הרהורים בצד המאבק

לפעמים אנחנו חשים כמו שני דון קישוטים שנגרסים על ידי טחנות הרוח של הממסד ושל הבירוקרטיה. אבל אנחנו לא נרפה. כל כישלון מטעין אותנו בכוח מוסרי.

כשאנחנו במצב חירום גופני, נהג האמבולנס שואל: לאן אתם רוצים שניקח אתכם? לאיכילוב? לבי"ח מאיר? או לבלינסון? ואנחנו בוחרים! אין שום "נוהל" שמגביל אותנו לאחוזי תפוסה כאלה או אחרים. וזאת למרות הסוגיה המפורסמת הקרויה "הזקנה במסדרון". אנו דורשים השוואת תנאים.

גם  אם הנוהל לא היה מאפשר בחירה רק במגבלה הדרקונית של 95% תפוסה (ונכון להיום יש רק מסגרת אחת כזאת, מה שמרוקן את הבחירה מכל תוכן), אלא תפוסה של 120%, הוא היה פסול בעינינו ולא היינו מקבלים אותו, מפני שהוא מייצר אפליה מעוגנת בכתובים בינינו לבין שאר החולים שעליהם לא חל כל נוהל מגביל באחוזי תפוסה כאלה או אחרים.

האם לא ברור כשמש שכל נוהל שמחריג אותנו משאר החולים הוא בלתי חוקי?

האם במדינת חוק יכולה להישאר על כנה אפליה בלתי חוקית ובלתי מוסרית בין בני אדם? אפליה המייצרת סבל שמתווסף על הסבל הנפשי הנורא.

אנו משוכנעים כי צריכים לחול על האשפוז הפסיכיאטרי אותם הסדרים שיחולו על האשפוז הכללי, בהלימה לדין הכללי וברוח המלצות ועדת גרמן.

• לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי סעיף 23, אדם זכאי לבחור את ספק השירות.

• לפי חוק טיפול בחולי נפש בסעיף 35א', "לא תישלל זכות מזכויותיו של חולה ולא תוגבל בדרך כלשהי, אלא על פי חוק".

• לפי חוק שוויון אנשים עם מוגבלויות סעיף 4: "אדם עם מוגבלות זכאי לקבל החלטות הנוגעות לחייו, על פי רצונו והעדפותיו, והכל בהתאם להוראות כל דין".

• לפי אמנת האו"ם בדבר זכויות אנשים עם מוגבלות שאושררה על ידי מדינת ישראל. הזכות לאוטונומיה הוכרה כעקרון הראשון בעקרונות האמנה, כך בסעיף 3 (סעיף העקרונות):

“Respect for inherent dignity, individual autonomy including the freedom to make one’s own choices, and independence of persons.”

האם לא די בכל אלה?

האם אלה הן רק מילים יפות שכתובות על מסמכים חוקיים ומחייבים שלא שווים את הנייר עליו נכתבו?

לא נתמקח על נוהל שנולד בחטא (הסכם מנצ'ל-דורון מ-1978 שבוטל בסוף אותה שנה) ושגם אם יתוקנו בו אי-אלו תיקונים רק תתקבע ותונצח האפליה כלפינו.