הסיפור המופלא שמאחורי השקת "מגיא ההריגה לשער הגיא"

Autosave-File vom d-lab2/3 der AgfaPhoto GmbH

 אמי רחל ואני

21/4/2009

האם מישהו זוכר את הרשומה שכתבתי בשנה שעברה על עצרת יום השואה בקיבוץ לוחמי הגטאות? מדובר בטקסט קצרצר, הרי הוא שוב לפניכם:

 אתמול נכחתי בעצרת הממלכתית לזכר השואה בקיבוץ לוחמי הגטאות. חייל צעיר שדמה להפליא לאבי ז"ל גילם את דמותו בכישרון רב. ברקע התנגן שירו של אחי אילן "כולנו זקוקים לחסד". "נולדתי בהמבורג", אמרה הדמות, "הייתי השליח האישי של ד"ר מנגלה…" בסוף "יצא" השחקן מהדמות ואמר: "זה היה סיפורו של בני וירצברג שנקטע… בהיותו בן 40 שם קץ לחייו… השיר שאנו שומעים ברקע הולחן ע"י בנו אילן וירצברג, ובקהל יושבת איתנו בתו דליה".

 לפתע התמקדה המצלמה עליי, ופניי מילאו את המסך הענק. ניסיתי להעטות על פניי ארשת שלווה, אבל עדיין הייתי המומה מאפקט הירייה. ציוד ההגברה וקהל האלפים שיוו לרגע מעמד מיתולוגי; הייתה זו הירייה של זקיף האס-אס בסבי גבריאל-גוסטב בצעדת המוות, אבל עבורי הייתה זו הירייה שנשמעה בביתנו לפני 40 שנה. רגע קשה. מהשורה הראשונה פנו לעברי אנשים רטובי עיניים ולחצו את ידי בחום.

אבא, אמרתי לו בלבי, סוף כל סוף עשינו זאת.

מה שלא סיפרתי לכם אז הוא ששלושת האנשים שהסתובבו לעברי מהשורה הראשונה היו נעם לניר, אחותו נורית כרמלי ואמו ד"ר מיכל לניר – אלמנתו של הטייס אבי לניר ז"ל. פניי הנרגשים נראו כאמור על המסך הענק. נעם לניר קלט לפי הצילום שאני יושבת ממש מאחוריו, הסתובב, לחץ את ידי ואמר לי כמה משפטים.

באותם רגעים הייתי כה נסערת מכל המעמד עד שחשבתי שאני מדמיינת את דבריו. יש לזכור שלפני כשנה כל הסיפור היה עדיין נשכח וזנוח בקרן זווית, והנה, האיש שהדליק את אחת המשואות (לא היה לי שמץ של מושג מי הוא, הרי אין לי טלוויזיה כידוע וגם איני קוראת עיתונים מלבד כותרות ואייטמים נבחרים ברשת) אומר לי את המילים האלה: "קראתי את הספר של אבא שלך שוב ושוב בילדותי. הספר הזה השפיע עליי בצורה עמוקה, עיצב את השקפת העולם שלי וכיוון אותי לחלק גדול מהפעילות שבה אני עוסק היום…" הייתי המומה לחלוטין מדבריו (האמת שהייתי המומה עוד קודם לכן). ההיה או חלמתי חלום?

רמז לדבריו קיבלתי כמה דקות קודם לכן. כאשר התחילה המסכת על אודות אבי, והשחקן רק החל לומר את המילים הראשונות, קראה מיכל לניר: "זה הסיפור של בֶּני!" כמעט נפלתי מהכיסא. היא ביטאה רק את שמו הפרטי כאילו היה חבר קרוב או בן משפחה שלה. חשבתי לעצמי: "מי זאת האישה הזאת שמכירה את אבי שמת לפני 40 שנה? הרי חשבתי שאין בעולם כולו איש או אישה הזוכרים אותו מלבדנו בני משפחתו (דליה קרפל הראתה בכתבתה המצוינת שיש עוד כמה שזוכרים אותו).

לאחר שהסתיימה העצרת רציתי לברוח משם כל עוד רוחי בי. ההתרגשות כבר עמדה להכריע אותי. רציתי להתכנס עם עצמי ועם צביאל בחדרנו בבית ההארחה של הקיבוץ ולהירגע, אבל התעכבנו לשיחה קלה עם בני משפחת לניר. איזה מזל שלא ברחתי מיד! בין היתר סיפרתי להם על המהדורה החדשה שעומדת לצאת לאור והבטחתי לשלוח להם עותק. לאחר דקת התאוששות בחדר קיבלתי טלפון מחברתי חנה יבלונקה: "איפה את? כולם פה מחכים לך". מתברר שנערך מין קוקטייל חגיגי מצומצם בעקבות האירוע. גררתי את עצמי לשם בכוחות אחרונים.

חלפו כחמישה חודשים. ב-25 בספטמבר (ביום שבו הופיע בארץ פול מקרטני) הגיע לביתי שליח עם 34 עותקים ראשונים של הספר. באותו ערב לא היה גבול לאושרי. הסתובבתי בבית כארי בסוגר, וכל כמה דקות קראתי בקול: "עשיתי זאת! עשיתי זאת!"…

באותו ערב התקשרתי לאנשים רבים. נעם לניר היה אחד מהם (ואל תשאלו אותי איך השגתי את מספר הטלפון שלו). השארתי לו הודעה במשיבון. לאחר שעה קלה התקשר אליי בחזרה. אמרתי לו: "אני זוכרת שגם אמא שלך גרה ברמת השרון, אם תיתן לי את הכתובת שלה אשלח…"  ונעם, בדרכו המפתיעה האופיינית, שאל: "אפשר לבוא אליכם עכשיו? אני ממש קרוב, איפה בדיוק אתם גרים?" נשנקתי. יוזמתו הבלתי צפויה שימחה אותי מאוד אך גם בלבלה את דעתי, שכן ביתי הוא מבצרי. אליי לא באים אם לא חייבים ממש, ובטח לא בהתראה כזאת. כל חבריי יודעים שאני מעדיפה להיפגש בחוץ. חוץ מזה, ולא פחות חשוב, הייתי מדובללת שיער, בבגדים ממורטטים ועם רגל אחת ביציאה מהבית להליכה היומית. גמגמתי ולעלעתי. בסוף הצלחתי להתעשת ומסרתי את הכתובת.

נעם הופיע בתוך דקות ספורות והתגלה כאיש גלוי ושופע חן, מחושב וישיר. הוא סיפר לנו שהספר של אבי היה ספר פולחן בביתם. בכיתה ה' כתב עבודה על הספר: 58 עמודי מחברת (אני מחזיקה אותה עכשיו בידי). הציון רק טוב פלוס. ועל מה ירד הציון? "בעיות כתיב!". לאחרונה הרצה נעם בתוכנית "לומדים יחד" של ערוץ 2 על בעיות קשב וריכוז שמהן סבל בילדותו. בתוכנית זו דיבר בהרחבה גם על הספר של אבי וקרא ממנו שני עמודים בשידור חי (החל מסוף הדקה ה-28).    

נעם רצה לקנות את כל הספרים שהיו ברשותי, ואני – המפגרת – סירבתי (הרי קיבלתי אותם באותו יום ולא יכולתי להיפרד מהם. רציתי לחלק מיד למקורביי ולא להמתין למשלוח נוסף). לפני שיצא מביתנו אמרתי לו: "לא רק עליך קראתי בגוגל; גם על אמא שלך. היא מעניינת אותי מאוד (מיכל לניר כתבה את הדוקטורט שלה בפילוסופיה יהודית חדשה, והייתה ראש מחלקת יהדות במכללת לוינסקי). אפשר לקבל את מספר הטלפון שלה?" וכך התחיל סיפור של אהבה ביני לבין מיכל היקרה. שיאו של הסיפור (לעת עתה) הוא ערב השקה מ-ד-ה-י-ם (בהמשך תבינו שזו אינה פראזה ריקה) שארגנה ומימנה מיכל לכבוד הספר של אבי.

