הטיפול והטראומה הפכו לישות אחת/ עיתון "הארץ"

הבחירה היכן לקבל טיפול נעצרת על סף דלתו של המוסד הסגור

בשונה מכלל החולים, לפגועי הנפש אין בחירה היכן יטופלו. כך, הם מאושפזים בכפייה במוסד בו עברו חוויה טראומטית, או נמנעים מטיפול כלל

רוני לינדר-גנץ
03.01.2014
 שרה (שם בדוי), אישה שסבלה בעבר מדיכאון חריף ועברה אשפוז פסיכיאטרי, נזקקה לפני כמה חודשים שוב לשירותי בריאות הנפש. כאשר פנתה מיוזמתה לבית החולים תל השומר, בישרה הרופאה התורנית כי הגיעה לכתובת הלא נכונה: בשל מקום מגוריה תוכל לשהות בבית חולים זה לילה אחד בלבד, ולטיפול ממושך תאלץ לשים פעמיה אל בית החולים לו היא "שייכת": אברבנאל שבבת ים.
מחאותיה לא עזרו. "למחרת הודיעה לי הרופאה הבכירה במחלקה כי עלי לעבור", סיפרה שרה. "לאחר שסירבתי אמרה: 'או שתעברי בהסכמה או שאני אוציא נגדך צו אשפוז כפוי, ואז ההחלטה כבר לא תהיה בידייך', וכך עשתה". עוד באותו היום אושפזה שרה בכפייה במחלקה סגורה באברבנאל, שם עברה לדבריה "שבעה ימי גיהינום, רק משום שרופאה החליטה שהיא 'מעיפה' אותי לבית חולים אחר לפי אזור מגוריי".
גם סיגל (שם בדוי), אולצה להתאשפז בניגוד לרצונה בבית חולים פסיכיאטרי מסוים, אף על פי שהתלוננה כי באחד האשפוזים הקודמים בו נאנסה על ידי אח במחלקה, ובאותה העת העניין היה עדיין בבירור במשטרה. מאחר שהייתה מודעת לכך שהיא משויכת לבית חולים זה, שבאזור מגוריה, סיגל פנתה עוד לפני האשפוז הבא שלה לפסיכיאטר המחוזי בבקשה כי יאפשר לה להתאשפז במקום אחר, אך נענתה בסירוב.

 דליה ו צביאל רופא

בני הזוג דליה וירצברג־רופא וצביאל רופא. עתרו נגד הסדר האזוריות הכובל את פגועי הנפש לבית החולים באזור מגוריהם צילום: דודו בכר

 סיפוריהן של שרה וסיגל אינם חריגים בתחום בריאות הנפש. פגועי הנפש נמצאים בתחתית שרשרת המזון של מערכת הבריאות בכל הנוגע לזכות לבחור את המוסד המטפל: בראש פירמידת זכות הבחירה נמצאים חולי הסרטן, הרשאים לבחור בכל בית חולים שירצו, ותחתיהם החולים ה"כלליים", הכפופים להסדרים של קופות החולים שלהם, שמתאפיינים במידות שונות של גמישות. רק פגועי הנפש כפופים ל"הסדר האזוריות" עתיק היומין: מנותבים לבתי חולים פסיכיאטריים באופן קשיח לפי מקום מגוריהם – בלי כל יכולת תמרון בין המוסדות, ובלי כל התחשבות ברצונם.
ביום שלישי השבוע נמחקה עתירתם של בני הזוג דליה וירצברג־רופא וצביאל רופא, שניהם מתמודדים עם מחלות נפש, נגד הסדר האזוריות ונגד נוהל שפרסם משרד הבריאות בעניין. הנוהל שפורסם לפני כשנה וחצי אמור היה להגמיש את הכללים הקשיחים של הסדר האזוריות, ולאפשר חריגות בהן תינתן בחירה למאושפזים, אך לטענתם לא נתן מענה ראוי לבעיות בתחום, כי אם הוסיף סבכים ביורוקרטיים. השופטים הביעו אמפתיה לטענותיהם, אך לא ביטלו את ההסדר הקיים.
המאבק של הזוג וירצברג ורופא, אליו נושאים עיניים פגועי נפש רבים, החל לפני ארבע שנים, כאשר בני הזוג החליטו לאתגר את המערכת ולעתור לבג"ץ נגד מה שהם רואים כאפליה בין פגועי הנפש לשאר החולים בישראל. לווירצברג היה עניין אישי רב בכך, מאחר שלפני כ–20 שנה נפלה בעצמה קורבן להסדר האזוריות: "ב–1995 הייתי 'שייכת' לבית חולים מסוים, ורק המחשבה על חזרה אליו הכניסה אותי לחרדות. שמענו שיש טריק לעקוף את הסכם האזוריות באמצעות שינוי כתובת בתעודת הזהות – וכך עשיתי, שיניתי את הכתובת כדי להיות משויכת לשלוותא". אבל "הטריק" לא עזר. "כשהגעתי לשלוותא ונשארתי לבד עם הרופאה חשפתי את האמת על מקום מגוריי – במצב הנפשי בו הייתי, לא הייתי מספיק מתוחכמת כדי לשקר. ואז הגעתי בלית ברירה לאותו בית חולים ממנו חרדתי, וחוויתי שם חוויות קשות ביותר".
שנים רבות לאחר מכן, כשלצדה צביאל רופא, מייסד תנועת מתמודדי הנפש בישראל, החליטו בני הזוג להילחם בהסדר האזוריות והגישו עתירה בה טענו כי ההסדר שכובל אותם לבית חולים אחד פוגע בשוויון, באוטונומיה, בכבוד האדם של בעלי המוגבלות הנפשית ובזכותם לבחירה חופשית. מעבר לכך – הוא הופך את בתי החולים למונופולים שהכנסותיהם מובטחות מראש, ושאינם צריכים להתחרות ביניהם על השירות ואיכות הטיפול. לטענתם, ההבחנה הזו בין חולים "רגילים" לפגועי נפש היא שריד לגישה פטרנליסטית מהעבר, שלפיה אנשים עם מוגבלות נפשית אינם כשירים לקבל החלטות בעצמם.
עתירתם הראשונה של בני הזוג נדחתה, אך בית המשפט הורה למשרד הבריאות ליצור נהלים מעט גמישים יותר בכל הקשור לאשפוז פגועי נפש. כעבור כשנה וחצי, לאחר שראו כי אין כל שינוי בשטח – עתרו שנית, והפעם הצטרפו אליהם כידידי בית המשפט הארגונים "בזכות", "עוצמה" ו"אנוש", הפועלים למען זכויותיהם של פגועי נפש, ויוצגו על ידי עו"ד עדי ניר בנימיני מהקליניקה המשפטית של אוניברסיטת תל אביב.

צביאל רופא: "אנשים מפחדים פעמיים:

גם מהמחלה וגם מהמקום שאליו הם הולכים

חודשיים לאחר העתירה השנייה, פרסם משרד הבריאות נוהל חדש שכלל שורה של מקרים בהם תהיה התחשבות מצד המערכת בבקשתו של המטופל להתאשפז בבית חולים שאינו משויך למקום מגוריו. אלא שהמקרים שנבחרו, לטענת וירצברג ורופא, הם מקרי קיצון של ממש, ובהם למשל סעיף שאומר כי רק לאחר חמישה אשפוזים חוזרים וכושלים במהלך שנתיים – תישקל בקשת החולה, וגם זאת – "על ידי מנהל בית החולים, בהתאם לייחודיות המקרה ונסיבותיו". בנוסף, כדי "להפעיל" את הנוהל ולקבל אישור למעבר לבית חולים פסיכיאטרי אחר, נדרשים המטופלים לעבור מסלול ביורוקרטי מפרך.
בינתיים, בשטח, המציאות לא משתנה. "אני מאושפזת בפנימית תל השומר לאחר ניסיון אובדני, והפסיכיאטר המקסים, שמכיר אותי, מחליט שאמשיך טיפולי חשמל נגד דיכאון", כתבה מטופלת רק לאחרונה לווירצברג. "לאחר שעה חזר והתנצל: 'את שייכת לגהה, אינני יכול לעשות כלום בנדון'… אני מסרבת להתאשפז בגהה, נאלצת להשתחרר, ולחזור לחוסר אונים, לדיכאון ולמחשבות אובדניות". "אין שום בחירה בנוהל החדש – רק פלונטר ביורוקרטי סבוך מאוד, המוטל על כתפיו של אדם ברגע החלש ביותר שלו – לפני אשפוז פסיכיאטרי", כתבו וירצברג ורופא בעתירה המתוקנת שהגישו באמצעות עורך הדין כוכבי שמש.
תמיכה מעט מפתיעה קיבלו בני הזוג מפרופ' זאב קפלן, לשעבר ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות והיום מנהל המרכז לבריאות הנפש בבאר שבע. במכתב שצירפו לעתירה כותב קפלן כי הוא תומך בעמדתם – וזאת בניגוד לעמדה הקבועה של עמיתיו. "ההתנהגות למטופלי בריאות הנפש צריכה להיות זהה לשירות הרפואי הכללי", הוא כתב. "בבחירת מקום טיפולי שלא באזור מגוריו של המטופל יש אמירה. דיסקרטיות והתרחקות מהאזור הינה סיבה מצוינת, כמו גם העדפה מקצועית, אובדן האמון ואי שביעות רצון".
מדוע המדינה מתעקשת כל כך על הסדר האזוריות הקשיח, ולא מוכנה לאפשר אפילו חופש בחירה בתוך המחוזות השונים (המדינה מחולקת לשישה מחוזות ו–23 אזורים)? ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, הפרופ' גדי לובין, מסביר כי "יש חשיבות גדולה בעולם הזה לשמירה הן על רצף טיפולי, והן על חיבור בין הטיפול בבית החולים לטיפול בקהילה. המחלות הפסיכיאטריות שמצריכות אשפוז הן כרוניות, והחיבור בין הגופים השונים מאוד חשוב".
בנוסף, לדבריו, "בתי החולים הפסיכיאטריים מתפקדים כבר היום בתפוסה של 100% באופן קבוע, ולפעמים אפילו 110%. המשמעות היא שאם יגיע למשל אדם מהדרום לבית חולים במרכז הארץ ויבקש להתאשפז שם, יקרו שני דברים בעיתיים: ראשית, הוא יתקבל לאשפוז בו יקבל שירות פחות טוב מאדם השייך לאזור, בשל העדר הממד המשלים של טיפול בקהילה. הדבר השני הוא שמאוחר יותר יגיע לשם אדם שכן שייך לאזור, אך יגידו לו: מצטערים, אין לנו מקום בשבילך, והוא יאלץ להתאשפז באזור אחר, שם יקבל טיפול פחות טוב. לכן הסיפור פה הוא של איזונים, ולכן בנינו נוהל שאותו אבחן שוב ואבדוק עד כמה אפשר להכניס בו איזונים".
באשר לטענת העותרים כי ההסדר הקשיח מנטרל כל סיכוי לתחרות בין בתי החולים, אומר לובין: "התחרות חשובה לנו ואנחנו פועלים על מנת להעריך את תפקוד בתי החולים: בקרות, מדדי איכות, שאלון משוב למטופלים ועוד. אבל בנסיבות שבהן שיעור מיטות האשפוז הפסיכיאטרי נמוך משמעותית מהממוצע ב־OECD – גם אם תתאפשר בחירה, אנשים ימלאו את מוסדות האשפוז בכל מקרה".
וירצברג ורופא סבורים כי אם היתה לפגועי הנפש זכות בחירה במוסד המאשפז, יותר אנשים היו פונים לטיפול. "אנשים מפחדים פעמיים: גם מהמחלה וגם מהמקום שאליו הם הולכים. אם המקום עצמו לא היה מקור לפחד אלא מקום שסביר להגיע אליו – זה היה מעודד אנשים להתאשפז מרצונם", אומר רופא. לובין אומר כי הוא שותף לדאגה הזו, "ובגלל זה אנחנו מחפשים את האיזונים המתאימים. המגמה היא של הגמשה של המדיניות ושל הנוהל".
העתירה של בני הזוג אמנם נמחקה, אך פניהם כבר להמשך המאבק: חקיקה שתבטיח כי לפגועי הנפש תינתן זכות בחירה במוסד המאשפז. למאמץ זה נרתם ח"כ דב חנין (חד"ש), בסיוע הקליניקה המשפטית של המרכז האקדמי למשפט ולעסקים רמת גן. ומה עם מאבק ציבורי? "בשביל מאבק ציבורי צריך לגייס חיילים", אומרת וירצברג, "אבל למרבה הצער אף אחד לא באמת מתעניין במה שקורה לנפגעי הנפש". 

גרסת הרשת: http://www.haaretz.co.il/news/health/.premium-1.2207007 (ארוכה יותר מהגרסה שלעיל)

גרסת הדפוס: כתבה בהארץ (מצומצמת יותר מהגרסה שלעיל)

אנא חתמו על העצומה: http://www.atzuma.co.il/zchut

קול קורא לבחינת הנוהל

304666

כל מי שיעמוד חלילה לפני אשפוז פסיכיאטרי וירצה להתאשפז בבית חולים שאינו משויך אליו, ויגיש בקשה לפי הנוהל החדש, ויקבל דחייה/סירוב מוזמן לפנות אליי לדוא"ל dz_r@017.net.il  ולמסור את הפרטים לצורך המשך המאבק שלנו על זכות הבחירה בבית החולים.

המטרה שלנו היא לבחון איך פועל הנוהל המיוחד. מאז שנכנס לתוקף (1 ביולי 2012) הוגשו 60 בקשות. רק 25 אושרו. כלומר, 35 אנשים נדחו. אנחנו מעוניינים לאסוף בקשות שנדחו כדי להכין תשתית ראייתית מוצקה לכך שהנוהל הזה פסול, וחייבים לתת זכות בחירה במוסד האשפוז ולהגביל חריגים, ולא המצב ההפוך שקיים כרגע: שמגבילים את כולם ומאפשרים את המעבר רק לחריגים.

מתברר שערכים כמו שוויון, מניעת אפליה, מתן זכויות אדם בסיסיות – כל אלה לא מרשימים את בית המשפט העליון. הם רוצים קונקרטיזציה.

לפי הנוהל, הפרוצדורה היא פנייה למנהל בית החולים שבו היה האשפוז הקודם, המעביר את הבקשה לראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, והחלטתו של האחרון נתונה לערעור בפני הפסיכיאטר המחוזי, ואחריו הוועדה הפסיכיאטרית במחוז, ומשם ניתן להשיג לבית משפט לעניינים מנהליים.

על זה נאמר "תקנת סדום".

פסק דין בג"צ היום

8870412
לכל מי שמתעניין במה שקרה היום בדיון בג"צ – צביאל ואני איננו אנשי בשורות. בית המשפט הוכיח במקרה זה כי הוא חותמת גומי של הממשלה. לא התייחסו במילה אחת לכל הנושאים העקרוניים שבהם התמקדה עתירתנו. אנחנו עתרנו כדי לקבל זכות בחירה במקום האשפוז, אנחנו עתרנו בגלל האפליה הקשה והבלתי מוצדקת כלפינו, אנחנו עתרנו בשל מצבם הקשה של המוסדות הפסיכיאטריים הנובע בין היתר מהיעדר בחירה. במקום להתייחס לכל אלה התמקדו הדיון ושאלות השופטים בנוהל ובסעיפיו השונים – נוהל שהוציא משרד הבריאות כחודשיים לאחר עתירתנו. הנוהל הדרקוני הזה אינו נותן לנו המתמודדים שום בחירה, אלא – כרגיל – גורלנו נתון לחלוטין אך ורק בידיהם של בכירי המערכת הפסיכיאטרית. רק מתי מעט יוכלו להיעזר בנוהל זה, שאינו נותן מענה לכלל האוכלוסייה. ראינו את המראות ושמענו את הקולות ולא האמנו שאנחנו נמצאים בבית המשפט העליון של מדינת ישראל. כאילו השופטים לא קראו כלל את החומר הקשה שהגשנו להם. ואם קראו, לבם עשוי מאבן, והם התעלמו מהדברים. אנחנו הגשנו עתירה שעסקה בסוגיות עקרוניות של זכויות אדם, ואילו השופטים דנו בעתירה אחרת שעסקה בהיבטים טכניים של הנוהל, כך שהשתמע מאי ההתייחסות שלהם כי אין לנו זכות בחירה כלל. כל האירוע היה דומה למצב שבו חולה אנוש מגיע למיון כדי שיצילו את חייו, ובמקום לטפל בו הרופאים דנים במשבר הקואליציוני, כי לדעתם לחייו של החולה הזה אין כל ערך.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

 

בג"ץ  4090/12

 

לפני:  

כבוד השופט א' רובינשטיין

כבוד השופט נ' הנדל

כבוד השופט נ' סולברג

 

העותרים:

1. צביאל רופא

2. דליה וירצברג-רופא

3. עמותת "לשמ"ה"

4. יוכי צ'ובוטרו

נ  ג  ד

המשיבים:

1. ראש הממשלה

המבקשות להצטרף:

2. סגן שר הבריאות

1. בזכות – המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות

2. עוצמה – פורום ארצי של משפחות נפגעי נפש

3. אנוש העמותה הישראלית לבריאות הנפש

עתירה למתן צו על-תנאי

תאריך הישיבה:

כ"ח בטבת התשע"ד

(31.12.2013)

בשם העותרים:

עו"ד כוכבי שמש

בשם המשיבים:

עו"ד ערין ספדי-עטילה

בשם המבקשות להצטרף:

עו"ד עדי ניר בנימיני; עו"ד שרון פרימור

פסק-דין

השופט א' רובינשטיין:

 עתירה זו מסבה עצמה על המשאלה, כי ההסדר הקיים כיום שבו מאושפזים חולי נפש ככלל בבתי חולים באזור מגוריהם יבוטל, ותחתיו תינתן בחירה חופשית לחולה הנפש לעניין בחירתו של בית החולים, בדומה לעיקרון הנוהג ברפואת הגוף. ברקע הדברים נוהל של משרד הבריאות שראשית תחולתו ב-1.7.12, ואשר נכתב בעקבות פסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 133/10 רופא נ' ראש הממשלה מיום 27.10.10.

 לצד הטענה העיקרית האמורה ששמענו מפי העותרים ומפי העמותות המבקשות להצטרף, שלפיה יוכל המטופל לבחור את מקום אשפוזו בכפוף לחריגים, בשונה מן הנוהל שלפיו העיקרון הוא אשפוז אזורי בכפוף לחריגים בכיוון ההפוך, נטען גם כי אין הנוהל הקיים (מ-1.7.12) נותן מענה למשאלה קונקרטית של מטופלים לשינוי מקום אשפוזם; משאלה זו באה ככלל בטרם אשפוז מרצון, ועל יסוד ניסיון קודם של המטופלים. עוד נטען, כי הרפורמה בבריאות הנפש העתידה להעביר ב-2015 את הנושא ממשרד הבריאות לקופות החולים, מצדיקה העמדת האשפוז במחלות הנפש באופני בחירה דומים לבריאות הגוף.

 לטענת המדינה, הגישה העקרונית – שגם באה לידי ביטוי בעתירה הקודמת הנזכרת – היא כי יש רצף וקשר מובנה בין אשפוז לבין מצב המטופל בקהילה, לרבות באשר למקום המשפחה, ועל כן יש טעם באשפוז על בסיס אזורי, אך עם זאת בידי מטופל לפנות ולבקש שינוי, ובמהלך השנה ומחצה שמאז הנוהל החדש היו כ-60 פניות כאלה, שכ-25 מהן נענו והאחרות נדחו, בעיקר מטעמי תפוסה בבתי החולים המבוקשים. הפרוצדורה היא פניה למנהל בית החולים שבו היה האשפוז הקודם, המעביר את הבקשה לראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, והחלטתו של האחרון נתונה לערעור בפני הפסיכיאטר המחוזי, ואחריו הועדה הפסיכיאטרית במחוז (וראו סעיף 32 לחוק הטיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991), ומשם ניתן להשיג לבית משפט לעניינים מנהליים (נוסיף, כי הדבר טעון הבהרה בנוסח הקיים של הנוהל).

 השאלה שמעוררת העתירה היא נכבדה ורגישה, והמציאות דינמית. המטרה צריכה כמובן להיות התחשבות מירבית ברצונו של החולה, אך שיקולים מקצועיים של רצף אשפוז-קהילה וגם שיקולים מעשיים של תפוסת בתי חולים יש להם מקום. על כן לדעתנו ראוי להבהיר בנוהל באופן מפורש, מעבר לרשימה שבסעיף 6 שבו הקובעת מקרים ספציפיים שבהם תישקל העברה מחוץ לאיזור, לרבות מקרי אלימות ופגיעה חלילה בעבר בבית חולים פלוני, או חילוקי דעות הגורמים פגיעה באמון, את אפשרות הפניה למעבר לבית חולים אחר; זאת – גם תוך הבהרת האמור בסעיף הנוהל שעניינו מנגנון הפעולה באופן שהדבר יובלט כדבעי.

כיוון שהנוהל עודו חדש יחסית מזה, וכיון שהנושא כולו עומד כאמור לעבור שינוי שמסגרתו טרם הושלמה מזה, איננו רואים מקום לטעת עתה מסמרות עקרוניים חדשים. אנו סבורים כי השאלות צריך שישובו ויתלבנו לקראת השינוי המסגרתי ב-2015, אך במקביל יש מקום כי יופקו לקחים מיישום הנוהל בתוך השנה המתחילה מחר, כך שבתום שנת 2014 יפורסמו ברבים הנתונים באשר לבקשות שהוגשו למעבר מן האיזורים; זאת, כדי שכל הנוגעים בדבר יוכלו לקבוע עמדה על פי הלקחים.

 בנתון לכך נמחקת העתירה, תוך שמירת טענות, בלא צו להוצאות.

 ניתן היום, כ"ח בטבת התשע"ד (31.12.2013).

 פסק הדין: http://elyon2.court.gov.il/files/12/900/040/T11/12040900.T11.htm

 מכר משפטן כתב לנו:
במשפט אזרחי יש הבדל דרמטי בין מחיקת תביעה לדחייתה. מחיקת תביעה אינה מקימה מעשה בית דין בעוד שדחיית תביעה יוצרת מעשה בית דין. המשמעות היא שבית משפט לא ידון שוב בתביעה אזרחית שנדחתה, אולם אין מניעה לדון שוב בתביעה אזרחית שנמחקה.
 בג"צ, לעומת זאת, אינו כבול בכללים של מעשה בית דין. אך עדיין המשמעות של מחיקת עתירה להבדיל מדחייתה היא חשובה ויותר מזה האמירה ביחס לשמירת הטענות: שבג"צ לא דן ולא הכריע בטענות לגופן, כלומר להבנתי בטענה העקרונית של זכות הבחירה, וממילא לא דחה אותן. משמעות הפסיקה היא שבג"צ, שיש לו שיקול דעת בעניין, סבור שלא נכון לדון בטענות אלה היום אלא להמתין לשינוי הצפוי ב- 2015 וכן לניתוח הנתונים לפי הנוהל ואז (במידה ותוגש עתירה ובהתאם לעניין) לדון בכך.
כלומר, בג"צ בהחלט פותח פתח רחב להגשת עתירה נוספת לאור ההתפתחויות העתידיות. אין בכך לומר שהעתירה תתקבל, אבל בהחלט פסק הדין לא מונע אותה. להיפך.
לא הייתי כמובן באולם, אבל מקריאת פסק הדין אני יכול להעריך שבג"צ ראה חשיבות בנושא זכות הבחירה, אבל לא כזכות מוחלטת, והוא ראה (או נאלץ לראות) טעם גם בנימוקי המדינה וכי לדעתו ההסדר צריך להיות מאוזן בין השיקולים, ואולי מבין השורות אפשר להבין שההסדר הוא לא מספיק מאוזן לטעמו, אבל לא במובן הדרמטי שאתם מכוונים אליו. 

שופטי העליון סירבו לבקשת המדינה

כל החולים במדינת ישראל יכולים לבחור באיזה בית חולים ברצונם להתאשפז. היחידים שמופלים לרעה הם פגועי הנפש. הם פוחדים גם ממחלתם וגם מבית החולים שממתין להם. הם כפויים לקבל טיפול בבית החולים אחד בלבד שבאזור מגוריהם. חייבים לשים לזה סוף! חייבים לתת לנו את זכותנו הטבעית לבחור את מקום הטיפול. בחירה חופשית תשפר באופן דרמטי את תנאי האשפוז, כי מקומות קשים יעמדו בפני סכנת סגירה בשל מיעוט המתאשפזים בהם.
 בעקבות עתירתנו הראשונה ב-2010 ורק לאחר הגשת עתירתנו הנוכחית ממאי 2012 הוציא משרד הבריאות נוהל חדש ב-1 ביולי 2012.
 לכאורה מפורטים בנוהל קריטריונים לאשפוז מחוץ לאזור, אבל העניין תלוי ברצונם של מנהלי בתי החולים. אין שום בחירה. יש רק פלונטר ביורוקרטי סבוך מאוד, בלתי מעשי בעליל, המוטל על כתפיו של אדם ברגע החלש ביותר שלו – לפני אשפוז פסיכיאטרי (עליו לדעת על קיום הנוהל, לדעת מהו הסעיף ההולם את מקרהו, לפנות למנהל בית החולים שבו רצונו להתאשפז, ואם הלה מסרב מסיבה כלשהי, עליו לפנות לפסיכיאטר המחוזי שאינו נוטה להתערב בשיקולי מנהלי בתי החולים במקרים כגון אלה. או-אז הוא רשאי לפנות לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים). במקום להקל על החולה ולסייע לו, המדינה דורסת אותו ורומסת את זכויותיו ברגל גסה.
 ביום ראשון שעבר הגשנו עתירה מתוקנת שנועדה בראש ובראשונה לתקוף את הנוהל החדש. העניין התעכב שלא באשמתנו כי הלכנו שולל אחרי הבטחות סרק ("אל תבטחו בנדיבים"). את העיכוב הזה ניצלה המדינה השבוע, כדי לטעון את הטיעון הלא ייאמן הבא:
 "תיקון העתירה בטענה כי פורסם הנוהל נועד בעיקרו של דבר לאפשר לעותרים להוסיף טענות שלא נטענו בעתירה המקורית, והוא בבחינת מקצה שיפורים".
 הנוהל הביזיוני של משרד הבריאות חותר לקבע באופן בלתי הפיך את שלילת זכות הבחירה שלנו, זו שניתנת לכל חולה אחר באופן אוטומטי ובלתי מותנה. האם טחו עיניהם מראות כי הנוהל המחפיר הזה מהווה סיבה מספקת להגשת עתירה מתוקנת? (אמנם הוספנו בהזדמנות זאת עוד כמה טענות, אך לא הן עיקר העניין)
משרד הבריאות ביקש מבית המשפט למעשה, וללא בושה, לדחות את בקשתנו לתיקון העתירה: "אשר-על-כן מתבקש בית המשפט הנכבד לשקול את האמור לעיל במסגרת הכרעתו בבקשה לתיקון העתירה…"
למזלנו, את שופטי בג"צ לא ניתן להוליך באף, לפחות לא במקרה זה, והנה החלטתם משלשום:
"העתירה תתוקן כמבוקש, תוך שמירת זכותה של המשיבה לבקשה ארכה, ככל שתידרש, מחמת תיקון העתירה".

הדינוזאורים יוצאים לקרב מאסף

"פרופ' קוטלר מתריע כי עד מחצית 2015 חצי מהמשפחות בעולם יהיו חד-הוריות, ועד 2020 אחד מכל שלושה אנשים יסבול ממחלת נפש" – איזה חלק ממשפט זה מופרך יותר? הראשון, השני או החיבור ביניהם? שאלה קשה. ככה זה כשיוצאים למסע הפחדה…

פרופ' קוטלר הוא יו"ר איגוד הפסיכיאטריה. האיגוד יוצא למאבק לשיפור תנאי העבודה של הפסיכיאטרים ולהוספת תקנים; ראו כתבה המאבק על הנפש – אבי יופה-מעריב 19.8.13 מאת אבי יופה

שנים ארוכות הם שתקו ואפשרו למערכת המנוונת להתקיים בתת תקצוב ובתת תנאים עבור החולים. עכשיו הם מתעוררים כשהבומרנג של מצב עניינים זה פגע במקצוע שלהם והוביל להידלדלות השורות ולתקנים החסרים. 

בדרך הם "מוכרים" את החולים: "כיום החולה הממוצע המאושפז הוא חולה קשה עם רמת אלימות גבוהה" – כך חרצו את דין כולנו במשפט אחד, וכהרגלם ליבו את הסטיגמה הקשה ממילא.

הפחתת מספר המיטות ביחס הפוך לגידול האוכלוסייה מוצגת כאן כאילו מדובר במחדל קולוסלי, ולא ברפורמה מבנית, כפי שהיא נהוגה בעשורים האחרונים בעולם המערבי, של העברת מרכז הכובד לקהילה. רק מה? הם בולעים את התקציבים, ואין פיתוח קהילתי. אין מענים בקהילה, ואנשים מידרדרים עד כדי צורך באשפוזים טראומטיים.

מעון יום במצב משברי – באים בבוקר והולכים בצהריים, לאחר שלל פעילויות, קבוצות נושא, ארוחות יחד, שיחות קבוצתיות ופרטניות – היה חוסך הרבה אשפוזים, הרבה כסף, וגם הרבה סבל היה נמנע ונחסך מאיתנו.

אז האם אנו חיים במדינת חלם או במדינת סדום?

האם מישהו יכול להסביר לי מה קורה פה? אשאל את צביאל. תמיד יש לו תשובות. 🙂

הדינוזאורים נלחמים על ממלכותיהם – בתי החולים הפסיכיאטריים – הקיימים ללא כל הצדקה אמיתית, ובהם אין זכויות אדם לחולים.

איך זה לעזאזל כולם בכיס שלהם? מה הסוד? אפנה לצביאל גם בעניין זה. 🙂

התשתיות מחורבנות (סליחה על הביטוי) והצוותים נוקשים, אדישים, לא מיומנים לתת תמיכה רגשית, ולפעמים מתאכזרים. פה ושם תועה בקרבם נשמה טובה שמאירה את יומנו, ולכן לא נשכח אותה לעולם ועד. בכל אשפוז יש אחד או אחת כזאת שהם חריגים בנוף הכללי. אבל כל מי שמטפל בנו במצבים האלה חייב להיות כזה כתנאי סף הכרחי לקבלה לעבודה.

חזון אחרית הימים.

ראיון רדיו הבוקר

ECT-0

על החלטה תקדימית של ביהמ"ש המחוזי בת"א:

אסור לכפות טיפולי חשמל על חולים פסיכיאטריים

ההחלטה ניתנה בעתירה שהגיש האגף לסיוע משפטי במחוז ת"א והמרכז של משרד המשפטים; העתירה עסקה בזכותו של כל אדם, גם מאושפז בכפייה, לא לעבור טיפול נגד רצונו, בייחוד טיפול בחשמל, שהוא טיפול פולשני בעל השלכות רפואיות.
בשבוע שעבר התקשר אליי פרופ' זאב קפלן, מנהל המרכז לבריאות הנפש בבאר-שבע וראש אגף בריאות הנפש לשעבר במשרד הבריאות,  וסיפר לי שגם אם מגיע אליו חולה במצב פסיכוטי סוער, הוא לא כופה טיפול בחשמל אם החולה מתנגד לו. רק במקרה של סטופור קטטוני, כשנשקפת סכנה לחייו של החולה (לא מגיב לסביבה, לא שותה ולא אוכל), הוא מבצע טיפול בחשמל, וגם זאת רק לאחר ש-3 רופאים כלליים חותמים על כך שנשקפת לחולה סכנת חיים (בהתאם לחוק זכויות החולה).
הבעיה מתחדדת כשקוראים כי ועדות הערר הפסיכיאטריות משחררות מאשפוז כפוי כ-20% מהפונים אליהן, וכשיודעים שידם של הרופאים קלה על ההדק בהפעלת צו אשפוז כפוי ושהם מפריזים לשם כך בהערכת המסוכנות של החולים.
הכרתי אישית מישהי שמסמכיה העידו עליה כי לא היו לה כוונות תוקפניות וכי שללה מחשבות אובדניות; היא התאשפזה מרצונה החופשי במצב צלול בשל דיכאון כבד, והרופאה הוציאה לה צו אשפוז כפוי בשל "סיכון עצמי" רק כי סירבה לעבור מביה"ח תל השומר לביה"ח שאליו היא "שייכת" – אברבנאל. 7 ימים מסויטים עברו עליה במחלקה הסגורה באברבנאל עד שוועדת הערר ביטלה את הוראת האשפוז הכפוי; היא השתחררה לאלתר עם צלקות נפשיות לה ולילדיה לכל חייהם.

להאזנה: כאן.

מתוך התכנית "הכל צפוי" רשת א'. מגישה ריקי הראל; עורכת עירית עניס; 14/8/13

טיפת ידע

קין והבל

28 איש בשנה בממוצע זוכים בהגנת אי שפיות מתוך כ-117 אלף הרשעות בפלילים (ראו ד"ר אסף טויב, "משפט, פסיכיאטריה ומערכת בריאות הנפש בישראל – נושאים נבחרים" פרלשטין-גנוסר – 2007, עמ' 315). כלומר,  מדובר ב-0.02 אחוז. זה בטל לא ב-60 אלא ב-600. רק התקשורת עושה רעש סביב עניין ה"מעורער בנפשו" ומלבה את מיתוס המסוכנות לכאורה של נפגעי הנפש. בפועל זה רחוק מהמציאות.

אין דבר כזה "אי שפיות זמנית". אין קשר אפילו בין התקף אמוק, חמת זעם רגעית, לבין מחלת נפש. התקף זעם כזה לובש אופי קרימינלי כאשר לאדם מערכת ערכים פגומה וסף תסכול נמוך – אין לזה קשר למחלות נפש. גם איתמר אלון, הרוצח מהבנק בבאר שבע, לולא שם קץ לחייו, היה צריך לעמוד לדין. אפילו קין שרצח את הבל היה מן הסתם טוען, לו חי בימינו, שהוא לוקה בנפשו.
רק להזכיר: מחלות הנפש הן סכיזופרניה, מאניה דפרסיה, דיכאון והפרעה סכיזואפקטיבית – מחלות בעלות מאפיינים ייחודיים שפורצות בעיקר בסוף גיל העשרה ותחילת שנות העשרים. האנשים הלוקים בהן אינם אלימים על פי רוב ואינם מסוכנים. אלה מקרבם שהם מסוכנים אינם כאלה בגלל מחלתם, אלא בגלל שאנשים בחלקם הם יצורים מסוכנים, ע"ע אינקוויזיציה, מרתפי הקג"ב, נאציזם, וכלה בסתם פושעים רגילים שונים ומשונים.
חולה נפש הוא שפוי רוב הזמן. רק כאשר הוא נתון להתקף של המחלה הוא מאבד את שפיותו, וברוב רובם של המקרים לא רק שאינו מסוכן לבריות, אלא הוא אבוד ומבולבל וסביר יותר שייפול קרבן לאלימות מאשר יחולל אלימות בעצמו. ולכן סכיזופרן (או מוטב "אדם הלוקה בסכיזופרניה") אינו "לא שפוי" רוב הזמן; הוא יכול להיות הפרופסור שלך באוניברסיטה. לרצוח – עד כמה שזה יישמע מפתיע – זה לא מעשה "בלתי שפוי" מבחינה קלינית. שוב ע"ע קין והבל, מלחמות, נאציזם וכו'.
הפרעת אישיות איננה מחלת נפש. אישיות ומחלה אלה שני דברים נפרדים. רוב בעלי הפרעות האישיות אינם מוכרים כלל לרשויות בריאות הנפש ואינם מתויגים כחולי נפש, ואינם פטורים מאחריות פלילית. לכ-75% מאסירי בתי הכלא יש הפרעת אישיות אנטי סוציאלית. תת-קבוצה מתוכה הם הפסיכופתים.
בקרב מתמודדי הנפש יש גם כאלה המתמודדים עם הפרעות אישיות (למשל, הפרעת אישיות גבולית, נמנעת, תלותית וכו'), ורוב רובם סובלים מבעיות דומות לאלה של כלל המתמודדים. אני מסנגרת על חולי הנפש (סכיזופרניה, מאניה דפרסיה, דיכאון והפרעה סכיזואפקטיבית) ועל בעלי הפרעות אישיות שונות, אבל לא על סוציופתים, פסיכופתים ושאר מרעין בישין.

"עושים סדר" עם גל גבאי; אצל רינו צרור

(מתוך "עושים סדר חדש" עם גל גבאי 1/7/13, ערוץ 23 – הטלוויזיה החינוכית  www.23tv.co.il)

כל החולים במדינת ישראל יכולים לבחור באיזה בית חולים ברצונם להתאשפז. היחידים שמופלים לרעה הם פגועי הנפש. הם פוחדים גם ממחלתם וגם מבית החולים שממתין להם. הם כפויים לקבל טיפול בבית החולים אחד בלבד שבאזור מגוריהם. חייבים לשים לזה סוף! חייבים לתת לנו את זכותנו הטבעית לבחור את מקום הטיפול.
הלוואי ששופטי בית המשפט העליון שידונו בעתירתנו ב-30 בספטמבר (הדיון נדחה) ב-30 בדצמבר יצפו בקטע התוכנית הנ"ל, וייווכחו עד כמה פסול הנוהל החדש שהוציא משרד הבריאות בעקבות עתירתנו הראשונה.
לכאורה מפורטים בנוהל קריטריונים לאשפוז מחוץ לאזור, אבל העניין תלוי ברצונם של מנהלי בתי החולים. אין שום בחירה. יש רק פלונטר ביורוקרטי סבוך מאוד, המוטל על כתפיו של אדם ברגע החלש ביותר שלו – לפני אשפוז. במקום להקל על החולה ולסייע לו, המדינה דורסת אותו ורומסת את זכויותיו ברגל גסה.

רינו צרור מראיין אותי בגל"צ 18/7

רינו צרור מראיין אותי בגל"צ 1/8

מי מכשיל את השילוב?

 51yTIK016726_wa

 ביה"ח אברבנאל, יולי 2012

הפסיכיאטריה משתלבת ברפואה הכללית במדינות המערב, אבל לא בישראל. מנהלי בתי החולים הממשלתיים הגדולים, השליטים הכל-יכולים בממלכותיהם, לא מסכימים ככל הנראה להפוך למנהלי מחלקות בבתי החולים הכלליים. האם הפסיכיאטריה מכשילה את המהלך?  

 

במסמך "אשפוז בריאות הנפש בישראל" מטעם מרכז המידע והמחקר של הכנסת (8/2/2010) נכתב שמשרד הבריאות השיב לשאלתם כי "שילוב אשפוז בריאות הנפש בבתי חולים כלליים הוא מגמה מבורכת הקיימת בכמה ממדינות המערב (קראו את מאמרי על פרנקו בזאלייה, הפסיכיאטר האיטלקי שהעביר עוד ב-1978 – לפני 35 שנה – חוק לביטול האשפוז במוסדות הממשלתיים לבריאות הנפש ולשילוב הפסיכיאטריה ברפואה הכללית; דליה). לדעת המשרד שילוב השירות בבתי חולים כלליים יוביל לפריסה ארצית טובה וייתן פתרון חלקי לבעיות הבינוי במוסדות לבריאות הנפש (לשון יפה לתאר את התשתיות הרעועות והרקובות; דליה).

 "עם זאת, משרד הבריאות מסר כי 'כיום אין הקצבה תקציבית של משרד האוצר לבינוי מחלקות פסיכיאטריות'". למקרא שורות אלה מטפס זעם כלפי האוצר המרושע והאטום, אבל הפתעה-הפתעה, הדו"ח ממשיך: "ואולם משרד האוצר מסר לנו כי בקשה מעין זו לא הוגשה לו". (השאלה היא רק מי משקר כאן, ואולי הכלב אכל את הבקשה בדרך ליעדה…)

 אגב, אני נוטה להאמין במקרה זה (ובהמשך תבינו למה) למשרד האוצר. כותב מבקר המדינה בדו"ח האחרון שהתפרסם השבוע: "אגף התקציבים במשרד האוצר כתב למשרד מבקר המדינה בינואר 2013 כי עמדת משרד האוצר, בהסתמך על המלצות אנשי המקצוע והספרות המקצועית, היא כי יש עדיפות ברורה – בריאותית  וחברתית – להרחבת מסגרות אשפוז פסיכיאטרי בבתי חולים כלליים על פני בתי חולים פסיכיאטריים, ובמידת האפשר אף להעביר מסגרות קיימות לבתי חולים כלליים".

 בדו"ח מבקר המדינה שהתפרסם ב-2010 נכתב: "יש מגמה כלל-עולמית של פתיחת מחלקות פסיכיאטריות בבתי חולים כלליים לצד סגירת בתי חולים פסיכיאטריים, ובייחוד כשהדבר האמור במחלקות ילדים. פעולה זו מסייעת מאוד בטשטוש התווית השלילית המוצמדת לסובלים ממצוקה נפשית. כמו כן היא משפרת את היעילות הכלכלית של הטיפול, ככל שמדובר למשל בחיסכון בתשתיות ובכוח אדם, ומאפשרת להפנות את המשאבים הנחסכים לטיפול בסובלים ממצוקה נפשית בקהילה. הפניית משאבים לקהילה חשובה, משום שזה שנים רבות מתבצעת בישראל רפורמה שבמסגרתה מעבירים את עיקר הטיפול בפגועי הנפש מבתי החולים לקהילה".

 המבקר דיבר על היעילות הכלכלית והפחתת הסטיגמה אך שכח להוסיף עוד עניין מרכזי: כיום אין בבתי החולים הפסיכיאטריים מסגרות לטיפול במחלות גופניות, והחולים סובלים מהזנחה רפואית. בבית חולים כלליים תהיה נגישות לטיפול רפואי ולציוד רפואי מתקדם.

 בדו"ח מ-2010 כותב מבקר המדינה: "בדצמבר 2008 דיווח יו"ר המועצה לשיקום לחברי המועצה כי באנגליה ובאוסטרליה נסגרו בתי חולים פסיכיאטריים או מחלקות פסיכיאטריות בבתי חולים פסיכיאטריים בתהליך מתוכנן מראש. התהליך נמשך עשר שנים והיה חלק מתכנית שהביאה בחשבון את ערך הקרקע שעליה נבנה בית החולים. ההכנסות ממכירת הקרקע נועדו לממן תשתית לטיפול ולשיקום קהילתי. מהלכים מסוג זה מקובלים בעולם המערבי."

 גם בדו"ח מבקר המדינה האחרון הודגש:

"בעולם מסתמנת מגמה של פתיחת מחלקות פסיכיאטריות בבתי חולים כלליים וסגירתם של בתי חולים פסיכיאטריים. גם בישראל התקבלו החלטות בעניין צמצום מספר מיטות האשפוז הפסיכיאטריות והגדלת 'חלופות אשפוז' בקהילה. אחת האפשרויות הייתה סגירת בתי חולים פסיכיאטריים, למשל החלטת הממשלה מ-2003 לסגור את המרכז הרפואי הממשלתי לבריאות הנפש ע"ש יהודה אברבנאל בבת ים. ואולם נמצא כי החלטות אלה מנעו העברת תקציבים לפיתוח ותחזוקה של בתי החולים שהוחלט על סגירתם, ומנגד תהליך הסגירה עדיין מתמשך שנים רבות; (האם שמעתם פעם על "תהליך סגירה" שנמשך כבר עשר שנים? האם יש מילה מדויקת יותר מ"שערורייה" כדי לתאר את המצב הזה? דליה) כתוצאה מכך זה שנים רבות לא תוקנו ליקויים משמעותיים בתשתיות באותם בתי חולים, והדבר מוביל לפגיעה במאושפזים".

 נחבר את כל הנתונים שהובאו עד כה לאנומליה הבאה: "מדינות רבות במערב משקיעות את רוב התקציב של בריאות הנפש בטיפול בקהילה ולא בטיפול באשפוז, לעומת זאת בארץ ההוצאה לטיפול בקהילה ולשיקום גם יחד היא רק כמחצית מתקציב בריאות הנפש (כלומר, המחצית השנייה מושקעת באשפוז מוסדי; דליה). זאת אף על פי שחל צמצום ניכר במיטות האשפוז ואף על פי שבבתי החולים מטפלים רק בכ-10% מאלה המטופלים בקהילה" (דו"ח מבקר המדינה 2010)

 הבנתם? מערכת האשפוז מטפלת רק ב-10 אחוזים מהחולים ומקבלת מחצית מתקציב בריאות הנפש. הדינוזאורים של מוסדות בריאות הנפש אוכלים בכל פה כל חלקה טובה (עלות אשפוז לשנה עבור כל חולה היא 250 אלף שקל לעומת 30 אלף שקל עלות אחזקתו בקהילה; כמעט פי עשרה; דליה). כתוצאה מהיעדר איזון תקציבי זה מערך השיקום על סף קריסה. כותב על כך מבקר המדינה ב-2010:

"הנתונים מלמדים שהיקף תקציב האשפוז כמעט שווה להיקף תקציב הקהילה והשיקום גם יחד. זאת אף על פי שמספר מיטות האשפוז צומצם בחצי ואף על פי ש-95% מפגועי הנפש הכרוניים מטופלים בקהילה (בבתי החולים מטופלים כ-15,000 איש ואילו בקהילה מטופלים כ-150,000, ויש עוד 75,000 שאינם צורכים את שירותי המערכת הציבורית; דליה). יצוין שכבר בביקורת הקודמת העיר משרד מבקר המדינה למשרד כי מאחר שהוא מעוניין להעביר את רוב השירותים של בריאות הנפש מבתי החולים לקהילה עליו להעביר חלק ממשאבי האשפוז לטובת הטיפול בקהילה. המשרד אמנם הצהיר על העברת 'מרכז הכובד' מבתי החולים לקהילה, אולם אין לכך ביטוי תקציבי הולם".

 ותגידו לי אתם לאור כל האמור עד כה: האם לדעתכם מנהלי בתי החולים הממשלתיים הגדולים, הקיסרים הכל-יכולים בחצרותיהם, מסכימים להפוך למנהלי מחלקות בבתי חולים כלליים? האם ייתכן שאיגוד הפסיכיאטריה, ועדי העובדים של המוסדות, האיגודים המקצועיים של הצוותים הסיעודיים, הסתדרות הרופאים בישראל, פורום מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים והמועצה הלאומית לבריאות הנפש  – כל אלה מכשילים את המהלך המוסכם על כולם מלבדם? המציאות שאינה משתנה לעבר שילוב הפסיכיאטריה ברפואה הכללית כבשאר מדינות המערב מעידה על כך כאלף עדים. הרי הם אפילו לא מאפשרים  לנפגעי הנפש לבחור את בית החולים (זה שהוא קצת פחות מסריח, קצת יותר אנושי) – אפליה שהיא עוול משווע.

 ושימו לב לעובדה זו: למרות הצמצום הדרסטי במיטות האשפוז, שמספרן ירד משנת 1978 עד לשנת 2008 ב-60% (מ-8,608 מיטות ל-3,451) לא נסגר אף בית חולים ממשלתי אחד. אפילו זה שהוחלט עליו שייסגר ב-2003 בהחלטת ממשלה, שלא בוטלה מאז (אברבנאל), גופתו  ממשיכה להעלות  צחנה עד ימינו, ולא נראה שתיקבר בעתיד הנראה לעין.  

 כותב על כך מבקר המדינה ב-2010:

"נמצא כי רק ב-11 בתי חולים כלליים מתוך 26 אפשר לאשפז חולים פסיכיאטרים וגם בהם בהיקפים קטנים מאוד (בבתי החולים הפסיכיאטריים יש כיום 3,112 מיטות,  ואילו בבתי החולים הכלליים יש 328 מיטות בלבד. דליה) כמו כן העלתה הביקורת כי למרות צמצום אלפי מיטות אשפוז פסיכיאטריות במסגרת הרפורמה המבנית, אף לא בית חולים פסיכיאטרי ממשלתי אחד נסגר, והצמצום נעשה רק במספר המיטות בשטחים הקיימים".

 בדוח מבקר המדינה האחרון נכתב:

"מכבי כתבה למשרד מבקר המדינה באוקטובר 2012 כי לדעתה 'ממכירת הקרקעות המתפנות [של המרכזים לבריאות הנפש] ניתן היה לבנות מחלקות חדישות ליד בתי החולים הכלליים. רווח נוסף של תהליך זה היה צמצום תקורות ניהול, לוגיסטיקה ומינהל, הן במשאבי כוח אדם והן בהוצאות תפעול אחרות (מודל זה עובד בשיבא, שבו מופעלות כ-140 מיטות פסיכיאטריות')".

 איש מקצוע בכיר מאוד אמר לי: "אם ימכרו בית חולים אחד שניים, יוכלו להלוות את הכסף הזה למדינה ולממן הקמת מחלקות פסיכיאטריות בבתי חולים כלליים".

 והנה מה שנכתב בדו"ח מבקר המדינה ב-2010:

"בעקבות הרפורמה המבנית נותרו מבנים ריקים בבתי חולים ממשלתיים. כך למשל באברבנאל הצטמצם מספר המיטות בחצי, נותרו שטחים ומבנים יקרים שאינם מנוצלים כראוי".

 ולקינוח הדבש:

בדוח מבקר המדינה מ-2010 נכתב תחת הכותרת "סדרי מכרזים לכוח אדם בכיר" – ניגוד עניינים אפשרי במכרזים לתפקיד מנהלי בתי חולים:

"הביקורת העלתה כי ראש השירות לבריאות הנפש בעת הביקורת הנוכחית ד"ר יעקב פולאקביץ, היה חבר בוועדת המכרזים אשר בחרה בראשית 2008 את המועמד שינהל את בית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי שער מנשה. לתפקיד נבחר ד"ר אלכסנדר גרינשפון, מנהל בית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי טירת הכרמל שהיה ראש השירות הקודם. בעקבות זאת התפנתה משרת המנהל של בית החולים טירת הכרמל. לשם כך נערך בדצמבר 2008 מכרז לבחירת מנהל לבית החולים. במכרז זה זכה הפעם ד"ר יעקב פולאקביץ בעת שד"ר אלכסנדר גרינשפון עמד בראש ועדת מכרזים זו.

"לדעת משרד מבקר המדינה במצב כזה יש טעם לפגם, מראית עין של משוא פנים וחשש פן חבר הוועדה יחוש מחויבות לבחור לתפקיד את זה שבחר בו בעבר ויפעל משיקולים זרים. על נציבות שירות המדינה (להלן – נש"מ) לתת את דעתה לסוגיה זו ולקבוע כללים וגדרות בעניין".

 קצת הצחיק אותי העניין הזה. המעבר בין היות ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות לניהול מוסד פסיכיאטרי ממשלתי הוא מסורת מגובשת היטב. שכרו של מנהל בית חולים עולה בהרבה על שכרו של ראש שירותי בריאות הנפש. אנשי המקצוע הבכירים בוחרים זה את זה, מקדמים זה את זה באקדמיה, וכו'. לפיכך ראש שירותי בריאות הנפש, באשר הוא, לא ייזום רפורמות ולא יוביל שינויים שימנעו את קידומו לשלב הבא בקריירה המקצועית שלו, ומי שבכל זאת יתעקש לעשות זאת בשלב זה או אחר של חייו, יהפוך עד מהרה לפרסונה נון גרטה, וייאלץ לחפש את דרכו במקומות אחרים.

מינוי לניהול בית חולים פסיכיאטרי (ומחלקות פסיכיאטריות) הוא בלתי מוגבל במשכו. הדבר מעניק למנהלים כוח בלתי מוגבל, ומוביל לסטגנציה של מערכת אשר דרושה לה הנהגה רעננה מדי חמש שנים או עשור, לכל היותר, כפי שהדבר נהוג ברוב המדינות המערביות. בארה"ב רוב בתי החולים אינם מנוהלים על ידי רופאים (לרפא הם יודעים, נניח, אולם הם אינם מוכשרים בהכרח כמנהלים), אלא על ידי מנהלים מקצועיים כשלצדם גם רופאים.

ראשי מערכת בריאות הנפש בצבא פורשים מהשירות הצבאי באמצע שנות ה-40 לחייהם, ומחליקים בטבעיות היישר (ללא כל תקופת צינון) לראשות האגף  לבריאות הנפש במשרד הבריאות. המעבר הזה דומה למעבר המיידי מניהול אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות לניהול בתי חולים פסיכיאטריים. בשני המקרים יש עירוב סמכויות וחפיפת סמכויות שחשוב שיהיו נפרדות אלה מאלה. כל אלה ממחישים את השליטה ללא עוררין של הפרופסיה של הפסיכיאטריה בישראל.

פנינו לשרת הבריאות וקיבלנו תשובה (מהסמנכ"ל)

כתבנו לשרת הבריאות יעל גרמן:
כבוד השרה, יעל גרמן,
להלן כמה עובדות מתוך ספר התקציב של משרד הבריאות:
ב-2012 מתוך תקציב הבריאות הכללי של קרוב ל-24 מיליארד שקל (23,960,000,000), שירותי בריאות הנפש (המרכזים הרפואיים, כולל המרפאות הקהילתיות) קיבלו 910 מיליון שקל. בחישוב מדויק יוצא שמדובר ב- 3.8% מהתקציב הכללי (ומתוך תקציב זה 774 מיליון שקל מוקצים לשכר).
 קראנו באחת הכתבות לפני חודשים אחדים שבכל שבוע מחשבים במחלקות מי יוצא לחופשה ומי משתחרר כי אין מספיק כסף אפילו למזון…
לסיכום, 3.8% מתקציב הבריאות הכללי מוקדש לשירותי בריאות הנפש לעומת כ-10% במדינות ה-OECD.
_________________
קיבלנו תשובה מיאיר אסרף, סמנכ"ל תכנון, תקצוב ותמחור במשרד הבריאות.
תשובתו כאן: תקציב בריאות הנפש מסך התקציב – תשובה לפנייתכם – 18256713
ענינו לו.
_________________
שלום רב יאיר אסרף, סמנכ"ל תכנון, תקצוב ותמחור,
תודה לך על התשובה מאירת העיניים.
עם זאת, לא במקרה התמקדנו בסעיף הנקרא בספר התקציב "מרכזים רפואיים לבריאות הנפש" – תחום פעולה שנקרא בעבר שירותי בריאות הנפש. היה לנו ברור שהוצאות שיקום נכי נפש בקהילה, למשל, והוצאות נוספות אינן נכללות בו. יש להבין כי לנגד עינינו עומדים המצוקה ותנאי האשפוז הירודים בבתי החולים הפסיכיאטריים. סגן השר לשעבר יעקב ליצמן אמר בתום סדרת סיורים במוסדות הפסיכיאטריים: "בתי החולים לא מתאימים אפילו למגורים של בעלי חיים". וח"כ דב חנין אמר בישיבת העבודה, הרווחה והבריאות ב-9/2/10 את הדברים הבאים:
"מה שקורה בתחום בריאות הנפש פשוט חורג מעבר לדמיון הכי נורא והכי קשה. כאשר בעצם מוסדות שבהם אנשים מאושפזים בפועל גורמים להחמרת מצבם, כי זה מה שקורה שם. אנחנו נמצאים במערכת שאיננה נותנת את התשובות שאנחנו כחברה חייבים לתת."
חה"כ לשעבר ד"ר רחל אדטו סיכמה את הישיבה הנ"ל:
"הוועדה קובעת בצער כי בריאות הנפש היא החצר האחורית המוזנחת של מערכת הבריאות בישראל. הוועדה קוראת למשרד הבריאות להעמיד את נושא בריאות הנפש בסדר עדיפות גבוה של המשרד ולהבטיח רמת שירות בריאות הולמת ומספקת לאוכלוסייה שמטבעה מתקשה לתבוע את זכויותיה. הוועדה רשמה את הודעתו של סגן שר הבריאות חבר הכנסת ליצמן שהנושא נמצא במקום גבוה בסדר היום של משרד הבריאות. […] הוועדה קוראת למשרד האוצר לתקצב בצורה ראויה את מערכת בריאות הנפש בישראל. […] הוועדה מבקרת בחריפות את תנאי האשפוז הירודים של המוסדות לבריאות הנפש בכלל ובעיקר במרכזים הרפואיים כפר שאול, איתנים, אברבנאל בת ים, ומזרע בצפון".
האם מישהו מאיתנו היה מוכן להתרחץ במקלחת הזאת? (בביה"ח כפר שאול מתוך דו"ח מבקר המדינה 2010):

שרת הבריאות יעל גרמן, יש לנו חלום

n14_tm-575

קראנו:

"לסרט דוקומנטרי לערוץ 2 דרושים אנשים שרוצים לומר סליחה למישהו שהם פגעו בו, או לחלופין חושבים שהם צריכים לקבל סליחה ממישהו ומוכנים להיחשף למצלמה. אתם מוזמנים לשלוח לנו מייל עם הסיפור ומספר הטלפון שלכם ונחזור אליכם".

 כתבנו:

 חובה לבקש סליחה ממאות אלפי נפגעי נפש

שמדינת ישראל זנחה והפלתה,

הן במניעת תקציבים לאורך עשרות שנים

והן בהיעדר יחס אנושי הוגן ומתאים כלפי רבים מאוד מאיתנו.

מדינת ישראל חייבת לבקש את סליחתנו,

וכיוון שמודה ועוזב ירוחם,

חייבת גם לשנות מהקצה אל הקצה את היחס אלינו,

כי מדובר באנשים חולים וכואבים עד מאוד שלא פשעו במאום.

יש לנו חלום

יש לנו חלום ובו שרת הבריאות החדשה יעל גרמן משנה את סדרי העדיפויות ומתקנת את המעוות בתחום בריאות הנפש.

יש לנו חלום ובו תאושר הכפלת תקציב בריאות הנפש, כך שיעמוד על 10% מכלל תקציב הבריאות בדומה לשאר המדינות המפותחות.[*]

יש לנו חלום שבו החוק והצדק במדינת ישראל לא יפסחו על שוכני המחלקות הפסיכיאטריות הסגורות השרויים בעזובה ובחשיכה.

יש לנו חלום שבו אפשר יהיה לדעת בכל רגע נתון מה מתרחש בין כותלי בתי החולים הפסיכיאטריים.

יש לנו חלום שבו תתבטל האפליה ויתאפשר לנפגעי הנפש לבחור את בית החולים שבו יתאשפזו בדומה לשאר החולים במדינת ישראל (נדון כעת בבג"צ שהגשנו 4090/12)

יש לנו חלום שבו יפורקו כל בתי החולים הפסיכיאטריים בישראל, כפי שהשכילו לעשות באיטליה החל מ-1978, ושישולבו מחלקות פסיכיאטריות בבתי חולים כלליים (כפי שנעשה כבר בתל השומר, בהדסה וברמב"ם, למשל) ובשאר פתרונות שיקום ואשפוז בתוך הקהילה.

יש לנו חלום שבו הפיקוח על מערכת האשפוז הפסיכיאטרי יילקח מידיו של משרד הבריאות ויועבר לידיו של לגוף חיצוני ניטרלי שיעשה את המלאכה באופן נאמן ואפקטיבי.

ויש לנו עוד חלומות רבים שכוללים גם טיפול, שיקום ותעסוקה, אבל לעת עתה נסתפק בחלומות הבוערים ביותר.

[*] מתוך ספר התקציב של משרד הבריאות:

ב-2012 מתוך תקציב הבריאות הכללי של קרוב ל-24 מיליארד שקל (23,960,000,000), שירותי בריאות הנפש (המרכזים הרפואיים, כולל המרפאות הקהילתיות) קיבלו 910 מיליון שקל. בחישוב מדויק יוצא שמדובר ב- 3.8% מהתקציב הכללי (ומתוך תקציב זה 774 מיליון שקל מוקצים לשכר).

קראנו באחת הכתבות לפני חודשים אחדים שבכל שבוע מחשבים במחלקות מי יוצא לחופשה ומי משתחרר כי אין מספיק כסף אפילו למזון…

 לסיכום, 3.8% מתקציב הבריאות הכללי מוקצים לשירותי בריאות הנפש לעומת 10% במדינות ה-OECD.

פיקוח נפש – מכתב למנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' רוני גמזו

12/2/13

 

 

צביאל רופא: "אתם מבינים מה זה להיות 'שכוח אל'? פירושו, למשל, להיות מאושפז במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי במדינת ישראל "הנאורה". שם אמורים רופאים לטפל בחולייך. אך שם, אם מישהו יכה אותך, או ינסה לאנוס אותך, ואפילו אם ינסו לרצוח אותך, דבר לא יעזור לך, אפילו אם תהיה בר מזל ותצליח להתקשר למשטרה. כי איש לא יגיע. לא מיד, לא בכלל, גם אם תתבוסס בדמך".

בשנים 2003-2002 נערך סקר מקיף מטעם משרד הבריאות ב-17 מוסדות פסיכיאטריים.  העיתונאי רן רזניק פרסם את תוצאותיו הקשות בעיתון "הארץ" תחת הכותרת דו"ח: אווירת פחד וטיפול כושל בבתי"ח פסיכיאטריים.

אלא שלא ניתן היה לתקן את הליקויים שנמצאו; מדוע? ראו להלן:

"תוצאות הסקר לגבי כל אחד מבתי החולים הפסיכיאטריים מוסתרות לא רק משר הבריאות דני נוה וממנכ"ל משרדו הפרופ' אבי ישראלי, אלא אפילו מהד"ר אלכסנדר גרינשפון, ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות. זאת בעקבות ההחלטה של הנהלת המשרד ב-2002 בראשות הד"ר בועז לב (אז מנכ"ל המשרד) להיענות לדרישה של איגוד מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים וההסתדרות הרפואית שהסקר יתקיים רק בתנאי שתוצאותיו לפי בתי חולים לא ייחשפו אפילו בפני המשרד עצמו. בעקבות זאת המשרד אינו מסוגל לערוך בקרה אפילו על אותם בתי חולים שבהם נמצאו ממצאים קשים על יחס מחפיר לחולים". ("הארץ", 28/5/04)

 דהיינו, הטיוח הגיע עד צמרת משרד הבריאות. קל וחומר מטויחים הדברים באשר לתלונות העולות מהשטח. חיים שדמי ורוני זינגר דיווחו ב"הארץ" כי תלונות של נפגעי נפש על התעללות והזנחה מצד הצוות בבתי החולים הפסיכיאטריים אינן  זוכות להתייחסות: חולי נפש חוששים להתלונן: טענותינו "מטויחות". קראו להלן:

"חנה גור מעמותת 'עוצמה', המסייעת לחולי נפש, מספרת שהעבירה בשנה האחרונה לפחות 10 תלונות לשירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות ולמשטרה. לדבריה, עד היום לא קיבלה כל התייחסות. גורם בכיר בשירותי בריאות הנפש מסכים עם הטענות בדבר התעלמות; לדבריו, המשרד 'מטייח' את הטיפול בתלונות, והדבר מחייב את הוצאת הטיפול בתלונות מידיו של משרד הבריאות לפיקוח של גוף חיצוני". ("הארץ", 6/10/02)

מאז הדברים שהובאו לעיל חלף למעלה מעשור, ועולם כמנהגו נוהג: חולה נפש מוכר, שהגיע לפני כשנה להתאשפז בבית חולים לחולי נפש במצב קשה, נדחה, יצא ממתחם בית החולים והתאבד. אביו הגיש תלונה למשרד הבריאות, אך הממונה על פניות תביעות הציבור במשרד העביר את הטיפול לאגף בריאות הנפש. בהמשך הוקמה ועדת חקירה שפעלה באיטיות בלתי מוסברת וזימנה את האב לעדות רק אחרי כשמונה חודשים למרות פניות חוזרות ונשנות.

ברור לנו שהקמת גוף פיקוח חיצוני בימי תקציב קשים אלה – ומניסיוננו בתחום בריאות הנפש המוזנח – אינו מעשי בשלב זה, ולכן יש להציע פתרונות מעשיים שאינם כרוכים בתקציב ניכר.

לפני כשנה קראנו באתר גלי צה"ל: "משרד הבריאות מתכנן להציב מצלמות בקרה בבתי החולים הפסיכיאטריים", ועל כך אנו אומרים: "ויפה שעה אחת קודם!"

אנו מציעים שהצילומים יועברו למטות המשטרה וייבדקו כבנוהל שגרה ובמקרה של חשד לפלילים. ניתן להפקיד על הבדיקות "צרכנים נותני שירות". את הטענה בדבר "הפרת צנעת הפרט" נפריך משני כיוונים: א. העולם כולו הולך לקראת מצב שבו רוב האנושות מצולמת ברוב האתרים. מושג הפרטיות עובר שינוי עמוק בעידן הפייסבוק וחשיפת החיים האישיים. ב. התועלת שתצמח מתיעוד חריגות, טיפול כושל, עוולות ועבירות שונות, כולל התעללויות ומקרי אונס, עולה עשרות מונים על הנזק שנגרם מהפרת צנעת הפרט. עצם מעקב המצלמות יהיה בגדר הרתעה וימנע את התרחשות העוולות.

אנו רואים ביישום רעיון זה חשיבות עליונה. לצד זאת אנו מקווים בכל לבנו כי שבירת המונופול של האשפוז הפסיכיאטרי – קרי מתן זכות בחירה במוסד האשפוז – תתממש ותתרום אף היא את חלקה להטבת התנאים בבתי החולים האלה.

מכתב של ארגון בזכות לראש שירותי בריאות הנפש על אישה שנאנסה לטענתה על-ידי אח פסיכיאטרי (גם המשטרה המליצה להעמיד לדין, אך הפרקליטות מסמסה) ופסיכיאטר מחוזי סירב לבקשתה להתאשפז בבית חולים אחר.

תגובה למאמר של ד"ר רוחמה מרטון ב"הארץ" מאתמול

31/12/12

הנה המאמר: http://www.haaretz.co.il/news/health/1.1896349 והכותרת:

עלובי החיים || ההתעללות בחוסים היתה כאן מאז ומתמיד

החשד להתעללות במוסד נווה יעקב מעורר את זיכרונות הזוועות שהתחוללו בבתי החולים הפסיכיאטריים בישראל

המאמר הנ"ל חשוב, אבל הכותבת מתמקדת בבתי החולים הפרטיים, ומתעלמת מהמצב בבתי החולים הממשלתיים.
 
ב-2004 פרסם ב"הארץ" רן רזניק תוצאות סקר מקיף על המצב בבי החולים הפסיכיאטריים, שכלל 17 בתי חולים פסיכיאטריים ומחלקות פסיכיאטריות בבתי חולים כלליים. הכותרת הייתה "אווירת פחד וטיפול כושל בבתי החולים הפסיכיאטריים". הממצאים היו קשים מאוד http://news.walla.co.il/?w=%2F%2F548871 ולא היה ניתן לתקן את הליקויים, מאחר שאיגוד מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים וההסתדרות הרפואית התנו את קיום הסקר בכך שתוצאותיו לפי בתי חולים לא ייחשפו אפילו בפני צמרת משרד הבריאות עצמו. המצב הקשה נותר על כנו:
 
מזרע, אברבנאל, כפר שאול, איתנים ועוד ועוד – בכל אלה סובלים החולים כבדרך שגרה מתנאים פיזיים קשים, מטיפול רפואי כושל, מהזנחה רפואית,  מפגיעות מיניות, מקשירה בלתי מוצדקת בניגוד להוראות החוק ומענישה בלתי הולמת – הכוללת איומים בלתי חוקיים על קשירה, הגבלת תנועה ואיומים בהעברה למחלקה הסגורה – מאלימות פיזית ומילולית מצד הצוות ומגניבות הציוד האישי.
 
הפתרון המוצע על ידינו (עתירה בנושא נדונה בימים אלה בבג"צ) הוא זכות בחירה במוסד האשפוז.
 
מ-1978 נשללת זכות הבחירה במוסד האשפוז הפסיכיאטרי. חולים אונקולוגיים יכולים לבחור כל בית-חולים בארץ, חולים אחרים יכולים לבחור בין בתי-חולים שנמצאים בהסדר עם הקופות, ורק חולים במחלות פסיכיאטריות מוגבלים לבית-חולים יחיד לפי כתובת מגורים.
 
אנו רואים בכך פגיעה באוטונומיה של אנשים הלוקים במחלות נפשיות, אפליה בוטה ופטרוניות דכאנית.
 
כל מוסד פסיכיאטרי הוא מונופול באזור גיאוגרפי מסוים; אין להנהלות שום סיבה/אילוץ/תמריץ להשתפר. זכות בחירה במוסד תרוקן את המוסדות הקשים במיוחד, ותוביל לשיפור דרמטי בתנאי האשפוז הקשים.
 
פנינו כמה פעמים (בעבר ופעמיים בשנה האחרונה) לעמותת רופאים לזכויות אדם. פעילותם מבורכת אבל עניי עירך קודמים. מעולם לא זכינו מהם אפילו למענה לקוני. נשאלת השאלה: "למה?" תקצר היריעה מלהשיב.

"חכּיה טווילה" סיפורו של פרוטוקול

11/11/12

דיון במצוקה ובתנאי האשפוז הירודים בבתי החולים הפסיכיאטריים
בעקבות הצעה לסדר של ח"כ איתן כבל 
מתוך פרוטוקול מס' 217 מישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות,  9/2/2010

היו"ר ח"כ ד"ר רחל אדטו: "… אני רוצה לומר שב-‎3 שבועות האחרונים ביקרתי ב-‎3 בתי חולים. הייתי בכפר שאול, הייתי באברבנאל והייתי במזרע. יש לי ניסיון של ‎30 שנה לפחות במערכת הבריאות. ראיתי הרבה בחיים בנושא מערכת הבריאות בכלל, חולי נפש וחולים פסיכיאטריים. הטלטלה והשוק שעברתי אחרי ביקור בשלושת בתי החולים האלה הם כאלה שאני לא זוכרת הרבה חוויות כל כך קשות שהיו לי כמו שהיה לי בעת ביקורי בשלושת המקומות האלה".

ועוד היא אומרת: "כל אחד יש לו את הסיפורים שלו והשורה התחתונה היא שאנחנו עומדים בפני שוקת שבורה ואני בושה ונכלמת לעמוד ולדבר על הנושא הזה".

ח"כ איתן כבל: ההתנהלות שקוממה אותי יותר מכל זו העובדה שלחברים האלה אין לובי. אין לובי שיכול לקום ולזעוק את זעקתם. […] בסופו של עניין, טבעו של עולם שאם אתה מצליח לגבש לך כוח, לובי, קבוצת לחץ, כנראה שתצליח לשנות משהו. אם לא סופך להיזרק אל השוליים […] אני מתחנן לפניך (פונה אל סגן השר ליצמן. דליה). אני החלטתי להיות להם לפה בעניין הזה. אני מקווה ששאר חבריי חברי הכנסת יהיו לפה ויהיו שליחים שלכם, שליחי מצווה לשנות בכל כוחנו את המצב השורר כיום ולדבר על ליבו של סגן השר בראש ובראשונה שיעשה מעשה להוציא אותנו מן המיצר. תודה.

סגן השר ליצמן: "גם בביקורי בכפר שאול הזמנתי תקשורת. המטרה היא חד משמעית – לזעזע את המערכת. רבותיי ‎10 שנים בית החולים נמצא במצב של תנאים תת אנושיים. מישהו אחראי על זה. אני אומר לכם אסור לאשפז אנשים במקומות האלו. ואת התמקדת דווקא בבית חולים ‎X או ‎Y, יש לי עוד כמה ברשימה. לא פחות גרועים. רק מה? פחות מודעים אליהם. אני מתכוון להיות פה לכולם.

יתרה מזאת, אתמול קיימתי דיון אצלי. יכול להיות בכלל שיום אחד אני אסגור בית חולים. אני לא מהסס לעשות את זה. דיברנו על זה. אנחנו נחפש פתרון. […] (לא יהסס? יסגור? ימצא פתרון? אשרי מי שהאמין.) המנכ"ל (דאז – ד"ר איתן חי עם. דליה) ביקר באברבנאל. אחרי שהוא חזר מאברבנאל הוא אמר לי, יומיים לא אכלתי, לא שתיתי ולא ישנתי. אם אני לא אישן אחרי כל ביקור פתע לא יהיו לילות לישון. אני אומר, יש בתי חולים שהמצב בהם הוא תת אנושי. ולא משנה שהוא בית חולים אם הוא פסיכי או נורמאלי, אסור לבן אדם לשהות בתנאים כאלה.

הייתי יכול לסגור. יכול להיות שהייתי סוגר כבר מקומות. אני שוקל את זה ברצינות. אבל מה? אני רוצה לבקר עדיין בכמה מקומות בתקופה הקרובה. אני אשמח אפילו לבוא לוועדה לעדכן אתכם מה שראיתי ומה שחוויתי.

בסיום הסיורים: "בעקבות מס' ביקורות שערכו סגן שר הבריאות ובכירי משרדו בכמה מוסדות לחולי נפש, אמר היום ליצמן כי 'בתי החולים לא מתאימים אפילו למגורים של בעלי חיים'" (Ynet)

מנכ"ל משרד הבריאות דאז ד"ר איתן חי עם: "… אני עולה למחלקת מבוגרים שיש שם תאי רחצה. גודל התא, יהודה תקן אותי, זה מטר וחצי על מטר. אי אפשר להוריד את הבגדים. אתה צריך להתפשט במסדרון. זאת אומרת אנחנו לוקחים את האנשים ואומרים להם: תתפשטו במסדרון בשביל להיכנס למקלחת. אני לא רוצה להגיד את האסוציאציה שזה מביא, אסור להגיד את זה, אני בחיים לא השתמשתי בזה, אבל זו האסוציאציה שעברה בראש של תקופות שחורות בחיים של העם הזה. ואני יודע שאסור להגיד את זה. ואז אתה שואל את עצמך את השאלה, עכשיו כרופא אני מדבר. נגיד מגיע נער בהתקף פסיכוטי. בשביל שיצא מההתקף, אין צ'אנס שהוא יצא ממנו במקום כזה. הדרך היחידה, יגידו גם הפסיכיאטרים, שהוא ישמור על עצמו, שיישאר בהתקף. מה? הוא מתחיל לעבור לכיוון הנורמאלי, הוא ישר צריך לברוח להיות פסיכוטי כי אחרת הוא ישתגע שמה. […]

אמרתי לעצמי, חבל שלא הייתה רעידת אדמה באברבנאל. היינו מתגייסים, בונים את הכול. בונים בית חולים חדש. וכך המצב בכל בתי החולים. ומה מפחיד אותי? אני מפחד שאנחנו עכשיו בתקופה של ונטילציה חברתית. כל אחד יספר את הכאב שלו. בעוד שבועיים נשכח את זה. אז אני אומר אני מבטיח שאני לא שוכח את זה. נשבע שאני לא שוכח את זה. רמז סגן השר, יכול להיות שהוא יכעס עלי, על פי חוק אני אחראי אל תפעול בתי החולים האלה. אם צריך לסגור אותם, בואו נזעזע את המדינה, נסגור את כל בתי החולים. מה תעשה המדינה? תגידו, מה? השתגע המנכ"ל?"

איתן כבל לנציג האוצר: "לפעמים אומרים בתימנית: חכייה טווילה. מה זה? זה לחפור בעברית. מילים ומילים ומילים. אני לא אומר את זה בהתרסה. אני כבר כאן כמה שנים טובות. בתשובה שלך, יש תשובות שגם אם הן כאלה מסביב אתה יודע שבסוף תהיה התשועה. אני עדיין רוצה לשמוע ממך באופן יותר חד".

איתן כבל מנסה לחלץ מנציג האוצר התחייבויות מפורשות, אבל האחרון מגלגל את הדברים לעבר בעיות סטטוטוריות של הרשויות המקומיות – בקיצור, מדינת חלם בהתגלמותה. בעצם – שילוב של חלם וסדום.

דב חנין (פונה ליו"ר רחל אדטו): "… אני באמת רוצה להביע בצורה חד משמעית את הרצון שלי והנכונות שלי לתמוך במאבק שלך ושלכם לחולל שינוי דרמטי בתחום הזה. ככל שאני לומד יותר אני מגיע למסקנה שזו כנראה הבעיה הקשה ביותר שלנו במערכת הבריאות שיש לה הרבה בעיות. אני לא מסתיר שיש גם בעיות נוספות. אבל מה שקורה בתחום בריאות הנפש זה פשוט חורג מעבר לדמיון הכי נורא והכי קשה. כאשר בעצם מוסדות שבהם אנשים מאושפזים בפועל גורמים להחמרת מצבם כי זה מה שקורה שם אנחנו נמצאים במערכת שאיננה נותנת את התשובות שאנחנו כחברה חייבים לתת.

יש בפנינו נייר מקיף מרשים כתמיד שכתבה גברת שלי לוי ממרכז המחקר והמידע. הנתונים הם רבים ומתחרים אחד בשני בקושי שלהם. המצב הוא גם של התדרדרות המבנים, גם הצטמצמות במספר המיטות, גם הצטמצמות בסגל המטפל […] המדינה לא משקיעה את מה שצריך גם בחלק השיקומי של נכי הנפש בקהילה. […] אני רוצה להזהיר מפני כל הניסיונות לכרוך את הטיפול בבעיות הבוערות של מערכת בריאותה הנפש עם שאלת הרפורמה. […] להחזיק את חולי הנפש בני ערובה זה כל-כך לא מוסרי, זה כל כך מזעזע, זה כל כך נורא. איך מישהו יכול להצדיק כזאת התייחסות? […] השערורייה הזאת פשוט לא יכולה עוד להימשך. תודה רבה."

זאב קפלן: "אני גם יו"ר האיגוד הפסיכיאטרי וגם מנהל המרכז לבריאות הנפש בבאר שבע. אני מלווה את הדיונים האלה מספר פעמים בכל מיני תפקידים, חלקם כנציג משרד הבריאות. ראש שירותי בריאות הנפש בהרכבים מתחלפים של הוועדה החשובה הזאת. אני פשוט מודאג מזה שאתם מופתעים. זאת אומרת זו פעם חמישית או שישית שאני בוועדה כשעולה על סדר היום מצבם החמור של חולי הנפש בישראל. המשפטים כגון: "החצר האחורית", "מצב בלתי אפשרי", "סגירת בתי חולים", "החוליה החלשה בחברה", "בושה לחברה הישראלית", זה דברים ששמענו פה הרבה מאוד פעמים.

הפתרון הוא מאוד פשוט ולא צריך בשביל זה לובי או לוביסטים ולא צריך לצעוק ולא צריך התאבדויות ולא צריך כלום, צריך דבר אחד: ‎700 מיליון שקל. זה מה שצריך. ‎700 מיליון שקל בשביל לפתור את הבעיה של התשתיות של בריאות הנפש זה לא הרבה כסף למדינה. אני מבקש התחייבות מחברי הכנסת בוועדה כאן שכל מה שהם עושים עכשיו זה הם עוזרים לנו להשיג מהר, מחר, היום בצהריים, את ‎700 מיליון השקל האלה להתחיל את השינוי במערכת בריאות הנפש. כל שאר הדברים, מצב החולים ולסגור וחלופות זה פשוט לא אינסטרומנטאלי. ‎700 מיליון שקל אפשר להשיג בישיבה אחת בוועדת הכספים. אנחנו לא רוצים שתרחמו עלינו, אנחנו לא רוצים שתופתעו. זה גם מוזר שאתם מופתעים. ‎15 שנה אנחנו מדברים על זה. ובתקשורת. ומצלמות נסתרות. ראיונות עם חולים, כתבות בעיתונים. איך אתם מופתעים?

על פניו, אלו דברים נוקבים וראויים של פרופ' זאב קפלן. אבל כשאת מדווחת לאחות פסיכיאטרית על הטרדה מינית חמורה, והיא אפילו לא מרימה את עיניה ממחברת הרפורט – זה לא עניין של כסף. וכשאחים מכים חולה בסדיסטיות  זה לא עניין של כסף, וכשהצוות מאיץ בחולים לרדת לארוחת צהריים כאילו הם דופקים בעדר בהמות – גם זה לא עניין של כסף. אלה האכזריות והעריצות במכלאות הנפש. תנו חופש לבחור את המוסד, כלשאר החולים, שלבו מחלקות פסיכיאטריות בבתי חולים כלליים.

לזאב קפלן עונה יהודה רון – סמנכ"ל בכיר, ראש מינהל תכנון ובינוי במשרד הבריאות

"… תקציבי הפיתוח של משרד הבריאות הם בדיחה אחת גדולה. התקציב הבסיסי של משרד הבריאות הוא ‎100 מיליון שקל. אתה צריך לתת פתרון לכולם. אנחנו בונים מיון בנהריה. הפרויקט הזה עולה מאה מיליון. אתה יכול לעשות פרויקט אחד בשנה. למערכת הבריאות יש צרכים בהיקף של מיליארדים. מה שאמר משה (נציג האוצר. דליה), אגב לא היתה שום התחייבות כתובה, כל מה שנאמר, הם אמרו אנחנו רוצים שתורידו כוח אדם. זה התנאי. מה אנחנו מרוויחים מזה שאתם מעבירים מפה לשם? להיפך אנחנו צריכים עוד לממן את ההעברה הזאת. הסיבה השלישית אם כן היא שחסרים תקציבים. וברור שאם לא יהיה תקציב ראוי אז הנושא הזה לא ייפתר. הערה אחרונה, ‎700 מיליון לא כוללים העתקה. אם נצטרך להעביר את מזרע למקום אחר או את באר יעקב למקום אחר צריך להוסיף לזה חצי מיליארד".

היו"ר רחל אדטו: "מצד אחד, מצד שני אתה לוקח את השטחים האלה שגם הם שווי כסף".

יהודה רון: "אבל הם לא מממנים את זה. בית חולים חדש היום לממן להקמה בלי התשתיות מסביב אלא רק הבנייה עצמה זה משהו בסדר גודל של ‎60 מיליון דולר."

מרנינה שוורץ,  יו"ר ועד הרופאים באברבנאל: "באמת ב-‎2003 היתה החלטת ממשלה לסגור את בית חולים אברבנאל אחרי שניסו לסגור שני בתי חולים קודם ולא הצליחו. פנינו לבג"ץ ובג"ץ ביקש לדחות את ההחלטה ונקבע שמשרד הבריאות ידון על זה ב-‎2009. לא היו דיונים ב-‎2009 ובסוף ‎2009 הגיעה רופאת המחוז, התרשמה שהתשתיות לא ראויות למגורי אדם. כמה מפתיע כי משרד הבריאות ידע שהתשתיות לא ראויות כי יש תוכנית אב לבינוי. אז ביד אחת יש לנו תוכנית אב לבינוי שלא יוצאת לפועל, ביד שנייה יש המלצה לאי חידוש רישוי".

פרופ' אלי שמיר, יו"ר עוצמה פורום ארצי של משפחות נפגעי נפש: "… כשרצו לסגור ב-‎2003 את אברבנאל היו שתי מחלקות פנויות בוולפסון. התנגדות הרופאים בוולפסון ששייך למשרד הבריאות לא אפשרה להעביר לשם מחלקה פסיכיאטרית. משרד הבריאות לא יכול לאכוף את רצונו על הרופאים בבתי החולים. […] חלק מה-‎700 מיליון שאתם תקציבו צריך גם להעביר מחלקות לבתי חולים כלליים ואז חולים לא יצטרכו לשהות בבתי חולים לחולי נפש אלא ישהו בבתי חולים כלליים כפי שזה קיים כיום במדינות אירופה. […] סגן השר עזב את הדיון. הוא בא ממגזר חרדי שבו יש רגישות רבה ותמיכה ויחס רחום לתחלואות ונכויות. אבל זה נעצר כאשר מגיעים לבריאות הנפש. תחלואת הנפש יש לה יחס של העלמה, הסתרה, פחד משתק. הדבר הזה פוגע בכולנו.

היו"ר רחל אדטו מסכמת את הישיבה: "הוועדה קובעת בצער כי בריאות הנפש היא החצר האחורית המוזנחת של מערכת הבריאות בישראל. הוועדה קוראת למשרד הבריאות להעמיד את נושא בריאות הנפש בסדר עדיפות גבוה של המשרד ולהבטיח רמת שירות בריאות הולמת ומספקת לאוכלוסייה שמטבעה מתקשה לתבוע את זכויותיה. הוועדה רשמה של הודעתו של סגן שר הבריאות חבר הכנסת ליצמן שהנושא נמצא במקום גבוה בסדר היום של משרד הבריאות. […] הוועדה קוראת למשרד האוצר לתקצב בצורה ראויה את מערכת בריאות הנפש בישראל. […] הוועדה מבקרת בחריפות את תנאי האשפוז הירודים של המוסדות לבריאות הנפש בכלל ובעיקר במרכזים הרפואיים כפר שאול, איתנים, אברבנאל בת ים, ומזרע בצפון".

חלפו  מאז קרוב לשלוש שנים – ודבר לא השתנה.

ההפגנה מול אברבנאל

9/11/12

צילום: יולה זובריצקי

ההפגנה שנערכה אתמול מול המוסד לחולי נפש "אברבאנל" היא הפגנה ראשונה מתוך סדרת מתוכננת של הפגנות. שבין המשתתפים היו גם עמותת בזכות ועמותת לשמ"ה. ההפגנה נועדה למחות על התעלמות המערכת מחולי הנפש על התנאים הבלתי נסבלים בבתי החולים ועל חוסר יכולתם לבחור בית חולים בו יאושפזו וכמובן על ההתעללות.

לאחרונה נחשפים יותר ויותר סיפורים על התעללות ואונס במוסדות האשפוז הפסיכיאטרי נגד דיירים חסרי ישע וזה כולל קשישים, ולוקים בפיגור שכלי.

ההתעללות שנחשפה לאחרונה במוסד נווה יעקב בפתח תקווה היא רק קצה הקרחון לתופעה רחבה, שנעלמת לה בין דפי העיתונות ולא זוכה לתשומת לב של המשטרה ו/או הנהלת המוסדות ומשרד הבריאות.

לקריאת המשך הכתבה במגפון לחצו כאן.

טיוח של אונס והתעללות בחוסים

1/11/12

אילוסטרציה

קבלו את הגרסה הקצרה: אישה נאנסה ע"י אח במחלקה פסיכיאטרית. האח הושם במעצר בית. התנהלה חקירה משטרתית מאומצת. המשטרה האמינה בתיק, אבל הפרקליטות סגרה את התיק ללא הגשת כתב אישום. בימים אלה מוגש ערר על החלטה זאת ע"י ארגון בזכות. ולקינוח: האישה מסרבת להתאשפז בבית החולים שבו נאנסה. היא מגיעה עד הפסיכיאטר המחוזי בבקשה להתאשפז בבית חולים אחר. האחרון דוחה את בקשתה להשתחרר מהסדר האזוריות הכובל…

ועכשיו הסימוכין. הנה המכתב מטעם "בזכות" ו"איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית":

לכבוד

ד"ר גדי לובין

ראש האגף לבריאות הנפש

משרד הבריאות

בדוא"ל ובדואר רשום                                                                                                         ד ח ו ף

שלום רב,

הנדון: מדיניות האשפוז הפסיכיאטרי על פי חלוקה אזורית -חובה בהפעלת גמישות בשיקול הדעת

הגב' ——

גב' —- המתגוררת באשדוד, פנתה לאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, ומלווה על ידי 'תאיר' – מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית  ברחובות, וכן פנתה אל ארגון 'בזכות'. היא מילאה ידינו לפנות אליך בדרישה להתערבותך כדי לממש בחירתה שלא להתאשפז שוב בבית החולים הפסיכיאטרי, אליו היא משויכת בכוח מקום מגוריה.

המקרה של גב' —-, ממחיש את הבעייתיות, חוסר הצדק והפרת זכויות המטופל המוּבְנים בהסדר הנוהג במשרד הבריאות, לפיו כל אדם 'משויך' למסגרת אשפוז פסיכיאטרית אחת ויחידה בהתאם למקום מגוריו, ומשולל זכות לבחור מסגרת אשפוזית. נפרט:

  1. גב' —- אושפזה בעבר כמה פעמיים במרכז הרפואי 'באר יעקב'. במהלך אחד מאשפוזיה נאנסה לטענתה על ידי אח במחלקה. בגין מעשה האונס הוגשה תלונה למשטרה. התלונה נמצאת בחקירה מאומצת בימים אלו והאח נתון במעצר בית.
  2. על רקע הפגיעה הקשה והיסודית שחוותה בעקבות מעשה האונס, וכן נוכח התוצאות האפשריות של בירור ההליך הפלילי, חוששים גורמי הטיפול בקהילה כי יתכן ויידרש אשפוזה פעם נוספת. יתכן שבעתיד הקרוב.
  3. ברור מאליו, כי אשפוזה באותו בית החולים שבו חוותה פגיעה בידי איש צוות, לא יעלה על הדעת – לא מוסרית ולא מקצועית. על כן פנתה גב' —- באמצעות מרכז הסיוע 'תאיר' לפסיכיאטר המחוזי, ד"ר פוקס, בבקשה כי ייתן אישורו מראש שמידה ויהיה צורך באשפוזה, יותר לה להתאשפז בבית חולים 'ברזילי', ולא במרכז הרפואי באר יעקב.

            המכתב מיום 6.4.11, המצ"ב לעיונך לא נענה בכתב. תחת זאת נמסר מלשכת הפסיכיאטר המחוזי בשבועות האחרונים, כי ההחלטה היכן תאושפז אינה בתחום טיפולו, ועל כן אין בדעתו לתת לה מענה.

  1. בהמשך לעתירה שהוגשה בשאלת המדיניות הכוללת של משרד הבריאות באשר להסדרי הבחירה, וקביעת בית המשפט העליון, כי על משרד הבריאות לבחון מחדש את ההסדרים הקיימים בנושא, הועבר לידינו סיכום הדיון שנערך בעניין במשרדך, מיום 3.7.11, בהשתתפות צביאל ודליה רופא, העותרים (בג"ץ 133/10 צביאל רופא נ' משרד הבריאות).

בסיכום זה ציינת את הצורך לאזן בין שיקול תפוסת מיטות אשפוז לבין חופש הבחירה של המטופל, אותה הגדרת שם כ"זכות ראויה". מהמכתב עולה החלטת המשרד לממש איזון זה בהנחיה שתועבר לפורום הפסיכיאטריים המחוזיים: "לממש מדיניות אישור גמישה כלפי פניות בקשת שינוי מיקום אשפוז, על בסיס השיקולים המובילים הבאים: חוויה שלילית או טראומטית במהלך אשפוז רגיל קודם של פונה; ותפוסת בית החולים הרלוונטי".

  1. לצערנו, עמדתו של ד"ר פוקס בעניין שבנדון ממחישה כי עדיין רחוקה הדרך למדיניות ראויה, הנותנת מענה לזכויותיהם של המטופלים בהקשר של מימוש זכות הבחירה. נוכח זאת, אנו סבורים כי יש צורך לערוך חשיבה נוספת באשר לאופן הבטחת זכותם של מטופל או מטופלת, שעברו – כפי שציינת במכתב הסיכום – חוויה שלילית או טראומטית במסגרת אשפוזם בעבר, לבחור בחירה אמיתית ואפקטיבית בית חולים אחר. בעניין זה בכוונתנו לפנות אליך בעתיד הקרוב.
  2. לעניינה של גב' —-, נבקש הנחייתך המידית לפסיכיאטר המחוזי לאשר אשפוזה בבית חולים 'ברזילי', אם וככל שיידרש, שהרי אין כל ספק כי מקרה זה הולם את הנחייתך לעיל. כמו כן ובמקביל, נבקש עדכוננו הדחוף בעניין.

בכבוד רב,

שרון פרימור, עו"ד                                                                              ליאת קליין , עו"ד

היועצת המשפטית, 'בזכות'                                                               היועצת המשפטית, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית

העתק:   גב' —-

צביאל ודליה רופא

לוט:       כנ"ל וכן ייפוי כוח משפטי

 _________________________________________________________________________

הפנייה הזאת נעשתה כמה חודשים לאחר שהפסיכיאטרים המחוזיים קיבלו הנחיה לגלות גמישות ולהפעיל שיקול דעת במקרה של חוויה שלילית או טראומה באשפוז קודם. ה"הישג" של ההנחיה המפוקפקת נבע משימוע שלנו אצל ראש שירותי בריאות הנפש. לא חלילה שראש שירותי בריאות הנפש רצה לשמוע אותנו. זו הייתה הוראה מפורשת של השופטת דורית בייניש בהכרעתה בעתירה הראשונה שלנו בנושא זכות הבחירה וביטול הסדר האזוריות. השימוע נערך, ההנחיה יצאה לפסיכיאטרים המחוזיים, והתברר שמדובר באות מתה – ההנחיה נותרה על הנייר בלבד.

___________________________________________________________________________

אתמול שאלנו את "בזכות"  איך הסתיימה חקירת המשטרה בפרשת האונס הנ"ל, וזו התשובה שקיבלנו מהיועצת המשפטית עו"ד שרון פרימור:

"הפרקליטות לצערנו הרב (ולמרות שהמשטרה האמינה בתיק) החליטה לסגור את התיק ולא להגיש כתב אישום. אנחנו מגישים בימים אלו ערר על ההחלטה".

___________________________________________________________________

אתמול נחשפה פרשת ביה"ח "נווה יעקב". התעללות קשה בחוסים חולי הנפש. קשה אולי להאמין אבל טיוח האונס והפרשה הזאת מקורם באותה רעה חולה – האדישות הציבורית לגורלם של חולי הנפש. אחת לאיזה זמן מתפוצצת פרשה כזאת באחד המוסדות, נוצרת דרמה תקשורתית ליום-יומיים, אנשים מצקצקים בלשונם ומגלגלים עיניים לשמים, הכלבים (במקרה זה אלה אנחנו) נובחים, השיירה עוברת, ועולם כמנהגו נוהג.

יש לעורר דיון ציבורי מתמשך ונוקב ולהפעיל לחץ. זה אבסורד שהמדינה גם מטפלת, גם מנהלת גם מפקחת. שיכניסו מצלמות למחלקות הפסיכיאטריות. צנעת הפרט לא תיפגע אם רק למשטרה תהיה רשות לראות במקרה של חשד לפלילים. ושהצוות הבכיר יפעיל סנקציות קשות על הצוות הזוטר במקרים כאלה במקום להתעלם ולשתוק. ושתתאפשר בחירה בין מוסדות – גם בין מוסדות מהסוג הזה. זכות בחירה תשנה את התמונה מהקצה לקצה.

למה הפסיכיאטריה מתנגדת כל כך לביטול הסדר האזוריות באשפוז?

 9/8/12

תמיד שואלים אותנו: למה הממסד הפסיכיאטרי מתנגד נמרצות לביטול השיוך האזורי באשפוז? למה הוגשו כבר שתי עתירות לבג"צ, ו(בינתיים) אין שינוי במצב? אז הנה התשובה העיקרית אחת ולתמיד:

הממסד לא רוצה להשתנות. המצב הקיים נוח לו. שינוי יטלטל את המערכת. אם יהיה אפשר לבחור בית חולים, תיווצר תחרות, והם ייאלצו לתת תנאים טובים יותר, הן פיזית והן אנושית. תהיה תקופת מעבר קשה שבה בתי החולים הטובים יותר באופן יחסי "יוצפו", והגרועים עלולים להתרוקן – המונופול שמונע תחרות יתבטל.

הם מרוויחים מהמצב הקיים. 85% מהתקציב השנתי של בתי החולים הולך על משכורות. בקושי נשאר כסף למזון עבור החולים (קראתי באחת הכתבות לאחרונה שכל שבוע מחשבים מי יוצא לחופשה, מי משתחרר, כדי לחסוך בהוצאות המזון). אם ייאלצו להשתפר, העוגה התקציבית תצטרך להתחלק אחרת, כי אין יש מאין. הבעיה היא שבמשכורות לא יוכלו לקזז, העובדים מוגנים,  כך שהשיפור הוא למעשה בלתי אפשרי, שכן המדינה מצדה לא תגדיל את התקציב. מלכוד 22.

ומי אוכל אותה בסוף? החולים האומללים שחווים מכה כפולה: מיד הגורל ומיד אדם.

מי מוכן להיכנס למקלחת?

11/6/12

אלה המקלחות בבית החולים הפסיכיאטרי כפר שאול בי-ם מתוך דו"ח מבקר המדינה

ב-1995 וב-1998 כך בדיוק נראו המקלחות גם בביה"ח אברבנאל. לא יפליא אותנו לדעת שהן עדיין נראות כך.

זהו רק קצה הקרחון, מטפורה, סימפטום לחולי עמוק. זהו עלבון לצלם האדם באשר הוא וזהו אות קלון לממסד הרפואי.

מישהו כתב בתגובה למאמר של צביאל ב"הארץ" שהתפרסם ביום חמישי האחרון:

"החולים חסרי הישע שקופים ולא נחשבים לבני אדם, ואין להם זכויות. הם גם לא יתלוננו […]. הם מאוימים ומפוחדים. הם שפוטים של הצוות בו הם תלויים. הצוות הרפואי והסיעודי שבחלקו חסר כל רגישות וחמלה אנושית, מתייחס בעוינות כלפי בני המשפחה, רק מפני שהם מבקשים לברר מה קרה ליקירם. הייאוש גדול ואין עם מי לדבר!"

ועוד תגובה:

"מנהלי בתי החולים ומנהלי המחלקות מתנהגים כמו קיסרים בחצר ביזנטינית. כאילו זה העסק הפרטי שלהם. רק פיקוח, בקרה וענישה רציניים על ידי גורמים חיצוניים, שלא תלויים בביה"ח המדובר ואף לא במשרד הבריאות, יישנו את המצב".

ואנחנו אומרים: מתן זכות לבחירת בית החולים  – בדומה לשירותי הרפואה האחרים (מי אמר אפליה ולא קיבל?) – יוביל לשיפור התנאים הפיזיים והאנושיים, ויהיה רפורמה לא פחות משמעותית מהרפורמה הגדולה והמעורפלת, שאינה נותנת מענה לבעיות מהותיות.

"עד נפש" – רקפת זלשיק

 

 17/12/10

ספר מרתק זה הוא עיבוד של עבודת דוקטורט בחוג להיסטוריה באונ' תל אביב. יש בו תיעוד של תולדות הפסיכיאטריה בארץ מן ההתחלה בסוף המאה ה-19 ועד תחילת שנות השישים. המחברת כותבת: "הכוונה להסביר את מה שהתרחש ולהציגו כמצוקה או טרגדיה פנים-יהודית של פרופסיה רפואית שחבריה היגרו לארץ בתקופות שונות, ביקשו לטפל בחולי הנפש ולהיטיב עמם (על רקע יחס שלילי של החברה כלפי המטופלים; דו"ר), אך נקלעו למצוקות רבות שנבעו הן מהתפיסות הבסיסיות של הפסיכיאטריה המערבית, הן מהרקע שממנו הגיעו והן מהמצב המיוחד בארץ, דהיינו: שלטון זר, רוב של אוכלוסייה ילידית ערבית ויישוב יהודי ישן וחדש שפועל לממש את שאיפותיו הלאומיות".

בסוף המאה ה-19 רווחה באירופה השערה בדבר נטייתם של היהודים לסבול ממחלת נפש, וייתכן שהיה בכך גרעין של אמת. היום אין ספק כי הגורם לאפשרות של שיעור גבוה יותר של חולי נפש יהודים לא היה ביולוגי או גזעי, כפי שנטען בתקופה ההיא, אלא נבע מגורמי רקע סוציולוגיים ותרבותיים. לעומת זאת בארץ קיבלה אותה פסיכופתולוגיה של היהודי משקל חיובי, שכן היוותה הוכחה להשתייכותם של המהגרים היהודים לציוויליזציה, והפכה לאמצעי שמבחין ומנגיד אותם מהאוכלוסייה הילידית היהודית והערבית וממקם אותה בעמדת עליונות.

מהבחינה הזאת ניתן להשוות בין השיח והפרקטיקה שהתפתחו בפלשתינה לבין אלה של פסיכיאטרים בקולוניות של אנגליה וצרפת וגם ענף האתנו-פסיכיאטריה. ההבדל הוא שהפסיכיאטרים בארץ לא ביצעו הבחנות על רקע גזעי אלא ראו בהבדלים מצב זמני המותנה בהתפתחות תרבותית.

המחברת דנה בהקמת המוסדות הראשונים לחולי נפש, במעורבות השלטון המנדטורי והיישוב היהודי בבריאות הנפש, בקשיים של ראשית הטיפול הפסיכיאטרי בארץ ובהסברים לתחלואה הנפשית בקרב האוכלוסיות השונות.

בשנות השלושים חלה תפנית של ממש. עד אז פעלו בארץ שלושה פסיכיאטרים בלבד וארבעה מוסדות. ב-1939, לאחר הגיעם של פסיכיאטרים פליטים מאירופה הנאצית, היו בארץ כ-70 פסיכיאטרים וקרוב לעשרה מוסדות חדשים. החלה להתבסס קהילייה מקצועית. המפגש של הפסיכיאטרים הפליטים עם המציאות הארצישראלית יצרו רטוריקה ופרקטיקה מיוחדת שניתן למצוא בה קווים אאוגניים (האאוגניקה – מונח שטבע המדען פרנסיס גלטון בשנת 1883 – הייתה תפיסה של מדע התורשה והשבחת הגזע שביקשה למנוע את ההידרדרות הביולוגית של המין האנושי ולשפר את התכונות הגזעיות של כל אומה).

למעשה, הדיון האאוגני החל להתבסס בארץ בסוף שנות ה-20 ללא קשר לרופאים הפליטים או לעליית הפאשיזם באירופה, אולם המסגרת הארגונית נוצרה רק במהלך שנות השלושים כתוצאה מהגעתם של פסיכיאטרים יהודים פליטים שפעלו בתחום של "היגיינה רוחנית". תנועה זו קמה על רקע תחושה שהמוסד הפסיכיאטרי נכשל במתן פתרון לחולי הנפש; לא רק שלא הובילו לריפוי או לשיפור אלא שחל גידול ניכר מתמיד והמוסדות הללו הפכו ל"מחסנים אנושיים". חברי התנועה הזאת היו משוכנעים ביכולת להקל או למנוע הפרעות נפשיות באמצעות שינוי התנאים החברתיים והסביבתיים.

חוסר ההצלחה בריפוי הביא גם להתפשטותן של טיפולים גופניים שהוכחו ברבות הימים כלא יעילים ואף מסוכנים, כמו הזרקת אינסולין עד רמה של כניסה לשוק היפוגליקמי ובהמשך לתרדמת עמוקה או קלה; הזרקת קרדיאצול (מטראצול) שגרם להתקף אפילפטי (הדבר התבסס על מחקר שטען כי חולי אפילפסיה שפיתחו סכיזופרניה חוו פחות התקפי אפילפסיה, והניח כי מצבם של חולי סכיזופרניה ישתפר אם יפתחו אפילפסיה). החולים סבלו קשות מהטיפול ופחדו ממנו. פסיכיאטר אחד, בן רענן, סבר כי לפחד יש פונקציה תרפויטית:

"מציאות הפחד האיום הזה אצל החולה הוּכחה מתוך עדותם של החולים עצמם המספרים לאחר היקיצה מההלם המיטרצולי, על הרגש הנורא שתקף אותם בשעת הזעזוע ונשאר בזיכרונם כפלצות שממנה הם בורחים כמאימת המוות. […] והפחד הנורא הזה הוא המשמש, כנראה, מנוף למהפכה פסיכולוגית באישיותו של חולה הרוח".

לעומתו, הפסיכיאטר ארתור שטרן, שטיפל בקרדיאצול למן שנת 1942 בחולי הנפש ב"כפר שאול", החזיק בדעה שלילית מאוד על השפעת הפחד שזרתה תרפיית הקרדיאצול בחולי המוסד:

"באי נחת גדול הנני זוכר את הזמן […] בו הייתי משתמש בטיפול זה באין מכשיר לטיפול חשמלי. לא פעם נאלצנו להכריח אף בכוח הזרוע את החולים המתנגדים לקבל את הטיפול הגס הזה, ולפעמים היינו עדים לכך כי החולים ברחו מהמוסד אחרי הטיפול הראשון בקרדיאצול".

החל מ-1946 הצטרף לטיפולים אלה גם ניתוח הלובוטומיה (כריתה או הרס של אונות המוח הקדמיות) הידוע לשמצה.  הטיפול היחיד שנשאר מאותם טיפולים גופניים, והיחיד שהוכר כבעל ערך תרפויטי, הוא הטיפול בנזעי חשמל.

מעטים היו הרופאים שהביעו אז דאגה מפני השימוש בטיפולים אלה ומתוצאות הלוואי שלהם. לנוכח החידלון הכללי בתחום רפואי זה הם אימצו את שיטות אלה במהירות ובהתלהבות. הן סייעו להפוך את המוסד הפסיכיאטרי מבית מחסה למקום תרפויטי כביכול. כאשר התוצאות לא היו משביעות רצון, הם תלו זאת בחוסר ניסיון ביישום התרפיה, באבחון שגוי של המטופל או באופי מחלתו, אך לעולם לא בחוסר יעילותה של התרפיה עצמה. התרפיות האלה הועילו בעיקר לשיכוך תחושת חוסר האונים מול מחלת הנפש. המצב האנומלי הזה הוא שגרם להם לתמוך באופן גורף ביישום תרפיות אלה ולהציגן באור חיובי, אף שבפועל הן לא הובילו להצלחות מעשיות בשדה הפסיכיאטריה.

בהמשך סוקרת המחברת את תהליך ההתמסדות של בריאות הנפש בעשור הראשון למדינת ישראל. כדי לתת מענה להזנחה רבת השנים ניסו להרחיב את מערכת האשפוז ולספק גם את הצורך הדחוף במיטות אשפוז נוספות למהגרים החדשים. עדיין שלטה בכיפה ההנחה כי המוסד הפסיכיאטרי הוא המסגרת הטובה ביותר לטיפול בחולי נפש. ב-1955 נחקק חוק ישראלי לחולי נפש, חל מעבר מפסיכיאטריה בעלת אוריינטציה גרמנית לכזאת בעלת אוריינטציה אמריקנית, ונכנסו לשוק תרופות פסיכיאטריות  "דור ראשון", שאפשרו באופן חלקי חזרה לקהילה לתפקוד ברמה זו או אחרת.

בשני הפרקים האחרונים בספר מנתחת המחברת את יחסם של הפסיכיאטרים לשתי קבוצות מהגרים מרכזיות שעיצבו את פני החברה הישראלית: ניצולי השואה והיהודים יוצאי מדינות ערב.

טיפה קטנה במאבק הסיזיפי במדבר הסטיגמה

 29/8/08

 אפרופו האירועים הקשים ומעוררי הפלצות האחרונים (הילדה רוז, והאם שהטביעה את בנה בן הארבע) מישהי כתבה:
"דמיינו עולם, שיש בו ועדת קבלה הבוחנת את אותן נשמות שיותרו להיכנס לעולם. לא ועדה שמונעת ממניעים אליטיסטיים.  הסינון שיעמוד בפניה יהיה לגבי מידת רוע ליבו, או ערעור נפש קשה, שבגללו יוכל אותו חולה נפש בעתיד לפגוע בילדים קטנים, חסרי הגנה…"כתבתי אצלה תגובה, והחלטתי לצטט את עצמי גם כאן (בשינויים קלים):

 תיקון. את משתמשת בקלילות במונח "חולה נפש".

יש הבדל בין בעלי הפרעת אישיות לבין אנשים שלקו במחלת נפש, שאינם מזיקים לאיש, ורוב הזמן נראים כמוך וכמוני. הציבור הוא בור ועם הארץ בכל הנוגע לתחום הזה.

רק השבוע סיפר לי פסיכיאטר אחד די בגאווה כי שני חולי סכיזופרניה שבהם הוא מטפל קיבלו בימים אלה פרופסורה. הוועדה המדומה שלך הייתה פוסלת מן הסתם את כניסתם לעולם. 

אנא אל תכתימי אוכלוסייה רחבה המונה בארץ 140 אלף איש. רוב רובם המכריע של חולי הנפש אינם מסוכנים, ורק איתרע מזלם לסבול יותר מאנשים רגילים: מהמחלה, מהתרופות ומהדעות הקדומות של רוב החברה.

אני מצרפת לכאן מאמר זה. אם תקראי אותו, אולי ישתנו מעט תפיסותייך בנושא.

גילוי נאות: בצעירותי אובחנתי כלוקה בנפשי (בעקבות טראומה משפחתית קשה, אבל זה באמת לא משנה), ואני פעילה ציבורית למען קידום זכויותיהם של נפגעי הנפש בחברה הישראלית.

לסיכום, אינני כועסת עלייך כלל. אני רגילה להתייחסות הזאת, למרבה הצער, ואני מקדישה לך סרטון תדמית (מובא בראש הפוסט), שנוצר בכישרון רב על-ידי יונתן מעיין, אחד מחברינו בארגון מל"מ.

נשאלתי:

"האם תוכלי להרחיב על ההבדל בין הפרעת אישיות ומחלת נפש?  האם פסיכופת אינו חולה נפש?"

התשובה היא לא – פסיכופת אינו חולה נפש על פי הקלסיפקציות הנהוגות היום בארץ ובעולם.  אגב, הפרעת אישיות פסיכופתית היא תת סיווג של הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית.

הפרעת אישיות (פסיכופתית או נרקיסיסטית או גבולית או תלותית או היסטריונית או הימנעותית או סכיזואידית ועוד) היא מצב קבוע, 24 שעות, שבעה ימים בשבוע, כל החיים.

מחלת נפש, לעומת זאת, באה בהתקפים (של דיכאון, או מאניה, או התקף פסיכוטי של ניתוק מהמציאות) בדמות סימפטומים, ויש בה הפוגות (הייתה לי הפוגה של 15 שנה בין גיל 22 ל-37, וההפוגה הנוכחית נמשכת כבר למעלה מעשר שנים). בין לבין האדם יכול לתפקד כרגיל, ככל אדם אחר, לעתים עם מעט מגבלות. יש חולים במצב קשה יותר, שנותר בהם ליקוי קבוע, ואז ניתן לזהות אותם. הם נראים מעט הלומי תרופות, או איטיים יותר, ולעיתים הפגיעה היא גם קוגניטיבית, ויש גם מקרים של שילוב בין פיגור שכלי למחלת נפש.

באחד מהכנסים של תחום בריאות הנפש פגשתי את פרופ' יאיר (קרלוס) בראל (שהיה הפסיכיאטר המחוזי של ירושלים) ושאלתי אותו איך ייתכן שהוא הגיע למסקנה וקבע כי לאלי פימשטיין רוצח בתו הודיה יש הפרעת אישיות נרקיסיסטית, ותו לא (הייתי בטוחה שהוא בעל הפרעת אישיות פסיכופתית).

הוא הסביר לי באריכות. תמצית תשובתו היא שבעל הפרעת אישיות נרקיסיסטית רואה אך ורק את עצמו ואת הצרכים שלו. מבחינתו בתו הייתה רק מעין שלוחה – הרחבה של עצמו. לא היה לה קיום עצמאי נפרד ממנו. כשרצח אותה חשב רק על מטרותיו הנאלחות (לנקום באם האומללה, כנראה, ואני אומרת זאת בזהירות רבה כי אין לי די נתונים). הסבר זה אינו פוטר אותו מאחריות, שכן מאחר שאינו מוגדר כחולה נפש הוא בעל אחריות פלילית ככל אדם אחר.

חולה נפש מסוכן, לעומת זאת (והרי הבהרתי שיש גם כאלה מעטים המסוכנים, כמו שיש אנשים שפויים מסוכנים), הוזה למשל קולות, שהוא ממש שומע אותם, המצווים עליו לעשות דבר מסוים. במצב זה, ובניגוד לאדם שאינו חולה נפש, מצטמצמת יכולת הבחירה שלו בין טוב לרע, הוא אינו אחראי למעשיו, ולכן מקבל טיפול נפשי בבית חולים פסיכיאטרי, ולא יושב בבית סוהר רגיל.

הבעיה האמיתית היא שילוב של הפרעת אישיות אנטי סוציאלית ומחלת נפש (בגלל המעטים האלה רוב הסטיגמה). בדרך כלל חולה כזה מאושפז עם נפגעי נפש רגילים, וזה קשה מאוד. יש רק מחלקות ספורות שמיועדות במיוחד לפושעים מסוכנים (כלומר, שהם פסיכופתים וחולי נפש כאחד), אבל מסממים את האומללים האלה ככה שרוב הזמן הם מעין זומבים. כשהם חוזרים לעצמם, בהחלט טמונה בהם סכנה, בדומה לפסיכופתים שאינם חולי נפש.

קצת מספרים: חולי הנפש באוכלוסייה הם 2%. מתוכם רק אחוזים ספורים הם גם בעלי הפרעות אישיות, כך שבאופן יחסי מדובר למעשה במתי מעט.

חשוב להזכיר, בתי הכלא מלאים באנשים שביצעו פשעים מחרידים, והם אינם מתויגים כנפגעי נפש.

דבר נוסף, אם מדביקים את התיוג הפסיכיאטרי הזה לכל מעשה נפשע של רוע אנושי, אז ניתן להגיד שגם הנאצים, שרצחו מיליון ילדים וחמישה מיליון מבוגרים (והיו גם קורבנות לא יהודים), היו חולי נפש. זה מדרון חלקלק מאוד.

הרוע האנושי למרבה הצער קיים בעיקר אצל הנורמלים. בזמן מחלתם הלא-נורמלים הם לרוב חסרי ישע ופגיעים.

 כשאנשים חושבים "חולה נפש" הם מדמיינים אדם בהתקף אמוק, שקצף לבן ניתז על שפתיו, ועיניו מתגלגלות בטירוף בחוריהן. זו סטיגמה כה מופרכת ומזיקה שממש כואב לי הלב. בשנים האחרונות עולה מגמה עולמית (וגם קצת בארץ) של שילוב בקהילה: דיור מוגן, הוסטלים (השכנים מתקוממים, אבל אחרי שמכירים הופכים בדרך כלל לחברים טובים) מחלקות פסיכיאטריות בתוך בתי חולים כלליים, ולא הרחק מהעין ומהלב – מחוץ למחנה.

זהו, זה על קצה המזלג.

  כתבה מאירת עיניים בנושא

האימא שפויה אבל מופרעת

 344011

24/7/09

הכותרת הפרובוקטיבית הזאת מתייחסת לכאורה אל פרשת "האם המרעיבה" שמסעירה לאחרונה את הציבור כולו. אבל אני מבקשת לא לעסוק במקרה הזה שבו, לפחות בשלב זה, רב הנסתר על הנגלה. אני מבקשת לנסות לשרש בלבול ואי הבנה יסודיים השוררים בתחום הזה.

אומר לעצמו אדם מהיישוב: איך ייתכן שאם שנמצאה שפויה וכשירה לעמוד לדין עוללה כדברים האיומים האלה לפרי בטנה? הרי לא יעלה על הדעת  שאישה נורמלית תפגע כך בילדהּ.

הפרעת אישיות (פסיכופתית או אחרת) היא מצב קבוע, 24 שעות, שבעה ימים בשבוע, כל החיים. מחלת נפש, לעומת זאת, באה בהתקפים (של דיכאון, או מאניה, או התקף פסיכוטי של ניתוק מהמציאות) בדמות סימפטומים, ויש בה הפוגות אף לתקופות של שנים ארוכות.

חולה נפש מסוכן ולא מטופל יכול לבצע פשע במהלך התקף פסיכוטי. זהו מצב שבו לפי החוק אין באפשרותו להבדיל בין טוב לרע, הוא נתון לשליטתה של המחלה, ולכן אינו נחשב לאחראי למעשיו ואינו כשיר לעמוד לדין. לכן גם חולה נפש עובר אבחון פסיכיאטרי לאחר ביצוע פשע. כי לעתים נמצא שהחולה לא היה נתון למחלתו בעת ביצוע הפשע, אלא עשה זאת דווקא על רקע כשל באישיות.

כלומר, הדבר החשוב ביותר הוא לקבוע את הרקע המדויק לביצוע הפשע. האם נעשה כתוצאה של מצב רפואי שבו ידוע כי אין שליטה או מתוך עיוות בסיסי באישיות אשר מלמד כי לאדם יש עדיין יכולת לבחור במעשיו ולהבדיל בין טוב לרע.

כל מי שאינו חולה נפש נקרא נורמלי גם כאשר אישיותו מסוכסכת עליו לחלוטין. בתי הסוהר מלאים באנשים שביצעו פשעים מחרידים, והם אינם מתויגים כנפגעי נפש אלא כנורמלים.

דוגמה קיצונית לרוע אנושי שלא נבע ממניעים על רקע פסיכיאטרי היא הנאציזם. הדיבורים על פסיכוזה קולקטיבית של העם הגרמני בשעתו פסולים לדעתי ונועדו רק להכשיר את השרץ.

דבורית שרגל חידדה את הדברים באחד מטוריה בבלוג ולווט אנדרגראונד: "המינכהאוזנית, כך מתברר, בכלל לא סובלת מהתסמונת, אלא שפויה לחלוטין, וכשירה לעמוד לדין. אז מה יתברר? אם וכש-? שהיא סתם מפלצת?"

הכינוי 'מפלצת' ניתן בשל המעשים הנוראיים המיוחסים לאישה, ובמקרה מסוים זה הם מעידים על עיוות יסודי באישיות; עיוות זה אינו מלמד בהכרח על היעדרו של חולי נפשי (או על קיומו).

לסיכום, ניסיונות לפתור את חידת הנפש האנושית נעשו מאז ומעולם. גם היום אנו עדיין רחוקים מאוד מפענוח כל נפתוליה. אין לי שום יומרה לפזר את המסתורין, אלא רק לחדד כמה דברים שרוב הציבור אינו מודע אליהם, ואולי גם לעורר דיון בנושא.

קשר השתיקה

1/6/08

 לנוכח התמונות הקשות בתוכנית 'כלבוטק' ששודרה בחודש שעבר היו שאמרו שאי אפשר לעבור על כך לסדר היום, אבל הבעיה היא שכבר 60 שנה עוברים על כך לסדר היום. אין  מדובר בחריגות נדירות אלא בהלך רוח כללי של הצוותים הסעודיים במוסדות הפסיכיאטריים. גם כשמעשיהם אינם כה קיצוניים וחמורים הם מתאפיינים במה שאני מכנה מיקרו-אלימות. את יחידי הסגולה, בעלי החמלה, קשה מאוד למצוא, וגם הם שותפים לקשר השתיקה.

המושג מיקרו-אלימות מתאר את ההשפלה והדיכוי שאינם מצטלמים. אלה מתבטאים בהיעדר יחס, באדישות, בניכור וביחס מזלזל ומבזה. כאשר חולה מתלוננת על הטרדה מינית מצד חולה אחר, והאחות הספונה לה בתחנת האחות אף אינה מרימה את עיניה מהניירת שמולה זו מיקרו-אלימות. כשאח מזרז קבוצת חולים לעבר חדר האוכל כאילו דפק בעדר בהמות – זו מיקרו-אלימות.

התנהגות כזאת, וחמורה מזו בהרבה, מקלפת מאנשים את צלם האנוש, כאילו היו פסולת-אדם, ומותירה צלקות שרישומן ניכר גם לאחר שחולפים אימי החולי עצמו.

מה שהכי נורא זה שעוברים על כך בשתיקה. בשנים 2003-2002 נערך סקר מקיף מטעם משרד הבריאות עצמו ב-17 מוסדות פסיכיאטריים. אתם לא תאמינו לי עד שתקראו זאת בעצמכם בעיתון "הארץ". הנה, להלן תחת הכותרת דו"ח: אווירת פחד וטיפול כושל בבתי"ח פסיכיאטריים, קטע קצר:

"תוצאות הסקר לגבי כל אחד מבתי החולים הפסיכיאטריים מוסתרות לא רק משר הבריאות דני נוה וממנכ"ל משרדו הפרופ' אבי ישראלי, אלא אפילו מהד"ר אלכסנדר גרינשפון, ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות. זאת בעקבות ההחלטה של הנהלת המשרד ב-2002 (בראשות הד"ר בועז לב, אז מנכ"ל המשרד) להיענות לדרישה של איגוד מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים וההסתדרות הרפואית שהסקר יתקיים רק בתנאי שתוצאותיו לפי בתי חולים לא ייחשפו אפילו בפני המשרד עצמו. בעקבות זאת המשרד אינו מסוגל לערוך בקרה אפילו על אותם בתי חולים שבהם נמצאו ממצאים קשים על יחס מחפיר לחולים".

כלומר, הטיוח מגיע עד הרמה הגבוהה ביותר בצמרת משרד הבריאות. מובן מאליו שאין לצפות לפחות מטיוח מלא של התלונות העולות מהשטח. אנא קראו את הכתבה הבאה שבה מדווח "הארץ" כי תלונות של נפגעי נפש על התעללות והזנחה מצד הצוות בבתי החולים הפסיכיאטריים אינן  זוכות להתייחסות: "בגלל שאנחנו נתפסים כ'פסיכים', אף אחד לא מקשיב לנו".

אני שמחה לציין שגם ב"דה מרקר" התפרסמה כתבה חשובה על המחדל החמור שבהיעדר בקרה. הנה קטע קצר: "לכל בתי החולים הממשלתיים בישראל אין ולו מבקר פנים אחד […] לשם ההמחשה: בקופת חולים כללית פועלים 30 מבקרי פנים, וקופת חולים כללית היא בכל זאת סוג של ארגון פרטי ולא משרד ממשלתי".

ההצעה שלנו לפתרון המצב היא פשוטה ואינה כרוכה במימון: מתן זכות בחירה לחולה לגבי מקום האשפוז. ברפואה הכללית יש לחולה מידה רבה של בחירה. החולים הפסיכיאטריים מופלים לרעה, וכתובת המגורים שלהם היא עקרון-אשפוז קשיח שאין חורגים ממנו בשום מקרה. כך הופך כל בית חולים למונופול באזורו. מהחולים נשללת זכות הבחירה, הם חולים "שבויים", ותנאי האשפוז גרועים בהתאם.

והרי כתבה שהתפרסמה 4 שנים אחרי הפוסט שאותו אתם קוראים כרגע: "עתירה: לאפשר לפגועי הנפש לבחור את המוסד בו יאושפזו". 

השורש שממנו נובעת הרעה כולה הוא הסטיגמה הקשה כלפי התחום בכלל וכלפי נפגעי הנפש בפרט. תארו לעצמכם שכל פעם היו מציינים את צבע עיניו הירוק של אדם שביצע פשע. עד מהרה היינו כולנו משוכנעים שבעלי עיניים ירוקות הם פושעים מועדים. כך, כל פעם שנפגע נפש מעורב בפשע מציינים את עברו הפסיכיאטרי. שאלו את עצמכם כמה מקרי פשע נעשים על ידי אנשים שאינם מוגדרים כחולים? בתי הסוהר מלאים בעבריינים שפויים לגמרי. יחסית למשקלם באוכלוסייה נפגעי הנפש לא מבצעים פשעים רבים יותר מאלה שאינם מתויגים.

ולקינוח, קראו את הכתבה הזאת המספרת כי חמישית מהציבור בארץ מצהירים כי לא יישבו באוטובוס סמוך לנפגע נפש ולא יגורו לידו. חמישית מהציבור שכמותכם, הייתם מתים לשבת לידי!

תקעו טריז בין גוף לנפש

 

רפואת הנפש נותרה עד היום מחוץ לסל הבריאות. היא אינה כלולה בחוק ביטוח בריאות ממלכתי. משרד הבריאות הוא המופקד על תחום בריאות הנפש, בעוד קופות החולים אחראיות על בריאות הגוף. לראשונה בהיסטוריה האנושית הצליחו לבצע ניתוח מזהיר ולהפריד את הגוף מהנפש. שורש הבעיה הוא הסטיגמה. לא רק זו המוטלת על מי שאיתרע מזלו ללקות בנפשו, אלא – כפועל יוצא – גם זו שמטיל הממסד על הנושא כולו עד כדי אי הקצאת המשאבים הדרושים.

המדינה נותנת רק "כפי יכולתה".  אין סל שירותים מחייב, אין כלים לתקוף היעדר שירותים. המצב לאשורו בתחום שירותי הרפואה בבריאות הנפש, בעיקר בקהילה, איום ונורא: תורים של חצי שנה עד שנה, גם לילדים, כדי לקבל תור ראשון; אזורים שלמים בפריפריה ללא כל שירות; רוב התחום מתנהל בשוק הפרטי בגלל היעדר שירותים ציבוריים; לא מתאפשר פיקוח אמיתי כי המדינה מצויה בניגוד עניינים מכל כיוון – מפקחת, מנהלת, מתקצבת, נותנת את השירות עצמו ובעליו.

 הרפורמה נועדה לתקן כל זאת, ולכלול את כל התחום בסל הבריאות. לתת סוף סוף לאנשים הזקוקים לטיפול נפשי את הזכות לקבל טיפול זה. לאחד את בריאות הנפש עם בריאות הגוף, ולממש את הגישה ההוליסטית, שכן גוף ונפש מרכיבים ישות אחת.

דחיית הרפורמה שוב ושוב במשך שנים ארוכות אינה נובעת כלל מהאינטרסים של אלה שעבורם היא נועדה, אלא מהיעדר תקצוב הולם של השירותים הדרושים. השמיכה התקציבית קטנה מדי, וכל גורם מושך אותה לכיוונו. ומי נותר לא מכוסה בסופו של עניין? השיקום בקהילה. אין להתעלם גם מכך שחלק מאנשי המקצוע חוששים לאבד מנפח הטיפולים הפרטיים ומעמדות הכוח שלהם.

לרבים אין ה"לוקסוס" לחכות לרפורמה האולטימטיבית. חייבים לקדם בכל עוז את הרפורמה הזאת, שמתעכבת ונגררת זה 14 שנים, תוך כדי תיקון הטעון תיקון ברפורמה המוצעת.

 מאמר רקע – כאן.

עתירה לבג"צ שהצטרפנו אליה – כאן.