מאמר שלי באתר Mad in America

התרגום לעברית בהמשך.

Mad in America SCIENCE, PSYCHIATRY AND SOCIAL JUSTICE

Letter From Israel

 

דליה ו צביאל רופא

By

'Dahlia Virtzberg-Rofe

January 4, 2018

Since April of 2014, a US government website provides data comparing psychiatric hospitals based on quality and satisfaction indicators. “Patients and their families need facts to help them make informed decisions about medical care, and choosing the right psychiatric hospital is an important decision to make,” says a government official.

Here in Israel we are afraid twice: we are afraid to not be well, but in many cases we are even more afraid of the place where we will have to receive medical treatment, because we are assigned to only one hospital according to our address. No freedom of choice and we can’t decide where we would like to be hospitalized. We return again and again to the same hospital, as if we were captured prisoners.

On September 10, 2012, the Government of Israel ratified the UN Convention on the Rights of Persons with Disabilities, which is a non-discrimination protocol honoring the right to autonomy and the freedom to choose for oneself. What contradicts these principles more than a situation in which a person is forced to receive treatment time after time in the last place on earth he wants to be, where the mere thought of it turns his stomach, intensifies his anxieties, and deteriorates his mental state?

I also experienced these things on my own flesh.

My address assigned me to the notorious hospital Abrabanel in Bat-Yam. In light of past experience when I was 17 and lucky enough to be in the youth open ward, but heard a lot about the horror of the adults’ wards, my family and I knew that I had better not get hospitalized there. In order to bypass the regional arrangement, I went with a friend to the Interior Ministry, and I changed my place of residence to another city. After that, my brother took me to the mental health center that accompanied my new address. I had already gone through almost all the admission procedure, but then the doctor asked my brother to wait for me outside because she was interested in talking to me alone. The next thing I remember is that my brother told me: “Dahlia, we have to go from here.” I cried, “But why?” At that point I already felt that I had reached a place of refuge, a safe place where they would take good care of me. My brother answered: “Because you told the doctor that you lived in Tel Aviv.”

I knew well what that meant. Even though I was psychotic, I was not completely detached from reality because I am pretty strong at my base. But when I was 10 years old, my father — a Holocaust survivor — committed suicide with a gunshot to his head in my presence, and this trauma completely changed the course of my life.

I spent one month in Abrabanel. The sun was burning on the roof of asbestos. We were five sweating girls in a small room full of beds, with no air conditioning and no fans, no locked cells to store personal equipment. Everything looked worn and ugly, dirty and neglected. Broken plumbing, strange faucets in the shower and constant flooding.

The showers in the 3B ward in Abarbanel were not in a separate bathroom but in the general space. They did not always keep a closed door between the wings or set the screens so they would really hide, and when the women showered men would sometimes walk around looking at us naked. The food was disgusting and the staff urged us to go down to eat on the ground floor as if we were a herd of goats. The crew was cold and hard. I do not remember that they ever smiled. Three years later, someone like that smiled at me at a professional conference and asked if I remembered her. It’s too bad I did not tell her that you could not forget someone who you once came to crying about sexual assault, and she did not even look up from her notebook.

A touch of a soft hand was just a dream, but I saw people who got beaten. I remember one guy who refused to “cooperate” or maybe was unable to. He did not move despite demands. He took the blows with complete passivity, and the staff person who hit him became ecstatic. A memorable sight.

Question: Why is the choice of psychiatric institution so important and urgent? The answer: Because conditions in psychiatric hospitals are often unbearable. On February 9, 2010, Deputy Minister of Health, Rabbi Yaakov Litzman, published the following comments: “The mental hospitals are shocking, I would close them, and the hospitals are not even suitable for animal housing.” The Director of the Ministry of Health said in a parliament assembly after a visit to Abarbanel, “I wish there had been an earthquake in Abarbanel. We would build a new hospital. And this is the situation in all hospitals… I do not want to say the association it brings, you can’t say it, I never used it, but it’s the association that went through the head of black periods in this people’s life… I promise I will not forget it.” This General Director was full of good intentions, but nothing has changed since then.

We believe that applying the right of choice will lead to competition between the hospitals, which in turn will improve the service and solve some of the most difficult problems in the hospital system.

My husband Tzviel Rofe’ and I filed two petitions to the supreme court of justice in Israel in 2010 and in 2012 to ask the government to grant the option of selecting hospitals for psychiatric admission, which is the existing arrangement for other health care services. The current system creates and maintains a monopoly without any competition among the psychiatric hospitals. Our two lawsuit petitions were rejected, but the ruling of the second petition left the door open: “The question that this petition raises is important and sensitive… it is appropriate for these questions to be further addressed.”

We have initiated private legislation, with the support of a member of the Israeli parliament, to allow consumers a choice of hospital for their psychiatric admission. That eventually failed too. But as a result of our activity the Ministry of Health published a new procedure which includes the sentence: “As a rule, a patient who needs hospitalization will be able to choose the hospital in which he wishes to be hospitalized.” The problem is that the choice is made only if the hospital occupancy does not exceed 95%. In practice, there is almost no choice because the average occupancy rate in hospitals exceeds 100%.

The Ministry of Health also began publishing a daily update of occupancy rates. It’s easy to see that the option to choose the hospital practically does not exist in most cases. Moreover, we learned of a case where even though the occupancy rate in a particular hospital allowed a choice, a rare matter in itself, the institution requested the patient to bring a “release form” from his regional institution; despite his attempts, the patient was unable to obtain the form. Not only did this person not receive urgent treatment according to his needs, but he was forced to experience objectification, humiliation and distress. Even if the restriction of occupancy would have allowed a choice, the procedure would have been improper because it creates a written discrimination between us and the rest of the patients, whose right of choice is not limited by occupancy.

Despite all this, we are not discouraged. We strongly believe that if there is a right to choose a psychiatric institution, as is possible for patients seeking treatment for physical ailments, the worst hospitals will be emptied, their income will be harmed — and they will have to improve.

Discrimination against us and violation of our basic rights must end and be corrected. We do not intend to let go of the important struggle for the right to choose a medical institution. This is an elementary and trivial right whose absence is shameful, and the need to fight for it is disgraceful. We hope with all our hearts that central forces will join us and that the authorities will come to their senses and understand that the current situation is a stain on Israel’s face. Currently we are starting procedures for our third petition to the supreme court of justice. We hope that this time the judges will be more helpful.

'Dahlia Virtzberg-Rofe

Dahlia Virtzberg-Rofe' is a linguistic and literary editor and an ex-patient activist for the rights of people with psychosocial disabilities in Israel. She studied at the Tel-Aviv University and received a BA in comparative literature, a Master's degree in cultural research, and graduated both with honors. She established together with her husband – Tzviel Rofe' – a free online dating site for people with psychosocial disabilities and writes a WordPress blog.

https://www.madinamerica.com/2018/01/letter-from-israel/

 

 

מאז אפריל 2014 מספק אתר ממשלתי בארה"ב נתונים המשווים בין בתי חולים פסיכיאטריים על סמך מדדי איכות ושביעות רצון. "חולים ובני משפחותיהם זקוקים לעובדות כדי לסייע להם לקבל החלטות מושכלות לגבי טיפול רפואי, ובחירת בית החולים הפסיכיאטרי הנכון היא החלטה חשובה", אומר גורם ממשלתי.

כאן בישראל אנחנו מפחדים פעמיים: קודם כל אנחנו מפחדים מפני התקף חולי, אבל במקרים רבים אנחנו אפילו מפחדים יותר מהמקום שבו נצטרך לקבל טיפול רפואי, כי אנחנו משויכים לבית חולים אחד בלבד על פי כתובתנו. אין חופש בחירה ואנחנו לא יכולים להחליט היכן נרצה להתאשפז. אנחנו חוזרים שוב ושוב לאותו בית חולים, כאילו היינו אסירים.

ביום 10 בספטמבר 2012 אישררה ממשלת ישראל את אמנת האו"ם בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות, שהיא אי-אפליה, הזכות לאוטונומיה והחופש לבחור. מה נוגד עקרונות אלה יותר מאשר מצב שבו אדם נאלץ לקבל טיפול פעם אחר פעם במקום האחרון בעולם שבו הוא רוצה להגיע, שבו עצם המחשבה על כך הופכת את קרביו, מעצימה את חרדותיו ומדרדרת את מצבו הנפשי .

גם אני חוויתי את הדברים על בשרי.

הכתובת שלי שייכה אותי לבית החולים הידוע לשמצה אברבנאל בבת-ים. לאור ניסיון העבר בנעוריי, בני משפחתי ואני ידענו היטב שמוטב לי לא להתאשפז שם. כדי לעקוף את ההסדר האזורי, הלכתי עם ידיד למשרד הפנים, ושיניתי את מקום מגוריי לעיר אחרת. לאחר מכן, אחי לקח אותי למרכז בריאות הנפש ששויך לכתובת החדשה שלי. כמעט עברתי את כל תהליך הקבלה, אבל אז ביקשה הרופאה מאחי לחכות לי בחוץ כי היא מעוניינת לדבר איתי ביחידות.

הדבר הבא שאני זוכרת הוא שאילן אמר לי: "דליה, צריך ללכת מפה".

"אבל למה?" קראתי.

בשלב זה כבר הרגשתי שהגעתי למקום מקלט, מקום בטוח שבו יטפלו בי היטב. אחי ענה: "כי אמרת לרופאה שאת גרה בתל אביב". ידעתי היטב מה פירוש הדבר. למרות שהייתי פסיכוטית, לא הייתי מנותקת לחלוטין מהמציאות. אני די חזקה מיסודי. כשהייתי בת 10, אבי – ניצול שואה – התאבד בירייה בראשו בנוכחותי, והטראומה הזאת שינתה לחלוטין את מהלך חיי.

ביליתי חודש באברבנאל. השמש יקדה על גג האסבסט. היינו חמש בנות מיוזעות בחדר קטן שכולו מיטות, לא מיזוג אוויר וללא מאווררים, ללא תאים נעולים לאחסון ציוד אישי. הכול נראה בלוי ומכוער, מלוכלך ומוזנח. צנרת שבורה, ברזים מוזרים במקלחת והצפות קבועות.

המקלחות במחלקה 3B באברבנאל לא היו בחדר רחצה נפרד אלא בחלל הכללי. כשהנשים התקלחו, לא תמיד הקפידו על דלת סגורה בין האגפים ולא הציבו את הפרגודים כך שבאמת הסתירו, וגברים היו מסתובבים לפעמים ומביטים בנו עירומות. האוכל היה דוחה והצוות האיץ בנו לרדת לאכול בקומת הקרקע כאילו היינו עדר עזים. אנשי הצוות היה קרים וקשוחים. אני לא זוכרת שחייכו אי-פעם. שלוש שנים לאחר מכן, מישהי כזאת חייה אליי בכנס מקצועי ושאל אם אני זוכרת אותה. חבל שלא אמרתי לה שאי אפשר לשכוח מישהי שהתלוננת בפניה בבכי על תקיפה מינית, והיא אפילו לא הרימה את מבטה מהמחברת. מגע יד רך היה רק ​​חלום, אבל ראיתי אנשים שהוכו. אני זוכרת בחור אחד שסירב "לשתף פעולה" או אולי לא היה מסוגל. הוא לא זז למרות הדרישות. הוא ספג את המכות בפסיביות גמורה, והמכה נראה כאילו הגיע לפורקן. מחזה בלתי נשכח.

שאלה: מדוע בחירת המוסד הפסיכיאטרי כה חשובה ודחופה?

התשובה: תנאי אשפוז בבתי חולים פסיכיאטריים הם לרוב בלתי נסבלים. ב -9 בפברואר 2010 פרסם סגן שר הבריאות, הרב יעקב ליצמן, את הדברים הבאים: "בתי החולים לחולי נפש מזעזעים, הייתי סוגר אותם, כי הם אינם מתאימים אפילו למגורי בעלי חיים". מנכ"ל משרד הבריאות אמר בישיבת כנסת לאחר ביקור באברבנאל, "הלוואי שהייתה רעידת אדמה באברבנאל. היינו בונים בית-חולים חדש. וזה המצב בכל בתי החולים … אני לא רוצה להגיד את האסוציאציה שעולה פה, אסור לומר זאת, אף פעם לא השתמשתי בה, אבל מה  שעובר בראש מזכיר תקופות שחורות בחיי העם הזה… אני מבטיח שלא אשכח את זה." המנכ"ל הזה ד"ר איתן חי עם היה מלא כוונות טובות, אך מאז לא השתנה דבר.

אנו מאמינים כי הפעלת זכות הבחירה תוביל לתחרות בין בתי החולים, אשר תשפר את השירות ותפתור חלק מהבעיות הקשות ביותר במערכת האשפוז.

בן זוגי צביאל רופא ואני הגשנו שתי עתירות לבג"ץ ב-2010 וב-2012 כדי לבקש מהממשלה לתת למתמודדי הנפש בישראל את האפשרות לבחור את בית החולים שבו יקבלו טיפול פסיכיאטרי, כנהוג בכל שירותי הבריאות האחרים. המצב הנוכחי יוצר ומתחזק את בתי החולים הפסיכיאטריים כמונופול ללא תחרות ביניהם. שתי העתירות שלנו נדחו. פסק הדין של העתירה השנייה הותיר את הדלת פתוחה: "השאלה שהעתירה הזאת מעוררת חשובה ורגישה … ראוי ששאלות אלה יידונו שוב".

יזמנו חקיקה פרטית, בתמיכת חבר הפרלמנט הישראלי, על מנת לאפשר לצרכנים לבחור את בית החולים. גם היא  הוכשלה והופלה בסופו של דבר.

 כתוצאה מפעילותנו פרסם משרד הבריאות נוהל חדש הכולל את המשפט: "ככלל, מטופל הזקוק לאשפוז יוכל לבחור את בית החולים שבו הוא מבקש לאשפז". הבעיה היא שהבחירה נעשית רק אם התפוסה בבית החולים אינה עולה על 95%. בפועל, אין כמעט ברירה כי שיעור התפוסה הממוצע בבתי החולים עולה על 100%. כמו כן החל משרד הבריאות לפרסם עדכון יומי של שיעורי התפוסה. קל לראות כי האפשרות לבחור את בית החולים כמעט אינה קיימת ברוב הימים.

יתר על כן, נודע לנו מקרה שבו אף ששיעור התפוסה בבית חולים מסוים איפשר בחירה, עניין נדיר כשלעצמו, המוסד ביקש מהחולה להביא "טופס שחרור" מהמוסד האזורי; למרות ניסיונותיו, האיש לא הצליח לקבל את הטופס. לא זו בלבד שלא קיבל טיפול דחוף על פי צרכיו, אלא נאלץ לחוות אובייקטיפיקציה (החפצה), השפלה ומצוקה.

גם אם הגבלת התפוסה הייתה מאפשרת בחירה, הנוהל הזה היה בלתי קביל משום שהוא יוצר אפליה בכתובים בינינו לבין שאר החולים, שזכות הבחירה שלהם אינה מוגבלת בתפוסה.

למרות כל זאת, אנחנו לא מתייאשים. אנו מאמינים בלב שלם שיש לנו זכות מלאה לבחור מוסד פסיכיאטרי, בדיוק כפי שחולים במחלות גופניות כבר זכאים לכך. כשהדבר יתאפשר, בתי החולים הגרועים ביותר יתרוקנו, הכנסתם תיפגע – והם ייאלצו להשתפר.

האפליה נגדנו והפרת זכויות היסוד שלנו חייבות להסתיים ולבוא על תיקונן. אין בכוונתנו להרפות ממאבק חשוב זה על הזכות לבחור מוסד רפואי; זו זכות בסיסית וטריוויאלית שהיעדרה מביש, והצורך להילחם עליה – מחפיר.

אנו מקווים בכל ליבנו כי כוחות מרכזיים יצטרפו אלינו וכי הרשויות יתעשתו ויבינו שהמצב הנוכחי הוא עוד כתם על פניה של ישראל. פתחנו בהליכים לקראת עתירה שלישית לבית המשפט העליון. אנו מקווים בכל לבנו כי הפעם הזאת השופטים יעזרו ויפסקו משפט צדק.

 

2 תגובות בנושא “מאמר שלי באתר Mad in America

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s