Autosave-File vom d-lab2/3 der AgfaPhoto GmbH  

חברות

 חברתי ריקי גרין, שהוזמנה לאירוע גם כדי לצלם אותו, הסבירה לי אחר כך מדוע לא הפיקה לתחושתה את מלוא הפוטנציאל. היא אמרה: "פשוט הייתי בשוק. חשבתי שאני מוזמנת לסלון של בית רגיל, ושיסתובבו בו כמה מוזמנים…" לאמיתו של דבר הסלון (בבית חברתה של מיכל – ד"ר אילנה כהן) היה הגדול ביותר שראיתי מעודי. סודרו בו שורות-שורות של כסאות שהכילו כ-100 מקומות[!] שהתמלאו חיש קל עד אפס מקום. קהל רב מאוד ישב גם בשורות של כיסאות במסדרון ארוך שהקיף את הסלון הפתוח. לא מעט נותרו ללא מקומות ישיבה, והתגודדו בפתח הבית ובחדרים סמוכים. היו שם גם אנשי שֵם (סלבס עאלק) שלא הכרתי אישית. אמי היקרה רחל הייתה שם! אחי אילן ובני משפחתו ובני משפחה נוספים. גם נעם לניר ואחותו נורית היו שם. וכמעט כל חבריי וחברותיי וחברותיהן של חברותיי…

 Autosave-File vom d-lab2/3 der AgfaPhoto GmbH

אחייני, אחי, אמי ואני

אמרתי שהערב היה מדהים. המילה הזאת כבר אינה אומרת הרבה בימינו. אנסה שוב: הערב היה מפעים, מרשים, מרגש, מכובד, מלהיב ומהמם, או במילה אחת – פנטסטי. מיכל הרצתה על הספר, ואמרה דברים מרתקים ומאירי עיניים. בתבונה רבה חילקה את הרצאתה לשלושה חלקים, וביניהם היו אתנחתאות מוזיקליות. שלושה אמנים צעירים מחוננים הנעימו וריגשו: הזמר גון הלוי, עלם חמודות שובה עין ולב, ששר גם שיר מקורי שלו, הצ'לנית המקסימה שולמית שריד שניגנה בין היתר גם חלקים מהסוויטה הרביעית של באך, והפסנתרית מאשה יולין שניגנה גם חלק מהפנטסיה מאת שופן, והותירה את הקהל הנרגש פעור פה.

 Autosave-File vom d-lab2/3 der AgfaPhoto GmbH

האמן הצעיר גון הלוי

בסיום הערב קראה מיכל את שירו של דן פגיס "עשרים שנה בגיא". כשסיימה מיכל לקרוא את השיר, וללא כל אומר, התיישב גון על הפסנתר, ניגן ושר את שיר הרעות. הקהל כולו, כולל אמי הפלמ"חניקית שישבה לידי, הצטרף אליו בשירה שקטה, וכך הסתיים הערב.

  Autosave-File vom d-lab2/3 der AgfaPhoto GmbH

מיכל לניר וידיד (יהודה)

כעת זו הזדמנות מצוינת להודות למיכל מכל הלב על כל פועלה וטרחתה בנושא. בכל השנים שבהן עסקה בחינוך קראה בפני תלמידיה ביום השואה את כתבתו של העיתונאי דב גולדשטיין – "הכדור האחרון של בני", שהתפרסמה ב"מעריב" ימים אחדים לאחר האסון. מיכל נשבעה לעצמה שתעשה כל אשר לאל ידה כדי שהספר במהדורתו הנוכחית יזכה לחשיפה ולתהודה הראויים לו לדעתה, והיא אכן עושה. מיכל היא גם הקניינית הגדולה ביותר של הספר (והיא רוכשת עשרות עותקים שלו בכסף מלא בחנויות, כי אותה מפגרת שהוזכרה לעיל אינה רוכשת בעצמה די ספרים במחיר מוזל ישירות מההוצאה).

תודה גדולה גם לד"ר אילנה כהן שאירחה את האירוע בביתה המרהיב, ותודה מיוחדת לצביאל, אישי היקר, שלכל אורך הערב ישב בפתח הבית ורשם למעלה מ-70 קבלות עבור הספרים שנמכרו.  

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: