טריפ חוקי

הציור נקרא: אש (היפומאניה) / מאת מרים ג

לאחרונה בלמתי בכוח ובעזרת תרופות (כן, כן, מה לעשות) גל היפומאני (צורה מתונה-מקדימה של מאניה).

זו הפעם השלישית שזה קורה ב-20 השנה האחרונות (אפריל 2007, ינואר 2016 ולאחרונה)

אז איך אני יודעת שאני בהיפומאניה?

כשאני מתעוררת בבוקר בלי מועקה קיומית Franz Kafka

כשבמקום חמצמצות קודרת אני חשה תקווה ואופטימיות

כשאני יוצאת מהבית וזה לא גורם לי סבל Pesach

כשאני מסוגלת לנהוג למרחקים ארוכים יעל

כשבמקום חוסר ביטחון וספקות אני בטוחה בעצמי, ואפילו גאה בי

כשאני לא מתעייפת אחרי פעילות שנמשכת יותר משעה

כשהסדאציה של התרופה הופכת את עצביי לפחות חשופים, ואותי – ליותר קולית ואדישה

כשאני נהנית פתאום גם מהדברים הקטנים: כוס קפה, קרן שמש, מקלחת

כשאני קונה בגדים ולא מסתפקת בחבילות מחברות

כשאני מתבאסת שנגמר היום וצריך לישון

כשאני מרגישה פתאום צעירה ויפה יותר 

כשאני לא מכריחה עצמי לצחצח שיניים אלא ממש נהנית מהפעולה Ariel

כשאני נעשית פתאום אדם חברותי Carnit

כשאני מדברת עם אנשים זרים בפמיליאריות Robert Whitaker

כשפוביית הטלפון נעלמת Sagit

כשאני מוכנה להתראיין לתקשורת Keren

כשאני לא חושבת על זקנה ומוות חנוך לוין

כשהיצירתיות וההספק שלי גואים, ואיתם יכולת החוללות 

כשבזמן נהיגה אני מגבירה את הווליום של המוזיקה (עצביי רגישים מדי לדציבל גבוה ללא התרופה הממסכת) Efrat

אתם מבינים? לו רק יכולתי לחתום קבע על היפומאניה ללא הסכנה שתגלוש למאניה ולהתקף פסיכוטי.

ממש מבאס שרק כשהיציבות הנפשית נסדקת, אני מתחילה ליהנות קצת מהחיים, ומצליחה להבין למה יש הגורסים שהחיים יפים.

קראתי עכשיו כאן http://www.voices.co.il/היפומאניה/ רק חלק היה נכון עבורי. ככל הנראה בגיל כמעט 60 גם העסק הזה מתעייף.