"nothing about us without us"

שום דבר

27/12/2017

לקח זמן עד שחלחלה ההבנה בנוגע לכתבה מהבוקר בהיעדר מענה ל"סרבני הטיפול", המשפחות נושאות את מחיר ההתמודדות.

אנחנו כל כך רגילים לגישה הזאת שכבר לא שמים לב לעיוות.
שמתם לב שלא רואיין אף מתמודד? 
הכתבה ודאי היה יכול למצוא בלא הרבה טרחה (בקבוצה גם אני תומך בזכויות פגועי נפש) כמה "סרבני טיפול" שהיו שמחים לחלוק איתו את משנתם הסדורה.

ההתחלה בינינו הייתה מבטיחה:

"דליה שלום, 
שמי עידו אפרתי ואני כתב הבריאות של עיתון הארץ. 
אני מעוניין לכתוב על כך שמשרד הבריאות עורך לראשונה סקר שביעות רצון בנוגע לבתי חולים פסיכיאטריים. אני בטוח שיש לכם מה לתרום בנושא. 
אודה לך אם תצרי עמי קשר בהקדם. 
אני במייל הזה או בנייד: —
תודה 
עידו "

בתגובה שלחתי לו כמה לינקים עם נתונים רשמיים ודוחות של הכנסת.

ביוני 2015 פרגן לי על כתבה שפרסמתי שם.

בסוף אותה שנה שלח התנצלות:
הי דליה,

לצערי הכתבה שהעברתי על סקר בתי החולים קוצצה באופן משמעותי והעורכים הורידו את הקטעים שלך ושל אנשי "בזכות", מתנצל על ההטרחה לשווא. 
יום טוב, עידו"

עניתי לו: "נודה לך אם תעביר לעורכים מסר חשוב מאיתנו:
nothing about us without us""

 

כתב בעזות מצח:
"… אז אני מבין שזה מבאס שהשם והציטוט לא נכנסים לפעמים. אבל אם אתם כאן בשביל נפגעי הנפש אז צריך להתייחס למהות וזו מבחינתי שאיפה לחשוף את מה שקורה באמת במוסדות האלה ולתקן. 
מי שלא רואה את הכתבה הזאת כך, אין טעם שיופיע בה מלכתחילה. לאף אחד אין מונופול על התחום והמטרה, אני מקווה, משותפת. 
יום טוב, עידו"

עניתי:
"פספסת לגמרי. זה לא היעדר השם והציטוט ש'מבאס'".
אי אפשר לכתוב על סקר מאושפזים בלי לקבל את זווית הראייה וההתייחסות של המאושפזים עצמם – הקבוצה הכי מודרת, מושתקת ומקופחת בחברה הישראלית. 
איך הגעת למונופול? ומה זו ההשתלחות הזאת?
זה שאין התייחסות לסקר הזה באף כלי תקשורת אחר לא אומר שלעשות חצי עבודה זה מספיק.
מבינה שזו לא אשמתך, ולכן כיוונתי את המסר אל העורכים שלך ולא באתי אליך אישית בשום טרוניה.
אם גם הנאורים ביותר בחבורה לא נותנים למתמודדי הנפש פתחון פה (אפילו ללא אזכור שמות), אז זה פרצופה של החברה שלנו ושל העיתונות בישראל.
יום מצוין, דליה"

כתב:
"אני באמת לא מבין אותך. לא נתונים פתחון פה?

שוחחתי איתך מספר פעמים בנושא (גם בנוגע לכתבות עבר) ואני נמצא בקשר רציף עם אנשי עמותת "בזכות" שגם הם התראיינו לכתבה. אתם הדרך שלי לבטא את מצוקת המטופלים במוסדות האלה – המסר שלהם עובר בכתבה הזאת ובאחרות והוא בכלל המוטיבציה לפרסם את הכתבות מהסוג הזה מלכתחילה!!! 
אז לבוא ולומר "השתלחות", ולטעון ושזה פרצופה של החברה ושל עיתונות? אולי. אני לא מתכוון לגונן לא על אלה ולא על אלה. 
עם המסר שעולה מהכתבה שלי אני שלם, גם אם היא קוצרה. במגבלות הללו הייתי גם אני נוהג כמו העורכים וזה כנראה הטקסט שהיה נכנס בסוף.

המסר לפיו "אין כתבה עליכם בלעדיכם" לא מקובל עליי, כי הוא פשוט לא נכון."
עידו"

הבנתם את זה? 
שיבש את המסר הידוע והחשוב.

עניתי:
"זה לא 'אין כתבה עליכם בלעדיכם'. זו רדוקציה משפילה של המסר החשוב nothing about us without us  תלוי כמובן איזו כתבה ומה הנושא שלה.
המסר של הכתבה שלכם דווקא מצוין; הבעיה היא אחרת: זה נראה קצת טור פובליציסטי מגמתי.  אם הייתי קורא מהשורה, ללא שום קשר לנושא, לא היה בזה די כדי לשכנע אותי.
אבל עזוב. נסכים שלא להסכים. בפעם הבא אפנה ישירות לעורכים בלי לערב אותך.

בנושא סקר שביעות הרצון כתבתי לו:
הסקר מראה כי 93% מהמטופלים מרגישים שמתייחסים אליהם באדיבות אבל השטח מדבר אחרת.
מדוע הפער? דמיין מטופלת, שיודעת שעוד שבוע היא סוף סוף תשתחרר מבית החולים, מוזמנת להתראיין. היא מוצאת עצמה פנים אל פנים מול נציגת משרד הבריאות השואלת אותה שאלות בנוגע לאשפוז, נניח כמו: איך הצוות מתנהג אליך? מתייעצים איתך בקשר לטיפול התרופתי? לפני שהיא מתלבטת האם לענות ומה להגיד, נכנסת לחדר, אחות מהמחלקה. מתיישבת לידה. צריך להמשיך? כך לא עושים סקר שבו רוצים לדעת את האמת. כל אחד מאיתנו היה פשוט מפחד להגיד את מה שהוא או היא חושבים. אבל כך עשו את הסקר הנוכחי.
ומדוע עוד הפער? כי את השאלות הקשות באמת, אף מטופל לא נשאל במפורש. ככל שידוע לנו הסקר לא שאל שאלות כמו: האם התנהגו אליך באופן משפיל? האם חווית או ראית אלימות פיזית, מילולית או מינית מצד הצוות או המטופלים האחרים? האם מנעו ממך ביקורים? האם איימו עליו שלא תתלונן? מה המצב הפיזי של השירותים, המקלחות? כמה זמן עבר עד שפגש אותו רופא לשיחה טיפולית וכן הלאה.
כשלא שואלים שאלות קשות ומפורשות – לא מקבלים תשובות מטרידות. סקר לבן. סקר ורוד.
האם לא ברור לגמרי שמשרד הבריאות לא יכול להעיד על עצמו כמו שהנחתום לא יעיד על עיסתו?"

השקעתי הרבה בהתכתבויות איתו. חשבתי שיצמח ממנו מין רן רזניק. האכזבה הייתה קשה. אין פה ייעוד וחזון אלא פרנסה ומשלח יד. מכבדת אבל לא לנער הזה התפללתי. הוא הפסיק לפנות אלינו לפני שנה וחצי.

הדיון הנוכחי בפייסבוק, כולל תגובתו כאן.

לכבוד נשיאת מועצת העיתונות, השופטת בדימוס דליה דורנר הנכבדה, שלום.

אתמול התפרסמה בעיתון 'הארץ' כתבה חשובה ביותר בענייננו על תופעת "סרבני הטיפול" ועל הצורך להנגיש את מערכת בריאות הנפש, כדי להתגבר על כך.

אף מתמודד נפש לא רואיין לכתבה, אף שניתן למצוא ברשתות החברתיות בקלות רבה מתמודדי נפש בעלי משנה סדורה באשר לסוגיה זו.

ההורים,  אנשי מקצוע, גורמים בכירים, משרד הבריאות – קולם של כל אלה נשמע, חוץ מקולם של מושאי הכתבה עצמם.

אנו מעוניינים ליזום דיון עקרוני בעניין זה במועצת העיתונות, כדי לבדוק איך ניתן להביא אותו על תיקונו.

הנה דבריה של עו"ד שרון פרימור, היועצת המשפטית של ארגון בזכות:

העיקרון "דבר לא עלינו בלעדינו" שציטטת דליה, הוא באמת כלל יסוד בשיח זכויות אדם של אנשים עם מוגבלות. למרות הניסוח שלו, הוא אינו סוג של פריווילגיה אלא עיקרון שצריך להיות חלק מהתפיסה האתית והערכית של כל מי שעוסק בתחום: רופאים, פסיכולוגים, משפטנים, קובעי מדיניות, ועיתונאים ועוד.
את מטפלת באדם במרפאה? בררי אתו מה הציפיות שלו. מה עושה לו טוב ומה עושה רע? אתה מייצג אישה עם מוגבלות בדיון? משפטי תבין קודם כל את הרצון והעדפה שלה, אל תחליט עבורה. אתה כותב על אנשים עם מוגבלות נפש בנושא המשפיע על חייהם ברר מה הם חושבים על הסוגיה ותביא את הקול שלהם. אף אחד לא נולד עם התובנה הזו, אבל ברגע שמאמצים אותה – אי אפשר בלעדיה. זה פשוט מרגיש עקום. בדיוק כשם שלא יעלה על הדעת לכתוב על אפליית ערבים בלי לראיין אזרח ערבי. לדבר על פגיעה מינית בנשים ולראיין רק גברים.
הזירה של טיפול בתחום בריאות הנפש נשלטה עד כה בידי אנשי טיפול, בעיקר פסיכיאטרים. ארגוני ההורים היו עד כה הדומיננטיים בישראל בהשפעה על מדיניות בריאות הנפש. קולם חשוב ללא ספק, אבל הבולטות שלו מדגישה עד כמה חסר קולם של האנשים עצמם: אלו שלכאורה דואגים להם, מגנים עליהם והרבה פעמים כופים עליהם.
שינוי היחס החברתי מחייב את כולנו לאמץ את התובנה שלא ניתן לדבר רק "על" אלא חייבים לדבר "עם". ולא רק לדבר, אלא לתת במה שווה, אם לא יותר, לזו שניתנת לכל יתר הגורמים המעורבים. וזאת לדעת: יש מה ואת מי לצטט.

29/12/17

כתב לנו חבר:

במשך כמה שנים הייתי מעורב מאוד במאבק מול עמידר עם מפוני הדיור הציבורי.  אחד המסרים הכי חזקים שממש אי אפשר היה להעביר: הקשיבו לדיירים ואפשרו להם להיות שותפים בהחלטות – מסר מהפכני. היחידה מהתקשורת הממוסדת שבאמת הלכה עם המסר הזה באופן טבעי ומובן מאליו הייתה קרן נויבך.

אני נזכר גם ב"לב המאפליה" של קונראד. מצד אחד הוא היה מהראשונים שהעביר לאירופה את זוועות הקולוניאליזם. מצד שני סופרים ואינטלקטואלים מ"הדרום הגלובלי" תקפו את היצירה משום שאף שחור שם אינו מדבר בה. הכל מתווך על ידי המספר או הדמויות הלבנות.

טוב, יש אין סוף דוגמאות והכעס שלך יותר ממוצדק והמאבק שלכם הוא מאבק מרשים והירואי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s