9/8/12
תמיד שואלים אותנו: למה הממסד הפסיכיאטרי מתנגד נמרצות לביטול השיוך האזורי באשפוז? למה הוגשו כבר שתי עתירות לבג"צ, ו(בינתיים) אין שינוי במצב? אז הנה התשובה העיקרית אחת ולתמיד:
הממסד לא רוצה להשתנות. המצב הקיים נוח לו. שינוי יטלטל את המערכת. אם יהיה אפשר לבחור בית חולים, תיווצר תחרות, והם ייאלצו לתת תנאים טובים יותר, הן פיזית והן אנושית. תהיה תקופת מעבר קשה שבה בתי החולים הטובים יותר באופן יחסי "יוצפו", והגרועים עלולים להתרוקן – המונופול שמונע תחרות יתבטל.
הם מרוויחים מהמצב הקיים. 85% מהתקציב השנתי של בתי החולים הולך על משכורות. בקושי נשאר כסף למזון עבור החולים (קראתי באחת הכתבות לאחרונה שכל שבוע מחשבים מי יוצא לחופשה, מי משתחרר, כדי לחסוך בהוצאות המזון). אם ייאלצו להשתפר, העוגה התקציבית תצטרך להתחלק אחרת, כי אין יש מאין. הבעיה היא שבמשכורות לא יוכלו לקזז, העובדים מוגנים, כך שהשיפור הוא למעשה בלתי אפשרי, שכן המדינה מצדה לא תגדיל את התקציב. מלכוד 22.
ומי אוכל אותה בסוף? החולים האומללים שחווים מכה כפולה: מיד הגורל ומיד אדם.
