקבילים שלא ייפגשו. אתה חולם להקים בית חולים חדש, הומני וברוח הזמן, ואילו אני צוטטתי ב-TheMarker לרגל בחירתי לאחת מ-20 נשים שמשנות את פני הרפואה הישראלית:

"עבר זמנם של בתי החולים הנפרדים להפרעות נפש".

חשבתי שאולי תהיה פרנקו בזאלייה הישראלי, וטעיתי.

חיליק, חשוב לי מאוד מאוד מאוד להתייחס למשפט אחד שכתבת לי, שהתייחס ישירות למשפט שלי לשר הבריאות: "תהיה אינתיפאדה בדרג המקצועי. הם חזקים מאוד. אבל אתה, אדוני שר הבריאות, עם כל הכבוד, אמור לנהל אותם, ולא הם אמור לנהל אותנו".

על כך כתבת לי:

"הדמיון על כוחם של המנהלים ועמדותיהם החזקות לכאורה והשפעתם במשרד הבריאות מנותקת מהמציאות."

מאחר שאתה בעצמך אחד המנהלים שבהם מדובר – מנהל המרכז לבריאות הנפש באר-יעקב-נס-ציונה, ולכן "אין הנחתום מעיד על עיסתו", וגם פסיכיאטר האמון היטב על אבחוני נתק מהמציאות ודמיונות, אני חוששת שדבריך נועדו לגרום לי לפקפק בבוחן המציאות שלי…

דע כי לעולם איני טוענת דבר לפני שאני מבססת אותו, או לפחות עושה ניסיון רציני לבססו.

בהדגשות צבע, אצטט את אחד המקורות להנחה זו, שעליה ביקשת לערער:

 

"חקר תהליך תכנון הרפורמה בבריאות הנפש בישראל

והניסיונות ליישומה, 1995–1998"

(ביה"ס למדעי המדינה, אוניברסיטת חיפה, 2004)

כך מתאר את המצב אורי אבירם (1991):

"סימן נוסף למעמדם הדומיננטי של בתי החולים לחולי הנפש במערכת הוא מעמדו של מנהל בית חולים לחולי נפש כבעל המשרה הבכירה ביותר בכל המערכת של בריאות הנפש. ידוע על סירובם של רבים ממנהלי בתי חולים לקבל לידיהם את ניהול המשרד הראשי של שירותי בריאות הנפש. זאת ועוד, מנהלי בתי חולים לחולי נפש שקיבלו על עצמם במועד כלשהו את משרת שירותי בריאות הנפש בישראל, בדרך כלל שמרו על תפקידם כמנהלי בתי חולים ויצאו לחופשה ללא תשלום לתקופת כהונתם כמנהלי המשרד הראשי… הדבר משפיע על הסיכויים לחולל שינויים דרסטיים (עמ' 99)

אבירם (1991) כתב כי העובדה שמנהלי בתי חולים פסיכיאטריים, שקיבלו על עצמם במועד כלשהו את משרת ראש שירותי בריאות הנפש שמרו על תפקידם כמנהלי בתי חולים ויצאו לחופשה ללא תשלום לתקופת כהונתם כמנהלים במשרד הבריאות – משפיעה על הסיכוי לחולל שינויים דרסטיים. מחקר זה מאושש באופן חד משמעי טענה זו. (עמ' 210)

"קבוצה אחת המתבלטת בתוך החלוקות השונות בעמדותיה המגובשות ובכוח הרב ובהשפעתה על מוקדי קבלת ההחלטות הייתה מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים. טיאנו, בעצמו מנהל המרכז לבריאות הנפש גהה, אמר כי "המצב כיום במדינת ישראל הוא שכל המשאבים, הכוחות האקדמיים, כוחות ההוראה, מעצבי ההחלטות וקובעי המדיניות – יושבים בבתי החולים, אשר רכשו עוצמות חסרות פרופורציה ביחס למקום שבתי חולים אמורים לתפוס במערכת בריאות הנפש בכל מדינה מתוקנת".

נוצר מעגל קסמים, שבו מנהלי בתי החולים הם בעלי עוצמה רבה המסוגלים למנוע את התפתחותו של הסקטור הקהילתי […] בהיותם העילית של המערכת ממלאים מנהלי בתי החולים תפקידים בכירים במשרד הבריאות – אם כראשי שירות בריאות הנפש, כחברי ועדות הרפורמה או כיועצים לשר ולמנכ"ל – ובתפקידיהם אלה הם מרגישים מחויבים לקבוצת ההתייחסות שלהם." (עמ' 216 ו-218)

פרופ' אלי שמיר, העומד בראש עמותת עוצמה – פורום ארצי של משפחות נפגעי נפש, ניסח בריאיון לצורך מחקר זה את הבעייתיות שבמצב בצורה פחות מעודנת: "מי קובע מבחינה מקצועית את מסלול הקידום המינהלי בבתי החולים? מנהלי בתי החולים. אז מי שיילך נגדם לא יקודם… מנהלי בתי החולים שולטים על משרד הבריאות. מעמד האחראי מאוד חלש. (הכוונה לראש השירות; דליה) השיטה בנויה להיות מושפעת מלחצים אישיים וסקטוריאליים" (עמ' 99–100)

בתמצית:
  1. מנהלי בתי החולים שולטים למעשה על משרד הבריאות.
  2. מעמדם הדומיננטי של בתי החולים לחולי הנפש במערכת נגזר ממעמדו של מנהל בית חולים לחולי נפש כבעל המשרה הבכירה ביותר בכל המערכת של בריאות הנפש.
  3. בהיותם העילית של המערכת ממלאים מנהלי בתי החולים תפקידים בכירים במשרד הבריאות – אם כראשי שירות בריאות הנפש, כחברי ועדות הרפורמה או כיועצים לשר ולמנכ"ל – ובתפקידיהם אלה הם מרגישים מחויבים לקבוצת ההתייחסות שלהם.
  4. מחקרה זה של דליה גיא מאושש באופן חד משמעי כי הדבר משפיע על הסיכויים לחולל שינויים דרסטיים.

מסקנה

במסגרת מבנה הכוח הנוכחי של שירותי בריאות הנפש אין כמעט סיכוי לחולל שינויים הכרחיים מנקודת ראותם של המתמודדים ושל בני משפחותיהם.

הגענו אל עברי פי פחת – המצוקה גדולה, והסבל רב, והמחירים בנפש בלתי נסבלים.

על כן הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, וזו בראשותה של כבוד שופטת העליון בדימוס, גב' דליה דורנר, היא צו השעה!

הציטוטים, התמצית והמסקנה הם פרי עבודה וקריאה מדוקדקת של הדוקטורט של דליה גיא

Work in progress
המעוניינים לעשות שימוש כלשהו בנ"ל נדרשים לאזכר את

שמירה

הם תמיד מדברים על האלימות שלנו, אבל האמת היא שאנחנו לא אלימים יותר מהאחרים, ובזמן ההתקף אנחנו פי שניים וחצי יותר מהאחרים מועדים ליפול קורבן לאלימות; לא לחולל אותה.

הם לעולם לא מדברים על האלימות מצדם. לאו דווקא הגלויה, זו שרובנו ראינו אותה במו עינינו, ולא נשכח לעולם. המושג מיקרו-אלימות או אלימות סימבולית שהגה הסוציולוג פייר בורדייה מתאר את ההשפלה והדיכוי שאינם מצטלמים. אלה מתבטאים בהיעדר יחס, באדישות, בהתעלמות, בתוקפנות כבושה או גלויה, בקור רגשי, בנישול מזכויות בסיסיות, בניכור וביחס מזלזל ומבזה.

כאשר חולה מתלוננת על הטרדה מינית מצד חולה אחר, והאחות הספונה לה בתחנת האחות אף אינה מרימה את עיניה מהניירת שמולה זו מיקרו-אלימות; כשאח מזרז קבוצת חולים לעבר חדר האוכל כאילו דפק בעדר בהמות – זו מיקרו-אלימות; כשאת משתרעת בלית ברירה על הרצפה המלוכלכת, הלומת תרופות, כי החדרים נעולים, והאחות ניצבת במלוא קומתה מעלייך וצורחת: "תפסיקי לעשות הצגות" – זו מיקרו-אלימות.

התנהגות כזאת, וחמורה מזו בהרבה, מקלפת מאנשים את צלם האנוש שלהם, כאילו היו פסולת-אדם, ומותירה צלקות שרישומן העמוק נצרב גם לאחר חלוף הסבל הנפשי.

מה שאמרתי היום לסגן שר הבריאות הרב יעקב ליצמן

בישיבת ועדת ביקורת המדינה בראשות חה"כ שלי יחימוביץ'

נאבקתי על זכות הדיבור כמו ישראלית מן המניין. אפשר לומר שהתאבדתי על זה, כאילו כל חיי התכוננתי לרגע הזה:

הורו לי לא לשבת והתיישבתי. ניסו להקים אותי בתוקף אמרתי רק באשפוז כפוי, התערבתי בדיון בקריאת ביניים: "יו"ר שלי היקרה, האם נראה לך הגיוני שכולכם תדברו עלינו, ולנו לא יהיה פתחון פה?" עוזר פרלמנטרי הופיע לצדי ושאל: "מי את?" עניתי: אני 'חולת נפש', וחמור בעיניי שאתם מדברים עלינו כאן מעל הראש שלנו." "אני כבר מסדר לך לדבר", הבטיח רון. הוא הניח פתק לפני היו"ר שקראה בשמי ואמרה: "הא. זו את"; כן, מה לעשות…

ואלה עיקרי הדברים שאמרתי (לנוסח המלא ראו סרטון לעיל).

הבעיות בשטח לוחצות מאוד:

  • תקצוב חסר של המערכת; 
  • צפיפות במחלקות האשפוז;
  • מחסור בכוח אדם בהכשרה מתאימה;
  • היעדר מערכת נפרדת למעורבים בהליך פלילי;
  • היעדר מענים קהילתיים למצבי משבר;
  • היעדר מענים קהילתיים לאנשים המצויים באשפוז ממושך;
  • חוויית אשפוז בלתי מותאמת לצורכי המטופל;
  • אינטגרציה חלקית בלבד בין בריאות הגוף לבריאות הנפש באשפוז;
  • היעדר מנגנון פיקוח חיצוני.

עכשיו אספר לכם משהו משמח ובסוף אציע לכם – אני הקטנה – פתרון שיהיה הצעד הראשון לקראת שינוי של ממש.

 כפעילה חברתית ביקרתי בבית מאזן מדגם סוטריה שייסד פרופ' פסח ליכטנברג.

עם כל האושר על קיומו של מקום כזה שהיה משאת נפש ממש, לא יכולתי להימנע מתחושות קשות – כאב וקנאה. נזכרתי בשני האשפוזים האחרונים שלי באברבנאל.  האחרון ביולי-אוגוסט השמש יקדה על גג האסבסט, היינו חמש בנות מיוזעות בחדר קטן שכולו מיטות, ללא מיזוג ואף ללא מאווררים, ללא תאים נעולים לאכסון ציוד אישי. הכל נראה בלוי ומכוער, לא נקי ומוזנח. עזובה. אינסטלציה שבורה, ברזים מוזרים במקלחת והצפות קבועות.

המקלחות  באברבנאל לא היו בחדר רחצה נפרד באותם ימים, אלא בחלל הכללי. כשהנשים התקלחו לא תמיד הקפידו על דלת סגורה בין האגפים ועל הצבת הפרגודים כך שיסתירו באמת, וגברים היו מתהלכים לעתים מסביבנו מביטים בעירומנו. האוכל היה דוחה, והאיצו בנו לרדת לאכול בקומת הקרקע כאילו היינו עדר עזים. אנשי הצוות היו קרים וקשוחים. לא זוכרת שחייכו.

 שלוש שנים אחר כך חייכה אליי אחת מהן בכנס מקצועי ושאלה אם אני זוכרת אותה. חבל שלא אמרתי לה שאי אפשר לשכוח מישהי שהתלוננת בפניה בבכי על תקיפה מינית, והיא אף לא הרימה את מבטה מהמחברת. על מגע יד רך ודאי אין מה לדבר, אבל ראיתי שמחטיפים מכות לאחרים. הכי נחרט לי מוכה אחד, שלא השתולל או היה אלים, אלא סירב "לשתף פעולה" ולא זז ממקומו למרות דרישות. הוא חטף את המכות בפסיביות גמורה, והמכה נראה כאילו הגיע לפורקן. מחזה בלתי נשכח.

כל הזיכרונות האלה פקדו אותי דווקא בחלקת אלוהים הקטנה הזאת שנקראת סוטריה. צביאל אמר: "היינו כחולמים". הווילה יפהפייה, צבעונית ולמרות המרחב גם חמימה ביותר. ראיתי לא מעט נשים אבל לא הייתי בטוחה מי זאת מי – דיירות, מדריכות, מלוות. אין מדים; אין פיג'מות. שאלתי מלווה אחת, סטודנטית, מה תפקידה. היא ענתה: להחזיק, לחבק, לתת מגע מרגיע למי שצריכה את זה או פשוט להיות איתה ולהקשיב לה. כמה יופי. כמה אנושיות פשוטה. זה נראה קל וטבעי כל כך. הוכחה ניצחת שאפשר גם אחרת.

כמה עצוב שהשירות הזה ניתן רק למי שממון בכיסו. אנו פונים לכל קופות החולים: כללית, מכבי, לאומית ומאוחדת – אל תשלחו אנשים למחלקות האשפוז הקשות; ממנו את השהות בבתים המאזנים כדוגמת סוטריה. השירות הזה מוסרי ואנושי יותר; הוא זול בהרבה מאשפוז רגיל; התנאים בו לעומת האשפוז (אפילו לעומת בי"ח שלוותה) הם שמיים וארץ.

אם היה מוענק לי לרגע כוח-על, הייתי בוחרת לשכפל את פרופ' פסח ליכטנברג. המוני המונים של פסיכיאטרים בצלמו ובדמותו שפותחים עוד ועוד סוטריות שמשגשגות כמו פטריות אחרי הגשם. משנת 2004 הוא פעל בדבקות, בנחישות וללא לאות להגשמת חזון הסוטריה בישראל. אני פשוט מסרבת לקבל את העובדה שבקרב אנשי המקצוע פה יש רק אחד כזה.

הפתרון שהצעתי: לתעל את התקציב של אברבנאל לתקצוב בתים מאזנים.

הרי, אמרתי להם, מוסד נווה שלווה נסגר בגלל שורת מחדלים המפורטים בדו"ח המבקר. לפי כל הפרמטרים האלה, המצב באברבנאל אינו טוב יותר.

מדוע סוגרים בית חולים פרטי, אבל משאירים בית חולים ממשלתי שהתנאים בו קשים באותה המידה?

זה הפתק שהניח צביאל על שולחנה של יו"ר הוועדה חה"כ שלי יחימוביץ'

פתק

"חיים שאינם ראויים לחיותם"

Screenshot 2017-12-12 10.48.28

יזמנו קמפיין לסגירת אברבנאל; הבאתי מרואיינת ששכחה לספר כי לאחר האשפוז באברבנאל אובחנה בפוסט-טראומה על ידי המרכז לבריאות הנפש ברמת חן וגם על ידי פסיכיאטר פרטי. הצטרפו שני כתבי בריאות – רן רזניק ודקלה אהרן. מנכ"ל משרד הבריאות לשעבר פרופ' רוני גמזו. באמצע ביקש להצטרף באופן לא מתוכנן המנכ"ל הנוכחי, משה בר סימן טוב.  בדרך כלל אני עדינת נפש. הפעם קצת הסרתי את הכפפות.

מנכ"ל המשרד השלישי שנוכחותו במשדר היום דווקא חסרה לי, ד"ר איתן חי-עם, התבטא ב-2010 בחריפות. הוא אמר כך:

אמרתי לעצמי, חבל שלא הייתה רעידת אדמה באברבנאל. היינו מתגייסים, בונים את הכול. בונים בית חולים חדש. וכך המצב בכל בתי החולים. ומה מפחיד אותי? אני מפחד שאנחנו עכשיו בתקופה של ונטילציה חברתית. כל אחד יספר את הכאב שלו. בעוד שבועיים נשכח את זה. אז אני אומר אני מבטיח שאני לא שוכח את זה. נשבע שאני לא שוכח את זה. רמז סגן השר (הכוונה לליצמן. דליה), יכול להיות שהוא יכעס עלי, על פי חוק אני אחראי על תפעול בתי החולים האלה. אם צריך לסגור אותם, בואו נזעזע את המדינה, נסגור את כל בתי החולים. מה תעשה המדינה? תגידו, מה? השתגע המנכ"ל?"

עוד אמר המנכ"ל ד"ר איתן חי-עם ב-2010 שבסוף התפטר על רקע חפירת קברים ולא עקב גורלם של בני אדם חיים:

אני עולה למחלקת מבוגרים שיש שם תאי רחצה. גודל התא, יהודה תקן אותי, זה מטר וחצי על מטר. אי אפשר להוריד את הבגדים. אתה צריך להתפשט במסדרון. זאת אומרת אנחנו לוקחים את האנשים ואומרים להם: תתפשטו במסדרון בשביל להיכנס למקלחת.

אני לא רוצה להגיד את האסוציאציה שזה מביא, אסור להגיד את זה, אני בחיים לא השתמשתי בזה, אבל זו האסוציאציה שעברה בראש של תקופות שחורות בחיים של העם הזה. ואני יודע שאסור להגיד את זה.

הנחישות שבה דיברו הגורמים הרשמיים על המשך קיומו של המקום שמוציא לפסיכיאטריה ולישראל שם רע, האטימות לסבלם ולגורלם של האומללים שנקלעים אליו – כל זה היה מקומם ובלתי נתפס. יש פה, לדעתי, ניצול מביש של האדישות הציבורית למתמודדי הנפש שמתפרנסת מסטיגמה קשה ומדעות קדומות. 

אנשים אלה מוחזקים בתנאי חיים שאינם ראויים לחיים, מאחר שחייהם בכלל נתפסים בעיני הציבור כחיים שאינם ראויים לחיותם. 

"רבים מהאנשים שעמם שוחחנו קושרים בין הפיסי לנפשי: "אנשים מתנהגים בצורה מגעילה במקום שבו הסביבה הפיזית מגעילה", אומר לנו איש צוות. "חלק מבית החולים הזה נראה כמו פח. מחלקת האשפוז הכרונית מדיפה ריח שתן, עצבות וכרוניות. בבית החולים מסתובבים עכברים, חולים בפיג'מות מוזנחות, ג'וקים, סירחון, לכלוך, דברים שבורים. עצוב".

 רן רזניק ב"ישראל היום" – 2016

רזניק

"חלק מהחולים ישנים על מזרנים על הרצפה, חלקם ישנים על מיטות במסדרונות וחלקם מצטופפים באופן קשה ביותר בתוך החדרים, שצרים מלהכיל את מיטות החולים. נוסף על כך, יש מחסור במזון ובמקומות ישיבה בחדרי האוכל, לכלוך וזוהמה במחלקות, ובעקבות כל אלה מקרי אלימות קשים מאוד בין החולים לבין עצמם ומול הצוות הסיעודי והרפואי, וגם פגיעה קשה מאוד ולעיתים בלתי הפיכה באיכות הטיפול הרפואי, בסיכויי ההחלמה של החולים ובפרטיותם."

מבקר המדינה מדבר על סגירת אברבנאל, אבל מנכ"ל המשרד לשעבר פרופ' רוני גמזו טוען שההחלטה בוטלה ב-2013. "למה לא גיליתם את זה למבקר המדינה?", שאלתי בציניות. האיש לא ידע לענות. איזו התנהלות מחפירה.

אברבנאל

להלן קטע קצר מעבודת תזה (ציון 95) שנכתבה בהנחיית פרופ' משה צוקרמן במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, אוניברסיטת ת"א (2015)

ביטול האדם הלוקה בנפשו הגיע לשיא בתפיסה שאותה קידם הפסיכיאטר הגרמני אלפרד הוכה (Hoche, 1865–1943) שנמנה עם תומכי השבחת הגזע (אאוגניקה), שהשפיעה מאוחר יותר על יצירת תורת הגזע הנאצית, והמתת החסד (אותנסיה). ב-1920 ביטא בספרו 'הרשות לחסל חיים שאינם ראויים לחיים' תפיסה שלפיה חייהם של הלוקים בנפשם (כמו גם של חולים חשוכי מרפא, מפגרים או מקרים של פיגור גבולי והסובלים מנכויות ועיוותים גופניים, מבוגרים וילדים כאחד) הם "חיים שאינם ראויים לחיותם".[1] אנשים אלה לטענתו הם "קליפות ריקות של בני אדם", "זְבוֹרִית אנושית".[2] הלוקים בנפשם חדלו להיות סובייקטים אנושיים בעיני החברה והפכו לאובייקטים. תהליך החפצון כבר התבסס היטב באמצעות הגדרות, סגרגציה וריכוז. יחסי הקרבה הבינאישיים בין צוות לחוסים של מודל הטיפול המוסרי הפכו ליחס מנוכר ומתוח. אמנם הפסיכיאטרים לא התייחסו אל החולים באיבה, אך הביטו בהם לרוב כאילו נפרם הקשר  האנושי המחבר ביניהם. הפסיכיאטריה בכל רחבי אירופה, שפעלה ברוח ההבנה המודרנית של רציונאליות וחקירה מדעית, גילתה חולשה מוסרית בכך שקידמה את הדפרסונליזציה כלפי הלוקים בנפשם ואת מחיקת אנושיותם.[3]

כל הרעיונות האלה אומצו על ידי הנאציונל-סוציאליזם בשנות ה-30 של המאה ה-20. ההבדל בינו לבין הרעיונות שרווחו כבר עשרות שנים קודם לכן היה בכך שסיפק פתרון סופי מעשי: הפסיכיאטריה הנאצית קבעה שחולי נפש, כמו יהודים, ראויים להשמדה, וביצעה את תוכנית האותנסיה T4[4] – (בגרמנית: Aktion T4). בין ינואר 1940 לספטמבר 1942 נבחרו 70,723 חולים פסיכיאטריים מרשימות שהכינו תשעה פרופסורים מובילים של פסיכיאטריה ו-39 רופאים בולטים, ורובם הומתו בחנק באמצעות פחמן חד-חמצני בתא גזים. לעתים היו מעניקים לילדים זריקת רעל; חלק מן הקרבנות הורעבו למוות.[5]

בראשית 1943 ראש תוכנית T4, פיליפ בולר, שאל את כוח האדם והמתקנים של הינריך הימלר כדי להיפטר מאסירים 'מיותרים' במחנות, בעיקר החולים החמורים או האנושים ביותר. באותו אביב החלו הפסיכיאטרים של T4 לסייר במחנות. השאלונים היו קצרים יותר מאלה שבהם השתמשו ב-T4, הקריטריונים גמישים יותר ולעתים התבססו על פשע מדומה או חריגה פוליטית. עד מהרה עבר המוקד מחולי הנפש לאסירים פוליטיים. תוכנית 14F13 הייתה בבחינת גשר אידיאולוגי וממסדי מתוכנית האותנסיה לאושוויץ. היא גם הגדילה את היוזמה האישית של הרופאים, בתהליך מואץ יותר לקראת 'רצח רפואי', שהיה מנותק לחלוטין מכל קשר ושיקול רפואי[6]. כמו כן, 40 אלף חולי נפש הורעבו למוות בצרפת בתקופת הכיבוש הנאצי.[7]

[1] Lebensunwertes Leben

[2] (Barham, 1997), עמ' 79 (באנגלית: human ballast -'ballast' בעברית 'זְבוֹרִית' שפירושה מטען סְרק כבד כגון חול או מים שמניחים בתחתית כלי שיט כדי להגדיל את יציבותו.)

[3] (Barham, 1997), עמ' 82–84

[4] על-שם מען לשכת הקנצלר בברלין, ברחוב טירגארטן 4. במסגרת תוכנית זו הושמדו לצורך טיהור הגזע הארי גם אלה שנחשבו "לא כשירים"; כך הושמדו בסה"כ כ-90 אלף גרמנים‏‏ שסבלו מפגמים גופניים כמומים מולדים או ממחלות כרוניות שונות. 

[5] (פורטר, 2009), עמ' 176

[6] 'רופאים נאצים' מתוך "האנציקלופדיה של השואה", עורך ישראל גוטמן, ספריית פועלים, 1990, מצוטט באתר יד ושם ומט"ח (מרכז טכנולוגיה חינוכית) ברשת האינטרנט: http://lib.cet.ac.il/pages/printitem.asp?item=15536

[7] Bailly-Salin Pierre, The Mentally Ill Under Nazi Occupation in France, International Journal of Mental Health 2006 Vol. 35, No. 4, pp. 11-25

 

 

יש סיכוי לשינוי?

àéåøéí
הדילמה שאנחנו ניצבים בפניה היום היא שהפרקטיקה הפסיכיאטרית הסטנדרטית כוללת פגיעה פיזית בריאותית.
 
עיקרון ראשי ברפואה הוא "Primum non nocere"** (תיקון בהערה בסוף), כלומר:
ראשית אל תגרם נזק.
עיקרון שממנו חייבים לצאת לדרך חדשה.
 
האם 'בריאות הנפש' צריכה להוביל בסופו של דבר למחלקה פנימית בבית החולים? או לחדר המתים? לדאבון לבנו ולכאבנו, זה קורה יותר ויותר.
 
הממסד הפסיכיאטרי הודף כל טענה נגדו בשלל דרכים, החל בדחייה של שימוש במילים מסוימות ובעיקר בהגדרתו מחדש את ה"סטיגמה": לשיטתו כל מי שחולק על משנתו נגוע בסטיגמה כלפיו.
 
אם הממסד הפסיכיאטרי בישראל חפץ חיים, ואולי אף מעוניין בשיתוף פעולה מצד מתמודדי הנפש הבלתי תלויים, עליו ללכת לקראתנו חמישה היבטים:
 
* להפסיק להדוף ולהתגונן, ולנסות להקשיב באמת.
 
* לחדש פעילות ועדה לצורך הנחיות מסודרות להפחתה במינון תרופתי
 
* לתמוך בבתים המאזנים (לא מס שפתיים) וללחוץ על קופ"ח לממן אותם
 
* לתמוך בסגירה בי"ח אברבנאל שעל מפתנו ניצב "דגל שחור"
 
* לא להכשיל הצעת חוק/בג"צ בשני נושאים:
 
א. הזכות לבחור מסגרת אשפוז כנהוג בשאר שירותי הבריאות בישראל
ב. כינון אומבודסמן בנציבות השוויון במשרד המשפטים לבקרת האשפוז
 
בהינתן כל אלה נוכל לעלות על דרך חדשה ומיטבה שכל הצדדים ייצאו ממנה נשכרים.
 
ופנייה מיוחדת לפורום מנהלי בתי החולים:
 
תהליך האל-מיסוד שקרה באיטליה לפני 40 שנה בדיוק נכפה על המערכת מתנועה שפעלה מתוכה באופן חסר תקדים בעולם המערבי. המוסדות באיטליה נסגרו על ידי האנשים שעבדו בהם. בעשותם כן אנשים אלה ביטלו את מקום עבודתם.
 
איש אינו משמש בתפקידים שהפסיכיאטר פרנקו בזאלייה וחבריו מילאו בשנות ה-60 וה-70. איש אינו מנהל עוד בית חולים פסיכיאטרי באיטליה. התנועה שלו פעלה נגד האינטרס העצמי שלה באופן שהיה היפוכו של יחסי פטרון-לקוח, פטרנליזם ונפוטיזם. זו הייתה שלילה עצמית לטובת מטרות חברתיות מוסריות.
 
דווקא לאחר שבוטלו בתי החולים הפסיכיאטריים הפסיקה הפסיכיאטריה באיטליה להיות תחום פריפריאלי ברפואה, ושולבה בשירותי הבריאות הכלליים. ביטולם של בתי החולים הפסיכיאטריים אילץ את הפסיכיאטריה להשתלב בקונטקסט החברתי של הקהילה: אורגנו מרפאות חוץ במחוזות השונים, ומחלקות פסיכיאטריות הוקמו בבתי חולים כלליים. מטופלים הובאו על-ידי כך למגע קרוב יותר לחיים הרגילים ולמשפחותיהם, ונדחה הרעיון של מחלה נפשית כמשהו שונה או מסוכן.
 
המודל החדש הצריך את ארגונם האזורי של שירותי בריאות הנפש סביב בתי חולים כלליים, וכלל מרפאות קהילתיות, שירותי רווחה, ושירותי בריאות כלליים, תוך יצירת רצף טיפולי. "אגף בריאות הנפש", שהיא גוף ציבורי שפועל לצד משרד הבריאות, אחראי למניעה, לטיפול ולשיקום האוכלוסייה המבוגרת, כולל שירותי חירום בבית ובבית חולים. "המרכז הפסיכוסוציאלי" מספק טיפול אמבולטורי וביתי, שיקום תעסוקתי, והתערבויות חירום, בשיתוף פעולה עם שירותי חברה ורווחה. בנוסף למחלקה פסיכיאטרית אקוטית בבית החולים הכללי, ישנם מרכזי יום, קהילות שיקומיות, ועוד. האידיאולוגיה של מודל זה שמה את מניעת הצורך באשפוז פסיכיאטרי בראש סדר העדיפויות. המניעה אינה נעשית רק באמצעי פרמקולוגי, פסיכותרפויטי, או שיקומי, אלא בשילוב כולם.
 
כל זה החל להתרחש באיטליה החודש לפני 40 שנה.
 
החזון הזה – זאב ק., גדי ל., חיליק ל., אלכסנדר ג., יעקב פ., אילנה ק., גיל ז., צבי פ., טל ב., עומר ב., יובל (אוי, יובל) מ., שלמה מ. ועוד – צריך להיות נר לרגליכם, אף אם הוא מתנגש עם אינטרסים מקצועיים עקב הבדלי שכר עצומים בין ניהול מסגרת מוסדית גדולה לבין ניהול מסגרות קהילתיות.
האם זה מה שתוקע פה את כל העסק? הרי גם בקופות החולים נושאים פסיכיאטרים בכירים את עיניהם, ככל הנראה, לניהול בתי חולים פסיכיאטריים, ומכשילים ניסיונות להצעיד את המערך כולו קדימה. 😥
 

** עקרון אי גרימת הנזק primum non nocere בטיפול רפואי הוחלף בגישות מציאותיות יותר, כגון ארבעה עקרונות ביואתיקה של דו"ח בלמונט משנת 1978 ואילך:

אוטונומיה, רצון חופשי ופעולה עצמאית; יעילות; צדק בחלוקה חברתית של משאבים מוגבלים ועקרון הרצון הטוב, המשית חובה לא להזיק, ולמעשה החליף את העיקרון הקודם.

השינוי נעשה בעקבות ההכרה בכך שהדרך היחידה להימנע מנזק כלשהו היא אי-התערבות, מאחר שכל הליך רפואי כולל סיכונים כלשהם.

ארבעת העקרונות די מקובלים אך אינם אוניברסליים. יש חלופת אתיקה ממקור פמיניסטי,  פופולרית בסיעוד, שהיא מטרנליסטית ולכן לא לגמרי אוטונומית, ואין נוסחה מאזנת של העקרונות שהיא מקובלת על הכל. עם זאת, נראה שהאוטונומיה מובילה מלבד במקרים הנוגעים לבטיחות הציבור, כבמחלות זיהומיות ובאלימות.

לפסיכיאטריה אפוא  חשוב, לדעתי, לטפח את מיתוס החולה האלים והמסוכן, מה שנותן להם יד חופשית – תרתי משמע – ופוטר אותם משמירה על האתיקה.

סגירת אברבנאל – מאורת הצפעונים

98

הכותרת מאורת הצפעונים על פי שם הרומן האוטוביוגרפי למחצה מ-1948 מאת מרי ג'יין וורד (באנגלית  The Snake Pit). הספר הפך לסרט הוליוודי באותה שנה. זה סיפורה של אישה שמצאה את עצמה בבית חולים פסיכיאטרי, ואינה זוכרת איך הגיעה לשם. הסרט הוביל לשינויים במוסדות הפסיכיאטריים בארצות הברית.

ב-1949 כתב הרב שטיין מ"דיילי וראייטי": "ויסקונסין היא המדינה השביעית שהנהיגה רפורמות במוסדות הפסיכיאטריים בתחומה בעקבות הסרט 'מאורת הצפעונים'".

98

  • קטע מהדו"ח האחרון של מבקר המדינה:

אברבנאל

  • קטע ממאמר דעה "אשפוז שפוי" ב-nrg 2011 מאת ליאור דיין:

"בשנת 2003 החליטה הממשלה לסגור את אברבנאל. האמת, נראה שהמקום באמת נסגר – רק שכחו להוציא ממנו את החולים. מדי בוקר בארבעת החודשים האחרונים, כשקמתי והשקפתי על הנוף – שכלל בעיקר את מחלקת הנוער, חלק מבניין מספר 7 ועשרות חתולים שטיילו על הגגות – הייתי בטוח שהתעוררתי בהירושימה בשעות שלאחר הטלת פצצת האטום.

המקום, אין דרך אחרת לתאר זאת, נראה כמו חורבה רדיואקטיבית. עכשיו, כשאני כבר לא שם, אני יכול לומר בגלוי: בושה למדינת ישראל ולמשרד הבריאות שמקום כמו אברבנאל קיים. אינני יודע מי האידיוטים שיושבים במשרד הבריאות ומחלקים תקציבים אבל אני מנחש שהם רובוטים מכניים שמביטים על העולם מבעד לחלון המאזדה 6 הכסופה שלהם וצועקים בספיקר של האייפון כאילו מישהו חייב להם משהו. […] הצפיפות, הדוחק, העובש, הקירות המתקלפים והסירחון הכללי שעולה מכל מרצפת וקיר בבית החולים מעלים את ההשערה שמשרד הבריאות החליט שעדיף לו להקצות משאבים לטובת בתי חולים יותר פוטוגניים. אחרת אני לא מבין מדוע בית החולים הזה נראה כמו מחנה עבודה צפון קוריאני למתנגדי המשטר.

אינני יודע כמה מהאחריות על ההזנחה הכללית – אם בכלל – מוטלת על כתפיו של ד"ר יהודה ברוך, מנהל בית החולים, אבל אני מנחש שלו היה ד"ר ברוך נאלץ לישון במשך שבוע באחת המחלקות והיה חווה על בשרו את אימת התשתית הרעועה, המצב היה נראה אחרת. הייתי שמח לראות את ד"ר ברוך, את מנכ"ל משרד הבריאות רוני גמזו ואולי אפילו גם את שר הבריאות בנימין נתניהו וסגנו יעקב ליצמן, נאלצים להתגורר במשך כמה ימים באחת המחלקות. אני מבטיח לכם שלאחר החוויה הזו כולם היו מאבדים סופית את שפיותם. במשחק האסוציאציות שאני מנהל עם עצמי, הערך "אברבנאל" מתקשר לי מיד למילים כמו "מחדל", " הזנחה", " רשלנות" ו"התפטרות". כל יום שהמקום הזה ממשיך להתקיים הוא יום שחור למדינת הרווחה שאנחנו חושבים שאנחנו."

  • ד"ר איתן חי עם ב-2010 בהיותו מנכ"ל משרד הבריאות:

"אמרתי לעצמי, חבל שלא הייתה רעידת אדמה באברבנאל. היינו מתגייסים, בונים את הכול. בונים בית חולים חדש. וכך המצב בכל בתי החולים. ומה מפחיד אותי? אני מפחד שאנחנו עכשיו בתקופה של ונטילציה חברתית. כל אחד יספר את הכאב שלו. בעוד שבועיים נשכח את זה. אז אני אומר אני מבטיח שאני לא שוכח את זה. נשבע שאני לא שוכח את זה. רמז סגן השר (הכוונה לליצמן. דליה), יכול להיות שהוא יכעס עלי, על פי חוק אני אחראי על תפעול בתי החולים האלה. אם צריך לסגור אותם, בואו נזעזע את המדינה, נסגור את כל בתי החולים. מה תעשה המדינה? תגידו, מה? השתגע המנכ"ל?"

  • כותרת כתבה של רן רזניק "ישראל היום" 2016:רזניק

לכתבה:  http://www.israelhayom.co.il/article/402845

  • מכתב פרטי שקיבלתי בנובמבר 2017:

"שלום דליה, אני פונה אלייך לאחר שקראתי כתבה מ-2014 על בית חולים אברבנאל. אושפזתי במחלקה סגורה במשך 10 ימים באשפוז כפוי. השתחררתי לפני שלושה שבועות. המצב שם מתחת לכל ביקורת. אם לא הייתי בהתקף מאני כנראה שהמצב שלי היה מידרדר שם. אני אפילו לא אתחיל בביקורת על איך שהמקום נראה אבל גם על המטופלים. למה בתי החולים לא מסווגים לפי חומרת המחלה או סוג המחלה אלא לפי אזור מגורים? התחלתי לקרוא קצת את הבלוג שלך. אמשיך בקרוב."

  • לפי נתוני משרד הבריאות, תקציבו של אברבנאל צמח ביותר מ–80% מ–74.6 מיליון שקל ב-2008 ל-135.1 מיליון שקל ב-2017.

חייבים לאחד כוחות ולצאת לקמפיין דחוף ועוצמתי לסגירת אברבנאל.

מה דעתכם?

לוגו מלמ

 

 

 

הצילו!

ישראל היום

לגרסת האונליין: http://www.israelhayom.co.il/opinion/566955

הנוסח המלא לפני שקיצרתי אותו כמעט ב-400 מילה:

בדוח מבקר המדינה שהתפרסם לאחרונה נכתב על בתי החולים הפסיכיאטריים: "במהלך הביקורת נמצאו תנאי אשפוז הפוגעים באיכות חייהם של המטופלים עד כדי ביזוי ופגיעה בכבודם". ברוח זו נכתבו גם הדוחות הקודמים. כבר לפני 8 שנים אמר יעקב ליצמן: "בתי החולים לחולי נפש מזעזעים; הייתי סוגר אותם".

חמור בעינינו שממשלת ישראל בכלל ומשרד הבריאות בפרט מאפשרים לתנאים קשים אלה – מבחינת תשתיות, יחסי אנוש, היעדר שקיפות, היעדר ניטור ופיקוח  חיצוניים –  לשרור במערך האשפוז הפסיכיאטרי מימי ראשית המדינה ועד סוף העשור השני של המאה ה-21. אין שום הצדקה לאפליה בתנאים משום היבט, כי אפילו בעולם חסר חמלה, מנקודת הראות של דרוויניזם חברתי א-לה איין ראנד, אדם שאושפז בשל הפרעה נפשית כלשהי יכול להיות משמעותי ותורם לחברה לא פחות מכל אדם אחר.

בלתי מתקבל על הדעת כי פיקוח על בתי החולים הפסיכיאטריים – מקומות כה מועדים לפורענות – נתון על פי חוק בידי משרד הבריאות עצמו. מאז הקמתו נמצא המשרד הזה בניגוד אינטרסים בגלל שלל כובעיו: גם מיניסטריון ורגולטור, גם ספק השירות, גם מתמחר את השירותים וגם מפקח עליהם. השינוי המבני היסודי הנדרש בתפעול בתי החולים הממשלתיים נדון כבר החל מ-1990 בשלוש ועדות שהמליצו על דרכים שונות לבצע תאגוד המוסדות, וכבר הוחלטו החלטות ממשלה לקדם את ההמלצות, ועד כה דבר לא נעשה.

שינוי מבני נחוץ בכל מערכת הבריאות, אלא שבמערך האשפוז הפסיכיאטרי העניין הוא קריטי ממש בשל חוסר הישע של החוסים. במקום מדיניות טיפול רכה ומלאת חמלה שוררת בשטח זה מאז ומתמיד מדיניות אגרסיבית. לא נדיר שאנשי צוות סיעודי במחלקות הסגורות במוסדות הפסיכיאטריים פוגעים בדרך זו או אחרת באלה הנתונים תחת חסותם. ארגון בזכות הדגים זאת היטב בדוח הקשירות מ-2016.

המחלקות הסגורות אינן גדולות ואין אפשרות להסתיר בהן אירועים חריגים ו/או פליליים. גם שאר אנשי המקצועות הטיפוליים, אלה שכל חינוכם וייעודם הוא להיטיב את מצב המאושפזים, אינם מדווחים על חריגות ועל עבירות על החוק והופכים בהדרגה למשתפי פעולה בשתיקה. המוסדות הפסיכיאטרים מנוהלים באי-שקיפות המפקיעה את המאושפזים מתחומו של החוק. הן מתנהלות כמעין אקס-טריטוריות המאפשרת ניהול אגרסיבי וחריגות שונות שאינן באות על תיקונן. מקומם להכיר בכך שאף אחד מ-120 חברי הכנסת מאז ומעולם לא העביר שום חוק התובע את ההכרחי והמובן מאליו:  פיקוח חיצוני "בעל שיניים" בכל המוסדות שבהם חוסים אנשים עם מוגבלויות.

מנגנון חיצוני לבירור תלונות חיוני בעיקר לאור העובדה שהדרגים הבכירים במוסדות אלה נוטים לעצום את עיניהם ולעתים אף מטייחים את הפגיעות במאושפזים. התפישה במחלקות היא סקטוריאלית – רופאים לחוד וצוות סיעודי לחוד. שום רבב לא נדבק בדרג הניהולי בעקבות הצטברות תלונות על אלימות מצד הצוות הסיעודי. בדרך כלל לא מדובר במעידה חד פעמית של עובד; מנהלי המחלקות, שמנהלים את העניינים מהקוקפיט, אינם יודעים או אינם רוצים לדעת מה קורה במחלקות שלהם.

עיקר הבעיה טמונה בתרבות טיפול מוסדית נחשלת, שבאה לביטוי גם ברמת הכשרה ירודה של  כוח אדם בלתי מתאים לתפקיד. זו אחת התוצאות של תקציב הרעב לשירותי בריאות הנפש. ההוצאה הלאומית לבריאות הנפש מתוך סך ההוצאה הלאומית עמדה בשנת 2015 על 2.8% לעומת טווח ההוצאה במדינות ה-OECD שעמד על 18%-5%. האם המדיניות האגרסיבית השוררת, זו שמרתיעה רבים ממתמודדי נפש מלהתאשפז למרות מצבם הירוד, נובעת גם מהרצון לחסוך אשפוזים יקרים? ב-1956 נוסד "שלוותה" המוכיח למעלה מ-60 שנה ברציפות שניתן לנהל בית חולים פסיכיאטרי בדרכים לא אגרסיביות בלי לפגום בשירות המקצועי והרפואי. למרבה הצער, מוסד זה נותר חריג בנוף, והדרך היחידה למצוא נקודת אור באשפוז הקשה והמרתיע היא לומר שהפחד מפניו מעודד תהליך שיקום בכל מחיר.

לו פעלה הפסיכיאטריה כנדרש הייתה נלחמת בסטיגמה ובדמוניזציה כלפי מתמודדי הנפש הגיבורים, במקום לטפח ולהזין את הפחד מ"חולי הנפש המסוכנים" במחשבה שהדבר ישמר את כוחה. התוצאה הפוכה: הסטיגמה אחראית להסתרה, לבושה, לאי פנייה לקבלת עזרה. דווקא הפחתת הסטיגמה הייתה מגדילה את נפח הטיפול, כולל הטיפולים הפרטיים.

בתי המשפט, המשטרה, המחוקק, משרד הבריאות ומשרד האוצר, רוב גופי התקשורת והעיתונאים, איגוד הפסיכיאטריה בישראל, הסתדרות הרופאים בישראל, ארגוני חברה אזרחית כגון "רופאים למען זכויות אדם", מכוני מחקר אחרים, ועוד – כל המוסדות והגופים האלה אינם מנהלים מאבק נחוש לשינוי המצב העגום השורר בשדה זה. לעתים קרובות אף ניתן גיבוי מלא לשירותי בריאות הנפש להתנהל באופן לא תקין.

חמש חלופות אשפוז נוסדו בשנתיים האחרונות. הן נקראות הבתים המאזנים ומשרד הבריאות חיבר עבורם סטנדרטים מחייבים בזכות יוזמה חריגה לטובה של ראשת האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות, ד"ר טל ברגמן-לוי. רוב רובם של מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים לא מקצים מתקציבם לייסוד בית מאזן שישתייך לקמפוס בית החולים. הבתים המאזנים נושאים איתם בשורה שיש בה איום על מבני הכוח והמשכורות הגבוהות  – מנהל מו