יום הוא לילה

פישל

היום בתוכניתה של קרן נויבך, "סדר יום", סיפר ד"ר צבי פישל (היו"ר הנבחר של איגוד  הפסיכיאטריה) שהקשירות ירדו – עוד לפני חוזר המנכ"ל החדש – ב-60% ובחלק מהמקומות ב-90% ואז הוסיף:

"כדי להוריד עוד יותר את ההגבלות אנחנו צריכים יותר אנשים שיהיו עיניים בכל מקום; אנחנו צריכים יותר אנשים שיידעו להתערב בזמן ולא לחכות לאקטים אלימים; אנחנו צריכים יותר אנשים שכשקורה אקט אלים יהיה אפשר לטפל בו בצורה אחרת; אנחנו צריכים יותר אנשים כדי שהצוות ירגיש בטוח…"

נויבך שאלה מיד אם הפסיכיאטריה לא צריכה להשתנות כדי שסיטואציות כאלה לא יקרו. אוסיף במאמר מוסגר שחלק ניכר מהאנשים, 30%, מאושפזים בכפייה, לכאורה בגלל מסוכנות, אך החוק הנוכחי מאפשר בפועל אשפוז במגוון של נסיבות: חשש לפגיעה, כל פגיעה, גם כזאת שיש לה ביטוי מילולי בלבד, גם חשש לגמרי לא קונקרטי או מיידי, גם חשש להזנחה אישית קשה ועוד.

נויבך מעלה את האפשרות שמערכת המבוססת על כפייה היא לעומתית, היררכית, שעיקרה מתן הוראות, ציות וענישה – קשירה ובידודים, וכך מהווה כר פורה להתרחשויות בעייתיות.

על כך עונה ד"ר פישל: "אני חושב שתפיסת העולם שמיוצגת כאן היא תפיסה לא נכונה. אפשר לקחת מקרים שהם קיצוניים ולהגיד שהם מייצגים את הכל…"

רגע… הרי לקחת מקרים קיצוניים ולהגיד שהם מייצגים הכל זה לא בדיוק מה שאתה עצמך עשית בפסקה הראשונה כשדיברת על אקטים אלימים? ובמקום להודות שמקרים קיצוניים כאלה הם תוצאה ישירה של התרבות המוסדית שעליה מדברת נויבך, אתה שולל את דבריה כמייצגים תפיסה לא נכונה, כי הם נשענים כביכול על מקרים לא מייצגים? כך משלימים מעגל תודעתי מופרך, זלזול באינטליגנציה.

 למרות האיסורים לבקר, לצלם ולתעד במחלקות האלה – האמת זולגת החוצה בזרם מתגבר; בעידן החשיפה והשיתוף ברשתות החברתיות אין אפשרות להסתירה עוד, ולכן כל הניסיונות האלה לזרות חול בעיני הציבור ולהציג תמונה מגמתית השונה מזו המציאותית דינם להיכשל. הרי אם היו מודים במציאות כמות שהיא, לא הייתה ברירה אלא להשתנות. ולא סתם להשתנות – מהקצה אל הקצה. אנא קראו את המאמר הבא ודמיינו עולם שבו פסיכיאטרים היו חתומים עליו, כפי שמן הראוי היה:

אתם כולכם פסיכים!

 הוא חולה נפש, הוא פסיכי, הוא לא נורמלי. תודו, את הביטויים האלו אתם שומעים מדי יום ביומו, ולא רק ברחוב. פוליטיקאים, יחצ"נים וכל מי שרוצה להקצין את זעקתו, שולפים בלי לחשוב מונחים מתחום בריאות הנפש לתיבול דבריהם בתקשורת. כך נוצרת הסטיגמה, כך נולד הסטריאוטיפ על אלו שבאמת סובלים מהפרעות נפשיות

 ד"ר אמיר טל (דוקטורנט בעת כתיבת המאמר) וד"ר ענת קליין

 11.11.07 ynet

"מדובר בחולה נפש מסוכן לעולם ולעמו…" (יוסי ביילין על אחמדינג'אד), "אתם פשוט חבורה של חולי נפש מטורפים…" (פקידי האוצר לבנימין נתניהו ואנשיו, בעת ששימש שר אוצר), "צריך ללכת לחולי הנפש האלה ששופכים רוע…" (רני רהב על הטוקבקיסטים).

ציטוטים אלה, ועוד רבים אחרים, נאמרו על ידי אנשי ציבור ואנשי תקשורת כדרך לבטא את עמדותיהם. דימויים אלה מבטאים את הדרך שבה רואים הציבור ונבחריו את אלה המתמודדים עם מחלות פסיכיאטריות או מוגבלות שכלית, ומבטאים למעשה את היחס וההתנהגות כלפיהם.

למרות שמחלות והפרעות על רקע פסיכיאטרי הן תופעות נוירו-פסיכו-סוציאליות שכיחות באוכלוסייה (לפי ארגון הבריאות העולמי, אחד מכל ארבעה אנשים יתמודדו במהלך חייהם עם מחלה/הפרעה פסיכיאטרית), המתמודדים עם מצבים אלה עדיין סובלים מיחס שלילי והתנהגות מפלה בתחומי החיים השונים. על כן, אין להתפלא על כך שהמונחים "חולה נפש" ו"מפגר" משמשים כמילות הגנאי החריפות ביותר.

סטריאוטיפים ודעות קדומות

קצרה היריעה מלתאר את התפתחות הסטיגמה והאפליה כלפי המתמודדים או כלפי תופעת "השיגעון", אך מחקרים מצביעים על כך שהסטיגמה נרכשת במספר צורות של למידה חברתית. היא מורכבת מסטריאוטיפים, המציירים את המתמודדים כאנשים מסוכנים, בלתי צפויים, ילדותיים, חסרי אחריות ואשמים במחלתם. זה נובע גם מדעות קדומות שבאות לידי ביטוי ברגשות כגון: פחד, סלידה וכעס ומהתנהגות שבאה לידי ביטוי בחוסר רצון ליחסי גומלין בתחומי החיים השונים עם המתמודדים. מרכיבים אלה של הסטיגמה, שלעיתים מופנמים על-ידי המתמודדים עם בעיות פסיכיאטריות עצמם וגורמים לפגיעה בדימוי ובערך העצמי, מהווים חסם עיקרי לאינטגרציה החברתית שלהם.

הסטיגמה כלפי המתמודדים בהפרעות נפשיות מוזנת על-ידי אמצעי התקשורת. מחקרים מראים כי ביותר מ-75% מהמקרים בהם מוצגים "חולי נפש", הם מוצגים בצורה סטיגמטית המדגישה את המיתוסים המוכרים שנקשרו במשך השנים למתמודדים במחלות נפש. ההשלכות של סיקור והצגה מגמתית זו מרחיקות לכת, גם בתחום השיקום וההחלמה וגם בנושאים הקשורים לזכויות אדם בסיסיות.

טענה מרכזית של מחקרים רבים העוסקים בניתוח תכנים המופיעים בתקשורת היא כי האזכורים השליליים של הפרעות נפשיות, הם אלו שתורמים להנצחת עמדות שליליות של הציבור כלפי המתמודדים במחלות הנפש.

דיווחים המתמקדים באופן סנסציוני בתיאורים דרמטיים של תקיפה אלימה ורצח, המבוצעים במכוון על-ידי אנשים עם הפרעות נפשיות ומתארים את הפושע החשוד כפסיכופט, פרנואיד, דכאוני או סכיזופרני, תורמים ואפילו יוצרים את הסטיגמה שכל סכיזופרן או פסיכופט הוא גם פושע מוסכן בפוטנציה.

גם תיאוריהם של אנשים המתמודדים עם הפרעות נפשיות בדרמות טלוויזיוניות או בסרטי קולנוע – כאלימים ובלתי צפויים, כקורבנות או כבלתי מסוגלים להחזיק מעמד במקום עבודה – תורמים לסטריאוטיפים השליליים שלהם. סרטים אלה נתפשים כתורמים העיקריים לסטיגמה של כלל ההפרעות הנפשיות, לעמדות השליליות כלפי המתמודדים איתן ולתפישה, כי הם מסוכנים וכי יש להרחיקם מהקהילה על-ידי אשפוזם. בהקשר זה התקשורת טועה ומטעה, כיוון שרק מיעוט מקרב המתמודדים בהפרעות פסיכיאטריות מבצע פשעים חמורים ואחוז האלימות הכללית, המיוחס להפרעות הנפשיות, אינו עולה על אחוז האלימות בקרב הציבור הרחב (יוצא מן הכלל הוא השילוב של אלכוהול וסמים ומחלות פסיכיאטריות).

ה"משוגעים" של דיסני

במחקר אשר בדק את אחוז הפעמים בהם מוצגות דמויות עם מחלת נפש, או תיוג של "מטורף" או "משוגע" בכארבעים סרטים של וולט דיסני שהוקרנו בן השנים 1937-2001 , נמצא כי ברוב הסרטים (85%) לפחות לאחת מהדמויות בסרט משויכת מחלת נפש או שיגעון (לדוגמא, הדמות של מוריס מהסרט "היפה והחיה"; דמותו של ג'אפר מהסרט "אלדין"; ודמותה של גברת ג'מבו בסרט "דמבו"). בכל המקרים בהם מופיעה דמות שאליה משויכים איכויות "פסיכיות", היא מוצגת כדמות מפחידה, נלעגת, מנוכרת, מושמצת ובעלת מעמד חברתי נמוך. דימויים שליליים אלה עוברים כחוט השני לכל אורך שלבי החיים של האדם ומשמרות את ההבניה החברתית השלילית כלפי המתמודדים. אופרות הסבון בהן יש את המשוגע התורן (כתב הספורט הידוע לשמצה בסדרה "האלופה"), סרטים בהם מסתייעים ב"פסיכופט הרוצח" המשמר את המתח לאורך הסרט או לחילופין ב"משוגע הכריזמטי והמסכן" וכלה בהצגות ובמופעי בידור.

לתקשורת ההמונים, אם כן, יש את הכוח לשמר ולהנציח את הסטיגמה כלפי המתמודדים בבעיות הנפשיות או לחילופין לשנות את העמדות השליליות של הציבור. אנו תקווה כי קברניטי התקשורת יבחרו באופציה השנייה. אנו גם תקווה כי יתרחב המחקר העוסק בהשפעת הדימויים התקשורתיים של המתמודדים על הציבור הרחב ועל המתמודדים עצמם.

נסיים עם ציטוט של ד"ר פטרישיה דיגן, מתמודדת עם מחלת הסכיזופרניה, אחת מהמנהיגות של תנועת הצרכנים בבריאות הנפש, חוקרת מובילה ופסיכולוגית קלינית: "כל מה שידעתי על מחלות פסיכיאטריות היו הדברים ששמעתי תוך כדי צפייה בטלוויזיה או בסרטים. בעיני רוחי, מי שסימלו מחלות פסיכיאטריות היו ד"ר ג'יקל ומיסטר הייד, רוצחים פסיכופטים, משוגעים, מפגרים, חולי נפש, מטורפים, ובעלי אישיות מפוצלת. אלו הדברים היחידים שידעתי על מחלות פסיכיאטריות, ומה שהכי הפחיד אותי היה שהרופאים אמרו לי שאני אחת מהם". (סוף המאמר המצוטט)

דיגן

ד"ר פטרישיה דיגן

הבנתם? הפסיכיאטרים שומעים כל זאת ואינם מוחים ואינם מסבירים. לא זו בלבד, הם אף מוסיפים שמן למדורה. זו האווירה החברתית הרצויה מבחינתם כדי שיתאפשר להם להמשיך את מלאכתם באין מפריע.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s