אפריל 2008
השקפת העולם שלך מאוד פסימית. אבל בסך הכל היו לך חיים לא רעים, לא?
"בתוך תסריט קודר ובלתי נמנע, שבתוכו כל המין האנושי מתקרב לקראת כליה חסרת משמעות, יש לאנשים מסוימים בינינו יותר מזל מאשר לאנשים אחרים. אז כן, לי היה מזל. אבל זה כמו בסצנה הראשונה של 'אבק כוכבים': שתי הרכבות מגיעות בסופו של דבר לאותה מזבלה.
"אז נכון: לי יש יותר מזל מלהומלס שחי חיים קשים ברחוב. אבל זה נכון רק לזמן מה. כי בסוף שנינו ניעלם, וכדור הארץ ייעלם, וכל הכוכבים ייעלמו, והכל ייעלם. וכל מה ששייקספיר עשה ייעלם, וכל מה שמיכלאנג'לו עשה ייעלם, ובסופו של דבר, לא יישאר כלום. וכל המלחמות, והמאבקים, ושיחות הטלפון, והרשימות של הדברים שאני צריך לעשות, והשטויות שהתעסקתי איתן במשך כל החיים שלי -אין להם שום משמעות. הכל הולך לשום מקום. כולנו הולכים לשום מקום".
וכבר אין לדעתך שום מקום בעולם הזה לקצת לנחמה?
"כמובן שיש נחמה, כמובן שיש איים של נחת. אבל החיים הם טראגיים, וחסרי משמעות, ואלימים, וברוטליים. אין מה לעשות. היקום כאוטי, ואנחנו כולנו חלקיקים של אבק".
קריאה של הדברים האלה הייתה מעירה בי בעברי הזדהות עד-דכא ועד כאב. קוהלת וחנוך לוין ביטאו את מחשבותיי ואת רגשותיי טוב מכולם. בהדרגה מעט התחספסתי ונתתי גם לשמחת החיים ולעליצות לדור עם כל אלה בכפיפה אחת. ועדיין, בבסיס, הדברים לא השתנו.
מעניין אותי לדעת איך אתם חשים לנוכח ההשקפה הנ"ל; האם אתם רואים את הדברים אחרת? ומה היו הדרכים שלכם למצוא טעם והצדקה לכל הג'אז הזה.
בעקבות דיון עם חבר הנה לקט נבחר מדברי קוהלת:
הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכּל הָבֶל. מַה-יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמול תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ…
כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים לא-יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לא-תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלא-תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמועַ. מַה-שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל-חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ…
אֵין זִכְרוֹן לָרִאשׁונִים וְגַם לָאַחֲרונִים שֶׁיִּהְיוּ לא-יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרונָה…
וְנָתַתִּי אֶת-לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה עַל כָּל-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם הוּא עִנְיַן רָע נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ. רָאִיתִי אֶת-כָּל-הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה הַכּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. מְעֻוָּות לא-יוּכַל לִתְקון וְחֶסְרוֹן לא-יוּכַל לְהִמָּנוֹת…
כִּי בְּרוב חוכְמָה רוב-כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב…
כִּי מֶה-הווֶה לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ שֶׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. כִּי כָל-יָמָיו מַכְאובִים וָכַעַס עִנְיָינוֹ גַּם-בַּלַּיְלָה לא-שָׁכַב לִבּוֹ גַּם-זֶה הֶבֶל הוּא…
וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת-כָּל-הָעֲשׁוקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשׁוקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עושְׁקֵיהֶם כּוחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם. וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת-הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן-הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה. וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר-עֲדיין לא הָיָה אֲשֶׁר לא-רָאָה אֶת-הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ…
אֶת-הַכּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי יֵשׁ צַדִּיק אובֵד בְּצִדְקוֹ וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ…
וְרָאִיתִי אֶת-כָּל-מַעֲשֵׂה הָאֱלוהִים כִּי לא יוּכַל הָאָדָם לִמְצוֹא אֶת-הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַחַת-הַשֶּׁמֶשׁ בְּשֶׁל אֲשֶׁר יַעֲמול הָאָדָם לְבַקֵּשׁ וְלא יִמְצָא וְגַם אִם-יאמַר הֶחָכָם לָדַעַת לא יוּכַל לִמְצוא…
כִּי-מִי אֲשֶׁר יבחר (יְחֻבַּר) אֶל כָּל-הַחַיִּים יֵשׁ בִּטָּחוֹן כִּי-לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן-הָאַרְיֵה הַמֵּת. כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה וְאֵין-עוֹד לָהֶם שָׂכָר כִּי נִשְׁכַּח זִכְרָם. גַּם אַהֲבָתָם גַּם-שִׂנְאָתָם גַּם-קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה וְחֵלֶק אֵין-לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם בְּכל אֲשֶׁר-נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ…
וְאָמַרְתִּי אָנִי טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים…
אם מישהו הבין מדבריי כי מסקנתי היא שיש להעביר את החיים בחוסר מעש, בקובלנות מתמשכות ובקריאות נהי נואשות – טעות גדולה בידו. מה שהופך את חיינו להרואיים הוא הניסיון הפרטי ליצוק בהם משמעות ותוכן חרף כל האמור לעיל, ולהיות נקיי דעת והגונים ככל האפשר.
להשאיר תגובה