השקפת העולם שלך מאוד פסימית. אבל בסך הכל היו לך חיים לא רעים, לא? "בתוך תסריט קודר ובלתי נמנע, שבתוכו כל המין האנושי מתקרב לקראת כליה חסרת משמעות, יש לאנשים מסוימים בינינו יותר מזל מאשר לאנשים אחרים. אז כן, לי היה מזל. אבל זה כמו בסצנה הראשונה של 'אבק כוכבים': שתי הרכבות מגיעות בסופו של דבר לאותה מזבלה.
"אז נכון: לי יש יותר מזל מלהומלס שחי חיים קשים ברחוב. אבל זה נכון רק לזמן מה. כי בסוף שנינו ניעלם, וכדור הארץ ייעלם, וכל הכוכבים ייעלמו, והכל ייעלם. וכל מה ששייקספיר עשה ייעלם, וכל מה שמיכלאנג'לו עשה ייעלם, ובסופו של דבר, לא יישאר כלום. וכל המלחמות, והמאבקים, ושיחות הטלפון, והרשימות של הדברים שאני צריך לעשות, והשטויות שהתעסקתי איתן במשך כל החיים שלי -אין להם שום משמעות. הכל הולך לשום מקום. כולנו הולכים לשום מקום".
וכבר אין לדעתך שום מקום בעולם הזה לקצת לנחמה? "כמובן שיש נחמה, כמובן שיש איים של נחת. אבל החיים הם טראגיים, וחסרי משמעות, ואלימים, וברוטליים. אין מה לעשות. היקום כאוטי, ואנחנו כולנו חלקיקים של אבק".
קריאה של הדברים האלה הייתה מעירה בי בעברי הזדהות עד-דכא ועד כאב. קוהלת וחנוך לוין ביטאו את מחשבותיי ואת רגשותיי טוב מכולם. בהדרגה מעט התחספסתי ונתתי גם לשמחת החיים ולעליצות לדור עם כל אלה בכפיפה אחת. ועדיין, בבסיס, הדברים לא השתנו.
מעניין אותי לדעת איך אתם חשים לנוכח ההשקפה הנ"ל; האם אתם רואים את הדברים אחרת? ומה היו הדרכים שלכם למצוא טעם והצדקה לכל הג'אז הזה.
אם מישהו הבין מדבריי כי מסקנתי היא שיש להעביר את החיים בחוסר מעש, בקובלנות מתמשכות ובקריאות נהי נואשות – טעות גדולה בידו. מה שהופך את חיינו להרואיים הוא הניסיון הפרטי ליצוק בהם משמעות ותוכן חרף כל האמור לעיל, ולהיות נקיי דעת והגונים ככל האפשר.
עולם כמנהגו נוהג 