"עד נפש" – רקפת זלשיק

 

 17/12/10

ספר מרתק זה הוא עיבוד של עבודת דוקטורט בחוג להיסטוריה באונ' תל אביב. יש בו תיעוד של תולדות הפסיכיאטריה בארץ מן ההתחלה בסוף המאה ה-19 ועד תחילת שנות השישים. המחברת כותבת: "הכוונה להסביר את מה שהתרחש ולהציגו כמצוקה או טרגדיה פנים-יהודית של פרופסיה רפואית שחבריה היגרו לארץ בתקופות שונות, ביקשו לטפל בחולי הנפש ולהיטיב עמם (על רקע יחס שלילי של החברה כלפי המטופלים; דו"ר), אך נקלעו למצוקות רבות שנבעו הן מהתפיסות הבסיסיות של הפסיכיאטריה המערבית, הן מהרקע שממנו הגיעו והן מהמצב המיוחד בארץ, דהיינו: שלטון זר, רוב של אוכלוסייה ילידית ערבית ויישוב יהודי ישן וחדש שפועל לממש את שאיפותיו הלאומיות".

בסוף המאה ה-19 רווחה באירופה השערה בדבר נטייתם של היהודים לסבול ממחלת נפש, וייתכן שהיה בכך גרעין של אמת. היום אין ספק כי הגורם לאפשרות של שיעור גבוה יותר של חולי נפש יהודים לא היה ביולוגי או גזעי, כפי שנטען בתקופה ההיא, אלא נבע מגורמי רקע סוציולוגיים ותרבותיים. לעומת זאת בארץ קיבלה אותה פסיכופתולוגיה של היהודי משקל חיובי, שכן היוותה הוכחה להשתייכותם של המהגרים היהודים לציוויליזציה, והפכה לאמצעי שמבחין ומנגיד אותם מהאוכלוסייה הילידית היהודית והערבית וממקם אותה בעמדת עליונות.

מהבחינה הזאת ניתן להשוות בין השיח והפרקטיקה שהתפתחו בפלשתינה לבין אלה של פסיכיאטרים בקולוניות של אנגליה וצרפת וגם ענף האתנו-פסיכיאטריה. ההבדל הוא שהפסיכיאטרים בארץ לא ביצעו הבחנות על רקע גזעי אלא ראו בהבדלים מצב זמני המותנה בהתפתחות תרבותית.

המחברת דנה בהקמת המוסדות הראשונים לחולי נפש, במעורבות השלטון המנדטורי והיישוב היהודי בבריאות הנפש, בקשיים של ראשית הטיפול הפסיכיאטרי בארץ ובהסברים לתחלואה הנפשית בקרב האוכלוסיות השונות.

בשנות השלושים חלה תפנית של ממש. עד אז פעלו בארץ שלושה פסיכיאטרים בלבד וארבעה מוסדות. ב-1939, לאחר הגיעם של פסיכיאטרים פליטים מאירופה הנאצית, היו בארץ כ-70 פסיכיאטרים וקרוב לעשרה מוסדות חדשים. החלה להתבסס קהילייה מקצועית. המפגש של הפסיכיאטרים הפליטים עם המציאות הארצישראלית יצרו רטוריקה ופרקטיקה מיוחדת שניתן למצוא בה קווים אאוגניים (האאוגניקה – מונח שטבע המדען פרנסיס גלטון בשנת 1883 – הייתה תפיסה של מדע התורשה והשבחת הגזע שביקשה למנוע את ההידרדרות הביולוגית של המין האנושי ולשפר את התכונות הגזעיות של כל אומה).

למעשה, הדיון האאוגני החל להתבסס בארץ בסוף שנות ה-20 ללא קשר לרופאים הפליטים או לעליית הפאשיזם באירופה, אולם המסגרת הארגונית נוצרה רק במהלך שנות השלושים כתוצאה מהגעתם של פסיכיאטרים יהודים פליטים שפעלו בתחום של "היגיינה רוחנית". תנועה זו קמה על רקע תחושה שהמוסד הפסיכיאטרי נכשל במתן פתרון לחולי הנפש; לא רק שלא הובילו לריפוי או לשיפור אלא שחל גידול ניכר מתמיד והמוסדות הללו הפכו ל"מחסנים אנושיים". חברי התנועה הזאת היו משוכנעים ביכולת להקל או למנוע הפרעות נפשיות באמצעות שינוי התנאים החברתיים והסביבתיים.

חוסר ההצלחה בריפוי הביא גם להתפשטותן של טיפולים גופניים שהוכחו ברבות הימים כלא יעילים ואף מסוכנים, כמו הזרקת אינסולין עד רמה של כניסה לשוק היפוגליקמי ובהמשך לתרדמת עמוקה או קלה; הזרקת קרדיאצול (מטראצול) שגרם להתקף אפילפטי (הדבר התבסס על מחקר שטען כי חולי אפילפסיה שפיתחו סכיזופרניה חוו פחות התקפי אפילפסיה, והניח כי מצבם של חולי סכיזופרניה ישתפר אם יפתחו אפילפסיה). החולים סבלו קשות מהטיפול ופחדו ממנו. פסיכיאטר אחד, בן רענן, סבר כי לפחד יש פונקציה תרפויטית:

"מציאות הפחד האיום הזה אצל החולה הוּכחה מתוך עדותם של החולים עצמם המספרים לאחר היקיצה מההלם המיטרצולי, על הרגש הנורא שתקף אותם בשעת הזעזוע ונשאר בזיכרונם כפלצות שממנה הם בורחים כמאימת המוות. […] והפחד הנורא הזה הוא המשמש, כנראה, מנוף למהפכה פסיכולוגית באישיותו של חולה הרוח".

לעומתו, הפסיכיאטר ארתור שטרן, שטיפל בקרדיאצול למן שנת 1942 בחולי הנפש ב"כפר שאול", החזיק בדעה שלילית מאוד על השפעת הפחד שזרתה תרפיית הקרדיאצול בחולי המוסד:

"באי נחת גדול הנני זוכר את הזמן […] בו הייתי משתמש בטיפול זה באין מכשיר לטיפול חשמלי. לא פעם נאלצנו להכריח אף בכוח הזרוע את החולים המתנגדים לקבל את הטיפול הגס הזה, ולפעמים היינו עדים לכך כי החולים ברחו מהמוסד אחרי הטיפול הראשון בקרדיאצול".

החל מ-1946 הצטרף לטיפולים אלה גם ניתוח הלובוטומיה (כריתה או הרס של אונות המוח הקדמיות) הידוע לשמצה.  הטיפול היחיד שנשאר מאותם טיפולים גופניים, והיחיד שהוכר כבעל ערך תרפויטי, הוא הטיפול בנזעי חשמל.

מעטים היו הרופאים שהביעו אז דאגה מפני השימוש בטיפולים אלה ומתוצאות הלוואי שלהם. לנוכח החידלון הכללי בתחום רפואי זה הם אימצו את שיטות אלה במהירות ובהתלהבות. הן סייעו להפוך את המוסד הפסיכיאטרי מבית מחסה למקום תרפויטי כביכול. כאשר התוצאות לא היו משביעות רצון, הם תלו זאת בחוסר ניסיון ביישום התרפיה, באבחון שגוי של המטופל או באופי מחלתו, אך לעולם לא בחוסר יעילותה של התרפיה עצמה. התרפיות האלה הועילו בעיקר לשיכוך תחושת חוסר האונים מול מחלת הנפש. המצב האנומלי הזה הוא שגרם להם לתמוך באופן גורף ביישום תרפיות אלה ולהציגן באור חיובי, אף שבפועל הן לא הובילו להצלחות מעשיות בשדה הפסיכיאטריה.

בהמשך סוקרת המחברת את תהליך ההתמסדות של בריאות הנפש בעשור הראשון למדינת ישראל. כדי לתת מענה להזנחה רבת השנים ניסו להרחיב את מערכת האשפוז ולספק גם את הצורך הדחוף במיטות אשפוז נוספות למהגרים החדשים. עדיין שלטה בכיפה ההנחה כי המוסד הפסיכיאטרי הוא המסגרת הטובה ביותר לטיפול בחולי נפש. ב-1955 נחקק חוק ישראלי לחולי נפש, חל מעבר מפסיכיאטריה בעלת אוריינטציה גרמנית לכזאת בעלת אוריינטציה אמריקנית, ונכנסו לשוק תרופות פסיכיאטריות  "דור ראשון", שאפשרו באופן חלקי חזרה לקהילה לתפקוד ברמה זו או אחרת.

בשני הפרקים האחרונים בספר מנתחת המחברת את יחסם של הפסיכיאטרים לשתי קבוצות מהגרים מרכזיות שעיצבו את פני החברה הישראלית: ניצולי השואה והיהודים יוצאי מדינות ערב.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: