הקשר שבין טעם, תחושת זהות והון סימבולי

matrix090216_900

ב"שלוש דרכים להתבדל" מציג פייר בורדייה תיאוריה המאפשרת לו לדבר על שתי קבוצות סטאטוס מובהקות – המעמד הבינוני הנמוך והגבוה – המנסות לשמור על זהותן ולהיבדל זו מזו באמצעות טעמיהן השונים במזון.  הוא חוקר את סגנונות חיים של שתי הקבוצות ובוחן את דפוסי ההוצאות של אנשים יחסית לרמת השׂתכרותם. מסקנתו היא שאין קורלציה חד משמעית בין רמת השכר לאופן הצריכה. ההביטוס של הקבוצות אינו מתגבש, לדעתו, סביב אפשרויות כלכליות אלא בראש ובראשונה סביב עקרון היוּקרה החברתית המושגת באמצעות דפוסי הצריכה. יוּקרה זאת קרויה  בפיו הון תרבותי סימבולי. 

בעקבות מחקרי הטעם של בורדייה ערכה חוקרת החינוך האוסטרלית נדין דולבי מחקר איכותני-נרטיבי –  The shifting Ground of Race: The Role of Taste in Youth's Production of Identity – המתמקד בבני נוער בבית ספר בעיר דרבן בדרום אפריקה על רקע ביטול משטר האפרטהייד בשנת 1990. לפני כן נועד בית הספר ללבנים בלבד, וחמש שנים לאחר שפתח את שעריו בפני תלמידים שחורים, הפכו האחרונים לרוב. דולבי, הצועדת בעקבות בורדייה, מדגימה כיצד משרתת התרבות הבחנות גזעיות המחליפות את הגבולות הרשמיים שהוכתבו מגבוה.

מהמחקר עולות מספר נקודות: קבוצת השחורים מבססת את זהותה באמצעות הזדהות עם תרבות הפופ הגלובלית כבסיס להעצמה; קטגוריות צבע העור מיוצרות ומובנות מחדש לא על בסיס מדיני-חוקי רשמי, אלא דרך הבניה של טעם המתבטאת בבחירת מוסיקה ובגדים; מי שלא ממלא את תנאי הקודקס – מוקע; כמו כן, מתקיימת נזילות מסוימת בין הקבוצות.

דולבי מזהה את הדומיננטיות של הצריכה כמייצרת מיפויים של גבולות סימבוליים. מוצרי הצריכה, הזמינים לכאורה לכול, נטענים במשמעות; הם משמשים כלים בהקשר של הצגת האני, ומבנים שיח של טעם, שבו כלולות הגדרות של טעם "שחור" וטעם "לבן". הלבנים משמרים את הגבולות באמצעות ערך ההתנזרות במטרה להיבדל מקבוצת השחורים המתלבשים בהידור. מסקנות המחקר מציעות שהפרקטיקה של ההגזעה עומדת על כנה באמצעות בידולים תרבותיים, שהחליפו את הקריטריונים הרשמיים. כך מתבטא כוחה של התרבות ביצירת  גבולות סימבוליים חדשים במקום אלה הישנים שהתערערו.

הסוציולוגית האמריקנית בת'ני ברייסון מנסה במחקרה הכמותני – Anything but heavy metal: Symbolic exclusion and musical dislikes – לפלח טעמים בצריכת מוצרי תרבות כדי לבסס קשר בין כינון טעם, גזענות וליברליזם דמוקרטי. היא משתמשת בארגומנטציות שונות לצורך החיבור בין התרבותי לפוליטי. היא יוצאת מנקודת המוצא של בורדייה, אך גם מבקרת אותו באמצעות פרובלמטיזציה של התזה שלו: היא מדגימה תיקוף אלטרנטיבי לדרך שבה טעם מבנה זהות באמצעות בדיקה של איזו מוסיקה אנשים אינם אוהבים (הפוך מגישתו של בורדייה שחקר גבולות תרבותיים דרך העדפות).

ברייסון מעמתת שתי הנחות שאינן מתיישבות זו עם זו. הראשונה מציגה הגברת האקסקלוסיביות של הטעם עם עליית ההשכלה (בורדייה), השנייה מציגה גיוון וסובלנות ככל שעולה ההשכלה (בהשראת ההיפותזה של ריצ'רד פיטרסון  על 'טעם זולל כול'). 

לטענתה חשוב לבדוק במקרים רבים דווקא את הדחיות (cultural dislikes)  משום שאלה משקפות מבנים סוציולוגים וכלכליים ומגדירים גבולות תרבותיים. הטעם התרבותי כופה גבולות סימבוליים בין הפרט לבין מה שהוא סולד ממנו. הז'אנרים הבלתי אהודים ביותר על בעלי ההשכלה הגבוהה הם אלה המתקשרים לקבוצות דחויות חברתית, ולכן מזהה כאן ברייסון הבחנות מעמדיות. מסקנתה של ברייסון היא כי הסובלנות (החלקית) כשלעצמה היא עמדה אקסקלוסיבית-מבדלת השייכת לקבוצות מסוימות. היא מהווה הון תרבותי סימבולי המתחזק חוסר שוויון חברתי.

לסיכום, את הקשר שבין טעם, תחושת זהות והון סימבולי מתאר היטב  בורדייה במאמרו 'המטמורפוזה של הטעם': "כדי שיהיו לאנשים העדפות, צריך שיהיו נכסים מסוּוגים – עשויים ב'טוב טעם' או ב'חוסר טעם', 'מובחרים' או 'וולגריים', נכסים מסוּוגים שגם מסַווגים את המחזיקים בהם, מדורגים – אך גם מדרגים". כלומר, הטעם משרת את רצון הצרכנים לבדל את עצמם מצרכנים אחרים ולהגדיר את זהותם על בסיס ההון הסימבולי המופק ממנו.   


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: