לאקאן – כאן או לא-כאן?

שפתיי דובבות: "ז'אק לאקאן", ואנחה קלה מתמלטת לה מבית החזה.

 kqu_qnehstxgwgtlsuuj

גאון פורץ דרך? שרלטן שייסד כנסיית חסידים?

כשהתחלתי ללמוד אותו נמלאתי כעס, משטמה ותסכול. הטקסטים שלו (ואיני קוראת אותם בשפת המקור אלא באנגלית) נדמו לי כרצף דלוזיונלי של משפטים סתומים. הם כתובים לכאורה במילים בעלות מובן (לשרשרת המסמנים יש מסומנים מוסכמים) והם אפילו עונים על חוקי התחביר – אבל ניסיונות מאומצים לתהות על פשרם עולים בתוהו. שוב ושוב אני מעלה חרס בידי.

כעורכת תוכן ולשון זה 16 שנה ערכתי גם כתבים פסיכואנליטיים מורכבים שנכתבו על ידי לא-קוטלי-קנים (למשל, חנה סגל על מלאני קליין, ובקרוב ייצא לאור ספר שערכתי עבור 'תולעת ספרים' – 'התיאוריה הקלייניאנית – נקודת מבט בת זמננו'). טקסטים קשים לא מפחידים אותי. נהפוך הוא. הם מאתגרים ומגרים אותי (עד גבול מסוים. "את ביקורת התבונה הטהורה" של קאנט לא הצלחתי להבין, אם כי הייתי רק בת 20 כשניסיתי לקראו).

אבל לאקאן חצה אצלי את הקווים האדומים. הייתה לי תחושה שהוא הפיק הנאה (סדיסטית?) מהיותו לא-בהיר. לתחושתי גבל הדבר באובסקורנטיזם (התנגדות להפצת ידע; יצירת אי-בהירות מכוונת). מלכתחילה כוונו דבריו לאליטה אינטלקטואלית מצומצמת. האם זה חלק מסוד קסמו? העובדה שאם למדת בדי עמל את תורתו ואם השקעת מאמץ אינטלקטואלי כמעט עד זוב דם כדי לפענחו, את/ה זוכה לחלוק עם קומץ יחידי סגולה, מתי-מעט מובחרים, את המועדון האקסקלוסיבי לעילא ולעילא?

לא אכחד שיש בכך קסם גם עבורי.

כך או אחרת אני נלכדת בהדרגה בקסם הלאקאניאני.

מובן מאליו שלא פיצחתי את כתביו. אבל כמו שז'אן-פרנסואה שמפוליון פענח את כתב החרטומים המצרי, גם ללאקאן קשישא קמו למרבה המזל מפרשים ומסבירנים. הצרה היא רק שכל מפרש מבין את לאקאן אחרת, ולכל מושג מרכזי שלו  יש פירושים רבים, שונים ומשונים. רש"י, קאסוטו, רד"ק, ספורנו, אונקלוס וכו', שפירשו את אלוהים (נגיד) התחלפו אצל לאקאן – האחר הגדול של הפסיכואנליזה – בשמות כמו מילר (חתנו של לאקאן), ז'יזק, מאואס, אוונס, ואנייה, גולן, בנימיני, ישראלי וכו'.

הפירושים הם רבים, שונים ומגוונים גם משום שלאקאן עצמו לא שמר על אחידות מושגיו, והכול אצלו נזיל ומטאפורי. הוא לא טבל באותו נהר פעמיים.

אני מעריכה מאוד את כנותה של רות גולן (הבת של מנחם) שכתבה בספרה "אהבת הפסיכואנליזה – מבטים בתרבות בעקבות פרויד ולאקאן" את השורה הזאת: "האם אוכל לספר לכם מה אני יודעת על לאקאן? אם אספר, ייתכן שלא תכירו את לאקאן, אלא תכירו אותי".

ועוד היא כותבת: "הלימוד דורש מורה, מאמץ רב ושפע של רצון ועקשנות". היא כנראה מוכשרת מאוד, כי עבורי זה אפילו קשה יותר ממה שהיא מתארת. אבל מאוחר מדי עבורי להינצל מנחת זרועו הכבדה. אני 'תינוק' שנשבה.  נדבקתי בנגיף התשוקה לידע הזה. מצבי מדאיג. והראיה: השבוע אמרתי למורי, פרופ' איתמר אבן-זהר, שהחיים קשים לי (בעקבות שיחת טלפון מבאסת במיוחד שקיבלתי כשהייתי בחדרו), והוא ענה: "את חושבת שהם קשים רק לך?" "אני לא יודעת", השבתי, "אני לא נמצאת בתודעתו של סובייקט אחר מלבדי". הוא הביט בי בחומרה ואמר ביבושת: "מצבך מדאיג".

לסיום, אטעימכם קורטוב מרוחו של הברנש המדובר. הסירוס האדיפאלי לפי לאקאן הוא הכניסה לסדר הסמלי של השפה. זו המכפיפה את הסובייקט לקטגוריות לשוניות סטטיות ומוגבלות. "אתם תמיד אומרים פחות ממה שאתם מתכוונים לומר או יותר ממה שאתם מתכוונים לומר", אמר. חבל רק שבחר להדגים בשפתו את הסירוס הזה הלכה למעשה.

"כל מה שאמרתי לכם זה לא זה", העיד על עצמו. ואיני יכולה להימנע מלהיזכר בשירה של יונה וולך (שאחי אילן הלחין): "וזה לא מה שישביע את רעבוני, לא, וזה לא מה שיניח את דעתי, הו לא. לא זה לא, לא זה לא זה לא".

 ואולי זה זה?


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: