אופי מחורבן אינו עדות למחלת נפש

סטיגמה

31.01.2018

 נועה אסטרייכר

 בכיתה ה' עברתי מבית ספר בירושלים לבית ספר בקיבוץ, שבו הקללה החביבה על הילדים היתה "נכה". כשהתעייפו ממנה, עברו ל"אוטיסט". אותם ילדים הזדעזעו ממש, כשקראתי לאיש התחזוקה של בית הספר "שָׁרָת", כמו שהיה נהוג אז בעיר. למה? כי שרת זה משפיל. אז איך קוראים לו אצלכם? "אב בית! בוא'נה, את נכה…"

צמד המלים הפופולרי ביותר השבוע, בכל משרד, מטבח או סלון, היה "חולת נפש". אני רוצה להניח לרגע בצד את הסיבות שהזניקו את התואר הזה לראש הטבלה, ולהסתכל על המונח עצמו: חולת נפש (או משוגעת, פסיכית, חולת רוח, פסיכופתית — הכל עניין של אסכולה). יש הסבורים שאם האושיה המדוברת ביותר בשבוע האחרון היא "חולת נפש" — הרי שיש לה פטור או לפחות הקלות בנושאי התנהגות ונימוסים. מנגד יש הסבורים, כי אם היא "חולת נפש", הרי שיש להרחיק אותה מכל עמדת השפעה, ורצוי גם מעין הציבור.

אבל עצם השימוש במונח חולת נפש פסול וחוטא — לא לאותה אושיה, אלא לציבור גדול של ישראלים חולי נפש (או מתמודדי נפש, לפי הביטוי הנכון והמייצג יותר). הם השקופים הכי שקופים בחברה הישראלית: לרובם המוחץ אין כל מאפיינים או תכונות חיצוניות ש"יסגירו" אותם — ורובם, תחזיקו חזק, חיים בינינו. הם עובדים אתנו באותו משרד, נותנים לנו שירות, מחזיקים בעמדות בכירות בחברות וארגונים, ואף מקבלים החלטות שישפיעו על עתידנו. ההגדרה של מחלת נפש כוללת בתוכה סקאלה שלמה של אפיונים והפרעות, וההכללה של כולם תחת הכותרת "מחלת נפש" היא שגויה. תארו לכם שאיידס ושפעת היו מטופלים באותם כלים ובאותו מקום, רק משום ששתיהן "מחלת גוף".

"מחלת נפש" היא הבוגי־מן שלנו. סביר להניח שאם הייתה אפשרות לבחור בין מחלה פיזית קשה למחלה נפשית — רובנו היינו בוחרים בראשונה. גם כי מסרטן אפשר להחלים, וגם כי לאנשים אין בעיה לדבר על חולי סרטן, לתרום לחולי סרטן, להתנדב לשמח ילדים חולי סרטן. אבל אמנים ובדרנים לא נעים בכמויות אל המחלקות הסגורות והפתוחות — לא רק כי אי אפשר להעלות משם תמונות לאינסטוש ולקבל לייקים.

לבד מהייצוג התרבותי המבהיל של חולי נפש, ולבד מהחשש שהקולנוע והספרות הטמיעו בנו — מחלת נפש היא מה שהתרגלנו להדביק לכל המפלצות, האמיתיות והמדומיינות. מישהו רצח את הילדים שלו? חולה נפש. התאבד? חולה נפש. לוקח בני ערובה? חולה נפש. מקלל בתור בסופרמרקט? חולה נפש ממש. רוב מתמודדי הנפש, שפעמים רבות הם קורבנות של אלימות מצד בני משפחה ומערכת הבריאות, אינם אלימים. אז למה אנחנו שומעים את הכינוי "חולה נפש" רק בסיטואציות אלימות?

אנחנו חיים בעידן של פסיכולוגיזציה מרודדת. תוכניות הריאליטי הן המחשה מצוינת לכך: כל קערת מג'דרה היא זיכרון מודחק, כל זיוף בטונים הגבוהים הוא סובלימציה של טראומה. כל פעולה מוגדרת ומוצדקת, בחוסר אחריות ממש, במונחי נפש. לפני שקוראים למישהו "חולה נפש" בגלל התנהגות גסה, אלימה ומפחידה, כדאי לזכור: אופי מחורבן הוא לא עדות למחלת נפש, ומחלת נפש אינה תירוץ לאופי מחורבן.

קישור למאמר באתר הארץ

98

 אוסיף ציטוט ממאמר של  ד"ר גבריאל בוקובזה:

מנהיג ששולח את חייליו או את מדינתו למלחמה בשביל לצבור הון פוליטי לא ייחשב למשוגע. האלימות שלו, מידת ההרס שיגרום והסבל שישית על עמו ועל עם אחר ייחשבו לגיטימיים. הוא עשוי אף להיחשב גיבור. לעומתו חולה סכיזופרניה, אדם הנמצא על הקשת האוטיסטית, אדם בעל פיגור או אדם עם הפרעת אישיות עשויים להיחשב מסוכנים. הם יורחקו מהחברה, עבודה שיש בה אחריות תימנע מהם, הם יינעלו במחלקות בתי החולים ויולעטו בתרופות כימיות. רק מעטים מהם עלולים להיות מסוכנים לעצמם או לאחרים, אבל לא ניתן להצדיק את תפיסת כל אוכלוסיית המתמודדים דרך פריזמה זו.

אודות דליה וירצברג-רופא

I am a linguistic and literary editor and an ex-patient activist for the rights of people with psychosocial disability in Israel. I studied at the Tel-Aviv University and received a BA in comparative literature, a master's degree in cultural research and graduated both with honors. Established together with Tzviel Rofe' a free online dating site for people with psychosocial disability. I write mainly on mental health issues. הצגת הרשומות של דליה וירצברג-רופא

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: