אחי ואני נפרדים מאימא

11/5/11

רחל וירצברג נולדה ב-19/4/1930 נפטרה ב-9/5/2011

**************************************************************************************

זו חתיכת פרדה שאין שיעור לגודלה. מגיל 10 היא הייתה לי לאם ולאב כאחד. שררה בינינו אהבה עזה. בחודשים האחרונים מצבה הידרדר פיזית ושכלית, והיא נזקקה לעזרה כמעט צמודה. מתה בשנת אחר הצהריים, כף ידה מתחת ללחיה – שלֵווה. מות נשיקה, כצדקת. היא כאילו רצתה לחסוך מעצמה ומאיתנו שנים של סבל צרוף. הייתה אישה טובה, צנועה, חרוצה, ישרה, נבונה ואהודה על הכול. אצילת נפש במלוא מובן המילה. הייתה אימא טוטלית וחמה שנתנה ונתנה, מרצונה החופשי, לעתים עד כדי הקרבה. נחמתי היחידה היא שאחי ואני הקפנו אותה בדאגה לכל צרכיה והרעפנו עליה תשומת לב ואהבה. המילים האחרונות שלה אליי בשיחת הטלפון האחרונה (כשעתיים לפני מותה) היו: "גם אני אוהבת אותך".

איזה מזל שהיה לי אותה. ניצחה איתי הכול. כמו בשיר.

וזה ההספד שנשא אחי אילן בהלוויה:

הדבר שהכי אפיין את אמא זו המסירות הטוטאלית לשני ילדיה, לדליה ולי. היא תמיד העמידה אותנו בראש סדר העדיפות ולא חסכה שום מאמץ וגם לא כסף כדי שיהיה לנו הכי טוב שאפשר.

לא היו לה חיים קלים, אבל היא אף פעם לא העמיסה את קשייה על הזולת ויישמה  לגמרי את האמירה "חייה ותן לחיות", היא לא דרשה הרבה והייתה מסתפקת במועט, גם חומרית וגם רגשית.

והדבר הזה בא לידי ביטוי באופן מדהים בזמן ובדרך שנפטרה. ממש שנייה לפני שעמדה להפוך לחסרת יכולת לתפקד עצמאית, שנייה לפני שהייתה חייבת להיות תלויה לגמרי באחרים, גם בתפקודים הבסיסיים ביותר, ממש ברגע האחרון שבו הייתה עדיין עצמאית חלקית וצלולה – בחרה להיפרד מהחיים, כאילו רצתה לחסוך מאיתנו וגם ממנה את הסבל הזה, כאילו לא רצתה להיות לנטל עלינו, למרות שקיבלנו זאת באהבה – ואפילו עשתה זאת בדרך הכי מתחשבת בנו ובה ומתה בשנתה "מות נשיקה" שזהו מוות של צדיקים, ואכן היא הייתה כזו.

ועל כל מה שנתנה אני אומר לה באהבה ובתודה גדולה: נוחי בשקט ובשלווה על משכבך.