הדרת מתמודדי הנפש מהשיח החברתי

reflexion

ב-26 בדצמבר 2017 התפרסמה ב"הארץ" כתבה חשובה: בהיעדר מענה ל"סרבני הטיפול", המשפחות נושאות את מחיר ההתמודדות  על התופעה הרווחת של מתמודדי נפש המסרבים לפנות לטיפול רפואי, וכך אינם זוכים למענה למצוקתם שלהם ושל בני משפחותיהם. למעשה הכתבה קוראת למדינה להתאים את עצמה למתמודדי הנפש ולצורכיהם השונים במקום המצב ההפוך ששורר היום, שבו אנשים נדרשים להתאים עצמם למיטת הסד של המערכת ולתביעותיה. עד כאן הכול ראוי ביותר.

האמת היא שבקריאה הראשונה נעלם מעיניי העיוות שקיים בכתבה הזאת בגלל אירועי היום הדוחקים, ואז זה הכה בי. מושא הדיון הוא מתמודדי הנפש, אבל אף אחד מאתנו לא זכה להשמיע את קולו בכתבה הזאת. זה לא ייאמן ועל כן אומר זאת שוב: לא נשמע בכתבה אף קול של אף מתמודד.

דיברו עלינו בכתבה אימהות ואחיות; נציגי שתי עמותות המשפחות; הרופאים העובדים בשטח; משרד הבריאות. כ-1800 מילה, כולל אינפוגרפיקה ושתי תמונות (אחותו של מתמודד נפש ורופא), ואף מילה מפי מושאי הדיון עצמם.

למצוא מרואיינים לכתבה בעבר הלא רחוק תבע עבודת שטח מאומצת, הפעלת קשרים, הרבה דיבורים וטרחה גדולה. בימינו כל מה שעיתונאי ישראלי צריך לעשות הוא להוציא קול קורא (בעצמו או באמצעות שליח) באחת מקבוצות הפייסבוק הייעודיות: "גם אני תומך בזכויות פגועי נפש" או "כולנו דגל לבן" המונות יחדיו ברגע זה 13,508 איש ואישה. ויש עוד קבוצות נוספות קטנות יותר. בתוך שעות אחדות יכול היה העיתונאי לקושש בקלות לא מעט מתמודדי נפש סרבני טיפול, או כאלה שחבריהם הם סרבני טיפול, ולהשמיע בכתבה גם את קולנו שלנו, בעלי העניין עצמו.

בן זוגי צביאל רופא ואני פנינו למועצת העיתונות ולנשיאה העומדת בראשה, השופטת בדימוס דליה דורנר, בבקשה לקיים דיון עקרוני בשאלה איך ניתן לכתוב על מגזר מסוים באוכלוסייה בלי לתת לו פתחון פה, וזאת בניסיון להביא על תיקונו את מצב עניינים פסול זה. בפנייה ציטטתי גם את דברי עו"ד שרון פרימור, היועצת המשפטית של ארגון בזכות, שמהם אביא רק משפט אחד:

"שינוי היחס החברתי מחייב את כולנו לאמץ את התובנה שלא ניתן לדבר רק 'על' אלא חייבים לדבר 'עם'. ולא רק לדבר, אלא לתת במה שווה, אם לא יותר, לזו שניתנת לכל יתר הגורמים המעורבים." (ההדגשה שלי)

לאחר כשבועיים הפנינו למועצה שאלה: מדוע אין אנו זוכים במענה. ואז הגיעה התשובה המדהימה (מדהימה באמת. זו לא פראזה ריקה) של מנכ"ל המועצה, מוטי רוזנבלום, שממנה אצטט את המשפט העיקרי: 

"קראנו בעיון רב את  מכתבכם ואנו סבורים שבקשתכם צריכה להיות מופנית לגורמים אחרים ולא למועצת העיתונות בישראל האמונה על חופש הביטוי ועל האתיקה העיתונאית." (ההדגשה שלי).

ועל כך ענינו:

"תודה לך, מוטי, על מכתבך זה ועל כך שקראתם בעיון את מכתבנו.

כמי שאמון על חופש הביטוי ועל האתיקה העיתונאית, האם אינך חושב שזה בדיוק תפקידך לדאוג שכל המגזרים באוכלוסייה ייהנו מחופש ביטוי ומהאפשרות להתבטא?  ושכל עוד הדבר אינו כך במפגיע – הרי שהאתיקה העיתונאית נפגעת (וגם פוגעת) במלוא מובן המילה?"

לא קיבלנו על כך כל תשובה עד עצם היום הזה. מה שהעצים את הכאב לנוכח הדרה מוחלטת זו של מתמודדי הנפש מהשיח החברתי היא העובדה שהפצתי את העניין הזה בכל דרך אפשרית לי: כתיבה בבלוג, בתפוצת דוא"ל רחבה ובפייסבוק, ותייגתי את כל אנשי התקשורת הרבים המוכרים לי… דממת אלחוט. איש לא הגיב או כתב התייחסות כלשהי. אף אחד לא הרים את הכפפה.

אגב, לפני כשנתיים כתבתי לעיתונאי בהתכתבות פרטית ובהקשר אחר את המשפט הזה:

"נודה לך אם תעביר לעורכים מסר חשוב מאיתנו: nothing about us without us".

זו הסיסמה המכוננת בנושא בעלי המוגבלויות על פי שם ספרו המפורסם של האקטיביסט האמריקאי ג'יימס צ'רלטון משנת 1998. העיתונאי שלא הבין מן הסתם את משמעות הביטוי הזה ענה לי אז:

"המסר לפיו 'אין כתבה עליכם בלעדיכם' לא מקובל עליי, כי הוא פשוט לא נכון."

מה אומר על כך? יש פה עקביות.

מעציב ומקומם שגם בשנת 2018 זכות הביטוי שלנו, מתמודדי הנפש בישראל, בעניינים הנוגעים לנו היא נושא למאבק חסר תוחלת בשלב זה.


המהפכה האנטי-פרמקולוגית

הכתבה המלאה סרוקה

Markerweek

"זה טירוף מוחלט – תינוקות יוצאים מהרחם ומקבלים תרופות פסיכיאטריות"

תעשיית הכדורים הפסיכיאטריים התפתחה בשנים האחרונות לשוק עולמי עם הכנסות של יותר מ-40 מיליארד דולר בשנה. לצד הלקוחות המרוצים, מתרבים המתנגדים היוצאים נגד יעילות התרופות והשימוש הנרחב בהן

נדן פלדמן

11.01.2018

אנדרו ריוס מקליפורניה החל ליטול כדורי ריספרדל לאחר שתרופות נגד אפליפסיה שלקח גרמו לו לנהוג באלימות. ריספרדל היא תרופה אנטי־פסיכוטית חזקה, שלרוב ניתנת לטיפול בסכיזופרניה ובהפרעה דו־קוטבית בקרב מבוגרים. לעתים רושמים אותה לטיפול בהפרעות חרדה בקרב בני נוער. הכדורים האלה גרמו לריוס לצרוח מתוך שינה, ונדמה היה שהוא החל לתקשר עם אנשים וחפצים מדומיינים.

אבל ריוס לא היה איש מבוגר. וגם לא בחור צעיר, או אפילו לא נער בגיל העשרה. למעשה, כשהרופא רשם לו כדורים פסיכיאטריים, ריוס עוד לא ידע להוציא מלה מהפה. הוא היה בן 18 חודשים בלבד.

המקרה של ריוס הופיע בכתבה ב"ניו יורק טיימס", שפורסמה לפני שנתיים ועסקה בקהל היעד החדש והמבטיח של שוק התרופות הפסיכיאטריות: פעוטות. הכתבה עוררה סערה בענף הפסיכיאטריה, והעיתון ציין כי תריסר אנשי מקצוע שרואיינו לכתבה התקשו להסביר כיצד רופאים ברחבי ארה"ב רושמים לפעוטות כדורים אנטי־פסיכוטיים המיועדים במקרה הקיצוני ביותר לילדים מגיל 7–8. ואולם המקרה של ריוס אינו חריג כיום: המרשם שקיבל היה רק אחד מתוך 20 אלף מרשמים לתרופות פסיכיאטריות שניתנו ב-2014 בארה"ב לפעוטות עד גיל שנתיים — זינוק של 50% לעומת 2013, לפי נתוני חברת מחקרי הבריאות IMS. אם זה נשמע הרבה, כדאי לציין שמספר המרשמים שניתנו לפעוטות של פרוזאק, כדור פופולרי לטיפול בדיכאון, היה גדול פי ארבעה, והסתכם בארה"ב באותה שנה ב–83 אלף. מגמת הגידול לא נעצרה מאז.

"תינוקות יוצאים מהרחם ומקבלים תרופות פסיכיאטריות. זה טירוף מוחלט", אומר בראיון ל-Markerweek העיתונאי רוברט וויטאקר, שחוקר את עולם התרופות זה 30 שנה, ובעשור האחרון נהפך לאחד הקולות החזקים והמשפיעים בעולם נגד תעשיית התרופות הפסיכיאטריות. "הבעיה האמיתית של התעשייה הזאת היא שמדובר בעסק, ועסק מאוד רווחי", אומר וויטאקר. "ב–1987 הוציאו מטופלים בעולם 800 מיליון דולר בשנה על תרופות אנטי־דיכאוניות, ב–2007 המספר כבר זינק ל–25 מיליארד דולר, ועכשיו מוציאים יותר מ–40 מיליארד דולר בשנה. כל העסק הזה מונע על ידי תאגידים שרוצים להרוויח כסף. אחד מכל חמישה אמריקאים לוקח תרופות פסיכיאטריות, בעיקר אנטי־דיכאוניות".

הנתונים שמציג וויטאקר מקבלים חיזוק בתחזיות עדכניות: שוק התרופות האנטי־דיכאוניות, המהווה נתח משמעותי בתעשיית התרופות הפסיכיאטריות, צפוי לגדול מהכנסות של 14.5 מיליארד דולר ב-2014 להכנסות של 16.8 מיליארד דולר ב-2020, לפי תחזית של חברת מחקרי השווקים ZION.

וויטאקר הוא מחבר הספר "אנטומיה של מגיפה" (Anatomy of an Epidemic), שיצא לאור ב–2010 וטילטל את ענף הפסיכיאטריה. הספר, שנהפך לרב־מכר ופורסם בעשרות מדינות ובהן ישראל (בהוצאת פוקוס), זכה בפרס איגוד העיתונאים החוקרים בארה"ב (IRE) לספר הטוב ביותר ב–2010. הטענה המרכזית שמציג וויטאקר בספר היא שהגישה הפרמוקולוגית לטיפול בהפרעות פסיכיאטריות, קרי מתן כדורים אנטי־פסיכוטיים לסובלים מהפרעות נפשיות שונות, נכשלה.

וויטאקר טוען כי אף שתרופות פסיכיאטריות עשויות להיות יעילות בטווח הקצר, ואף שחלק מהמטופלים עשויים להפיק מהן תועלת לתקופות ארוכות יותר, במבט כולל התרופות האלה מחמירות בטווח הארוך את המצב של ההפרעות הנפשיות העיקריות, מגדילות את הסיכוי שהמטופל ייהפך לחולה כרוני ואף יסבול מתסמינים חדשים וחמורים יותר. וויטאקר, הטוען שהוא מגובה בממצאים מחקריים, אומר גם כי התרופות האנטי־פסיכוטיות גורמות לשינויים במוח המגבירים את הרגישות הביולוגית של המטופל לפסיכוזה, ומקטינות את נפח המוח, מה שגורם לעלייה בתסמינים שליליים ולהחמרה בבעיות בתפקוד הקוגנטיבי.

ספרו של וויטאקר, פרי מחקר שארך יותר מחמש שנים, מתאר כיצד נהפכו הכדורים הפסיכיאטריים לתעשיית ענק שמגלגלת בעולם הכנסות של יותר מ–40 מיליארד דולר בשנה, תוך שיתוף פעולה של הממסד הפסיכיאטרי והרשויות הרגולטוריות. שיתוף הפעולה הזה כולל מימון של מחקרים מדעיים על ידי חברות התרופות, מתן תמריצים שונים לפסיכיאטרים כדי לעודד אותם למכור תרופות מסוימות והשתקה של מחקרים וחוקרים שפירסמו ממצאים הסותרים את יעילות התרופות.

וויטאקר מציג בספר ממצאים שמראים את ההתמכרות והתלות שמפתחים מטופלים רבים בתרופות, ומחקרים רבים אחרים שמציבים סימני שאלה רבים בנוגע ליעילות שלהן. חלק מהשאלות שהספר מציב מהדהדות מאז בשיח הפסיכיאטרי: איך ייתכן שדווקא בקרב חולים שלא נוטלים תרופות, שיעורי ההחלמה ממחלות פסיכיאטריות גבוהים יותר? מדוע חולים הסובלים מסכיזופרניה מבריאים בשיעורים גבוהים יותר במדינות מתפתחות, שבהן רוב המטופלים לא מקבלים תרופות, בהשוואה למדינות מפותחות, שבהן מספקים תרופות שנחשבות מתקדמות ויעילות? ואיך קרה שמספר הסובלים מהפרעה דו־קוטבית גדל ב–50 השנים האחרונות פי 100 בעולם המערבי — אף שהשימוש בתרופות לטיפול בהפרעה זינק?

פרופ' חיים בלמקר, יו"ר איגוד הפסיכיאטריה בישראל, מחזק את הגישה של וויטאקר ומדבר במונחים של מהפכה בעולם הפסיכיאטריה. "וויטאקר הוא איש מחדש, איש שעוזר לקהילת הפסיכיאטריה לערוך חשבון נפש, איש עם המון רצון לעזור למטופלים בעולם, וכשפגשתי אותו אני יכול לומר שהגישה שלו כלפי פסיכיאטרים חיובית. הוא לא אנטי־פסיכיאטרים, הוא בעדנו והוא בא בדיוק בזמן הנכון לעזור לנו. בזכות העבודה שלו, יש שינוי בגישה המדעית בעולם הפסיכיאטריה. המחקרים באמת מראים שתרופות נוגדות פסיכוזה ונוגדות דיכאון פחות יעילות ממה שחשבנו פעם. ובמשך הרבה שנים הסתמכנו על מידע מקצועי שהיה ממומן על ידי חברות התרופות, ושהראה את היעילות של התרופות".

עם זאת, בלמקר מציין גם את החשיבות של טיפול תרופתי. "אם הייתי חולה בפסיכוזה או דיכאון קשה הייתי רוצה להיות מטופל בתרופות. העניין הוא שהתשובה לא צריכה תמיד להיות טיפול תרופתי. לפעמים התרופה מרפאת, אבל לפעמים היא לא עוזרת ואז צריך לבחון שינוי של הסביבה ואלמנטים אחרים בחיים. רופאים לא צריכים להעלות אוטומטית את מינון התרופה, כי אז מקבלים רק את תופעות הלוואי. לא כל דבר שלא עוזר במינון נמוך יעזור במינון גבוה, וצריך להודות שיש הרבה מטופלים עם מינונים גבוהים מדי".

בחודש שעבר הגיע וויטאקר לישראל כאורח כנס האיגוד הישראלי לשיקום פסיכיאטרי. בכנס התעמת וויטאקר עם פרופ' דונלד גוף, מהפסיכיאטרים המובילים בעולם, שמייצג את עמדת הממסד הרפואי וחברות התרופות, המקדמים את הגישה הפרמקולוגית. בישראל נפגש וויטאקר עם כמה מבכירי הפסיכיאטרים בארץ, בהם יו"ר איגוד הפסיכיאטריה הישראלי בלמקר והפסיכיאטר פרופ' פסח ליכטנברג, לשעבר מנהל מחלקה בבית החולים הפסיכיאטרי הרצוג ומייסד בתי סוטריה ("בתים מאזנים"), שמטפלים בסובלים ממחלות נפש ללא תרופות פסיכיאטריות (ראו מסגרת).

בית מרקחת בארה"ב. "מתפתח מאבק בין המחנה השמרני למחנה הכופר"Brendan Smialowski / AFP

נדמה שהכתבה ב"ניו יורק טיימס" משקפת היטב את ההקצנה של תעשיית הכדורים הפסיכיאטריים. היא גם משקפת היבט מרכזי של הקפיטליזם האמריקאי — לגרום לאנשים להתמכר למוצר, ועדיף מגיל צעיר ככל האפשר. אבל האם יש לראות בארה"ב מקרה נפרד, משום שכל דבר שם הולך לקיצוניות?

וויטאקר: "יש בזה מן האמת. הרפואה המדעית שפיתחה את התרופות הפסיכיאטריות ושיכנעה אנשים להשתמש בתרופות האלה צמחה בארה"ב, הרבה בזכות השותפות בין חברות התרופות לפסיכיאטרים אקדמאים. כך שארה"ב היתה המדינה הראשונה בעולם שהשתמשה בתרופות פסיכיאטריות, כולל ילדים. בהתחלה הרבה מומחים במדינות אחרות אמרו שהאמריקאים יצאו מדעתם ושהם לא מתכוונים לאמץ את המודל הזה אצלם. אבל בהדרגה הממשל האמריקאי וחברות תרופות אמריקאיות ייצאו את המודל הזה לעולם, ומה שרואים זה שבכל מדינה שאימצה את השימוש הרחב בתרופות פסיכיאטריות חלה גם עלייה של בעיות בבריאות הנפש".

הגידול שוויטאקר מציין מתרחש גם במדינות עשירות ומתקדמות, שמספקות מערכת שירותי רווחה מפותחת ונחשבות לחברות בעלות סולידריות חברתית גבוהה יחסית, וודאי בהשוואה לניכור האמריקאי. באוסטרליה, למשל, מספר האנשים שמקבלים קצבת נכות בשל מחלת נפש זינק בין 1990 ל–2011 פי ארבעה — ליותר מ–240 אלף איש. בדנמרק המספר קפץ פי 2.5 בין 1999 ל–2010, בניו זילנד הנתון הוכפל בין 1998 ל–2011, ובגרמניה מספר מקבלי קצבת הנכות הנפשית קפץ מ–39 אלף איש בשנת 2000 — ליותר מ–70 אלף ב–2010.

הזינוק בנתונים האלה התרחש בד בבד עם גידול חד בשימוש בתרופות פסיכיאטריות. בארה"ב השימוש בכדורים אנטי־דיכאוניים טיפס ב–65% בין 1999 ל–2014, לפי נתונים שפירסם בשנה שעברה הממשל האמריקאי. בגרמניה, השימוש בכדורים אנטי־דיכאוניים גדל תוך ארבע שנים ב–46%, בספרד ופורטוגל ב–20%, וגידול בצריכה נרשם בכל 25 המדינות המפותחות שנכללו במחקר שערך ארגון OECD בתחילת העשור. חוקרי OECD מצאו שתי סיבות מרכזיות לגידול בשימוש בתרופות אנטי־דיכאוניות: האחד הוא שהטיפול נמשך יותר מבעבר, והשני הוא שרופאים ופסיכיאטרים רושמים כיום כדורים לא רק למצב דיכאון קשה, אלא גם למצבים מתונים יותר של דיכאון, כמו גם לסוגים שונים של חרדה ובעיות נוספות.

המצב בישראל אינו שונה: מספר המרשמים לתרופות פסיכיאטריות זינק מתחילת שנות ה–2000, בד בבד עם גידול חד במספר מקבלי הקצבאות בגין נכות נפשית. בישראל ניתנים מדי שנה יותר מ–2 מיליון מרשמים לתרופות אנטי־דיכאוניות, ועוד מאות אלפי מרשמים לתרופות אנטי־פסיכוטיות, שעה שמספר מקבלי הקצבאות בגין נכות נפשית זינק ב–170% בשני העשורים האחרונים — פי שלושה מקצב גידול האוכלוסיה, לפי נתונים שסיפק פרופ' ליכטנברג, שגם כתב את ההקדמה למהדורה העברית של "אנטומיה של מגיפה".

"הסיפור שמספרים פסיכיאטרים לא נכון"

בזמן פרסום הספר כבר היה וויטאקר עיתונאי בעל שם בחקר הרפואה הפסיכיאטרית, שמאחוריו פרסים עיתונאיים וגם מועמדות לפרס פוליצר ב-1998, על סדרת כתבות שפירסם ב"בוסטון גלוב" ועסקו במחקרים פסיכיאטריים בעייתיים. ואולם "אנטומיה של מגיפה" הפך את וויטאקר לאחד הדוברים הבולטים, אולי הבולט ביותר, בקרב קבוצת מיעוט בעולם המטפלים הנפשיים, שסבורה כי תעשיית הכדורים הפסיכיאטריים יצאה לחלוטין מפרופורציה.

"החברה האמריקאית ביססה את הדאגה לחולים על בסיס הנרטיב השיווקי, ולא על בסיס הנרטיב המדעי", אומר וויטאקר. "גרמו לנו לחשוב שהנרטיב השיווקי הוא המדעי, וזה לא המצב. חברות התרופות משלמות לפסיכיאטרים ולאקדמאים כדי שיספרו לנו סיפור שאינו מותאם לתוצאות של מחקרים. בדרך הזאת, כוחו של הנרטיב השיווקי בארה"ב התחזק".

אבל הרבה מאוד אנשים יכולים לומר שתרופות פסיכיאטריות עזרו להם. אולי אנחנו פשוט צריכים לתת את הטיפול הנכון לכל מטופל.

"זה בדיוק מה שאני אומר בפרק הראשון של ספרי. עכשיו, בוא נאמר שאתה עורך מחקר לסובלים מדיכאון שבו קבוצה אחת נוטלת כדורים אנטי־דיכאוניים, וקבוצה שנייה לא נוטלת כדורים. בקבוצה הראשונה, 50% מהאנשים שנוטלים תרופות אנטי־דיכאוניות מרגישים שזה עוזר להם, אבל בקבוצה השנייה אתה מגלה ש–60%–70% מהאנשים מתפקדים טוב בלי תרופות. כך שהמסקנה היא שקבוצת האנשים שנטלה תרופות היא במצב גרוע יותר מאשר הקבוצה שלא נטלה תרופות".

וויטאקר מספר על מחקר חדש שממצאיו פורסמו לפני כחודש תחת הכותרת "כדורים אנטי־דיכאוניים מחמירים את הדיכאון בטווח הארוך". המחקר, שפורסם בכתב העת לפסיכיאטריה "Psychotherapy and Psychosomatics", נמשך תשע שנים ומציג ממצאים שלפיהם הסיכוי שסובלים מדיכאון הנוטלים תרופות ימשיכו לסבול מדיכאון אחרי תשע שנים כפול לעומת אלה שלא נטלו תרופות. מחקר שפירסם באחרונה המכון האמריקאי הלאומי לבריאות הנפש (NIMH), שנערך במשך שש שנים, הראה שאנשים שלקחו תרופות אנטי־דיכאוניות היו בעלי סיכוי גבוה פי שבעה להיות במצב לא תפקודי בשל דיכאון, ולא מסוגלים לעבוד לפרנסתם.

"השאלה היא אם התרופות האנטי־דיכאוניות מגדילות את הסיכוי שאחרי חמש שנים של נטילתן האדם עדיין יהיה בדיכאון, ויש הרבה מחקרים שמראים שכן", אומר וויטאקר. "אני לא אומר שלא צריך לקחת תרופות, אני פשוט אומר שצריך לקחת אותן באופן סלקטיבי. בגדול, הספרות המחקרית בנושא מראה שרוב האנשים שלוקחים תרופות פסיכיאטריות ייהפכו לחולים כרוניים, ושרק מיעוט מהאנשים שנוטלים כדורים פסיכיאטריים מושפעים באופן חיובי לטווח הארוך".

אתה לא איש מקצוע מהתחום: אתה לא פסיכיאטר, לא חוקר אקדמי ולא רופא. זה לא מעמיד את המסקנות באור בעייתי?

"מה שמקשה מנקודת מבט עיתונאית הוא שאני כעיתונאי לא אמור לסתור את הסיפור המדעי שמספרים פסיכיאטרים. אני לא האדם שאמור לבוא ולומר, רגע, הסיפור שמספרים פסיכיאטרים אקדמאים הוא לא נכון. התקווה היא שפסיכיאטרים אחרים יבואו ויגידו את זה".

אבל הם לא אומרים.

"זאת בדיוק הבעיה. לחלק מהם משלמים. עכשיו, אם אתה פסיכיאטר שרושם תרופות למטופלים, למי תאמין? אתה תרצה להאמין שהתרופות עוזרות. ואם אתה בגילדה המקצועית של פסיכיאטרים, מה המוצר שאתה משתמש בו? התרופות. אתה תרצה להגן על השימוש בהן, ויהיה לך מאוד קשה להודות שהן גורמות נזק. חלק ממה שקרה הוא כשקיבלו תוצאות לא טובות במחקרים, פשוט לא פירסמו אותן. הדוגמה הטובה ביותר היא מחקר ארוך טווח על סכיזופרניה בארה"ב מ–2008, הטוב ביותר שנעשה אי־פעם. המחקר הזה הפיק תוצאות מפתיעות מאוד: אנשים שסבלו מסכיזופרניה ולא נטלו תרופות היו בעלי סיכוי גבוה פי שמונה להשתקם לעומת אלה שנטלו תרופות. הממצאים היו כל כך מפתיעים, שאיגוד הפסיכיאטרים האמריקאי (APA) העדיף לא לפרסם את המחקר הזה, כי הוא סותר את כל מה שהם האמינו בו".

רוברט וויטאקר. "אדם שאינו בדיכאון לא יכול להבין מה עובר על אדם בדיכאון"תמנע לוי

"תרופות אנטי־דיכאוניות לא יפתרו בעיה של בדידות"

מהם הגורמים המשמעותיים ביותר בטיפול אלטרנטיבי, שאינו כולל שימוש בתרופות?

"פעילות גופנית היא ללא ספק גורם חשוב. בבריטניה יש תוכנית שבה רופאים רושמים למטופלים פעילות גופנית — ללכת לחדר כושר, לקבל תוכנית אימונים ממאמן — וזה מסובסד על ידי הביטוח הרפואי. גם חיים חברתיים עשירים הם גורם מאוד חשוב: יש פסיכיאטר בשם ריץ' שולמן מקונטיקט, שאומר לכל מטופל שלו — אם רוצה לראות אותי, לך תתנדב שעתיים בשבוע על כל שעה שאתה רואה אותי. והדבר השלישי שהייתי אומר הוא למצוא משמעות לחייך. ואנשים רוצים למצוא משמעות לחייהם. כל אחד רוצה ללכת למסיבה ולומר בגאווה שהוא עושה משהו משמעותי בחיים שלו. אף אחד לא רוצה להרגיש שהוא לא עושה כלום".

וכשאתה חוזר לארה"ב?

"ארה"ב נמצאת בבעיה, אבל גם בארה"ב יש הרבה אנשים שמחפשים דרכים הומניות למצוא חלופות לתעשיית התרופות הפסיכיאטריות. נראה שבארה"ב מתפתח מאבק בין שני מחנות: המחנה השמרן, שתומך בתעשיית התרופות הפסיכיאטריות ובתועלת שלהן, והמחנה שכופר בכך. אבל גם בממסד הרפואי מתחילים לשמוע יותר ויותר קולות שקוראים לשינוי. יש כתבי עת מדעיים כמו כתב העת הבריטי לפסיכיאטריה, שמודה שתעשיית התרופות הפסיכיאטריות לא עוזרת. אני חושב שיש ניכור חברתי גדול בארה"ב, אבל האם תרופות פסיכיאטריות היא התשובה לכך? אפשר לטעון שיש כאן תאגידי תרופות שנשענים על הניכור הזה, אבל זה בטח לא פותר את הבעיה. תרופות אנטי־דיכאוניות לא יפתרו בעיה של בדידות".

אתה לקחת אי־פעם תרופות נגד דיכאון או חרדה?

"לא, אבל זה לא אומר שלא הייתי בדיכאון או בחרדה בתקופות שונות בחיי. אדם שאינו נמצא בדיכאון לא יכול להבין מה עובר על אדם אחר שנמצא במצב הזה".

המחקרים המערערים

רשימה נבחרת של מחקרים שפורסמו ב–25 השנים האחרונות מערערים על יעילותן של תרופות פסיכיאטריות. וויטאקר טוען כי הממסד הפסיכיאטרי הצליח להסתיר את כל המידע הזה מהציבור באופן יעיל, וכי אף לא אחד מהם זכה לסיקור בעיתונים גדולים. הנה כמה מהבולטים שבהם.

"כוחו של הנרטיב השיווקי בארה"ב התחזק". בית מרקחת בארה"בBryan Woolston/רויטרס

1990: במחקר על דיכאון, שערך המכון האמריקאי הלאומי לבריאות הנפש (NIMH), מספר המטופלים שהחלימו ונותרו בריאים במשך 18 חודשים היה הגבוה ביותר בקרב אלה שטופלו ללא תרופות (30% מהנבדקים) והנמוך ביותר בקרב אלה שטופלו בתרופות אנטי־דיכאוניות (19%).

1992: במחקר של ארגון הבריאות העולמי (WHO) נמצא כי מצבם של חולי סכיזופרניה היה טוב הרבה יותר במדינות עניות כמו הודו וניגריה, שבהן רק 16% מהמטופלים מקבלים תרופות אנטי־פסיכוטיות בקביעות, לעומת ארה"ב ומדינות עשירות אחרות, שבהן שימוש ממושך בתרופות מסוג זה נחשב לטיפול המקובל.

1998: במחקר של אוניברסיטת פנסילווניה נמצא כי תרופות אנטי־פסיכוטיות גורמות לשינויים מורפולוגיים במוח, הקשורים להחמרת תסמינים של סכיזופרניה.

2000: במחקר משותף לחברת התרופות איליי לילי ולבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד נמצא כי בטווח הארוך, מצבם של חולים בהפרעה דו־קוטבית גרוע כיום יותר משהיה בתקופה שקדמה לנטילת התרופות. הידרדרות זאת נגרמה כנראה מההשפעות המזיקות של התרופות הפסיכיאטריות.

2005: במחקר של אוניברסיטת קלגרי בקנדה, שנמשך חמש שנים והקיף 9,058 מטופלים הסובלים מדיכאון, נמצא כי אלה שנטלו תרופות אנטי־דיכאוניות סבלו מתסמיני דיכאון 19 שבועות בשנה בממוצע, ואילו אלה שלא נטלו תרופות סבלו מהתסמינים רק 11 שבועות בשנה.

2007: במחקר של אוניברסיטת אילינוי, שנמשך 15 שנה, נרשמה החלמה בקרב 40% מחולי הסכיזופרניה שלא קיבלו תרופות אנטי־פסיכוטיות, לעומת 5% בלבד בקבוצת האנשים שכן קיבלו תרופות.

2007: במחקר גדול שנערך על ידי NIMH בקרב ילדים שאובחנו כסובלים מהפרעת קשב וריכוז (ADHD) התגלה בתום השנה השלישית כי השימוש בתרופות היה סמן משמעותי להידרדרות במצב, והילדים שטופלו בתרופות נטו יותר להתנהגות עבריינית.

2008: מחקר של NIMH שסקר מטופלים בעלי הפרעה דו־קוטבית נמצא כי לחולים שנטלו תרופות אנטי־דיכאוניות היה סיכון גדול כמעט פי ארבעה לפתח מעבר מהיר בין מצבי רוח.

בתי סוטריה: החלופה לאשפוז פסיכיאטרי ולטיפול תרופתי

סוטריה (גאולה ביוונית) הוא מודל שפותח בארה"ב בתחילת שנות ה–70 על ידי פרופ' לורן מושר, שכיהן כראש המחלקה לסכיזופרניה במכון הלאומי לבריאות הנפש (NIMH). מושר הקים את סוטריה כמודל אלטרנטיבי לגישה הקונבנציונלית של שימוש בתרופות פסיכיאטריות. בית סוטריה הראשון הוקם בקליפורניה ואיכלס שישה דיירים שסבלו רובם ככולם מהתקף פסיכוזה ראשון. המודל כלל שימוש מינימלי בתרופות וצוות מטפל שלא היה בעל הכשרה טיפולית מקצועית, אך בעל יכולות הכלה גבוהות למצבי קיצון נפשיים. המטרה היתה לשהות עם המטופל, להכיל את התקפי הפסיכוזה ולעזור לו לחזור לקהילה לאחר שהייה של כמה חודשים. 42% מהמטופלים לא נטלו תרופות בכלל, 39% נטלו תרופות באופן זמני. מושר הביא ממצאים כי התוצאות בסוטריה היו טובות בהרבה מהמודל התרופתי הקובנציונלי.

כדי לחזק את הממצאים הפעיל מושר בית סוטריה נוסף, שגם בו הוא הפיק נתונים שהציגו תוצאות טובות בהרבה מהטיפול התרופתי המקובל. ואולם מודל סוטריה לא אומץ על ידי הממסד הפסיכיאטרי בארה"ב, ונראה היה שהוא מהווה איום עליו. המימון לסוטריה מהממשל נפסק, ומושר אף אולץ לפרוש מתפקידו ב–NIMH. במהלך השנים הוקמו בתי סוטריה בכמה מדינות נוספות בארה"ב וכן בשווייץ ובבריטניה. רובם נסגרו מסיבות פיננסיות, בשל היעדר מימון פדרלי וכיסוי רפואי של חברות ביטוח הבריאות.

בישראל נפתח בית סוטריה הראשון בספטמבר 2016, במרכז ירושלים, על ידי הפסיכיאטר פרופ׳ פסח ליכטנברג, לשעבר מנהל מחלקה בבית החולים הפסיכיאטרי הרצוג וראש החוג לפסיכיאטריה באוניברסיטה העברית. ליכטנברג הקים את בית סוטריה במסגרת עמותה ציבורית, לאחר 12 שנה של מאמצים כושלים להקימו במסגרת המערכת הציבורית. הוא הקים את הבית לאחר שחיפש מודל המאפשר קשר אישי יותר עם המטופל בסביבה מכילה ושוויונית. בשנה הראשונה לקיומו עברו בבית כ–70 דיירים, שהיו נאלצים לפנות לאשפוז פסיכיאטרי בהיעדר חלופת האשפוז כסוטריה.

באוקטובר 2017 פתחה העמותה בית סוטריה שני, לנשים, בשכונת בקעה בירושלים, בתמיכת קרן לזלו טאובר ומשפחת תירוש. באותו חודש פירסם משרד הבריאות, בהובלת הממונה על בריאות הנפש ד"ר טל ברגמן, מסמך הנחיות לבתים מאזנים המסדיר פתיחת בתים נוספים בדומה לבתי סוטריה. מאז נפתחו שלושה בתים מאזנים נוספים: הבית בינוב, הבית בכרמיאל והבית בהרדוף. בשלב זה הבתים אינם נכללים בסל הבריאות והשהייה בהם אינה מכוסה על ידי קופות החולים (מלבד הבית בהרדוף שמהווה פיילוט לקופת חולים מאוחדת). העלות החודשית לשהייה בבית סוטריה היא כ–20 אלף שקל. סכום זה נמוך משמעותית מעלות השהייה בבית חולים פסיכיאטרי, אך בהיעדר כיסוי רפואי של קופות החולים, נטל השהייה הכלכלי נופל על המטופלים ובני משפחותיהם.

https://www.themarker.com/markerweek/1.5724270

רוברט וויטאקר ודליה

רוברט וויטאקר ואני בביקורו בארץ 14.12.17

Again: Nothing About Us Without Us

הכותרת בפועל הפוכה:

הדרתו של מתמודד הנפש מהשיח החברתי

שלום רב מוטי,

קיבלנו היום את מכתבך:

דליה וצביאל שלום רב,

קיבלנו את תלונתכם על כתבה שהתפרסמה בעיתון "הארץ", על תופעת "סרבני הטיפול" ועל הצורך להנגיש את מערכת בריאות הנפש כדי להתגבר על כך.

מכתבכם עוסק בעובדה שאף מתמודד נפש לא רואיין לכתבה.

על פי הכתוב, אתם מעוניינים ליזום דיון עקרוני בעניין זה במועצת העיתונות, כדי לבדוק איך ניתן לתקן את המעוות, לדעתכם. 

קראנו בעיון רב את  מכתבכם ואנו סבורים שבקשתכם צריכה להיות מופנית לגורמים אחרים ולא למועצת העיתונות בישראל, האמונה על חופש הביטוי ועל האתיקה העיתונאית. 

(הדגשה בצבע, שלי. ד.)

 בברכה,

 מוטי רוזנבלום, מנכ"ל

מועצת העיתונות בישראל

41-xr9uybdrs8

תודה לך, מוטי, על מכתבך זה ועל כך שקראתם בעיון את מכתבנו.

כמי שאמון על חופש הביטוי ועל האתיקה העיתונאית, האם אינך חושב שזה בדיוק תפקידך לדאוג שכל המגזרים באוכלוסייה ייהנו מחופש ביטוי ומהאפשרות להתבטא?  ושכל עוד הדבר אינו כך במפגיע – הרי שהאתיקה העיתונאית נפגעת (וגם פוגעת) במלוא מובן המילה?

מצטטת שוב חלק קטן מדבריה של עו"ד שרון פרימור היועצת המשפטית של ארגון בזכות:

"שינוי היחס החברתי מחייב את כולנו לאמץ את התובנה שלא ניתן לדבר רק "על" אלא חייבים לדבר "עם". ולא רק לדבר, אלא לתת במה שווה, אם לא יותר, לזו שניתנת לכל יתר הגורמים המעורבים.

­­תמהנו.

בברכה,

דליה וצביאל

(שוב, הדגשה שלי. ד.)

 

 

To: moaza@m-i.org.il

שלום רב למועצת העיתונות,

מדוע אין מזכים אותנו בתשובה כלשהי לאחר כמעט שבועיים?

אין בכוונתנו להרפות מהנושא החשוב הזה.

בברכה,

דליה וצביאל

Sent: Wednesday, December 27, 2017 10:57 AM
To: דליה דורנר; 'moaza@m-i.org.il'

לכבוד נשיאת מועצת העיתונות, השופטת בדימוס דליה דורנר הנכבדה, שלום,

אתמול התפרסמה בעיתון 'הארץ' כתבה חשובה ביותר בענייננו על תופעת "סרבני הטיפול" ועל הצורך להנגיש את מערכת בריאות הנפש, כדי להתגבר על כך.

אף מתמודד נפש לא רואיין לכתבה, אף שניתן למצוא ברשתות החברתיות בקלות רבה מתמודדי נפש בעלי משנה סדורה באשר לסוגיה זו.

ההורים,  אנשי מקצוע, גורמים בכירים, משרד הבריאות – קולם של כל אלה נשמע, חוץ מקולם של מושאי הכתבה עצמם.

אנו מעוניינים ליזום דיון עקרוני בעניין זה במועצת העיתונות, כדי לבדוק איך ניתן להביא אותו על תיקונו.

הנה דבריה של עו"ד שרון פרימור, היועצת המשפטית של ארגון בזכות:

העיקרון "דבר לא עלינו בלעדינו" שציטטת דליה, הוא באמת כלל יסוד בשיח זכויות אדם של אנשים עם מוגבלות. למרות הניסוח שלו, הוא אינו סוג של פריבילגיה אלא עיקרון שצריך להיות חלק מהתפיסה האתית והערכית של כל מי שעוסק בתחום: רופאים, פסיכולוגים, משפטנים, קובעי מדיניות ועיתונאיים ועוד. 
את מטפלת באדם במרפאה? בררי אתו מה הציפיות שלו. מה עושה לו טוב ומה עושה רע? אתה מייצג אישה עם מוגבלות בדיון משפטי תבין קודם כל את הרצון והעדפה שלה, אל תחליט עבורה.

אתה כותב על אנשים עם מוגבלות נפש בנושא המשפיע על חייהם ברר מה הם חושבים על הסוגיה ותביא את הקול שלהם. אף אחד לא נולד עם התובנה הזו, אבל ברגע שמאמצים אותה – אי אפשר בלעדיה. זה פשוט מרגיש עקום. בדיוק כשם שלא יעלה על הדעת לכתוב על אפליית ערבים בלי לראיין אזרח ערבי. לדבר על פגיעה מינית בנשים ולראיין רק גברים.

 הזירה של טיפול בתחום בריאות הנפש נשלטה עד כה בידי אנשי טיפול, בעיקר פסיכיאטרים. ארגוני ההורים היו עד כה הדומיננטיים בישראל בהשפעה על מדיניות בריאות הנפש. קולם חשוב ללא ספק, אבל הבולטות שלו מדגישה עד כמה חסר קולם של האנשים עצמם: אלו שלכאורה דואגים להם, מגנים עליהם והרבה פעמים כופים עליהם.
שינוי היחס החברתי מחייב את כולנו לאמץ את התובנה שלא ניתן לדבר רק "על" אלא חייבים לדבר "עם". ולא רק לדבר, אלא לתת במה שווה, אם לא יותר, לזו שניתנת לכל יתר הגורמים המעורבים.

וזאת לדעת: יש מה ואת מי לצטט.

הערת שוליים:

שנים רבות נמצאת השופטת בדימוס דליה דורנר, נשיאת מועצת העיתונות בישראל, ברשימת התפוצה שלנו. האם עלינו להודות לה שאינה מבקשת להסיר אותה מהרשימה? מעולם לא ענתה, ואף איננו יודעים אם הדואר מתקבל אצלה. על כל "השאלות הרגישות והחשובות" (כך למשל כתבו בפסיקת בג"צ) – מעולם לא הייתה מצדה כל תגובה. איננו יכולים להימנע מלתהות בינינו לבין עצמנו (ועכשיו גם אתכם) אם המוניטין שלה, שהוא ללא רבב, אכן מוצדק…

1017939-5

 

 


ביקורת הרפורמה והשנתון החדש

תממונה

חלק מעבודת המחקר המצוינת של שירן גפן כיצד תופשים לקוחות מערכת בריאות הנפש את השירות אותו הם מקבלים? (במסגרת המחלקה ללימודי B.A למצטיינים בחוג לשירותי אנוש במכללת עמק יזרעאל בהנחיית ד"ר ציון ברנץ) עוסק ברפורמה בבריאות הנפש שנכנסה לתוקף ביולי 2015 ובמסגרתה עברה האחריות הביטוחית על שירותי בריאות הנפש ממשרד הבריאות לקופות החולים. הנה:

"אבירם ועמיתיו (2006) מנו את הנימוקים להנהגת הרפורמה, כאשר בראשם עומד הטיעון לצמצום הנטל הכלכלי שמוטל על משרד הבריאות והעברתו לקופת החולים, שגובה תשלום מהמבוטחים ומקבלת תקצוב נוסף מהמוסד לביטוח לאומי, זאת בנוסף לצורך בשיפור השירותים לאזרח, פיתוח שירותים מתקדמים למבוטחי הקופות. כפי שעולה מתשובות המרואיינים מדובר למעשה בשיקולים כלכליים במסווה של שיפור איכות השירות. מדיניות ההפרטה מאפשרת למדינה להסיר את אחריותה ממתן שירות לאוכלוסיית פגועי הנפש. בפועל, לא נמצא שפותחו שירותים נוספים עבור פגועי הנפש, ורובם עדיין נעזרים בפסיכותרפיה וטיפול תרופתי גם כאשר השירות מסובסד על ידי קופות החולים.

כפי שהוצג בפרק זה, רוב המרואיינים נעזרים בשיטות טיפול שונות שאינן ממומנות על ידי קופת החולים, ולמעשה נדרשים להוצאה כספית גדולה בשל בחירה זו. כפרקטיקה של הפרטה, נוצר מצב בו חלק ממקבלי השירות, שיכולים להרשות לעצמם כלכלית שירות "משודרג" מקבלים אותו, בעוד שאלה המשתייכים לאוכלוסייה מוחלשת יותר נדרשים להתפשר ולהיעזר בטיפול הסטנדרטי שמוצע על ידי נותני השירות."

זאת ועוד, על פי נהלי הרפורמה, הטיפול המוצע יינתן לאוכלוסייה שנמצאה זכאית במבחן זכאות, דהיינו קבלת אבחנה פסיכיאטרית בקוד F, תיוג פסיכיאטרי על פי ה-DSM (פולאקביץ, 2008). למעשה, שיטת אבחון זו מחזקת את השיח הרפואי, המדיקליזציה (Gambrill, 2014), שמייצרת פתרונות רפואיים לתסמיני שהופיעו, במקרה הטוב. הפרסומים מבקשים להציג את הרפורמה כ"חיבור בין גוף לנפש", אך בפועל מקדשת הרפורמה הסברים רפואיים למגבלה נפשית ומתעלמת מנסיבות חייו של האדם. כאשר האדם מתויג כ"חולה" על פי ה-DSM, לרוב יינתן טיפול תרופתי או ביולוגי בדמות הלם חשמלי, מה שעלול לייצר תלות במענה התרופתי (Whitaker, 2010), ולהגדיל את רווחי חברות התרופות, בעיקר (Gambrill, 2014).

על פי מסמכי משרד הבריאות, מטרת הרפורמה הינה הפחתת הסטיגמה הרווחת על פגועי הנפש (אבירם, גיא וסייקס, 2006). כלומר, כאשר ניתן מענה לפגוע הנפש ב"בית משוגעים" והרחק מהקהילה, מועצמת הסטיגמה הרווחת באוכלוסייה כי פגוע הנפש מסוכן לסביבתו, אינו כשיר לקבל החלטות או לנהל אורח חיים נורמטיבי. מטרת הטיפול בקהילה היא למנוע את ניתוקו של פגוע הנפש מסביבתו ולצמצם את הסטיגמה. אך האם חיוב האדם לתיוג רפואי לא מעצימה את הסטיגמה, ודורשת מהאדם להתאים את עצמו להגדרות מצומצמות בלבד?

העברת האחריות הביטוחית על הטיפול במגבלה הנפשית לקהילה מחייבת גם העברת מידע רגיש וחסוי מידי משרד ממשלתי לגורם קהילתי, קופת החולים. למעשה, על ידי העברת מידע זה, חשופים מאושפזים לשעבר לפגיעה בזכויות האדם שלהם. בזמן קצר ההיסטוריה הטיפולית הופכת לחשופה יותר לגורמים רבים יותר, דבר שעלול לפגוע בחייהם של פגועי הנפש מבחינת קבלה לעבודה, ללימודים אקדמיים וכיוצא באלה. נוהל זה מאפשר את חיזוק הסטיגמה ולא הפחתתה, כפי שהתחייב משרד הבריאות (אבירם, גיא וסייקס, 2006).

לבסוף, העלו המרואיינים את הבירוקרטיה כגורם מעכב בקבלת סיוע נפשי בקהילה. ההתחייבויות התקציביות שנדרשות לעבור ידיים רבות, מבחני הזכאות והסיכוי הקלוש לקבלת אישור ליותר מ-30 מפגשים עם גורם מטפל מהוות חסם משמעותי שפוגע בסיכויי מימוש הזכאות (Verhaeghe & Bracke, 2011). החשש מתיוג פסיכיאטרי, ההוצאה הכספית שכרוכה בהמשך קבלת סיוע לאחר 30 מפגשים והחשש מ"זליגתו" של המידע אודות קבלת טיפול נפשי יפגעו בסיכויי הפניה של אוכלוסיית פגועי הנפש לקבלת סיוע בקהילה, ובוודאי למימוש הזכאות לאורך זמן (גפני, 1975).

ניתן להסיק מאלה כי הנימוקים להנהגת הרפורמה אינם ממומשים בשטח הלכה למעשה, ומהווים חסם נוסף שמביא את אוכלוסיית פגועי הנפש לחפש פתרונות להתמודדות עם המגבלה הנפשית מחוץ למערכת הממסדית. כאמור, נעשה, במקרה זה, שימוש בשיח ביקורתי אודות מערכת בריאות הנפש במטרה להצדיק מדיניות ניאו-ליברלית של הפרטת שירותים וצמצום אחריותה של המדינה אודות האזרח. הרפורמה מתגלה כמסווה להתייעלות המערכת על חשבונם של מקבלי השירות, אוכלוסיית פגועי הנפש.

שלחנו את הנ"ל לעמותת עוצמה שהיו הרוח החיה בהעברת הרפורמה, כדי לקבל את תגובתם לדברים אלה. בתשובה שלחו לנו את המסמך הזה המתייחס לשנתון הסטטיסטי האחרון שפרסם משרד הבריאות לאחרונה.

דברים חשובים אלה מובאים לציטוט בעריכת לשון קלה. הנה:

נתוני השנתון מתייחסים למצב טרום הרפורמה שנכנסה לתוקף  ב-2015.

אמבולטוריקה – במרפאות ציבוריות לברה"נ ביקרו כמאה אלף נפש (בממוצע  9.8 ביקורים). מספר זה כולל עשרות אלפים חולים כרוניים שמגיעים כל חודש לחידוש מרשמי תרופות.

מדובר באחוז וחצי מהאוכלוסייה, כלומר פחות ממחצית שיעור הכרחי שקבעו מומחים ושנקבע כיעד לרפורמה: 4% מבוגרים ו2% ילדים.

התמונה היא הזנחה קיצונית של התחום שנמשכת שנים רבות. בעלי אמצעים נזקקו לשוק פרטי יקר ומשגשג, ואחרים – נותרו ללא טיפול.

האשם העיקרי – הפיצול והעמימות באחריות לברה"נ לחוק ביטוח ממלכתי 1994, שהוגדרו כזמניים, אך נותרו כ-20 שנה.

הממשלה וקופות החולים התנערו מאחריותם והניחו למערך המרפאתי להתייבש תוך ציפייה לרפורמה שתבוא. זו הגיעה ב-2015 בהסכם ממשלה- קופ"ח: הביטוח הרפואי ומימון שירותי ברה"נ למבוטחים הם באחריות קופ"ח כמו ברפואת הגוף. התקציב הכולל לכך מועבר לקופ"ח, עם תוספת לפתיחת מרפאות חדשות ועשרות אכן נפתחו עד כה.

בדיווח למינהלת הרפורמה נמסר כי הביקוש למרפאות הציבוריות עולה על היעד ולכן עדיין יש תורים וזמני המתנה ארוכים. איוש המרפאות נתקל בקשיים. מעט מאנשי המקצוע עוברים מהשוק הפרטי לציבורי. בתחום הילדים ובמגזר הערבי יש מחסור חריף במיוחד באנשי מקצוע.

שיקום נכי נפש בקהילה – לפי החוק בשם זה משנת 2000. השיקום שהיה זניח לפני שנת 2000 הגיע ב-2015 ל-23 אלף משתקמים. להערכתנו זה כשליש מהזכאים לפי הקריטריונים של החוק.

50% הם צעירים עד 45,  בעוד שבעשור הקודם רוב השיקום הגיע למבוגרים שיצאו מאשפוז ממושך. השנתון מפרט את פילוג השיקום לתמיכות בדיור, תעסוקה, תרבות פנאי, חינוך והכשרה. תקציב השיקום מעוגן במשרד הבריאות, שגם מפעיל ועדות סל שיקום מחוזיות, לקבלת מועמדים והכוונתם.

וכן מוציא מכרזים להפעלת מסגרות השיקום ע"י יזמים פרטים ועמותות במגזר השלישי. הזכאים לשיקום הם חולים כרוניים במחלות הנפש הקשות שלרוב נזקקים לאשפוזים פסיכיאטרים.

את מערך האשפוז ב-2015 היה צריך להשוות לשנת 2000, מפני שהירידה החדה בכל המדדים, בשעור כ 35%, חלה בעשור הקודם בעיקר בזכות מערך השיקום שקלט אלפי  מבוגרים ששהו קודם באשפוז ממושך.

משנת 2010 אין כמעט שינוי במדדים: מספר המיטות כ-3600; כ-22 אלף אשפוזים בשנה כ-5000 אשפוז ראשון.

עדכונים ויעדים לעתיד שירותי ברה"נ

 תרומת הרפורמה עד כה (וגם בדיוני המינהלת) היא במערך המרפאות הציבוריות, הביקוש הגואה וכיצד ניתן לספקו. הדבר ייתן מענה ראוי ל"תחלואת הנפש הרכה" (דיכאונות, חרדות וכדו'), אשר לרוב אינן מובילות לאשפוז.

למבקרי הרפורמה, בעיקר פסיכולוגים וח"כים אחדים, יש טענות קשות: מדיקליזציה – קופ"ח מעדיפות תרופות על טיפולים פסיכולוגים, התעלמות מאבחוני מצוקות חיים, ופריצות בסודיות הרפואית, אך מוסכם שאין נסיגה מהרפורמה והכרחי לתקנה ככל האפשר.

השפעת הרפורמה מפגרת בתחום תחלואת הנפש הקשה והכרונית, שממיתה והורסת חיים צעירים יותר מכל חוליי הגוף. הנפגעים מגיעים לאשפוזים ראשונים וחוזרים. היעד העיקרי אמור להיות אל-מיסוד כלומר הוצאת מאשפוז מלא (שלפעמים הכרחי) לחלופות אישפוז וטיפולי קהילה. לפי אטלס ברה"נ 2014 של WHO במדינות מפותחות מגמת אל –מיסוד מתוקצבת בהיקף שווה לתקצוב אשפוז מלא (אצלנו 65% – לאשפוז מלא. דליה).

ישראל שרויה בפיגור קשה ומדאיג: ירידה חדה באשפוז יום – בז'רגון רפואי "חצי הדרך החוצה" (בדרך כלל במסגרת בתי החולים לאחר אשפוז מלא. דליה), טיפולי יום אינטנסיביים –  "חצי הדרך פנימה" (מעונות יום, כגון המרכז לבריאות הנפש ברמת חן ובאיכילוב. דליה).

אלה אינם מדווחים כלל בשנתון והיקפם מצומצם ביותר. גם הוצאת חולים ממושכים מאשפוז מלא למסגרות מתאימות יותר מתעכבת עד היום.

נדרשת יוזמה משותפת מצד הממשלה וקופות החולים להפעלת תמריצים חיוביים לאל-מיסוד שגם יקטינו חששות בקרב מנהלי בתי החולים מגירעונות.

כיום תקציב האשפוז המלא הוא כ65%, מכלל תקציב רפואי לברה"נ, וזאת לעומת 50% תקציב אשפוז מלא בתחלואת הגוף לפי תקנות חסם קאפ.

תקצוב השיקום

השיקום חסך 750 אלף ימי אשפוז שנתיים שמחירם כ-750 מיליון ₪. יותר מתקציב השיקום 2015. גם המשק הרוויח תוספת תפוקה של כעשרת אלפים משפחות ומתמודדים שהגיעו לשיקום (וללא שיקום תעסוקתם נפגעה). הרחבת היקף השיקום והעמקת איכותו הם רווח נקי לחברה ולכלכלה ויאפשר פיתוח מסגרות לנזקקים קשים בתחלואה כפולה או מרובה ויתמרץ יזמים ועמותות.

בהשוואה: תקציב לדיור ותמיכה במוגבלות קוגניטיבית (פיגור, תסמונת דאון וכו') שהיקפה קטן מהיקף המוגבלות הנפשית עולה על 2 מיליארד ש"ח מתקציב משרד הרווחה – כלומר פי 3 מתקציב שיקום ברה"נ ,אבל המימוש בו קרוב ל-100%.

ולבסוף, אומדן זהיר מוכיח: גם אחרי תוספות השיקום והרפורמה, התקציב הציבורי לברה"נ  הוא כ-7% מכלל התקציב הציבורי לבריאות ולשיקום נכויות, לעומת רוב מדינות OECD שבהן הוא עולה על 10%.

תמונה יחיאל
ד"ר יחיאל שרשבסקי, ממונה על תחום השיקום במשרד הבריאות לשעבר כתב לי:
"במגעי עם השדה, מתברר שרבים לא מקבלים טיפול נפשי, בטענות שונות; החל בהעדר צוות וכלה בתפיסות שאנשים עם אבחנה של סכיזופרניה לא יכולים להיעזר בפסיכותרפיה (כאילו אין להם מגוון בעיות כפי שיש לאנשים אחרים).
הכשל במרפאות במקומות שונים בארץ אינו משתקף בתלונות המגיעות לנציבות התלונות וזאת כי רוב הנפגעים נמנעים מלהתלונן מחשש שהפסיכיאטרים או האדמיניסטרציה של הקופה יפגעו בהם. גם אם החששות מוגזמים, בפועל הם מונעים תלונות ותורמים ליצירת תמונה מוטה מאד לטובה.
על המערכת לבנות ערוצי תלונות העוקפים את החששות. ככל הידוע לי עד כה לא נעשה הרבה בכיוון זה. אולי נעים יותר לעצום עיניים ולהתברך במיעוט התלונות, גם אם הוא משקף מציאות שקרית."

נעבור לשנתון סטטיסטי בריאות הנפש 2015 שבו מדובר. חלק מהנתונים שבו מגיעים עד סוף 2016 אף שבכותרתו מצוינת שנת 2015. בשנתון הזה מצוי גודש פרטים מעניינים על סוגיות שנות ורבות מתחומי האשפוז, השיקום והטיפול המרפאתי (למתעניינים השנתון כולו נמצא בלינק לעיל).

ליקטתי על קצה המזלג כמה נתונים שבהם אנחנו עוסקים

מערך האשפוז הפסיכיאטרי בישראל כולל 8 בתי חולים פסיכיאטריים בבעלות ממשלתית, שני בתי חולים בבעלות שירותי בריאות כללית (שלוותה וגהה), בית חולים אחד בבעלות ציבורית (הרצוג בירושלים) ושני בתי חולים בבעלות פרטית.

מדי שנה עבור כשליש מהמאושפזים מדובר באשפוז ראשון. 43% חוזרים לאשפוז בתוך שנה.

במהלך 2015 התקבלו כ-15,000 איש לאשפוז פסיכיאטרי. סך כל האשפוזים בשנה זו (כולל מי שחוזר לאשפוז במהלך השנה) 22,515.

בסוף 2016 היו 3,567 מיטות לאשפוז פסיכיאטרי בתקן. מרבית המיטות  – 82% – בבתי חולים ממשלתיים ו-10% בשני בתי החולים שבבעלות קופת חולים כללית (שלוותה וגהה). רק 323 הן מיטות לאשפוז יום.

מספרי מיטות

קיימות 13 מחלקות פסיכיאטריות בבתי חולים כלליים אך שימו לב: 88% מהמיטות הן בבתי חולים פסיכיאטריים, ורק 12% בתי החולים הכלליים.

מיטות לפי סוג 2016 בית חולים

נתונים מעניינים באשר למקרי מוות באשפוז:

מוות

גרף מוות

וראו נא את "הצימוק", "השעור שבעיסה"  – תפוסת המיטות  (2007 עד 2016)

דיאגרמת תפוסה

ב-2016 אחוז התפוסה עמד על 95% בממוצע. האם המספר מוכר לכם? אחוז זה מציין ב"נוהל הבחירה" בדיוק את "סף הבחירה" במוסד. לכאורה אם אחוז תפוסת המיטות במוסד אינו עולה על 95% הבחירה מתאפשרת. זו הטעיה גסה. בפועל הדברים נראים כך: 

אחוזי התפוסה של היום:

אחוז תפוסה

מתעדכן מדי יום. שימו לב שהעדכון חלקי מאוד. יש כאמור 13 מסגרות בבתי חולים כלליים, 8 מוסדות ממשלתיים, אחד ציבורי ו-2 פרטיים. דהיינו מתוך 24 מסגרות מפורטים בטבלת אחוזי התפוסה של 11 בלבד:

נוווו?  מ-11 מסגרות אפשר לבחור היום אך ורק בבאר יעקב. יש קופצים?

הכל אודות אמא

file_0_original                    אבי ואמי בחתונתם - 27/6/50

אמי, רחל וירצברג, הייתה תינוקת בזרועות אמה כאשר ב-1930 עשתה קבוצת יהודים גדולה את דרכה מתימן לארץ ישראל. שליחי הסוכנות היהודית הסבירו להם שהמשיח הגיע, ולכן הגיע הזמן לחזור למולדת ההיסטורית. היא גדלה בעיר רחובות בשכונת שעריים על גבול שכונת מרמורק, והתחנכה בגן לוסיה שבשכונה. לוסיה הייתה חלוצה ממוצא רוסי, ואמי זכרה אותה לטובה כל חייה. בגן אף הייתה בריכה קטנה שבה שחו ברווזים. לאחר מכן למדה בבית ספר למלאכה. המנהלת הכריזמטית מיה רוזנברג גייסה תרומות מיהדות אירופה ואמריקה וייסדה בית ספר לדוגמה. באתר של עיריית רחובות נכתב כי בית הספר נוסד ב-1935 ונועד לתת השכלה לבנות העדה התימנית, כך שלא תצאנה לעבודה לא מקצועית בגיל צעיר.

המורה לאנגלית הרשימה את אמי במיוחד. היא הייתה רווקה בריטית מבוגרת, בעלת לחיים סמוקות מאוד, שהייתה מגיעה לבית הספר רכובה על אופניים. יום אחד מצאה אמי קונדום על רצפת השירותים. היא חשבה שמדובר בבלון, והחלה לנפח אותו. נחמה, ילדה מכיתה גבוהה יותר, תפסה אותה בקלקלתה וחטפה מידיה את "הבלון" בקול זעקה, ולאחר מכן נזפה בה ארוכות. 50 שנה לאחר מכן דרו השתיים בשכנות בעיר חולון.

סבתי שרה הייתה אישה קשת יום. כל חייה עבדה בניקיון בתים של אחרים (והייתה מנקה גם בבית הספר שבו למדה אמי). אמי תמיד ציינה את העובדה שהאם השילה מעליה את הבגדים המסורתיים ולבשה חליפות מערביות (עניין לא מקובל בשנות ה-30), אבל זה לא היה הדבר היחיד הלא מקובל שעשתה. בתימן השיאו אותה בנעוריה לגבר זקן, והיא ילדה שלושה בנים. לאסונה התאהבה בסבי הצעיר ויפה התואר, דוד שוכר בשארי (שעליו נאמר כי היה יפה כדוד המלך), בעל זוג עיניים בורקות בגוון ירוק-תכול-אפרפר. סבתי נטשה את בעלה הזקן ואת שלושת ילדיה ודבקה בסבי, שגם הוא כבר היה נשוי. אחרי סבתי הוא אף נטל אישה שלישית, וכל המשפחה עלתה יחד לארץ.

לפני שנים הוליכו אותי החיים לפגישה עם בנה הצעיר משלושת ילדיה מנישואיה הראשונים של סבתי (אח למחצה של אמי). התעצבתי לגלות שהישיש התימני זוכר בפרטי פרטים את סצנת הפרידה מאמו, שעלתה לספינה (מתימן לים סוף?) עם משפחתה החדשה, ועדיין כואב את עלבון נטישתה.

לאמי הייתה אחות בכורה, סעידה. כשהאחות הייתה בת שמונה, מתה ממחלת טיפוס הבטן. אמי זכרה היטב את ימי גסיסתה של אחותה. אמי הייתה אישה יפה מאוד. קרובי משפחה אמרו לה תמיד בילדותה: "את באמת יפה מאוד, אבל אחותך, זיכרונה לברכה, הייתה יפה ממך". גם אח קטן נולד, ישראל יששכר, יבדל"א.

סבתי וסבי נפרדו, וסבתי חסכה לירה ללירה ובנתה לעצמה בית קטן, סמוך לביתו של סבי שהיה לאב לשמונה ילדים מאשתו השלישית. פעם רב עם סבתי מריבה איומה וכדי להענישה או להבהילה זרק את אמי לבור עמוק שהיה בחצר. בשל החול הרך לא הייתה המכה קשה, אבל אמי הפעוטה עברה זעזוע קשה. ברגע חסד מעטים סיפרה שהיה מעניק לה לעתים כמה מטבעות של מיל, כדי שתקנה לעצמה סוכריות או בננה.

גם הוא לא ליקק דבש. מגבר יפה תואר ואהוב הנשים (בתימן היו הבתים והחלונות נמוכים. פעם התגנבה לחדרו שכנה ערבייה וכפתה עצמה עליו. יש האומרים כי עמד בפיתוי בגבורה, אבל אין לדעת), שידע לשרטט אותיות דפוס מושלמות כמו בתנ"ך (סופר סת"ם?), הפך לפועל דחק, עדר ערוגות ושתל שתילים עבור קרן קיימת לישראל.

סבתי, לדברי אמי, הייתה נקייה וחרוצה מאוד, ומעולם לא חסר מזון בבית. היא חלתה בשחפת ומתה כשאמי הייתה בת עשר. פעם ביקרה אמי את אמה החולה במוסד לחולי שחפת בצפת. את אמי השאירו בחצר המוסד מחשש הדבקה. אמה דיברה אליה בכאב ובגעגוע מבעד לסורגי חלון חדרה. עד סוף חייה זכרה אמי את המראה הזה בכיליון נפש ובצער עמוק.

סבי התבקש לשלם את הוצאות הקבורה והעברת גופתה של סבתי מצפת לרחובות. הוא טען שהכסף לא מצוי ברשותו וכי צפת היא עיר הצדיקים, ולכן מוטב שתיקבר שם, כי הרי הייתה צדיקה בעצמה. אפילו מצבה לא עשו לה, ואין זכר לקבר כיום. בית הקברות הישן בצפת ממוחשב כולו, ולאחר בדיקה מקיפה התברר שהיא אינה רשומה במאגר הקברים.

לאחר מות אמה עברו אמי ואחיה להתגורר במשך תקופה מסוימת אצל משפחת אביהם. כאן מגיע בתולדותיה של אמי מעין חור שחור. עד סוף חייה נצרה לשונה ולא ניתן להציל מפיה כמעט דבר על פרק זמן זה. דבר אחד היה ברור: זו הייתה תקופה אפלה וטראומטית עבורה. הבעיה בעיקרה לא הייתה נעוצה באביה אלא באם החורגת ו"הפרימיטיבית", לדברי אמי (רק דבר אחד סיפרה לי עליה ברגע נדיר: היא נהגה לפסק בכוח את רגלי בנותיה כדי לוודא שהן עדיין בבתוליהן). בתקופה אחרת התגוררו אמי ואחיה הצעיר בבית משפחה אומנת. פעם באה לבקרם שם דודה אחת והשאירה עבורם עוגה, אך הם לא זכו לטעום ממנה.

בגיל 17 הצטרפה אמי להכשרה טרום גיוס לפלמ"ח בגבעת השלושה, לא לפני שרשמה את אחיה הצעיר לכפר הנוער ע"ש מאיר שפיה, שבו למד בין היתר גם חקלאות, ועל כך הוא מוקיר לה תודה עד עצם היום הזה (עד פרישתו לגמלאות ניהל קריירה מוצלחת במחקר חקלאי במכון הוולקני).

 אבי, בני וירצברג, כתב על אמי בספרו האוטוביוגרפי; הנה כמה קטעים (לקוחים מעמ' 171–192):

עוד במחנה ביל"ו סיפרו כי לקבוצת הבנות שלנו בגבעת השלושה הצטרפה בת חדשה, קטנה ושחרחורת. משום מה, ואולי מתוך איזשהו דחף שבתת ההכרה, ניסיתי לגלותה, תוך כדי צעדה בקרב הבנות שעמדו והקבילו את פנינו. תרתי על פני כולן; לא הבחנתי בנערה חדשה כלשהי […]

 החבר'ה שרו על שושנה, על כרמלה ועל בת שבע. עתה הרהרתי בשמה של בת אחרת. נזכרתי בנערה השחרחורת, שחיפשתיה בין הבנות ולא מצאתיה […] ניצלתי את ההזדמנות ושאלתיה על בת צעירה וקטנטונת, חדשה, שסיפרו שהצטרפה לקבוצה. היא הצביעה על בחור אחד שחרחר, ואמרה שזו יושבת לצדו. ואכן, ראיתיה צוחקת ומשתעשעת עם אחד הבחורים שלנו מקיבוץ אשדות. ידעתי שחדשה היא בקבוצה ובוודאי נעם לה למצוא חבר לשיחה במסגרת החדשה, ובפרט כשכולם כה שמחים ועליזים. אבל במבט ראשון חשתי משהו שמעודי לא הרגשתי לגבי אף נערה אחרת; היה זה רגש של ספק קנאה על שהיא צוחקת ומשתעשעת עם החבר שלידה, וספק קרבה ספונטנית, תחושה של שמחה על שהמציאות מאמתת את הדמות שחיפשתי בחזיוני…

ביקשתי מבת שיחי לגשת אל המדורה ולקרוא לה, והיא עשתה כדבריי. על אף התרגשות מובנת לרגל היכרות חדשה, בייחוד עם בת המין השני, לא חשתי בה בשעה שראיתי את צינה לוחשת משהו באוזני הנערה. סיבת הדבר לא ידעתי, אך כשקרבה הנערה אליי ובירכתיה לשלום, אפפתני חמימות בלתי רגילה. עם שהייתה זרה וטירונית בהכשרה, ואתי לא הכירה מעולם, היה בגישתה משהו חופשי וחביב שלא ראיתי אצל נערות אחרות. עיניה הירוקות היו בהירות והקרינו טוב לב ומזג נוח. היא הייתה לבושה מכנסיים קצרצרים כחולים, כשחולצה כחולה מבליטה את גווה הזעיר אבל התמיר. משערה הארוך שהשתפל מעבר לכתפיה נדף ריח עדין של שמן שערות מהול בניחוח השדה. שזופה ונאווה הייתה – כמו שמתואר בספר שיר השירים או ב"אהבת ציון", שקראתי פעם בקיבוץ […] 

 227484_10150191014361462_2347263_n

    אמי ואבי בהכשרה בגבעת השלושה, בפלמ"ח ולאחריו

מה עלה בגורלה של יתרת השיירה? (שיירת אספקה בדרך שער הגיא לירושלים הנצורה. דליה) […] פילחתני לפתע המחשבה מה אירע לרעיה? (זה השם שבו בחרה אמי להיקרא בספר. היא סירבה להיקרא בשמה האמיתי. דעתה לא הייתה נוחה מכתיבת הספר, אם כי תמכה באבי במהלך הכתיבה. כאילו ידעה מה צופן העתיד). התנערתי וכחץ מקשת רצתי חזרה לחצר הגדולה של בית-ארזה. […] היא נראתה מופתעת קמעה מהתעניינותי בה: אמנם הפתעה שנראתה נעימה. היא קמה על רגליה והחזירה לי שאלה לשלומי ולקורותיי שלי. היא סיפרה לי שכל חפציה אבדו בדרך והיא עצמה נאספה יחד עם שאר הבנות ועם הפצועים מתוך אחת התעלות בכביש שער הגיא. הבגדים שלגופה, החולצה הכחולה והמכנסיים הקצרים, וכן מעט לבנים שהיו בתרמילה הקטן – זה כל מה שנשאר לה מחפציה. עם זאת לא ניכרה בה כל דאגה יתרה; היא הייתה שלווה וחביבה, רק עיניה נראו עייפות ועמד בהן איזה דוק חולמני כאילו טרם תפסה במלוא המשמעות את המתרחש בעצם הרגעים האלה […].

[…]אתמול חלפתי לידה, כשעמדה ליד אחד המבנים בשנלר וקראה ספר שעל עטיפתו הייתה מצוירת עלמה יפה. אמרתי לה: "פנייך דומים לעלמה יפה זאת…" היא מיאנה לקבל את המחמאה והטעימה כבדרך אגב ש"כל הבחורים אומרים זאת ואין להתייחס לדברים ברצינות רבה" מילים אלה שלה העלו את ערכה בעיניי. קיוויתי שיום אחד ארכוש את אמונה… אבל מי יודע? בימי מלחמה אלה כל יום עלול להיות מאוחר מדי…

[…] למראה הנערה שמילאה את מוחי הרהורים יום ולילה, ובהיותנו שנינו לבדנו באותו אולם ארוך וריק, החלטתי לנטוש את מסכת האדישות ולגלות לה את לבי. הסתכלתי ישר לתוך עיניה הגדולות, הירוקות ושאלתיה, הפעם ללא כל היסוס: "האם את יודעת מה זו נשיקה?" (השואל היה אז בן 18 וחצי… דליה) ועוד טרם הספיקה להסמיק ממבוכה, או להחוויר מכעס על חוצפתי, קירבתי שפתיי הלוהטות אל לחייה העדינות… הייתה זו נשיקה "מצלצלת" במקצת וחושש הייתי שמא פגעתי בה. ניחוח שמן השערות שלה, אותו שמן שנדף ושיכר אותי כבר כשראיתיה לראשונה, חדר גם הפעם לאפי ומילאני עדנה. כשהרפיתי ממנה, הייתי מוכן להתפרצותה המוצדקת נגדי. אך לא. היא חייכה ונראתה מאושרת. כלל לא התפלאה על התנהגותי. להיפך, היא הודתה כי החיבה היא הדדית. התאהבנו.

[…] בשעה אחת בלילה נאלצתי להיפרד מעל רעיה. ליוויתיה אל מגורי הבנות שבתחנת השאיבה וחזרתי ללבוש את מדי הקרב והחגור. תחושת אושר נפלאה אפפה את כל ישותי. במשנה מרץ הצטרפתי אל חבריי לכיתה, ובליל אפל וחמים העפלנו אל ההר. עתה, קיבלתי דחף חדש בחיים. עתה – יש בשביל מי לחיות. הייתה זו חדוות חיים, אלא שכדור מזמזם אחד יספיק כדי לשימה לאל".

ואכן "הכדור האחרון של בני", כפי שקרא דב גולדשטיין לסיפורו של אבי בספרו "כאלה הם היו" (אחיאסף 1974) נורה בביתנו 20 שנה מאוחר יותר מהדברים המסופרים לעיל. ספר הזיכרונות שכתב טבע בים שמחת הניצחון של מלחמת ששת הימים. שררה אופוריה ואווירה מיליטריסטית. כמעט שאיש לא רצה לשמוע את סיפורו (כיום נלמד הספר באקדמיה, וקיבלנו עשרות רבות של מכתבים נרגשים מאנשים שקראו אותו, כולל מהסופר חנוך ברטוב שכתב בין היתר: "קראתי ספרים לא מעטים פרי-עטם של ניצולים וזה אחד ויחיד, לא אשכח אותו עוד".) אבי שקע בדיכאון ושם קץ לחייו. הטראומה הקשה נתנה את אותותיה באמי. במשך שנה בקושי תפקדה, ובעיקר שכבה במיטה. גם היא הייתה שרויה בדיכאון ואף נטלה תרופות.

247794_10150196470916462_3937179_n

              יום הולדת שנה לדליה (1959)

לאחר כשנה קמה על רגליה וחזרה להיות הצוק האיתן שעליו נשענתי כל חיי. היא הייתה עקרת בית, והפנסיה הזעירה שקיבלנו ממקום עבודתו של אבי לא הספיקה למחייתנו. היא החליטה לתבוע את גרמניה על אובדן מפרנס. עורכת דין אחת ייעצה לה לעשות זאת. ניהול המשפט והתשלום עבור עורכי דין – בארץ ובגרמניה – עלה ממון רב, ולא הייתה שום ערבות שתצליח. "לקחתי ריזיקה", נהגה לומר. היא ניצחה במשפט, קיבלה פיצויים ורנטה חודשית עד סוף חייה, מה שאפשר לה לגדל אותנו ולהזדקן בכבוד.

אני אהבתי אותה אהבה עזה והשבעתי אותה מרורים. לא באשמתי. נפגעתי בנפשי, והיא תמיד הייתה שם בכל נפשה ובכל מאודה: טיפלה, תמכה, עודדה וסחבה איתי בעול. נחת התחילה לרוות ממני רק לאחר נישואיי. הורי נישאו (ראו תמונה) ב-27/6/50. באופן אקראי לגמרי צביאל ואני נישאנו ב-27/6/2000. יובל שנים בדיוק מפריד בין שתי החתונות. אמי הייתה מאושרת שסוף כל סוף נישאתי (בגיל 42), ורוותה סיפוק ושקט נפשי מכל התקדמות שעשיתי מאז, אבל משהו בה כבה. אני הייתי הציר שסביבו סבו חייה. במובן מסוים עד שהתחילה הזוגיות עם צביאל (1998) היא ואני היינו במעין זוגיות. בחו"ל הייתה רק פעם אחת, כי רצתה לחסוך כסף ולקנות דירה לילדה הבעייתית. וכך עשתה. היא פסלה כל גבר שהכרתי (אבל כל טיעוניה היו מוצקים), חוץ מאת צביאל. אותו אהבה מאוד.

לאחר נישואיי (האם במקרה?) הכירה אלמן ממוצא תימני גם הוא. הוא התאהב בה מעל הראש ופינק אותה מאוד. למרבה הצער לאחר שנתיים נפטר החבר על שולחן הניתוחים. בשנתיים שהייתה איתו גרה בביתו. לראשונה מאז מות אבי היה לה רכב ונהג צמוד (לאבי היה רכב מדגם ויליס סטיישן מטעם העבודה). היו לה חיים נוחים עם החבר. לאחר מותו חזרה לגור בביתה. לכאורה לא התאבלה, אבל זה היה אסון אחד יותר מדי עבורה. היא הייתה מדוכדכת ופזורת דעת, ולא רצתה להישאר לבד בביתה. מצאנו לה דיור מוגן בנאות אפקה, ספינת הדגל של רשת משען, ושם גרה שבע שנים עד מותה.

אף שבריאותה הייתה טובה (מתה מות נשיקה בשנתה), לא ידעה ליהנות משנותיה האחרונות. תמיד חששה שמחלקה סיעודית תכלה את כספה, ואחי ואני, שמעולם לא היינו מבוססים כלכלית, ניאלץ לשאת בנטל.

אמי הייתה אישה טובה, צנועה, חרוצה, ישרה, נבונה ואהודה על הכול. אצילת נפש במלוא מובן המילה. הייתה אימא טוטלית וחמה שנתנה ונתנה, מרצונה החופשי, לעתים עד כדי הקרבה. לאחר מותה התנחמתי בכך שאחי ואני הקפנו אותה בדאגה לכל צרכיה והרעפנו עליה תשומת לב ואהבה. המילים האחרונות שלה אליי בשיחת הטלפון האחרונה (כשעתיים לפני מותה) היו: "גם אני אוהבת אותך".

 אחי אילן וירצברג ספד לה בהלוויה:

"הדבר שהכי אפיין את אימא זו המסירות הטוטאלית לשני ילדיה, לדליה ולי. היא תמיד העמידה אותנו בראש סדר העדיפות ולא חסכה שום מאמץ וגם לא כסף כדי שיהיה לנו הכי טוב שאפשר.

לא היו לה חיים קלים, אבל היא אף פעם לא העמיסה את קשייה על הזולת ויישמה  לגמרי את האמירה 'חייה ותן לחיות', היא לא דרשה הרבה והייתה מסתפקת במועט, גם חומרית וגם רגשית."

והדבר הזה בא לידי ביטוי באופן מדהים בזמן ובדרך שנפטרה. ממש שנייה לפני שעמדה להפוך לחסרת יכולת לתפקד עצמאית, שנייה לפני שהייתה חייבת להיות תלויה לגמרי באחרים, גם בתפקודים הבסיסיים ביותר, ממש ברגע האחרון שבו הייתה עדיין עצמאית חלקית וצלולה – בחרה להיפרד מהחיים, כאילו רצתה לחסוך מאיתנו וגם ממנה את הסבל הזה, כאילו לא רצתה להיות לנטל עלינו, למרות שקיבלנו זאת באהבה – ואפילו עשתה זאת בדרך הכי מתחשבת בנו ובה ומתה בשנתה "מות נשיקה" שזהו מוות של צדיקים, ואכן היא הייתה כזו.

ועל כל מה שנתנה אני אומר לה באהבה ובתודה גדולה: נוחי בשקט ובשלווה על משכבך."

אילן אחי שאותו אהבה כנפשה גרם לה גאווה גדולה. היא עקבה בהתרגשות אחרי התפתחות הקריירה שלו, ואספה גזירי עיתון של הכתבות שהתפרסמו על אודותיו. כשבא להופיע לפני חבריה בבית האבות, לפי בקשתה, לא הייתה גאה ומאושרת ממנה. תמיד הצטערה שהכבוד המקצועי שאילן זוכה לו אינו שקול להצלחה החומרית. צער נוסף התווסף לה כאשר ב-1992 מתה אשתו של אילן מסרטן. הייתה זאת אמי, כמובן, שסעדה אותה בשבועות האחרונים לחייה (אמה של גיסתי הייתה חולה בעצמה, גרה בצפון ונפטרה שנים אחדות לאחר מכן). נכדה היחיד, בנו של אילן, אורן, שייבדל לחיים ארוכים וטובים, דומה לאמי מאוד: יפה-תואר, שחרחר ובעל עיניים ירוקות. גם הוא טוב לב ובעל מזג נוח, וגם תלמיד מעולה וספורטאי מצטיין. השבוע מלאו לו 15.

אסיים רשימה זו לזכר אמי בציטוט מתוך "חוט הלב" של מקס נורדאו:

"והשָנים חלפו והמלכה הלכה הָלוך וְזָקון, ותזקן מאוד מאוד עד היות חייה למשא עליה. אז קראה במו פיה לַמָוֶת, אשר גירשה אותו לפנים, ובבואו והוא יָרֵא וְחָרֵד מעט בהתייצבו לפניה ותאמר לו: "עמיתי המָּוֶת! עתה לא ייבָּצר עוד ממך לקחתני. הנני נכונה."

 אמי ביוני 2010

               אמי בת 80  - כשנה לפני מותה ב-2011 
               (נכתב ביום השנה הראשון)

מאמר שלי באתר Mad in America

התרגום לעברית בהמשך.

Mad in America SCIENCE, PSYCHIATRY AND SOCIAL JUSTICE

Letter From Israel

 

דליה ו צביאל רופא

By

'Dahlia Virtzberg-Rofe

January 4, 2018

Since April of 2014, a US government website provides data comparing psychiatric hospitals based on quality and satisfaction indicators. “Patients and their families need facts to help them make informed decisions about medical care, and choosing the right psychiatric hospital is an important decision to make,” says a government official.

Here in Israel we are afraid twice: we are afraid to not be well, but in many cases we are even more afraid of the place where we will have to receive medical treatment, because we are assigned to only one hospital according to our address. No freedom of choice and we can’t decide where we would like to be hospitalized. We return again and again to the same hospital, as if we were captured prisoners.

On September 10, 2012, the Government of Israel ratified the UN Convention on the Rights of Persons with Disabilities, which is a non-discrimination protocol honoring the right to autonomy and the freedom to choose for oneself. What contradicts these principles more than a situation in which a person is forced to receive treatment time after time in the last place on earth he wants to be, where the mere thought of it turns his stomach, intensifies his anxieties, and deteriorates his mental state?

I also experienced these things on my own flesh.

My address assigned me to the notorious hospital Abrabanel in Bat-Yam. In light of past experience when I was 17 and lucky enough to be in the youth open ward, but heard a lot about the horror of the adults’ wards, my family and I knew that I had better not get hospitalized there. In order to bypass the regional arrangement, I went with a friend to the Interior Ministry, and I changed my place of residence to another city. After that, my brother took me to the mental health center that accompanied my new address. I had already gone through almost all the admission procedure, but then the doctor asked my brother to wait for me outside because she was interested in talking to me alone. The next thing I remember is that my brother told me: “Dahlia, we have to go from here.” I cried, “But why?” At that point I already felt that I had reached a place of refuge, a safe place where they would take good care of me. My brother answered: “Because you told the doctor that you lived in Tel Aviv.”

I knew well what that meant. Even though I was psychotic, I was not completely detached from reality because I am pretty strong at my base. But when I was 10 years old, my father — a Holocaust survivor — committed suicide with a gunshot to his head in my presence, and this trauma completely changed the course of my life.

I spent one month in Abrabanel. The sun was burning on the roof of asbestos. We were five sweating girls in a small room full of beds, with no air conditioning and no fans, no locked cells to store personal equipment. Everything looked worn and ugly, dirty and neglected. Broken plumbing, strange faucets in the shower and constant flooding.

The showers in the 3B ward in Abarbanel were not in a separate bathroom but in the general space. They did not always keep a closed door between the wings or set the screens so they would really hide, and when the women showered men would sometimes walk around looking at us naked. The food was disgusting and the staff urged us to go down to eat on the ground floor as if we were a herd of goats. The crew was cold and hard. I do not remember that they ever smiled. Three years later, someone like that smiled at me at a professional conference and asked if I remembered her. It’s too bad I did not tell her that you could not forget someone who you once came to crying about sexual assault, and she did not even look up from her notebook.

A touch of a soft hand was just a dream, but I saw people who got beaten. I remember one guy who refused to “cooperate” or maybe was unable to. He did not move despite demands. He took the blows with complete passivity, and the staff person who hit him became ecstatic. A memorable sight.

Question: Why is the choice of psychiatric institution so important and urgent? The answer: Because conditions in psychiatric hospitals are often unbearable. On February 9, 2010, Deputy Minister of Health, Rabbi Yaakov Litzman, published the following comments: “The mental hospitals are shocking, I would close them, and the hospitals are not even suitable for animal housing.” The Director of the Ministry of Health said in a parliament assembly after a visit to Abarbanel, “I wish there had been an earthquake in Abarbanel. We would build a new hospital. And this is the situation in all hospitals… I do not want to say the association it brings, you can’t say it, I never used it, but it’s the association that went through the head of black periods in this people’s life… I promise I will not forget it.” This General Director was full of good intentions, but nothing has changed since then.

We believe that applying the right of choice will lead to competition between the hospitals, which in turn will improve the service and solve some of the most difficult problems in the hospital system.

My husband Tzviel Rofe’ and I filed two petitions to the supreme court of justice in Israel in 2010 and in 2012 to ask the government to grant the option of selecting hospitals for psychiatric admission, which is the existing arrangement for other health care services. The current system creates and maintains a monopoly without any competition among the psychiatric hospitals. Our two lawsuit petitions were rejected, but the ruling of the second petition left the door open: “The question that this petition raises is important and sensitive… it is appropriate for these questions to be further addressed.”

We have initiated private legislation, with the support of a member of the Israeli parliament, to allow consumers a choice of hospital for their psychiatric admission. That eventually failed too. But as a result of our activity the Ministry of Health published a new procedure which includes the sentence: “As a rule, a patient who needs hospitalization will be able to choose the hospital in which he wishes to be hospitalized.” The problem is that the choice is made only if the hospital occupancy does not exceed 95%. In practice, there is almost no choice because the average occupancy rate in hospitals exceeds 100%.

The Ministry of Health also began publishing a daily update of occupancy rates. It’s easy to see that the option to choose the hospital practically does not exist in most cases. Moreover, we learned of a case where even though the occupancy rate in a particular hospital allowed a choice, a rare matter in itself, the institution requested the patient to bring a “release form” from his regional institution; despite his attempts, the patient was unable to obtain the form. Not only did this person not receive urgent treatment according to his needs, but he was forced to experience objectification, humiliation and distress. Even if the restriction of occupancy would have allowed a choice, the procedure would have been improper because it creates a written discrimination between us and the rest of the patients, whose right of choice is not limited by occupancy.

Despite all this, we are not discouraged. We strongly believe that if there is a right to choose a psychiatric institution, as is possible for patients seeking treatment for physical ailments, the worst hospitals will be emptied, their income will be harmed — and they will have to improve.

Discrimination against us and violation of our basic rights must end and be corrected. We do not intend to let go of the important struggle for the right to choose a medical institution. This is an elementary and trivial right whose absence is shameful, and the need to fight for it is disgraceful. We hope with all our hearts that central forces will join us and that the authorities will come to their senses and understand that the current situation is a stain on Israel’s face. Currently we are starting procedures for our third petition to the supreme court of justice. We hope that this time the judges will be more helpful.

'Dahlia Virtzberg-Rofe

Dahlia Virtzberg-Rofe' is a linguistic and literary editor and an ex-patient activist for the rights of people with psychosocial disabilities in Israel. She studied at the Tel-Aviv University and received a BA in comparative literature, a Master's degree in cultural research, and graduated both with honors. She established together with her husband – Tzviel Rofe' – a free online dating site for people with psychosocial disabilities and writes a WordPress blog.

https://www.madinamerica.com/2018/01/letter-from-israel/

 

 

מאז אפריל 2014 מספק אתר ממשלתי בארה"ב נתונים המשווים בין בתי חולים פסיכיאטריים על סמך מדדי איכות ושביעות רצון. "חולים ובני משפחותיהם זקוקים לעובדות כדי לסייע להם לקבל החלטות מושכלות לגבי טיפול רפואי, ובחירת בית החולים הפסיכיאטרי הנכון היא החלטה חשובה", אומר גורם ממשלתי.

כאן בישראל אנחנו מפחדים פעמיים: קודם כל אנחנו מפחדים מפני התקף חולי, אבל במקרים רבים אנחנו אפילו מפחדים יותר מהמקום שבו נצטרך לקבל טיפול רפואי, כי אנחנו משויכים לבית חולים אחד בלבד על פי כתובתנו. אין חופש בחירה ואנחנו לא יכולים להחליט היכן נרצה להתאשפז. אנחנו חוזרים שוב ושוב לאותו בית חולים, כאילו היינו אסירים.

ביום 10 בספטמבר 2012 אישררה ממשלת ישראל את אמנת האו"ם בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות, שהיא אי-אפליה, הזכות לאוטונומיה והחופש לבחור. מה נוגד עקרונות אלה יותר מאשר מצב שבו אדם נאלץ לקבל טיפול פעם אחר פעם במקום האחרון בעולם שבו הוא רוצה להגיע, שבו עצם המחשבה על כך הופכת את קרביו, מעצימה את חרדותיו ומדרדרת את מצבו הנפשי .

גם אני חוויתי את הדברים על בשרי.

הכתובת שלי שייכה אותי לבית החולים הידוע לשמצה אברבנאל בבת-ים. לאור ניסיון העבר בנעוריי, בני משפחתי ואני ידענו היטב שמוטב לי לא להתאשפז שם. כדי לעקוף את ההסדר האזורי, הלכתי עם ידיד למשרד הפנים, ושיניתי את מקום מגוריי לעיר אחרת. לאחר מכן, אחי לקח אותי למרכז בריאות הנפש ששויך לכתובת החדשה שלי. כמעט עברתי את כל תהליך הקבלה, אבל אז ביקשה הרופאה מאחי לחכות לי בחוץ כי היא מעוניינת לדבר איתי ביחידות.

הדבר הבא שאני זוכרת הוא שאילן אמר לי: "דליה, צריך ללכת מפה".

"אבל למה?" קראתי.

בשלב זה כבר הרגשתי שהגעתי למקום מקלט, מקום בטוח שבו יטפלו בי היטב. אחי ענה: "כי אמרת לרופאה שאת גרה בתל אביב". ידעתי היטב מה פירוש הדבר. למרות שהייתי פסיכוטית, לא הייתי מנותקת לחלוטין מהמציאות. אני די חזקה מיסודי. כשהייתי בת 10, אבי – ניצול שואה – התאבד בירייה בראשו בנוכחותי, והטראומה הזאת שינתה לחלוטין את מהלך חיי.

ביליתי חודש באברבנאל. השמש יקדה על גג האסבסט. היינו חמש בנות מיוזעות בחדר קטן שכולו מיטות, לא מיזוג אוויר וללא מאווררים, ללא תאים נעולים לאחסון ציוד אישי. הכול נראה בלוי ומכוער, מלוכלך ומוזנח. צנרת שבורה, ברזים מוזרים במקלחת והצפות קבועות.

המקלחות במחלקה 3B באברבנאל לא היו בחדר רחצה נפרד אלא בחלל הכללי. כשהנשים התקלחו, לא תמיד הקפידו על דלת סגורה בין האגפים ולא הציבו את הפרגודים כך שבאמת הסתירו, וגברים היו מסתובבים לפעמים ומביטים בנו עירומות. האוכל היה דוחה והצוות האיץ בנו לרדת לאכול בקומת הקרקע כאילו היינו עדר עזים. אנשי הצוות היה קרים וקשוחים. אני לא זוכרת שחייכו אי-פעם. שלוש שנים לאחר מכן, מישהי כזאת חייה אליי בכנס מקצועי ושאל אם אני זוכרת אותה. חבל שלא אמרתי לה שאי אפשר לשכוח מישהי שהתלוננת בפניה בבכי על תקיפה מינית, והיא אפילו לא הרימה את מבטה מהמחברת. מגע יד רך היה רק ​​חלום, אבל ראיתי אנשים שהוכו. אני זוכרת בחור אחד שסירב "לשתף פעולה" או אולי לא היה מסוגל. הוא לא זז למרות הדרישות. הוא ספג את המכות בפסיביות גמורה, והמכה נראה כאילו הגיע לפורקן. מחזה בלתי נשכח.

שאלה: מדוע בחירת המוסד הפסיכיאטרי כה חשובה ודחופה?

התשובה: תנאי אשפוז בבתי חולים פסיכיאטריים הם לרוב בלתי נסבלים. ב -9 בפברואר 2010 פרסם סגן שר הבריאות, הרב יעקב ליצמן, את הדברים הבאים: "בתי החולים לחולי נפש מזעזעים, הייתי סוגר אותם, כי הם אינם מתאימים אפילו למגורי בעלי חיים". מנכ"ל משרד הבריאות אמר בישיבת כנסת לאחר ביקור באברבנאל, "הלוואי שהייתה רעידת אדמה באברבנאל. היינו בונים בית-חולים חדש. וזה המצב בכל בתי החולים … אני לא רוצה להגיד את האסוציאציה שעולה פה, אסור לומר זאת, אף פעם לא השתמשתי בה, אבל מה  שעובר בראש מזכיר תקופות שחורות בחיי העם הזה… אני מבטיח שלא אשכח את זה." המנכ"ל הזה ד"ר איתן חי עם היה מלא כוונות טובות, אך מאז לא השתנה דבר.

אנו מאמינים כי הפעלת זכות הבחירה תוביל לתחרות בין בתי החולים, אשר תשפר את השירות ותפתור חלק מהבעיות הקשות ביותר במערכת האשפוז.

בן זוגי צביאל רופא ואני הגשנו שתי עתירות לבג"ץ ב-2010 וב-2012 כדי לבקש מהממשלה לתת למתמודדי הנפש בישראל את האפשרות לבחור את בית החולים שבו יקבלו טיפול פסיכיאטרי, כנהוג בכל שירותי הבריאות האחרים. המצב הנוכחי יוצר ומתחזק את בתי החולים הפסיכיאטריים כמונופול ללא תחרות ביניהם. שתי העתירות שלנו נדחו. פסק הדין של העתירה השנייה הותיר את הדלת פתוחה: "השאלה שהעתירה הזאת מעוררת חשובה ורגישה … ראוי ששאלות אלה יידונו שוב".

יזמנו חקיקה פרטית, בתמיכת חבר הפרלמנט הישראלי, על מנת לאפשר לצרכנים לבחור את בית החולים. גם היא  הוכשלה והופלה בסופו של דבר.

 כתוצאה מפעילותנו פרסם משרד הבריאות נוהל חדש הכולל את המשפט: "ככלל, מטופל הזקוק לאשפוז יוכל לבחור את בית החולים שבו הוא מבקש לאשפז". הבעיה היא שהבחירה נעשית רק אם התפוסה בבית החולים אינה עולה על 95%. בפועל, אין כמעט ברירה כי שיעור התפוסה הממוצע בבתי החולים עולה על 100%. כמו כן החל משרד הבריאות לפרסם עדכון יומי של שיעורי התפוסה. קל לראות כי האפשרות לבחור את בית החולים כמעט אינה קיימת ברוב הימים.

יתר על כן, נודע לנו מקרה שבו אף ששיעור התפוסה בבית חולים מסוים איפשר בחירה, עניין נדיר כשלעצמו, המוסד ביקש מהחולה להביא "טופס שחרור" מהמוסד האזורי; למרות ניסיונותיו, האיש לא הצליח לקבל את הטופס. לא זו בלבד שלא קיבל טיפול דחוף על פי צרכיו, אלא נאלץ לחוות אובייקטיפיקציה (החפצה), השפלה ומצוקה.

גם אם הגבלת התפוסה הייתה מאפשרת בחירה, הנוהל הזה היה בלתי קביל משום שהוא יוצר אפליה בכתובים בינינו לבין שאר החולים, שזכות הבחירה שלהם אינה מוגבלת בתפוסה.

למרות כל זאת, אנחנו לא מתייאשים. אנו מאמינים בלב שלם שיש לנו זכות מלאה לבחור מוסד פסיכיאטרי, בדיוק כפי שחולים במחלות גופניות כבר זכאים לכך. כשהדבר יתאפשר, בתי החולים הגרועים ביותר יתרוקנו, הכנסתם תיפגע – והם ייאלצו להשתפר.

האפליה נגדנו והפרת זכויות היסוד שלנו חייבות להסתיים ולבוא על תיקונן. אין בכוונתנו להרפות ממאבק חשוב זה על הזכות לבחור מוסד רפואי; זו זכות בסיסית וטריוויאלית שהיעדרה מביש, והצורך להילחם עליה – מחפיר.

אנו מקווים בכל ליבנו כי כוחות מרכזיים יצטרפו אלינו וכי הרשויות יתעשתו ויבינו שהמצב הנוכחי הוא עוד כתם על פניה של ישראל. פתחנו בהליכים לקראת עתירה שלישית לבית המשפט העליון. אנו מקווים בכל לבנו כי הפעם הזאת השופטים יעזרו ויפסקו משפט צדק.

 


הכתיבה או החיים זו השאלה

ללא שם

מצאתי היום ידיעה זאת מעיתון "על המשמר". תמיד אני מספרת שעיתוי הופעת ספרו של אבי לצד אלבומי הניצחון של מלחמת ששת הימים היה אומלל, והובילו לדיכאון ולהתאבדות. כאן נמצאת עדות מרעישה מבחינתי כחודשיים לאחר פרסום הספר שמאשרת הנחה זו, אבל מוסיפה לה היבט נוסף. בדילמה הקיומית שעליה כתב הסופר חורחה סמפרון, הכתיבה או החיים, אבי בחר כמעט בדעה צלולה בכתיבה, אף שידע את ההשלכות האפשריות הקשות של מעשה זה.

חורחה סמפרון הבהיר היטב כי לא זו בלבד שהכתיבה אינה מביאה הקלה, אלא שהיא הציבה אותו בפני דילמה קיומית, כשם ספרו: "הכתיבה או החיים". הוא כתב:

"אמת שב-1947 כבר זנחתי את התוכנית לכתוב. נעשיתי אדם אחר, כדי להישאר בחיים. באסקונה, בטיצ'ינו, ביום חורף שטוף שמש, בדצמבר 1945, הועמדתי בפני אולטימטום שאילץ אותי לבחור בין הכתיבה לחיים. ודאי, אני הוא שהצבתי לעצמי את האולטימטום הזה, ודאי. עלי היה לעשות את הבחירה, עלי לבדי".

וסמפרון מסביר:

"כמין סרטן זורח טרף הסיפור שעקרתי מזיכרוני, פירור אחר פירור, משפט אחר משפט, את חיי. מכל מקום, את תשוקתי לחיות, את חשקי להתמיד בשמחת העניים הזאת הקרויה חיים. בטוח הייתי שאגיע כך לנקודת אין מוצא, שבה איאלץ להודות בכישלוני. לא משום שלא הצלחתי לכתוב: אלא משום שלא הצלחתי לשרוד מן הכתיבה. רק התאבדות עשויה הייתה לחתום, לשים קץ מרצון לעבודת האבל שלא הסתיימה: שאינה ניתנת לסיום".

ובמקום אחר הוא כותב:

"הכול יתחיל שוב כל עוד אהיה חי: רוח רפאים מהלכת, ליתר דיוק. כל עוד יתעורר בי הפיתוי לכתוב. האושר שבכתיבה – התחלתי להכירו – לא מחה מעולם את האסון שבזיכרון. נהפוך הוא: הוא חידדו, העמיקו, חיזקו. הוא הפך אותו לבלתי נסבל. רק השכחה תוכל להצילני".

ובהמשך:

"… אין משמעו שלא הצלחתי לכתוב: משמעו שלא הצלחתי לעשות זאת אלא במחיר מופקע. במחיר הישרדותי שלי, מבחינה מסוימת, מאחר שהכתיבה החזירה אותי ללא הרף אל חיק צחיחותה של חוויה קטלנית. … התברר שהכתיבה היא, מבחינה מסוימת, סירוב לחיים".

ורק עכשיו הבנתי מדוע אני מנפנפת את כל ההצעות הרבות לכתוב ספר משלי. זה הלקח הלא מודע שלמדתי: כתיבת ספר או החיים. בחרתי בחיים.

(נכתב גם לזכרה של הסופרת נאוה סמל שסמפרון היה אחד הסופרים האהובים עליה ביותר, כפי שסיפרה לי פעם.)


מתוך שלא לשמ"ה בא לשמ"ה

 

 לוגו מלמ

427361_425107157532716_1011259110_n

 

מעט היסטוריה ברשותכם: 
  

פרוטוקול מס' 583 מישיבת ועדת העבודה והרווחה שהתקיימה ביום רביעי, כ"ז באלול התשס"ב – 04 בספטמבר 2002 – שעה 13:00

צביאל רופא:

שלום, אני פגוע נפש שלא מתבייש מזה. הופעתי בתקשורת רבות, ואני נכה צה"ל עקב התעללות של מפקד ב- 75'. אני יושב ראש עמותת "התמודדות", שמאגדת בתוכה 360 אנשים, כולם פגועי נפש. אנחנו מכירים את השטח בצורה מצוינת. אני מקבל מאות טלפונים בשנה, ומבקר בבתי חולים כמעט כל שבוע. יש לי ארבע קבוצות לעזרה עצמית של חולי נפש ברחבי הארץ, ושם משתתפים רק חולים, ללא אנשי מקצוע. עוברים דרכם כמאה אנשים בחודש, ומספרים על מה שקורה להם.

לפני שבוע וחצי השתתפתי בקבוצה, והמטופלים סיפרו שיש עוד שני מטפלים שמתעללים בחולים, אפרופו מה שהתפרסם בתקשורת, ונתנו לי שמות. חשוב לציין, שיש כמה מתלוננים על אותם מטפלים, ומדובר בפגועי נפש פחות פגועים, יחסית. הם מאוד פוחדים להיחשף, והבטחתי להם לא להעביר את המידע.

היו"ר דוד טל:

 למה זה יכול לגרום, אם הם יגיעו לוועדה ויאמרו את הדברים הללו?

צביאל רופא:

אני לא יכול לענות בשמם, אבל הם חוששים שאם הם יתאשפזו שוב באותו בית חולים, יבולע להם. צריך להבין, שבמקומות כאלה הדברים נעשים בחדרי חדרים. חז"ל אמרו שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, אבל אצל חולי הנפש אין זה כך, והם פוחדים להתלונן. פניתי למשטרה עם המידע הזה, והם אמרו לי שמדובר בעדות שמיעה, ושהם לא יכולים לעשות עם זה כלום אלא אם האנשים יבואו להתלונן בעצמם. כפי שאמרתי, הם פוחדים להתלונן.

היו"ר דוד טל:

אתה יכול לספר על המעשים?

צביאל רופא:

מדובר על אלימות פיזית שלא לצורך. אמנם במקרים רבים דרושה הפעלת כוח, אבל לפעמים מטפלים מסויימים עושים שימוש שאנו לצורך באלימות, וסוטרים, למשל, גם אחרי שהצליחו להרגיע את החולה. הגבול הוא דק, ומאוד קריטי.

היו"ר דוד טל:

כמה תלונות כאלה קיבלת?

צביאל רופא:

קיבלתי ארבע תלונות מארבעה אנשים שונים על אותו בית חולים בנוגע לשני אחים.

היו"ר דוד טל:

על אילו סוגי התעללויות שמעת, מעבר לאלימות פיזית?

צביאל רופא:

שמעתי על אלימות פיזית ועל גניבות רכוש. גם בי התעללו וגם ממני גנבו רכוש, אך זה היה בשנת 78' בבית חולים בצפון. אותי השאירו קשור 24 שעות מבלי לבוא אליי, כלומר מבלי אוכל, שתייה ויכולת ללכת לשירותים. זה היה מאוד קשה, ושמעתי על מקרה שבו לא הגיעו לאדם קשור 8 שעות. אמנם יש הוראה שמדי ארבע או שש שעות רופא צריך לעשות בדיקה, אך ההוראה הזאת לא מתקיימת. הנהלים הקיימים אינם מתקיימים, ולכן המצב קשה מאוד. גם במקרים של בעיה גופנית, לעיתים לא שולחים רופאים לבדיקה. אני קיבלתי פצאליס, שזה שיתוק בעצב הפנים, וסבלתי במשך שבוע שלם, כשלא שלחו אליי רופא.

לגבי הפתרונות; נראה לי שמי שצריך לשמור על חולי הנפש הם דווקא אנשי המקצוע ומנהלי בתי החולים. הם יכולים לתת לכל החולים, גם למאושפזים הכפויים, את היכולת לבחור באיזה בית חולים הם רוצים להתאשפז. במקרה כזה, בתי החולים יכנסו לתחרות בינם ובין עצמם, וכך יהפכו להיות שירותים לבריאות הנפש ללקוחות, על ידי מתן כוח ללקוח. כך בתי החולים יחזרו אחרי חולי הנפש.

היו"ר דוד טל:

זה אפשרי? אין הבדלים ברמות הפגיעה של האנשים?  

צביאל רופא:

לא. בכל מחלקה סגורה, יש אפשרות לטפל בכל סוגי החוליים.

נילי אהרונוב:

מילת המפתח כאן היא "טיפול טוב".

צביאל רופא:

אני חושב, שדרוש גם פיקוח חיצוני, אבל עליו להיות טוב ויעיל. אם הוא לא יהיה כזה, בתי החולים יסתתרו תחת כותרת הפיקוח, ולא יחול שיפור אמיתי. אני מאחל שנה טובה לכולכם ולנפגעי הנפש, בתקווה שתהיה להם שנה טובה יותר מהשנים האחרונות.

חנה גור:

דיברת על סוגי התעללות, ואני רוצה לציין, שמגיעים אלינו הרבה דו"חות של משפחות. האחרון שבהם הגיע אלינו לפני שבוע מבן אפוטרופוס של אם חולה, שמאושפזת באחד מבתי החולים בצפון. ההתעללות בה נמשכה זמן ארוך, כשבכל אותו פרק זמן נמצאו על גופה חבלות שונות, שמוסברות בטענות שונות כמו "היא נפלה" ו"דחפו אותה". באחרונה הא קיבל שיחת טלפון מהאחות הראשית, שבה היא סיפרה שהאם נפלה, קיבלה מכה וכך נעקרה לה עין. הבן היה מאוד מזועזע, הוא הגיע למקום, וקיבל הסברים שונים, טיוחים, ממנהלי המקום. הבן הזה כתב מספר מכתבים למחלקה לאגף בריאות הנפש, ולא קיבל מענה. לא באתי להאשים אותם, אבל זאת עובדה. הסיפור הזה קשה במיוחד, אך באמתחתי עוד הרבה סיפורים ודו"חות על התעללויות למיניהן.

                                                            

 ‏02/02/2004

לכבוד

פרופ' קוטלר

יו"ר המועצה הלאומית לברה"נ

 שלום רב,

הנדון: בקשה לדיון בפורום המועצה

כמי שמייצג במועצה את נפגעי הנפש בישראל, אני מבקש להעלות לדיון את מצוקתם של חבריי.

 כידוע, סבלנו אינו נובע רק מתנאי אשפוז פיזיים שאינם מספקים ולעתים אף ירודים ביותר, אלא פעמים רבות מדי בא לידי ביטוי ביחסי אנוש קשים (ומשפילים ביותר לפעמים), מידי הצוותים בבתי החולים, במהלך אשפוזים כפויים וגם שכיח בטיפולים במסגרת המערכת האמבולטורית.

 אפילו אם נניח – שחלק מהיחס הבעייתי הזה נובע מגישות טיפוליות כלשהן שמטרתן היא להטיב, לחזק ולרפא, ואפילו אם תוצאתם ברוכה ביותר – עדיין ע"פ חוק זכויות החולה דרושה הסכמה מדעת של המטופל לטיפול, אחרי שקיבל את כל האינפורמציה הרלוונטית המצוינת בחוק בפירוש. למיטב ידיעתי והיכרותי את המציאות הישראלית בתחום הטיפול הנפשי, נפגעי הנפש רבים מאוד אינם מודעים לנתוני הטיפולים הנפשיים, ולפיכך אין מתקיים התנאי ההכרחי לטיפול: הסכמה מדעת.

 

אשמח לקבל תשובתך.

 

                                                                        בכבוד רב

                                                                      צביאל רופא

                                                           "מתמודדים למען מתמודדים"

 

 

אי-מייל לרן רזניק  – העיתונאי הראשון בישראל שנאבק עבורנו ואיתנו

 ‏17 פברואר 2004

  לכבוד

רן רזניק

כתב הבריאות – הארץ

שלום רב,

 הנדון: הצעה לפתרון בעיית האלימות בבתי חולים פסיכיאטריים

 כמי שמייצג בפורומים שונים את נפגעי הנפש בישראל, אני מבקש להעלות הצעת ייעול מקורית ומעשית לשיפור מצבם של חבריי לסבל.

כידוע, סבלנו אינו נובע רק מן החולי ומתנאי אשפוז פיזיים שאינם מספקים ולעתים אף ירודים ביותר; פעמים רבות מדי נובעת המצוקה מחריגות חמורות בתחום יחסי האנוש מידי הצוותים – מהשפלה ועד אלימות קשה.

כל מי שמכיר את מערכת ברה"נ בישראל אמור לדעת:

  • החריגות מתבצעות בכל בתי החולים הפסיכיאטרים בכל שנות קיום המדינה.
  • היקף החריגות הוא מעל ומעבר לסביר אפילו במערכות כה מיוחדות.
  • אם היו מוגשות תלונות למשטרה, היקף החריגות היה פוחת באופן טבעי.
  • מקורן של חלק נכבד מהתופעות החריגות אינו נובע מ"טעויות" אלא מקונספט אנכרוניסטי.

לשאלה: "מדוע נפגעי הנפש אינם מתלוננים?" התשובה פשוטה: "כיצד יתלוננו בעוד הם מאושפזים?!" ואשר לשאלה: "מדוע הם אינם מתלוננים לאחר האשפוז?" רבים עונים: "אם נתלונן, מי יודע מה יעשו לנו כאשר נתאשפז שוב באותה מחלקה או באותו בית חולים?!"

אכן, בשיטה האזורית הנהוגה כיום, כל אדם שחלה פעם נוספת במחלה פסיכיאטרית יגיע שוב לאותו בית חולים שבו היה מאושפז בעבר (ובדרך כלל אף לאותה מחלקה).

פתרון הבעיה הוא פשוט. הוא אינו דורש כסף, אלא רק הוראה מנהלית מגבוה, או, לחילופין, חוק המדינה. 

יש לאפשר לחולי הנפש בישראל  להחליט (או לבאי כוחם – אם אין ביכולתם להחליט ברגע הרלוונטי) באיזה בית חולים לחולי נפש יתאשפזו.

פתרון זה יוכל, לדעתנו – חברי ועד הארגון "מתמודדים למען מתמודדים" לפטור את נפגעי הנפש מחרדות מיותרות ואף לשפר פלאים את המערכת.

פתרון בעיית האלימות יפתור בעיה רחבה יותר – חופש הבחירה יגרום לתחרות בענף.

במקום שכל בית חולים יקבל כמות חולים קבועה מאזור מסוים, ייאלצו בתי החולים להתייעל ולהשתפר (בעיקר בתחום יחסי האנוש שבין הצוות לחולים!), שאם לא כן, יירד דרסטית מספר המטופלים.

כאמור, כל זאת ללא אגורה אחת מכספי משלם המסים הישראלי ואולי אף תוך חיסכון ניכר מכספי הציבור עקב התייעלות המערכות מכוח הדינאמיקה הכלכלית. דרך אגב, תקדים לחופש בחירת המוסד הרפואי המטפל קיים בישראל כבר שנים בתחום הבריאות: היולדות נהנות מפריווילגיה זו. 

 הערה: אם יש צורך אני מוכן לכתוב מאמר קצר בנושא.   

                                                                                          בכבוד רב

                                                                                     צביאל רופא

                                                                            "מתמודדים למען מתמודדים"

 

 7-11-2004

 מערך פרזנטציה ל"זכויות" במועצה הלאומית

הקדמה: כיידוע אני מייצג בפורום זה את ארגון "מתמודדים למען מתמודדים" שקם לפני פחות משנה ונמצא בהליכי גיבוש.

טוב למטופל – שיכול לבחור בין טיפול מסוים, לטיפול אחר, להיעדר טיפול.

                      – שיש לו הוכחה שהוא בטיפול פסיכולוגי הכולל גם סיכונים!

טוב גם למטפל  –  כהוכחה למטופל ולאחרים שהתבצע יידוע!

                          –  אולי גם כגורם העשוי להפחית –ACTING – AUT

                           –  כגורם המגביר אמון כלפי המקצוע ואף מצמצם סטיגמה

זכויות באשפוז

האשפוז הפסיכיאטרי עושה עבודת קודש – יותר מפעם אחת, עזרו לי – ללא תחליף, במצבים אקוטיים מאוד!

רשמית – קיימים חוקים, תקנות והוראות שונות ואף מפורטות שמחייבים התייחסות הומאנית והגונה כלפי המאושפזים ובני משפחותיהם. אך, פעמים רבות מדי, זכויות אלה קיימות רק על הנייר!

דוגמה: 1997 – אונס קבוצתי. שאלות: מהו ההיקף? מהי התדירות? תשובות: קצה האייס-ברג! בכל הארץ! לאורך שנות המדינה! % סטיית התקן גבוהה בהרבה…  >>  מל"מ:  לא מדובר ב "מקרים" אלא ב "תופעות"!

 אבל יתרה מכך: יש טענה שאנשי הצוות שסורחים הם מיעוט שבמיעוט…

והצוות שיודע (סודות – במחלקה של 500 מ"ר) ומשתף פעולה ע"פ החוק?! 

 שורש הבעיה אינו ה"עמימות", אלא ה"חשיכה" השוררת במחלקות הסגורות! מסתבר שהמקצוע "פסיכיאטריה" דומה מאוד למקצוע "הצילום" – יש רגישות לאור! וכנראה לכן אין שקיפות במערכות האשפוז!

 "חשכת האשפוז" משרתת, פעמים רבות, מטרות חיובית: כגון: טיפול "ללא הפרעות", טיפול לעומק בשורש הבעיה – קרי, באישיות ועוד…. אך ה"חשיכה" הזו משרתת גם מצבים חמורים של: אי כיבוד זכויות אדם.

 הצעה לפיתרון: במקום, "פיקוח כופה מבחוץ" – "יצירת מוטיבציה פנימית".

בחירת מקום האשפוז = יצירת תחרות;  לשקול החיוב מול השלילה.

בהתחשב שהזמן פועל לכיוון של "פתיחות" ו"שקיפות" – שיגיעו בכל מקרה.

יש עוד אינספור קלסרים גדושים מסמכים, עשייה רבה ופעילות נמרצת. הוגשה כאן רק טעימה קטנה, כדי שיובן העוול השיטתי שיפורט בהמשך. אנחנו לא רודפים אחר הוקרה כלשהי, אלא רק מבקשים שתדעו את האמת.
 שי לחג למאושפזים זו מחווה נפלאה וגם מופע סטנד-אפ, אבל בעמותת לשמ"ה ממשיכים כרגיל למחוק את כל אלה שאינם פועלים במסגרתם. הנה דוגמה מדו"ח פעילותם השנתי שהתקבל היום במייל בנושא המאבק בקשירות:
 "זהו הישג של עמותת לשמ"ה שנאבקת בנושא זה שנים רבות וארגון "בזכות" שאיתם עמלנו יחד להביא לשינוי המיוחל."
 ומה עם כל המתמודדים העצמאיים? איך ניתן להגדיר אמירה זאת אחרת מ"ניתוק מהמציאות"?
 ועל ההסכם עם הנכים בנוגע לקצבאות:
"לשמ"ה היא הארגון היחיד שייצג נכי נפש ובלעדינו סביר להניח שלא היו מתחשבים באוכלוסייה זו במתווה שהושג."
אני ועצמי ואפסי עוד. אני ועוצם ידי. פתטי.
 שנים רבות של עבודה סיזיפית בחריש עמוק וקריאות מחאה ניחרות, שהיו קול קורא במדבר, נמחקות בהבל פה. מתברר שכאשר חוברים לממסד מתחילים לנהוג כמותו.
שאלה:
האם חשבתם פעם איך קרה שבמדינת היהודים יש רק ארגון אחד?
תשובה:
אם יש שתי דרכים דומות, אבל רק אחת מהן מובילה  לפרנסה, ובשנייה מוציאים את הנשמה בהתנדבות, לאן יפנו האנשים?
 והתודות לתורמים ולתומכים:
העמותה מודה לגופים השונים שתרמו לפעילותה השנה (לפי סדר הא"ב): הביטוח הלאומי – אגף הקרנות, הג'ויינט – מסד נכויות, משרד הבריאות, קרן לזלי טאובר ושתי"ל.
ארגון סנגור עצמאי אינו יכול להתחרות עם זה…
 עמותת לשמ"ה חברה לממסד, וזו זכותה המלאה, אבל שלא תשמיע קולות של סנגור. הרי לא תנשך את היד שמאכילה אותה. בפועל לשמ"ה פירקה עד היסוד את תנועת הסנגור של מתמודדי הנפש בישראל. בכייה לדורות.
 

טריפ חוקי

היפומניה

הציור נקרא: אש (היפומאניה) / מאת מרים ג

לאחרונה בלמתי בכוח ובעזרת תרופות (כן, כן, מה לעשות) גל היפומאני (צורה מתונה-מקדימה של מאניה).

זו הפעם השלישית שזה קורה ב-20 השנה האחרונות (אפריל 2007, ינואר 2016 ולאחרונה)

אז איך אני יודעת שאני בהיפומאניה?

כשאני מתעוררת בבוקר בלי מועקה קיומית Franz Kafka

כשבמקום חמצמצות קודרת אני חשה תקווה ואופטימיות

כשאני יוצאת מהבית וזה לא גורם לי סבל Pesach

כשאני מסוגלת לנהוג למרחקים ארוכים יעל

כשבמקום חוסר ביטחון וספקות אני בטוחה בעצמי, ואפילו גאה בי

כשאני לא מתעייפת אחרי פעילות שנמשכת יותר משעה

כשהסדאציה של התרופה הופכת את עצביי לפחות חשופים, ואותי – ליותר קולית ואדישה

כשאני נהנית פתאום גם מהדברים הקטנים: כוס קפה, קרן שמש, מקלחת

כשאני קונה בגדים ולא מסתפקת בחבילות מחברות

כשאני מתבאסת שנגמר היום וצריך לישון

כשאני מרגישה פתאום צעירה ויפה יותר 

כשאני לא מכריחה עצמי לצחצח שיניים אלא ממש נהנית מהפעולה Ariel

כשאני נעשית פתאום אדם חברותי Carnit

כשאני מדברת עם אנשים זרים בפמיליאריות Robert Whitaker

כשפוביית הטלפון נעלמת Sagit

כשאני מוכנה להתראיין לתקשורת Keren

כשאני לא חושבת על זקנה ומוות חנוך לוין

כשהיצירתיות וההספק שלי גואים, ואיתם יכולת החוללות 

כשבזמן נהיגה אני מגבירה את הווליום של המוזיקה (עצביי רגישים מדי לדציבל גבוה ללא התרופה הממסכת) Efrat

אתם מבינים? לו רק יכולתי לחתום קבע על היפומאניה ללא הסכנה שתגלוש למאניה ולהתקף פסיכוטי.

ממש מבאס שרק כשהיציבות הנפשית נסדקת, אני מתחילה ליהנות קצת מהחיים, ומצליחה להבין למה יש הגורסים שהחיים יפים.

קראתי עכשיו כאן http://www.voices.co.il/היפומאניה/ רק חלק היה נכון עבורי. ככל הנראה בגיל כמעט 60 גם העסק הזה מתעייף.


אור הגויים

בלוג

מחקר חיצוני של שירותי הבריאות

זוכרים את סקר שביעות הרצון בבתי החולים הפסיכיאטריים?
93% מהמאושפזים נמצאו שבעי רצון! (לצחוק או לבכות?)
זוכרים את האחות שיושבת לידך ואת שאלות הפרוֶוה – סקר לבן-ורוד? 
אז בקנדה למשל בבתי חולים כלליים ופסיכיאטריים רבים, שביעות הרצון של המטופלים (המתרחבת כעת ל"חוויית המשתמש בשירות") נסקרת מעת לעת על ידי צד שלישי כמו זה לדוגמה, והופכת לאחד ממדדי האיכות המחייבים לצורך מטרות כגון תקצוב.
In many general and psychiatric hospitals in Canada, patient satisfaction (now broadened to service user experience) is surveyed periodically by third parties such as NRC (National Research Corporation) and has become one of the mandatory quality indicators to report to authorities for purposes such as funding.

מוֹקשִים בשִיקוּם

בדרך כלל צביאל ואני עוסקים במערך האשפוז. ואפילו לא בכולו, אלא בעיקר במחלקות הסגורות. במהלך השנים קיבלנו תלונות לא מעטות גם על הנעשה בשיקום. המשוררת שרה כוי מיטיבה לתאר את הנושא בשיריה שפרסמה בפייסבוק.

הגיעה לידינו עדות של אם שמכילה את כל "המוקשים" והליקויים שעליהם שמענו. ביצעתי עריכת לשון קלה, אך לא שיניתי נימה אחת מדבריה ולא הוספתי עליהם דבר.

בסוף העדות אביא מסקנה המצוטטת מעבודת המחקר של שירן גפן "כיצד תופשים לקוחות מערכת בריאות הנפש את השירות אותו הם מקבלים? במסגרת המחלקה ללימודי B.A למצטיינים בחוג לשירותי אנוש במכללת עמק יזרעאל בהנחיית ד"ר ציון ברנץ.

וזו העדות של האם (כל השמות בדויים):

איך מתנהלת ישיבת ועדה של סל שיקום? מה תחושתם של המתמודדים לפניה ולאחריה? מהם העקרונות שלפיהם חורצים גורלות? האם ההחלטות הוועדה נכונות ותואמות לפרט? כל זה מתוך התבוננות וליווי הורי שעברנו לפני פחות משנה.

העובדת הסוציאלית שלנו, בן המשפחה ירון ואני נכנסים לחדר. יושבות שם שלוש נשים, עובדות סוציאליות ככל הנראה, אחת מהן היא ראש הוועדה ריקי.

ירון נראה דרוך ולחש לי: "אני מרגיש שיהיה קשה פה וכל זה סתם לחינם". לעבור קושי הוא עניין קטן עבורו, אלא שכוונתו הייתה שייאלץ לעבור חקירה נוקבת ואטומה ללא יחס של כבוד כלפיו כאדם, אלא שלמרבה המזל, בחקירות כאלה מתגלים אצלו כושר עמידה, איפוק ושליטה עצמית .

העובדת סוציאלית שלנו אמרה בפתיח: ירון מתרגש וקצת חרד. זו הייתה טעות. הבחנתי שהבעת פניה של יושבת הראש השתנתה מיד, ומרגע זה פתחה במין התקפה חזיתית. כשאדם נראה חלש הוא נתפס בעיני אנשי המערכת כמי שאפשר לא להתחשב בו או לחמול עליו, אלא לשפוט כל אמירה שלו ולפרש אותה כרצונם; לנסות להשפיע עליו בכוח ולנהוג בו כחומר ביד היוצר .

החקירה החלה והייתה פולשנית וקשה. העובדת סוציאלית שלנו ואני ניסינו לסנגר עליו ותיארנו כל אחת בתורה את פעילותו הברוכה בשנה האחרונה, את שאיפותיו ואת רצונו להתקדם להשתפר ולחיות בקהילה כאחד האדם. זה לא צלח. היא השתיקה אותנו ואמרה: "מה אתן מגנות עליו ועומדות סביבו כמו חומה? מישהו פה צריך להגיד לו את האמת! הוא בחור שאוהב להתווכח ולהתנצח עם כולם. נאלמתי דום בתדהמה. למה אמרה את הדברים האלה? הרי ירון אינו כזה כלל וכלל, ואני מכירה אותו טוב ממנה.  היא המשיכה: "הוא לא רוצה עזרה, הוא לא רוצה לשתף פעולה או לשנות את חייו, וכל מה שהוא רוצה לא תואם את המציאות! בוועדה הקודמת סירב להצעה לעבוד במפעל מוגן ואנחנו עמדנו על כך. הוא רצה מיד 'עבודה נתמכת'. הבעיה שאין לו קורות חיים טובים, אין לו מה למכור למנהלי העבודה. הוא לא מקבל סמכות (שוב המציאה עבורו בעיה שאין לו), ואף אחד לא ירצה לקבל אותו לעבודה ללא ניסיון קודם!

ירון אמר: "אני חושב שאת לא מכירה אותי ואת לא יודעת מה הכישורים וההספק והמוטיבציה שלי. אני יכול לעשות הכול". הוספתי: "הוא עובד חרוץ; הוא קיבל תעודת הצטיינות ממקום עבודה בארכיון, הוא אחראי על עצמו ועושה כל מה שאומרים לו".
ראש הוועדה המשיכה לדבר בזלזול ולפקפק ביכולות שלו כאדם. היא אמרה: "לא עבדת כבר שנים, ואין לך ניסיון והכשרה; אף אחד לא ירצה לקבל אותך, ויהיו לך בעיות בעבודה ועם העובדים".
ירון ענה לה באומץ: "למה שלא תיתני לי הזדמנות? הרי אם גם לך היה קורה מה שקרה לי, הפסקה של שנים מהחיים והרבה סבל  הייתי יכול להגיד שלא תצליחי בשום דבר".

האמירה הזאת כנראה העלתה את חמתה, והיא הרימה את קולה ואמרה בטון צווחני: "מה כבר יש לך למכור להם? מה תגיד העו"סית שלך למנהל העבודה?"  

מיד אמרתי:"יש לנו דוח מיועצת תעסוקה פרטית ויש בו המלצות חמות. "יש לך אותו פה?" שאלה בחוסר אמון. בנקודה זו הבנתי שירון צדק. היינו בעיצומו של מאבק על צדק, ולא ישבו מולנו אנשים טובים שמעוניינים לעזור לנו.

היא  רפרפה בדוח והחלה לקרא דווקא את סופו – את ההמלצה של הרופא. קראה בזלזול עם תנועות עיניים ושפתיים מפקפקות ואמרה: "נו בטח…. אם משלמים להם הם כותבים הכל. כתוב כאן שאתה יכול ללמוד כימיה באוניברסיטה הפתוחה, שאתה יכול זה וזה וזה, אבל איפה זה ואיפה המציאות? גם עליי יכולים לכתוב שאני יכולה להיות טייסת!"
"סליחה", אמרתי לה, "ירון נבדק במשך חמש פגישות במשך שעה וחצי כל אחת. אפשר להכיר כך יכולות. זה יותר מההיכרות שלך איתו… שבעצם את לא מכירה אותו בכלל .
"תקראי בבקשה את החלק הראשון  של הדוח, ביקש ירון. "לא צריך", ענתה לו. "למה באמת שלא תקראי את זה?" הצטרפתי לבקשתו. היא ניאותה וקראה ברפרוף ובטון מזלזל: "ירון נמצא על תקן אינטליגנציה גבוהה והוא בעשירון העליון מבחינת האוכלוסייה הרגילה לפי מבחנים שעשה, מתאים לעבודה טכנולוגית", וצוינו בדוח עוד כישורים נפלאים.

לאחר מכן שינתה את יחסה כאילו הבינה לפתע פתאום שעומד בפניה אדם חכם עם יכולות טובות ומבריקות, ולא טיפש כפי שחשבה. היא ביקשה לצלם את הדוח, וגם את מכתבו של הפסיכיאטר שכתב על התקדמותו ועל הפחתת המינון התרופתי, כולל התרשמותו הטובה ממצבו של ירון . גם על מכתבו של הפסיכיאטר הגיבה בתמיהה ובהסתייגות.
אחר כך אמר לי ירון: "הם היו רוצים לקרוא דוחות על אדם שמצבו מידרדר בלי שום ציפייה להתקדמות", ואני מוסיפה: הציפיות הנמוכות של אנשי השיקום עומדות כמכשול בפני פוטנציאל ההגשמה העצמית של המשתקמים.

יושבת הראש הדגישה שאינה יכולה לאשר את הסל כי היא "לא מאמינה שהוא יצליח להחזיק מעמד בעבודה", והמליצה על מפעל מוגן. ירון אמר: "אני לא מאמין בתיאוריה של השלבים; אני מודע לרצון שלי וליכולות שלי, ולא מוכן לעבור שוב את המפעל המוגן… זה היה ניסיון הזוי שלא התאים לי".

ריקי חזרה על הדוגמאות של מקרים אחרים שמהם עלה בבירור כי הדרגתיות  הכרחית וכ'ו. ניכר היה שאינה מקשיבה לו באמת, ומתעלמת מצרכיו האמתיים. היא כלל לא ניסתה להיכנס לנעליו ולהבין את המקום שבו הוא מצוי עכשיו.

ואז שאלה: "מה בעצם אתה מבקש מאיתנו?"

"הקשבה, הבנה ותמיכה", ענה.

המסר הברור היה שכל אלה לא באים מצדה. היא הרימה את קולה ואמרה בטון ממורמר: "אה, כן? אני כזאת קשוחה ורעה… אבל לא אכפת לי… אתם יכולים לחשוב עליי מה שאתם רוצים. אין לי בעיה עם זה. אני לא יכולה לעשות מעבר למה שאמרתי לכם. זה מה שאני מאמינה שצריך לעשות: לא לאשר!"

ואני תמהה ממש: היכן המצפון שלה? מדוע היא מכלילה אנשים בדרך כה סטיגמטית? מדוע אין לה כל אמון במתמודד שעומד מולה?

אנחנו דיברנו בנחישות ובאומץ, והוכחנו לה שאנחנו מאמינים מאוד בירון. "לפעמים צריך לזרוק את הילד למים, והוא כבר ישחה", אמר לה והוסיף: "למה את לא מאמינה בי? תני לי הזדמנות להוכיח לך שאני יכול."

"אבל הרי לא הצלחת להשיג עבודה, נכון?" שאלה בקנטרנות. "חיפשת וחיפשת ולא עבדת כל השנה האחרונה. אין לי הוכחות שאני יכולה להסתמך עליהן. אין לך קבלות אחרות.  זה כישלון!"
"סליחה", אמרתי לה, " ניסיון זה לא כישלון . ירון עשה המון בשנה האחרונה. חיפש בית כבסיס לעצמו לפני מציאת עבודה. למצוא דירה מתאימה זה דבר קשה כשלעצמו. הוא חיפש ציוד וריהוט נחמד לבית, מצא מה שמתאים לו, הזמין בעצמו וקנה. כל זה לוקח זמן ומשאבים.

לקראת סוף השיחה, כשכבר היינו מותשים, אמרה: "טוב, אתם יודעים מה, אני אתן לך שלושה חודשים לניסיון. אתה תשתף פעולה עם עובדת סוציאלית שתגיע אליך הביתה, תעשה תכנית לשינוי ותחפש עבודה מתאימה לך". ירון הסכים מיד.

יצאתי משם מותשת ומזועזעת בתחושת קבס ואי-צדק.  גם ירון חש אכזבה מהמערכת שאינה משתנה ושהחזירה אותו שנים לאחור. הייתה גם הקלה שהפעם הצלחנו לעמוד מולה, וירון היטיב להעמיד אותה על טעויותיה מהמקום האמיתי שבו הוא נמצא היום. חזרנו הביתה עם הקושי ועם המועקה,  וייקח לנו זמן למחוק את רישומו של היום הזה.

למה למען השם מורידים בנאדם לרצפה? מדוע מזלזלים בכוחותיו מראש בלי להבין שכל בני האדם, ללא קשר למצבם, שווים זה לזה. שונים אך שווים. היכן החמלה וההתחשבות באנשים שחוו ייסורים כה רבים? מדוע אין הוקרה לסבל ולתלאות שאנשים כאלה חוו בחייהם ולכושר העמידה מולם? מדוע אין הערכה לכך שהוא שואף להצליח ולעמוד באומץ מול המציאות?

כעת ירון זקוק לאנשים טובים שיהיו איתו, כדי לחוות חוויות טובות, כדי שיוכל לממש את עצמו, להתפתח ולהיות מאושר. מי שמוכן ורוצה לעזור מוזמן להיות עמו בקשרי חברות…

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

עד כאן העדות. לאם שמסרה את העדות אין כל כוונה להתלונן או לבקש פיצוי. מטרתה היחידה היא להפנות תשומת לב למצב זה כדי ליידע את מי שיכול לשפר את שירותי השיקום.

לסיכום אצטט כמה שורות ממחקרה של שירן גפן (הפרטים המלאים בתחילת הקטע):

מה אני רוצה?
בשלב זה, לאחר התנסויות שונות ומגוונות, מסוגלים המרואיינים לתאר את השירות שהיו מצפים לקבל ממערכת בריאות הנפש. ניתן לחלק את ההבנה לדברים מהם מבקשים המתמודדים להימנע – כמו שיפוטיות, הכללה, התנשאות וכפייה – ולדברים אותם היו מבקשים לפגוש בנותן השירות: לראות את האדם, להכיר בהשפלה, בקושי, להבין שהמערכת עצמה מבנה סטיגמה שנדרש להתגבר עליה:
"במערכת הזאת, האקדמית, השיקומית, הרפואית, הטיפולית, יש המון דעות קדומות, והמון נזקים והרבה עוול."
"שיראה את הבנאדם, שיקשיב לבנאדם, שכל בנאדם הוא חד פעמי, ויש לו סיפור ויש לו פצע שלא בהכרח מתגלה בן רגע. ושינסה לראות את הכול דרך העיניים של המטופל, מה זה בשבילו להיות במקום הזה."  (יעל, 27, אזור השרון)

 כאן ניתן לקרוא עבודה חשובה בנושא זה: "תוכנית השיקום הזאת היא לא שלי" מאת יעל עדן ברוך, גליה מורן, פייסל עזאיזה ומקס לכמן

זה לא ייאמן. כתב לי עכשיו חבר שהוא גם רופא ומנהל וגם גאון:

"חשוב לציין שתעסוקה מוגנת למתמודדי נפש – שלא כמו תעסוקה נתמכת – אינה פרקטיקה שמבוססת על ראיות והיא החלה להיעלם בהדרגתיות בצפון אמריקה כבר בשנות ה-90 והאלפיים. היה צפוי שמאז שנת 2000 גם בישראל יחדלו מהשיטה האנכרוניסטית הזאת, והבלתי מבוססת מדעית, ושבמקומה תבוא בחירה אישית של משתמש השירות. עצוב ללמוד שזה לא המקרה."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

להלן תגובתו של מר יואב קריים, יו"ר המועצה הארצית לשיקום נכי נפש בקהילה (לקריאה הקליקו על שמו), והיא גם מובאת כאן בהדגשות שלי.

01/01/2018
שלום חברים ושותפים לדרך,
ובעיקר שלום לקוראים המתמודדים עם נכות נפשית וזכאים לסל שיקום, חשוב לי בפתח דבריי להדגיש כי תגובתי זו ניתנת לתיאור המקרה כפי שנכתב, מבלי שיש לי היכולת לשמוע את התייחסותו של הצד השני. על כן תגובתי מנוסחת מזווית הראייה של התיאור שתואר, אך כמו בכל סיטואציה יכול להיות שישנם פרשנויות נוספות להתרחשות. אשמח לקבל פרטים מזהים כדי לבדוק את המקרה לעומקו.
התיאור ‏של ‏האם ‏אודות ‏התנהלותה של ‏ועדת ‏השיקום ‏של ‏בנה ‏מזעזע!מדובר ‏בסיטואציה‏ דכאנית‏ שאין ‏בינה ‏לבין ‏שיקום ‏דבר ‏וחצי ‏דבר, לעיתים ‏ישנם ‏מקרים ‏בהם ‏אנשים ‏מנצלים ‏את‏ כוחם ‏לרעה ‏וזהו‏ לחלוטין ‏המקרה, על ‏פי‏ תיאורה‏ של‏האם.‏
בראייה ‏רחבה ‏יותר ‏מהמקרה ‏הספציפי ‏אני ‏מכיר ‏גם ‏דוגמאות ‏של ‏וועדות ‏סל ‏שיקום ‏חיוביות‏ ומצמיחות, ‏יחד ‏עם ‏זאת ‏היות‏ שלפתח ‏חטאת ‏רובץ, יש‏ בכוונתי‏ להמשיך ‏ולקדם‏ מדיניות ‏על‏ פיה‏ ועדות ‏סל ‏שיקום ‏יבוטלו, ותחתיהן‏ ימונה‏ לכל ‏מי ‏שזכאי ‏לשירות ‏מתאם ‏שיקום ‏אישי‏ שיבנה ‏יחד‏ עם‏ המתמודד ‏ולאורך ‏זמן‏ את ‏תכנית ‏השיקום, שתבוא ‏לאישור‏ אצל ‏רכזת‏ה שיקום‏ המחוזית.‏ כך‏ נייצר ‏מצב ‏בו ‏תכנית ‏השיקום ‏תבנה ‏בשותפות ‏ומתוך ‏היכרות ‏עמוקה ‏בין ‏מתאם ‏השיקום ‏לבין‏ האדם ‏שיצרוך ‏את ‏השירותים. ‏כך ‏ייוצר ‏קו ‏זינוק ‏טוב ‏יותר ‏לתהליך ‏ההחלמה ‏כיוון ‏שמתחילת‏ הדרך ‏יוכל ‏האדם ‏להתאמן ‏בבחירה, לממש ‏את ‏רצונותיו ‏ולא ‏יילקח ‏ממנו ‏המנדט ‏על ‏שליטה‏ בחייו.‏
רעיון ‏זה‏ מנוסח ‏כבר‏ בהצעת‏ חוק‏ שירותי‏ רווחה ‏במתכונתו‏ המתקדמת, לצערי‏ הרב ‏בשלב‏ זה‏ רק‏ לאנשים ‏עם‏ אוטיזם, יש ‏לאמץ‏ גישה ‏זו לאנשים‏עם ‏כל‏ סוגי‏ המוגבלות‏ ובכללם ‏מתמודדים.
מתוך ‏תיאור ‏המקרה‏ עולה‏ סוגיה ‏עקרונית ‏נוספת,‏ תפיסת ‏ההתפתחות ‏ההדרגתית ‏על ‏פי‏ שלבים‏ מוכתבים, ‏כלומר ‏חובתו ‏של ‏האדם ‏להתחיל ‏את ‏חייו ‏התעסוקתיים ‏העכשוויים ‏דרך ‏השער ‏של‏ מפעל ‏מוגן. ‏זוהי ‏שערורייה ‏בכל ‏קנה ‏מידה. ‏למיטב ‏הבנתי ‏זוהי ‏גם ‏לא ‏עמדתה ‏של ‏מחלקת‏ השיקום. ‏כל ‏השירותים ‏הם ‏מגוון ‏אפשרויות ‏ויש ‏להתאים ‏לכל ‏פרט ‏על ‏פי ‏רצונו ‏ויכולותיו ‏את‏ השירות ‏ההולם.‏ העובדה‏ ששיטת ‏השלבים ‏עדיין ‏מצויה ‏במקומותינו‏ מחפירה ‏ומזעזעת.‏ המפעלים‏ המוגנים‏ צריכים‏ לעבור‏ שינוי,‏ וחלקם‏ הגדול ‏אף ‏לעבור ‏מן‏ העולם,‏ אולם ‏חשוב‏ לזכור ‏שהיום ‏לסל‏ שיקום ‏ישנם ‏גם ‏שירותים ‏המכונים ‏מפעל ‏מוגן ‏אך מתנהלים ‏באופן ‏זהה ‏להתנהלותו ‏של ‏מקום‏ בשוק ‏החופשי,‏עם‏ מוגנות ‏ותמיכה‏ ראויים,‏לדוגמה:‏ קפה‏ בעלמא.
נקודה‏ שלישית‏ וחשובה ‏מאוד,‏ על‏ פי‏ עדותה‏ של ‏האם ‏התנהלותו‏ של ‏ירון ‏איננה‏ כישלון‏ כלל ‏ועיקר‏ ואף ‏ניתן ‏להגדירה ‏כהצלחה ‏מסחררת. ‏יחד ‏עם ‏זאת ‏זכותו ‏של ‏אדם ‏להיכשל ‏הינה ‏זכות ‏יסוד שאסור ‏לאיש ‏לקחת ‏אותה ‏מהמתמודד, ‏ואף ‏יש ‏ללמוד ‏מן ‏הכישלון ‏ולהפיק ‏ממנו ‏את ‏המרב להתנסות ‏העתידית.‏ בכל ‏כישלון‏ טמונה‏ ההבנה‏ אילו ‏כוחות ‏יש‏ לי,‏ אילו‏ מיומנויות ‏אני ‏צריך‏לשפר‏ כדי‏ לא ‏לחזור‏ על‏ הכישלון,‏ מהם ‏החסמים ומה‏ יכול‏ לעזור‏ לי ‏בפעם‏ הבאה.‏ כאשר‏ מנסים למנוע‏ כישלון ‏בעצם ‏מנסים למנוע ‏את‏ ההתנסות‏ ובכך ‏מונעים גם‏ הצלחה ‏– חידוד ‏שאשוב ‏ואחדד ‏אל‏ מול ‏כל‏ גורמי‏ השיקום ‏הרלוונטיים.
לסיכום, ‏הדרך ‏לעולם ‏שוויוני ‏ומכבד ‏כפי ‏שהיינו ‏רוצים ‏לראותו ‏עדיין ‏ארוכה, ‏יחד ‏עם ‏זאת ‏חוק‏ השיקום‏ הוא ‏צעד‏ חשוב‏ בדרך‏ לעולם ‏זה ‏ויש ‏בו ‏תופעות ‏מגוונות, ‏חיוביות ‏ושליליות.‏עלינו‏ לנכש‏ ביחד ‏את‏ התופעות ‏השליליות ‏ולחזק ‏ביחד‏ את ‏התופעות‏ החיוביות.
כפי ‏שהצהרתי ‏בפניכם ‏התיקון ‏שאני ‏רוצה ‏לבצע ‏בחוק ‏יחזק ‏את ‏מקומו ‏של ‏המשתקם ‏ואת‏ המחויבות ‏לערכי ‏ההחלמה, ‏יחד ‏עם ‏חיזוק ‏מעמדה ‏של ‏מחלקת ‏השיקום ‏כגורם ‏אמתי ‏של‏ רגולציה.
אני ‏מבטיח ‏כי ‏גם ‏משבתי ‏כיו"ר ‏המועצה, ‏וגם ‏בתום ‏שלחותי ‏זו ‏אמשיך ‏לפעול ‏לקידום ‏מערכת‏ שיקום‏ שוויונית ‏ותומכת.‏ אני רוצה לבקש מכולכם לזכור כי במטה השיקום יש אנשים נפלאים העובדים לילות כימים למען קידום זכויותיהם של מתמודדים ואל לנו לתת בלעדיות לתפוחים הרקובים שבסל כפי שעולים מתיאורה של האם. וכאמור אין בידיי הפרטים לבדוק את תיאורה.

בברכה,
יואב‏ קריים
יו"ר‏המועצה ‏הארצית‏ לשיקום‏ נכי‏ נפש ‏בקהילה

 

 

 

 

 

 


"nothing about us without us"

שום דבר

27/12/2017

לקח זמן עד שחלחלה ההבנה בנוגע לכתבה מהבוקר בהיעדר מענה ל"סרבני הטיפול", המשפחות נושאות את מחיר ההתמודדות.

אנחנו כל כך רגילים לגישה הזאת שכבר לא שמים לב לעיוות.
שמתם לב שלא רואיין אף מתמודד? 
הכתבה ודאי היה יכול למצוא בלא הרבה טרחה (בקבוצה גם אני תומך בזכויות פגועי נפש) כמה "סרבני טיפול" שהיו שמחים לחלוק איתו את משנתם הסדורה.

ההתחלה בינינו הייתה מבטיחה:

"דליה שלום, 
שמי עידו אפרתי ואני כתב הבריאות של עיתון הארץ. 
אני מעוניין לכתוב על כך שמשרד הבריאות עורך לראשונה סקר שביעות רצון בנוגע לבתי חולים פסיכיאטריים. אני בטוח שיש לכם מה לתרום בנושא. 
אודה לך אם תצרי עמי קשר בהקדם. 
אני במייל הזה או בנייד: —
תודה 
עידו "

בתגובה שלחתי לו כמה לינקים עם נתונים רשמיים ודוחות של הכנסת.

ביוני 2015 פרגן לי על כתבה שפרסמתי שם.

בסוף אותה שנה שלח התנצלות:
הי דליה,

לצערי הכתבה שהעברתי על סקר בתי החולים קוצצה באופן משמעותי והעורכים הורידו את הקטעים שלך ושל אנשי "בזכות", מתנצל על ההטרחה לשווא. 
יום טוב, עידו"

עניתי לו: "נודה לך אם תעביר לעורכים מסר חשוב מאיתנו:
nothing about us without us""

 

כתב בעזות מצח:
"… אז אני מבין שזה מבאס שהשם והציטוט לא נכנסים לפעמים. אבל אם אתם כאן בשביל נפגעי הנפש אז צריך להתייחס למהות וזו מבחינתי שאיפה לחשוף את מה שקורה באמת במוסדות האלה ולתקן. 
מי שלא רואה את הכתבה הזאת כך, אין טעם שיופיע בה מלכתחילה. לאף אחד אין מונופול על התחום והמטרה, אני מקווה, משותפת. 
יום טוב, עידו"

עניתי:
"פספסת לגמרי. זה לא היעדר השם והציטוט ש'מבאס'".
אי אפשר לכתוב על סקר מאושפזים בלי לקבל את זווית הראייה וההתייחסות של המאושפזים עצמם – הקבוצה הכי מודרת, מושתקת ומקופחת בחברה הישראלית. 
איך הגעת למונופול? ומה זו ההשתלחות הזאת?
זה שאין התייחסות לסקר הזה באף כלי תקשורת אחר לא אומר שלעשות חצי עבודה זה מספיק.
מבינה שזו לא אשמתך, ולכן כיוונתי את המסר אל העורכים שלך ולא באתי אליך אישית בשום טרוניה.
אם גם הנאורים ביותר בחבורה לא נותנים למתמודדי הנפש פתחון פה (אפילו ללא אזכור שמות), אז זה פרצופה של החברה שלנו ושל העיתונות בישראל.
יום מצוין, דליה"

כתב:
"אני באמת לא מבין אותך. לא נתונים פתחון פה?

שוחחתי איתך מספר פעמים בנושא (גם בנוגע לכתבות עבר) ואני נמצא בקשר רציף עם אנשי עמותת "בזכות" שגם הם התראיינו לכתבה. אתם הדרך שלי לבטא את מצוקת המטופלים במוסדות האלה – המסר שלהם עובר בכתבה הזאת ובאחרות והוא בכלל המוטיבציה לפרסם את הכתבות מהסוג הזה מלכתחילה!!! 
אז לבוא ולומר "השתלחות", ולטעון ושזה פרצופה של החברה ושל עיתונות? אולי. אני לא מתכוון לגונן לא על אלה ולא על אלה. 
עם המסר שעולה מהכתבה שלי אני שלם, גם אם היא קוצרה. במגבלות הללו הייתי גם אני נוהג כמו העורכים וזה כנראה הטקסט שהיה נכנס בסוף.

המסר לפיו "אין כתבה עליכם בלעדיכם" לא מקובל עליי, כי הוא פשוט לא נכון."
עידו"

הבנתם את זה? 
שיבש את המסר הידוע והחשוב.

עניתי:
"זה לא 'אין כתבה עליכם בלעדיכם'. זו רדוקציה משפילה של המסר החשוב nothing about us without us  תלוי כמובן איזו כתבה ומה הנושא שלה.
המסר של הכתבה שלכם דווקא מצוין; הבעיה היא אחרת: זה נראה קצת טור פובליציסטי מגמתי.  אם הייתי קורא מהשורה, ללא שום קשר לנושא, לא היה בזה די כדי לשכנע אותי.
אבל עזוב. נסכים שלא להסכים. בפעם הבא אפנה ישירות לעורכים בלי לערב אותך.

בנושא סקר שביעות הרצון כתבתי לו:
הסקר מראה כי 93% מהמטופלים מרגישים שמתייחסים אליהם באדיבות אבל השטח מדבר אחרת.
מדוע הפער? דמיין מטופלת, שיודעת שעוד שבוע היא סוף סוף תשתחרר מבית החולים, מוזמנת להתראיין. היא מוצאת עצמה פנים אל פנים מול נציגת משרד הבריאות השואלת אותה שאלות בנוגע לאשפוז, נניח כמו: איך הצוות מתנהג אליך? מתייעצים איתך בקשר לטיפול התרופתי? לפני שהיא מתלבטת האם לענות ומה להגיד, נכנסת לחדר, אחות מהמחלקה. מתיישבת לידה. צריך להמשיך? כך לא עושים סקר שבו רוצים לדעת את האמת. כל אחד מאיתנו היה פשוט מפחד להגיד את מה שהוא או היא חושבים. אבל כך עשו את הסקר הנוכחי.
ומדוע עוד הפער? כי את השאלות הקשות באמת, אף מטופל לא נשאל במפורש. ככל שידוע לנו הסקר לא שאל שאלות כמו: האם התנהגו אליך באופן משפיל? האם חווית או ראית אלימות פיזית, מילולית או מינית מצד הצוות או המטופלים האחרים? האם מנעו ממך ביקורים? האם איימו עליו שלא תתלונן? מה המצב הפיזי של השירותים, המקלחות? כמה זמן עבר עד שפגש אותו רופא לשיחה טיפולית וכן הלאה.
כשלא שואלים שאלות קשות ומפורשות – לא מקבלים תשובות מטרידות. סקר לבן. סקר ורוד.
האם לא ברור לגמרי שמשרד הבריאות לא יכול להעיד על עצמו כמו שהנחתום לא יעיד על עיסתו?"

השקעתי הרבה בהתכתבויות איתו. חשבתי שיצמח ממנו מין רן רזניק. האכזבה הייתה קשה. אין פה ייעוד וחזון אלא פרנסה ומשלח יד. מכבדת אבל לא לנער הזה התפללתי. הוא הפסיק לפנות אלינו לפני שנה וחצי.

הדיון הנוכחי בפייסבוק, כולל תגובתו כאן.

לכבוד נשיאת מועצת העיתונות, השופטת בדימוס דליה דורנר הנכבדה, שלום.

אתמול התפרסמה בעיתון 'הארץ' כתבה חשובה ביותר בענייננו על תופעת "סרבני הטיפול" ועל הצורך להנגיש את מערכת בריאות הנפש, כדי להתגבר על כך.

אף מתמודד נפש לא רואיין לכתבה, אף שניתן למצוא ברשתות החברתיות בקלות רבה מתמודדי נפש בעלי משנה סדורה באשר לסוגיה זו.

ההורים,  אנשי מקצוע, גורמים בכירים, משרד הבריאות – קולם של כל אלה נשמע, חוץ מקולם של מושאי הכתבה עצמם.

אנו מעוניינים ליזום דיון עקרוני בעניין זה במועצת העיתונות, כדי לבדוק איך ניתן להביא אותו על תיקונו.

הנה דבריה של עו"ד שרון פרימור, היועצת המשפטית של ארגון בזכות:

העיקרון "דבר לא עלינו בלעדינו" שציטטת דליה, הוא באמת כלל יסוד בשיח זכויות אדם של אנשים עם מוגבלות. למרות הניסוח שלו, הוא אינו סוג של פריווילגיה אלא עיקרון שצריך להיות חלק מהתפיסה האתית והערכית של כל מי שעוסק בתחום: רופאים, פסיכולוגים, משפטנים, קובעי מדיניות, ועיתונאים ועוד.
את מטפלת באדם במרפאה? בררי אתו מה הציפיות שלו. מה עושה לו טוב ומה עושה רע? אתה מייצג אישה עם מוגבלות בדיון? משפטי תבין קודם כל את הרצון והעדפה שלה, אל תחליט עבורה. אתה כותב על אנשים עם מוגבלות נפש בנושא המשפיע על חייהם ברר מה הם חושבים על הסוגיה ותביא את הקול שלהם. אף אחד לא נולד עם התובנה הזו, אבל ברגע שמאמצים אותה – אי אפשר בלעדיה. זה פשוט מרגיש עקום. בדיוק כשם שלא יעלה על הדעת לכתוב על אפליית ערבים בלי לראיין אזרח ערבי. לדבר על פגיעה מינית בנשים ולראיין רק גברים.
הזירה של טיפול בתחום בריאות הנפש נשלטה עד כה בידי אנשי טיפול, בעיקר פסיכיאטרים. ארגוני ההורים היו עד כה הדומיננטיים בישראל בהשפעה על מדיניות בריאות הנפש. קולם חשוב ללא ספק, אבל הבולטות שלו מדגישה עד כמה חסר קולם של האנשים עצמם: אלו שלכאורה דואגים להם, מגנים עליהם והרבה פעמים כופים עליהם.
שינוי היחס החברתי מחייב את כולנו לאמץ את התובנה שלא ניתן לדבר רק "על" אלא חייבים לדבר "עם". ולא רק לדבר, אלא לתת במה שווה, אם לא יותר, לזו שניתנת לכל יתר הגורמים המעורבים. וזאת לדעת: יש מה ואת מי לצטט.

29/12/17

כתב לנו חבר:

במשך כמה שנים הייתי מעורב מאוד במאבק מול עמידר עם מפוני הדיור הציבורי.  אחד המסרים הכי חזקים שממש אי אפשר היה להעביר: הקשיבו לדיירים ואפשרו להם להיות שותפים בהחלטות – מסר מהפכני. היחידה מהתקשורת הממוסדת שבאמת הלכה עם המסר הזה באופן טבעי ומובן מאליו הייתה קרן נויבך.

אני נזכר גם ב"לב המאפליה" של קונראד. מצד אחד הוא היה מהראשונים שהעביר לאירופה את זוועות הקולוניאליזם. מצד שני סופרים ואינטלקטואלים מ"הדרום הגלובלי" תקפו את היצירה משום שאף שחור שם אינו מדבר בה. הכל מתווך על ידי המספר או הדמויות הלבנות.

טוב, יש אין סוף דוגמאות והכעס שלך יותר ממוצדק והמאבק שלכם הוא מאבק מרשים והירואי.


אישה מעוררת השראה

24231916_102856960501626_4886462512277065748_n

היום ביקרנו בבית של תקווה. יעל עדן ברוך היא המייסדת והמנהלת. יעל היא עובדת סוציאלית בכירה שתמיד מצאה דרכים יצירתיות להכניס אנושיות ושמחת חיים למסגרות הכי קודרות. יש לה ניצוצות בעיניים, והתלהבות מדבקת. מי ששמע את החזון שלה, את דעותיה ואת גישתה המקצועית בתוכנית של קרן נויבך השבוע יודע שהיא קורצה מחומר מיוחד. גם אותה הייתי רוצה לשכפל!

WhatsApp Image 2017-12-21 at 22.59.00

המקום נפתח  בשבוע שעבר, והוא עדיין מאוכלס רק באופן חלקי ביותר, אבל הצוות הנרגש מוכן ומזומן לקבל את הבאים בחום ובאהבה כנים. חוץ מיעל פגשנו גם את המדריך גדעון אונה המקסים (להפתעתי גילה לי שהוא נשוי לבת דודי אפרת, בתו של אחי אמי שלמה שוכר) ואת הרופא ד"ר עופר שמגר. המקום מתייחד באוריינטציה טיפולית במתודת הדיאלוג הפתוח.

אני ממש מרחמת על השר לשעבר הרב ליצמן שנראה בסרטונים ביוטיוב כשהוא מסתובב באברבנאל, מתלונן על ריח קשה, מצביע על ג'וקים, ובאופן כללי נראה כמי שעומד להקיא. אמנם שלא כמוהו זכיתי להכיר את המקום מבפנים וליהנות מכל מה שהיה לו להציע, אבל בניגוד אליו אני זוכה בימים אלה לסייר במקומות כאלה שאני צריכה לצבוט את עצמי כדי להאמין שאיני חולמת בהקיץ.

WhatsApp Image 2017-12-21 at 22.57.48

רמזתי שאני רוצה להישאר שם, וכולם גיחכו. תארו לכם חופשה כיפית במקום יפהפה כשכל הסובבים אתכם רק רוצים באמת להשפיע עליכם רוב טובה ולהקל את סבלכם, או מחלקה מנוכרת, מתנכלת ומכוערת במראה ובנשמה – מה תעדיפו? מה גם שהאופציה הראשונה זולה יותר: 1,100 ₪ ליום למיטת אשפוז בבית חולים לעומת כ-600 ₪ בבית מאזן. אז מה השאלה בכלל?

WhatsApp Image 2017-12-21 at 22.57.05

גם המקום הזה ממומן באופן פרטי ע"י הדיירים עצמם. מה צריך לעשות כדי לגרום לקופות החולים לממן את חלופת האשפוז הזאת? בתי החולים הפסיכיאטריים שרויים בקביעות בתפוסת יתר בגלל הצמצום הקיצוני של המיטות (אל דאגה, בזמנו נערכו הסכמים עם מנהלי בתי החולים ששכרם ותנאי העסקתם לא ייפגעו כתוצאה מהקיצוץ המסיבי הזה, ולכן שיתפו פעולה). חובה לא להעמיס עוד ועוד מיטות על המחלקות הפסיכיאטריות הצפופות ממילא, וכך לפגוע הן במטופלים והן בצוותים, אלא להעביר דיירים לבתים המאזנים האלה. כולם ירוויחו – גם המטופלים באשפוז וגם הדיירים בבתים המאזנים.

WhatsApp Image 2017-12-21 at 22.55.18

זהו, עכשיו מצטנפת במאורתי, משתבללת בקונכייתי, ולא מגיחה ממנה שנה לפחות! 🙂

צילום: קרנית ידיד (האישה והאגדה)


אצל קרן נויבך היום

Screenshot 2017-12-12 10.48.28

 

התראיינתי לצד יעל עדן ברוך מבית של תקווה, דניאל לואיס מסוטריה וד"ר דידי ישראלי מביה"ח קפלן.

דיברתי בפתח הדברים; אחריי דיברו השלושה ואז נותקתי בטעות… כעסתי כי דיברתי רק על חוויית האשפוז הקשה, וטעיתי לחשוב שרק בשביל זה העלו אותי לשידור. כשהחזירו אותי לשידור אמרה לי קרן דברים נפלאים ששיככו את כעסי כליל.


פסיכיאטר: כך השתחררתי מהמחלקה הסגורה

‏‏לפרסום 2

כישלון המהפכה התרופתית בפסיכיאטריה מחייב לשלב חלופות בטיפול הנפשי. אחת מהן היא בתים טיפוליים בקהילה. כיום הם הולכים ומתרבים

מדוע הציפיות נכזבו? אני ואנשי מקצוע רבים מהדור שלי קיבלנו כפשוטה את הקביעה שמקורן של מחלות נפש הוא במוח. היינו בטוחים שאם רק נשכיל להבין את רקמתו במלוא מורכבותה הפלאית, נוכל לפענח כל שיבוש בנפש ולתקנו. חוד החנית של הטיפול הפסיכיאטרי היה הפסיכו-פרמקולוגיה, התרופות שלנו. הפנימיות של המטופל, הסובייקטיביות של הנפש המתמודדת, נשארה מחוץ לשיקולי האבחנה והטיפול שלנו.
ובכל זאת, למדנו כמה דברים, או שאולי רק נזכרנו בהם, בשל כישלון המהפכה הביולוגית בפסיכיאטריה והמשבר שבא בעקבותיו. אי אפשר להתייחס למוח כאל איבר פנימי בלבד. כל הגירויים החיצוניים שמשפיעים עלינו הם למעשה חלק מהמוח, או "המוח-נפש" (Mind-Brain). קשר הגומלין בין סביבה, פסיכולוגיה, תורשה ומוח רחוק מלהיות מובן. הציפייה שתרופות פסיכיאטריות לבדן יפתרו מצוקות נפשיות היא מופרכת. הן יכולות להשפיע, לעתים השפעה נחוצה וחיובית, אבל אין זה אומר שהן מתקנות את שורש הבעיה. הן לא אנטיביוטיקה שמחסלת את "חיידק השיגעון"; הן יותר כמו אקמול שמרגיע את הכאבים לאחר עקירת שן.
השאלה הבוערת כיום בכל הקשור לתרופות פסיכיאטריות היא השפעתן לטווח הארוך. רוב המחקרים שבדקו אותן עשו זאת במשך שבועות או חודשים. הרבה יותר קשה לעקוב שנים רבות אחרי הנוטלים אותן. לאור הסכנות האפשריות, כגון נזקים נוירולוגיים וקוגניטיביים בלתי הפיכים, רצוי שהמטפלים ינסו להפחית את מינונן למינימום, ובתנאים מתאימים אף יבדקו אם אפשר להסתדר בלעדיהן, בחלוף הסערה הנפשית. ובכלל, כל אדם הוא שונה וזקוק לטיפול שונה. ולעתים הטיפול הנפשי המיטבי כלל אינו ביולוגי.
כיום הפתיחות לפתרונות נוספים, לא תרופתיים, גוברת; כפסיכיאטרים למדנו לקח של צניעות ואנו יותר מודעים למגבלות הטיפול התרופתי והאשפוז הפסיכיאטרי ולצורך בחלופות. ב-2016 הקמנו עמיתיי ואני חלופה שכזאת – בית סוטריה (גאולה ביוונית) בירושלים — בית טיפולי בקהילה למתמודדי נפש שזקוקים לאשפוז. במקום מוסד, הם מגיעים לבית, עם צוות שכולו אומר קשב וכבוד. אין סטיגמה, אין כפייה, אין שיפוטיות, והשימוש בתרופות קטן בהרבה מאשר באשפוז. מדובר למעשה במעבר מתפישת מצבי נפש קיצוניים כמחלה לתפישתם כחוויה אנושית שדורשת הקשבה, הבנה, שיח ותמיכה.
ד', בן 45, נשוי עם ילדים, עובד ומשכיל, הוא דוגמה לכך. בשנתיים האחרונות נקלע למשבר נפשי שלווה בניסיונות אובדניים ובשישה אשפוזים פסיכיאטריים. הוא טופל בתרופות פסיכיאטריות שונות, שגרמו לו בעיקר לתופעות לוואי. כשהגיע אלינו היה שבר כלי. אנשי הצוות המסורים ("מלווים") מבית סוטריה תמכו בו בשעות היום והלילה. בנוסף, הוא השתתף בפעילויות פנאי וריפוי של הבית. הטיפול התרופתי הלך ופחת בהדרגה, עד להפסקתו. לאחר כחודש שב לביתו, לחיי שגרה. בהמשך חזר אלינו – אך הפעם כחלק מאנשי הצוות.
השנה הכיר משרד הבריאות במודל הסוטריה בשם "בית מאזן", ולאחרונה הוקם בית נוסף בירושלים. במקביל הוקם בית כזה במושב ינוב ("חיבורים לחיים"), ויש עוד שלושה לקראת הקמה: בחירם – מרכז שיקומי בקיבוץ הרדוף, ברחובות – כשלוחה של המרכז הרפואי קפלן, ובכרמיאל ("בית של תקווה"). יש לציין כי עלות התפעול היומית של הבתים הללו נמוכה יותר מזו של אשפוז במוסדות פסיכיאטריים. למרות זאת הם עדיין לא מקבלים מימון ציבורי, מה שמטיל עול כלכלי על משפחות המטופלים. ברגע שמימון זה יגיע, צפויה פריחה של בתים נוספים כאלה בארץ.
בזכות פעילות זו גם אני מרגיש שהצלחתי סוף-סוף, לאחר יותר מ-30 שנה, להשתחרר מהמחלקה הפסיכיאטרית הסגורה.

פרופ' פסח ליכטנברג הוא פסיכיאטר, מייסד עמותת סוטריה ישראל, ולשעבר ראש החוג לפסיכיאטריה באוניברסיטה העברית. מבוסס על הקדמה שכתב לספר "אנטומיה של מגפה" (הוצאת פוקוס). יוצג היום בכנס בסינמטק תל אביב לרגל יציאתו לאור בעברית.

על פסח כתבתי ביום שבו הכרתי אותו לפני 4 שנים:
"אנו אסירי תודה שזכינו להכיר את פרופ' ליכטנברג שהשיב לנו את האמון והאמונה באדם שברופא".
 _________________________________________________
התפרסם היום ב"הארץ":
 https://www.haaretz.co.il/news/health/new-research/.premium-1.4697925
תודה למדור הבריאות של "הארץ" בעריכת רונה מור

בואו נדבר על העובדות (אישי)

WhatsApp Image 2017-12-15 at 14.56.41
צירוף נסיבות שונות גרם לי להעלות על הכתב כמה דברים:
הכינוי ”מתמודדים“ נגזר מעמותת "התמודדות" שייסד צביאל ב-1992 (ב-1994 הפכה רשמית לעמותה והיו רשומים בה 400 איש, כולל שמות מלאים ומספרי תעודות זיהוי).
זו הייתה העמותה הראשונה של מתמודדי נפש, וכך ייסד צביאל למעשה את תנועת מתמודדי הנפש בישראל.
בשנת 2001 הוענק לצביאל במשכן הכנסת "אות בזכות" מטעם ארגון בזכות. בנימוקי מתן האות נכתב:
"על פעילותו החלוצית במתן הרצאות בנושא בריאות הנפש, על הקמת עמותת 'התמודדות', שהביאה למהפך בתפיסתם של נפגעי הנפש את עצמם ולשינוי ביחסם של אנשי המקצוע אליהם, ועל פעילותו בתקשורת להעלאת זכויותיהם של נפגעי הנפש לסדר היום הציבורי. על כל אלה ניתן לו בזאת 'אות בזכות'".
ר' מאמר יסוד בעניין זה: התמודדות בהתמודדות (קובץ pdf) שהתפרסם בכתב העת "חברה ורווחה".
ר' סרטונים ביוטיוב.
ב-2003 ייסד צביאל את מתמודדים למען מתמודדים – מל"מ. הארגון פורק ב-2007, ומאז אנו פועלים באופן עצמאי.

לוגו מלמ

 אבי אורן – בעבודת המסטר שלו על הניסיון לסגור את ביה"ח אברבנאל – כתב על התנועה הצרכנית בעולם (החל מהאקטיביסטית דורותיאה דיקס באמריקה במאה ה-19) ועד ימינו בישראל, ולא הזכיר כלל את שמו של צביאל. גם מאבקנו לביטול האזוריות באשפוז הפסיכיאטרי נוכס בלעדית ל"תנועה הצרכנית", ושמותינו לא הוזכרו כלל (אי-דיוק היסטורי מגמתי בעליל).
יש ניסיון מתמשך, שהחל עוד ב-2003 ע"י פרופ' יואל אליצור בספרו "תמונות חיים: סיפורם של מתמודדים", למחוק את תרומתו החלוצית והמשמעותית של צביאל ולשכתב את ההיסטוריה בסגנון "מחלקת המסמכים של מיניסטריון האמת" אצל ג'ורג' אורוול (“1984“).
מקווים שבעתיד מגמה זאת תתוקן.
תודה על תשומת הלב וסליחה על ההפרעה (תרתי משמע :),
דליה וצביאל רופא

לאחר שעה קלה קיבלנו במייל מכתב מרגש מאוד מד"ר מוטי מרק, שניסה לשווא לסגור את בי"ח אברבנאל:

צביאל ודליה יקרים.
זוכר את הפגישה הראשונה שלנו ב-1982 בלימודי המשך בפסיכיאטריה בהרצאתו של חברך פרופ' פריד המנוח.
זוכר את הפגישה השנייה איתך באולם שירה באוניברסיטת תל אביב בשלהי 1991 או שמא תחילת 1992.
"התמודדות" זעקת כולך, אני "מתמודד" ולא חולה נפש אמרת.
אכן אתה קיבעת את "נקודת ארכימדס" במערך בריאות הנפש בישראל. איש לא יעמוד שם במקומך.
זוכר עיניים יוקדות, לב זועק, מביע כאבך בשפה רהוטה; זוכר לילות של מפגשים בבית הקפה השכונתי בנאות אפקה.
זוכר כיצד יחד עם חבריך מלאי העוצמה, שורטטו טיוטות ראשונות של חוק שיקום, ובאותה עת הפניתי אליך חולים שהפכו למתמודדים.
הבאת למהפך בתפיסתם של חבריך את עצמם, ולשינוי ביחס שלנו אליך ואל חבריך.
ברוך אתה וברוכה דליה שעמך.
שבת שלום וחנוכה שמח, איש מאיר פנים.
תודה
מוטי

ד"ר מוטי מרק שלח מכתב נוסף:

אגב, העובדות מצויות בתקציב שרותי בריאות הנפש. למיטב זיכרוני אמרכלית השירות סייעה במימון עלות רישום העמותה "התמודדות". זאת לאחר שנוכחנו בחשיבות פעילותו של צביאל.
יתר על כן, המלצנו לצביאל להתחיל בלימודי הנחיית קבוצות. עיקרון המציאות, לימד אותנו שוב, שכישורי "המטפל הפצוע"' שיח מ"לב שלם" במסירותו אף שמקורו ב"לב שבור" ״הולידו״ את קבוצות המתמודדים יחדיו, אני-ואתה;
ובהמשך את עקרונות חוק השיקום שהעצימו את  עוצמת המתמודדים. כל אלה היו יוצאים נפסדים לו צביאל "לוטש" במהלך לימודים פורמאליים.
אנא המשיכו בפועלכם מבלי להפסיד זמן בגין התבוננות מי מימינכם ומי משמאלכם. כבר אמרו חז"ל, "קנאת סופרים תרבה חוכמה", משמע: "אין זו השגת גבול, וקיפוח פרנסה, על סמך תקנת עזרא, כי התחרות היא לברכה ולתועלת, וקנאת סופרים תרבה חכמה".
אנו במערכת בריאות הנפש זקוקים לכם המתמודדים. בלעדיכם ניסוג לידע ולמודעות שהיו לנו טרם הקמת "התמודדות"…
שבוע טוב וחנוכה שמח,
וד״ש מצביקה (צביקה הוא אחיו של ד"ר מוטי מרק. צביקה למד עם צביאל בתיכון; דליה)
מוטי

 

 

נתרום כסף בתנאי אחד

Screenshot 2017-12-12 10.44.37Screenshot 2017-12-12 10.48.28
שלום רב לאנשי מרכז טאוב,
נשמח לתרום לכם ברגע שתפרסמו דו"ח רציני על מצב האשפוז הפסיכיאטרי בישראל.
העיתונאים קרן נויבך ורן רזניק מטפלים בנושא באינטנסיביות רבה, אבל חסרה כתיבה מחקרית בנושא זה. תודה.
בברכה,
דליה & וצביאל רופא

לוגו מלמ

נ"ב: מעט חומר רקע:
זיכרונות מבי"ח אברבנאל בזמן ביקור בסוטריה + צילומים יפהפיים
דו"ח רשמי של ארגון בזכות, המרכז לזכויות אדם עם מוגבלויות:
• כתוצאה מהדו"ח הנ"ל הוקמה ועדה ממשלתית, שבין היתר כתבה בהמלצותיה:
"בעיית הקשירה היא רק קצה הקרחון"; הוועדה הצביעה על “ליקויים וכשלים שורשיים וארוכי שנים”. ועדה זו המליצה על “מינוי ועדת המשך ציבורית רב-תחומית שתדון בהיבטים המערכתיים של מערכת בריאות הנפש”, ופירטה שורה ארוכה של נושאים שיש לטפל בהם בדחיפות.
ולסיום כתבה שפרסמנו בחודש שעבר ב"המקום הכי חם בגהינום".
מקווים בכל לבנו שאם תקראו בעיון את החומר הזה, בלב פתוח, תבינו היטב מהי חובתכם האזרחית כמרכז לחקר המדיניות החברתית בישראל.
ד. וצ.
14/12/17
קיבלתי תשובה:
שלום דליה וצביאל:
בימים אלה, עם סיום עיסוקנו בדו"ח השנתי שלנו, אני עומד לקיים מפגש עם שני חברי צוות בריאות: פרופ' רפי גינת ופרופ' ורדה סוסקולני, לצורך דיון בנושא ההתפתחויות בתחום בריאות הנפש.
עם זאת, ברצוני לציין שאיננו עוסקים בנושאים שהם ביסודם יכולים להתפרש כקליניים.
ניידע אתכם על תוצאות המפגש.
בברכה,
פרופ' דב צ'רניחובסקי
ראש צוות הבריאות
Prof. Dov Chernichovsky, Ph.D. (Economics)
Professor Emeritus of Health Economics and Policy,
Ben Gurion University of the Negev. Israel
Director, Health Program,
Taub Center for Social Policy in Israel
 
עניתי לו:
שלום פרופ' דב צ'רניחובסקי,
תודה רבה על התשובה המבטיחה.
גם אנחנו איננו עוסקים בנושאים קליניים, אף שבמחקר גם דיסציפלינות חיצוניות (למשל, עבודה סוציאלית, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה, לימודי תרבות ועוד) רשאיות לצטט נתונים מספרות מחקרית בנושאים קליניים, לפי הצורך.
מצרפת לצורכיכם טיוטת חוזר מנכ"ל משרד הבריאות, כדי להדגים חלק מההתפתחויות שציינת. עם זאת, בדוח אולי עדיף לא רק לסקר התפתחויות בתחום בריאות הנפש, אלא בעיקר לפרט כשלים וליקויים שדורשים תיקון דחוף. מצורף גם דוח ממשלתי שמאזכר רשימת נושאים כאלה (פרק ז': היבטים מערכתיים, עמ' 41). וכמובן, השערורייה של מקרי הבידוד הממושכים בתנאים תת-אנושיים בביה"ח שער מנשה וההתבטאויות הציבוריות החמורות של מנהל המוסד, פרופ' אלכסנדר גרינשפון בתכנית הרדיו "סדר יום" של קרן נויבך.
נשמח לשמוע על ההתפתחויות בנושא זה.
בברכה ובתודה,
דליה וירצברג-רופא

המטפל הפצוע

395
קראתי בכתבה ב-Ynet על אוריאל מעוז, בן 48, אחד המלווים בסוטריה גברים. הוא התחיל את דרכו שם באפריל האחרון כדייר לאחר ניסיון אובדני שלווה באשפוז פסיכיאטרי במחלקה סגורה. כך סיפר בכתבה:
"סיממו אותי לדעת במחלקה. הייתי זומבי, אני כמעט לא זוכר מה היה שם. כשהגעתי לסוטריה הם ממש הצילו את החיים שלי, אחרת כנראה הייתי עדיין במחלקה. כשחטפתי פה התקף חרדה חיבקו אותי, שאלו אותי מה אני צריך, ביקשתי לראות טבע ולקחו אותי החוצה לגן העצמאות, זה משהו שבחיים לא יקרה במחלקה סגורה. עם הזמן, כדייר, התחלתי להתרומם, לעזור במטבח, לשתף בדברים ולעזור לאחרים".
לאחר שלושה חודשי שיקום, סיים מעוז את שהותו בסוטריה ולאחר זמן מה החל להתנדב במקום. "במשך חודשיים הייתי מתנדב והתמודדתי עם כל הדברים והטריגרים שעלו לי. לאט לאט התבשלתי עם זה והחלטתי שאני רוצה להעביר את זה הלאה ולעזור לאנשים אחרים שעלולים ליפול בין הכסאות ולהגיע לאשפוזים", מוסיף מעוז. כיום הוא עובד בסוטריה כחלק מהצוות המלווה. "אני ממש שמח להיות חלק מסוטריה ואני חושב שהם עושים מהפכה של ממש בכל מה שקשור לבריאות הנפש", הוא מעיד.
הבוקר הגיב אוריאל מעוז בבלוג שלי לרשימה על סוטריה מאתמול, וכתב כך: "כדייר לשעבר בסוטריה גברים בירושלים וכעת כמלווה שם בהווה, אני מזדהה עם כל מילה שלך. סוטריה מהווה פריצת דרך לאנושיות בבריאות הנפש".
הודיתי לו וכתבתי שהלוואי שירבו אנשים כמותו.
אבי הפסיכיאטריה פיליפ פינל כתב בספרו שהתפרסם ב-1801 (לפני 216 שנה) את הדברים האלה (מתוך עבודת התזה שלי):
"העוזרים נבחרו בדרך כלל מקרב המחלימים שנמשכו לסוג זה של עבודה בזכות ההזדמנות להשתכר למחייתם. הם סלדו מהאכזריות שהייתה מנת חלקם בהתנסויות שלהם כמטופלים בעבר, ונטו לערכים של אנושיות ואדיבות, שאליהם הצטרפו הרגל לציית ולאמץ את הטקטיקות שנדרשו מטבע העבודה – באופן מוזר אנשים אלה היו המתאימים ביותר לנהל סיטואציות כאלה.  סוג זה של חיים תרם גם להצלתם מהשפעתם הלא רצויה של הרגלי חוסר פעילות, גירש את עצב הבדידות, ותרם להפעלת יכולותיהם. יתרונותיה של עבודה זו עבור המחלימים עצמם הם ניכרים וחשובים באותה המידה."
כשהחלמתי לפני 22 שנה מה שהכי עזר לי לחזור לעצמי היה הנחיית קבוצת תמיכה של מתמודדים – קל"ע (קבוצה לעזרה עצמית) בבית לנ"י בת"א. צביאל היה מעוניין לפתוח קבוצה חדשה במקום אחר, ומינה אותי במקומו. זה קרה שנתיים לפני שנעשינו זוג. הכרנו באשפוז יום במרכז לבריאות הנפש ברמת חן.
מתוך סיכום מאמר: הדילמה של המרפא הפצוע באתר יספר"א
"יתרונות פציעתו של המרפא:
פציעה אינה גורם הסיכון היחיד. כאשר פצעים נשמרים ומטופלים כראוי, מטפלים עשויים להפיק יתרון מפציעתם. בהתאם לרעיון האב-טיפוס של ריפוי באמצעות הפצע, ישנם מטפלים שעושים שימוש בפציעתם לקידום החלמה של לקוחותיהם. הכוחות הבו-זמניים שלהם, של פגיעוּת ושל ריפוי, הופכים לגורם המאיץ את הריפוי בלקוח ובעצמם. בעבודתו של המטפל דרך העברה נגדית, יכולים להתרחש הישגים טיפוליים הן עבור המטפל והן עבור הלקוח, אפילו כאשר המטפל אינו משתף את הלקוח בתגובת ההעברה הנגדית. פגיעוּתו של המרפא יכולה להיות מועילה כנקודת התייחסות פנימית להבנת הכאב של הלקוח. אם המטפל משתמש באופן הולם בחשיפה, החוסן הנפשי שלו עשוי גם להשריש תקווה לריפוי והחלמה. לבסוף, עבור מטפלים רבים, עבודת הטיפול עצמה יכולה להיות מרפאת ומחזקת.
רבים מהמרפאים הפצועים רואים את התנסויותיהם הקשות כטרנספורמטיביות, גורמות לשינוי עמוק של צמיחה אישית ומקצועית. חוקרים מצאו כי צמיחה פוסט-טראומטית של שינוי חיובי כתוצאה של התמודדות יעילה עם התנסויות טראומטיות מתרחשת בעיקרה בחמישה תחומים:
  1. ראיית העצמי כפגיע וחזק בו זמנית;
  2. גילוי פוטנציאל חדש;
  3. התחזקות, ההערכה לחיים;
  4. פיתוח תחושת תכלית ומשמעות עמוקות יותר;
  5. קשרים בין-אישיים עמוקים יותר ואמפתיה גדולה יותר.
 צמיחה בתחומים אלה יכולה לטפח במרפא הפצוע תובנה עמוקה יותר ביחס לטבעה של ההתמודדות של הלקוח, ואופטימיות ביחס לתוצאה הסופית שלו.
מכל מקום, ישנה חשיבות מיוחדת לכך שהמרפא הפצוע יישמר מפני הזדהות יתר עם הלקוח, ויישאר מודע לכך ששום מסע החלמה אינו זהה למסע החלמה אחר.

היום בסוטריה היינו כחולמים

WhatsApp Image 2017-12-07 at 15.05.26 (2)
סוף סוף ביקרנו בסוטריה. פרופ' פסח ליכטנברג אמר שאנחנו יכולים לבחור אם לבוא לסוטריה של הנשים או של הגברים. החלטנו לבחור בסוטריה נשים בעיקר בגלל חניה נוחה יותר. הסיבה לעיכוב הייתה הרתיעה שלי מנסיעות ארוכות (כלומר, כל נסיעה שנמשכת יותר מרבע שעה), ובכלל בגלל תסמונת אריק איינשטיין ("אוהב להיות בבית").
כשהגעתי לשם וחוויתי את המקום הבנתי שהייתה סיבה נוספת לעיכוב, לא מודעת. עם כל האושר על קיומו של מקום כזה שהיה משאת נפש ממש, לא יכולתי להימנע מתחושות קשות – כאב וקנאה. נזכרתי בשני האשפוזים האחרונים שלי במחלקה 3ב' באברבנאל. האחרון – ביולי-אוגוסט 1998. השמש יקדה על גג האסבסט, היינו חמש בנות מיוזעות בחדר קטן שכולו מיטות, ללא מיזוג ואף ללא מאווררים, ללא תאים נעולים לאכסון ציוד אישי. הכל נראה בלוי ומכוער, לא נקי ומוזנח. עזובה. אינסטלציה שבורה, ברזים מוזרים במקלחת והצפות קבועות.
המקלחות במחלקה 3ב' באברבנאל לא היו בחדר רחצה נפרד אלא בחלל הכללי. כשהנשים התקלחו לא תמיד הקפידו על דלת סגורה בין האגפים ועל הצבת הפרגודים כך שיסתירו באמת, וגברים היו מתהלכים לעתים מסביבנו מביטים בעירומנו. האוכל היה דוחה, והאיצו בנו לרדת לאכול בקומת הקרקע כאילו היינו עדר עיזים. אנשי הצוות היו קרים וקשוחים. לא זוכרת שחייכו. שלוש שנים אחר כך חייכה אליי מישהי כזאת בכנס מקצועי ושאלה אם אני זוכרת אותה. חבל שלא אמרתי לה שאי אפשר לשכוח מישהי שהתלוננת בפניה בבכי על תקיפה מינית, והיא אף לא הרימה את מבטה מהמחברת. על מגע יד רך ודאי אין מה לדבר, אבל ראיתי שמחטיפים מכות לאחרים. הכי נחרט לי מוכה אחד, שלא השתולל או היה אלים, אלא סירב ל"שתף פעולה" ולא זז ממקומו למרות דרישות. הוא חטף את המכות בפסיביות גמורה, והמכה נראה כאילו הגיע לפורקן. מחזה בלתי נשכח.
כל הזיכרונות האלה פקדו אותי דווקא בחלקת אלוהים הקטנה הזאת שנקראת סוטריה. צביאל אמר: "היינו כחולמים". הווילה יפהפייה, צבעונית ולמרות המרחב גם חמימה ביותר. ראיתי לא מעט נשים אבל לא הייתי בטוחה מי זאת מי – דיירות, מדריכות, מלוות. אין מדים; אין פיג'מות. שאלתי מלווה אחת, סטודנטית שנה שלישית לפסיכולוגיה, מה תפקידה. היא ענתה: להחזיק, לחבק, לתת מגע מרגיע למי שצריכה את זה או פשוט להיות איתה ולהקשיב לה.
WhatsApp Image 2017-12-07 at 15.10.39
בזווית העין ראיתי מישהי בוכה, מבטאת מצוקה וסביבה כמה שמפייסות את רוחה במילים רכות. חוץ מהפסיכיאטר היה שם עוד גבר אחד שהכין אוכל. לא נכנסנו לחדרים עצמם כדי לכבד את פרטיות הדיירות. כמה יופי. כמה אנושיות פשוטה. זה נראה קל וטבעי כל כך. הוכחה ניצחת שאפשר גם אחרת. לרגע רציתי להישאר שם ולנוח קצת מתלאות החיים, בעיקר אחרי שפינקו אותנו בארוחה מושקעת ובתה צמחים שנקטפו בגינה.
כמה עצוב שהשירות הזה ניתן רק למי שממון בכיסו. אנו פונים לכל קופות החולים: כללית, מכבי, לאומית ומאוחדת – אל תשלחו אנשים למחלקות האשפוז הקשות; ממנו את השהות בבתים המאזנים כדוגמת סוטריה. השירות הזה מוסרי ואנושי יותר; הוא זול בהרבה מאשפוז רגיל; התנאים בו לעומת האשפוז (אפילו לעומת בי"ח שלוותה) הם שמים וארץ.
שאלתי את פרופ' פסח ליכטנברג: "למה שמישהו ירצה בכלל לעזוב מקום כזה?", והוא ענה ספק ברצינות ספק בבדיחות הדעת: "אמנם אין לנו פה אשפוז בכפייה, אבל יש שחרור בכפייה. אנחנו עורכים מסיבת פרידה כזאת מושקעת וחגיגית, שפשוט לא נעים להתעקש להישאר…."

לפרסום 1

WhatsApp Image 2017-12-07 at 15.05.26(1)

אם היה מוענק לי לרגע כוח-על, הייתי בוחרת לשכפל את פרופ' פסח ליכטנברג. המוני המונים של פסיכיאטרים בצלמו ובדמותו שפותחים עוד ועוד סוטריות שמשגשגות כמו פטריות אחרי הגשם. משנת 2004 הוא פעל בדבקות, בנחישות וללא לאות להגשמת חזון הסוטריה בישראל. אני פשוט מסרבת לקבל את העובדה שבקרב אנשי המקצוע פה יש רק אחד כזה.

התפרסם גם ב"המקום הכי חם": סוטריה – גן העדן למתמודדי הנפש.

מידע:


התכתבות עם מנהל אברבנאל

פרופ-יובל-מלמד-992x558

פרופ' יובל מלמד, מנהל אברבנאל

בעקבות דבריו של זיו רובינשטיין שכתב לי על הפוסט שלי על ביה"ח אברבנאל:

"לא ברור מה את רוצה.

מתי ביקרת לאחרונה במוסד?

הוא נראה לאין שיעור יותר טוב מלפני מספר שנים.

אגפים שלמים שופצו וחלק נוסף עדיין בשיפוצים.

אנשים עושים שם עבודת קודש במינימום רופאים למקסימום חולים.

מציע שתקפצי לראות."

אח"כ דיברתי עם היועצת המשפטית של בזכות עו"ד שרון פרימור, שמבקרת שם בוועדות מדי פעם, ולדבריה אפילו בתוך המערכת אין חולק על כך שהמקום עלוב בבחינת התשתית ודורש מקצה שיפורים.
החלטתי ליזום ביקור, ופניתי למנהל בית החולים, פרופ' יובל מלמד. מצאתי את כתובת הדוא"ל שלו באלפון אוניברסיטת תל-אביב. ההתכתבות בינינו התחילה ב-19/11 והסתיימה היום, 10 ימים מאוחר יותר. לכל אורך ההתכתבות הדגשתי שהמטרה העיקרית שלנו היא לסייר במחלקות עצמן. הוא הבטיח לבדוק אם זה אפשרי ולחזור אלינו.
שלחתי גם אליו (בתפוצה רחבה) במייל את המאמר שלנו שהתפרסם שלשום ב"המקום הכי חם בגיהנום". הוא השיב למייל עם המאמר וכתב כך:

שלום דליה

כמו שכתבתי לכם

אתם מוזמנים לבקר ולשמוע מאיתנו על נושאים אלו בבית החולים

ועל השינויים שעוברים אותו

בברכה

פרופ' יובל מלמד

עניתי:
תודה, פרופ' מלמד.
האם נוכל גם לסייר במחלקות?
האם קיבלת אישור מהדוברות עבור העיתונאית רוני לינדר-גנץ?
בברכה,
דליה
ותשובתו:

שלום דליה

נשמח לארח אתכם בבית החולים

בחדר מפגשים

להציג בפניכם את השינויים בבית החולים

לשמוע אתכם

ואולי ליצור קשר המשכי

אין אנו מאפשרים לאיש שאינו בן משפחה(*) של חולה מאושפז כעת להכנס למחלקות מטעמים מובנים

אפשר לראות את מבנה 3 שכיום לא מאוכלס ומיועד להריסה.

לגבי העיתונאית, נשמח לארחה ,ללא קשר לכך, ביצירת קשר ישיר שלנו מולה דרך הדובר.

בברכה

פרופ' יובל מלמד

(*) רק מאוחר יותר הבנתי את דבריו. האם קורעים את המאושפז מחבריו? שלעתים קרובים אליו יותר ממשפחה. אסור להשלים עם כך!
ותשובתי:
שלום פרופ' מלמד,
תודה לך על הזמנתך, אבל כפי שהבהרנו היטב שוב ושוב למן התחלת ההתכתבות, ביקור כזה אינו משרת את מטרתנו העיקרית שהיא סיור במחלקות עצמן, ולכן מבחינתנו איננו רואים טעם בביקור. 
בברכה,
דליה
נ"ב: מקווה שעוד בימי חיינו נזכה לראות שלא משתמשים בתואנת צנעת הפרט ו"טעמים מובנים" (אמנם מובנים אבל מסיבות אחרות), כאילו להיות מאושפז זה בושה. כאילו יש להסתיר את החולים מעין הציבור. אנשים אלה לא פשעו ולא חטאו; אין להם מה להתבייש במצבם, ואין לנו מה להתבייש בשבילם (את הבושה אנחנו רואים מדי יום ביומו בבית הנבחרים שלנו).
השיגעון, הגם שנתפס כ"מחלה", הוא עניין טבעי והוא חלק מהספקטרום של החוויה האנושית מקדמת דנא. זוכרת את עצמי במחלקות, חסרת מעש ומשועממת, חוששת מעבריינים סביבי, חוששת מגברים ששולחים ידיים ותוקפים, חוששת מאנשי הצוות הקודרים והזועפים – כמה משיב נפש ומרגיע היה יכול להיות, לו נכנסו לפתע למחלקה שני אנשים טובים וחייכניים (חיוך מאיר פנים ואנושי הוא  עניין נדיר ביותר במחלקות). לרגע המקום היה הופך בזכותם לבטוח וקצת נעים יותר.
החבאת המאושפזים תוך ניצול הטיעון של צנעת הפרט היא הגורם הראשון במעלה שמאפשר את המשך החזקתם בתנאי עליבות קשה, מאפשר את המשך שלילת זכויותיהם, וגורם להיעדר שקיפות של הנעשה בין כותלי המחלקות. לאנשים מהדרג הפוליטי הגבוה מאשרים ביקורים, כך שגם שהעיקרון הזה אינו מוחלט.
הרב יעקב ליצמן ביקר ב-2010 יחד עם מנכ"ל משרדו איתן חי-עם ועוד כמה חברי כנסת. הביקור ההוא שכה טלטל את התקשורת הישראלית לא הניב כל פעולה משמעותית. מאחר  שבניגוד אליהם,  העניין הוא ממש בנפשנו – מי יודע אילו תוצאות חיוביות ביקור כזה היה מניב…
לסיכום, לא הופתענו. מכירים את הלכי הרוח, וכל המילים הטקסיות על צנעת הפרט לא ישכנעו אותנו שזו הדאגה למאושפזים שנמצאת בראש מעייניכם. לו הייתה קיימת דאגה כנה באמת, הכול במחלקות האלה היה נראה אחרת – מאל"ף עד תי"ו.
ד.
לכך ענה:

שלום דליה

המצב כיום כבר השתנה ועוד ידינו נטויה

ונשמח שנמצא את הדרך להראות לכם ולקיים דיון משותף

ובכל מקרה אל תהססי לפנות אלינו במייל על כל בעיה או תלונה בבית החולים

ואני מבטיחך כי נטפל בה באופן מיידי

בברכה

פרופ' יובל מלמד

לא עניתי עוד.
ברור? הם חוששים שדברים יתפוצצו בתקשורת, ורוצים את עזרתי בכיבוי שריפות כדי שיוכלו להמשיך בשקט בדרכיהם המוכרות עד לזרא. וכמה אני בורחת מהחיבוקים ומהכיבודים האלה שנועדו לנטרל את העוקץ.
ועכשיו לקטעים נבחרים מתוך ההתכתבות המלאה.
על מכתב הפנייה שלי שבו ביקשתי לבקר בבית החולים עם צביאל – מכתב שכלל גם טענות קשות על התנאים כפי שמדווח לנו מפי אנשים שהיו מאושפזים שם לאחרונה, וגם מתוך כתבות התקשורת – ענה כך:

 דליה שלום,

הצטערתי לקרוא את מכתבך המפורט. (תשובה דמיונית שלא כתבתי כי אפילו לי יש גבולות:

"פרופ' נכבד, הרבה יותר מצער לחוות את הדברים על בשרך".)

הנושאים שאת מתארת אינם מוכרים לי (לא מוכרים לך? באמת? איפה אתה יושב? על חוף הים?)

אני אשמח לקבל כל מידע וכל תלונה בזמן אמיתי ואנו נטפל בה.

אני מכתב את נתי הממונה על פניות הציבור ומצרף את כתובת המייל שלה (pniyot_abr@abr.health.gov.il ).

בכל מקרה אשמח להיפגש אתכם, לשמוע ולדון.

לגבי כניסה למחלקות בהן יש מאושפזים  אני צריך לבדוק איך ניתן לעשות זאת.

ולגבי ביקור העיתונאית אבדוק מול דוברות משרד הבריאות.

בברכה

פרופ' יובל מלמד

תשובתי:
שלום פרופ' יובל מלמד,
פונים אלינו ממקומות שונים, ואנו מפנים גם לגורמים מתוך המערכת, אבל כאלה שאיתם אנו מצויים בקשר כלשהו.
למשל, בעניין אברבנאל פניתי לפני כשנתיים לפרופ' זאב קפלן, שבו ביום דאג שנער אחד בן 18 וחודשיים (התקף ראשון) יועבר למח' נוער ולא יישאר במח' בוגרים. המשפחה התחננה ולא הצליחה להשיג זאת. חודשים אח"כ עוד היו מעבירים לי תודות דרך מישהי בטוויטר שפנייתה הופצה עד שהגיעה אליי.
ידעתי שזה עניין קריטי כמי שאושפזה בגיל 17 וחצי בנוער באברבנאל, ובגיל 22[!] התקבלה שוב למחלקת נוער. אח"כ היו 15 שנות רמיסיה טובה. ד"ר אלכסנדר זיידל ניהל את מחלקת הנוער. ב-1 ביוני השנה הוא היה בן 96. היינו בביתו ביום שישי שעבר, ושמרנו על קשר הדוק כל השנים. רק עוול אחד עשה. רק בגלל חוות דעתו לא קיבלתי בגיל 27 רנטה חודשית מגרמניה לכל ימי חיי (ראה לינק בהמשך). היה סבור שהדבר יחבל בהתפתחותי (כמו שחשבו בזמנו הרבה פסיכיאטרים שחרצו גורלות בעניין הזה). בסוף סלחתי. זכרתי לו חסד נעורים כמי שהציל אותי בגיל 22 מהסיוט הנורא של מחלקת הבוגרים באברבנאל, זה שלצערי חוויתי בהיותי בת 37 ו-40.
ממתינים לתשובתכם בעניין הסיור בביה"ח.
כל טוב,
דליה (גם בשם צביאל)
https://www.haaretz.co.il/misc/1.1245537
האם לדעתכם התייחס הפרופסור הנכבד לסיפור האישי הקשה והמיוחד שלי? (הוספתי צבע אדום כדי שלא תחמיצו את ההפניה)
התשובה: לא ולא. אפילו לא במילה אחת. כל אדם סביר היה מתייחס אליו בדרך כלשהי, אפילו רק מתוך התחשבות במי שסיפר אותו. לעומת זאת, אף מילה ממי שהחברה הסמיכה כבעל מומחיות בטיפול בנפש האדם. אצלו תמצאו שריון בלתי חדיר כמו אצל רבים מדי מחבריו. האין זו אטימות? למיטב ניסיוני העשיר למדי בודדים הם הפסיכיאטרים שמבינים את הנפש ומצוידים בכלים הרגשיים ובאינטליגנציה הרגשית לנתח אותה ולהכיל את גילוייה השונים. הכרתי רבים מדי שהייתי יכולה לכנותם בכינוי "צנון מושלם".
עם זאת, רובם לא קופחו כלל במתנת האגו הגדול והרגיש. דוגמה חיה לכך תמצאו מיד בתגובה שקיבלתי להודעה האחרונה. הפרופ' הנכבד אמנם לא הגיב על הסיפור האישי שלי, אך להפתעתי התייחס לחלק אחר מהמכתב הנ"ל:

שלום דלית, (אפילו את השם שלי אינו טורח לזכור!)

לא ברור לי למה לפנות לפרופ קפלן ולא אלי כמנהל בית החולים?

אני לא חושב שזה נכון או מסייע לעניין עצמו

ממילא פרופ קפלן פנה אלי וכך עשיתי

בברכה

פרופ' יובל מלמד

הבנתם את זה? הייתי אמורה לפנות אליו ישירות. כן, אני דלית… סליחה, דליה. לי הוא היה מקשיב ומעביר את הבחור ממחלקת הבוגרים למחלקת נוער עוד באותו ערב שפניתי אליו. לזכותו של פרופ' קפלן הוא כתב לי שעתיים אחרי שפניתי אליו:

"הי דליה,  ערב טוב.

—- הועבר למחלקת הנוער בביה״ח אברבנל.

לילה טוב,

זאב"

הפנייה אליי בעניינו של הנער לפני כשנתיים התגלגלה בטוויטר עד שהגיעה לגואל פינטו שהעביר אותה אליי. מי שהציגה עצמה  כידידת משפחה כתבה לי:
"אני ממש ממש מתחננת לעזרה. הוא בן 18 וחודשיים לכן נמצא במבוגרים והם אבודים שם. לא היה רקע לעניין, אין להם ניסיון והאבא בוכה וזה קורע לב. הלוואי שתוכלי לעזור לנו".
רק כדי שתראו את הבדלי הגישות. ד"ר גדי לובין, ראש שירותי בריאות הנפש בעבר ומנהל בי"ח איתנים כפר שאול כתב לי תגובה גינרית יומיים אחרי שהנער כבר הועבר למחלקת נוער:

דליה שלום

האם ניסית לשוחח עם פרופ' יובל מלמד, מנהל בית החולים?

בסופו של יום מדובר בפניה אל בית החולים בבקשה לבחון בשנית החלטה על מחלקת האשפוז המתאימה.

 זו הכתובת אליה נכון לפנות. אוכל לשתף אותו בפנייתך, אבל בכנות:

אני מכיר תקדימים בהם הורי מתבגרים מחו כשהתברר להם על אשפוז במחלקת נוער, של מטופלים בגילאים מעל 18 מכל מיני סיבות. חלקן מתבררות כמוצדקות.

כמו כן צריך לקחת בחשבון שבטווח הבינוני והארוך מי שעשוי לשמור על קשר טיפולי ברמות שונות עם — יהיו אנשי הפסיכיאטריה למבוגרים ולא הנוער,

בברכה

גדי

הדגשתי את החלק שבו לא רק שהוא אינו מנסה כלל לעזור, אף שדי היה בטלפון קצר ממנו, אלא גם מנסה לשכנע אותי שעדיף לנער להישאר במחלקת הבוגרים. טענה שב-95% של המקרים (רק בגלל הזהירות אינני כותבת 100%) כה מופרכת והזויה, עד כדי עלבון צורב לאינטליגנציה ולשכל הישר של כל מי שמכיר מקרוב מחלקות נוער ומחלקות סגורות של הבוגרים.
ואם נחזור לתגובה הנעלבת של פרופ' מלמד על כך שלא פניתי אליו ישירות בעניינו של הנער, עניתי:
שלום פרופ' מלמד,
אני מתקשה לייחס לעצמי יכולת השפעה על שיקולים מעין אלה, שהיא גדולה כזו של פרופ' קפלן. ההיפך הוא הנכון. לפרופ' קפלן, קולגה שלך, יש בעניינים האלה מעמד והשפעה גדולים לאין שיעור יותר מאשר לי.
אני מסרבת להאמין שאתה שואל זאת ושלא ברור לך… קראתי על אודותיך רבות, וזה פשוט לא הגיוני בעליל שאינך מבין זאת.
ממתינים לשמוע על היתכנות סיור בבי"ח. תודה.
דליה
וההמשך כבר הובא בראשית הדברים. ויש עוד מה לומר. בבוא העת.

 


להכניס את היד לאש

20280599_1377026059071692_7211634563765262777_o

מיצג של האמנית קרנית ידיד (שלא ידעה שבחרה מדו"ח בזכות את העדות האישית שלי)

https://www.ha-makom.co.il/post/tzviel-dalia-rofe

מאמר חדש שלנו מהיום ב"המקום הכי חם בגיהינום".

נשמח אם תגיבו באתר עצמו.

כשהחיסכון הכלכלי חשוב למערכת יותר מסבלם של מתמודדי הנפש

אם הציבור מזדעזע בכל פעם מחדש מסיפורי הזוועה על בתי החולים הפסיכיאטריים, איך זה ששום דבר לא משתנה? התשובה כמו תמיד, טוענים מתמודדי הנפש צביאל ודליה רופא, היא כסף

צביאל רופא ודליה וירצברג-רופא

27 בנובמבר 2017

כפעילים שעמלים שנים רבות בתחום בריאות הנפש, אנו חווים כאב-לב בשל היעדר התקדמות של ממש בנושאים הקריטיים בעינינו. לצד זה עלה גם תסכול שגרם לנו לעצור לרגע את הפעילות, ולנסות לתור אחר סיבות העומק למצב הקשה שבו שרוי תחום זה: איך ענף רפואי שלם מתנהל במשך עשרות שנים בפער כה עצום מענפי רפואה אחרים, ואיך למרות עדויות אישיות, שערוריות רבות שנחשפו, כתבות, תחקירים ואווירה ציבורית קשה – עולם כמנהגו נוהג.
העיתונאית קרן נויבך חושפת זה יותר משנה בתוכניתה “סדר יום” פרשיות קשות של קשירה בארבע גפיים לאורך שבועות ארוכים, כמו גם בידוד בתנאים תת-אנושיים שנמשך חודשים ואף שנים ארוכות בביה”ח הפסיכיאטרי שער מנשה.
השמות (הבדויים) מתחלפים: סיון, טל, דניאל, נועם וכו’. לפני כשנה דיווחה נויבך על עובד המוסד שנעצר לאחר שהכה מטופל והושעה מעבודתו. גם במקרים הספורים שבהם עובדים מורשעים בעבירות קשות מאוד, גזרי הדין מסתכמים בעונשי מאסר קצרצרים.
ד”ר שרון שליו, מומחית בינלאומית להפרדה, בידוד וקשירות, קבעה שמה שנעשה בביה”ח שער מנשה הוא בגדר עינויים לכל דבר ועניין. “זה מדהים עד כמה הרופאים מגוננים כאן האחד על השני”, אמרה לנו נויבך. “הסיבה העיקרית לכך שהבידוד בשער מנשה לא עבר מן העולם, היא כי הרופאים מחוץ לשער מנשה שמונו לוועדה שאמורה לבדוק כל אחד מהמבודדים, אינם מעזים לצאת נגד ההחלטות של הרופאים במוסד הזה. פשוט מגנים על החלטות העבר של הקולגות שלהם”.
ליקויים ארוכי שנים
במרץ 2016 פרסם ארגון “בזכות”, המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, דו”ח שחשף תמונה קשה – קשירת מטופלים מקובלת בכל אחד מבתי החולים הפסיכיאטריים בישראל. כרבע מהמאושפזים חוו קשירה, לעתים במשך שעות ארוכות, ימים ואף שבועות – כ־4,000 איש בשנה. אנשי טיפול מציגים את המחלקות הפסיכיאטריות כמקום מוגן שאליו באים לקבל טיפול, אבל בפועל משתמשים בפרקטיקות ברוטליות כקשירת בני אדם לשעות ולימים. הפסיכיאטר פרופ’ זאב קפלן, מנהל המרכז לבריאות הנפש בבאר שבע, הודה בהתכתבות פרטית כי “קשירה היא כשל טיפולי”. מדינות רבות כבר הפנימו את המסר: קשירה אינה טיפול.
על רקע הדו”ח התפרסם המקרה של נועה (שם בדוי), שנקשרה בידיה וברגליה למיטה בחדר בידוד ריק במשך 24 ימים רצופים במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים שיבא תל השומר. בייאושה פנתה משפחתה של נועה לתקשורת ולבית המשפט. קרן נויבך ורן רזניק, כתב הבריאות ב”ישראל היום”, לא הרפו מהנושא. בזכות התערבותו של בית המשפט התאפשרה ההעברה של נועה למרכז לבריאות הנפש בבאר שבע שם טופלה באופן הולם ללא קשירה.
בעקבות הדו”ח והמקרה של נועה הוקמה ועדת ממשלתית לצמצום הקשירה שפרסמה בחודש מאי האחרון את המלצותיה, שהבטיחו שינוי של ממש. בין המלצותיה התייחסה הוועדה לכך שבעיית הקשירה היא רק “קצה הקרחון”,  והצביעה על “ליקויים וכשלים שורשיים וארוכי שנים”. ועדה זו המליצה על “מינוי ועדת המשך ציבורית רב-תחומית שתדון בהיבטים המערכתיים של מערכת בריאות הנפש”, ופירטה שורה של נושאים.
חצי שנה חלפה מפרסום המלצות הוועדה וטרם גובשו נהלים מחייבים. ללא נהלים כתובים כל ההישג הציבורי החשוב יתמסמס לאחר שהנושא יישכח.
זה שנים שאנו נאבקים למען פיקוח חיצוני בלתי תלוי על מערכת האשפוז הפסיכיאטרי. מדובר בגוף שבו יהיה מנגנון אפקטיבי של בירור תלונות של מי שנמצאים במסגרות דיור ומוסדות סגורים לצורך שמירת זכויותיהם. אנשים המתגוררים במסגרות אלה, בארץ ובעולם, חשופים במידה רבה יותר לפגיעה משום שמסגרות אלה מבודדות מכלל האוכלוסייה. ארגון בזכות פרסם ב-2014 נייר מדיניות בנושא זה, וח”כ אילן גילאון הניח על שולחן הכנסת הצעת חוק בנושא ב-1 בפברואר 2016. לצורך כך הייתה אמורה לקום יחידה לבירור התלונות בתוך נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות השייכת למשרד המשפטים. מנכ”לית משרד המשפטים עו”ד אמי פלמור התנגדה, וההליך נעצר. ברקע עומדות גם שתי עתירות לבג”ץ והצעת חוק שיזמנו למען זכות הבחירה במוסד האשפוז.
המדינה היא זו שקבעה כמה מיליארדים יוקצבו לטיפול במתמודדי הנפש. ליתר דיוק, כמה מיליארדים היא תגרע בכל שנה ושנה מהתקציבים הנחוצים עבור אשפוז פסיכיאטרי הומאני, הן בתשתיות ובינוי והן ביחסי אנוש טובים ומכבדים. אגף שירותי בריאות הנפש הוא רק זרוע מבצעת.
בדוח מבקר המדינה מ-2010 בפרק “סוגיות בתחום בריאות הנפש” נכתב: “שיעור הלוקים בנפשם בישראל דומה לזה שבמדינות מערביות. אולם חלקו היחסי של התקציב לשירותי בריאות הנפש בישראל מסך ההוצאה הציבורית לבריאות נמוך בהשוואה למדינות אלה: בעוד שבחלק ממדינות אלה ההקצאה לשירותי בריאות הנפש עומדת על כ-10% מסך ההוצאה הציבורית לבריאות, חלקם של שירותי בריאות הנפש בישראל הוא כ-5%”.
נשאלת השאלה איך במשך עשרות שנים מתפקדת מערכת בתקציב הנמוך לפחות במיליארד וחצי לשנה מהתקציב הנחוץ. התשובה היא שבין השאר, היא מצליחה לתפקד גם באמצעות התנהלות אגרסיבית ברוב חלקי מערכת האשפוז.
בישראל שוררת התנהלות אגרסיבית רבת שנים בתוך המוסדות הפסיכיאטריים (מלבד יוצאים מהכלל: ביה”ח שלוותה ואיים אחדים גם בבתי חולים קשים). לרוב רובם של מאות אלפי המתמודדים שחוו זאת על בשרם, אין ספק בכך. ניסיונם מעיד כאלף עדים על התנהלות אגרסיבית השוררת במערכת זו לאורך השנים. גם מאות אלפי בני המשפחות מכירים היטב את בתי החולים.
מדיניות מכוונת
יש שיטענו שבמערכות האשפוז הפסיכיאטרי אמנם קיימת אגרסיביות, אך היא איננה בגדר מדיניות מכוונת, ולדעתם גישה זו  נובעת משלל סיבות אחרות. בין אם מדובר במדיניות אגרסיבית מכוונת, ובין אם מדובר באגרסיביות מסיבות שונות אחרות, עצם קיום התופעה בהיקף זה גורר את אותן תוצאות. האגרסיביות המערכתית, מתוכננת או לא, מאפשרת למעשה תקצוב חסר של שירותי בריאות הנפש. בהערכה גסה וצנועה אפשר לומר כי  גישה זו חוסכת לאוצר ולמשרד הבריאות מאות מיליוני שקלים בכל שנה.
כמי שעברו על בשרם אשפוזים טראומטיים, ונוהגים לבקר כבדרך שגרה אחרים השוהים במחלקות אלה, ידוע לנו היטב שהגישה האגרסיבית הנפוצה בבתי החולים מרתיעה את רוב מי שהתאשפז במחלקה פסיכיאטרית סגורה מלחזור לאשפוז נוסף. הסבל הרב בין רוב כותלי מחלקות אלה גורם בסופו של דבר ללמידה התנסותית לא מודעת. חוויית האשפוז הקשה דומה ברוב המקרים להכנסת יד לתוך אש. מתמודדי נפש החוזרים לקהילה לאחר אשפוז נוטים לפתח מוטיבציה חזקה להישמר מפני הידרדרות למשברים חוזרים, כדי לא לחזור לאשפוז המפחיד. לא נתפלא אם אנשי מקצוע רבים רואים בכך הישג טיפולי.
מחיר מיטת אשפוז מגיע לכחצי מיליון שקלים בשנה. לצורך המחשה, תוספת של אלף מיטות (מעל ל-3,600 המתוקצבות בפועל) יעלה את ההוצאה התקציבית בסדר גודל של מאות מיליוני שקלים לשנה בקירוב, כאשר התקציב השנתי כולו מסתכם בערך בשניים וחצי מיליארד שקלים.
הגישה האגרסיבית, מתוכננת או לא, משרתת הן את האינטרסים הכלכליים של משרד האוצר והן את אלה של משרד הבריאות – win-win מבחינתם – אלא שמה שמשרת היטב את האינטרסים של משרד הבריאות ומשרד האוצר, שחלקם מעוגנים בהסכמים חתומים ביניהם, גם אחראי לכך שזכויות האדם המאושפז נרמסות ברגל גסה לאורך השנים.
מי שנחשף למקרים אחדים בלבד, לעדויות אישיות ספורות, מחזיק בחוכמת “המספרים הקטנים”. אלה לא יבינו את הקשר שבין ההתנהלות האגרסיבית למספר המיטות במערכת. לשם כך יש לראות את התמונה הגדולה, להיות ערים לתהליכים המתרחשים ב”מספרים הגדולים”.
שירותי בריאות הנפש מחויבים להסכמים חתומים בין האוצר לבין משרד הבריאות, הקובעים את מספר המיטות המקסימלי, ועליהם לנקוט אמצעים שיביאו לצמצום מספר הפונים לאשפוז. אמנם אם אדם במצב נפשי קשה מגיע למיון פסיכיאטרי, אין ברירה אלא לאשפזו, אך המערכת מנציחה את התנאים הקשים ברוב בתי החולים, ואלה  מרחיקים מחדרי המיון את רוב המתמודדים.
המספרים הגדולים
צרכני בריאות הנפש שואפים שבתי החולים הפסיכיאטרים ינוהלו ויתנהלו באופן הומני וחומל ובתנאי אכסניה טובים ומכבדים. מן הסתם גם שאר האזרחים מעוניינים בכך. איך ישפיע שינוי כזה על מספר מיטות האשפוז? על גודל התקציב?
אם רק 20% מהמטופלים בכל שנה יבקשו לחזור לאשפוז בשלב כלשהו בזכות התנאים המשופרים, מדובר להערכתנו בלמעלה מ-500 מיטות נוספות מעבר להסכמים השוררים בין האוצר למשרד הבריאות. כל מיטת אשפוז עולה 1,200 ₪ ליום, ו-500 מיטות נוספות יעלו לשירותי בריאות הנפש קרוב לרבע מיליארד שקלים בשנה הראשונה. כאשר מתמודדים ייתקלו בקשיים גדולים בחייהם בקהילה, רבים מהם יבקשו מקלט באשפוז חומל ומגונן; בני אדם שואפים תמיד לנוע ממקום קשה וכואב למקום פחות קשה וכואב. מספר האשפוזים יגדל באופן משמעותי, ופירושו גידול במספר מיטות האשפוז, שפירושו תוספת גדולה לתקציב בריאות הנפש. תרחיש זה מסביר אולי מדוע שירותי בריאות הנפש אינם נאבקים עד חורמה במדיניות האגרסיבית.
הסברים אלה מספקים תשובות לקושי להסביר את קיומה של גישה טיפולית אגרסיבית הנתפסת בציבור כבלתי מוסרית, זוכה לקיתונות של רותחין וגורמת למקצועות הטיפוליים נזק תדמיתי עצום. הם מסבירים גם מדוע לא משכפלים את מודל בי”ח שלוותה, אשר מדגים כיצד אפשר לנהל בית חולים בדרכי נועם, בדרך כלל, בלי לפגום באיכות הטיפול הרפואי, שאף יוצא נשכר מכך.
גם מוסדות החוק, האכיפה והמשפט במדינת ישראל, כמו גם שאר מקצועות הרפואה, מאשרים ומאפשרים את המשך מצב העניינים הזה, ובכך למעשה מעניקים לו גיבוי מלא.
אם שירותי בריאות הנפש יעודדו מספר מסוים של חלופות – בעיקר למתמודדים באפיזודה ראשונה, אשר להם סיכוי טוב לצאת ממעגל האשפוז – יוכלו אלה להתקיים בצד המערכת האגרסיבית. החלופות ההומניות ימשכו את תשומת לב הציבור וישפרו את התדמית השלילית הקשה של שירותי בריאות הנפש, ואילו המערכת הוותיקה עלולה לא לשנות את דמותה, ולהמשיך להיות קשה וחסכונית.
אנו קוראים מכאן לממשלת ישראל ולשר הבריאות: אשפוז חומל ומגונן בתנאי אכסניה משופרים הוא צו השעה. חובה על מקבלי ההחלטות להגדיל תקציבים ולספק אשפוז בתנאים ראויים למי שקופחו וסבלו מתנאי אשפוז קשים במשך עשרות שנים.

הכותבים הם מתמודדי נפש ופעילים למען זכויות מתמודדי נפש

 

וכבר יש באתר תגובה ראשונה:

רפאל: מאמר חשוב. נשאלת השאלה כיצד מצליח ביה"ח שלוותה לתפקד כהלכה גם בסד התקציבי הנוכחי? האם הוא מתוקצב יותר מבתי חולים אחרים?

דליה: תודה. צריך לבדוק שוב אם שלוותה לא מתוקצב יותר. לצד כסף (ואני לא מתווכחת כאן עם כותרת המשנה אלא רק מרחיבה את היריעה) מדובר גם בתרבות ארגונית. לצד הזרמת תקציבים הכרחיים, יש לחנך ולהנחיל תפיסות אחרות. הצוותים, בכל רמות ההיררכיה, חייבים לעבור שינוי תודעתי עמוק. באמצעות תשלום שכר הולם (ולא גרושים לכוחות העזר) יהיה אפשר להעלות גם את רמתם המקצועית של הצוותים.

צביאל: כמו שכתבה דליה צריך לבדוק אם שלוותה מתוקצב יותר. ברור שהגישה הטיפולית המוכתבת לצוותים בו שונה. אבל בין אם מדובר בגישה אגרסיבית מתוכננת ובין אם לאו בשאר בתי החולים, האגרסיה גורמת לכך שהמשתחררים מאשפוז יעשו הכל כדי לא לחזור לאשפוז. אפשר לראות בכך ניסיון לחסוך מיליונים ואפשר לראות בכך גם הישג טיפולי. כל זאת במקום שממשלת ישראל תתקצב כראוי את המערכת כדי שתוכל לספק תנאי אשפוז הומניים.


#metoo

אונס בבתי חולים פסיכיאטריים

נשים בכירות וחזקות מעיזות רק לאחרונה לחשוף הטרדות מיניות והצעות מגונות.
מה יגידו אלה שנדחקו לתחתית שרשרת המזון?
מה נגיד אנחנו שאושפזנו במוסדות, שחוללנו עד תום? שהיינו מסוממות מדי וחלשות מדי מכדי לבעוט, לצעוק ולברוח?
לא נגיד.
#metoo באפריל 95', אברבנאל, מחלקה 3 ב'.
אל תשאלו כלום.

ארחיב בנושא.
לפני 26 שנה, בשנת 1991, מונה בנציון שרשבסקי, שופט בית המשפט העליון, על ידי שר הבריאות דאז אהוד אולמרט ליו"ר ועדת בירור של מקרי פגיעה מינית במחלקות אשפוז פסיכיאטריות. המלצות ועדת שרשבסקי לא יושמו במלואן עד היום. זה הדו"ח
(מומלץ לקרוא, בהיר ולא ארוך במיוחד)
אחת ההמלצות האופרטיביות ב-1991 הייתה:
"יש חובה מוחלטת לאשפז חולה נפש במחלקה חד-מינית אם החולה או אפוטרופסו דורשים זאת".
לפני שנים אחדות העביר לנו ארגון בזכות את מכתבם לראש שירותי בריאות הנפש על אישה שנאנסה לטענתה על-ידי אח פסיכיאטרי (לאחר חקירה המליצה המשטרה להעמידו לדין, אך הפרקליטות מסמסה את העניין) בעקבות סירובו של הפסיכיאטר המחוזי לבקשתה להתאשפז בבית חולים אחר. המכתב ברשותי וגם העליתי אותו (ללא פרטים מזהים) לכאן בזמנו.
ב-30 ביוני 2015 דנו בכנסת בישיבה של הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי במקרי פגיעה מינית במחלקות אשפוז פסיכיאטריות ובמעקב אחר יישום המלצות ועדת שרשבסקי. 


אילן וירצברג – מעצמה מוזיקלית

המוזיקה של אחי אילן וירצברג מראשיתה – תחנות מרכזיות עד שנות ה-80' (כולל)
לרגל 35 שנה לצאת "בציר טוב". התוכנית "פוקוס" – תוכנית רטרו מוזיקה ישראלית – שודרה בכאן ג'. הגיש עידן גבריאל.
מרגש מאוד לשמוע את נורית גלרון, גלי עטרי ואמנים אחרים מדברים על העבודה איתו.

אילן וירצברג'


אודרי מונסון 1996-1891

סרטון יפהפה על חייה – ארבע וחצי דקות

בספר מ-2016 ("The Curse of Beauty") סיפור חייה של אודרי מונסון, מתמודדת נפש שהייתה דוגמנית-העל הראשונה בהיסטוריה וגם האישה הראשונה שהופיעה בעירום מלא בראשית ימי הקולנוע. ארבעת הסרטים שבהם השתתפה היו שוברי קופות. היא כונתה "מיס מנהטן", "הוונוס של אמריקה"; שימשה השראה ומודל למיטב אמני התקופה, ודמותה האייקונית הונצחה בעשרות פסלים ברחבי ארה"ב. דמותה עדיין מעטרת גשרים, גורדי שחקים, מזרקות, כנסיות, אנדרטאות, ומבני ציבור ברחבי המדינה, מג'קסונוויל לסן פרנסיסקו, מאטלנטה עד קפיטול מדינת ויסקונסין.
לאסונה בעל הדירה שהיא ואמה התגוררו בה, רופא במקצועו, התאהב בה ורצח את אשתו כדי להיות חופשי. מונסון הכחישה בתוקף קיום כל קשר רומנטי עמו, ובתוך זמן קצר נוקתה מכל חשד. הטרגדיה הזאת חיסלה את הקריירה שלה שהייתה מוקד לגינוי מוסרי מההתחלה, והובילה בסופו של דבר לפריצת פרנויה ובסופה למחלת נפש.
ב-65 שנות חייה האחרונות חיה במוסד פסיכיאטרי. היא מתה בגיל 104 ונקברה בקבר לא מסומן. בשנות זקנתה הייתה בורחת לעתים מהמוסד, נכנסת לבארים באזור ומספרת את סיפורי תהילתה. איש לא האמין לה כמובן, ועד לאחרונה נשכחה לגמרי.
''
היה בה יותר מהופעה חיצונית מרשימה בלבד. בתחילת שנות ה-20' כתבה סדרה של 20 מאמרים לעיתון New York American שבהם ביקרה את הגישה המזלזלת של החברה כלפי דוגמניות וקראה תיגר על המוסר הכפול ביחס לצניעות ויופי. ב-1921 כתבה באחד המאמרים:
"מה עלה בגורל המודלים של האמנים? אני תוהה אם רבים מקוראיי לא עמדו לפני יצירת מופת של פסל מקסים או ציור יוצא דופן של נערה צעירה – שהיעדר כל מלבוש לגופה רק הדגיש את צניעותה וטוהרה ולא הפחית מהם – ושאלו את עצמם את השאלה: 'איפה היא עכשיו, הדוגמנית הזאת, שהייתה כה יפה?'"
שנה לאחר מכן ניסתה להתאבד באמצעות שתיית כספית כלורית.
אמה נפטרה ב-1958 ומלבדה לא היה לה איש בעולם, וכך נותרה 65 שנה במוסד ללא כל מקום אחר לחזור אליו. ב-1984 כשהייתה בת 93 החלה לבקר אצלה בקביעות קרובת משפחה צעירה.
רק ב-8 ביוני 2016, 20 שנה לאחר מותה, 125 שנה להולדתה, החליטה משפחתה להוסיף לוח אבן פשוט לקברה בחלקת המשפחה.

 15080347_1470277249

בוויקיפדיה: https://en.wikipedia.org/wiki/Audrey_Munson

''


חלופת אשפוז (שנייה) בישראל

809614201002195640360no
בסוף החודש עומד להיפתח בירושלים מרכז "בית סוטריה" לנשים בתקופה של משבר נפשי או בעיצומה של חוויה פסיכוטית. המרכז יתבסס על מודל שפועל בעיר בשנה האחרונה עם מאושפזים גברים, ודוגל בטיפול קהילתי ושוויוני. פרופ' ליכטנברג, מוביל הפרויקט: "אנחנו כבר מקבלים פניות מדיירות שחיכו לנו וצריכות אותנו"
בשנה האחרונה פועל במרכז ירושלים "בית סוטריה", מרכז דיור זמני עבור גברים שנמצאים בתקופה של משבר נפשי או בעיצומה של חוויה פסיכוטית. המרכז מהווה אלטרנטיבה אשפוזית למחלקות הפסיכיאטריות בבתי החולים, ומציע מודל ייחודי לליווי, תמיכה וטיפול במצבים הללו בגישה שכוללת בניית סביבה "מוגנת, חמה ומכבדת – בתוך הקהילה", כהגדרת מובילי היוזמה.
לאור הצלחת המרכז, הכיר באחרונה משרד הבריאות במודל "בית מאזן", שעל פיו פועל בית סוטריה, והוא צפוי להקים בתים נוספים במודל דומה ברחבי הארץ, כשאחד מהם יהיה בית סוטריה לנשים, שצפוי להיפתח בירושלים ב-29 באוקטובר.
המודל: המטפלים היו מטופלים
את בית סוטריה הקים כעמותה ללא כוונת רווח הפסיכיאטר פרופסור פסח ליכטנברג, שעבד שנים רבות כמנהל המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים "הרצוג" בירושלים, בעקבות הצורך "למנוע את חווית האשפוז, ולהציע מענה מכבד ומכיל בשלב האקוטי של המשבר הנפשי או בעיצומה של החוויה הפסיכוטית, על פי מודל שנוסה במספר מקומות בעולם בהצלחה", לדבריו.
"אחרי הרבה שנים שבהן עבדתי במחלקה הפסיכיאטרית הסגורה, הרגשתי שצריך לעשות דברים אחרת", מוסיף ליכטנברג, "אנשים מגיעים במשבר נפשי קשה ופוגשים מוסד שאינו מאיר עיניים, מנוכר, עמוס וצפוף, וקשה להם לדעת עם מי לדבר ואל מי לפנות. המודל של בית סוטריה מציע מקום שיודע להכיל את עוצמות המצוקות באופן אוהד, ללא דעות קדומות ובלי שיפוטיות".
הבית, היחיד כיום בארץ שפועל על פי המודל הזה, מהווה קהילה טיפולית ומאכלס עד שמונה דיירים ששוהים בו בממוצע כחמישה שבועות בלבד. הטיפול במקום ניתן רק בהסכמה וברצון המטופל, ומנוהל בשיתוף פעולה מלא בין המטופלים לצוות המלווה, שמקפיד לדבר עם המטופלים "בגובה העיניים". קשורה לכך קשר הדוק העובדה שחלק מאנשי הצוות היו בעברם מטופלי נפש שחשו על בשרם את מערכת האשפוז הפסיכיאטרי הקונבנציונלית.
"קשה מאוד להבדיל אצלנו בין הצוות לבין המטופלים", אומר ליכטנברג, "לא תמצאי אצלנו את ההיררכיה והמדיקליזציה שמקובלות בתחום. אנחנו מתייחסים למה שעובר על האנשים אצלנו כחוויות אנושיות. אלו אנשים במצוקה שקודם כל צריכים חיבור, תמיכה ואהדה מאחרים".
"המקום הזה הוא התגשמות חלום עבורי"
אחד המלווים במקום הוא אוריאל מעוז, בן 48, שהתחיל את דרכו בסוטריה באפריל האחרון כדייר לאחר ניסיון אובדני שלווה באשפוז פסיכיאטרי במחלקה סגורה. "סיממו אותי לדעת במחלקה", הוא מספר, "הייתי זומבי, אני כמעט לא זוכר מה היה שם. כשהגעתי לסוטריה הם ממש הצילו את החיים שלי, אחרת כנראה הייתי עדיין במחלקה. כשחטפתי פה התקף חרדה חיבקו אותי, שאלו אותי מה אני צריך, ביקשתי לראות טבע ולקחו אותי החוצה לגן העצמאות, זה משהו שבחיים לא יקרה במחלקה סגורה. עם הזמן, כדייר, התחלתי להתרומם, לעזור במטבח, לשתף בדברים ולעזור לאחרים".
לאחר שלושה חודשי שיקום, סיים מעוז את שהותו בסוטריה ולאחר זמן מה החל להתנדב במקום. "במשך חודשיים הייתי מתנדב והתמודדתי עם כל הדברים והטריגרים שעלו לי. לאט לאט התבשלתי עם זה והחלטתי שאני רוצה להעביר את זה הלאה ולעזור לאנשים אחרים שעלולים ליפול בין הכסאות ולהגיע לאשפוזים", מוסיף מעוז. כיום הוא עובד בסוטריה כחלק מהצוות המלווה. "אני ממש שמח להיות חלק מסוטריה ואני חושב שהם עושים מהפכה של ממש בכל מה שקשור לבריאות הנפש", הוא מעיד.
"עבורי המקום הזה הוא התגשמות חלום", מוסיף יוני יוספי, מלווה נוסף מהצוות במקום, "גם אני ראיתי מה הולך בבית החולים הפסיכיאטרי וזה נראה לי נורא, הרגשתי שזה חייב להשתנות. ממש לא התקדם כלום במחלקות כבר 200 שנה. זה לא יכול להימשך ככה, מסממים אותך, כל דבר קטן נותנים לך זריקה.
"כמו שאנחנו רואים את זה כאן, כולם בני אדם ורק צריכים הכלה ולהרגיש שווים. זה יכול לקרות לכל אחד – לכולם יש את הפוטנציאל לעבור משהו רע בחיים, ובסוטוריה אפשר להיות בן אדם, לספר הכל, גם את הפסיכוזות שלך.
"מבחינתנו דברים כאלה קורים ועוברים", הוא מוסיף. "זה לא אומר עליך כלום ומפה אפשר להמשיך הלאה. הרבה פעמים כל מה שאנשים במצבים האלה צריכים הוא מרחב, ובמחלקות עושים רק להיפך כי כולאים וסוגרים אותם".
מה צריך לעשות כדי להיות מטופל בבית סוטריה?
"התחלופה יחסית גבוהה אצלנו – השהייה הממוצעת במקום היא בת כחמישה שבועות, כל שוהה לפי צרכיו ורצונו", מסביר ליכטנברג. "במרבית הזמן יש אצלנו מקום פנוי ומי שמבקש להיכנס יוכל לעשות זאת עוד באותו יום שבה מתבצעת הפנייה, לאחר ראיון לבדיקת התאמה לבית".
כאמור, בסוף החודש צפוי להיפתח בירושלים בית סוטריה לנשים. עד כה, האלטרנטיבה האשפוזית שבית סוטריה הציע הייתה זמינה לגברים בלבד – הצורך בהפרדה מגדרית נוצר הן מתוך התחשבות ברקע הדתי של חלק מהמטופלים, והן מתוך רצון לאפשר מרחב בטוח ונוח למטופלים והמטופלות.
"השלב הטבעי הבא בהתפתחות שלנו היה להקים בית לנשים, חיכיתי לזה הרבה זמן ואני מתרגש", אומר פרופ' ליכטנברג. "המקום החדש יוקם בשכונת בקעה בירושלים בבית מגורים מרווח עם חצר, תוך יישום ההתנגדות שלנו למידור השכיח שממנו סובלים נפגעי נפש, שמורחקים מהחברה ומוסדות הטיפול בהם ממוקמים בשולי הערים או מחוץ להן. המקום החדש יכיל עד תשע דיירות, כאשר כשליש מהצוות, שרובו נשים, יהיה בעל רקע פסיכיאטרי.
"אנחנו כבר מקבלים פניות מדיירות שחיכו לנו וצריכות אותנו, ואנחנו סמוכים ובטוחים שנספק את הצורך", מוסיף ליכטנברג. "אנחנו כבר יודעים על בתים באותו מודל שרוצים להקים בקיבוץ הרדוף, באזור רחובות, בכרמיאל ובמושב ינוב, ואני צופה שתוך שנתיים-שלוש יהיו כעשרה בתים כאלה ברחבי הארץ".
משרד הבריאות בוחן הקמתם של בתים נוספים לפי המודל
ממשרד הבריאות נמסר: "'בית מאזן' הינו מודל ייחודי וניסיוני אשר נועד לנסות לצמצם את הצורך באשפוז פסיכיאטרי בקרב אנשים המתמודדים עם משבר נפשי חריף, על ידי ליווי, טיפול ותמיכה באופן מכיל, המסייע להם בניהול המשבר, שלא במסגרת אשפוז, תוך צמצום מרכיב הנכות הנפשית והצורך באשפוז.
"משרד הבריאות גיבש ופרסם את אמות המידה להפעלת מסגרות אלו באופן ניסיוני, כאשר במהלך השנתיים בהן הן יהיו בתוקף, ייבחן יישום פעולתם של הבתים המאזנים, והם ילוו בוועדת היגוי בה שותפים נציגי כל קופות החולים, נציגי משרד הבריאות והיזמים. קופות חולים המעוניינות בכך, תוכלנה לרכוש מהיזמים המפעילים שירות זה עבור מבוטחיהן, בכפוף לעמידתן באותן אמות המידה שפורסמו.
"בימים אלו מצויות בהקמה 3 מסגרות 'בית מאזן' ברחבי הארץ, וזאת בנוסף למסגרת פרטית אשר כבר פעילה. כאן המקום לציין שיש חלק מקופות החולים אשר כבר מובילות ושותפות בעצמן להקמת מסגרות אלו".

התפרסם היום ב-Ynet
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5030224,00.html


שברון הדוקטורט

הטיפוס על ההר של 11 באוקטובר 2011 הדוקטורט
את התמונה המצורפת העליתי לכאן כשנרשמתי ללימודים, בידיעה שהטיפוס לעבר המטרה יהיה ארוך ומאתגר, אבל לא צפיתי את הקשיים האמיתיים שבהם נתקלתי. וזה מה שקרה:
נרשמתי לדוקטורט. כתבתי תזה מקדימה בציון 95. הצעת המחקר שלי אושרה ע"י אחד משני הקוראים. מישהי שהתנכלה לי בתואר השני (כמה שנים קודם) ישבה בוועדה היחידתית והביאה לפסילת ההצעה בגלל שהקורא השני לא אישר אותה. וזאת במקום לשלוח לקורא שלישי, כנהוג, שיפסוק בין שתי חוות הדעת הסותרות, ובמקום להזמין את המנחה שלי לשימוע כדי שיגן על העבודה כפי שהנוהל מחייב – ממש וידוא הריגה. שלא לדבר על כך שהיא עצמה בחרה את הקורא השני שעוין את המנחה שלי במקום לבחור כנהוג מהרשימה שהגיש המנחה (6 שמות!).
מה שהכי מתסכל: פרופסור ותיק ומכובד הדליף לי בזמן אמת על התנכלות הצוררת בוועדה היחידתית, והמליץ לי לדווח למנחה שלי. שתקתי כי הייתי שאננה. לא העליתי בדעתי תסריט שמישהו יפסול את הצעת המחקר שלי, אחרי שכל חיי הצטיינתי בכל לימודיי. גם חברים אמרו לי מראש: לא הגיוני שמישהו יפסול באופן גורף; תמיד נותנים צ'אנס לתקן, מה גם שהקורא הראשון כתב הערכה טובה ומבטיחה.
נלחמתי ולא ויתרתי. הגעתי עד הרקטור. בפגישה עם סגנו התברר שזו מערכת משומנת של גיבוי הדדי, והצדק לא ייעשה ולא ייראה. מאז אני שומעת מכל כיוון אפשרי סיפורי בלהות על המתרחש באקדמיות השונות.
בסוף נרשמתי לאוניברסיטה אחרת. בראיון האחרון הובטח לי מנחה מהסגל וננקב בשמו. לא הכרתי אותו, אבל ביררתי והבנתי שהוא ראוי. לאור זאת החלטתי להיפרד מהמנחה הקודם, שהיו לו מונחים רבים מדי בארץ ובעולם (איש מצוין שתש כוחו, לא אהוד במיוחד על רשויות האוניברסיטה ובדיוק פרש לגמלאות).
לאחר חודש וחצי יזמתי פגישה עם ראש התוכנית ועם המנחה שלי. במייל אל שניהם כתבתי בפירוש "המנחה שלי", ושניהם התעלמו מכך. בפגישה שאל אותי ראש התוכנית למה רציתי להיפגש. עניתי בפליאה: "רציתי להכיר אותך ואת המנחה שלי", ומיד הבטתי במנחה והוספתי: "אתה הרי המנחה שלי, לא?". הוא ענה: "לא".
מיד לאחר המפגש המטלטל הזה כתבתי למי שהבטיח ושאלתי מה קרה. הוא ענה: "X לא עובד אצלי ולא מקבל ממני הנחיות. אני די משוכנע שאמרתי לך שמציאת מנחה היא באחריותך"… ביטלתי את לימודיי וכרגע אני במאבק לקבל את כל שכר הלימוד בחזרה שכן היה צורך להודיע על ביטול עד 15 באוגוסט, והפגישה הנ"ל התקיימה בסוף אוגוסט.
אחר כך כמובן הבנתי שאין מצב שמישהו ממנה מישהו אחר להיות מנחה. שוב הייתי תמימה ושוב לא הקשבתי לפרופסור הוותיק והמכובד שאמר לי בזמן אמת שזו התנהלות מוזרה ביותר. עבדו עליי. פיתו אותי להירשם, ואח"כ שיקרו, התנערו מההבטחה תוך הצגתי כמי שהזתה את כל העניין.
רציתי לכתוב מחקר לדוקטורט וחשבתי שעניין עמוק בנושא לצד כישורים מוכחים יספיקו. טעיתי. הגעתי למסקנה שבגילי אין לי צורך אמיתי בתואר הזה. קיוויתי להשפיע באמצעותו על מדיניות בתחום בריאות הנפש, אבל אולי יש דרכים אחרות. מכל מקום, לאור הניסיון העגום ומהיכרותי עם עצמי הבנתי שיש לי יותר מה להפסיד. בריאותי הנפשית ואיכות חיי חשובות לי יותר. זהו.
הערה: אנא אל תשאלו מה מי ואיפה, כי לא אענה. 
נ"ב: לפני שהעליתי קראתי באוזני צביאל, ותגובתו: "אם היית כותבת מחקר נוקב, הוא היה מחוויר לעומת המחקר האמיתי שיש לכתוב: 'תככים והונאות באקדמיה'".

הסוטריה יוצאת לדרך!

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%9c%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%a4%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%a9%d7%a4%d7%95%d7%96

נכון שהם קוראים לה "בית מאזן" ו"תוכנית למניעת אשפוז", אבל כל זה פוליטיקה. מקום שבו אנשים חיים, ישנים בלילה, אוכלים את כל ארוחותיהם תחת השגחה וטיפול רפואיים מקצועיים הוא אשפוז לכל דבר ועניין. בעצם חלופת אשפוז. 
הנה הנוהל הרשמי החדש של משרד הבריאות:
אמות מידה להפעלת בית מאזן למניעת אשפוז פסיכיאטרי – חתום
זו בשורה שאין להמעיט מחשיבותה. ניתן רק לקוות שהסוטריות יהפכו בהמשך לחלק מהמערך הציבורי,  כלומר ללא עלות (עכשיו בפיילוט הירושלמי המחיר הוא  16 אלף שקלים לחודש).
ברכות למנוע, למוביל ולמחולל, ד"ר פסח ליכטנברג, איש עדין אך נחוש ודבק במטרה.
נקווה שהחזון יתממש במלואו, ושדפוסי העבודה הבעייתיים מאוד של משרד הבריאות לא יחלחלו למודל ההומניסטי הזה ויחבלו בדמותו וברוחו. הסוטריות יהיו בפיקוח מלא של משרד הבריאות, אבל מי מפקח עליו?

ציפור הנפש בכלא

https://alaxon.co.il/article/ציפור-הנפש-שוב-כלואה/

כמו לפני מאה שנה ויותר עדיין מאשפזים חולי נפש בכפייה ובתנאים קשים. יש חלופות טובות המציעות גם תקווה.

מה צריך כדי להביא לשינוי?

 

בשנות ה-80 של המאה ה-19 פורסמו כתבות ב"ניו-יורק טיימס" ובעיתונים נוספים על ברוטליות, התעללות והזנחה בטיפול בכלואות בבית המחסה באי בלקוול'ס בעיר ניו יורק אלא שלא הייתה לכך עדות אמינה ממקור ראשון.

ב-22 בספטמבר 1887 נשלחה העיתונאית נלי בליי על-ידי קולונל קוקריל, העורך הראשי של העיתון המתחרה "ניו יורק וורלד" (המו"ל והבעלים היה ג'וזף פוליצר), להעמיד פנים שאינה שפויה, כדי להביא עדות מכלי ראשון על התנאים בבית המחסה… (המשך בלינק לעיל)

 

נלי בליי


קשירת מטופלים: עינויים בחסות החלוק הלבן

דוח הבדיקה נועה 2017

חשיפת ממצאי חקירת קשירת המטופלת בביה"ח שיבא מעלה תמונה קשה • מדובר בעינויים בחסות אנשי החלוק הלבן • פרשנות

רן רזניק
23.08.2017
צילום: גדעון מרקוביץ'
הדרך הכי הטובה להמחיש את ממצאי החקירה המטלטלים של פרשת הקשירה של "נועה" היא שכל קורא ינסה לדמיין את עצמו או קרוב משפחתו, חלילה, קשורים בידיים וברגליים במשך 24 יום ברציפות כשאת צרכיהם הם עושים על עצמם בטיטול. בחדר הקשירה אין כלום למעט קירות ריקים, ואפילו לבני המשפחה לא מרשים כמעט לבקר. בעצם, למה לתאר זאת למשך 24 יום, מספיקות 24 שעות כדי להבין שמדובר בסבל ועינויים בלתי נסבלים, בלתי אנושיים. בלתי מוסריים ובלתי נסלחים. למעשה מדובר בעינויים בחסות חותמת וחתימה של אנשי החלוק הלבן הפסיכיאטריים.
כל זה קרה בביה"ח הממשלתי שיבא בתל השומר, בית החולים הגדול והמרכזי בישראל, שמתפאר תמיד בתרומות הכי הגדולות ובכך שראשי המדינה ושועיה מבקשים לקבל בו את הטיפול בשעת מחלתם, בחוג ידידים נוצץ ובחידושים הרפואיים הכי המתקדמים.
אולם הפרשה הזו גילתה שאפילו בביה"ח שיבא, ודווקא שם, יש חצר אחורית מוזנחת ומקופחת שגרמה לאחת הפרשות המזעזעות בתולדות הפסיכיאטריה בישראל. דווקא שם סירבה הנהלת בית החולים לתחנוני מנהל המחלקה להקצות ולתקצב עוד אחים ואחיות, שיוכלו לטפל בחולה פסיכיאטרית קשה שהאלימות הקשה שלה נובעת ממחלתה. דווקא שם זלזלו בהנחיה של הפסיכיאטר המחוזי לבדוק את המטופלת כשהיא מותרת מהקשירה, ודווקא שם לא מסתפקים בקשירה אכזרית ומוסיפים לסבל של חולת הנפש עוד עונשים לא חוקיים ובלתי נתפסים כמו מניעת מקלחות, גמילה כפויה ולא חוקית מעישון והרחקת המשפחה.
הפרשה מעלה גם שאלות קשות מאוד לגבי ראש האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות, ד"ר טל ברגמן, שהיא למעשה הפסיכיאטרית הראשית של מדינת ישראל. בפרשה הזו נראה שד"ר ברגמן עשתה את כל הטעויות האפשריות בזמן אמת, כשקיבלה את הפנייה של בית החולים ולאחר מכן בבית המשפט. במדינה מתוקנת ד"ר ברגמן וראשי המחלקה הפסיכיאטרית בשיבא לא היו יכולים ולא היו מורשים להמשיך בתפקידם לאחר שפעלו באופן כל כך כושל.
ועדת החקירה בראשותו של ד"ר שמואל קרון, מנהל בית החולים הפסיכיאטרי "שלוותה", כתבה דו"ח נוקב וחשוב מאוד, אבל על הדו"ח מעיבה ההמלצה המבישה של הוועדה שממנה משתמע כאילו משרד הבריאות צריך להקים אגף מיוחד לחולות נפש מסוכנות, בדומה לאגף לביטחון מרבי לגברים שפועל בבית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי "שער מנשה".
גם הנהלת בית החולים שיבא כתבה כי אחד הלקחים מהפרשה הוא שמעבירים כעת יותר חולים גברים קשים ל"שער מנשה". האגף לביטחון מרבי ב"שער מנשה" הוא מוסד מזעזע שכלואים בו חולי נפש בבידוד ונשים רבות בתנאים מחרידים, וגם הוא היה צריך להיסגר במדינה מתוקנת. העובדה שהוועדה במשרד הבריאות ובית החולים שיבא עדיין רואים בו מקום ראוי ואנושי לחולי הנפש הכי קשים בישראל היא אות קלון נורא למערכת הפסיכיאטרית בישראל.
_________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________
דו"ח החקירה נחשף: המטופלת בשיבא נקשרה 24 יום ברציפות בניגוד לחוק
ממצאים של ועדת בדיקה שהוקמה במשרד הבריאות בעקבות תלונת המשפחה מגלים פרטים מזעזעים ומחרידים על הטיפול בבית החולים שיבא • על פי הדו"ח, המטופלת נקשרה ברציפות בתנאים קשים וללא הסבר או הצדקה • בית החולים: "הלקחים הופקו"
  • רן רזניק
 24  ימים נקשרה חולה בשתי ידיה ובשתי רגליה באופן המנוגד לחוק הטיפול בחולי הנפש ולחוק זכויות החולה, וכל זאת במחלקה הפסיכיאטרית א' בבית החולים הממשלתי "שיבא" בתל השומר.
המטופלת, בת 28, הושארה קשורה במשך 24 ימים בחדר הקשירות כשהיא עושה את צרכיה על עצמה בטיטול ומתקלחת רק פעם ביומיים. כמו כן, הצוות הרפואי והסיעודי מנע את רוב הביקורים של משפחתה וסירב לאפשר לה לקבל ממתקים מהם ורוב הזמן גם סירב לאפשר לה לעשן (ובכך כפה עליה צעד בלתי חוקי בישראל של גמילה בכפייה מניקוטין) – וכל זאת ללא כל הסבר או הצדקה כלשהם.
עוד התגלה כי רוב הוראות הקשירה חודשו מדי 4 שעות על ידי רופאים זוטרים ומתמחים ללא מעורבות של רופאים בכירים כמתחייב בחוק, ולא היה כל  קשר בין מצבה הנפשי והתנהגותה בזמן הקשירה לבין הוראות הרופאים התורנים על המשך הקשירה, וכל זאת בניגוד לחוק. כל זאת קרה בבית החולים הציבורי הגדול, העשיר והמרכזי בארץ.
כך עולה מממצאי החקירה של ועדת בדיקה שחקרה את התלונה של החולה ומשפחתה וממצאיה הוגשו אתמול למשפחה. הדו"ח, שנחשף כאן בראשונה, מעלה ממצאים מזעזעים נוקבים ומחרידים, מהחמורים שהתגלו אי פעם במערכת הפסיכיאטרית בישראל, על הנהלת בית החולים "שיבא", על מנהלי האגף הפסיכיאטרי ב"שיבא" ועל ראשי האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות.
המקרה של המטופלת נחשף החל ממאי 2016 בתוכנית הבוקר הרדיופונית היומית "סדר יום" עם קרן נויבך ברשת ב', כאשר המטופלת כונתה בשם הבדוי "נועה". נויבך ערכה מעקב תקשורתי יומיומי יוצא דופן אחר המקרה, שנחשב לאחת הפרשות הקשות בתולדות מערכת הבריאות בישראל. בעקבות החשיפה הועברה "נועה" (תוך שהיא קשורה אפילו בעודה באמבולנס!) לבית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי בבאר שבע ושם היא לא נקשרה אפילו לא ליום אחד ושוחררה לביתה לאחר כחודשיים של אשפוז.
בעקבות החשיפה של הפרשה, הורה גם מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב על הקמת ועדה מיוחדת במשרד הבריאות אשר כפי שנחשף במאי ב"ישראל היום", המליצה על איסור קשירות ובידוד חולים בבתי החולים הפסיכיאטריים, אלא רק במקרים חריגים ורק לאחר קבלת אישורים מיוחדים, כולל אישור של בתי המשפט.
על פי דו"ח הוועדה, המטופלת מוכרת כחולת נפש עם אירועים של אלימות ותוקפנות קשים וחמורים מאוד והיא כבר היתה מאושפזת כמה פעמים במוסדות פסיכיאטריים. הוועדה גם ציינה כי הטיפול הרפואי שהיא קיבלה במחלקה היה "הולם, מקובל, זהיר וקפדני", אלא שב־1 במאי, בזמן אשפוזה במחלקה ב"שיבא", התרחש אירוע קשה מאוד שבו היא היכתה אחות במחלקה וגרמה לה חבלות משמעותיות ביותר.
בעקבות זאת היא נקשרה בארבעת גפיה בחדר הקשירה כפי שמתיר החוק, והוועדה קבעה שההגבלה הזו היתה בתחילה מוצדקת וחוקית (על פי החוק, אפשר לקשור חולה ל־4 שעות בהוראות רופא כאשר יש סכנה מיידית לחולה או לסובבים אותו) ונעשתה כפי שהחוק מתיר – לצורך מניעה מיידית של המשך האלימות.
הגבלות בביקורים
ואולם הוועדה מתחה ביקורת נוקבת וחריפה ביותר על המשך הקשירה של החולה במשך 24 יום ברציפות, זמן שיא קיצוני מאוד של קשירה רצופה. הוועדה קבעה כי המשך הוראות הקשירה נעשה בפועל כמעט רק על ידי רופאים מתמחים ותורנים כאשר החולה לרוב לא נבדקה כלל בפועל כמתחייב, ובחלק מהמקרים הוראות הקשירה ניתנו כאשר היא ישנה ולמעשה כלל לא היה קשר בין התנהגותה לבין המשך קשירה.
כמו כן, אף אחד מהרופאים במחלקה לא בדק את החולה לאחר שהותרה מהקשירה כדי לנסות לראות איך היא מתנהגת. הרופאים התעלמו מכך שלא היה כל דיווח על אלימות מצד המטופלת כשהיא הותרה מהקשירה לחצי שעה לצורך אכילה, מקלחת או עישון. נוסף על כך, לא נעשה במחלקה כל ניסיון להשתמש באמצעים אחרים שאינם קשירה.
הוועדה קבעה עוד כי משפחתה של המטופלת, המיוצגת על ידי עורכי הדין שי פויירינג ושירי לידאי, הוגבלה מאוד בביקורים שלה בזמן הקשירה (רק שלושה ביקורים בשבוע לזמן קצר) וזאת רק בתיאום מראש, והתגלה כי הוראה זו לא היתה נחוצה ואפשר וצריך היה לאפשר ביקורים רבים הרבה יותר.
הוועדה מותחת ביקורת גם על ד"ר טל ברגמן, ראש האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות, וזאת לאחר שהתברר כי הנהלת המחלקה פנתה למשרד הבריאות והתריעה על מצבה של החולה ועל כך שיהיה צורך לקשור אותה באופן ממושך, אולם פניות אלה לא נענו.
"הנימוקים של אנשי 'שיבא' – לא מקובלים"
כמו כן, העלתה הוועדה ביקורת על ד"ר ברגמן על כך שבבית המשפט בזמן הדיון שהתקיים בבקשה של החולה להתיר אותה מקשירה, המשיכה ד"ר ברגמן להצדיק את המשך קשירתה הממושכת של המטופלת וסירבה להעבירה לבית חולים פסיכיאטרי אחר.
הוועדה גילתה עוד כי לאחר שהמטופלת נקשרה, פנתה הנהלת המחלקה להנהלת בית החולים וביקשה לתגבר את המחלקה באנשי צוות סיעודי גברים. בפנייה הם גם תיארו את המצוקה של הצוות הרפואי והסיעודי במחלקה, ואולם פניות אלה נדחו בסירוב חד־משמעי הן מצד הנהלת הסיעוד והן מצד המנהל הרפואי של בית החולים בטענה כי אין מספיק צוות בבית החולים. הוועדה קבעה כי הנימוקים של ראשי האגף הפסיכיאטרי ב"שיבא" על היעדר כוח אדם "אינו מקובל עלינו. אין המדובר בטיפול שניתן לדחות אותו או להימנע ממנו, אלא בעמידה בסטנדרט הטיפולי הבסיסי, ובדרישות החוקיות הנוגעות לעניין".
הוועדה המליצה למשרד הבריאות לבחון אם החטיבה הפסיכיאטרית בתל השומר עומדת התנאים הנדרשים לאשפוז פסיכיאטרי בכלל ולאשפוז בתנאים סגורים בפרט, וזאת לאור המחסור בכוח אדם רפואי וסיעודי. עוד המליצה הוועדה למנוע מצב שבו מונעים ממשפחות לבקר את החולים, כפי שקרה במקרה זה, וגם למסד את האפשרות להעברה יזומה של חולים ממוסד פסיכאטרי אחד למשנהו במצבים של משברי אמון או אלימות כלפי אנשי הצוות.
"שיבא": "הלקחים הופקו ונלמדו"
מ"שיבא" נמסר כי "מדובר בחולה בעלת מסוכנות קשה וחריגה והיא אובחנה כנמצאת במצב פסיכוטי מסוכן עם מסוכנות ממשית ומוכחת". לדבריהם, "מאז האירוע הופקו ונלמדו לקחים רבים בכל הדרגים ובין השאר, נבנו שני חדרי בידוד חדשים שמתאימים למצבים אלימים ללא צורך בקשירת החולה, הועברו הדרכות לצוות לדרכי טיפול חלופיות לקשירה, אושרו השגחות מיוחדות על חולים במקום קשירות ועוד".
ממשרד הבריאות נמסר כי "קיבלנו את הדו"ח, שממתין להתייחסות הצדדים. יחד עם זאת המשרד כבר מבצע פעולות לתיקון, שיפור וצמצום תופעת הקשירות. רק לאחרונה פורסמו מסקנות הוועדה לצמצום ההגבלות המכאניות בבתי חולים, המסקנות מתוות דרך על מנת על שמקרים כאלו לא יחזרו בעתיד".

לא מציון תצא תורה

האנגלים מנגישים את הטיפול הנפשי: זמין לכולם, חינם ומותאם אישית

אף כי יש ביקורות, והתוכנית עוד רחוקה משלמות, ייתכן שהמודל שרקחו בלונדון יכתיב רפורמות במקומות אחרים בעולם המערבי

13.08.2017

בנדיקט קארי, ניו יורק טיימס

באביב 2015 הפך אוליבר לאב בפעם השנייה. גם אם הימים שבאים אחרי הולדת ילד מלווים לעתים בפחדים, אצלו המצב היה קיצוני. מרוב חרדות הוא התקשה לצאת מהבית. "הייתי שבור", תיאר. עוד לפני הולדת הבן חווה קשיים. אחרי לילות שבהם בילה עם חברים, היה מתעורר למחרת בתחושה כי עשה משהו נורא. "ידעתי שלא עשיתי כל רע, אבל חשבתי: 'עדיף שאוודא שלא הכיתי מישהו או משהו כזה'", סיפר.
אך בשונה מרבים אחרים בעולם המערבי שחוו וחווים קשיים מסוג זה, לאוליבר, מעצב גרפי בן 32 המתגורר מחוץ ללונדון, היתה כתובת.
זה קרוב לעשר שנים נערך באנגליה ניסוי כלל־ארצי מיוחד במינו — אולי המאמץ השאפתני ביותר בעולם לטפל בדיכאון, חרדה ומחלות נפש נפוצות אחרות. במסגרתו כל אדם המעוניין בכך — בכפרים נידחים, בפרברים תעשייתיים, בקהילות מהגרים מבודדות ובשכונות עירוניות — מקבל טיפול נפשי בחינם וללא הגבלת זמן. אם לא יתרחשו הפתעות מיוחדות, בסופו של דבר תקום מערכת לטיפול ראשוני במחלות נפש לא רק באנגליה אלא גם בכל רחבי הממלכה המאוחדת.
יוזמה זו קורמת עור וגידים בימים בהם הטיפול במחלות נפש והרפורמות הדרושות בו תופסים מקום נרחב בשיח במדינות העולם המערבי. כיום, קיימים הבדלים גדולים בין מערכות הטיפול השונות במדינות אלה, אולם לכולן דבר מה במשותף — ובמנוגד למודל האנגלי — הן אינן מעניקות נגישות לטיפולים ללא הגבלת זמן.
לא רק הזמן אינו מוגבל באנגליה, גם כמות המטופלים. זו הגיעה באחרונה לכמיליון בשנה, כאשר בקרב הקהילה המבוגרת חל שינוי מהותי: מספרם של אלה שקיבלו באחרונה טיפול נפשי כלשהו זינק מאחד לארבעה לאחד לשלושה — וגם שיעור זה צפוי עוד לגדול. אולם השינוי אינו ייחודי רק לקבוצת גיל זו. "כעת אפשר אפילו לשמוע צעירים שאומרים: 'אולי אלך לקבל טיפול בגלל בעיה כזו או אחרת'", אמר ד"ר טים קנדל, המנהל הקליני לבריאות הנפש בשירות הבריאות הלאומי. "מעולם, אף פעם, אנשים לא דיברו כך בפומבי".
את התוכנית הגו ב–2005, כעבור שלוש שנים, בימי ממשלת הלייבור של גורדון בראון הוחלט להוציא אותה לדרך ולהקציב לה כ–40 מיליון דולר. תחילה הוקמו 35 מרפאות שכיסו חמישית משטחה של אנגליה, וכאלף עובדים סוציאליים, בוגרים של חוגי פסיכולוגיה, מטפלים ועוד קיבלו הדרכה מתאימה. התוכנית המשיכה להתרחב גם כשהתחלפו ממשלות וכיום תקציבה השנתי מוערך בכ–500 מיליון דולר — וזה לא הסוף. בשנים הקרובות הוא כנראה יוכפל.
כמויות הנתונים האדירות שנאספו במשך התוכנית הוכיחו עד כמה חשובות היענות מהירה אחרי קריאתו הראשונה של מישהו, ומערכת מיון ראשוני בדומה לחדר מיון בבית חולים בקבלת החלטה נכונה לגבי המשך הטיפול. הנתונים יסייעו לחוקרים ולמעצבי מדיניות ברחבי העולם לקבוע איזה רפורמות עשויות להצליח ואיזה לא. "הם לא רק משפרים את הנגישות לטיפול, אלא גם נושאים באחריות לטיפול", אמרה קארן כהן, מנכ"לית האגודה הפסיכולוגית הקנדית, שתומכת בכינון שיטה דומה בקנדה. "זה מה שהופך את המאמץ הזה לכל כך חדשני ויוצא מהכלל".
אנדרו פרינסלו, מעצב גראפי בן 43 המתגורר באחד מפרברי לונדון, סבל לפני כשנתיים מחרדות דומות לאלה של אוליבר. "היו לי מחשבות נוראות על מה שאני עלול לעשות", אמר. "בכל הכנות, לא רציתי לדבר עם אף אחד משום שחששתי שיכלאו אותי במחלקה סגורה". פרינסלו לא הצליח להרים טלפון, אבל כן השכיל לשלוח הודעת דוא"ל ל–Healthy Minds. דקות ספורות אחר כך כבר צלצל הטלפון שלו, נציג של התוכנית היה הקו.
לא היתה זו רק שיחה בה אמרו לו כי קיבלו את פנייתו וקבעו עמו לוח זמנים לתחילת הטיפול. למעשה זו ההתחלה עצמה. במשך כשעה שוחחו עמו במטרה לקבוע את מצבו, לאבחן באיזו מידה הוא עלול להיות בסכנה, אם הוא נואש ולמה. בשיחה מוקדמת זו עם המטופל החדש מחליטים חברי הצוות גם אם שיחת טלפון מספיקה או אם יש צורך לקדם את אותו אדם לטיפול אינדיווידואלי או קבוצתי.
במרכז של Healthy Minds בהיי וויקומב, השוכנת ממזרח ללונדון, יודעים לספר על קריאה מסוג זה שהתקבלה בו. באחד הימים התקשר לשם צעיר בשם פטריק ואמר כי הוא חושב על התאבדות. "המצב בעבודה ובבית לא טוב", התוודה בקול חרישי. "אני לא יודע מה הבעיה… זה… אני לא כל כך פיקח. אני לא יודע".
רושל ג'וזף, המטפלת המקומית, הסבירה כי "אפשר היה לשמוע מהקול שלו שמעולם לא דיבר עם מישהו על כך. ייתכן שזו הפעם הראשונה שהוא אומר דברים כאלה בקול רם, וצריך להמליץ עליו לטיפול אינטנסיבי". הגישה הטיפולית המתמשכת הזאת דומה למיון ראשוני שנעשה בדרך כלל ברוב המרפאות, אך בנוסף לכך הוא מתבצע בהתאם לתקן ומפוקח בקפדנות רבה יותר. כתוצאה מכך נשמרים הטיפולים פנים־אל־פנים שהם גם אינטנסיביים יותר, לבעיות חמורות יותר — שיטה שאמורה לצמצם עלויות.
אוליבר אולי לא דיבר על אובדנות, אך מצבו בהחלט נחשב חמור במיוחד. כמה שבועות לאחר פנייתו הראשונית כבר ישב פנים־אל־פנים עם מטפל. או אז הוא למד שיש לו הפרעה טורדנית־כפייתית(OCD). לאנשים שסובלים מהפרעה זו יש פחד אדיר, למשל מחיידקים או במקרה של אוליבר מהתנהגות לא נאותה. הפחדים מסלימים בניסיון לטפל בהם, למשל, ברחיצת ידיים שוב ושוב או בבדיקה תמידית שלא עשו כל רע.
הטיפול הסטנדרטי ל־OCD הוא טיפול התנהגותי קוגניטיבי, המתבצע בדרך כלל בפגישות שבועיות של שעה במשך שלושה עד שישה חודשים. בפגישות לומדים המטופלים טכניקות לניטרול מחשבות והרגלים אוטומטיים המזינים את החרדה או הדיכאון שלהם. באחד התרגילים שהוטלו עליו, למשל, כתב אוליבר את מה שחשב שעלול לקרות אחרי לילה של בילויים, ולאחר מכן היה עליו לכתוב בדיו בצבע שונה את מה שבאמת קרה. לדבריו, טיפול זה הקל עליו מיד במידה מסוימת.
אתגר אחר שהוטל על אוליבר היה לבצע שוב ושוב את פעולותיו הקודמות שהפחידו אותו, כמו נהיגה וריצה באזור מיוער נידח. "זה היה קשה, אבל עשיתי את זה", אמר. "הטיפול עזר. יצאתי מהתיבה שבה חייתי".
טיפולים אחרים דורשים לעשות ניסיונות פשוטים יחסית, בחיים האמיתיים, כדי שהמטופלים יבחנו בזמן אמת אם מה שחששו ממנו אכן התרחש. ג'מה זוקס, בת 41, קיבלה במשך 14 שבועות טיפול מקוון בהתנהגות קוגניטיבית. היא סבלה מחרדה חברתית גדולה עד כדי כך שלא יכלה לעלות על אוטובוס, משום שחשבה שנוסעים אחרים מביטים בה. אחד הניסויים ההתנהגותיים שעשתה היה לנהל שיחה מדומה בטלפון הסלולרי שלה, בקול רם, כשהיא בחנות מכולת. היה עליה לומר דברים כמו "הרגע התקשר אלי דיוויד קמרון והוא רוצה לשוחח איתך". היא עשתה זאת.
"במאמצים גדולים הכנתי את עצמי לעשות את זה, אבל כשעשיתי את זה סוף סוף, אף אחד לא הניד עפעף, שום דבר לא קרה", אמרה אחר כך. "הרגשתי שאני מגוחכת, בגלל שפחדתי מזה כל כך".
שירותי התוכנית עוקבים מקרוב אחרי מצבם של מטופלים בעזרת שני שאלונים סטנדרטיים, שכל מטופל צריך למלא בכל שבוע של טיפולים — אחד על דיכאון והשני על חרדה. הממצאים נרשמים במאגר נתונים ממשלתי בעילום שם.
הנתונים שנאגרים אמנם אינם מהווים חלק מניסוי "מבוקר" — משום שאין קבוצת ביקורת של אנשים שאינם מקבלים טיפול או שמקבלים טיפול דמה — אך הם עדיין מראים ששיעור ההחלמה של אלה שקיבלו לפחות שתי פגישות טיפול במגמת עלייה: מ–45% לפני שנים אחדות ל–50% כיום. עם זאת, לא ידוע כמה זמן נמשך השיפור במצב המטופלים. בין הפיתוחים שעדיין צפויים לתוכנית גם הקמת מאגר שיכיל נתונים מתקופות ארוכות יותר.
לצד התשבוחות הרבות להן זוכה התוכנית, לא חסרות ביקורות המופנות כלפיה וכלפי מגבלותיה. אחת מהמרכזיות שבהן נוגעת לכך שכיום התוכנית מעניקה בדרך כלל רק סוג אחד של טיפולים — טיפול התנהגותי קוגניטיבי. זאת בעוד שהנחיות שירות הבריאות הלאומי של בריטניה כוללות טיפולים נוספים, כולל טיפול בין־אישי, שמתמקד בשיפור יחסיו של המטופל, וצורה של אנליזה לא ממושכת ששורשיה ברעיונות פרוידיאניים.
ביקורת אחרת גורסת כי התוכנית כבר שינתה את את האינטראקציה עם רופאי המשפחה — ולא בהכרח לטובה. השירותים נעשו כה פופולאריים, שרוב המטופלים קובעים כעת פגישות בעצמם ועוקפים את רופאי המשפחה שלהם. כתוצאה מכך, אמרה ד"ר רייצ'ל ג'נקינס מקינגס קולג' לונדון, רופאי המשפחה "יודעים כעת על בריאות הנפש פחות ממה שידעו לפני 20 שנה".
ויש גם ביקורות על תפקוד המרכזים עצמם. אחת מהן נוגעת לכך שמרכזי התוכנית לא עומדים בעומס, התורים הולכים ומתארכים והתלונות על זמני המתנה ארוכים רק מתרבות. "איננו יכולים להדריך מטפלים במהירות מספקת, והמטפלים דרך הטלפון מתחלפים במהירות רבה", אומר ד"ר ג'ון פים, פסיכולוג המנהל את אחד המרכזים. "אנחנו חייבים למצוא דרך להחזיק אותם בעבודה זמן רב יותר".
לדברי פים, הגדלת מספר הפגישות עם המטופלים והארכת משכן מגדילות את אחוזי ההחלמה. אולם כיום, כאשר אנשים ממתינים בממוצע 31 יום לקבלת טיפול, נראה כי ייקח עוד זמן עד שניתן יהיה ליישם זאת.
נקודת אור אולי נותן האינטרנט, עם כניסתן של תוכניות מקוונות לתרפיה, שהן עדיין חדשות יחסית. אלה יכולות להיות גם מענה עבור צעירים הנרתעים ממפגש פנים אל פנים. "האפשרויות האלה חיוניות בשבילנו", אמרה ג'ודית צ'פמן, המנהלת מרפאה, "והשגנו באמצעותן שיעורי החלמה טובים".

https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.4344823

 


אי שוויון במערכת הבריאות הציבורית

 

האם הדרישה לזכות בחירה במקום האשפוז לכל חולה היא מוגזמת? מאבק ארוך וניסיונות רבים לשינוי מדיניות בחירת מקום האשפוז עבור חולים בבריאות הנפש הובילו לנוהל חדש. בפועל, הנוהל החדש קשה ליישום, התנאים נותרו זהים והמציאות – עגומה ומאכזבת

לירון גנניאן ומיכל סעדה | 2/8/2017
ב', בת 23, מתמודדת עם פגיעה נפשית קשה לאחר שנים ארוכות שבהן אביה פגע בה מינית. עקב מצבה הנפשי הרעוע, ב' אושפזה ארבע פעמים במחלקות פסיכיאטריות סגורות, החל מגיל 16, כשהיא מאובחנת בפסיכוזה, בדיכאון וחרדות קשות, כל אלו בעקבות הפגיעה שעברה.
בשנה האחרונה ב' התקשתה במיוחד להתמודד עם ההשלכות של הפגיעה שעברה, היא סבלה מנדודי שינה קשים, התנהגויות חריגות וקושי משמעותי בתפקוד. הטיפול שהיא קיבלה במסגרת קופת החולים לא עזר וההתדרדרות במצבה הנפשי נמשך, עד אשר החלו להופיע אצלה התקפים פסיכוטיים, שגרמו לה ולסביבתה סבל רב וחוסר אונים. כל ניסיון לשכנע אותה להגיע לאשפוז מרצון בבית חולים פסיכיאטרי, נתקל בסירוב.
סקרנותי לגבי הסיבות לסירוב, הובילה לחשיפה של החוויה הקשה שעברה בבית החולים הפסיכיאטרי המקומי שבו הייתה מאושפזת. הזיכרון שלה מהמקום מלווה בתחושת השפלה ובדידות נוראה. לדבריה, "במשך יומיים הסתובבתי עם שתן במכנסיים כי לא מצאתי כוח להיכנס למקלחת ולהחליף בגדים. יומיים שלמים ואף אחד לא עזר לי. איך אפשר להחלים ככה? אפילו סדנאות להפוגה לא היו לי שם, אולי רק פעם בשבוע. בכל שאר הזמן, אני ושאר המטופלים במחלקה בהינו בקירות".
כששאלתי בתמימות מדוע לא פנתה לבית חולים אחר במקום לחזור לאותה סביבה טראומטית שבה הייתה בעבר, נעניתי כי היא איננה רשאית לפנות לבית חולים שבו היא בוחרת, אלא לבית חולים האזורי שאליו היא מיועדת, זאת על פי הנהלים של משרד הבריאות. המקרה הוביל אותי לבירור מעמיק של הנושא והנוהל התמוה שעליו היא דיברה, אשר חשף בפני את מורכבות תהליך האשפוז בבתי חולים פסיכיאטריים.

"התנאי- תפוסת מיטות של מתחת ל95%"

בעבר – על פי "הסדר האזוריות" – למתמודדים בבריאות הנפש לא הייתה כל זכות בחירה בנוגע למקום שבו יאושפזו. בית חולים אזורי היה היעד היחיד לאשפוז עבור האוכלוסייה בסביבתו ורק אליו אוכלוסיה זו הורשתה להגיע. בשנת 2010 ו-2012 הוגשו שתי עתירות לבג"ץ על ידי בני הזוג צביאל רופא ודליה וירצברג-רופא, פעילים בתחום זכויות נפגעי הנפש אשר מובילים את המאבק לבחירה במקום אשפוז, מאחר שלמשרד הבריאות לא היה כל נוהל כתוב בעניין.
כמו כן, ב-2014 הוגשה הצעת חוק שתאפשר בחירה בבית החולים ותבטל את הסדר האזוריות. בעקבות המאבק, משרד הבריאות פרסם בנובמבר 2014 נוהל חדש בשם "בחירת מקום אשפוז בבריאות הנפש" שנועד לסיים את המאבק ולפתור לכאורה את הבעיה. סעיף קטן ודרמטי בנוהל החדש מפרט כי תנאי לבחירה הוא תפוסת מיטות בבית החולים המבוקש שאינה עולה על 95% בזמן הנתון. משרד הבריאות אף פרסם באתרו דף ובו נתוני התפוסה במוסדות השונים המתעדכנים מדי יום. 
אלא שבמקרה של ב', וכך של עוד רבים אחרים, הנוהל החדש לא היה רלוונטי כלל, משום שבמשך חודשיים רצופים שבהם פנתה אל בתי חולים מחוץ לאזור שאליו היא משויכת ושבהם רצתה לקבל טיפול, תפוסת המיטות עלתה על 95%. על אף השינוי בנוהלי משרד הבריאות, לא הייתה לה שום אפשרות לממש בפועל את זכות הבחירה במוסד. כלומר, הנוהל של בחירת מקום האשפוז הוא קוסמטי, נותר על הנייר בלבד, ואינו נותן מענה מהותי לבעיה.
גם הניסיון להתעדכן מנתוני תפוסה יומיים באתר משרד הבריאות לוקה בחסר, משום שהעדכון בו לא מתבצע כראוי במשך ימים רבים, וכן כל ניסיון ליצור קשר עם מחלקות האשפוז הוא קשה ומסורבל. לעיתים נסענו יחד עד למיון הפסיכיאטרי של בית חולים רצוי במטרה להתאשפז, ושם אחרי המתנה ארוכה נתקלנו בסירוב שהחזיר אותנו בחזרה אל בית החולים האזורי.
"זה כל-כך משפיל"
המקרה של ב' התגלגל לסוף עצוב. לאחר חודשיים שבהם היא לא הצליחה להתאשפז בבתי החולים שבהם היא רצתה לקבל טיפול, החריפו התסמינים הפסיכוטיים שלה והיא פיתחה נטיות אובדניות. מכאן, כבר היה מאוחר מידי לאשפוז מרצון והיא אושפזה בכפייה, באותו בית חולים שבו היא טענה שהיא לא מרגישה שהיא מסוגלת להחלים ובכך נשללה ממנה הזכות לקחת אחריות על בריאותה.
המקרה של ב' איננו מקרה ייחודי. מבירור עם אנשי מקצוע רבים המנסים לעזור למתמודדים להתאשפז בבתי חולים פסיכיאטריים רצויים, ועל סמך ניסיונם בשטח, נראה כי הנוהל החדש של משרד הבריאות לא מיושם משום שבתי חולים פסיכיאטריים הנתפסים כספקי שירותים טובים יותר, נמצאים רוב הזמן בתפוסה של מעל 95%. מכאן שמחולים רבים עדיין נמנעת הזכות להחליט בדבר מצבם הרפואי. דליה וירצברג-רופא מדווחת: "טרם נאמרה המילה האחרונה בנושא. בפסיקת בג"צ האחרונה נכתב:  'אנו סבורים כי השאלות צריך שישובו ויתלבנו לקראת השינוי המסגרתי ב-2015'. צביאל ואני מקווים לחדש את הטיפול בנושא בחודשים הקרובים".
את המקרה של ב' כבר קשה לתקן, אך הוא מלמד אותנו כי עלינו להמשיך להיאבק על זכויותיהם של אזרחים רבים אחרים. על המדינה מוטלת האחריות לעשות תיקון לעוולה זו, כשם שאזרחי המדינה יכולים לבחור את בית החולים שבו יקבלו טיפול רפואי גופני, עליהם להיות בעלי זכות שווה לבחירת בית החולים אשר בו יקבלו טיפול רפואי נפשי. זוהי זעקתם של ב' ושל רבים אחרים, אשר יכולים לקבל החלטות בריאות לגביי בריאותם ועתידם, אך המדינה שוללת זאת מהם.

הכותבות עוסקות בתחום בריאות הנפש ונוער קצה וכן לומדות בתכנית המוסמך לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/889/194.html?hp=1&cat=479

 


לא רק בישראל (אבל בעיקר בישראל)

דוח מיוחד של האו"ם על בריאות הנפש בעולם: מפריזים בתרופות ואשפוז, במקום טיפול

מחברי הדו"ח מותחים ביקורת על שימוש מועט באפיקי טיפול פסיכולוגיים והימנעות מהפניה למסגרות קהילתיות: "החלוקה השרירותית בין גוף לנפש תרמה למצב בלתי נסבל של הפרת זכויות אדם"

31.07.2017

עידו אפרתי

דו"ח מיוחד שהוגש למועצת האו"ם לזכויות אדם מבקר את התפיסה הטיפולית ואת מדיניות שירותי בריאות הנפש ברחבי העולם נכון לשנת 2017, ומציג תמונת מצב מטרידה שישראל אינה נפקדת ממנה. מחברי הדו"ח מותחים ביקורת חריפה על התקצוב המזערי של התחום ביחס לרפואת הגוף, וטוענים שאנשי בריאות הנפש נוטים לקדם את הגישה הביו־רפואית, הגורמת לשימוש יתר בתרופות פסיכיאטריות, ונמנעים מפרסום מחקרים המציגים אותה באור שלילי. הדו"ח גורס שחלק גדול מדי מתקציבי בריאות הנפש מופנה לאשפוזים פסיכיאטריים במקום לטיפולים בקהילה ומצביע על ריבוי אבחנות פסיכיאטריות ללא גיבוי מחקרי.
כותבי המסמך מציינים כבר בפתיחתו שהם רואים בו הזדמנות לקידום מימוש הזכות הבסיסית לשירותי בריאות הנפש, המגיעה לכל אדם. לפי הדו"ח, המשאבים המוקצים לתחום דלים במיוחד ומשקפים את סדר העדיפויות הלקוי של מערכות הבריאות, במדינות המפותחות והמתפתחות גם יחד. "למרות הראיות הברורות לכך שלא תיתכן בריאות מכל סוג שהוא ללא בריאות הנפש, אין מדינה בעולם שבה נהנה תחום בריאות הנפש משוויון אל מול רפואת הגוף — לא במדיניות התקציבית, לא בהכשרה ולא בפרקטיקה הרפואית", נכתב בדו"ח. המחברים מציינים שההשקעה בטיפולים בבריאות הנפש במדינות העולם מהווה פחות משבעה אחוזים מתקציבי מערכות הבריאות.

3852004616

הדו"ח מציין עוד כי "במדינות בעלות הכנסה נמוכה ההשקעה הממוצעת היא פחות משני דולר בשנה לאדם, כאשר רוב ההשקעה מתמקדת בטיפול במוסדות ובבתי חולים פסיכיאטריים. כתוצאה מכך, מדיניות של קידום גישה הוליסטית בתחום נכשל כמעט באופן מוחלט והחלוקה השרירותית בין גוף לנפש תרמה למצב בלתי נסבל שבו צרכים לא מסופקים ומתקיימת הפרה של זכויות אדם".
בכתיבת הדו"ח היו מעורבים מגוון גורמים, בכלל זה נציגי אוכלוסיות בעלי מוגבלויות נפשיות, מטפלים ומטופלים בשירותי בריאות הנפש, נציגי הקהילה הפסיכיאטרית של ארגון הבריאות העולמי, אנשי אקדמיה, חברים בארגוני זכויות האדם של האו"ם ונציגי המדינות החברות.
החברה האנושית, בכלל זה הקהילה הרפואית, לא הצטיינה בהתמודדות עם אנשים בעלי הפרעות ומצוקות נפשיות. בעבר אנשים בעלי מצוקה נפשית נתפסו כמי שנכנס בהם שד או אחז בהם דיבוק והם הורחקו מהציבור. בהמשך הגישה הזו הוחלפה במעטפת רציונלית יותר, שלפיה מקור הבעיות הנפשיות הוא נוירו־ביולוגי, ולכן הטיפול בהן הוא בעיקרו תרופתי. לפי הדו"ח, למרות שגישה זו לא הוכחה כיעילה במיוחד, היא הולכת ומשתלטת על שירותי בריאות הנפש בכל העולם. "במשך עשרות שנים נשלטו שירותי בריאות הנפש על ידי גישה ביולוגית־רפואית שתרמה לבידוד, כפייה, הזנחה והתעללות באנשים עם מוגבלויות אינטלקטואליות, קוגנטיביות ופסיכו־סוציאליות", נכתב בדו"ח.
בשנים האחרונות הלכו והתבהרו החסרונות שבהתמקדות בפתולוגיה האישית ונוצרה הבנה לגבי החשיבות של גורמים חברתיים, כלכליים ומשפחתיים בהתפתחות הבעיות הנפשיות. מחברי הדו"ח גורסים כי בריאות נפשית אינה עניין של הפרט בלבד אלא קשורה גם בגורמים סביבתיים שונים, ולכן קוראים לפעול באופן רוחבי כדי לשפר את מצבם הנפשי של המטופלים. עם זאת, הדו"ח מגלה כי "תוכניות ציבוריות בנושא בריאות הנפש ממשיכות לרוב להתעלם מהתנאים המקדימים של עוני, פשע, אלימות ותנאים גרועים בעבודה ובבתי ספר".
ד"ר צבי פישל, מנהל מחלקה בבית החולים "גהה" והיו"ר הנבחר של איגוד הפסיכיאטריה בישראל, ציין כי "התפיסה הביו-סוציאלית מנחה את הפסיכיאטריה בעולם כבר עשרות שנים. הדגש שצריך להינתן הוא גם על נושא המניעה. איך אנחנו כחברה מנסים למנוע מהפרט סטרס ומצוקה נפשית, בין היתר באמצעות דאגה לצרכיו בסיסיים והחשובים כמו תעסוקה, אמון וביטחון אישי".
לפי הדו"ח, אחד המכשולים שמונעים את שיפור מצב בריאות הנפש בכל העולם הוא הדומיננטיות של המודל הביו־רפואי, זה שמייחס את המצב הנפשי לתהליכים נוירו־ביולוגיים של חוסר איזון כימי במוח. התפיסה הזו היא הבסיס לשימוש היתר בתרופות בתחום בריאות הנפש. על פי חסידי התפיסה, טיפול בבעיה הרפואית הנוירולוגית אמור היה "לתקן" את הבעיה הגופנית ולהוביל להחלמה כללית, אך לפי הדו"ח, זה לא קרה.
מחברי הדו"ח טוענים כי ישנה השקעה תקציבית רבה במחקר, בחינוך ובהכשרה לפי המודל הביו־רפואי, וכן הקצאת משאבים למתן טיפולים תרופתיים לעומת טיפולים נפשיים חלופיים, ונטייה לעשות בהם שימוש כ"קו ראשון". זאת למרות שיש ידע מחקרי רב שהצטבר, אשר מראה כי טיפולים אלה אינם יעילים כפי שחשבו בעבר ולמרות תופעות הלוואי והסיכונים הכרוכים בהם. "רבות מהתיאוריות שתומכות במודל הביו־רפואי בבריאות הנפש נכשלו בניסיון לתת להן תוקף מחקרי", נכתב בדו"ח. הטענה הזו מתווספת לשורה של מחקרים, כולל מחקר גדול שפורסם לאחרונה, שמגלה כי הטיפול התרופתי — בעיקר השימוש בתרופות דמה (פלצבו) — גורם לשיפור משמעותי רק אצל חלק קטן מהמטופלים, ומחקרים נוספים שלפיהם מינון תרופתי נמוך בשילוב עם טיפול פסיכולוגי הוא מוצלח יותר.
הדו"ח גורס עוד כי ישנה השקעה מרובה בבניית בתי חולים פסיכיאטריים על פני טיפולים בקהילה. "בעולם שבו המחויבות היא לתשלום עבור בניית בתי חולים, אין השקעה בבניית קהילות תומכות שמאפשרות צמיחה ושגשוג", נכתב בדו"ח.
מרכיב נוסף שמצוין בדו"ח הוא אופן קבלת ההחלטות בכל הקשור למחקר, מדיניות ציבורית וטיפול בתחום בריאות הנפש. לפי הדו"ח, אלה נמצאים בידיהם של תומכי הגישה הביו־רפואית, והדבר מערער את עקרונות הטיפול ההוליסטי ומעכב קידום מחקרים חדשים ועצמאיים. בדו"ח מוזכר גם שימוש מוטה בראיות מחקריות ואף נקבע כי ישנה היסטוריה מתועדת של הימנעות מפרסום מחקרים עם תוצאות שליליות ונטען כי רופאים לא לומדים כיום על חלופות טיפול בצורה המשקפת את הידע הקיים.
סוגיה נוספת היא סוגיית האבחנה הפסיכיאטרית. כותבי הדו"ח מודאגים מתופעת ריבוי האבחנות הפסיכיאטריות, שנכנסות לספרות הפסיכיאטרית ללא מידע מחקרי תומך די הצורך. "יש להכיר בתפקיד המורכב שאבחנה פסיכיאטרית משחקת בחייהם של בני אדם המאובחנים בה", נכתב בדו"ח. "בעוד שישנם כאלה שמוצאים את האבחנה כמסייעת להם לקבל טיפול מתאים או להסביר את מצבם הנפשי, אחרים מוצאים אותן לא מועילות ומעוררות סטיגמה".
חלק ניכר מהביקורת שעולה בדו"ח האו"ם רלוונטי גם לישראל, שבה כל אזרח זכאי לשירותי בריאות הנפש במסגרת הרפואה הציבורית וביטוח הבריאות הממלכתי.  גם בישראל הגישה השלטת כיום היא הגישה הביו־רפואית, שמעודדת שימוש בתרופות כמרכיב מרכזי ונותנת פחות דגש על טיפול נפשי ותמיכה פסיכו־סוציאלית. יש הטוענים כי מגמה זו אף הוחמרה עם הרפורמה בבריאות הנפש, שנכנסה לתוקפה ביולי 2015 ובמסגרתה הועברה האחריות של שירותי בריאות הנפש לקופות החולים בהשקעה של מיליארדים.
הרפורמה אמורה היתה להגדיל את הנגישות לטיפול ולסיוע בשבירת הסטיגמה על מטופלי בריאות הנפש, אך קשה לומר שההבטחה מומשה. כיום הטיפול נפשי ניתן רק תחת אבחנה פסיכיאטרית ולא במקרים של מצוקה נפשית על רקע נסיבות החיים. התורים לטיפול פסיכולוגי ארוכים וההמתנה לעתים נמשכת חודשים רבים, וחוסר הנגישות לטיפולים פסיכולוגיים דוחף יותר ויותר מטופלים ורופאים אל הטיפול התרופתי כסוג של פתרון מיידי.
בישראל, כמו במקומות אחרים בעולם, יחסי הכוחות המובנים במערכת בריאות הנפש בין החזק, הצוות הרפואי, לבין החלש, המטופל, באים לעתים לידי ביטוי בפרקטיקה של כפייה שאין לה תמיד הצדקה טיפולית או הגנתית כלפי המטופל וסביבתו — החל באשפוז כפוי וכלה בשימוש בחדרי בידוד או קשירה ממושכת של מטופלים במהלך אשפוז. פרקטיקות אלה מסבות למטופלים סבל רב, מעוררות בהם אימה מפני מוסדות בריאות הנפש ועלולות למנוע מהם לפנות בעתיד לסיוע נפשי. בדו"ח נכתב כי "כפייה בפסיכיאטריה מנציחה חוסר איזון בכוח ביחסי הטיפול. היא מהווה סיבה לחוסר האמון, החרפת הסטיגמה והאפליה, ולכך שרבים כיום חוששים לבקש עזרה במסגרת שירותי בריאות הנפש הממסדיים".
שירותי בריאות הנפש בישראל לא השכילו להצמיח מסגרות ביניים בקהילה לטיפולי יום או מסגרות מגורים שיסייעו במניעת אשפוזים ויקרבו את אוכלוסיית מטופלי בריאות הנפש לקהילה ויעניקו להם איכות חיים טובה יותר. על כן, חלק לא מבוטל מהמטופלים מתגלגל בין שירות לקוי בקהילה לבין אשפוז קיצוני וממושך בבית חולים פסיכיאטרי. המצב הזה מבטא לא רק תפיסה מיושנת אלא סדר עדיפויות מערכתי ותקציבי לקוי.
בישראל משקיעה מערכת הבריאות כ–4.5 אחוזים בלבד מתקציבה עבור שירותי בריאות הנפש, בזמן שמדינות אחרות ב–OECD משקיעות 18–5 אחוזים מתקציבי הבריאות שלהן. ד"ר פישל ציין כי "הנקודה העיקרית שמכה בכל פעם מחדש היא שאנחנו עוסקים באוכלוסייה שהיא כל כך חלשה וכל כך סובלת, ולמרות זאת ההשקעה העולמית בתקציבי בריאות הנפש היא פחות מ-7% מתקציבי הבריאות, ובישראל היא עומדת על 4.5%. המסר שהוא שהגיע הזמן להוציא את המערכת לאור השמש ולתת לה העדפה מתקנת בכל הרמות — מרפאות, בתי חולים ומסגרות שיקומיות כדי להעניק איכות חיים לתושבים בישראל".

"הארץ", 31/7/176 https://www.haaretz.co.il/news/health/.premium-1.4302870


ללא מילים

עבודה של קרנית ידיד
דליה - בת 37
נקשרה במרכז לבריאות הנפש אברבנאל
עדות מתוך דו"ח "שוברים קשירה" של ארגון "בזכות":
"פעם הצקתי לצוות שיקשרו אותי
 הרגשתי שאני מרחפת וזקוקה לקרקוע
בסוף נמאס להם והם קשרו אותי בארבע הגפיים. 
ברגע שחוויתי את הכבילה המגבילה, נבהלתי,
התחרטתי וביקשתי להשתחרר. 
'לא, מאוחר מדי, את לא תשגעי אותנו.' 
נשארתי קשורה כך כמה שעות. 
מעולם לאחר מכן לא ביקשתי להיקשר עוד."

לקריאת הטקסט על הקיר: מקש ימני ו"פתח תמונה בכרטיסייה חדשה"

עבדו עלינו בעיניים

אחוז תפוסה שלא מאפשר בחירה
בנובמבר 2014 פרסם משרד הבריאות נוהל שהכיר בזכותו העקרונית של כל אדם הנזקק לאשפוז פסיכיאטרי לבחור את בית החולים שבו ברצונו להתאשפז, וזאת בתנאי שאחוזי התפוסה בבית החולים המבוקש אינם עולים על 95.
במקביל החל משרד הבריאות לפרסם באתרו ברשת עדכון יומי של אחוזי התפוסה במוסדות השונים.
באקראי בדקנו היום ומצאנו כי אחוזי התפוסה בפועל אינם מאפשרים כל בחירה, והדבר אינו חריג.
האם עלינו להשלים עם כך?
בכל תחומי הרפואה האחרים מתקיימת בחירה – וללא תנאים מוקדמים – ואילו כאן התנאי המוקדם מונע בחירה.
זה המצב שאליו כיוונו, ושאותו ידעו מראש, ו"זכות הבחירה" נכתבה בנוהל רק כמצג מוכוון בג"צ.
מה עושים?

רקע כאן


בית סוטריה בירושלים


הסיבות ל"מצב", ומה הפתרון?

There-is-Always-font-b-Hope-b-font-Unframed-Banksy-Canvas-Prints-Wall-Art-Living-Room

הסיבות ליחס הטיפולי הקשה:
א. סטיגמה חברתית קשה שלא פוסחת גם על הצוותים וגוררת דה-הומניזציה
ב. כוח מופרז שמשחית
ג. חולשת הקבוצה שאינה מסוגלת לזעוק ברבים ולהוביל שינוי
ד. כוח אדם דל בהיקפו, שחלקו מאופיין ברמה מקצועית נמוכה
ה. המבנה המוסדי הטוטלי שיש בו ביטול הפרט לצד היררכיה נוקשה
ו. רמת תשתיות ירודה (מלונאות) שמתחזקת עליבות ומשפיעה גם על היחס
ז. חוסר מעש ותעסוקה למאושפזים שמגבירים תסכול וייאוש ומובילים לסיטואציות קונפליקטואליות עם הצוות חסר הסבלנות.
ח. שחיקה מקצועית שגוררת אובדן אמפתיה
ט. היעדר חינוך עמוק והכשרה נאותה לצוותים 
י. צפיפות שמולידה חיכוכים בין המאושפזים ובינם לבין הצוות
יא. קשר שתיקה מצד הגורמים החיוביים שחוששים לצאת נגד הזרם
מפתה להיאחז בגורם אחד (תקציבים) ולהשליך עליו את כל האחריות למצב השורר, אבל בראייה מורכבת של המציאות שמביאה בחשבון מכלול גורמים אין מנוס מלהגיע למסקנה הבאה: דרושות חלופות אשפוז כאוויר לנשימה. מרכזי יום יפטרו רבים מאיתנו מהצורך באשפוז מלא; טיפול בית מסובסד; יישום עקרונות הדיאלוג הפתוח; בתי סוטריה מסובסדים בהיקף גדול.
המוסדות הסגרגטיביים, כולל מחלקות פסיכ' בבתי החולים הכלליים (שפועלות לפי אותם עקרונות של המוסדות הגדולים), פשטו את הרגל. סוס מת. חבל להילחם עליהם (אם כי לנוכח מה שקורה בהם אסור לשתוק). את מרב הכוחות יש להשקיע ביצירת חלופות.

יפוטר אח באברבנאל בשל קשירות אסורות

בעקבות חשיפת "ישראל היום": נציב שירות המדינה החליט לפטר את בוריס טרנוב, שחשוד בשני מקרי קשירות מיותרות למשך שעות ללא כל השגחה

 רן רזניק
פורסם ב: 19.06.2017 
 
  • המרכז הרפואי לבריאות הנפש // צילום: יוסי זליגר
    המרכז הרפואי לבריאות הנפש // צילום: יוסי זליגר
בצעד חריג ויוצא דופן החליט לפני שבוע נציב שירות המדינה, משה דיין, לפטר אח מוסמך, אשר עובד זה 22 שנה בבית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי אברבנאל בבת ים, בעקבות מעורבותו בשתי פרשות קשות של קשירות חולים פסיכיאטריים. 
בכך אישר הנציב את ההחלטה של מנהל בית החולים פרופ' יובל מלמד, שהחליט ב־2016 לפטר את האח בוריס טרנוב. הנציב קבע כי הפיטורים הם בגלל "אי התאמתו" לתפקיד כאח, וזאת בעקבות מעורבותו בשני אירועים שבהם "הפר עקרונות מקצועיים ובטיחותיים של נוהלי קשירת מטופל, קיבל החלטות שלא בסמכות, דיווח דיווחי כזב ברשומות הרפואיות ונתן טיפול תרופתי ללא הוראות רופא". ההחלטה התקבלה בהמשך לחשיפת הפרשה הקשה ב"ישראל היום".
האח דוחה את כל הטענות נגדו, וטוען כי ההחלטה על הפיטורים אינה סבירה ופוגעת באופן אנוש בזכויותיו. הוא הגיש לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב עתירה בדרישה לביטול הפיטורים, והדיון הראשון מתוכנן להתקיים היום.
כפי שנחשף ב"ישראל היום", החקירה במשרד הבריאות התמקדה בשני מקרים שאירעו באותה מחלקה סגורה ב"אברבנאל" בדצמבר 2015 ובינואר 2016. בחקירה התגלו ממצאים קשים על דרך קשירת החולים במחלקות הסגורות, ועל טיפול לא ראוי ולא חוקי בקשירת חולים של חלק מהצוות הסיעודי וחלק מהרופאים, תוך סיכון חיי אדם וחשש לפגיעה קשה בזכויות האדם והחולה.
על פי ממצאי החקירה, במקרה הראשון חולה הצית את עצמו בחדר הקשירה לאחר שנקשר, על פי החשד, בלי כל הצדקה חוקית. החולה נקשר במשך כארבע שעות למיטה מיוחדת, אף ששיתף פעולה עם הצוות. בנוסף, הוא נקשר בלי שהרופאה התורנית בדקה אותו בעצמה, כמתחייב, ובלי שהאח והאחות שעבדו באותה משמרת בדקו אותו. למרות זאת, הצוות הסיעודי רשם בתיק הרפואי שהוא בדק את החולה כל חצי שעה. נוסף על כך, החקירה גילתה כי האח האחראי במשמרת, בוריס טרנוב, נתן לחולה בזמן הקשירה תרופה בלי שקיבל הוראה של רופא לכך, ולא נתן תרופה אחרת שהרופאה דווקא ביקשה לתת לו. בזמן הקשירה החולה עישן סיגריה – לאחר שהמצית והסיגריה הושארו לו בניגוד להוראות – והצית את החדר ואת עצמו. אש התלקחה בחדר, אך למרבה המזל לא נפגע. במקרה השני התגלה כי מטופל אחר באותה מחלקה היה מוגבל במשך יותר משמונה שעות בארבע גפיו, ושהה במשך שעות לבדו בחדר הקשירה ללא כל בדיקה של הרופאה התורנית או של האח טרנוב ושל אחות נוספת.
בעקבות חקירת משרד הבריאות הודיע באוגוסט 2016 נציב קבילות הציבור למקצועות הרפואיים, ד"ר בועז לב, למנהל אברבנאל פרופ' מלמד, כי הוא החליט על הגשת קובלנה משמעתית נגד האח והאחות.
עו"ד קייזמן, שמייצג את האח שמפוטר, מסר כי "לא יכול להיות שחצי שנה לקח לנציבות שירות המדינה לקבל את ההחלטה על הפיטורים, וזה עושה פלסתר מכל הטענות כאילו הוא מסכן את בריאות החולים חסרי הישע". ממשרד הבריאות נמסר: "נציבות קבילות הציבור טיפלה בפרשה במהירות, והוגשו קובלנות משמעתיות נגד טרנוב ושתי אחיות נוספות". מאברבנאל נמסר כי "ביה"ח בדק את הנושא לעומקו, ופעל במלוא חומרת הדין. בשנה האחרונה קיימת ירידה של 70 אחוזים בקשירות בבית החולים: ישנן מחלקות בהן אין קשירות כלל".

תנאים טובים וטיפול אנושי – זה מוגזם?

לא מזמן פורסמו מסקנות הוועדה הממשלתית לצמצום הקשירות באשפוז הפסיכיאטרי. הוועדה הוקמה בעקבות דו"ח עמותת "בזכות", לפיו בבתי החולים הפסיכיאטריים מתבצעות כ–4,000 קשירות בשנה — כל מאושפז רביעי נקשר. הדו"ח הציג את הכשלים שהובילו למצב בלתי נסבל זה, ומשרד הבריאות אימץ את מסקנותיו, וכנראה יגבש תוכנית לצמצום הקשירות עד לביטולן בתוך שלוש שנים.
אך לא ניתן לתאר התנהלות כזאת רק כ"סדרת כשלים" במערכת. אם נאסוף את כל האירועים הפוגעניים המתרחשים בבתי החולים הפסיכיאטריים מדי שנה, נגיע לסדר גודל המצביע על מדיניות אגרסיבית שיטתית של ממשלות ישראל כלפי מתמודדי הנפש. הדבר תמוה: סביר יותר שאנשים פגועים ומיוסרים יקבלו בעת אשפוזם יחס אוהב ומחבק מצד אנשי מקצוע, שהקדישו את חייהם לטפל בהם. ייתכן שהפער בין הרצוי למצוי נעוץ בכך שיש המייחסים ערך טיפולי ליחס הקשה, לעתים עד כדי התאכזרות פיזית ונפשית.
כמי שעברו על בשרם אשפוזים טראומטיים, ונוהגים לבקר אחרים השוהים במחלקות אלה, אנו טוענים כי היחס האגרסיבי בבתי החולים תורם לכך שכמעט כל מי שמשתחרר מאשפוז פסיכיאטרי לא ירצה לחזור אליו. זו מעין למידה התנסותית, כמו להכניס יד לאש. מניסיוננו, למתמודדי נפש החוזרים לקהילה לאחר אשפוז יש מוטיבציה עזה לא לחזור לשם והם נחושים לשמור על עצמם מפני משברים חוזרים. האם יש הישג טיפולי גדול מזה בעיני אנשי המקצוע?
לעומת זאת, אם תונהג במוסדות מדיניות הומנית וחומלת בתנאי אכסניה טובים (תוך הזרמת כספים לשם כך), רבים ממתמודדי הנפש יצבאו על חדרי המיון הפסיכיאטריים והתוצאה תהיה הגדלה ניכרת במספר המיטות. זהו עניין מרכזי: ההימנעות מאשפוז חוזר אינה רק הישג טיפולי, אלא גם חיסכון כלכלי גדול, וייתכן שמספר מיטות האשפוז הוא המפתח הכלכלי למדיניות בתחום בריאות הנפש. מחירה של מיטת אשפוז מאוישת במשך שנה נאמד במאות אלפי שקלים, ואפשר לחשב כמה תעלה תוספת של אלף מיטות בשנה.
אחת התוצאות של המדיניות האגרסיבית במוסדות האשפוז היא המשך מגמת הרפורמה מ–2001, קרי צמצום מספר המיטות. הדבר משרת הן את האינטרסים של משרד האוצר והן את אלה של משרד הבריאות. שירותי בריאות הנפש מצויים בין הפטיש לסדן. הסכמים בין האוצר למשרד הבריאות, הקובעים את מספר המיטות המרבי, מחשקים את ספקי השירותים, ולכן מוסדות פסיכיאטריים משתדלים לנקוט אמצעים שיביאו לצמצום מספר הפונים לאשפוז. זה מתאפשר, בין היתר, בשל הנצחת תנאים פיזיים ואנושיים גרועים ברוב בתי החולים.
ברוב מדינות ה־OECD ההשקעה בתחום כפולה. לאחר שנים כה רבות של קיפוח והזנחה, הגיע הזמן שממשלת ישראל תתקצב באופן ראוי את שירותי בריאות הנפש. כך תתאפשר הקצאת משאבים להקמת מעונות יום וחלופות אשפוז הומניות יותר, ונעלה על דרך שיש בה חמלה ואנושיות.

התפרסם היום ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.4173187

 

 

 


אליזבת פאקרד – סיפורה של חלוצה

gat_0000_0001_0_img0037
אליזבת פרסונס וור פאקרד Elizabeth Parsons Ware Packard); 1816–1897) נישאה לכומר תיאופיליוס פאקרד ב-1839. הזוג וששת ילדיהם התגוררו באילינוי. לאחר שנות נישואים רבות החלה פאקרד לפקפק באמונות הדתיות של בעלה ובהשקפותיו התומכות בעבדות, וביטאה דעות מנוגדות לשלו.
ב-1860 החל פאקרד בהליכים לאשפוזה הפסיכיאטרי של אשתו. לפי החוק בעת ההיא ניתן היה לאשפז אישה נשואה לבקשת בעלה או האפוטרופוס שלה, ללא עדויות אחרות לאי שפיות שנדרשו במקרים אחרים.
פאקרד שהתה שלוש שנים בבית מחסה. ב-1863 הכריזו עליה הרופאים כבלתי ניתנת לריפוי ושחררו אותה לביתה, שבו נכלאה שוב על-ידי בעלה. היא נמלטה מביתה בסיוע חבריה.
 ב-1864 ניהלה פאקרד משפט ציבורי שארך חמישה ימים בלבד, וסוקר במדינה כולה, ובו הוכרה כשפויה וזכתה במשמורת על ילדיה.
פאקרד ייסדה ארגון שיצא נגד בתי המחסה לבלתי שפויים, הובילה שינויי חקיקה באילינוי וב-30 מדינות נוספות, ופרסמה כמה ספרים ובהם:
Marital Power Exemplified, ; Three Years Imprisonment for Religious Belief ; The Mystic Key or the Asylum Secret Unlocked
 *הועלה לוויקיפדיה כערך.

הישג פורץ דרך למאבק לצמצום הקשירות

הנה דוח ההמלצות של הוועדה הממשלתית לצמצום הקשירות והבידודים' והנה המצגת.
ההישג באמת משמעותי וחשוב. תודה לעמותת בזכות על דוח הקשירות שהחל את "המפץ הגדול" ועל הובלה נחושה, מסורה ונמרצת של כל התהליך. תודה גדולה חייבים גם למשפחתה של "נועה", שנקשרה במשך 24 ימים ברציפות, והמקרה הכואב והפרטי שלה שפך דלק על הבערה. בזכות קרן נויבך ורן רזניק, שהתגייסו ותרמו תרומה מכרעת, העניין לא ירד מעל סדר היום. תודה רבה מיוחדת גם לכל הפעילים והמתמודדים האמיצים שהכשירו את הקרקע ועמדו מאחור, מהצד וגם בחזית.
נותר רק לקוות שמשרד הבריאות יאמץ את ההמלצות ויישם אותן כמקשה אחת, ששר הבריאות יבטא בדיבור ובמעשה את מחויבותו לשינוי, שמנהלי המוסדות והצוות המקצועי הבכיר יירתמו בכל כוחם, ולא פחות חשוב מכל אלה, ואולי אף קריטי:  שהצוותים הסיעודיים יפתחו בהתאם רוח חדשה וישנו את גישתם הטיפולית.
בדו"ח הוועדה הנ"ל נותרו עדיין ללא מענה מספק סוגיות של שקיפות ונגישות לחומר תיעודי רלוונטי במקרה של תלונה, ושל מנגנון חזק ושקוף לפיקוח, לבקרה ולניטור על יישום ההמלצות. משכך, אין לשקוט על השמרים אלא להמשיך לפעול כדי להשיג מטרות אלה, כדי שהדוח ייושם במלואו, ולא ישכב במגרות.
נצטט מהדוח גם את "הצורך המידי בהקמת ועדה ציבורית", כמפורט:
"המלצה על הקמת וועדת ציבורית לבחינת היבטים מערכתיים רחבים. בנוסף לניתוח הגורמים המיידים הנדרשים לצמצום ההגבלות, הוועדה הצביעה על חוסרים מערכתיים בתחום בריאות הנפש, ועל ליקויים וכשלים שורשיים וארוכי שנים, אשר ההגבלות הן 'קצה הקרחון' שלהם. הוועדה ממליצה על מינוי וועדת המשך ציבורית רב-תחומית שתדון בהיבטים המערכתיים של מערכת בריאות הנפש".

עם מנחם סופר ב"שיחות בבריאות הנפש"

הראיון כאן


בית סוטריה בירושלים

להתמודד עם משבר פסיכוטי מחוץ למחלקה הסגורה

ייתכן כי הפתרון לכשלים במערך האשפוז הפסיכיאטרי בישראל טמון באלטרנטיבות הומניות יותר, כגון בית סוטריה שנפתח החודש

19.09.2016 "הארץ" – מדור הבריאות בעריכת רונה מור

מאת דניאל לואיס  

חשיפת פרשות במערך האשפוז הפסיכיאטרי בישראל — כמו המידע על קשירות מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים שפורסם לאחרונה בתקשורת — שופכת אור על הכשלים שמתקיימים בו ומעוררת זעקה מצד מתמודדי הנפש, בני משפחתם וארגוני זכויות אדם. אנשים מהמערכת הפסיכיאטרית טוענים מצדם שכשלים אלו הם תוצאה של היעדר משאבים, שאינו מאפשר תנאי עבודה נאותים ושירות ראוי.

כפי שאני ושכמותי רואים זאת, הפתרון אינו מצוי רק בהגדלת המשאבים אלא בבניית מערך חלופות לאשפוז הפסיכיאטרי, שיתקיים לצדו. אלטרנטיבה חדשה שכזו היא בית סוטריה (גאולה ביוונית) בירושלים — בית טיפולי בקהילה — שנפתח ב-1 בספטמבר השנה ומנוהל על ידי הפסיכיאטר פרופ' פסח ליכטנברג. מדובר במודל שכבר נוסה בהצלחה במדינות כגון ארה"ב, בריטניה ושווייץ ומיועד לאלו הסובלים ממשברים פסיכוטיים ראשונים. במסגרת זו הם מטופלים על ידי צוות המנוסה בניהול מצבים סוערים ובלתי רציונאליים, וחיים עמו חיי בית שיתופיים, בהם מתקיימות אווירה רגועה, הקשבה לא שיפוטית ונגישות לפעילות פנאי וריפוי. כלומר, במקום להיכנס למחלקה סגורה עוברים המתמודדים את תקופת החוויה הפסיכוטית בבית הממוקם בקהילה, מבלי לקבל תרופות באופן אוטומטי, ושותפים לדיאלוג עם יחס אישי 24 שעות ביממה. חשוב להבין שלא מדובר רק בשינוי תפאורה אלא בשינוי פרדיגמה: מעבר מתפישת מצבי נפש קיצוניים כמחלה לתפישתם כחוויה אנושית, שעשויה להירפא באמצעות דיאלוג, הבנה, הקשבה ותמיכה — כפי שהוכיחו כבר מחקרי עבר.

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%9c%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%a4%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%a9%d7%a4%d7%95%d7%96צוות בית סוטריה, החודש

מודל סוטריה ודומיו קמו מתוך אמונה שניתן להבריא ממצב פסיכוטי ללא תיוג פסיכיאטרי ושימוש כרוני בתרופות. מצב שכזה הוא תוצאה של רגישות או פגיעה נפשית, לרוב מטראומה. לכל גל פסיכוטי יש מהלך טבעי של התחלה, אמצע וסוף. באמצעות תרופות לכאורה מקצרים את אורכו, אך יש לטפל במשך זמן בשורשים הנפשיים שהובילו אליו. משברים ומצבי קצה נפשיים — בעיקר אלו המוגדרים כפסיכוטיים, הכוללים תסמינים שמתפרשים כהזיות, מחשבות שווא, ודיבור, חשיבה והתנהגות לא מאורגנים — מעוררים באדם, במשפחתו ובחברה תחושות של איבוד שליטה, פחד וחוסר אונים. כך, האדם המגיע למערכת הפסיכיאטרית נמצא במצבו הפגיע ביותר. ובהיעדר מענה אחר למצוקה זו, הפסיכיאטריה מפרידה את האדם מסביבת חייו הרגילה, מבודדת אותו בתוך מרחב קליני־רפואי ומפרשת מכלול ביטויים התנהגותיים, קוגניטיביים ורגשיים כתסמיני פתולוגיה שבסיסה פעילות כימית לא מאוזנת במוח. כך, הקו הטיפולי הראשון ולעתים הבלעדי הוא מתן תרופות שתפקידן לרסן, להרגיע או לדכא את התנהגותו ורגשותיו של האדם, ובנוסף הגבלת חופש התנועה והבחירה שלו. התערבויות אלו צורבות טראומה נוספת בנפשו ומעמיקות את משבר האמון שלו בחברה האנושית. לכן רבים מגיבים אליהן בהימנעות ואף בתוקפנות. באופן זה מונצחת כרוניקה של דיכוי המבססת במטופלים ומשפחותיהם את חוסר האונים, אשר מתבטא בתלות יתר מתמשכת בתרופות, והם ממוסגרים כחסרי שיקול דעת או מסוכנים. וכך נפתחת הדלת לאשפוזים חוזרים ונשנים ומתרחקת היכולת לגלות כוחות נפש וריפוי עצמיים.

על כן יש ליישם חלופות נוספות לאשפוז פסיכיאטרי, כאלו ששמות דגש על דיאלוג והבנת סיפורו האישי של המטופל. בית סוטריה הוא רק דוגמה אחת. לצערנו, כרגע הוא ממומן מתרומות ולכן השהות בו מחייבת מימון פרטי. אנו תקווה שבעתיד יקבל מימון ציבורי, ושעם הזמן יימצא מימון שכזה גם להקמת תשתית ומערך הכשרה מקצועי לחלופות אשפוז נוספות. כך ניתן יהיה לוותר על אשפוזים רבים במחלקות הפסיכיאטריות, לאפשר למתמודדים להישאר בסביבתם הטבעית, לסייע להם להשתקם, וגם לחסוך למדינה עלויות אשפוז רבות.

דניאל לואיס עוסק בליווי במצבי משבר המוגדרים פסיכוטיים, מנחה קורסים ומרצה, חבר בצוות ההקמה של בית סוטריה, ובעל הסמכה בפסיכולוגיה מונחית תהליך מטעם הארגון העולמי  IAPOP

 

באתר "הארץ" http://www.haaretz.co.il/news/health/.premium-1.3068082

עמוד הגרסה המודפסת של "הארץ" (מצד שמאל למטה) – כאן


לידיעת הקורא, ירון לונדון

אני מעריכה מאוד את ירון לונדון כידען, סקרן, ממש תאב ידע וחריף. לכן התאכזבתי כל כך לשמוע את דבריו שגילמו את "מיטב" הסטיגמות שאותן אנו מנסים למגר ללא הצלחה יתרה.
לונדון אמר: "סכיזופרן פרנואידי רוצח את אמו ולא לוקחים אותו לבית סוהר כי מבינים שאינו אחראי למעשיו… אדם עם התקף פסיכוטי אתה לא יכול לשלוט בו בלי מידה של ריסון ואכיפה" (לונדון כנראה לא שמע על חלופות אשפוז כגון בית סוטריה ודיאלוג פתוח).
חשבתי לעצמי, אם בארזים נפלה שלהבת… שוב ושוב אני נתקלת בתופעה הזאת: האנשים האינטליגנטים ביותר מגלים בורות, שטחיות וחוסר ידע בסיסי בכל הנוגע לנושא בריאות הנפש.
הבעיה מתחילה בכך שכמעט כל חשוד ברצח מבקש הסתכלות פסיכיאטרית. כן, זה הביטוי המשפטי, אבל ברוב המקרים הוא חסר משמעות, כי עולה מההסתכלות שהחשודים כשירים לעמוד לדין.  מדובר בהליך טכני ריק מתוכן שננקט על ידי סנגורים ציניים כדי להוכיח ללקוחותיהם שהם מנסים למלטם מאימת ההליך הפלילי, אבל בדרך מכפישים ומכתימים ציבור שלם על לא עוול בכפו. הציבור הרחב עושה שוב ושוב קישור מופרך בין רצחנות למחלות נפש.
 הרי מיליונים רבים לוקים במחלות נפש, ועדיין רצח תחת התקף פסיכוטי הוא עניין נדיר ביותר. כשהוא מתרחש אין זה קשור למחלה פר-סה אלא לשילוב שבינה לבין גורמים שונים נוספים, כגון: מבנה האישיות, נטייה לאלימות, מערכת ערכים פגומה, סף תסכול נמוך, שימוש בסמים ואלכוהול, וכל זאת על רקע משפחתי וסביבה חברתית.
אנשים מבלבלים גם בין התקף פסיכוטי שעיקרו הזיה, בלבול, פחד ואובדן קשר עם המציאות לבין התקף אמוק של חמת זעם שאינו קשור למחלת נפש אלא למבנה אישיות.
לפי השנתון הסטטיסטי של משרד הבריאות ל-2012, בשנת 2011 הוצאו 391 צווי אשפוז כפוי בעקבות הליך פלילי. אם מחברים זאת לנתון השנתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על המספר הממוצע של הנאשמים במשפטים פליליים (משנת 2000 עד 2007 כולל) – 52,886 איש, יוצא שמדובר ב-0.7 אחוז מכלל הנאשמים.
זה בטל לא ב-60 אלא ב-600. רק התקשורת עושה רעש סביב עניין ה"מעורער בנפשו" ומלבה את מיתוס המסוכנות לכאורה של נפגעי הנפש. בפועל זה רחוק מהמציאות.
הנה דוגמאות אחדות על קצה המזלג:
  • דניאל מעוז שרצח את שני הוריו לא היה חולה נפש.
  • קרינה בריל שרצחה בדקירות סכין את שני ילדיה לא הייתה חולת נפש ונגזרו עליה שני מאסרי עולם
  • האב שהפיל את שני ילדיו מקומה 11 והתאבד לא היה חולה נפש (היה דו"ח פסיכיאטרי במסגרת מאבק משמורת שהעיד על שפיותו)
  • אבי לוי שרצח את שני ילדיו בקיץ 2014 ביום שבאו לביקור מארה"ב לא היה חולה נפש.
  • דמיאן קרליק שרצח את ששת בני משפחת אושרנקו לא היה חולה נפש.
  • אלי פימשטיין, רוצח בתו הודיה קדם, לא היה חולה נפש.
  • רוני רון ומארי-שרלוט רנו-פיזם, סבה ואמה של הילדה רוז פיזם, לא היו חולי נפש.
  • קצין המשטרה מייקל פישר שרצח את אשתו ושני ילדיו והתאבד, לא היה חולה נפש.
  • "האם המרעיבה" (החרדית) לא הייתה חולת נפש (אבל כנראה מופרעת, שימו לב להבדל).
  • "אמא טאליבן" הייתה קנאית דתית אבל לא חולת נפש.
  • אסף גולדרינג שרצח את בתו (ומאוחר יותר התאבד) לא היה חולה נפש.
  • איתי בן דרור שרצח את שלושת ילדיו היה בעל עבר פסיכיאטרי, אך לפי הערכה פסיכיאטרית נמצא שפוי וכשיר לעמוד לדין. הוא הורשע ונגזרו עליו שלושה מאסרי עולם מצטברים.
  • ודוגמה אחת מהעולם: אנדרס בריוויק הנורווגי, שרצח 77 בני אדם ביולי 2011, נמצא שפוי בעת המעשה ונידון ל-21 שנות מאסר, העונש המקסימלי בנורווגיה.
רווח בציבור בלבול רב בין מחלת נפש להפרעת אישיות אנטי-סוציאלית (ומתוכה תת קבוצה – פסיכופתים). ציטוט מכתבה ב-YNET בנוגע להפרעת אישיות אנטי-סוציאלית:
 "למעשה, ברוב המקרים מדובר באנשים שההפרעה אינה ניכרת עליהם כלל והם אינם מוכרים לרשויות בריאות הנפש," מאפיין פרופ' זמישלני. "אפשר למצוא אותם בכל מקום: במשרות הבכירות, בעמדות מפתח בעולם הבנקאות והמשק, בשדרת הפיקוד העליונה של הצבא, בבתי חולים, באקדמיה, בפוליטיקה ובבתי משפט."
עוד אומר פרופ' זמישלני בכתבה הנ"ל: "מעניין לציין שכ-75% מכלל דרי בתי הכלא מוגדרים פסיכופתים." חולי נפש (חולי סכיזופרניה לסוגיה, דיכאון ומאניה דפרסיה) אינם פסיכופתים (מישהי כתבה לי: "ככל הידוע לי מהספרות 90 אחוז מיושבי הכלא מוגדרים כאנטי סוציאליים ועשרה אחוז כפסיכופתים".)
חולי נפש מועדים יותר ליפול קורבן לאלימות מאשר לחולל אותה. סכיזופרניה אינה מתאפיינת באלימות.
אולי באנגלית זה נשמע טוב יותר:
Violence is not a symptom of schizophrenia
כאשר חולי נפש נוהגים באלימות זהו כישלון טיפולי או משפחתי.
בעקבות מקרה טבח בארה"ב אמרה ד"ר פטרישיה דיגן שאובחנה בנעוריה כלוקה בסכיזופרניה:
"רוב המאובחנים כחולי נפש סביר יותר שייפלו קורבן למעשי אלימות מאשר שיחוללו אותם, אבל שכניי אינם יודעים זאת, המורים של בתי אינם יודעים זאת וגם חלק מחבריי אינם יודעים זאת. התקשורת מקבעת את הדימוי שלנו כאנשים מסוכנים ובלתי צפויים".
לצערי, ירון לונדון בתוכנית זו היה חלק מהתקשורת המקבעת דימוי זה.
ירון לונדון, אנא חקוק על לוח לבך את המשפט הבא מהמחקר המפורסם MacArthur violence Risk Assessment Study  
Delusional symptoms even of violent content are not predictive of future violence in most of cases
במחקר הנ"ל הוכח שאלימות בקרב חולי נפש אינה תוצאה של המחלה – מלבד במקרים נדירים מאוד שאותם מבליטה התקשורת בחדווה רבה – אלא נובעת מגורמים שונים, החל מדפוסי התנהגות קבועים גם בזמני הפוגה מסימפטומים, הקשורים במבנה אישיות, אביוז מתמשך במשפחה, מגורים בשכונה אלימה, שימוש בסמים (תחלואה כפולה), וכו'.


עשרת המופלאים של אחי

14053941_1066641750051990_8880789844758416638_o

אילן וירצברג. אוגוסט 2016

עשרה שירים שיש לי קשר רגשי מיוחד אליהם. נכון להיום. אולי הייתה רשימה שונה ביום אחר.

  1. מחכה שייפסק מתוך האלבום "באת כמו עשן" 1995 שנוצר לאחר מותה של אשתו זהבה שנפטרה מסרטן בדמי ימיה
  2. Sweet voice מהאלבום "Love Under The Water" 1999 (דגימות קול אחייני האהוב בינקותו)
  3. מה שנשאר מהאלבום "מה שנשאר" 1990 ("את אבי החיוור איך אמצא אם נשאר דבר אחריך")
  4. געגועים מ"כל זמן שאתה מנגן" 1998
  5. השיר של דליה מ"הלילה לא שחור" 2014 למילים שכתבתי בצעירותי לאמנו ז"ל
  6. אני עזבתי כנ"ל; מילים: אבות ישורון על אביו העזוב והבודד, על אהבה ועל המוות.
  7. מדיטציה מ"זה בא במפתיע" 2001
  8. סוסי שקיעה מ"משני צדי הכדור" 1985
  9. רוץ מ"באת כמו עשן" 1995
  10. "את יודעת מי אני" + החלק המסיים מ"להשמיע קול חזק" 2016 
בכוונה לא בחרתי להיטים וגם לא שירים שכתב לאחרים. האלבומים האישיים של אילן הם לב עשייתו, וחבל שלא זכו לחשיפה כמו המוזיקה שיצר עבור אחרים. כאן כולם:
http://www.virtzberg.com/34984/my_music
 בונוס: יפו מהאלבום "מה שנשאר" 1990

תכתובת מאלפת

בעקבות שידור התוכנית "סדר יום" עם קרן נויבך ב-7/8

 
"טל", בן 38, הסובל ממחלת נפש קשה, אפילפסיה, גמגום ואוטיזם מוחזק כבר חמש שנים בבידוד מוחלט מאחורי סורג ובריח ("כלוב" בלשונו של ד"ר מוטי מרק, לשעבר ראש האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות) במחלקה משפטית 4 באגף לביטחון מרבי בבית החולים שער מנשה.
בעקבות השידור שלחתי מייל בתפוצה רחבה:
שלום,
אני עוד די בשוק מכך שנשקל ניתוח לובוטומיה ביחס ל"טל", כפי שחשפו אתמול Keren Neubach ורן רזניק. לא מעכלת שזה אמיתי. מדובר בהליך שהוצא מחוץ לחוק במדינות המתוקנות. מתברר שהמצב עוד הרבה יותר גרוע ממה שהאמנו. חשה רפיון ידיים. מקווה שהתחושה זמנית. איך מתמודדים עם שיטות עבודה שהייתי בטוחה שהדור הנוכחי של הפסיכיאטריה מתבייש שהן היו בכלל חלק מההיסטוריה שלו?
מצורף סרטון תדמית של שער מנשה. חוץ מהמוזיקה הסכרינית שמזכירה כפר נופש באלפים ולא מקום שבו נדרסות זכויות אנוש אלמנטריות, שימו לב לעובדה המצמררת הבאה: במשך 12 דקות רצופות לא נראים בני אדם. אף נפש חיה, תרתי משמע. גם לא מרחוק ללא אפשרות זיהוי (אבל היי, יש חתול לבן מקסים אחד שחוצה כביש). כמה שהעניין הזה סימפטומטי לחוליי המערכת.
😦
דליה
קיבלתי תגובות רבות למייל הזה. אחת מהן הייתה מראשת שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, ד"ר טל ברגמן-לוי. היא כתבה:
דליה שלום
מפאת כבוד המטופל וחסיון החומרים ברור לך שלא באמת אוכל לענות לך לא לחיוב ולא לשלילה, כפי שלא הייתי חושפת כל אדם אחר
אני ממליצה לשאוב אינפורמציה לא רק מהתקשורת, שכן לעיתים היא מוטה ומגלמת אינטרסים שונים
בברכה
טל
על כך עניתי:
טל, אם לביטוי “כבוד המטופל“ הייתה משמעות אמיתית, כל מצבו ותנאי בידודו היו נראים אחרת.
בברכה,
דליה
לתומי חשבתי שההתכתבות הסתיימה, אך למחרת קיבלתי מייל נוסף בזו הלשון:
דליה
תסמכי עלי שאני מכירה את המקרה אישית.
לא ברור היה לי מה עליי ללמוד מציון עובדה זו, אך היא רמזה בפירוש על כך שיש דברים שרק היא יודעת שמעמידים בספק את הדיווח העיתונאי בעניינו, שלדבריה בהודעה הקודמת הוא לעתים מוטה ומגלם אינטרסים שונים. חשתי שדבריה הם מעין מסך עשן; כאילו אמרה: אני יודעת מה שאתם לא יודעים, ותסמכי עליי, וסוף פסוק.
כתבתי לה שוב, והפעם שלחתי במקביל עותק לשני העיתונאים שחשפו את הפרשה, קרן נויבך ורן רזניק:
טל שלום,
הייתי אומרת ש"הרמת לי פה להנחתה"… מצורפת לעיל תגובת ביה"ח שער מנשה לשאילתה בעניין סירוס כימי וכריתת אונה.
אגב, רן רזניק חוקר את בריאות הנפש כבר למעלה מ-20 שנה, וקרן נויבך היא מהחשובות שבעיתונאיות בארץ – שניהם אנשי מקצוע רציניים ועטורי פרסים. היה לי אמון מלא בהם גם ללא ההוכחה המצורפת.
בברכה,
דליה
ועל כך נעניתי:
דליה שלום
מעניין דליה שאת מתכתבת איתי ומכתבת עיתונאים – לאחר שאת מתכתבת איתי תדירות בהעדרם.
את בוודאי יודעת שאני כפופה אכן לכללי עובדי ציבור ומנוע ממני להתייחס לתקשורת באופן כזה
לאור אלו אני מסיימת את הדיאלוג שאני מקפידה לקיים עם כל פונה אלי
אם את רוצה דיאלוג תקשורתי תצטרכי לעשות זאת בצינורות המקובלים ודרך דוברות המשרד, בכפוף לאישורם אשמח להתייחס.
בברכה
טל
כאן הגיבה קרן נויבך וכתבה:
אני חייבת להתערב לרגע בשיחה: לנו כעיתונאים חשובה יותר מכל האמינות שלנו. אין טעם בפרסום סיפור אם הוא אינו מבוסס לחלוטין. לו היה בית החולים שער מנשה מוסר בתגובה כי, למשל: "מעולם לא נשקלה האפשרות לביצוע הסרת אונה שהוא כידוע ניתוח שכלל לא מבוצע בישראל" וכו' או משהו בסגנון, הרי שכלל לא היינו מפרסמים שהאפשרות נשקלה! כפי שניתן לראות בבירור מתגובת בית החולים זה לא המצב והעובדה שזה נשקל כלל לא הוכחשה. אני מעריכה את שער מנשה על אמירת האמת. לחלוטין. היא עדיפה על כל ניסיון לשקר או לטייח. אבל האמת במקרה הזה מצמררת ודורשת דיון נוסף.
בברכת המשך דיאלוג פורה, למרות חילוקי הדעות שבדרך,
קרן נויבך
וזו הייתה תשובתי שלי לנזיפה:
טל, ההתכתבות בינינו איננה אישית; איננו חברות ואת אינך אדם פרטי. את נושאת במשרה ציבורית רמה ועלייך לקחת בחשבון שדברייך יישמעו ברבים. אני אף שוקלת להפוך את כל ההתכתבות כולה לפוסט בבלוג שלי.
מעולם לא יזמתי איתך התכתבות פרטית מלבד הפעם שעניתי לשאלתך כי לא אוכל לפגוש אותך, מאחר שלתחושתי קשר איתך יעקר את פעילותי. כמו כן ביקשתי ממך לא לקחת זאת באופן אישי וגם עכשיו אני חוזרת על בקשתי.
תודה לך,
דליה
ועל כך ענתה:
דליה שלום
  1. מעולם לא נשמעה טענה כי אני "אדם פרטי" – בכל מקרה לא הושמעה על ידי
  2. הנני בקשר עם מתמודדים רבים אשר פונים ומגיעים למשרד – דלתות האגף פתוחות
  3. ומתוך ראיית עולם זו עניתי לך ואני טורחת לענות כאשר את שולחת מיילים לאגף
  4. למרות זאת – אני רופאה ולפיכך כפופה לכללי חסיון וסודיות
  5. ולשיטתי ודעתי – אין דבר קדוש יותר מסודיות , פרטיות וחסיון באור של זכויות אדם ואזרח
  6. ברגע שהעלית גורמי תקשורת להתכתבות הנ"ל – הנני כפופה לצורך לאשר כל דבר דרך דוברות המשרד
אינני מתייחסת אליך כאל אדם פרטי אלא כאל דמות מייצגת ומכבדת את דעותיך ומחשבותיך גם אם לא תמיד יש הסכמות – לפיכך על שתינו לגלות אחריות רבה במעשינו, ואלם כאשר את שולחת אלי התכתבות מתיבת מייל אישית הדבר מעביר מסר מסויים
בברכה, טל
ד"ר ברגמן ענתה גם לקרן נויבך:
קרן – בית החולים איננו יכול לענות לך פרטנית בהקשר למה נשקל ולא נשקל
זה מוסד רפואי וכפוף לכללי חסיון וסודיות .
זוהי המציאות וזה להגנת המטופלים.
העובדה שאין יכולת לענות בצורה כפי שאת רואה שתראה התגובה איננה אומרת שמתנהלים בהכרח דברים לא תקינים או פסולים
פשוט אי אפשר לענות
זה הכל.
וקרן נויבך בתשובה:
אבל ד"ר ברגמן, בית החולים ענה באופן מפורט ביותר! כולל פרטים שלא ידענו אותם עד עכשיו. בתשובה שלך יש היתממות רבה והתכחשות למציאות. תשובת בית החולים הייתה מפורטת וברורה והתייחסה לשני ההליכים המדוברים, סירוס כימי וכריתת אונה. לנוחותך מצרפת שוב את תשובת בית החולים.
קרן
תגובת המטפלים בשער מנשה:
התמונה המוצגת בתכנית לא משקפת את המציאות.
המאושפז שוהה במחלקות סגורות מנעוריו ולמצער גרם לפגיעות פיזיות בקורבנות, בין היתר: חניקות, שברי פנים ואף, פגיעות אורתופדיות וכן פגיעות מיניות, מעשי סדום ואינוס. המטופל, מקבל טיפול הורמונלי על מנת להקל על סבלו ועל הדחפים המיניים, שפוגעים באופן חמור גם בסובבים אותו.
הוא מאושפז בחדר בידוד מרווח (16 מ"ר) עם חלון בגודל 2 מ"ר כדי למנוע תוקפות כלפי עצמו ואחרים.
מתוקף תקנות משרד הבריאות, צוות בית החולים מחויב מידי שעה, 24 פעמים ביממה, 7 ימים בשבוע, לצפות במטופלים המצויים בחדרי הבידוד, לבדוק את שלומם ולדאוג שאינם פוגעים באכזריות בעצמם ולדווח בכתב וגם המטופלים יכולים לפנות לאנשי הצוות.
בנוסף, המטופל סובל בין היתר גם מתופעה חמורה של תשוקה לשתיית יתר של מים ללא שליטה עצמית, עד מצב של הפרעות בקצב הלב, פרכוסים, בצקת מוחית עם אובדן הכרה וסיכון למוות. בשל בעיה זו מחויב הצוות הרפואי לדווח באופן שוטף כמה מים הוא שותה ולהגבילו בכמויות על מנת להימנע ממקרים שאירעו לו בעבר, של פרכוסים ובצקת מוחית. אנו לא נמנע ממטופלים שתיית מים אלא שתייה מופרזת.
הסגל הרפואי מברר יעילות ואופציות טיפוליות חדשות, כולל תרופות הורמונאליות ואף מבצע מעקב יעיל ואופטימאלי, מעבדי וקליני.
מקובל להתייעץ עם מומחים בתחומים שונים לרבות אנדוקרינולוג אם כי אחריות על הטיפול הנה של הרופא המטפל, שהיינו גם פסיכיאטר. הטיפול ניתן לפי כל הנהלים של משרד הבריאות ואגף הרוקחות ולאחר קבלת כל האישורים הנדרשים.
על הסגל הרפואי לחפש טיפולים אחרים נוכח מצבו החמור של המאושפז והעדר שיפור לאורך שנים. כדי לשלול פגיעת ראש או בעיה מוחית נערכה התייעצות עם נוירוכירורגים ובוצעה בדיקת MRI. בשלב זה אין החלטה לניתוח נוירוכירורגי.
קראתם את המשפט האחרון בתגובה הנ"ל? בית החולים נשאל בפירוש על ניתוח לכריתת אונה במוח (לובוטומיה), ועונה כי בשלב זה אין החלטה לבצע את הניתוח הנוירוכירורגי שבו מדובר.
כמו כן, חשוב לציין כי דמותו של "טל" מוצגת באופן חד צדדי ודמוני.
עו"ד אדמית רוזנצוויט מהסיוע המשפטי ציינה כי מנהל המחלקה העיד שבוע קודם כי טל אינו סובל עוד בשנים האחרונות מתופעת שתיית היתר. כמו כן העידה כי במהלך הישיבות והדיונים במחלקה, מהבוקר ובמשך שעות ארוכות, נשמעים תחנוניו למים.
זאת ועוד: עו"ד רוזנצוויט פגשה את "טל" עשרות פעמים במהלך חמש השנים האחרונות, והיא מעידה כי גם לפי כל המסמכים שברשותה אין בשנים האחרונות עדויות לתוקפנות קיצונית או להתנהגות מינית חריגה מצדו. עוד הוסיפה כי ככל הידוע לה קרוב לוודאי שנוצל מינית על ידי חולה אחר.
אמנם לאחר שטל מוצא למקלחת שמחוץ לחדר הוא מתנגד לחזור לבידוד ונאבק פיזית באחים הגוררים אותו לשם. כלומר, כשאדם מתנגד פיזית לחזור לחיים בכלוב שבו הוא כלוא ומבודד ללא כל אמצעי להסחת הדעת, ועושה את צרכיו בתוך החדר, שממנו עולה צחנה קשה, הוא מתויג כמסוכן ואלים. התוקפנות כלפיו גוררת תוקפנות מצדו, המתייגת אותו כמסוכן ואלים – מלכוד 22.
ד"ר ברגמן התייחסה אל התגובה המפורטת הנ"ל של בי"ח שער מנשה, שקודם הסבירה כי בית החולים כפוף לכללים המונעים ממנו לפרט כך (עכשיו אולי "יקבלו על הראש" שפירטו ודיווחו אמת, ולהבא אולי לא נזכה עוד לתגובות כאלה):
אין כלל התממות
כגורם ממלכתי אני מוגבלת יותר
וקרן נויבך סיכמה (לעת עתה):
אבל את בוודאי רואה שבית החולים סיפק את כל הפרטים. ובית החולים הוא בית חולים ממשלתי שכפוף למשרד הבריאות ולך.
לסיכום: המצב הוא חמור בהרבה משחשבנו, ואנה אנו באים?!
קטע ניחומים קצר מתוך המונולוג של המלט מאת שייקספיר (מערכה 3 תמונה 1):
כי מי מוכן
לשאת את שוט הזמן ובוז הזמן,
את העוולות של הכובש, העלבונות
מפֶּה יהיר, דקירות של אהבה
נכזבת, הסחבת של החוק, חוצפת
פקידים, ההשפלות שלב טהור
צריך לסבול בשקט מחסרי הערך.
תרגום: דורי פרנס

 


צביאל אצל קרן נויבך

בתוכנית "סדר יום" אתמול שוחחה קרן נויבך עם צביאל רופא – מתמודד נפש ומי שנאבק על זכויות מתמודדי הנפש, שהסביר: "שלטון החוק אינו נשמר בבתי החולים הפסיכיאטריים".


פיקוח חיצוני על מערך הטיפול

gerdeaan4mmmykjmmr7p

10 ביולי, 2016

עבור: מנכ"ל משרד המשפטים, עו"ד אמי פלמור

שלום רב למנכ"ל משרד המשפטים, עו"ד אמי פלמור

במערך בריאות הנפש בישראל מתרחשות על בסיס יומיומי הפרות בוטות של זכויות האדם, וזאת בניגוד לחוקי המדינה ולאמנות בינלאומיות שמדינת ישראל חתומה עליהן. לאורך השנים נחשפו שערוריות מסמרות שיער, כל פעם במוסד אחר. לאחרונה נחשפו פרשיות מזעזעות של קשירה בארבע גפיים לאורך שבועות ארוכים ובידוד בתנאים תת-אנושיים שנמשך חודשים ואף שנים ארוכות. גם דו"ח בזכות שנערך לאחר מחקר מעמיק, וכולל גם עשרות עדויות ממקור ראשון של מטופלים – מלמד על המצב הקשה השורר בתחום זה.

משרד הבריאות נמצא, מאז הקמתו, בניגוד אינטרסים ביחס לבתי החולים הפסיכיאטריים: הוא המיניסטריון, הוא הרגולטור, הוא ספק השירותים, הוא המעביד, הוא המתמחר והוא המפקח. שמו הטוב של משרד הבריאות תלוי לא מעט בהסתרת החריגות מהחוק והעבירות עליו, הנעשות בבתי החולים הפסיכיאטריים.

במובהק, שתי הסיבות העיקריות למצב המזעזע שאליו הגיע מערך בריאות הנפש הן היעדר מוחלט של שקיפות המערכת, המונע אכיפה של חקיקה קיימת, והיעדר חקיקה המגנה על זכויות המטופלים במוסדות הפסיכיאטריים. לפיכך, פיקוח חיצוני על מוסדות אלה הוא קריטי לצורך שמירת זכויותיהם האלמנטריות של אנשים עם מוגבלויות.

כאשר אדם שהיה מאושפז מגיש תלונה במשטרה על עבירה שנעשתה כלפיו, והמטפלים מצדיקים את המעשה או מתנערים ממנו — התיק ייסגר בשלב ראשוני זה.  קל להתעלם מעדות המתלוננים גם כאשר התלונה מוצדקת, וזאת בעטיה של הסטיגמה הרווחת שעל פיה פגועי נפש אינם אמינים. יודגש כי אין מדובר באזרחים שנמצאו כלא כשירים משפטית.

מהיבטים רבים ומשמעותיים, המאושפזים מפסיקים להיות אזרחים בעלי זכויות אדם מיד בחצותם את מפתן דלת המוסד הפסיכיאטרי. הציבור ברובו אדיש לגורלם, והמשטרה — שתפקידה להגן גם עליהם — אינה עורכת חקירות מעמיקות, שוללת על הסף את עדות הנפגעים, וסוגרת לרוב את תיקי התלונות בשל חוסר ראיות בטענה לחוסר עניין לציבור.

צו השעה הוא החלת פיקוח חיצוני על המוסדות האלה של משרד הבריאות ושל משרד הרווחה. הפיקוח יופעל על ידי נציבות השוויון לאנשים עם מוגבלויות, הכפופה למשרד המשפטים, אשר הביעה את נכונותה למלא תפקיד זה. השגת מטרות אלה תביא למהפך בשמירה על הזכויות של האנשים חסרי הישע ביותר בחברה הישראלית.

להלן, ציטוט מתוך נייר העמדה של "בזכות" בעניין זה:

"בסעיף 15 היא (הכוונה לאמנת האו"ם בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות שנחתמה ב-2007 ואושררה על ידי מדינת ישראל בספטמבר 2012; דליה וצביאל) מתייחסת במישרין לזכות להיות חופשיים מעינויים, ומיחס אכזרי, לא אנושי או משפיל ומעונש, וקובעת כי על המדינות מוטלת חובה אקטיבית לנקוט בכל האמצעים החוקיים, המנהליים והמשפטיים בכדי למנוע מאנשים עם מוגבלות, כשאר החברה, להיות נתונים ליחס כזה. […] האמנה קובעת במפורש בסעיף 16.3 שבכדי למנוע מקרים של ניצול מכל סוג שהוא, על המדינות החברות להבטיח שכל המתקנים והתוכניות אשר מעניקים שירותים לאנשים עם מוגבלות מפוקחים באופן אפקטיבי על ידי גופים חיצוניים בעלי סמכויות. סעיף 4.16 של האמנה קובע שעל המדינות להתקין חוקים ומדיניות אפקטיביים בכדי להבטיח שמקרים של ניצול, אלימות והתעללות באנשים עם מוגבלות יזוהו, ייחקרו ובמקרי הצורך גם יינקטו צעדים משפטיים כנגד החשודים בביצועם".

אנו מבקשים את תמיכתך הבלתי מסויגת במהלך זה שהוא צו השעה. אנא פעלי בנחישות לקידום הצעת החוק של חה"כ אילן גילאון בנושא זה.

בכבוד רב,

דליה וירצברג-רופא וצביאל רופא

מל"מ – מתמודדים למען מתמודדים

לוגו מלמ

 

 

 

 


ההפגנה מול שער מנשה

זהו סרטון ההפגנה שהתקיימה אתמול למען שחרורו של דניאל המוחזק בכלוב בבידוד מלא, בתנאים תת-אנושיים, זה שלושה חודשים במוסד הפסיכיאטרי "שער מנשה" המנוהל ע"י הפסיכיאטר אלכס גרינשפון ומנהל המחלקה הפסיכיאטר אבי פלד.

בתנאים דומים כלואים חולים אחרים שנים ארוכות.

הבטחנו בהפגנה כי לא נשקוט עד שישוחרר אחרון הכלואים במוסדות ובכלובים הפסיכיאטריים בתנאים שבהם לא מוחזקים אפילו גדולי האויבים שלנו. אלה הם למעשה תנאי שבי במוסד רפואי שנוהג כאויב ברברי. דניאל מוחזק בחדר אפור, שבו מיטה בלבד. את ארוחותיו הוא אוכל על הרצפה. כשהוא מתחנן למים האח מצביע על בקבוק מלא שתן. אמו מורשית לבקרו רבע שעה בשבוע מבעד לסורגי הכלוב. על חיבוק אין מה לדבר. גם שיחה פרטית לא מתאפשרת בחסות המשגיחים. כל יום בשמונה בערב משוחחת האם בטלפון עם הבן למשך דקות אחדות, ולבה נקרע. קרוב משפחה מעיד כי דניאל הוא אדם טוב, שדחף אח ומיד הוכה נמרצות על ידי ארבעה אחים. מאז הוא בבידוד.

הפסיכיאטרים יגידו כמובן שאינם יכולים להרחיב במצבו בגלל החיסיון הרפואי, אבל זו אמתלה שנועדה לכסות על התנכלות מתמשכת.

הפסיכיאטריה לא ניצבת מעל החוק. לא נשקוט עד שאלה האחראים להתאכזרויות יועמדו לדין, עד שיישברו חומת האפלה וקשר השתיקה סביב תנאי האשפוז שהם בגדר עינוי של ממש לפי כל האמנות הבינלאומיות.

אנחנו מזמינים כל אדם אכפתי להצטרף אלינו.


לא מרפים מזכות הבחירה במוסד

2415243377

לאחר שעתרנו פעמיים לבג"צ ויזמנו הצעת חוק, התגבש נוהל שאינו מניח כלל את הדעת. פנינו בעניין למנכ"ל משרד הבריאות, מר משה בר סימן טוב. נענינו על ידי סגן ראשת האגף לבריאות הנפש. התשובה, כרגיל, לא חידשה דבר, וענינו למנכ"ל.

כאן תשובת משרד הבריאות לאזוריות.

וזה מה שענינו:

שלום רב,

הקטעים המודגשים לקוחים ממכתבכם אלינו.

 "הנוהל שואף ליצור איזון שבין זכות המטופל לבחור מקום אשפוז ובין הזכות של כל אדם שזקוק לשרות אשפוזי לקבל מענה במרחק וזמן סבירים ממקום מגוריו. זאת בעיקר כאשר מדובר באוכלוסיות מוחלשות ומעוטות אמצעים אשר לגביהן אשפוז מרוחק ממקום המגורים מקשה מאוד על הטיפול."

  • האיזון בין הזכות לבחור ובין הזכות לקבל טיפול לא קיים כאשר התנאי המינימלי לבחירה הוא 95% תפוסה, ואילו בפועל התפוסה הממוצעת עולה על 100% (ר' כתבה בדה מרקר)
  • רוב בתי החולים מרוכזים באזור המרכז, כאשר המרחקים ביניהם אינם משמעותיים. קורה לא אחת שבית החולים האזורי מרוחק יותר מביתו של אדם מבית חולים מסוים אחר (לדוגמה, מי שגר ברח' יצחק שדה ת"א משויך לבי"ח אברבנאל, אף שבי"ח תל השומר קרוב יותר).
  • ראינו כולנו כיצד מתייחסת המערכת לזכויותיה של "נועה" בת ה-28 שנקשרה לשלושה שבועות ברציפות, ולזכויותיהם של מתמודדי הנפש בכלל, והנה דווקא בנושא המרחק מבית החולים יש התהדרות באיצטלת זכות המטופל, כאשר ברור כשמש שהדבר נועד רק לנוחותה של המערכת שמבקשת לשמר מצב שבו הדברים מתנהלים כראות עיניה, ללא כל תחרות על לבם של הלקוחות השבויים.
  • ברפואה הכללית אין כל מגבלה על זכות הבחירה של הכלל (אף שיש בקרב חולי הגוף קבוצות חלשות שכביכול מתבקש להחיל עליהן את אותו "פטרנליזם מיטיב"). דורשים לא להפלות אותנו לרעה.

"יתרה מכך, מקרים פרטניים שמגיעים לאגף לבריאות הנפש, ובהם בקשות של מטופלים להחליף מקום אשפוז מטופלים ע"י צוות האגף, תוך מתן מענה מתאים לכל מקרה ומקרה."

במקום להגביל את הכלל ולהתיר בחירה ליחידים לפי שיקול דעת מקצועי, מתבקש להתיר בחירה לכלל ולהגביל יחידים לפי שיקול דעת מקצועי בהתאם לקריטריונים מדויקים, קבועים מראש ונתונים לפיקוח.

"מבדיקה של נתוני האשפוז עולה כי אחוזים בודדים בלבד מבין ציבור הפונים לאשפוז מופנים לאשפוז בבית חולים אחר מזה שאליו פנו ראשונה. עובדה זו מצביעה כי בפועל אם ישנה פגיעה באפשרות הבחירה של אדם באשר למקום אשפוזו הרי שהיא מצומצמת ביותר."

אם הייתה זכות בחירה אמיתית אנשים היו מצביעים ברגליים. כרגע ידוע לכולם שבסופו של דבר יופנו לבית החולים האזורי, אז מה הטעם ללכת לבית חולים אחר? אנחנו לוקים בנפשנו, לא בשכלנו. אגב, נסיין אחד הראה במיון פסיכיאטרי כי לפי אחוזי התפוסה של יום מסוים זכותו להתקבל בבית החולים אליו פנה. התנו את קבלתו בהמצאת "טופס הזדכות" מבי"ח האזורי; למרות ניסיונותיו לא הצליח להשיג את הטופס. מלבד זאת, הנתון שציינתם לעיל משקף מציאות שבה רוב המתמודדים כלל לא מודעים לזכויותיהם, ולו המצומצמות ביותר,  כי לא מיידעים אותם עליהן.

"מעבר לכך, לאפשרות האשפוז בסמוך למקום המגורים ישנה חשיבות גדולה בייחוד בתחום בריאות הנפש, זאת לאור הקשר החיוני שבין צוות בית החולים עם צוותי הטיפול בקהילה, וההיכרות של צוות המחלקה עם המטופל (אשר בחלק לא מבוטל מהמקרים שב ומתאשפז)."

את המיתוס הזה ניפץ ד"ר גדי לובין, אז ראש אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות,  בעימות טלוויזיוני שנערך בינינו בתוכנית "לונדון את קירשנבאום" ב-20 במרס 2014. הנה הקטע המדויק שבו אמר: "בסופו של דבר אני רוצה לומר את הדבר הזה: אין לי שום ויכוח אידיאולוגי עם דליה; ביום שבו תפוסת בית החולים הממוצעת בבתי החולים הפסיכיאטריים תעמוד על 90% נגמר הדיון! אדם יגיע לאן שהוא רוצה. מכיוון שהיום מדובר על בחירה של אדם אחד על חשבון אדם שני…" (ירון לונדון קוטע את דבריו משועשע… מומלץ לצפות בקטע כולו)

אגב, לעתים דווקא היכרות האדם עם הצוות היא המרתיעה אותו מלחזור לאותו מקום (וזו זכותו המלאה והרמוסה שלא לחזור למקום), ולעתים יש לה דווקא השלכות טיפוליות קשות (שוב, ע"ע מקרה "נועה").

לסיכום, מכתב תשובה זה רחוק מלהניח את הדעת. שלילת זכות הבחירה האמיתית במוסד הפסיכיאטרי היא עדות נוספת ליחס המקפח, המפלה והאנכרוניסטי כלפי קבוצת מתמודדי הנפש בישראל.

 מר משה בר סימן טוב היקר, התרשמנו מאוד מרצינות גישתך ומכוונותיך לחולל שיפור משמעותי במערכת בריאות הנפש בישראל. אנא ראה סעיף 23 לחוק בריאות ממלכתי, התשנ"ד–1994, המאפשר לחולה הזקוק לטיפול רפואי, בין אם בקופת חולים ובין אם באחד מבתי החולים הנמצאים בהסדר עם אותה הקופה, לבחור עבורו או עבור ילדו את נותן השירות, בכפוף להסדרי הבחירה שקובעת הקופה. בניגוד להוראה זו, אנחנו הזקוקים לאשפוז פסיכיאטרי, איננו זכאים לבחור בחופשיות את בית החולים שבו נתאשפז. הפלייתו של אדם עם מוגבלות נפשית לעומת חולה אחר, ושלילת זכות הבחירה ממנו, סותרות בין היתר את הוראות חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, את סעיף 4 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח–1998, ואת סעיף 35 לחוק טיפול בחולי נפש.

אנו מבקשים ממך, מר בר סימן טוב, לתקן את ההפליה, ולעגן את הזכות לאוטונומיה אישית לאנשים הנזקקים לאשפוז פסיכיאטרי. הדבר נדרש, בין היתר, לאור אשרורה של האמנה בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות (Convention on the Rights of Persons with Disabilities), הקובעת את זכותם של אנשים עם מוגבלות לקבל החלטות בעצמם (ראו סעיף י"ד למבוא, וסעיף 3[א]), ואת החובה לנהוג בשוויון כלפי אנשים עם מוגבלות ולמנוע הפליה (סעיף 5).

מקווים לפעולתך החיובית בנדון,

בכבוד רב,

דליה וירצברג-רופא וצביאל רופא

 


לשחרר את נועה – לחופש נולדה


%d בלוגרים אהבו את זה: