המטפל הפצוע

395
קראתי בכתבה ב-Ynet על אוריאל מעוז, בן 48, אחד המלווים בסוטריה גברים. הוא התחיל את דרכו שם באפריל האחרון כדייר לאחר ניסיון אובדני שלווה באשפוז פסיכיאטרי במחלקה סגורה. כך סיפר בכתבה:
"סיממו אותי לדעת במחלקה. הייתי זומבי, אני כמעט לא זוכר מה היה שם. כשהגעתי לסוטריה הם ממש הצילו את החיים שלי, אחרת כנראה הייתי עדיין במחלקה. כשחטפתי פה התקף חרדה חיבקו אותי, שאלו אותי מה אני צריך, ביקשתי לראות טבע ולקחו אותי החוצה לגן העצמאות, זה משהו שבחיים לא יקרה במחלקה סגורה. עם הזמן, כדייר, התחלתי להתרומם, לעזור במטבח, לשתף בדברים ולעזור לאחרים".
לאחר שלושה חודשי שיקום, סיים מעוז את שהותו בסוטריה ולאחר זמן מה החל להתנדב במקום. "במשך חודשיים הייתי מתנדב והתמודדתי עם כל הדברים והטריגרים שעלו לי. לאט לאט התבשלתי עם זה והחלטתי שאני רוצה להעביר את זה הלאה ולעזור לאנשים אחרים שעלולים ליפול בין הכסאות ולהגיע לאשפוזים", מוסיף מעוז. כיום הוא עובד בסוטריה כחלק מהצוות המלווה. "אני ממש שמח להיות חלק מסוטריה ואני חושב שהם עושים מהפכה של ממש בכל מה שקשור לבריאות הנפש", הוא מעיד.
הבוקר הגיב אוריאל מעוז בבלוג שלי לרשימה על סוטריה מאתמול, וכתב כך: "כדייר לשעבר בסוטריה גברים בירושלים וכעת כמלווה שם בהווה, אני מזדהה עם כל מילה שלך. סוטריה מהווה פריצת דרך לאנושיות בבריאות הנפש".
הודיתי לו וכתבתי שהלוואי שירבו אנשים כמותו.
אבי הפסיכיאטריה פיליפ פינל כתב בספרו שהתפרסם ב-1801 (לפני 216 שנה) את הדברים האלה (מתוך עבודת התזה שלי):
"העוזרים נבחרו בדרך כלל מקרב המחלימים שנמשכו לסוג זה של עבודה בזכות ההזדמנות להשתכר למחייתם. הם סלדו מהאכזריות שהייתה מנת חלקם בהתנסויות שלהם כמטופלים בעבר, ונטו לערכים של אנושיות ואדיבות, שאליהם הצטרפו הרגל לציית ולאמץ את הטקטיקות שנדרשו מטבע העבודה – באופן מוזר אנשים אלה היו המתאימים ביותר לנהל סיטואציות כאלה.  סוג זה של חיים תרם גם להצלתם מהשפעתם הלא רצויה של הרגלי חוסר פעילות, גירש את עצב הבדידות, ותרם להפעלת יכולותיהם. יתרונותיה של עבודה זו עבור המחלימים עצמם הם ניכרים וחשובים באותה המידה."
כשהחלמתי לפני 22 שנה מה שהכי עזר לי לחזור לעצמי היה הנחיית קבוצת תמיכה של מתמודדים – קל"ע (קבוצה לעזרה עצמית) בבית לנ"י בת"א. צביאל היה מעוניין לפתוח קבוצה חדשה במקום אחר, ומינה אותי במקומו. זה קרה שנתיים לפני שנעשינו זוג. הכרנו באשפוז יום במרכז לבריאות הנפש ברמת חן.
מתוך סיכום מאמר: הדילמה של המרפא הפצוע באתר יספר"א
"יתרונות פציעתו של המרפא:
פציעה אינה גורם הסיכון היחיד. כאשר פצעים נשמרים ומטופלים כראוי, מטפלים עשויים להפיק יתרון מפציעתם. בהתאם לרעיון האב-טיפוס של ריפוי באמצעות הפצע, ישנם מטפלים שעושים שימוש בפציעתם לקידום החלמה של לקוחותיהם. הכוחות הבו-זמניים שלהם, של פגיעוּת ושל ריפוי, הופכים לגורם המאיץ את הריפוי בלקוח ובעצמם. בעבודתו של המטפל דרך העברה נגדית, יכולים להתרחש הישגים טיפוליים הן עבור המטפל והן עבור הלקוח, אפילו כאשר המטפל אינו משתף את הלקוח בתגובת ההעברה הנגדית. פגיעוּתו של המרפא יכולה להיות מועילה כנקודת התייחסות פנימית להבנת הכאב של הלקוח. אם המטפל משתמש באופן הולם בחשיפה, החוסן הנפשי שלו עשוי גם להשריש תקווה לריפוי והחלמה. לבסוף, עבור מטפלים רבים, עבודת הטיפול עצמה יכולה להיות מרפאת ומחזקת.
רבים מהמרפאים הפצועים רואים את התנסויותיהם הקשות כטרנספורמטיביות, גורמות לשינוי עמוק של צמיחה אישית ומקצועית. חוקרים מצאו כי צמיחה פוסט-טראומטית של שינוי חיובי כתוצאה של התמודדות יעילה עם התנסויות טראומטיות מתרחשת בעיקרה בחמישה תחומים:
  1. ראיית העצמי כפגיע וחזק בו זמנית;
  2. גילוי פוטנציאל חדש;
  3. התחזקות, ההערכה לחיים;
  4. פיתוח תחושת תכלית ומשמעות עמוקות יותר;
  5. קשרים בין-אישיים עמוקים יותר ואמפתיה גדולה יותר.
 צמיחה בתחומים אלה יכולה לטפח במרפא הפצוע תובנה עמוקה יותר ביחס לטבעה של ההתמודדות של הלקוח, ואופטימיות ביחס לתוצאה הסופית שלו.
מכל מקום, ישנה חשיבות מיוחדת לכך שהמרפא הפצוע יישמר מפני הזדהות יתר עם הלקוח, ויישאר מודע לכך ששום מסע החלמה אינו זהה למסע החלמה אחר.

One response to “המטפל הפצוע

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: