כל מתרגם מתמודד עם הצורך לגלות נאמנות כפולה, מצד אחד למקור ומצד שני לדרישותיה של השפה שאליה הוא מתרגם, ועליו לבחור בפשרה כלשהי בין שני קטבים אלה. את סוגיית הנאמנות הכפולה של מלאכת התרגום ביטא היטב המשורר הצרפתי אנטול פרנס:
Les traductions sont comme les femmes –
Quand elles sont belles, elles ne sont pas fidèles
et quand elles sont fidèles, elles ne sont pas belles.
בתרגום חופשי – תרגומים הם כמו נשים: כשהן יפות אינן נאמנות, וכשהן נאמנות – אינן יפות. אמנם לא פוליטיקלי קורקט, ואף אנכרוניסטי ושגוי, אך הרעיון ברור.
גרסה נוספת לאותה הגברת, הנאמנה או היפה, מצאתי בדברי הרמב"ם:
לסיכום, חביבים עליי דבריו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי בנושא זה:
"כשחביבות עליי המחשבות והתוצאות הספרותיות שבשפה אחרת ואני אומר להביאן לגן ספרותנו אנו, אז עליי לתאר את הדברים כך, איך היה אומרם יוצרם מראש, לוּ היה עברי ובא להגיד את המחשבות או השירות האלה עברית". (מתוך פרויקט בן יהודה).
