מעבדת העינויים – שערורייה ישנה בכותרות

ה-CIA מימן ניסויים מזוויעים במוסד פסיכיאטרי בקנדה

תמונת המוסד

המוסד "אלן ממוריאל" במונטריאול

ראיון אצל קרן נויבך ב-9/5/18. הפנייה של נויבך הולידה למעשה את התחקיר.

הקדמה

במאמר שלי לאונרד כהן אהב אותנו כתבתי את הפסקה הזאת:

"אמו מאשה (מרשה קלוניצקי), ליטאית בעלת מזג נדיב וסוער, שממנה ירש כהן את הנטייה לדיכאון, התאשפזה באגף הפסיכיאטרי של 'אלן ממוריאל' ב-1957. מוסד זה נודע לשמצה בעברו בשל שותפות בפרויקט הסודי ה-MK-Ultra של CIA, שבחן היבטים בשליטה מוחית mind control באמצעות תרופות תוך שימוש בהתעללויות ובחסך חושי. הניסוי שנחשף ב-1977 נערך במוסד אלן ממוריאל בין השנים 1956 ל-1964 על-ידי מנהל המוסד ומייסדו יואן קמרון".

המאמר זכה למאות שיתופים, ונכלל לאחר כשבועיים בחמשת הפוסטים הנצפים ביותר בבלוג הנוכחי שלי שכבר מלאו לו חמש שנים. פרסמתי את המאמר גם באתרים ובדפים רשמיים של היוצר ובכמה פורומים באתרי מעריצים. לפי סטטיסטיקות האתר, קוראים רבים הגיעו מרחבי העולם. האם ייתכן שצילומי המוזיקאי הנודע לצד המושג המוכר MK-Ultra הציתו עניין מחודש בפרשה ההיא? גם מי שאינו קורא עברית יכול להכניס בקלות כמה שורות לתרגום גוגל.

את הגילוי שלי במאמר פיתחתי בהתבסס על רמז לקוני באחת מבין למעלה מ-500 הערות השוליים שהתפרסמו בעמודים האחרונים של הביוגרפיה עבת הכרס (443 עמודים) של לאונרד כהן מאת סילבי סימונס, שיצאה לאור ב-2012. לאחר מכן, כשהעמקתי יותר בנבירה ברשת, גיליתי שהמידע כבר משמש כר פורה לקונספירציות בכתיבתם של שניים, שמשתפים פעולה זה עם זה בניסיון להכפיש את שמו של כהן בנושאים שונים.

תשעה ימים לאחר שהעליתי לאוויר את המאמר שלי התפרסמה ב"הארץ" כתבה בנושא הפרויקט שעליו כתבתי תחת הכותרת: קנדה מכה על חטא: כך ביצע ה־CIA ניסויים בשטיפת מוח של מטופלים במונטריאול. הכתבה ב"הארץ" תורגמה מכתבה של "הגרדיאן" שגם היא התפרסמה חמישה ימים אחרי המאמר שלי. ראיינו בה את הנכדה במקום את הבת של קורבן הניסויים המפורסמת ביותר, וילמה (ואל) אורליקוב, שנפטרה ב-1990.

להפתעתי גיליתי את כל הסיפור עצמו, מילה במילה, בכתבה מ-2009 ב"גלוב אנד מייל", עיתון קנדי ותיק ונפוץ שעומד בשורה אחת עם ה"טיימס" הבריטי ו"הניו יורק טיימס" האמריקאי. הרי היא לפניכם. "הגרדיאן" פשוט חזר על הסיפור הזה, והביא בסופו התפתחויות בתביעות המשפטיות מהשנה שעברה.

מעניין למה ואיך נזכרו לפתע פתאום בשערורייה הישנה, לאחר שהעליתי אותה באוב אצלי בבלוג; צירוף מקרים תמוה, שכן לא צצו שום גילויים חדשים לאחרונה. שמחתי שקרן נויבך שמה לב לכך והזמינה אותי להתראיין בנושא. אשאיר לחוקר מומחה במדעי התקשורת לנתח מה אירע כאן, וזאת במסגרת השתנות אופייה של עבודת העיתונות בעידן שבו אנו חיים.

על הפסיכיאטר מחולל השערורייה

ד"ר יואן קמרון, פסיכיאטר ממוצא סקוטי שחי מצעירותו בארה"ב ואחר כך בקנדה, הוזמן בשנת 1943 לאוניברסיטת מק'גיל במונטריאול, אחת האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר בעולם, לייסד את החוג לפסיכיאטריה. קמרון הזמין לצוות המייסד מומחים מרחבי העולם. באמצעות מענק מקרן רוקפלר ואחוזה שניתנה במתנה מסֶר יו אלן נוסד "אלן ממוריאל" במונטריאול כמכון מחקר של אוניברסיטת מק'גיל. קמרון היה המנהל הראשון שעמד בראשו. ד"ר קמרון נחשב לאחד הפסיכיאטרים הנאורים והמובילים ביותר בקנדה ואף בעולם כולו. הוא גם היה הנשיא הראשון של איגוד הפסיכיאטריה העולמי. חבריו נהגו להתלוצץ שאזל מלאי הכיבודים האפשריים עבורו. ד"ר קמרון אף שימש כעד מומחה במשפטי נירנברג ואבחן את רודולף הס כלוקה באמנזיה. בביוגרפיה שלו התוודה הס שזייף את האמנזיה.

קמרון הבחין בין אוכלוסיות חלשות לחזקות. אלה שהיו עם חרדות או חוסר ביטחון שהוטרדו ממצבו של העולם כונו חלשים. הם התקשו להתמודד עם החיים וקמרון חשב שיש להרחיקם מהחזקים כי השפעתם רעה. זו למעשה תפיסת האֶאוּגֶנִיקָה שעקרונותיה החלו להתגבש בתחילת המאה ה-20; יושמו באידיאולוגיה הנאצית ועדיין תקפים חלקית.

קמרון האמין שלפסיכיאטריה יש תפקיד חברתי מרכזי בעניין הזה. כפי שנוקטים אמצעים נגד התפשטות זיהומים מידבקים, כך בדיוק יש לעשות לגבי חולי נפש ומחלות נפש, שגם הן מידבקות. מוזיקת רוק נעשתה לדעתו על ידי חולי נפש והדביקה המונים. דוגמה אחרת שנתן מעניינת יותר: הוא כתב מאמר על הדרך שבה הרעילו השלטונות בגרמניה הנאצית את תודעת האזרחים באמצעות הפצת חרדות ונוירוזות.

קמרון

ד"ר יואן קמרון

המוסד "אלן ממוריאל" בניהולו הופעל על בסיס "דלת פתוחה", המאפשר לחולים לעזוב אם ירצו, בניגוד ל"דלת הסגורה" שהייתה נהוגה אז. בשנת 1946 ייסד קמרון את המודל של אשפוז יום הראשון מסוגו בצפון אמריקה (נועד למנוע אשפוז מיותר ולאפשר למטופלים להישאר בקהילה ובמשפחה). אבל אז, בתהליך הדרגתי, החל הרופא הנאור והנערץ לבצע ניסויים מוזרים במטופליו, שהלכו ונעשו מוזרים יותר ויותר, עד כדי כך שהרס את מוחם של מאות אנשים.

הטכנולוגיה שהתפתחה בקצב מואץ הובילה אותו למחשבה שהשיג פריצת דרך מדעית גדולה: תיקון מוח אנושי פגום כביכול על ידי "ניקוי" יסודי והפיכתו ללוח חלק. שיטתו נקראה psychic driving ו-depatterning. קמרון חשב שפיתח דרך להכחיד סכיזופרניה, כביכול, באמצעות מחיקת התכנים והזיכרונות של תודעת ה"מטופל" ושתילת זיכרונות ותכנים חדשים. במושגי ימינו ניתן לכנות זאת כסוג של פרמוט ותכנות. עמיתו לשעבר של ד"ר קמרון, ד"ר פיטר רופר, סיפר: המטרה הייתה באמת למחוק את דפוסי המחשבה וההתנהגות שהזיקו לחולה, ולהחליף אותם בהתנהגות אחרת ובדפוסי מחשבה בריאים. התוצאה בפועל הייתה יצירת צמחים אנושיים.

פרויקט MK-Ultra

סוכנות הריגול האמריקאית השיקה את הניסויים לאחר סיום מלחמת קוריאה ב-1953, בעקבות שובם של החיילים האמריקאים מהשבי הקוראני. התברר שחלקם החזיקו באידיאולוגיה קומוניסטית והיו ביקורתיים מאוד כלפי אורח החיים האמריקאי. ניסויים אלה נמשכו בתקופת המלחמה הקרה הראשונה עד 1964. ב-CIA היו משוכנעים שהקומוניסטים מצאו את המפתח לשטיפת מוח, וניסו לפתח בכל מחיר שיטה משלהם. במסגרת הפרויקט שנקרא MK-Ultra מימנו ה-CIA סדרה של ניסויים סודיים לשטיפת מוח במקומות שונים, ומ-1956 עד 1964 גם במוסד היוקרתי שניהל קמרון. הממשלה הקנדית טענה לאחר חשיפת הפרשה שלא ידעה על הפרויקט, ושהמימון נעשה באופן בלעדי על-ידי הקרן ל"חקר האקולוגיה האנושית" במסגרת אוניברסיטת מק'גיל.

בין השנים 1957 ל-1961, ה-CIA העביר כ-62 אלף דולר לכיסו הפרטי של ד"ר איוון קמרון, מנהל בית החולים אלן ממוריאל, אבל אין "אקדח מעשן" המוכיח שקמרון ידע כי המימון הגיע מה-CIA. הניסוי הסתיים ב-1964 וקמרון מת שלוש שנים אחר כך מהתקף לב בזמן טיפוס הרים.

שיטות "הטיפול" שלו היו איומות באופן שהיום הוא בלתי נתפס, כאילו נהגו במוחו של תסריטאי סרטי אימה יצירתי במיוחד: שימוש אינטנסיבי ב-LSD, היפנוזה, השמעה של מסרים מוקלטים במשך 16 שעות ביממה ברציפות, ובמקרים מיוחדים במשך כל היממה. ב"הארץ" בכתבה שתורגמה מ"הגרדיאן" סופר כי "במקרים מסוימים הושמעו המסרים חצי מיליון פעמים". המסרים נלקחו משיחותיו של קמרון עם כל מטופל, והתמקדו במשפטי מפתח טעונים מאוד עבור אותו המטופל. בשבועות הראשונים המסרים היו שליליים ובאחרונים התחלפו במסרים חיוביים. בשלב הראשון המאושפזים זרקו את האוזניות, ולכן סגרו אותן בתוך קסדות נעולות. אחרי שהמאושפזים נטרפו והחלו להטיח את ראשיהם בקירות, החליט קמרון להשרות עליהם תרדמת ב"חדרי שינה" בעזרת תרופות [קוקטייל השינה שניתן שלוש פעמים ביממה: 100 מ"ג תורזין (טרוקטיל); 100 מ"ג פנובארביטאל; 100 מ"ג Seconal סקונל; 150 מ"ג Veronal ו-10 מ"ג פנרגן (Promethazine)], ולהשמיע להם את ההקלטות כרצונו במשך פרק זמן ממוצע של 15 עד 30 יום של שינה תחת סימום, ובמקרים מסוימים עד 65 יום, בשילוב מינון מאסיבי של נזעי חשמל – שלוש פעמים ביום.

החולים לא קיבלו הסברים ולא נתנו את הסכמתם (הכוונה ל"הסכמה מדעת" או informed consent). האנשים הצליחו לעתים לקום ממיטותיהם ולהתהלך כסהרוריים, ונראו משתינים על הרצפה. הצרחות במחלקה הפכו עניין שבשגרה ולא שינו דבר בהתנהלות הצוות. חלקם הצליחו לבטא את תלונותיהם ברהיטות יחסית (תועדו ציטוטים בתיקים הרפואיים), אבל ייחסו את דבריהם למצבם הנפשי.

קמרון כתב על שלושה שלבים נפרדים שעובר המטופל הטיפוסי שלו – בדרך כלל אישה. בראשון, הסובייקט איבדה הרבה מזיכרונה אבל עדיין ידעה איפה היא, למה היא שם, ומי האנשים שטיפלו בה. בשלב השני היא איבדה את תחושת הזמן והמרחב, אבל עדיין רצתה לזכור. אי יכולתה לענות על שאלות כמו "איפה את?" ו"איך הגעת לכאן?" גרמה לה חרדה ניכרת. בשלב השלישי, החרדה נעלמה לגמרי. קמרון כתב כך על המצב שהגיעו אליו מטופליו בשלב השלישי: "מצב דחק מעניין ביותר של צמצום טווח הזיכרונות המשמש בדרך כלל להעשרת הדיבור. המטופל מדבר אך ורק על תחושות הרגע הנוכחי וכמעט רק במונחים קונקרטיים. דבריו אינם מושפעים כלל מזיכרונות קודמים, וגם הם אינם נשלטים בשום אופן על ידי ציפיותיו לעתיד. הוא חי בהווה. כל הסימפטומים הסכיזופרניים נעלמו, ויש אמנזיה מוחלטת של כל אירועי חייו".

יותר ממחצית מטופליו של קמרון לא התאוששו לגמרי מניסויים אלה (ר' בצילום הבא). אציין רק שהיו אפקטים מיוחדים להעצמת "הטיפול" בקרב מטופלים קשי עורף, אבל לא הצלחתי להתמודד נפשית עם התיאורים, ודילגתי עליהם. הפרטים נלקחו מהספר "The Search for the Manchurian Candidate " של ג'ון מרקס, שהכתבה הראשונה ב"ניו יורק טיימס" התבססה על מחקריו.

Screenshot 2018-05-20 14.00.52

ד"ר דונלד האב, שהיה ראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת מק'גיל במקביל לכהונתו של קמרון כראש החוג לפסיכיאטריה, אמר עליו: "הוא פעל בהשראת אוסף רעיונות מחריד שלא היה ראוי להתייחסות אינטלקטואלית. אם בוחנים את הדברים שעשה ושכתב, הם מעוררים גיחוך. אם היה לי סטודנט לתואר שני שהיה מעלה רעיונות דומים, הייתי משליך אותו לכל הרוחות. קמרון לא היה מוצלח כחוקר; הוא בלט בגלל כישוריו הפוליטיים". כרגיל במקרים אלה איש לא העז לומר דבר בגלוי בזמן ביצוע הפשעים בגלל עמדות הכוח וההשפעה של האיש.

חשיפת השערורייה

בעלה של וילמה אורליקוב, אחת ממאות קורבנות הניסויים, היה דייוויד אורליקוב, חבר מכובד בבית הנבחרים של קנדה מ-1962 עד 1988. יום אחד, ב-2 באוגוסט 1977, קרא אורליקוב כתבה ב"ניו יורק טיימס" "Private Institutions Used In CIA Effort To Control Behavior", שבה הוזכר בין היתר גם שמו של ד"ר קמרון שטיפל ברעייתו.

העיתונאי ניקולס הורוק התבסס בכתבה על עבודתו ג'ון מרקס, דיפלומט לשעבר במשרד החוץ האמריקאי, שחקר את פעולות ה-CIA באמצעות חוק חופש המידע. שנתיים לאחר מכן פורסמו גילוייו של מרקס בספרו שהוזכר לעיל: "The Search for the Manchurian Candidate".

ג'ון מרקס

                            ג'ון מרקס בצעירותו

הניסויים באלן ממוריאל במונטריאול היו רק חלק קטן ממכלול. התברר כי כמה מכוני מחקר, מוסדות רפואיים בולטים ובתי חולים ממשלתיים בארה"ב ובקנדה היו מעורבים בפרויקט חשאי בעלות של 25 מיליון דולר שביצעה סוכנות הביון האמריקאית כדי ללמוד לשלוט במוח האנושי.

לאונרד רובינשטיין, מהקרן ל"חקר האקולוגיה האנושית" שהייתה הצינור בין ה-CIA לד"ר קמרון, סיפר בכתבה ב"ניו יורק טיימס" על הקשר עם המפעיל מסוכנות הביון, הקולונל ג'יימס מונרו: "זה היה קשור ישירות לשטיפת מוח. הם חקרו שטיפת מוח בקרב חיילים שהיו בקוריאה. אנחנו במונטריאול התחלנו להשתמש בכמה מהטכניקות האלה". רובינשטיין סיפר גם כי הם קיוו שטכניקות שטיפת המוח יכולות להועיל לטיפול בחולים ולמחוק רגשות והתנהגויות שליליים.

הניסויים נעשו גם על אנשים בריאים. רובינשטיין סיפר כי במהלך ניסוי בחסך חושי הושמו כ-20 עד 30 אחיות בחדרים אפלים ודוממים למשך חצי שעה. "זה הרבה זמן", אמר רובינשטיין. אחות אחת נתקפה חרדה וחשבה שיש נחשים מתחת לכיסא. כמה חודשים לאחר מכן לקתה בסכיזופרניה והזדקקה לאשפוז. רובינשטיין הוסיף כי לחוויות כאלה יכולה להיות השפעה עמוקה על אנשים מסוימים.

חבר הפרלמנט אורליקוב פתח בהליכים משפטים וב-1980 תבע את ה-CIA בשם אשתו ושמונה מטופלים נוספים (על הפיצויים בהמשך). ב-1980 חשפה העיתונאית אדריאן קלרקסון, לימים מושלת קנדה, בתוכנית תחקירים the fifth estate קנדית את גודל הטרגדיה האנושית, וכמה אנשים סיפרו את סיפוריהם בפומבי בפעם הראשונה. היא ראיינה גם את ג'ון ג'יטינגר הפסיכולוג הראשי של ה-CIA בתקופה ההיא, שחלקו בפרשה התמקד בפיתוח מבדקי אישיות. ג'יטינגר סיפר מדוע ה-CIA פנו דווקא לקמרון.

בספרה "דוקטרינת ההלם" כתבה נעמי קליין שה-CIA לא חיפשו אצל ד"ר קמרון שיטה יעילה לשטיפת מוח בלבד, אלא התלהבו מעצם יצירת שיטת עינויים חדשה שעשויה "לחלץ מידע ממקורות עמידים", קליין הוסיפה שמחקרים אלה שימשו לכתיבת מדריכי עינויים המשמשים עד ימינו במתקן המעצר בגואנטנמו (פרק 1 "מעבדת העינויים" עמ' 37–63).

הפיצוי

המשפט שניהל חבר הפרלמנט דייוויד אורליקוב בשם רעייתו ושמונה מקורבנות הניסויים הנוספים נמשך 8 שנים. ב-1988, ה-CIA הסכימו לשלם לתשעה מהחולים 750,000$ בסך הכל בהסדר מחוץ לבית המשפט (קצת יותר מ-80 אלף דולר לכל אחד).

במהלך השנים שחלפו עד ההכרה הפומבית במה שעברו המטופלים ב"אלן ממוריאל", הממשלה בקנדה התנערה מאחריות, וטענה כי לא ידעה על הניסויים. בפועל הממשלה הקנדית מימנה את הניסויים ב"אלן ממוריאל" בסכומים גבוהים יותר מאלה ששילמו האמריקנים. הניסויים של ד"ר קמרון מומנו בסכום של חצי מיליון דולר על-ידי המחלקה הפדרלית של הבריאות והרווחה של קנדה בשנות החמישים. כאשר גילתה זאת לינדה מק'דונלד, אחת קורבנות הניסויים, היא תבעה את ממשלת קנדה ב-1988. ב-1992 נפסק כי יש לפצות אותה לצד 76 קורבנות נוספים של ד"ר קמרון במאה אלף דולר כל אחד, בתמורה לחתימת ויתור על הזכות לתבוע את הממשלה או את בית החולים. עם זאת, הוצהר כי הדבר נעשה מ"מניעים הומניטריים" ללא לקיחת אחריות וללא הכרה בעוול.

לקראת מותו ב-1998 ביקש חבר הפרלמנט אורליקוב מחברו למפלגה הדמוקרטית החדשה, סוונד רובינסון, להמשיך את המאבק ולדרוש פיצוי ממשלתי עבור קורבנות הניסויים ובני משפחותיהם, והמאבק אכן נמשך.

בשנת 2004, לאחר עוד קרב משפטי, קבע שופט קנדי כי עוד 250 קורבנות, או יורשיהם, יהיו רשאים לבקש פיצויים מממשלת קנדה. אליסון סטיל, בתה של אחת הקורבנות, נקטה צעדים משפטיים נגד ממשלת קנדה ב־2015, והגיעה לפשרה בשנה שעברה. היא קיבלה פיצוי בסך 100 אלף דולר קנדי בתמורה לחתימה על הסכם סודיות. לדברי עורכת הדין שלה, אלן סטיין, היו מקרים נוספים שבהם נחתמו הסכמי סודיות.

 סיפור אחד מני רבים

לסלי אורליקוב הבת של וילמה אורליקוב סיפרה: "הייתי בערך בת שבע כשאמי נסעה למונטריאול ב-1956 בפעם הראשונה. כשחזרה משם כבר הייתי בת 12. זה היה סיפור משפחתי קשה מאוד. אמי סבלה מדיכאון לאחר לידה ולא קיבלה טיפול הולם. היא הייתה חלק מהניסויים לשליטה במוח שהותירו אותה שבר כלי וכולנו נפגענו מכך". אורליקוב איבדה את זיכרונה, נסוגה לשלב ינקותי ואף לא שלטה בסוגרים. מסמכים משפטיים הראו כי קיבלה 16 מנות של LSD ומינון מאסיבי של נזעי חשמל. לאחר שנים של טיפול ממושך ויקר חזרה לתפקד במידה חלקית. היו לה רגשות מעורבים לגבי קבלת הכסף, כי ה-CIA לא הסכימו לקבל על עצמם כל אחריות. התגליות במהלך המאבק המשפטי כמעט קרעו את המשפחה. 

וילמה

וילמה (ואל) אורליקוב

"בהתחלה אמי חשבה שקמרון הוא אלוהים, ושהוא לא יכול לטעות", סיפרה הבת, "לאחר מכן כשהוכח שהרופא מומן על ידי ה-CIA, היא השתוללה מזעם והייתה מדוכאת זמן רב. לדעתי הממשלה הקנדית לא העניקה לקורבנות הניסויים תמיכה מספקת, ועדיין לא הודתה בעוול שנעשה להם. וכך גם ה-CIA. הם כן נתנו כסף לחלק מהאנשים ששרדו, אבל בשלב כזה שעבור רובם זה כבר היה מאוחר מדי".

ב-2006 התראיינה לסלי אורליקוב הבת של וילמה אורליקוב ל"סקוטסמן", עיתון סקוטי ארצי; ב-2009 התראיינה גם נכדתה של וילמה אורליקוב, האמנית שרה אן ג'ונסון לעיתון הקנדי "גלוב אנד מייל", וכעת ב-2018 מראיינים שוב את הנכדה שרה ב"הגרדיאן".

אל תחמיצו את יורשו של קמרון שטוען בסרט התיעודי הראשון מ-1979 כי הניסוי היה קשה לצוותים יותר מאשר למאושפזים, ואת תגובתה של וילמה (ואל) אורליקוב למשמע הדבר. אין חדש תחת השמש. החל מדקה 34:

הערה לסיכום

הנושא מעלה הרהורים קשים ביחס לכמה מאושפזים הלכודים בתנאי בידוד ממושך בבית החולים שער מנשה. בתוכניתה “סדר יום עם קרן נויבך” חושפת העיתונאית זה כשנתיים פרשיות קשות במוסד זה: קשירה בארבע גפיים לאורך שבועות ארוכים, כמו גם בידוד בתנאים תת-אנושיים שנמשך חודשים ואף שנים ארוכות. השמות (הבדויים) מתחלפים: סיון, טל, דניאל, נועם וכו’. ד”ר שרון שליו, מומחית בינלאומית להפרדה, בידוד וקשירות, קבעה כי התנאים בהם מאושפזים אנשים אלה בשער מנשה הם בגדר עינויים לכל דבר ועניין. כתבתי כאן על מה שקרה במוסד אלן ממוריאל לפני כשישים שנה. מעניין מה ייכתב בעוד שישים שנה על המוסד שער מנשה.

שני מראי מקום

מעבודתו של קמרון על depatterning ו-psychic driving (הכותרות כה מלומדות)

Production of Differential Amnesia as a Factor in the Treatment of Schizophrenia," Comprehensive Psychiatry, Cameron 1960, 1, p. 26-34

 Effects of Repetition of Verbal Signals upon the Behavior of Chronic Psychoneurotic Patients, Cameron, Leonard Levy, and Leonard Rubenstein, Journal of Mental Science, 1960, 106, 742

4 תגובות בנושא “מעבדת העינויים – שערורייה ישנה בכותרות

  1. אולי לא ברור מדוע הוספתי את ההקדמה הארוכה הזאת לנ"ל. בצעירותי קרעתי את הת-ת בניסיון להשתלב בעיתונות. התחלתי כמגיהה. כנראה עשיתי את עבודתי טוב מדי, כי לא שעו לתחינותיי להתקדם מהתפקיד הזה הלאה, ונשארתי מגיהה 6 שנים. כך גם סיימתי את ה"קריירה". התחלתי בעיתון תל-אביב, אח"כ בידיעות אחרונות ובסוף במעריב.
    לכן, מצד אחד אני טועמת ניצחון קל בתחושה שהבלוג שלי אולי עושה משהו קטן בעולם הזה שנוהג כמנהגו, ומצד שני העבר מכעיס אותי שוב, אבל הכל שטויות.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s