הטיפול והטראומה הפכו לישות אחת/ עיתון "הארץ"

הבחירה היכן לקבל טיפול נעצרת על סף דלתו של המוסד הסגור

בשונה מכלל החולים, לפגועי הנפש אין בחירה היכן יטופלו. כך, הם מאושפזים בכפייה במוסד בו עברו חוויה טראומטית, או נמנעים מטיפול כלל

רוני לינדר-גנץ
03.01.2014
 שרה (שם בדוי), אישה שסבלה בעבר מדיכאון חריף ועברה אשפוז פסיכיאטרי, נזקקה לפני כמה חודשים שוב לשירותי בריאות הנפש. כאשר פנתה מיוזמתה לבית החולים תל השומר, בישרה הרופאה התורנית כי הגיעה לכתובת הלא נכונה: בשל מקום מגוריה תוכל לשהות בבית חולים זה לילה אחד בלבד, ולטיפול ממושך תאלץ לשים פעמיה אל בית החולים לו היא "שייכת": אברבנאל שבבת ים.
מחאותיה לא עזרו. "למחרת הודיעה לי הרופאה הבכירה במחלקה כי עלי לעבור", סיפרה שרה. "לאחר שסירבתי אמרה: 'או שתעברי בהסכמה או שאני אוציא נגדך צו אשפוז כפוי, ואז ההחלטה כבר לא תהיה בידייך', וכך עשתה". עוד באותו היום אושפזה שרה בכפייה במחלקה סגורה באברבנאל, שם עברה לדבריה "שבעה ימי גיהינום, רק משום שרופאה החליטה שהיא 'מעיפה' אותי לבית חולים אחר לפי אזור מגוריי".
גם סיגל (שם בדוי), אולצה להתאשפז בניגוד לרצונה בבית חולים פסיכיאטרי מסוים, אף על פי שהתלוננה כי באחד האשפוזים הקודמים בו נאנסה על ידי אח במחלקה, ובאותה העת העניין היה עדיין בבירור במשטרה. מאחר שהייתה מודעת לכך שהיא משויכת לבית חולים זה, שבאזור מגוריה, סיגל פנתה עוד לפני האשפוז הבא שלה לפסיכיאטר המחוזי בבקשה כי יאפשר לה להתאשפז במקום אחר, אך נענתה בסירוב.

 דליה ו צביאל רופא

בני הזוג דליה וירצברג־רופא וצביאל רופא. עתרו נגד הסדר האזוריות הכובל את פגועי הנפש לבית החולים באזור מגוריהם צילום: דודו בכר

 סיפוריהן של שרה וסיגל אינם חריגים בתחום בריאות הנפש. פגועי הנפש נמצאים בתחתית שרשרת המזון של מערכת הבריאות בכל הנוגע לזכות לבחור את המוסד המטפל: בראש פירמידת זכות הבחירה נמצאים חולי הסרטן, הרשאים לבחור בכל בית חולים שירצו, ותחתיהם החולים ה"כלליים", הכפופים להסדרים של קופות החולים שלהם, שמתאפיינים במידות שונות של גמישות. רק פגועי הנפש כפופים ל"הסדר האזוריות" עתיק היומין: מנותבים לבתי חולים פסיכיאטריים באופן קשיח לפי מקום מגוריהם – בלי כל יכולת תמרון בין המוסדות, ובלי כל התחשבות ברצונם.
ביום שלישי השבוע נמחקה עתירתם של בני הזוג דליה וירצברג־רופא וצביאל רופא, שניהם מתמודדים עם מחלות נפש, נגד הסדר האזוריות ונגד נוהל שפרסם משרד הבריאות בעניין. הנוהל שפורסם לפני כשנה וחצי אמור היה להגמיש את הכללים הקשיחים של הסדר האזוריות, ולאפשר חריגות בהן תינתן בחירה למאושפזים, אך לטענתם לא נתן מענה ראוי לבעיות בתחום, כי אם הוסיף סבכים ביורוקרטיים. השופטים הביעו אמפתיה לטענותיהם, אך לא ביטלו את ההסדר הקיים.
המאבק של הזוג וירצברג ורופא, אליו נושאים עיניים פגועי נפש רבים, החל לפני ארבע שנים, כאשר בני הזוג החליטו לאתגר את המערכת ולעתור לבג"ץ נגד מה שהם רואים כאפליה בין פגועי הנפש לשאר החולים בישראל. לווירצברג היה עניין אישי רב בכך, מאחר שלפני כ–20 שנה נפלה בעצמה קורבן להסדר האזוריות: "ב–1995 הייתי 'שייכת' לבית חולים מסוים, ורק המחשבה על חזרה אליו הכניסה אותי לחרדות. שמענו שיש טריק לעקוף את הסכם האזוריות באמצעות שינוי כתובת בתעודת הזהות – וכך עשיתי, שיניתי את הכתובת כדי להיות משויכת לשלוותא". אבל "הטריק" לא עזר. "כשהגעתי לשלוותא ונשארתי לבד עם הרופאה חשפתי את האמת על מקום מגוריי – במצב הנפשי בו הייתי, לא הייתי מספיק מתוחכמת כדי לשקר. ואז הגעתי בלית ברירה לאותו בית חולים ממנו חרדתי, וחוויתי שם חוויות קשות ביותר".
שנים רבות לאחר מכן, כשלצדה צביאל רופא, מייסד תנועת מתמודדי הנפש בישראל, החליטו בני הזוג להילחם בהסדר האזוריות והגישו עתירה בה טענו כי ההסדר שכובל אותם לבית חולים אחד פוגע בשוויון, באוטונומיה, בכבוד האדם של בעלי המוגבלות הנפשית ובזכותם לבחירה חופשית. מעבר לכך – הוא הופך את בתי החולים למונופולים שהכנסותיהם מובטחות מראש, ושאינם צריכים להתחרות ביניהם על השירות ואיכות הטיפול. לטענתם, ההבחנה הזו בין חולים "רגילים" לפגועי נפש היא שריד לגישה פטרנליסטית מהעבר, שלפיה אנשים עם מוגבלות נפשית אינם כשירים לקבל החלטות בעצמם.
עתירתם הראשונה של בני הזוג נדחתה, אך בית המשפט הורה למשרד הבריאות ליצור נהלים מעט גמישים יותר בכל הקשור לאשפוז פגועי נפש. כעבור כשנה וחצי, לאחר שראו כי אין כל שינוי בשטח – עתרו שנית, והפעם הצטרפו אליהם כידידי בית המשפט הארגונים "בזכות", "עוצמה" ו"אנוש", הפועלים למען זכויותיהם של פגועי נפש, ויוצגו על ידי עו"ד עדי ניר בנימיני מהקליניקה המשפטית של אוניברסיטת תל אביב.

צביאל רופא: "אנשים מפחדים פעמיים:

גם מהמחלה וגם מהמקום שאליו הם הולכים

חודשיים לאחר העתירה השנייה, פרסם משרד הבריאות נוהל חדש שכלל שורה של מקרים בהם תהיה התחשבות מצד המערכת בבקשתו של המטופל להתאשפז בבית חולים שאינו משויך למקום מגוריו. אלא שהמקרים שנבחרו, לטענת וירצברג ורופא, הם מקרי קיצון של ממש, ובהם למשל סעיף שאומר כי רק לאחר חמישה אשפוזים חוזרים וכושלים במהלך שנתיים – תישקל בקשת החולה, וגם זאת – "על ידי מנהל בית החולים, בהתאם לייחודיות המקרה ונסיבותיו". בנוסף, כדי "להפעיל" את הנוהל ולקבל אישור למעבר לבית חולים פסיכיאטרי אחר, נדרשים המטופלים לעבור מסלול ביורוקרטי מפרך.
בינתיים, בשטח, המציאות לא משתנה. "אני מאושפזת בפנימית תל השומר לאחר ניסיון אובדני, והפסיכיאטר המקסים, שמכיר אותי, מחליט שאמשיך טיפולי חשמל נגד דיכאון", כתבה מטופלת רק לאחרונה לווירצברג. "לאחר שעה חזר והתנצל: 'את שייכת לגהה, אינני יכול לעשות כלום בנדון'… אני מסרבת להתאשפז בגהה, נאלצת להשתחרר, ולחזור לחוסר אונים, לדיכאון ולמחשבות אובדניות". "אין שום בחירה בנוהל החדש – רק פלונטר ביורוקרטי סבוך מאוד, המוטל על כתפיו של אדם ברגע החלש ביותר שלו – לפני אשפוז פסיכיאטרי", כתבו וירצברג ורופא בעתירה המתוקנת שהגישו באמצעות עורך הדין כוכבי שמש.
תמיכה מעט מפתיעה קיבלו בני הזוג מפרופ' זאב קפלן, לשעבר ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות והיום מנהל המרכז לבריאות הנפש בבאר שבע. במכתב שצירפו לעתירה כותב קפלן כי הוא תומך בעמדתם – וזאת בניגוד לעמדה הקבועה של עמיתיו. "ההתנהגות למטופלי בריאות הנפש צריכה להיות זהה לשירות הרפואי הכללי", הוא כתב. "בבחירת מקום טיפולי שלא באזור מגוריו של המטופל יש אמירה. דיסקרטיות והתרחקות מהאזור הינה סיבה מצוינת, כמו גם העדפה מקצועית, אובדן האמון ואי שביעות רצון".
מדוע המדינה מתעקשת כל כך על הסדר האזוריות הקשיח, ולא מוכנה לאפשר אפילו חופש בחירה בתוך המחוזות השונים (המדינה מחולקת לשישה מחוזות ו–23 אזורים)? ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, הפרופ' גדי לובין, מסביר כי "יש חשיבות גדולה בעולם הזה לשמירה הן על רצף טיפולי, והן על חיבור בין הטיפול בבית החולים לטיפול בקהילה. המחלות הפסיכיאטריות שמצריכות אשפוז הן כרוניות, והחיבור בין הגופים השונים מאוד חשוב".
בנוסף, לדבריו, "בתי החולים הפסיכיאטריים מתפקדים כבר היום בתפוסה של 100% באופן קבוע, ולפעמים אפילו 110%. המשמעות היא שאם יגיע למשל אדם מהדרום לבית חולים במרכז הארץ ויבקש להתאשפז שם, יקרו שני דברים בעיתיים: ראשית, הוא יתקבל לאשפוז בו יקבל שירות פחות טוב מאדם השייך לאזור, בשל העדר הממד המשלים של טיפול בקהילה. הדבר השני הוא שמאוחר יותר יגיע לשם אדם שכן שייך לאזור, אך יגידו לו: מצטערים, אין לנו מקום בשבילך, והוא יאלץ להתאשפז באזור אחר, שם יקבל טיפול פחות טוב. לכן הסיפור פה הוא של איזונים, ולכן בנינו נוהל שאותו אבחן שוב ואבדוק עד כמה אפשר להכניס בו איזונים".
באשר לטענת העותרים כי ההסדר הקשיח מנטרל כל סיכוי לתחרות בין בתי החולים, אומר לובין: "התחרות חשובה לנו ואנחנו פועלים על מנת להעריך את תפקוד בתי החולים: בקרות, מדדי איכות, שאלון משוב למטופלים ועוד. אבל בנסיבות שבהן שיעור מיטות האשפוז הפסיכיאטרי נמוך משמעותית מהממוצע ב־OECD – גם אם תתאפשר בחירה, אנשים ימלאו את מוסדות האשפוז בכל מקרה".
וירצברג ורופא סבורים כי אם היתה לפגועי הנפש זכות בחירה במוסד המאשפז, יותר אנשים היו פונים לטיפול. "אנשים מפחדים פעמיים: גם מהמחלה וגם מהמקום שאליו הם הולכים. אם המקום עצמו לא היה מקור לפחד אלא מקום שסביר להגיע אליו – זה היה מעודד אנשים להתאשפז מרצונם", אומר רופא. לובין אומר כי הוא שותף לדאגה הזו, "ובגלל זה אנחנו מחפשים את האיזונים המתאימים. המגמה היא של הגמשה של המדיניות ושל הנוהל".
העתירה של בני הזוג אמנם נמחקה, אך פניהם כבר להמשך המאבק: חקיקה שתבטיח כי לפגועי הנפש תינתן זכות בחירה במוסד המאשפז. למאמץ זה נרתם ח"כ דב חנין (חד"ש), בסיוע הקליניקה המשפטית של המרכז האקדמי למשפט ולעסקים רמת גן. ומה עם מאבק ציבורי? "בשביל מאבק ציבורי צריך לגייס חיילים", אומרת וירצברג, "אבל למרבה הצער אף אחד לא באמת מתעניין במה שקורה לנפגעי הנפש". 

גרסת הרשת: http://www.haaretz.co.il/news/health/.premium-1.2207007 (ארוכה יותר מהגרסה שלעיל)

גרסת הדפוס: כתבה בהארץ (מצומצמת יותר מהגרסה שלעיל)

אנא חתמו על העצומה: http://www.atzuma.co.il/zchut

כתבה ב"גלובס" היום על העתירה שלנו לבג"צ

31/8/12

עדכון: הכתבה עלתה לרשת. תמונתנו הוסרה משום מה, אבל זה פרט שולי ביותר.

הנה הכתבה באתר גלובס.

התמונה שמופיעה בכתבה המודפסת

נפגעי הנפש עותרים: תנו לנו לבחור בית חולים

מתמודדים עם מחלות נפש מבקשים להשוות את זכויותיהם לאלה של כלל החולים. מדוע איגוד הפסיכיאטריה בישראל מתנגד, ומדוע האגודה לזכויות החולה אינה צד לתביעה

 גלי וינרב ויניב מגל

 קבוצת מתמודדים עם מחלות נפש עתרה לבג"ץ כדי שיתיר לנפגעי הנפש לבחור את בית החולים שבו יאושפזו. בחירה מסוימת בין בתי חולים ניתנת היום לכלל החולים מלבד לחולי הנפש, ונחשבת לנדבך יסוד בזכויות של כל חולה. ‏בני הזוג צביאל רופא ודליה וירצברג-רופא, פעילים בתחום זכויות נפגעי הנפש, מובילים את התביעה, שהוגשה במאי, יחד עם עמותת לשמ"ה, הפועלת למען נפגעי הנפש, ויוכי צ'ובוטרו, חברה בארגון עוצמה. העתירה הוגשה באמצעות עורך הדין כוכבי שמש. ‏לפני כשבועיים הוגשה בקשה מצד שלושה ארגונים להצטרף לתביעה במעמד של ידידי בית המשפט (גורם שאיננו צד בתביעה, אשר מעוניין לייעץ לבית המשפט מניסיונו בתחום): אנוש ועוצמה – ארגונים הפועלים למען נפגעי נפש, ובזכות – הפועל למען אנשים עם מוגבלויות. ‏ ‏"שלילת זכות הבחירה החופשית של הסובל ממגבלה נפשית פוגעת פגיעה קשה בשוויון, באוטונומיה ובכבודו של בעל המוגבלות הנפשית", נטען בבקשה. כמו-כן, חולים חוששים להעביר ביקורת על המוסד בו שהו, בידיעה שיצטרכו לשוב אליו.  

מי רוצה למנוע מהחולים את חופש הבחירה?

‎המתנגדים העיקריים לעתירה הם איגוד הפסיכיאטריה בישראל, שאותו מגדירה וירצברג-רופא כגורם החזק ביותר בתחום הטיפול בבריאות הנפש בישראל – חזק אף מאגף בריאות הנפש של המדינה. ‏ לדבריה, תהליך של בחירת בית חולים יכול להוביל לתחרות בין בתי החולים, ולכן הוא פחות רצוי מבחינת מנהלי בית החולים ומנהלי המחלקות בהם. כך למשל, בעבר התנה איגוד הפסיכיאטרים את קיומו של סקר איכות הטיפול בבתי החולים השונים, בכך שתוצאותיו לפי בית חולים לא ייחשפו אפילו בפני משרד הבריאות.

הסכם מנצ'ל-דורון ‏ ‎

עד שנת 1978 היה האשפוז הפסיכיאטרי חלק מן השירותים שנתנה קופת החולים הכללית במסגרת התחייבותה למבוטחיה. בשנת 1978, בהסכם שכונה "הסכם מנצ'ל-דורון" (מנכ"ל משרד הבריאות דאז ומנכ"ל קופת החולים הכללית), חולקה המדינה ל-23 אזורי שירות, כאשר לכל אזור נקבע בית חולים או מוסד רפואי יחיד שאחראי לספק את שירות האשפוז בתחום בריאות הנפש. הסכם זה ממשיך להיות הבסיס למצב הקיים בישראל, מבלי שעוגן בכל צורה חוקית שהיא. ‏"הסדר האזוריות מהווה שריד של תקופות חשוכות שראו בחולה הנפש חולה במחלה 'סופנית' שאינה בת שיקום, ושהוא אינו כשיר לקבל החלטות על אודות חייו", נאמר בבקשת ההצטרפות של העמותות כידידות בית המשפט. לדברי המבקשים, המגמות השולטות בתחום הטיפול בחולי נפש, בישראל ובחו"ל, הן הפוכות לכך. הטיפול בחולי הנפש היום נפרד מהטיפול בכלל החולים, מאחר שהאחריות עליו היא בידי המדינה ולא בידי קופות החולים.

הרפורמה החדשה

‎בשנים האחרונות נעשו מאמצים להעביר רפורמה שתעביר את האחריות הביטוחית לטיפול בחולים אלה לקופות החולים. במאי 2012 אישר הקבינט החברתי-כלכלי את העברת הרפורמה בצו ממשלתי. העברת מלוא האחריות על תחום בריאות הנפש לקופות החולים צפויה להסתיים בשנת 2015, אך ניהול בתי החולים ושאר הסמכויות יישארו בידי המדינה. ‏ האזוריות באשפוז תישאר על כנה גם לאחר יישום הרפורמה. נפגעי הנפש ימשיכו להתאשפז תמיד באותו בית החולים לפי כתובת מגוריהם. חולים רבים מאושפזים במוסדות בהם כבר חוו טראומות, ואין באפשרותם לבחור בית חולים אחר. בעתירה מתואר, למשל, סיפורה של אישה שהמערכת כפתה עליה להתאשפז בבית חולים שבו נאנסה בעבר לטענתה על-ידי איש צוות. גם כשפנתה אותה אישה לפסיכיאטר המחוזי, סירב לבקשתה לעבור בית חולים בתואנה כי "אינו מתעסק בזה". זאת, למרות נוהל חדש שהורה לפסיכיאטרים המחוזיים לגלות גמישות במקרים כאלה. ‏ נוהל זה כמעט בלתי-אפשרי ליישום, טוענים העותרים, כי החולים הפסיכיאטריים אינם נמצאים בעת האשפוז במצב נפשי הנדרש כדי להתמודד עם הביורוקרטיה של הגשת בקשה רשמית לעבור מוסד, ואין ברשותם זמן להמתין לתשובה.

תגובת המדינה

בתגובה לעתירה טענה המדינה כי האשפוז במוסד יחיד לפי כתובת מגוריו של אדם נועדה ליצירת רצף טיפולי, הן בין שני אשפוזים של אותו מטופל, והן בין האשפוז שלו בבית החולים לטיפול בקהילה. כמו-כן, נטען כי כך קל יותר לווסת עומסים בין בתי החולים. על כך עונים העותרים כי אין בטענות הללו כדי להצדיק את הפגיעה בחופש הבחירה של החולה, וכי ממילא אין רצף טיפולי בשל תחלופה בצוותים.‏ עתירה זו היא השנייה שמגישים בני הזוג רופא בנושא. עתירתם הקודמת הוגשה בינואר 2010. שופטת בג"ץ דורית ביניש הורתה אז למשרד הבריאות להגיע לפשרה עם העותרים. בסופו של דבר גובש הנוהל החדש שצוין לעיל. ‏

הרפורמה העתידית

‎פרופ' משה קוטלר – יו"ר איגוד הפסיכיאטריה, יו"ר המועצה הלאומית לבריאות הנפש ומנהל בית החולים באר יעקב, נס ציונה – אומר כי "ישנה מציאות שבה מספר המיטות לאשפוז פסיכיאטרי הצטמצם מאוד בעשור האחרון, כי רצו להשקיע יותר בחלופות בתוך הקהילה. העיקרון הוא שאנו דואגים קודם לעניי עירנו, למטופלים שלנו. יחד עם זאת, אנו מבינים צרכים מיוחדים של חולים מסוימים, ובדרך-כלל נפעיל את כל השיקולים. יש גם היררכיה במשאלות של הצרכן היכן להתאשפז. ברור שטוב לו להתאשפז בבית חולים כללי ולא פסיכיאטרי, נוח יותר לומר שהוא מתאשפז בשיבא, אבל מספר המקומות שם מצומצם. איפה אאשפז את כולם? אשים מיטות במסדרון? ‏ ‏"יש כוונה, עם כניסת הרפורמה העתידית ב-2015, לתוספת תקציבית של למעלה מ-300 מיליון שקל בשנה, שתאפשר לפתוח מחלקות פסיכיאטריות נוספות בבתי חולים כלליים. מעבר לזה, חשוב שחולה מאושפז באזור מגוריו כדי שיוחזר לקהילה שם וגם שמשפחתו לא תצטרך לנסוע מרחקים". 

לכלל החולים ניתנת בחירה בין בתי חולים. מדוע פה זה צריך להיות שונה?

כי שם העומס הוא יותר עונתי ואנו עמוסים כל השנה, כי מספר המיטות הוא ממש על הקשקש. לעתים בתפוסה של 120%".

מובילי העתירה טוענים שההתנגדות נובעת מחשש שתיווצר תחרות בין בתי חולים. ‏

"אין לזה בסיס. הרי הסף הסטיגמטי לאשפוז פסיכיאטרי הוא כזה, שאנשים שרוצים להתאשפז אפשר למנות על יד אחת".‏

את תגובת משרד הבריאות, נגדו מוגשת בפועל העתירה, לא ניתן היה לקבל. 

ומי לא הצטרף לתביעה?

 ‎מי שאינו מעורב בתביעה היא האגודה לזכויות החולה. זאת, למרות שבאתר האגודה נאמר במפורש כי בחירת בית חולים היא אחת מן הזכויות עבורן נלחמת האגודה – עבור החולים בכללותם. וירצברג-רופא: "בוצעו מספר פניות אל האגודה לזכויות החולה, תחילה כדי שיעתרו יחד איתנו. הם סירבו, אך ציינו כי ייתכן שיצטרפו כידידים לאחר שתוגש העתירה. עם הגשת העתירה פנינו אליהם שוב, ובמשך תקופה ארוכה הם ביקשו מאיתנו לספק אינספור מסמכים, אך לא השיבו לנו תשובה נחרצת אם בכוונתם להצטרף או לא. לבסוף הם השתתקו לגמרי ולא ניתן היה להשיגם, והבקשה יצאה לדרך בלעדיהם".‏ עוד היא מוסיפה כי "לתחושתנו הם הגדירו עצמם כעמותת הזכויות של החולה הבריא בנפשו. נפגעי הנפש, כרגיל, מחוץ לתמונה".

 שמואל בן יעקב, יו"ר האגודה לזכויות החולה, מצהיר כי אי-ההצטרפות לעתירה נבעה באמת ובתמים מסיבות ביורוקרטיות, ואילו בפועל האגודה תומכת בהחלט בעתירה: "יצא לי לא טוב הפעם. הטיפול בנושא עבר בין חברי הצוות כי אנחנו לא יכולים להסכים שיכתבו כל דבר בשמנו. אבל כמה מאיתנו נתקלנו בו-זמנית בסיבות אישיות שמנעו מאיתנו לטפל בעניין, ובסופו של דבר כל אחד חשב שהשני מטפל. ברמת העיקרון אנחנו חושבים שכל ההתייחסות לבריאות הנפש במדינת ישראל היא שערורייה. האפליה הזו לא תקינה".

שמואל בן יעקב יו"ר האגודה לזכויות החולה

 לחולה סרטן מגיע יותר

בן יעקב מסביר כי זכויות החולה בבחירת בתי החולים נחלקות היום לשלוש רמות – חולים אונקולוגיים יכולים לבחור כל בית חולים בארץ, חולים אחרים יכולים לבחור בין בתי חולים שנמצאים בהסדר עם הקופות, ואילו חולים במחלות פסיכיאטריות מוגבלים לבית חולים יחיד. ‏ ‏"מדוע לחולה הסרטן מגיע יותר? מדוע לחולה ניוון השרירים מגיע פחות? וזה כמובן לא בסדר שבריאות הנפש מקופחת. זה משהו דפוק אצלנו בראש. לחולים האלה מגיע יותר. הבעיה שלהם קשה, מורכבת, צריך להתחשב בהם, אפילו יותר מאשר בחולה ממוצע.‏"איגוד הפסיכיאטריה רק רוצים שיהיה להם נוח. להמשיך מה שהיה עד עכשיו. הם מדברים על רצף טיפולי, אבל זה לא באמת משמעותי. ניתן ליצור רצף טיפולי גם באשפוז בכמה בתי חולים". ‏‎

הפגישה אתמול עם ראש אגף בריאות הנפש

29/6/11

הפגישה עסקה בעתירתנו מינואר 2010 שעניינה האשפוז הפסיכיאטרי. ביקשנו לשחרר את השיוך הכפוי של נפגעי הנפש לבית חולים אחד מסוים לפי כתובת המגורים, ולאפשר בחירה במוסד הרפואי כפי שהדבר מתאפשר לחולים בתחומי רפואה אחרים.

אתמול נפגשנו עם ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, ד"ר גד לובין, ועם סגנו. מלבדם נכחו מטעמנו גם שר הבריאות לשעבר הרב נסים דהן, שני עורכי הדין שלנו, עו"ד רון דרור ועו"ד אופיר מנצ'ל ממשרד אדם, שעושים מלאכתם נאמנה פרו בונו (בהתנדבות), צביאל ואני.

מטרת הפגישה הייתה "שימוע" על פי מה שנקבע בפסק הדין בעתירתנו מ-27 באוקטובר 2010 על-ידי הרכב שופטי בית המשפט העליון בראשותה של השופטת דורית בייניש.

ראש השירות שמע בסבלנות את עמדתנו, אך לא הביע שום נכונות לשנות את פני הדברים, ועמדתו הייתה נחרצת.

בהתאם להכרעת הדין, העלה ד"ר לובין את ההסדר על הכתב, ובו קבע כי המצב ייוותר על כנו (דהיינו ללא מתן זכות בחירה) וכי הפסיכיאטרים המחוזיים יקבלנו הנחיה לגלות גמישות במקרה שלמישהו יש טראומה מאשפוז קודם.
טענתנו: אנשים לפני אשפוז פסיכיאטרי לא מצויים במצב נפשי מתאים כדי להיאבק על זכות הבחירה שלהם, ורק במקרים נדירים חולים יילחמו על כך. זהו לעג לרש. מדובר בקיבוע האפליה בזכות הבחירה במוסד האשפוז בין חולים פיזית לחולי נפש.

המערכת בוחרת בפתרון הקל והנוח לה; לא זה הנכון לציבור שאותו היא אמורה לשרת. השאלה שנשאלת היא: מי יוכל לפסוק ולהכריע בנדון?

לעניות דעתנו, "החוק" חייב לפסוק במחלוקת זו. כי ציבור נפגעי הנפש מקופח בעניין זה כבר מעלה מ-30 שנה, אך הכוח לשנות את המצב מצוי בידי שירותי בריאות הנפש הממאנים לעשות זאת.

האם בית המשפט הגבוה לצדק יוכל להתעלם בעתיד מהעוולה?

התפרסמה החלטת בג"צ בעתירתנו

תמונת אילוסטרציה
*
31/10/10
*
היום התפרסמה החלטתו של בית המשפט העליון בדיון שהתקיים ביום רביעי 27/10 בעתירה שהגשנו צביאל ואני. העתירה עוסקת בסוגיית האשפוז הפסיכיאטרי. ביקשנו לשחרר את השיוך הכפוי והכובל של מתמודדי הנפש לבית חולים אחד מסוים לפי כתובת המגורים, ולאפשר בחירה במוסד האשפוז כפי שהדבר מתאפשר לחולים בתחומי רפואה אחרים.
מתן זכות בחירה במקום האשפוז תבטל את המונופול של כל מוסד בסביבתו ותיצור תחרות בין המוסדות השונים ושיפור בתנאי האשפוז הקשים.
נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית בייניש, כתבה בסיכום ההחלטה:

"מקובל עלינו כי יש לבחון את הנושא מחדש ולברר אם ההסדרים המעשיים הקיימים היום, נותנים מענה הולם בשים לב למצב הקשה של המוסדות המטפלים בפגועי נפש ובהתחשב בכך שמדובר באוכלוסיה חלשה שיש להגן עליה מפני פגיעה נוספת. בנסיבות אלה שמענו מפי באת-כוח המדינה על דעת מנהל שירותי בריאות הנפש שנכח בדיון כי יש נכונות לבחון את ההסדרים מחדש, להעלותם על הכתב ולשקול לשם כך את ההיבט הבעייתי שהעלה בא-כוח העותרים. יתרה מזו, לפני קביעת ההסדר המיועד מוכנים הם ליתן לבא-כוח העותרים, או נציגות של החולים – שימוע, אם תהייה פנייה למשיבים לשם כך".

1כאן הופיעה הידיעה באתר החדשות מחלקה ראשונה כשהגשנו את העתירה.
בידיעה הנ"ל יש גם לינק לעתירה עצמה.
2. כאן הנוסח המלא של החלטת השופטת בייניש.
 

עתירה לבג"צ – דורשים שוויון

7/1/10

אתמול הגשנו עתירה לבג"צ.

 מצטטת פה את הידיעה באתר NFC "חדשות מחלקה ראשונה":

חולי הנפש נאבקים לצאת מ"השבי". בית המשפט העליון קבע (יום ד', 6.1.10) כי עתירה לביטול שיטת "הסדר האזוריות" בתחום בריאות הנפש תועבר בהקדם לדיון בפני הרכב. מדובר בעתירה של שניים הסובלים ממוגבלות נפשית, צביאל רופא ודליה וירצברג-רופא, לבטל את הסדר "מנצ'ל-דורון" משנת 1978, שחילק את המדינה ל-23 אזורי שירות בתחום בריאות הנפש. ההסדר קובע כי חולי נפש משויכים למוסד אחד באזור גיאוגרפי ואינם יכולים לקבל טיפול במקום אחר זולת אותו מוסד. לטענת העותרים מדובר בהסדר לא חוקי הפוגע בשוויון ובזכותם של חולי נפש לבחור מקום אשפוז.

באי-כוחם של השניים, עוה"ד רון דרור ואופיר מנצ'ל המייצגים אותם במסגרת "פרו-בונו", טוענים בעתירה כי ההסדר מעמיד את חולי הנפש במצב "קשה ובלתי מתקבל על הדעת", בין היתר בשל העובדה כי חולי הנפש אינם יכולים להתלונן על אופן הטיפול בהם מאחר שהם מחוייבים להמשיך לקבל את הטיפול במקום נגדו התלוננו "איך יכול מטופל או מטופלת להתלונן כאשר אותו צוות עליו הוא רוצה להתלונן עתיד לטפל בו בפעם הבאה בו יזדקק לאשפוז והוא במצב עובדתי ומשפטי הנתון למרותם באופן כמעט מוחלט".פירוש ההסדר הוא כי המטופל הפך ל"שבוי" של המוסד הפסיכיאטרי שכן הוא אינו יכול לפנות למוסד אחר "ואם יגיע לבית חולים אחר יישלח אחר כבוד לבית החולים אליו הוא 'משויך'".עוד נטען בעתירה כי ההסדר משנות השבעים ממשיך להוות בסיס לשיטת האשפוז בתחום בריאות הנפש, וזאת ללא שעוגן בצורה חוקית כלשהי. יתרה מכך, "החלוקה האזורית הקשיחה אינה תוצאה של החלטה מקצועית לאחר חשיבה ודיון אלא תוצאה של הסכם מנהלי בין המדינה לקופת החולים שלמעשה גם לא יושם לאחר מכן אלא שנותרה אותה הפרדה אזורית".

כאמור השופט יצחק עמית קבע כי העתירה תידון בפני הרכב וכי על המדינה להגיב לעתירה – 14 יום לפני מועד הדיון.

עברנו את הדברים על בשרנו, ודיברנו עם אנשים שסיפרו לנו סיפורים קשים בעיניים מלאות פחד.
אנו תקווה שבית המשפט הגבוה לצדק יכריע לטובת העניין כמתבקש, ויסיר כתם אחד מפניה של החברה הישראלית. בחירת מקום האשפוז תבטל את המונופול של כל מוסד בסביבתו ותיצור תחרות בין המוסדות שתוביל לשיפור דרמטי בתנאי האשפוז, אשר כיום הם ירודים מבחינה פיזית וסיעודית.

כמה קישורים:

ליצמן הזדעזע קשות ממצבם של בתי החולים הפסיכיאטריים

דו"ח: אווירת פחד וטיפול כושל בבתי"ח פסיכיאטריים

התחקיר של דן אבן מאוגוסט 2010