למלא את החלל מאת ג'ני אלעזרי

27/11/12

דליה וירצברג-רופא התמוטטה לאחר שראתה את אביה הירוי בביתם. צביאל רופא קרס במהלך שירותו הצבאי. השניים נפגשו במרפאה פסיכיאטרית, לאחר שעברו אשפוזים ממושכים בבתי חולים לפגועי נפש, התאהבו והתחתנו. לאחר שנים רבות שמצבם יציב, הם מגויסים מטעם עצמם למען קהילת פגועי הנפש, לוחמים למען זכויותיהם בבתי המשפט ולאחרונה אף פתחו אתר היכרויות מיוחד לאנשים במצבם

מאת  ג'ני אלעזרי

"כל אחד מאיתנו הוא צרה וביחד אנחנו מעצמה", אומר צביאל רופא, ומתכוון לזוגיות שלו עם אשתו דליה וירצברג-רופא, אשר עזרה לשניהם להתייצב נפשית. צביאל ודליה הם פגועי נפש שנישאו לפני 12 שנה. מאז לא חזרו להתאשפז בבית חולים לחולי נפש. הם למדו איך לשמור על עצמם, מחזקים זה את זו, ופועלים עבור אוכלוסיית פגועי הנפש, תוך שהם מהווים הוכחה ניצחת לכך ששיקום נפשי הוא בהחלט אפשרי.

דליה (54), עורכת לשונית ועורכת ספרים, הקימה לפני חודשיים אתר היכרויות עבור פגועי הנפש בשם "נפש אל נפש", ללא מטרת רווח, כולו תרומה למען הקהילה, מעין "ג'יי-דייט" לקהל ייעודי. בעלה, צביאל (56), שכתב ספרים ונתן מעל 600 הרצאות בתחום ההתמודדות עם מחלת נפש, מנחה זה 15 שנה סדנאות תמיכה בעמותת אנו"ש.

הם גרים ברמת השרון, די חריגים בנוף פגועי הנפש, כי למרות שהם מודעים היטב לסטיגמות שקיימות בציבור על אנשים במצבם, הם אינם מסתירים את עברם הנפשי הלא יציב. "אנשים חושבים שחולי נפש הם מסוכנים, פחות אינטליגנטים, שצריך להתרחק מהם, שהם לא יכולים לעבוד, שנוזל להם ריר מהפה, ושזה מצב קבוע", אומרת דליה. "הם לא מבינים שזה לא המצב ושרוב הזמן לחולי נפש אין שום תופעות חריגות".

התאבדות

עד שדליה וצביאל מצאו את האיזון הנפשי הנכון להם, הם עברו חוויות קשות מאוד שבעקבותיהן אושפזו. דליה אובחנה בגיל צעיר כסכיזופרנית, כאשר עם הזמן השתנתה ההגדרה למאניה-דפרסיה.

המחלה התפרצה אצלה לראשונה בגיל 17. היא גדלה בבאר שבע, והייתה ילדה שמחה ועליזה. המפנה חל כשהייתה בת 10. אביה, בני וירצברג, ניצול שואה, התאבד בביתו בירייה. דליה, אחיה, המוזיקאי אילן וירצברג, ואמם ז"ל היו עדים לכך – טראומה אותה סחבה דליה במשך שנים.

"אבא שלי, שהיה משרת של ד"ר יוזף מנגלה באושוויץ, כתב את הספר 'מגיא ההריגה לשער הגיא', שבו ניפץ מיתוסים לגבי היהודים בשואה, כמו זה שהם הובלו כצאן לטבח", מספרת דליה. "הוא תלה הרבה תקוות בספר שיצא לאור בשנת 1967, אבל לצערו לא התייחסו לספר כפי שקיווה והוא נבלע בין אלבומי הניצחון של מלחמת ששת הימים. כתוצאה מכך הוא נכנס לדיכאון עמוק של חצי שנה, שבסופו התאבד בירייה בבית. עד היום אני לא יכולה לשכוח את התמונות הנוראיות האלה".

דליה וירצברג-רופא וצביאל רופא. "אנשים חושבים שחולי נפש הם פחות אינטליגנטים" (צילום: יוגב עמרני)

ההתאבדות שינתה לחלוטין את התנהגותה של דליה, שהפכה לנערה דיכאונית ומלאת חרדות. "לא הלכתי לפסיכולוג, כי לא רציתי להתמודד ולדבר על זה. אבא שלי היה חצי שנה בדיכאון לפני שהתאבד, והיו לי רגשות אשם על זה שחשתי הקלה כשאבא שלי מת. זה רדף אחריי. הייתי פצצת זמן מתקתקת עד שהכל התפוצץ בגיל 17".

דליה חטפה התקף פסיכוטי קשה ואושפזה במחלקת הנוער בבית החולים "אברבנאל" בבת ים. "היו לי סיוטים פנימיים והזיות. לא ידעתי איפה אני נמצאת", היא מספרת. "יום אחד 'אברבנאל' נראה לי כמו מחנה השמדה, ויום אחר כמו כפר ערבי. בבית הספר למדנו אז את 'הדבר' של קאמי וחשבתי שבבית החולים מזריקים לי דבר".

אחרי כמה חודשי אשפוז, היא שוחררה, ובגיל 19 מיהרה להתחתן. "השתחררתי עם דימוי עצמי מאוד נמוך. כילדה, חולי נפש נראו לי כעלובי החיים, חיים ביקום מקביל, ופתאום מצאתי את עצמי שם וזה ניפץ לי את כל הדימוי העצמי שלי. שמרתי בסוד את האשפוז שלי. לא סיפרתי לאיש חוץ מלאנשים המאוד קרובים אליי. חשבתי שאף אחד לא ירצה לצאת איתי, ולכן הבחור הראשון שיצאתי איתו וידע מה עברתי, התחתנתי איתו. זו הייתה טעות. היינו נשואים שנה והתגרשנו. התחתנתי איתו רק מתוך תחושה שלא אמצא מישהו אחר".

דליה השלימה בכוחות עצמה את מבחני הבגרות, והחלה ללמוד ספרות לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב, עד שהתמוטטה שוב, ארבע שנים לאחר האשפוז הראשון. "חשבו שיש לי סכיזופרניה. היה לי התקף שבו היה לי נתק מוחלט מהמציאות. סיוט במוח. לא ידעתי איך קוראים לי. הייתי בהזיות".

לאחר ששוחררה מבית החולים, היא תפקדה במשך 15 שנה בצורה סבירה, וחשבה שמחלת הנפש שלקתה בה לא תחזור יותר. היא סיימה תואר ראשון בהצטיינות, עבדה בעבודות מזדמנות ושכרה דירה לבדה בתל אביב. היא עבדה כמורה לעברית באולפנים ובאוניברסיטת תל אביב, וכעורכת לשונית בהוצאת ספרים. היא הגשימה את חלומה ועבדה כעורכת לשונית בעיתון, עבודה שהתגלתה כמלחיצה כל כך עד שנאלצה להתפטר בסופו של דבר. אי הצלחתה להשיג עבודה חדשה הביא אותה לשקוע בדיכאון שהסתיים בהתמוטטות נפשית.

בשנת 1995 היא התאשפזה שוב במחלקה סגורה ב'אברבנאל'. "עברתי שם דברים מאוד קשים שעל חלקם אני לא יכולה לדבר בפומבי. ראיתי שם אנשים שפוצצו אותם במכות פשוט מתוך פורקן סאדיסטי. חולה אחד הטריד אותי מינית בצורה גלויה, וכשהתלוננתי, האחות אפילו לא הסתכלה עליי. חוויתי שם התנהגויות משפילות ביותר".

אחרי השיקום שעברה, חזרה דליה לתפקד, אך בשנת 1998 שוב חוותה התקף שהביא לאשפוז נוסף, האחרון שלה. מאז היא השתקמה ומנהלת חיים יציבים, ללא התקפים. לפני כשנתיים סיימה תואר שני בהצטיינות ביחידה למחקר התרבות, עובדת כעורכת ומקפידה לחיות חיים רגועים.

המשיח

כמו דליה, גם צביאל עבר התקפי מאניה-דפרסיה ודיכאון קשים שגררו אשפוזים. בגיל 19 הוא התאשפז לראשונה, במהלך שירותו הצבאי כחייל קרבי, אשר לווה בחרדה ודיכאון ובניסיון התאבדות. המניעים לכך נבעו מלחץ שהיה שרוי בו, אבל הושפעו כנראה גם מגנטיקה כי הוא גדל לשני הורים שסבלו ממחלת נפש. "הם היו הורים נהדרים ומופלאים למרות זאת", הוא אומר.

צביאל שוקם לאחר המשבר הראשון, אך נתקף שמונה חודשים לאחר מכן במאניה, ואושפז שוב. "הייתי עם המון אנרגיה, דיברתי בלי הפסקה והייתה לי חשיבה לא מציאותית", הוא מספר. "הרגשתי שאני כל יכול. במצב כזה החשיבה שלך מתעוותת ואתה מרגיש שאתה חסין בפני איומים ובעיות במציאות. למשל, הלכתי מכות עם ערסים שדיברתי אליהם לא יפה, והם זרקו עליי מאפרה ממתכת שכמעט הוציאה לי עין.

"בדרך כלל לא הייתי מעלה על דעתי לדבר ככה אל אנשים כאלה. חשבתי אז שאני המשיח. בשלב מאוחר יותר הרגשתי שאני יכול להביא פתרון לכל חולי הנפש. ככה גם התחילה הפעילות הציבורית שלי, שהפכה למינון שפוי של הסכיזופרניה שהייתי בה. הרגשתי שאלוהים נמצא בכל מקום, אפילו בתוך המגירה. לא ראיתי את אלוהים, אבל הרגשתי אותו בכל מקום".

עם סיום שלב המאניה הגיעה הנפילה. צביאל שקע בדיכאון עמוק שבעקבותיו אושפז שוב. האשפוז האחרון שלו אירע בשנת 1979. "אז נגמרה ההכחשה שלי. התחלתי להבין שאם אני לא רוצה להתאשפז יותר, אני צריך להיות בפיקוח פסיכיאטרי ופסיכולוגי ולקחת את התרופות בצורה מסודרת כדי למנוע התקפים. הטיפול הפסיכולוגי עזר לי להתבגר ולהתחזק. כבר 20 שנה כמעט שאני חי בלי התקפים. התרופות מיתנו את התנודות הנפשיות וייצבו את המצב שלי".

דליה וצביאל הכירו במקום הכי לא רומנטי שניתן להעלות על הדעת: במרפאה לבריאות הנפש ברמת חן, לשם הגיעו, בנפרד כמובן, כדי להשתקם אחרי אפיזודה פסיכוטית. זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. צביאל היה אז בכלל נשוי, וממילא לא הטיפוס הגברי שדליה נמשכה אליו עד אז.

הקשר הידידותי הפך לרומנטי כשיום אחד הוא הגיע אליה וסיפר לה כי הוא מתגרש. "הוא נראה עצוב וכיוון שהייתי אז במצב של מאניה לא יכולתי לשאת אותו עצוב ואמרתי לו בצחוק: 'אל תהיה עצוב. אין לך מה לדאוג. אתה לא מבין שאני אהיה אשתך השנייה?'", מספרת דליה. "לא באמת התכוונתי לזה, אבל בפעם הבאה שנפגשנו, יצאנו לרקוד ומאז לא נפרדנו".

השניים התחתנו בשנת 2000 והזוגיות חיזקה את שניהם. מאז נישואיהם הם מתפקדים בלי אשפוזים ומשברים קיצוניים, אך עם זאת הם רחוקים מלהיות שאננים. הם מקפידים ליטול תרופות פסיכיאטריות, שומרים על אורח חיים רגוע ומודעים היטב לתנודות במצבי הרוח שלהם.

אהבה

בני הזוג פועלים זה שנים למען אוכלוסיית חולי הנפש. צביאל ייסד שתי עמותות: "התמודדות – עמותת נפגעי הנפש בישראל" ו"מתמודדים למען מתמודדים – ארגון נפגעי הנפש בישראל". בשנת 2001 אף הוענק לו "אות בזכות" מטעם ארגון "בזכות" כהוקרה על פעילותו בתחום.

הפרויקט החדש שלהם הוא אתר היכרויות המיועד לחולי נפש בלבד בשם "נפש אל נפש", אשר הקימו השניים. ההרשמה לאתר, שהחל לפעול לפני כחודשיים, היא בחינם, והוא נוסד כשירות למען הקהילה. נכון להיום מנויים בו 225 איש אשר סובלים מבעיות נפשיות שונות.

דליה: "האתר הזה הוא הבייבי של צביאל, שהוא יזם מבריק, אבל אין לו סבלנות לפרטים הקטנים. אני נכנסתי לתמונה והחלטתי לנהל את האתר בעצמי, כי כבר הייתי מעורבת רגשית בפרויקט, וגם כי ידעתי שיש בשטח צורך חזק מאוד בשירות כזה".

למה בעצם החלטתם להקים את האתר?

דליה: "כי אנשים פגועי נפש סובלים מבדידות קשה ורוצים זוגיות. כמה שזוגיות חשובה לאנשים רגילים כדי לצלוח את בעיות הקיום, קל וחומר, כשמדובר במתמודדים. אני מאמינה שככל שהמצב הנפשי בעייתי יותר, כך ההזדקקות לאהבה היא גדולה יותר, אפילו נואשת. הרבה יותר קל לעבור את החיים על שלל הבעיות שלהם כזוג.

"הבעיה היא שאנשים לא ששים לקשור את גורלם עם חולי נפש בגלל הסטיגמות שיש בחברה. רוב הסיכויים שאם פגועי נפש יחפשו בן זוג באתר רגיל, אנשים יתרחקו מהם ברגע שייוודע להם שהם סובלים ממחלת נפש. יש אנשים שהסתירו את עברם הפסיכיאטרי ונישאו לבריאים, וכשבן הזוג שלהם גילה על המחלה הוא חש מרומה והזוג התגרש".

זוגיות בין חולי נפש היא יתרון או חיסרון?

"יש בה יותר יתרונות מחסרונות בגלל ההבנה העמוקה למה שעובר על בן הזוג שלך, הרגישות וחוסר השיפוטיות. זה נכון שאם שני הצדדים נופלים, זה קשה מאוד, אבל אנשים בזוגיות כזאת יכולים לתמוך אחד בשני ולעזור זה לזה, כפי שקורה בזוגיות שלנו".

קיבלת תגובות לגבי האתר?

״אנחנו מקבלים תודות והרבה תגובות חמות מהמתמודדים, מבני משפחותיהם וגם מאנשים  סתם שלא מבינים איך לא חשבו על זה קודם".

פעילות חשובה נוספת שעושים בני הזוג למען חולי הנפש היא בתחום המשפטי. השניים הגישו שתי עתירות לבג"צ כדי שחולי הנפש יוכלו לבחור את בית החולים הפסיכיאטרי שבו יתאשפזו. המצב כיום הוא שאשפוז פסיכיאטרי נעשה על פי אזור מגורים, ללא יכולת בחירה של המאושפז או של בני משפחתו.

העתירה הראשונה הוגשה בשנת 2010 ואז השופטת דורית בייניש הורתה למשרד הבריאות להגיע לפשרה עם העותרים, כאשר בסופו של דבר ניתנה הנחיה לפסיכיאטרים המחוזיים לגלות גמישות ולהיענות לצורכי המאושפזים. כיוון שלדברי הזוג ההנחיה הזאת אינה מיושמת, הם הגישו עתירה נוספת בחודש מאי, וכעת הם ממתינים לתשובת המדינה.

צביאל: "איגוד הפסיכיאטרים ומנהלי בתי החולים מתנגדים לרעיון הזה, כי אז תהיה תחרות בין בתי החולים והם ייאלצו לשפר את תנאי בתי החולים הפסיכיאטריים. בגלל שמקום האשפוז לא נתון לבחירה, המצב של בתי החולים הפסיכיאטריים הוא גרוע והמאושפזים סובלים מתת תנאים. את המצב הזה אנחנו רוצים לשפר".  

 הכתבה ברשת:

 http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4310677,00.html


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: