זיכרון ילדות

הייתי בת 10 וארבעה חודשים וצעדתי יד ביד עם אמא שלי לתוך מבנה של קופת חולים בבאר-שבע. ישבנו והמתנו בחוץ. אומללות. אמי הייתה דרוכה ומתוחה. נכנסנו לחדרו של הרופא. ואז קרה משהו משונה ומפתיע. אמי הענוגה, עדינת הנפש, פנתה לרופא המבוגר ונשוא הפנים, והטיחה בו מילים קשות, כואבות ואכזריות. הגנבתי מבט אל הרופא. לתדהמתי הוא ישב שם בנמיכות רוח, בראש מושפל וספג הכל בשקט. לא הוציא מילה. לא זוכרת איך זה נגמר ואת היציאה משם.
כשדיברתי עם אמי על החוויה הזאת במשך השנים התבהרה התמונה. זמן קצר לפני כן אבי בֶּני שם קץ לחייו ביריית אקדח לאחר דיכאון עמוק שנמשך חצי שנה. הרופא היה הפסיכיאטר שהלעיט אותו בתרופות שונות. 

העיתונאי דב גולדשטיין ראיין את חברו לעבודה של אבי, גדעון ספיר – כנראה חבר קרוב. אחר כך עיבד את דברי החבר כאילו נאמרו בגוף ראשון על-ידי אבי (שאביו נרצח לעיניו בצעדת המוות בינואר 1945):

"מה אתם אומרים לי שאני אחיה כמו בן אדם? מה אתם מבינים? אתמול בלילה שוב היה אצלי אבא. תמיד הוא בא. אני מסתובב במיטה, הראש מתפוצץ לי עד שהוא בא. אבא, אני אומר לו, אני משתדל. אני רוצה להיות לילדיי אבא כמו שאתה היית בשבילי. אני אוהב אותם כמו שאתה אהבת אותי. אני רוצה שהם יאהבו אותי כמו שאני אהבתי אותך. אבל אני לא יכול, אבא. זה רודף אותי. אני חי חיי-סיוט. אין לי מנוח. אני לא מסוגל לעבוד. אני לא אבא לילדיי. לא בעל לאשתי…
אבא, הם שכנעו אותי ללכת לרופא. הלכתי. בשביל רחל'ה והילדים. כדורים צהובים. כדורים ורודים. כל מיני כדורים הם נותנים לי. כאילו אני חולה. רק נשמה אין לי. רצחו אותה. הם חושבים שאפשר להחיות נשמה בעזרת כדורים? לך לעוד רופא, בֶּני. תשאל. תתייעץ. יטפלו בך. זה העצבים שלך. הם חולים. אולי אתה צריך אשפוז? אולי זה יעזור? כלום לא יעזור. זה הרעל שמצטבר בגופי. כל יום – עוד כוסית רעל. לא יכול לעבוד. לא יכול לחשוב. כשקובעת הרעל תתמלא – זה יהיה הסוף".
(מתוך הספר "כאלה הם היו", הוצאת אחיאסף, עמ' 183 – 196)

עכשיו צפיתי בסרטון לעיל של הפסיכיאטר ד"ר פיטר ברגין (כבר בן 81 היום) שהיה בן 31 בזמן שאבי סבל. אני מאמינה שאם אבי היה זוכה להיות בטיפולו או בטיפולו של אחד הפסיכיאטרים שדומים לו (יש כאלה בכלל?) הוא היה איתנו היום. בעצם אולי כבר לא. בעוד 10 ימים ימלאו לי 60 ואז אשחרר את אבי אל מותו הטבעי מזקנה (בן 90 השנה). הוא היה אבא נפקד-נוכח מאוד במשך 50 שנה, ושנינו כבר צריכים לנוח.

אודות דליה וירצברג-רופא

I am a linguistic and literary editor and an ex-patient activist for the rights of people with psychosocial disability in Israel. I studied at the Tel-Aviv University and received a BA in comparative literature, a master's degree in cultural research and graduated both with honors. Established together with Tzviel Rofe' a free online dating site for people with psychosocial disability. I write mainly on mental health issues. הצגת הרשומות של דליה וירצברג-רופא

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: