מות התולעת

2/1/08

פעם דמיתי ללהקת ארבה הפושטת על יבולי ספרים. בשנים האחרונות התהפך המצב – יבולי ספרים פושטים עליי, וידיי ריקות. התברר לי שנפערו פערים של חוסר התאמה ביני לבין רוב הספרים.

 השילוב בין לימודים אקדמיים לעבודות עריכה מתיש למדי. בעיקר בהתחשב בכך שקוללתי בפרפקציוניזם אובססיבי למדי ולבושתי גם בתחרותיות לא מבוטלת (איני מוכנה להתפשר על גובה הישגיי, וציונים הנופלים מ'מעולה' מאכזבים אותי, בעיקר במקרים שבהם אני יודעת שלא נעשה עמי צדק). אבל כל אלה תירוצים קלושים. המבנה הנפשי שלי כופה עליי לנוח לא מעט, ויש גם עונות מתות.

 ועתה אנו באים עד שעריה של הסיבה העיקרית למותה בטרם עת של תולעת הספרים שבי:

 

                ∞ האינטרנט!

 

             מפלצת המרשתת כבשה אותי לחלוטין וחמסה את רוב זמני.

 

מנחמת אותי הידיעה שקראתי ספרים בכמות שיש בה די לכמה גלגולי חיים. שנים רבות ניהלתי רומן לוהט עם ספרים באופן שגבל באסקפיזם קיצוני. חייתי בספרות. רציתי להיות דמות ספרותית ולא בת תמותה בשר ודם. אפילו כתבתי שיר שנפתח במשפטים: "דרוש מגיר ריר בעל שאר רוח. דורות רבים של סופרים כתבו והגירו ריר על ריבות עסיסיות-חמוקיים, שהיום הן שוכנות עפר. עכשיו אני מככבת במרכז הזירה. מי יכתוב עליי? מי יגיר רירו? לפני שייבשו חמוקיי, לפני שאצטרף אליהן?"

 האמת? בסופו של דבר לא מצאתי שום מגיר ריר, אבל מצאתי את שאהבה נפשי שאכן הנציח את דמותי בספרו.

 גם טעמי הספרותי נעשה מגובש ומובחן. רבי מכר גורמים לי על פי רוב מפח נפש. גם סופרים ששמתי בהם את מבטחי אכזבו אותי. אני נהנית אך ורק מספרות יפה, לצערי הרב, לא מספרות מתח או פנטזיה או מדע בדיוני. בצעירותי היו פני הדברים שונים לחלוטין. יכולתי לקרוא הכול מכול וכול וליהנות; החל ב"קץ כל זמן" של אסימוב וב"הוואי" של מיצ'נר וכלה ב"זעקת האימהות" של תומפסון וב"כוכבים מציצים מרום" של קרונין.

 ואילו היום? כל ספר הנופל מ"כזב וכישוף" של אלזה מורנטה או מ"הר הקסמים" של תומאס מאן – נופל אפיים ארצה בהיתקלו במחסום בלוטות הטעם האנינות שלי. קראתי בהנאה מסוימת ספר אחד של פול אוסטר, אבל לא התחשק לי לקרוא עוד משלו. גם כתיבה אקספרימנטלית של פרחי-מקלדת אינה מהלכת עליי קסם. קצת דוחה ומדכאת האנינות הזאת.

 הייתי רוצה ליהנות מספרים בפשטות כפי שנהניתי, כשהייתי בת תשע, מ"החמישייה הסודית" מאת אניד בלייטון. בכל פעם שילדי החבורה הצליחו להשיג מצרכים לארוחת הבוקר, הייתי מזנקת אל המקרר ומשביעה את רעבוני בפרוסת לחם במרגרינה… וכשבלע הכלב טימי גביע שלם של גלידה בלי לחוש בטעמה כלל, הצטערתי על גודלה של ההחמצה. איזו הזדהות עמוקה!

גם שירה הפסקתי לקרוא למרבה הצער וההחמצה. בנעוריי רציתי להיות משוררת ואף פרסמתי ספרון שירה. עם זאת, נהניתי ללמוד שירה בשנה שעברה אצל פרופ’ תמר סוברן (המסוגלת לצטט חלקים נרחבים מהשירה העברית בעל-פה) ואף לכתוב עליה. השבוע התפרסם מאמר שלי, אבות ובנים – ממיכ”ל עד יונה וולך, בכתב העת אימגו. אשמח אם תקראו ותגיבו (שם או כאן).

לסיכום, לאחר שנים רבות של הימלטות אחוזת אמוק מכל דבר שהזכיר לי את המציאות החיצונית, התחלתי להכיר בקיומו של העולם האמיתי ואף רציתי לגלותו. היום אני מעדיפה להשקיע חלק ניכר מזמני לקשרים מגוונים עם העולם הזה, ולהשלים את החסר. די להסתתר בין הדפים, והנה אני פה (גם) לפניכם.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: