הסיבות ל"מצב", ומה הפתרון?

הסיבות ליחס הטיפולי הקשה:
א. סטיגמה חברתית קשה שלא פוסחת גם על הצוותים וגוררת דה-הומניזציה
ב. כוח מופרז שמשחית
ג. חולשת הקבוצה שאינה מסוגלת לזעוק ברבים ולהוביל שינוי
ד. כוח אדם דל בהיקפו, שחלקו מאופיין ברמה מקצועית נמוכה
ה. המבנה המוסדי הטוטלי שיש בו ביטול הפרט לצד היררכיה נוקשה
ו. רמת תשתיות ירודה (מלונאות) שמתחזקת עליבות ומשפיעה גם על היחס
ז. חוסר מעש ותעסוקה למאושפזים שמגבירים תסכול וייאוש ומובילים לסיטואציות קונפליקטואליות עם הצוות חסר הסבלנות.
ח. שחיקה מקצועית שגוררת אובדן אמפתיה
ט. היעדר חינוך עמוק והכשרה נאותה לצוותים 
י. צפיפות שמולידה חיכוכים בין המאושפזים ובינם לבין הצוות
יא. קשר שתיקה מצד הגורמים החיוביים שחוששים לצאת נגד הזרם

מפתה להיאחז בגורם אחד (תקציבים) ולהשליך עליו את כל האחריות למצב השורר, אבל בראייה מורכבת של המציאות שמביאה בחשבון מכלול גורמים אין מנוס מלהגיע למסקנה הבאה: דרושות חלופות אשפוז כאוויר לנשימה. מרכזי יום יפטרו רבים מאיתנו מהצורך באשפוז מלא; טיפול בית מסובסד; יישום עקרונות הדיאלוג הפתוח; בתי סוטריה מסובסדים בהיקף גדול.

המוסדות הסגרגטיביים, כולל מחלקות פסיכ' בבתי החולים הכלליים (שפועלות לפי אותם עקרונות של המוסדות הגדולים), פשטו את הרגל. סוס מת. חבל להילחם עליהם (אם כי לנוכח מה שקורה בהם אסור לשתוק). את מרב הכוחות יש להשקיע ביצירת חלופות.