מתוך שלא לשמ"ה בא לשמ"ה

 

 לוגו מלמ

427361_425107157532716_1011259110_n

 

מעט היסטוריה ברשותכם: 
  

פרוטוקול מס' 583 מישיבת ועדת העבודה והרווחה שהתקיימה ביום רביעי, כ"ז באלול התשס"ב – 04 בספטמבר 2002 – שעה 13:00

צביאל רופא:

שלום, אני פגוע נפש שלא מתבייש מזה. הופעתי בתקשורת רבות, ואני נכה צה"ל עקב התעללות של מפקד ב- 75'. אני יושב ראש עמותת "התמודדות", שמאגדת בתוכה 360 אנשים, כולם פגועי נפש. אנחנו מכירים את השטח בצורה מצוינת. אני מקבל מאות טלפונים בשנה, ומבקר בבתי חולים כמעט כל שבוע. יש לי ארבע קבוצות לעזרה עצמית של חולי נפש ברחבי הארץ, ושם משתתפים רק חולים, ללא אנשי מקצוע. עוברים דרכם כמאה אנשים בחודש, ומספרים על מה שקורה להם.

לפני שבוע וחצי השתתפתי בקבוצה, והמטופלים סיפרו שיש עוד שני מטפלים שמתעללים בחולים, אפרופו מה שהתפרסם בתקשורת, ונתנו לי שמות. חשוב לציין, שיש כמה מתלוננים על אותם מטפלים, ומדובר בפגועי נפש פחות פגועים, יחסית. הם מאוד פוחדים להיחשף, והבטחתי להם לא להעביר את המידע.

היו"ר דוד טל:

 למה זה יכול לגרום, אם הם יגיעו לוועדה ויאמרו את הדברים הללו?

צביאל רופא:

אני לא יכול לענות בשמם, אבל הם חוששים שאם הם יתאשפזו שוב באותו בית חולים, יבולע להם. צריך להבין, שבמקומות כאלה הדברים נעשים בחדרי חדרים. חז"ל אמרו שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, אבל אצל חולי הנפש אין זה כך, והם פוחדים להתלונן. פניתי למשטרה עם המידע הזה, והם אמרו לי שמדובר בעדות שמיעה, ושהם לא יכולים לעשות עם זה כלום אלא אם האנשים יבואו להתלונן בעצמם. כפי שאמרתי, הם פוחדים להתלונן.

היו"ר דוד טל:

אתה יכול לספר על המעשים?

צביאל רופא:

מדובר על אלימות פיזית שלא לצורך. אמנם במקרים רבים דרושה הפעלת כוח, אבל לפעמים מטפלים מסויימים עושים שימוש שאנו לצורך באלימות, וסוטרים, למשל, גם אחרי שהצליחו להרגיע את החולה. הגבול הוא דק, ומאוד קריטי.

היו"ר דוד טל:

כמה תלונות כאלה קיבלת?

צביאל רופא:

קיבלתי ארבע תלונות מארבעה אנשים שונים על אותו בית חולים בנוגע לשני אחים.

היו"ר דוד טל:

על אילו סוגי התעללויות שמעת, מעבר לאלימות פיזית?

צביאל רופא:

שמעתי על אלימות פיזית ועל גניבות רכוש. גם בי התעללו וגם ממני גנבו רכוש, אך זה היה בשנת 78' בבית חולים בצפון. אותי השאירו קשור 24 שעות מבלי לבוא אליי, כלומר מבלי אוכל, שתייה ויכולת ללכת לשירותים. זה היה מאוד קשה, ושמעתי על מקרה שבו לא הגיעו לאדם קשור 8 שעות. אמנם יש הוראה שמדי ארבע או שש שעות רופא צריך לעשות בדיקה, אך ההוראה הזאת לא מתקיימת. הנהלים הקיימים אינם מתקיימים, ולכן המצב קשה מאוד. גם במקרים של בעיה גופנית, לעיתים לא שולחים רופאים לבדיקה. אני קיבלתי פצאליס, שזה שיתוק בעצב הפנים, וסבלתי במשך שבוע שלם, כשלא שלחו אליי רופא.

לגבי הפתרונות; נראה לי שמי שצריך לשמור על חולי הנפש הם דווקא אנשי המקצוע ומנהלי בתי החולים. הם יכולים לתת לכל החולים, גם למאושפזים הכפויים, את היכולת לבחור באיזה בית חולים הם רוצים להתאשפז. במקרה כזה, בתי החולים יכנסו לתחרות בינם ובין עצמם, וכך יהפכו להיות שירותים לבריאות הנפש ללקוחות, על ידי מתן כוח ללקוח. כך בתי החולים יחזרו אחרי חולי הנפש.

היו"ר דוד טל:

זה אפשרי? אין הבדלים ברמות הפגיעה של האנשים?  

צביאל רופא:

לא. בכל מחלקה סגורה, יש אפשרות לטפל בכל סוגי החוליים.

נילי אהרונוב:

מילת המפתח כאן היא "טיפול טוב".

צביאל רופא:

אני חושב, שדרוש גם פיקוח חיצוני, אבל עליו להיות טוב ויעיל. אם הוא לא יהיה כזה, בתי החולים יסתתרו תחת כותרת הפיקוח, ולא יחול שיפור אמיתי. אני מאחל שנה טובה לכולכם ולנפגעי הנפש, בתקווה שתהיה להם שנה טובה יותר מהשנים האחרונות.

חנה גור:

דיברת על סוגי התעללות, ואני רוצה לציין, שמגיעים אלינו הרבה דו"חות של משפחות. האחרון שבהם הגיע אלינו לפני שבוע מבן אפוטרופוס של אם חולה, שמאושפזת באחד מבתי החולים בצפון. ההתעללות בה נמשכה זמן ארוך, כשבכל אותו פרק זמן נמצאו על גופה חבלות שונות, שמוסברות בטענות שונות כמו "היא נפלה" ו"דחפו אותה". באחרונה הא קיבל שיחת טלפון מהאחות הראשית, שבה היא סיפרה שהאם נפלה, קיבלה מכה וכך נעקרה לה עין. הבן היה מאוד מזועזע, הוא הגיע למקום, וקיבל הסברים שונים, טיוחים, ממנהלי המקום. הבן הזה כתב מספר מכתבים למחלקה לאגף בריאות הנפש, ולא קיבל מענה. לא באתי להאשים אותם, אבל זאת עובדה. הסיפור הזה קשה במיוחד, אך באמתחתי עוד הרבה סיפורים ודו"חות על התעללויות למיניהן.

                                                            

 ‏02/02/2004

לכבוד

פרופ' קוטלר

יו"ר המועצה הלאומית לברה"נ

 שלום רב,

הנדון: בקשה לדיון בפורום המועצה

כמי שמייצג במועצה את נפגעי הנפש בישראל, אני מבקש להעלות לדיון את מצוקתם של חבריי.

 כידוע, סבלנו אינו נובע רק מתנאי אשפוז פיזיים שאינם מספקים ולעתים אף ירודים ביותר, אלא פעמים רבות מדי בא לידי ביטוי ביחסי אנוש קשים (ומשפילים ביותר לפעמים), מידי הצוותים בבתי החולים, במהלך אשפוזים כפויים וגם שכיח בטיפולים במסגרת המערכת האמבולטורית.

 אפילו אם נניח – שחלק מהיחס הבעייתי הזה נובע מגישות טיפוליות כלשהן שמטרתן היא להטיב, לחזק ולרפא, ואפילו אם תוצאתם ברוכה ביותר – עדיין ע"פ חוק זכויות החולה דרושה הסכמה מדעת של המטופל לטיפול, אחרי שקיבל את כל האינפורמציה הרלוונטית המצוינת בחוק בפירוש. למיטב ידיעתי והיכרותי את המציאות הישראלית בתחום הטיפול הנפשי, נפגעי הנפש רבים מאוד אינם מודעים לנתוני הטיפולים הנפשיים, ולפיכך אין מתקיים התנאי ההכרחי לטיפול: הסכמה מדעת.

 

אשמח לקבל תשובתך.

 

                                                                        בכבוד רב

                                                                      צביאל רופא

                                                           "מתמודדים למען מתמודדים"

 

 

אי-מייל לרן רזניק  – העיתונאי הראשון בישראל שנאבק עבורנו ואיתנו

 ‏17 פברואר 2004

  לכבוד

רן רזניק

כתב הבריאות – הארץ

שלום רב,

 הנדון: הצעה לפתרון בעיית האלימות בבתי חולים פסיכיאטריים

 כמי שמייצג בפורומים שונים את נפגעי הנפש בישראל, אני מבקש להעלות הצעת ייעול מקורית ומעשית לשיפור מצבם של חבריי לסבל.

כידוע, סבלנו אינו נובע רק מן החולי ומתנאי אשפוז פיזיים שאינם מספקים ולעתים אף ירודים ביותר; פעמים רבות מדי נובעת המצוקה מחריגות חמורות בתחום יחסי האנוש מידי הצוותים – מהשפלה ועד אלימות קשה.

כל מי שמכיר את מערכת ברה"נ בישראל אמור לדעת:

  • החריגות מתבצעות בכל בתי החולים הפסיכיאטרים בכל שנות קיום המדינה.
  • היקף החריגות הוא מעל ומעבר לסביר אפילו במערכות כה מיוחדות.
  • אם היו מוגשות תלונות למשטרה, היקף החריגות היה פוחת באופן טבעי.
  • מקורן של חלק נכבד מהתופעות החריגות אינו נובע מ"טעויות" אלא מקונספט אנכרוניסטי.

לשאלה: "מדוע נפגעי הנפש אינם מתלוננים?" התשובה פשוטה: "כיצד יתלוננו בעוד הם מאושפזים?!" ואשר לשאלה: "מדוע הם אינם מתלוננים לאחר האשפוז?" רבים עונים: "אם נתלונן, מי יודע מה יעשו לנו כאשר נתאשפז שוב באותה מחלקה או באותו בית חולים?!"

אכן, בשיטה האזורית הנהוגה כיום, כל אדם שחלה פעם נוספת במחלה פסיכיאטרית יגיע שוב לאותו בית חולים שבו היה מאושפז בעבר (ובדרך כלל אף לאותה מחלקה).

פתרון הבעיה הוא פשוט. הוא אינו דורש כסף, אלא רק הוראה מנהלית מגבוה, או, לחילופין, חוק המדינה. 

יש לאפשר לחולי הנפש בישראל  להחליט (או לבאי כוחם – אם אין ביכולתם להחליט ברגע הרלוונטי) באיזה בית חולים לחולי נפש יתאשפזו.

פתרון זה יוכל, לדעתנו – חברי ועד הארגון "מתמודדים למען מתמודדים" לפטור את נפגעי הנפש מחרדות מיותרות ואף לשפר פלאים את המערכת.

פתרון בעיית האלימות יפתור בעיה רחבה יותר – חופש הבחירה יגרום לתחרות בענף.

במקום שכל בית חולים יקבל כמות חולים קבועה מאזור מסוים, ייאלצו בתי החולים להתייעל ולהשתפר (בעיקר בתחום יחסי האנוש שבין הצוות לחולים!), שאם לא כן, יירד דרסטית מספר המטופלים.

כאמור, כל זאת ללא אגורה אחת מכספי משלם המסים הישראלי ואולי אף תוך חיסכון ניכר מכספי הציבור עקב התייעלות המערכות מכוח הדינאמיקה הכלכלית. דרך אגב, תקדים לחופש בחירת המוסד הרפואי המטפל קיים בישראל כבר שנים בתחום הבריאות: היולדות נהנות מפריווילגיה זו. 

 הערה: אם יש צורך אני מוכן לכתוב מאמר קצר בנושא.   

                                                                                          בכבוד רב

                                                                                     צביאל רופא

                                                                            "מתמודדים למען מתמודדים"

 

 7-11-2004

 מערך פרזנטציה ל"זכויות" במועצה הלאומית

הקדמה: כיידוע אני מייצג בפורום זה את ארגון "מתמודדים למען מתמודדים" שקם לפני פחות משנה ונמצא בהליכי גיבוש.

טוב למטופל – שיכול לבחור בין טיפול מסוים, לטיפול אחר, להיעדר טיפול.

                      – שיש לו הוכחה שהוא בטיפול פסיכולוגי הכולל גם סיכונים!

טוב גם למטפל  –  כהוכחה למטופל ולאחרים שהתבצע יידוע!

                          –  אולי גם כגורם העשוי להפחית –ACTING – AUT

                           –  כגורם המגביר אמון כלפי המקצוע ואף מצמצם סטיגמה

זכויות באשפוז

האשפוז הפסיכיאטרי עושה עבודת קודש – יותר מפעם אחת, עזרו לי – ללא תחליף, במצבים אקוטיים מאוד!

רשמית – קיימים חוקים, תקנות והוראות שונות ואף מפורטות שמחייבים התייחסות הומאנית והגונה כלפי המאושפזים ובני משפחותיהם. אך, פעמים רבות מדי, זכויות אלה קיימות רק על הנייר!

דוגמה: 1997 – אונס קבוצתי. שאלות: מהו ההיקף? מהי התדירות? תשובות: קצה האייס-ברג! בכל הארץ! לאורך שנות המדינה! % סטיית התקן גבוהה בהרבה…  >>  מל"מ:  לא מדובר ב "מקרים" אלא ב "תופעות"!

 אבל יתרה מכך: יש טענה שאנשי הצוות שסורחים הם מיעוט שבמיעוט…

והצוות שיודע (סודות – במחלקה של 500 מ"ר) ומשתף פעולה ע"פ החוק?! 

 שורש הבעיה אינו ה"עמימות", אלא ה"חשיכה" השוררת במחלקות הסגורות! מסתבר שהמקצוע "פסיכיאטריה" דומה מאוד למקצוע "הצילום" – יש רגישות לאור! וכנראה לכן אין שקיפות במערכות האשפוז!

 "חשכת האשפוז" משרתת, פעמים רבות, מטרות חיובית: כגון: טיפול "ללא הפרעות", טיפול לעומק בשורש הבעיה – קרי, באישיות ועוד…. אך ה"חשיכה" הזו משרתת גם מצבים חמורים של: אי כיבוד זכויות אדם.

 הצעה לפיתרון: במקום, "פיקוח כופה מבחוץ" – "יצירת מוטיבציה פנימית".

בחירת מקום האשפוז = יצירת תחרות;  לשקול החיוב מול השלילה.

בהתחשב שהזמן פועל לכיוון של "פתיחות" ו"שקיפות" – שיגיעו בכל מקרה.

יש עוד אינספור קלסרים גדושים מסמכים, עשייה רבה ופעילות נמרצת. הוגשה כאן רק טעימה קטנה, כדי שיובן העוול השיטתי שיפורט בהמשך. אנחנו לא רודפים אחר הוקרה כלשהי, אלא רק מבקשים שתדעו את האמת.
 שי לחג למאושפזים זו מחווה נפלאה וגם מופע סטנד-אפ, אבל בעמותת לשמ"ה ממשיכים כרגיל למחוק את כל אלה שאינם פועלים במסגרתם. הנה דוגמה מדו"ח פעילותם השנתי שהתקבל היום במייל בנושא המאבק בקשירות:
 "זהו הישג של עמותת לשמ"ה שנאבקת בנושא זה שנים רבות וארגון "בזכות" שאיתם עמלנו יחד להביא לשינוי המיוחל."
 ומה עם כל המתמודדים העצמאיים? איך ניתן להגדיר אמירה זאת אחרת מ"ניתוק מהמציאות"?
 ועל ההסכם עם הנכים בנוגע לקצבאות:
"לשמ"ה היא הארגון היחיד שייצג נכי נפש ובלעדינו סביר להניח שלא היו מתחשבים באוכלוסייה זו במתווה שהושג."
אני ועצמי ואפסי עוד. אני ועוצם ידי. פתטי.
 שנים רבות של עבודה סיזיפית בחריש עמוק וקריאות מחאה ניחרות, שהיו קול קורא במדבר, נמחקות בהבל פה. מתברר שכאשר חוברים לממסד מתחילים לנהוג כמותו.
שאלה:
האם חשבתם פעם איך קרה שבמדינת היהודים יש רק ארגון אחד?
תשובה:
אם יש שתי דרכים דומות, אבל רק אחת מהן מובילה  לפרנסה, ובשנייה מוציאים את הנשמה בהתנדבות, לאן יפנו האנשים?
 והתודות לתורמים ולתומכים:
העמותה מודה לגופים השונים שתרמו לפעילותה השנה (לפי סדר הא"ב): הביטוח הלאומי – אגף הקרנות, הג'ויינט – מסד נכויות, משרד הבריאות, קרן לזלי טאובר ושתי"ל.
ארגון סנגור עצמאי אינו יכול להתחרות עם זה…
 עמותת לשמ"ה חברה לממסד, וזו זכותה המלאה, אבל שלא תשמיע קולות של סנגור. הרי לא תנשך את היד שמאכילה אותה. בפועל לשמ"ה פירקה עד היסוד את תנועת הסנגור של מתמודדי הנפש בישראל. בכייה לדורות.
 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s