מוֹקשִים בשִיקוּם

בדרך כלל צביאל ואני עוסקים במערך האשפוז. ואפילו לא בכולו, אלא בעיקר במחלקות הסגורות. במהלך השנים קיבלנו תלונות לא מעטות גם על הנעשה בשיקום. המשוררת שרה כוי מיטיבה לתאר את הנושא בשיריה שפרסמה בפייסבוק.

הגיעה לידינו עדות של אם שמכילה את כל "המוקשים" והליקויים שעליהם שמענו. ביצעתי עריכת לשון קלה, אך לא שיניתי נימה אחת מדבריה ולא הוספתי עליהם דבר.

בסוף העדות אביא מסקנה המצוטטת מעבודת המחקר של שירן גפן "כיצד תופשים לקוחות מערכת בריאות הנפש את השירות אותו הם מקבלים? במסגרת המחלקה ללימודי B.A למצטיינים בחוג לשירותי אנוש במכללת עמק יזרעאל בהנחיית ד"ר ציון ברנץ.

וזו העדות של האם (כל השמות בדויים):

איך מתנהלת ישיבת ועדה של סל שיקום? מה תחושתם של המתמודדים לפניה ולאחריה? מהם העקרונות שלפיהם חורצים גורלות? האם ההחלטות הוועדה נכונות ותואמות לפרט? כל זה מתוך התבוננות וליווי הורי שעברנו לפני פחות משנה.

העובדת הסוציאלית שלנו, בן המשפחה ירון ואני נכנסים לחדר. יושבות שם שלוש נשים, עובדות סוציאליות ככל הנראה, אחת מהן היא ראש הוועדה ריקי.

ירון נראה דרוך ולחש לי: "אני מרגיש שיהיה קשה פה וכל זה סתם לחינם". לעבור קושי הוא עניין קטן עבורו, אלא שכוונתו הייתה שייאלץ לעבור חקירה נוקבת ואטומה ללא יחס של כבוד כלפיו כאדם, אלא שלמרבה המזל, בחקירות כאלה מתגלים אצלו כושר עמידה, איפוק ושליטה עצמית .

העובדת סוציאלית שלנו אמרה בפתיח: ירון מתרגש וקצת חרד. זו הייתה טעות. הבחנתי שהבעת פניה של יושבת הראש השתנתה מיד, ומרגע זה פתחה במין התקפה חזיתית. כשאדם נראה חלש הוא נתפס בעיני אנשי המערכת כמי שאפשר לא להתחשב בו או לחמול עליו, אלא לשפוט כל אמירה שלו ולפרש אותה כרצונם; לנסות להשפיע עליו בכוח ולנהוג בו כחומר ביד היוצר .

החקירה החלה והייתה פולשנית וקשה. העובדת סוציאלית שלנו ואני ניסינו לסנגר עליו ותיארנו כל אחת בתורה את פעילותו הברוכה בשנה האחרונה, את שאיפותיו ואת רצונו להתקדם להשתפר ולחיות בקהילה כאחד האדם. זה לא צלח. היא השתיקה אותנו ואמרה: "מה אתן מגנות עליו ועומדות סביבו כמו חומה? מישהו פה צריך להגיד לו את האמת! הוא בחור שאוהב להתווכח ולהתנצח עם כולם. נאלמתי דום בתדהמה. למה אמרה את הדברים האלה? הרי ירון אינו כזה כלל וכלל, ואני מכירה אותו טוב ממנה.  היא המשיכה: "הוא לא רוצה עזרה, הוא לא רוצה לשתף פעולה או לשנות את חייו, וכל מה שהוא רוצה לא תואם את המציאות! בוועדה הקודמת סירב להצעה לעבוד במפעל מוגן ואנחנו עמדנו על כך. הוא רצה מיד 'עבודה נתמכת'. הבעיה שאין לו קורות חיים טובים, אין לו מה למכור למנהלי העבודה. הוא לא מקבל סמכות (שוב המציאה עבורו בעיה שאין לו), ואף אחד לא ירצה לקבל אותו לעבודה ללא ניסיון קודם!

ירון אמר: "אני חושב שאת לא מכירה אותי ואת לא יודעת מה הכישורים וההספק והמוטיבציה שלי. אני יכול לעשות הכול". הוספתי: "הוא עובד חרוץ; הוא קיבל תעודת הצטיינות ממקום עבודה בארכיון, הוא אחראי על עצמו ועושה כל מה שאומרים לו".
ראש הוועדה המשיכה לדבר בזלזול ולפקפק ביכולות שלו כאדם. היא אמרה: "לא עבדת כבר שנים, ואין לך ניסיון והכשרה; אף אחד לא ירצה לקבל אותך, ויהיו לך בעיות בעבודה ועם העובדים".
ירון ענה לה באומץ: "למה שלא תיתני לי הזדמנות? הרי אם גם לך היה קורה מה שקרה לי, הפסקה של שנים מהחיים והרבה סבל  הייתי יכול להגיד שלא תצליחי בשום דבר".

האמירה הזאת כנראה העלתה את חמתה, והיא הרימה את קולה ואמרה בטון צווחני: "מה כבר יש לך למכור להם? מה תגיד העו"סית שלך למנהל העבודה?"  

מיד אמרתי:"יש לנו דוח מיועצת תעסוקה פרטית ויש בו המלצות חמות. "יש לך אותו פה?" שאלה בחוסר אמון. בנקודה זו הבנתי שירון צדק. היינו בעיצומו של מאבק על צדק, ולא ישבו מולנו אנשים טובים שמעוניינים לעזור לנו.

היא  רפרפה בדוח והחלה לקרא דווקא את סופו – את ההמלצה של הרופא. קראה בזלזול עם תנועות עיניים ושפתיים מפקפקות ואמרה: "נו בטח…. אם משלמים להם הם כותבים הכל. כתוב כאן שאתה יכול ללמוד כימיה באוניברסיטה הפתוחה, שאתה יכול זה וזה וזה, אבל איפה זה ואיפה המציאות? גם עליי יכולים לכתוב שאני יכולה להיות טייסת!"
"סליחה", אמרתי לה, "ירון נבדק במשך חמש פגישות במשך שעה וחצי כל אחת. אפשר להכיר כך יכולות. זה יותר מההיכרות שלך איתו… שבעצם את לא מכירה אותו בכלל .
"תקראי בבקשה את החלק הראשון  של הדוח, ביקש ירון. "לא צריך", ענתה לו. "למה באמת שלא תקראי את זה?" הצטרפתי לבקשתו. היא ניאותה וקראה ברפרוף ובטון מזלזל: "ירון נמצא על תקן אינטליגנציה גבוהה והוא בעשירון העליון מבחינת האוכלוסייה הרגילה לפי מבחנים שעשה, מתאים לעבודה טכנולוגית", וצוינו בדוח עוד כישורים נפלאים.

לאחר מכן שינתה את יחסה כאילו הבינה לפתע פתאום שעומד בפניה אדם חכם עם יכולות טובות ומבריקות, ולא טיפש כפי שחשבה. היא ביקשה לצלם את הדוח, וגם את מכתבו של הפסיכיאטר שכתב על התקדמותו ועל הפחתת המינון התרופתי, כולל התרשמותו הטובה ממצבו של ירון . גם על מכתבו של הפסיכיאטר הגיבה בתמיהה ובהסתייגות.
אחר כך אמר לי ירון: "הם היו רוצים לקרוא דוחות על אדם שמצבו מידרדר בלי שום ציפייה להתקדמות", ואני מוסיפה: הציפיות הנמוכות של אנשי השיקום עומדות כמכשול בפני פוטנציאל ההגשמה העצמית של המשתקמים.

יושבת הראש הדגישה שאינה יכולה לאשר את הסל כי היא "לא מאמינה שהוא יצליח להחזיק מעמד בעבודה", והמליצה על מפעל מוגן. ירון אמר: "אני לא מאמין בתיאוריה של השלבים; אני מודע לרצון שלי וליכולות שלי, ולא מוכן לעבור שוב את המפעל המוגן… זה היה ניסיון הזוי שלא התאים לי".

ריקי חזרה על הדוגמאות של מקרים אחרים שמהם עלה בבירור כי הדרגתיות  הכרחית וכ'ו. ניכר היה שאינה מקשיבה לו באמת, ומתעלמת מצרכיו האמתיים. היא כלל לא ניסתה להיכנס לנעליו ולהבין את המקום שבו הוא מצוי עכשיו.

ואז שאלה: "מה בעצם אתה מבקש מאיתנו?"

"הקשבה, הבנה ותמיכה", ענה.

המסר הברור היה שכל אלה לא באים מצדה. היא הרימה את קולה ואמרה בטון ממורמר: "אה, כן? אני כזאת קשוחה ורעה… אבל לא אכפת לי… אתם יכולים לחשוב עליי מה שאתם רוצים. אין לי בעיה עם זה. אני לא יכולה לעשות מעבר למה שאמרתי לכם. זה מה שאני מאמינה שצריך לעשות: לא לאשר!"

ואני תמהה ממש: היכן המצפון שלה? מדוע היא מכלילה אנשים בדרך כה סטיגמטית? מדוע אין לה כל אמון במתמודד שעומד מולה?

אנחנו דיברנו בנחישות ובאומץ, והוכחנו לה שאנחנו מאמינים מאוד בירון. "לפעמים צריך לזרוק את הילד למים, והוא כבר ישחה", אמר לה והוסיף: "למה את לא מאמינה בי? תני לי הזדמנות להוכיח לך שאני יכול."

"אבל הרי לא הצלחת להשיג עבודה, נכון?" שאלה בקנטרנות. "חיפשת וחיפשת ולא עבדת כל השנה האחרונה. אין לי הוכחות שאני יכולה להסתמך עליהן. אין לך קבלות אחרות.  זה כישלון!"
"סליחה", אמרתי לה, " ניסיון זה לא כישלון . ירון עשה המון בשנה האחרונה. חיפש בית כבסיס לעצמו לפני מציאת עבודה. למצוא דירה מתאימה זה דבר קשה כשלעצמו. הוא חיפש ציוד וריהוט נחמד לבית, מצא מה שמתאים לו, הזמין בעצמו וקנה. כל זה לוקח זמן ומשאבים.

לקראת סוף השיחה, כשכבר היינו מותשים, אמרה: "טוב, אתם יודעים מה, אני אתן לך שלושה חודשים לניסיון. אתה תשתף פעולה עם עובדת סוציאלית שתגיע אליך הביתה, תעשה תכנית לשינוי ותחפש עבודה מתאימה לך". ירון הסכים מיד.

יצאתי משם מותשת ומזועזעת בתחושת קבס ואי-צדק.  גם ירון חש אכזבה מהמערכת שאינה משתנה ושהחזירה אותו שנים לאחור. הייתה גם הקלה שהפעם הצלחנו לעמוד מולה, וירון היטיב להעמיד אותה על טעויותיה מהמקום האמיתי שבו הוא נמצא היום. חזרנו הביתה עם הקושי ועם המועקה,  וייקח לנו זמן למחוק את רישומו של היום הזה.

למה למען השם מורידים בנאדם לרצפה? מדוע מזלזלים בכוחותיו מראש בלי להבין שכל בני האדם, ללא קשר למצבם, שווים זה לזה. שונים אך שווים. היכן החמלה וההתחשבות באנשים שחוו ייסורים כה רבים? מדוע אין הוקרה לסבל ולתלאות שאנשים כאלה חוו בחייהם ולכושר העמידה מולם? מדוע אין הערכה לכך שהוא שואף להצליח ולעמוד באומץ מול המציאות?

כעת ירון זקוק לאנשים טובים שיהיו איתו, כדי לחוות חוויות טובות, כדי שיוכל לממש את עצמו, להתפתח ולהיות מאושר. מי שמוכן ורוצה לעזור מוזמן להיות עמו בקשרי חברות…

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

עד כאן העדות. לאם שמסרה את העדות אין כל כוונה להתלונן או לבקש פיצוי. מטרתה היחידה היא להפנות תשומת לב למצב זה כדי ליידע את מי שיכול לשפר את שירותי השיקום.

לסיכום אצטט כמה שורות ממחקרה של שירן גפן (הפרטים המלאים בתחילת הקטע):

מה אני רוצה?
בשלב זה, לאחר התנסויות שונות ומגוונות, מסוגלים המרואיינים לתאר את השירות שהיו מצפים לקבל ממערכת בריאות הנפש. ניתן לחלק את ההבנה לדברים מהם מבקשים המתמודדים להימנע – כמו שיפוטיות, הכללה, התנשאות וכפייה – ולדברים אותם היו מבקשים לפגוש בנותן השירות: לראות את האדם, להכיר בהשפלה, בקושי, להבין שהמערכת עצמה מבנה סטיגמה שנדרש להתגבר עליה:
"במערכת הזאת, האקדמית, השיקומית, הרפואית, הטיפולית, יש המון דעות קדומות, והמון נזקים והרבה עוול."
"שיראה את הבנאדם, שיקשיב לבנאדם, שכל בנאדם הוא חד פעמי, ויש לו סיפור ויש לו פצע שלא בהכרח מתגלה בן רגע. ושינסה לראות את הכול דרך העיניים של המטופל, מה זה בשבילו להיות במקום הזה."  (יעל, 27, אזור השרון)

 כאן ניתן לקרוא עבודה חשובה בנושא זה: "תוכנית השיקום הזאת היא לא שלי" מאת יעל עדן ברוך, גליה מורן, פייסל עזאיזה ומקס לכמן

זה לא ייאמן. כתב לי עכשיו חבר שהוא גם רופא ומנהל וגם גאון:

"חשוב לציין שתעסוקה מוגנת למתמודדי נפש – שלא כמו תעסוקה נתמכת – אינה פרקטיקה שמבוססת על ראיות והיא החלה להיעלם בהדרגתיות בצפון אמריקה כבר בשנות ה-90 והאלפיים. היה צפוי שמאז שנת 2000 גם בישראל יחדלו מהשיטה האנכרוניסטית הזאת, והבלתי מבוססת מדעית, ושבמקומה תבוא בחירה אישית של משתמש השירות. עצוב ללמוד שזה לא המקרה."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

להלן תגובתו של מר יואב קריים, יו"ר המועצה הארצית לשיקום נכי נפש בקהילה (לקריאה הקליקו על שמו), והיא גם מובאת כאן בהדגשות שלי.

01/01/2018
שלום חברים ושותפים לדרך,
ובעיקר שלום לקוראים המתמודדים עם נכות נפשית וזכאים לסל שיקום, חשוב לי בפתח דבריי להדגיש כי תגובתי זו ניתנת לתיאור המקרה כפי שנכתב, מבלי שיש לי היכולת לשמוע את התייחסותו של הצד השני. על כן תגובתי מנוסחת מזווית הראייה של התיאור שתואר, אך כמו בכל סיטואציה יכול להיות שישנם פרשנויות נוספות להתרחשות. אשמח לקבל פרטים מזהים כדי לבדוק את המקרה לעומקו.
התיאור ‏של ‏האם ‏אודות ‏התנהלותה של ‏ועדת ‏השיקום ‏של ‏בנה ‏מזעזע!מדובר ‏בסיטואציה‏ דכאנית‏ שאין ‏בינה ‏לבין ‏שיקום ‏דבר ‏וחצי ‏דבר, לעיתים ‏ישנם ‏מקרים ‏בהם ‏אנשים ‏מנצלים ‏את‏ כוחם ‏לרעה ‏וזהו‏ לחלוטין ‏המקרה, על ‏פי‏ תיאורה‏ של‏האם.‏
בראייה ‏רחבה ‏יותר ‏מהמקרה ‏הספציפי ‏אני ‏מכיר ‏גם ‏דוגמאות ‏של ‏וועדות ‏סל ‏שיקום ‏חיוביות‏ ומצמיחות, ‏יחד ‏עם ‏זאת ‏היות‏ שלפתח ‏חטאת ‏רובץ, יש‏ בכוונתי‏ להמשיך ‏ולקדם‏ מדיניות ‏על‏ פיה‏ ועדות ‏סל ‏שיקום ‏יבוטלו, ותחתיהן‏ ימונה‏ לכל ‏מי ‏שזכאי ‏לשירות ‏מתאם ‏שיקום ‏אישי‏ שיבנה ‏יחד‏ עם‏ המתמודד ‏ולאורך ‏זמן‏ את ‏תכנית ‏השיקום, שתבוא ‏לאישור‏ אצל ‏רכזת‏ה שיקום‏ המחוזית.‏ כך‏ נייצר ‏מצב ‏בו ‏תכנית ‏השיקום ‏תבנה ‏בשותפות ‏ומתוך ‏היכרות ‏עמוקה ‏בין ‏מתאם ‏השיקום ‏לבין‏ האדם ‏שיצרוך ‏את ‏השירותים. ‏כך ‏ייוצר ‏קו ‏זינוק ‏טוב ‏יותר ‏לתהליך ‏ההחלמה ‏כיוון ‏שמתחילת‏ הדרך ‏יוכל ‏האדם ‏להתאמן ‏בבחירה, לממש ‏את ‏רצונותיו ‏ולא ‏יילקח ‏ממנו ‏המנדט ‏על ‏שליטה‏ בחייו.‏
רעיון ‏זה‏ מנוסח ‏כבר‏ בהצעת‏ חוק‏ שירותי‏ רווחה ‏במתכונתו‏ המתקדמת, לצערי‏ הרב ‏בשלב‏ זה‏ רק‏ לאנשים ‏עם‏ אוטיזם, יש ‏לאמץ‏ גישה ‏זו לאנשים‏עם ‏כל‏ סוגי‏ המוגבלות‏ ובכללם ‏מתמודדים.
מתוך ‏תיאור ‏המקרה‏ עולה‏ סוגיה ‏עקרונית ‏נוספת,‏ תפיסת ‏ההתפתחות ‏ההדרגתית ‏על ‏פי‏ שלבים‏ מוכתבים, ‏כלומר ‏חובתו ‏של ‏האדם ‏להתחיל ‏את ‏חייו ‏התעסוקתיים ‏העכשוויים ‏דרך ‏השער ‏של‏ מפעל ‏מוגן. ‏זוהי ‏שערורייה ‏בכל ‏קנה ‏מידה. ‏למיטב ‏הבנתי ‏זוהי ‏גם ‏לא ‏עמדתה ‏של ‏מחלקת‏ השיקום. ‏כל ‏השירותים ‏הם ‏מגוון ‏אפשרויות ‏ויש ‏להתאים ‏לכל ‏פרט ‏על ‏פי ‏רצונו ‏ויכולותיו ‏את‏ השירות ‏ההולם.‏ העובדה‏ ששיטת ‏השלבים ‏עדיין ‏מצויה ‏במקומותינו‏ מחפירה ‏ומזעזעת.‏ המפעלים‏ המוגנים‏ צריכים‏ לעבור‏ שינוי,‏ וחלקם‏ הגדול ‏אף ‏לעבור ‏מן‏ העולם,‏ אולם ‏חשוב‏ לזכור ‏שהיום ‏לסל‏ שיקום ‏ישנם ‏גם ‏שירותים ‏המכונים ‏מפעל ‏מוגן ‏אך מתנהלים ‏באופן ‏זהה ‏להתנהלותו ‏של ‏מקום‏ בשוק ‏החופשי,‏עם‏ מוגנות ‏ותמיכה‏ ראויים,‏לדוגמה:‏ קפה‏ בעלמא.
נקודה‏ שלישית‏ וחשובה ‏מאוד,‏ על‏ פי‏ עדותה‏ של ‏האם ‏התנהלותו‏ של ‏ירון ‏איננה‏ כישלון‏ כלל ‏ועיקר‏ ואף ‏ניתן ‏להגדירה ‏כהצלחה ‏מסחררת. ‏יחד ‏עם ‏זאת ‏זכותו ‏של ‏אדם ‏להיכשל ‏הינה ‏זכות ‏יסוד שאסור ‏לאיש ‏לקחת ‏אותה ‏מהמתמודד, ‏ואף ‏יש ‏ללמוד ‏מן ‏הכישלון ‏ולהפיק ‏ממנו ‏את ‏המרב להתנסות ‏העתידית.‏ בכל ‏כישלון‏ טמונה‏ ההבנה‏ אילו ‏כוחות ‏יש‏ לי,‏ אילו‏ מיומנויות ‏אני ‏צריך‏לשפר‏ כדי‏ לא ‏לחזור‏ על‏ הכישלון,‏ מהם ‏החסמים ומה‏ יכול‏ לעזור‏ לי ‏בפעם‏ הבאה.‏ כאשר‏ מנסים למנוע‏ כישלון ‏בעצם ‏מנסים למנוע ‏את‏ ההתנסות‏ ובכך ‏מונעים גם‏ הצלחה ‏– חידוד ‏שאשוב ‏ואחדד ‏אל‏ מול ‏כל‏ גורמי‏ השיקום ‏הרלוונטיים.
לסיכום, ‏הדרך ‏לעולם ‏שוויוני ‏ומכבד ‏כפי ‏שהיינו ‏רוצים ‏לראותו ‏עדיין ‏ארוכה, ‏יחד ‏עם ‏זאת ‏חוק‏ השיקום‏ הוא ‏צעד‏ חשוב‏ בדרך‏ לעולם ‏זה ‏ויש ‏בו ‏תופעות ‏מגוונות, ‏חיוביות ‏ושליליות.‏עלינו‏ לנכש‏ ביחד ‏את‏ התופעות ‏השליליות ‏ולחזק ‏ביחד‏ את ‏התופעות‏ החיוביות.
כפי ‏שהצהרתי ‏בפניכם ‏התיקון ‏שאני ‏רוצה ‏לבצע ‏בחוק ‏יחזק ‏את ‏מקומו ‏של ‏המשתקם ‏ואת‏ המחויבות ‏לערכי ‏ההחלמה, ‏יחד ‏עם ‏חיזוק ‏מעמדה ‏של ‏מחלקת ‏השיקום ‏כגורם ‏אמתי ‏של‏ רגולציה.
אני ‏מבטיח ‏כי ‏גם ‏משבתי ‏כיו"ר ‏המועצה, ‏וגם ‏בתום ‏שלחותי ‏זו ‏אמשיך ‏לפעול ‏לקידום ‏מערכת‏ שיקום‏ שוויונית ‏ותומכת.‏ אני רוצה לבקש מכולכם לזכור כי במטה השיקום יש אנשים נפלאים העובדים לילות כימים למען קידום זכויותיהם של מתמודדים ואל לנו לתת בלעדיות לתפוחים הרקובים שבסל כפי שעולים מתיאורה של האם. וכאמור אין בידיי הפרטים לבדוק את תיאורה.

בברכה,
יואב‏ קריים
יו"ר‏המועצה ‏הארצית‏ לשיקום‏ נכי‏ נפש ‏בקהילה

 

 

 

 

 

 

אודות דליה וירצברג-רופא

I am a linguistic and literary editor and an ex-patient activist for the rights of people with psychosocial disability in Israel. I studied at the Tel-Aviv University and received a BA in comparative literature, a master's degree in cultural research and graduated both with honors. Established together with Tzviel Rofe' a free online dating site for people with psychosocial disability. I write mainly on mental health issues. הצגת הרשומות של דליה וירצברג-רופא

3 responses to “מוֹקשִים בשִיקוּם

  • ורד נבון

    עצוב, מקומם ומתסכל! אני חושבת שהסיפור הזה צריך להיות במרכז כתבה בערוץ 10. כדאי לעניין את התחקירנים שם. ושוב מלאת הערכה על עבודת הקודש שאת וצביאל עושים למען המתמודדים.

    אהבתי

  • ענת

    מאד לא נעים.אבל גם גישה הפוכה לא מועילה ואסביר במקרה שלנו היתה רק חברה אחת בישיבת סל השיקום שני החברים האחרים לא היו ואשרו בדיעבד את המלצותיה .סל שיקום אושר …לדעתי לא הובנה חומרת הבעייה של המטופל ולכן גם המצב לא השתפר אלא הורע והגענו שוב לאשפוז יום…לדעתי צריך כן לחדד את הבעיות של הפונה ובדרך שמצד אחד לא תפגע בו אבל גם לא תסלף את המציאות במטרה למצוא את הטיפול והעזרה הנכונה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: