סוף סוף ביקרנו בסוטריה. פרופ' פסח ליכטנברג אמר שאנחנו יכולים לבחור אם לבוא לסוטריה של הנשים או של הגברים. החלטנו לבחור בסוטריה נשים בעיקר בגלל חניה נוחה יותר. הסיבה לעיכוב הייתה הרתיעה שלי מנסיעות ארוכות (כלומר, כל נסיעה שנמשכת יותר מרבע שעה), ובכלל בגלל תסמונת אריק איינשטיין ("אוהב להיות בבית").
כשהגעתי לשם וחוויתי את המקום הבנתי שהייתה סיבה נוספת לעיכוב, לא מודעת. עם כל האושר על קיומו של מקום כזה שהיה משאת נפש ממש, לא יכולתי להימנע מתחושות קשות – כאב וקנאה. נזכרתי בשני האשפוזים האחרונים שלי במחלקה 3ב' באברבנאל. האחרון – ביולי-אוגוסט 1998. השמש יקדה על גג האסבסט, היינו חמש בנות מיוזעות בחדר קטן שכולו מיטות, ללא מיזוג ואף ללא מאווררים, ללא תאים נעולים לאכסון ציוד אישי. הכל נראה בלוי ומכוער, לא נקי ומוזנח. עזובה. אינסטלציה שבורה, ברזים מוזרים במקלחת והצפות קבועות.
המקלחות במחלקה 3ב' באברבנאל לא היו בחדר רחצה נפרד אלא בחלל הכללי. כשהנשים התקלחו לא תמיד הקפידו על דלת סגורה בין האגפים ועל הצבת הפרגודים כך שיסתירו באמת, וגברים היו מתהלכים לעתים מסביבנו מביטים בעירומנו. האוכל היה דוחה, והאיצו בנו לרדת לאכול בקומת הקרקע כאילו היינו עדר עיזים. אנשי הצוות היו קרים וקשוחים. לא זוכרת שחייכו. שלוש שנים אחר כך חייכה אליי מישהי כזאת בכנס מקצועי ושאלה אם אני זוכרת אותה. חבל שלא אמרתי לה שאי אפשר לשכוח מישהי שהתלוננת בפניה בבכי על תקיפה מינית, והיא אף לא הרימה את מבטה מהמחברת. על מגע יד רך ודאי אין מה לדבר, אבל ראיתי שמחטיפים מכות לאחרים. הכי נחרט לי מוכה אחד, שלא השתולל או היה אלים, אלא סירב ל"שתף פעולה" ולא זז ממקומו למרות דרישות. הוא חטף את המכות בפסיביות גמורה, והמכה נראה כאילו הגיע לפורקן. מחזה בלתי נשכח.
כל הזיכרונות האלה פקדו אותי דווקא בחלקת אלוהים הקטנה הזאת שנקראת סוטריה. צביאל אמר: "היינו כחולמים". הווילה יפהפייה, צבעונית ולמרות המרחב גם חמימה ביותר. ראיתי לא מעט נשים אבל לא הייתי בטוחה מי זאת מי – דיירות, מדריכות, מלוות. אין מדים; אין פיג'מות. שאלתי מלווה אחת, סטודנטית שנה שלישית לפסיכולוגיה, מה תפקידה. היא ענתה: להחזיק, לחבק, לתת מגע מרגיע למי שצריכה את זה או פשוט להיות איתה ולהקשיב לה.
בזווית העין ראיתי מישהי בוכה, מבטאת מצוקה וסביבה כמה שמפייסות את רוחה במילים רכות. חוץ מהפסיכיאטר היה שם עוד גבר אחד שהכין אוכל. לא נכנסנו לחדרים עצמם כדי לכבד את פרטיות הדיירות. כמה יופי. כמה אנושיות פשוטה. זה נראה קל וטבעי כל כך. הוכחה ניצחת שאפשר גם אחרת. לרגע רציתי להישאר שם ולנוח קצת מתלאות החיים, בעיקר אחרי שפינקו אותנו בארוחה מושקעת ובתה צמחים שנקטפו בגינה.
כמה עצוב שהשירות הזה ניתן רק למי שממון בכיסו. אנו פונים לכל קופות החולים: כללית, מכבי, לאומית ומאוחדת – אל תשלחו אנשים למחלקות האשפוז הקשות; ממנו את השהות בבתים המאזנים כדוגמת סוטריה. השירות הזה מוסרי ואנושי יותר; הוא זול בהרבה מאשפוז רגיל; התנאים בו לעומת האשפוז (אפילו לעומת בי"ח שלוותה) הם שמים וארץ.
שאלתי את פרופ' פסח ליכטנברג: "למה שמישהו ירצה בכלל לעזוב מקום כזה?", והוא ענה ספק ברצינות ספק בבדיחות הדעת: "אמנם אין לנו פה אשפוז בכפייה, אבל יש שחרור בכפייה. אנחנו עורכים מסיבת פרידה כזאת מושקעת וחגיגית, שפשוט לא נעים להתעקש להישאר…."
אם היה מוענק לי לרגע כוח-על, הייתי בוחרת לשכפל את פרופ' פסח ליכטנברג. המוני המונים של פסיכיאטרים בצלמו ובדמותו שפותחים עוד ועוד סוטריות שמשגשגות כמו פטריות אחרי הגשם. משנת 2004 הוא פעל בדבקות, בנחישות וללא לאות להגשמת חזון הסוטריה בישראל. אני פשוט מסרבת לקבל את העובדה שבקרב אנשי המקצוע פה יש רק אחד כזה.
התפרסם גם ב"המקום הכי חם": סוטריה – גן העדן למתמודדי הנפש.
מידע:
- בפייסבוק
- ויקיפדיה
- מצגת מכנס עם רוברט וויטאקר בתל אביב 17/12/17
- להתמודד עם משבר פסיכוטי מחוץ למחלקה הסגורה – מאמר של דניאל לואיס ב"הארץ" לרגל פתיחת הסוטריה הראשונה בספטמבר 2016
- להוציא את הלוקים בנפשם מהמחלקה הסגורה – פרופ' פסח ליכטנברג ב"הארץ", 9 בדצמבר 2013
- מודל סוטריה | בית במקום מוסד רפואי לחולים הפסיכיאטרים – ראיון עם פסח ב-2 באוגוסט 2009
- ראיון עם פרופ' פסח ליכטנברג על הקמת פיילוט סוטריה בישראל – פודקאסט 'שיחות בבריאות הנפש', מנחם סופר, 28 בפברואר 2014
- מודל הסוטריה – מצגת – פרופ' פסח ליכטנברג
- מרכזי סוטריה ברחבי העולם
מרכז סוטריה בברן, שוויץ
רשת מרכזי סוטריה בבריטניה
פרופ' לורן מושר והסוטריה שהקים - ראיון עם פרופ' מושר על הסוטריה
- אלטרנטיבה לטיפול פסיכיאטרי רק לנשים, 19 באוקטובר 2017
- ההיכרות שלנו עם פסח בכנס "הקולות שבתוכנו", 24 באוקטובר 2013
היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל? מניחה שבסקנדינביה החזון שלכם כבר התגשם… אולי שווה לערוך מחקר השוואתי כזה – איך נראים בתי חולים למתמודדי נפש באירופה, באוסטרליה וכו'.
אהבתיאהבתי
♥
אהבתיאהבתי
https://he.wikipedia.org/wiki/סוטריה
אהבתיאהבתי
הוספתי מראי מקומות
אהבתיאהבתי
תודה דליה, נראה שבעולם המערבי אימצו את המודל הזה…
בדיוק סיימתי לקרוא את "יער נורווגי", שם מתואר מקום פסטורלי למתמודדי נפש ביפן…
אהבתיאהבתי
נשמע מעניין!
אהבתיאהבתי
אם לא קראת את "יער נורווגי" (מאת הוראקי מוראקמי) אשלח לך בדואר, או אביא, כשנפגש בהזדמנות קרובה, מה שתעדיפי. שם מסופר על מעין קומונה שבה מגדלים ירקות בגינה ותרנגולות שמסתובבות חופשיות, בלב יער מרוחק מהעיר. מעניין לקרוא.
אהבתיאהבתי
זה מצחיק וגם עצוב, כי הרמתי עיניי מהמחשב וראיתי את הספר מונח על מדף הספרים הראשון… כנראה אחד מאלה שקניתי ולבסוף לא הגעתי אליהם בגלל ההתכנסות פה בווירטואליה… 😦
ובלי קשר, חייבות להיפגש בקרוב.
אהבתיאהבתי
🙂 גם אני אמרתי לעצמי שחייבת לקרוא, כבר כמה עשורים, ורק עכשיו הגעתי לקרוא. לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. 🙂
אהבתיאהבתי
הדייר לשעבר בסוטריה גברים בירושלים וכעת כמלווה שם בהווה, אני מזדהה עם כל מילה שלך.
סוטריה מהווה פריצת דרך לאנושיות בבריאות הנפש…..
אהבתיאהבתי
תודה אריאל, ואכן כך. הלוואי שירבו כמוך!
אהבתיאהבתי