גילו את התקווה

פנדורה

גילו את התקווה קצת אחרי פנדורה.

בגיליון האחרון של IJP: Israel Journal of Psychiatry כתב העת של הפסיכיאטריה בישראל התפרסם (למה באנגלית?) מאמר מערכת שכותרתו: 

התקווה – הגבול האבוד של הפסיכיאטריה?

וכך כתוב שם (התרגום והתוספות בסוגריים שלי):

התקווה היא מושג רב עוצמה שיש בו רלוונטיות לבריאות הנפש. מאז ומתמיד  נחשב המושג כהיבט טיפולי קריטי ברפואה ומרכיב חיוני בהחלמה. אף שהמושג נראה ברור יש קרוב לחמישים הגדרות לתקווה במסגרות מחשבה שונות. מה שברור הוא כי תקווה מחוללת משמעות בקרב חולים ומהווה מנגנון התמודדות חשוב.

התקווה לא נחקרה יחסית בספרות הפסיכיאטרית, כנראה בגלל טבעה "המורכב והאישי" (ריבונו של עולם… האם לא כל מה שקשור בנפש הוא "מורכב ואישי"? מהם  תנאי הקבלה למקצוע?) רוב המחקר בנושא הוגבל למחלות כרוניות ואונקולוגיות, שבהן מתמקדים לרוב בכושר ההתאוששות.

עם זאת, התקווה חשובה גם לפסיכיאטריה ונמצא כי היא קשורה להתמודדות משופרת, לתחושת רווחה, לחסימת דיכאון, להתמודדות עם אירועי חיים שליליים וכמגינה בפני התאבדות (פשוט מדהים שהצלחתם להשיג  תובנה נדירה שזאת).

בגיליון זה של כתב העת הישראלי לפסיכיאטריה תמצאו כמה מאמרים העוסקים בנושא זה. מנדלסון ועמיתיו בוחנים את ההשפעות ארוכות הטווח של סביבות טראומטיות בעוצמות משתנות והשפעותיהן הפוטנציאליות (התכוונתם לבתי חולים פסיכיאטריים, נכון?).

בראון ועמיתיו בוחנים את המושגים של "קוהרנטיות" ו"תקווה" בשלוש קבוצות תרבותיות בישראל, ואילו טופקטס ועמיתיו חוקרים תמיכה חברתית, מצב נפשי וציפיות עתידיות בקרב תלמידים מתבגרים בתורכיה. בנושא הבדלים אתניים בתגובה, אבו-כף וגולן שחר חוקרים דיכאון ותסמינים סומטיים בקרב שתי קבוצות אתניות: סטודנטים בדואים ויהודים בישראל. פיינגולד ולב-רן מתארים את השימוש בחומרים ממכרים ראשוניים בקרב מי שטופלו במחלקות ייעודיות בבתי חולים.

מעניין, בנושא זה של התקווה הוצע הרעיון כי היא עשויה להיות גורם תורם משמעותי למניעת שימוש ראשוני או משני בחומרים, ולכן להוריד סבירות לשימוש בקרב מתבגרים (7 שנות לימוד, ארבע שנות הכשרה, שנים רבות במקצוע – והנה עליתם על משהו שלא ייאמן!). מכל מקום, הנושא מעניין ואנו מודים למחברים על תרומותיהם.

ויקטור פרנקל, ביצירתו הגדולה "האדם מחפש משמעות" כותב: "הכל יכול להילקח מאדם מלבד דבר אחד שהוא חירותו האחרונה: האדם יכול לבחור את גישתו למצב נתון, לבחור בדרך משלו." זו אולי במידה מסוימת התקווה שנדונה כאן.

עד כאן מאמר המערכת בנושא התקווה. בעניין חוסר התקווה שהיה ועודו מנת חלקה של הפסיכיאטריה הנה דוגמה חיה. ב-31 בדצמבר 2015 פרסם ד"ר צבי פישל מאמר באתר האיגוד, ובו כתב בין היתר:

"העובדה כי מחלת הסכיזופרניה אינה ברת ריפוי (cure)  מטבע אופייה הכרוני, מביאה לידי ייאוש בקרב החולים ובני משפחותיהם ואף בקרב המטפלים, ומובילה לפגיעה בתקווה לחיים מספקים, בקושי בקבלת החולי הכרוני, ומכאן – ביכולת לשתף פעולה עם הטיפול ובהאדרת הסטיגמה החברתית."

כמה תקווה שמעתם בציטוט הנ"ל? היעדר התקווה הזה פוגע בנו יותר מכול. כמובן שיש מקרים קשים, ואולי חלקם הם קרובי משפחתנו, אבל לא כולנו כאלה! זו נקודת מוצא שאסור לצאת ממנה; שמקומה לא יכירנה בשדה הטיפול הנפשי; שיש דוגמאות רבות שסותרות אותה; שהיא סותמת עלינו את הגולל ומובילה לייאוש – בדיוק ההיפך מתקווה. הגישה של בכירי המקצוע ומוביליו בהחלט מדכאת.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s