כמו כן

 הביטוי כמו כן  (= וכן, גם כן;  תואר הפועל) נמצא במקרא פעם אחת בלבד:  "שְׂאוּ לַשָּׁמַיִם עֵינֵיכֶם וְהַבִּיטוּ אֶל-הָאָרֶץ מִתַּחַת, כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה, וְיֹשְׁבֶיהָ כְּמוֹ כֵן יְמוּתוּן" (ישעיהו נא, ו). אפילו מילון אבן שושן בן זמננו מציין  באשר ל"כן" כי הכוונה לזכר של הכינה, כלומר, יושבי הארץ ימותו כמו כינים. אבל הרבנים והיוצרים שפעלו בין המאה ה-11 למאה ה-15 (שהם "הראשונים" לפי המינוח המקובל; למשל: רש"י והרמב"ם) ראו בצירוף הזה תואר הפועל לצורך השוואה.

גם תרגום השבעים, הוולגאטה והתרגום הארמי פירשו כך את הביטוי, ובמובנו זה הוא חדר לפיוטים, לפירושים, ליצירות הרבנים ולספרות החדשה. ניתן למצוא דוגמאות רבות לשימוש בביטוי זה, החל מהפיוט במאה השישית ועד המאה ה-18. למשל:

"קרא להם ולא שמעו/ כמו כן קראו ולא נשמעו" (פיוטי יניי)

"וכמו כן נמשך טוב מחטא בת שבע שיצא ממנו שלמה" (רלב"ג)

הבלשן ניסן ברגגרין קובל על כך שאליעזר בן-יהודה לא כלל את הביטוי במובן שייחסו לו הראשונים, אלא רק את הפירושים לפסוק המקראי היחיד שבו הוא מצוי. לדעתו,  הביטוי הוא טוב ונכון. נימוקיו: א. אין לגנוז תואר פועל שמשמש בנאמנות דורות רבים (אלף וחמש-מאות שנה) רק משום שאין למצאו במילונים. ב. לא ניתן להוכיח כי פירוש הפסוק בישעיהו על דרך הראשונים אינו נכון. ג. הנימוק השלישי הוא ברוח הבלשנות המודרנית. ברגגרין טוען כי אפילו שגוי פירוש זה, אין בכך כדי לפסול את השימוש בביטוי כפי שהשתרש, שכן טעויות כאלה עומדות בבסיסה של כל התפתחות לשונית.

להדגמת דבריו הוא מזכיר את הצירוף "שלוש רגלים".  "רגל" במשמעות אחד הגפיים היא גם "פעם": מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים, בַּת-נָדִיב (שיר השירים ז, ב). מכאן קיבלה רגל גם את משמעות פעם במובן חזרה על מעשה: מֶה עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים (במדבר כב, כח). התורה מצווה לחגוג "שלוש רגלים", כלומר שלוש פעמים, ומתוך טעות בהבנה פירשו כאילו נאמר שלושה חגים,  וכך קיבלה "רגל" משמעות נוספת – כל אחד מהשלושה: פסח, שבועות וסוכות. 

יצחק פרץ אוסר ביטוי זה, כיוון שלא הופיע במילונים; משום שהוא מבוסס על פירוש שנוי במחלוקת של הפסוק האחד בישעיהו;  "ומשום שאין בו צורך כלל וכלל". גם את הנימוק האחרון מבטל ברגגרין ביד בוטחת ומציע באירוניה למחוק עודף של מילים נרדפות מיותרות. ברוך ברגר מצטרף לדעתו של פרץ, וברגגרין שם ללעג את דרכם בתיקון הלשון: ""תיקוני לשון שאינם אלא קלקוני לשון".

בסוף דבריו הוא עומד על קלקול אמיתי – חסרונו של מילון אקדמי של לשון חז"ל, לשון ימי הביניים, לשון ההשכלה ולשון התחייה.  חסרון זה גורם למתקני הלשון לומר "לא ראינו" (כלומר, מה שאיננו במקרא לא נמצא במילונים שהתבססו עליו). זו איננה בגדר ראָיה מבחינתו של ברגגרין. כל הספרות העברית הענפה לדורותיה עשויה, לדעתו, להוות קרקע פורייה לצמיחתם ולהשתרשותם של יצירי לשון כשרים בתכלית.

למותר לציין שהביטוי כמו כן השתרש בשפתנו לגמרי. האם ניתן לזקוף עניין זה גם לזכותו של ברגגרין?

 


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: