אהבת נפש מאת בילי בסרגליק

13/9/12

 דליה וירצברג-רופא, עורכת ספרי עיון הלוקה במאניה דפרסיה, הקימה ומנהלת אתר הכרויות חדש לסובלים מדיכאון, מאניה דפרסיה וסכיזופרניה. וירצברג-רופא רוצה שגם אנשים אלה ימצאו אהבה כמו שהיא ובן זוגה, שגם הוא לוקה באותה מחלה, זכו. "אני רואה בזה שליחות", היא אומרת

אתר הכרויות חדש נולד, אתר מפתיע ולא שיגרתי. האתר "נפש אל נפש" מטרתו לאפשר לנפגעי נפש הלוקים בדיכאון, מאניה דפרסיה וסכיזופרניה, להכיר ולמצוא אהבה וזוגיות. דליה וירצברג-רופא (54), תושבת רמת השרון, עורכת ספרי עיון, הלוקה במאניה דפרסיה היא המקימה והמנהלת שלו.

וירצברג-רופא נשואה זה 12 שנים לצביאל רופא, אב לארבעה ילדים מנישואים ראשונים, מנחה קבוצות בעמותת אנוש לוקה אף הוא במאניה דפרסיה. האתר עלה לאוויר לפני כשלושה שבועות. "נפש אל נפש" הוא פרי עבודה משותפת של וירצברג-רופא וצביאל רופא. "אני מתרגשת מאוד מהפרויקט הזה, וממש רואה בו שליחות", אומרת וירצברג-רופא. "הזוגיות כל כך תרמה לי באופן אישי, שאני רוצה מאוד לתת הזדמנות גם לאנשים אחרים לרקום זוגיות באמצעות האתר. אהבה היא כוח תרפויטי מופלא; היא ממש חובשת את פצעי הנפש ומזרימה כוחות".

וירצברג-רופא סיימה תואר ראשון בתורת הספרות הכללית, תעודה בעריכת לשון ותואר שני ביחידה למחקר התרבות ואת שלושת התארים סיימה בהצטיינות באוניברסיטת תל-אביב. בעבר ערכה בעיתונות: במקומון 'תל-אביב', ב'ידיעות אחרונות' וב'מעריב', ועבור הוצאות ספרים שונות. היום היא פרילנסרית. על המחלה שלה מדברת וירצברג-רופא באופן גלוי ופתוח ולא חשה שום צורך להסתירה כפי שנוהגים רבים אשר חולים בה.

"לראשונה התמוטטתי נפשית בגיל 17. בדיוק לפני בחינות הבגרות. שברתי יד והייתי מגובסת שלושה חודשים – זה כנראה היה הטריגר. אבל למעשה הסתובבתי כמו פצצת זמן מתקתקת בעקבות טרגדיה משפחתית איומה. אבי ז"ל, בני וירצברג, מחבר הספר 'מגיא ההריגה לשער הגיא', נכנס לדיכאון עמוק בעקבות כתיבת ספרו. הוא היה ניצול שואה ולחם בכל המלחמות, אבל לרוע מזלו הספר יצא לאור יחד עם כל אלבומי הניצחון של מלחמת ששת הימים, וכל התקוות שתלה בספר התנפצו. היה לו חשוב להעביר הרבה מסרים לחברה הישראלית דאז, והוא נכשל. בשיא הדיכאון הוא ירה בעצמו ומת לנגד עינינו – אמי ז"ל, אחי המוזיקאי אילן וירצברג ואני שהייתי אז בת 10.

"עברתי שני אשפוזים באברבנאל במחלקת נוער, אחר כך היו לי 15 שנה שקטות. אפילו לא לקחתי תרופות. למדתי ועבדתי. ואז באמצע שנות השלושים שלי חשבתי שאני כבר מחוסנת, ועבדתי באמת כמו משוגעת אמיתית כעורכת בעיתונות כמעט מסביב לשעון. זה הוביל למשבר נפשי נוסף, שוב חזרתי לעיתונות, ושוב התמוטטתי בגיל 40. מאז אני מאוד שומרת על עצמי, וכבר 14 שנה אני די יציבה, טפו-טפו". את צביאל רופא היא הכירה לפני כ-15 שנה, ומאז הם מנהלים זוגיות יציבה. רופא (56) לקה בנפשו בזמן שירות צבאי סדיר ביחידה קרבית.

– מדוע החלטתם להקים אתר לשידוכים?

"קודם כל האתר הזה הוא הבייבי של צביאל. יחד עם חבר הקימו לפני שנתיים אתר חובבני, מעין פיילוט. אבל היה ברור שצריך אתר משוכלל ורציני יותר. בהתחלה התכוונו לממן את זה בעצמנו, אבל בהמשך חבר טוב של צביאל וחברה קרובה שלי תרמו את הכסף, ומימנו למעשה את הקמת האתר. אבל אז צביאל נתקל בקושי. הוא יזם מעולה ויש לו רעיונות מבריקים, אבל כשמתחילים לרדת לפרטים הקטנים הוא מאבד סבלנות. ואז נכנסתי אני לתמונה, הרי כעורכת לשון יש לי חיבה גדולה לפרטים הקטנים. במשך חודשיים שיתפתי פעולה עם בונה האתר והקמנו פלטפורמה שתענה על הצרכים שלנו, ובסופו של דבר החלטתי לנהל את האתר בעצמי כי כבר הייתי מעורבת רגשית בפרויקט הזה, וגם כי אני יודעת שעולה מהשטח דרישה חזקה מאוד לשירות הזה. ההרשמה היא בחינם לגמרי, ואין לנו שום כוונה להרוויח מזה כסף. אולי רק באופן סמלי כדי לכסות עלויות של תפעול האתר והוצאות האכסון שלו".

– האם חיבור של מי שלוקה במחלת נפש עם אדם שדומה לו יכול לתרום או להפיל?

"אני חושבת שבזוגיות בין שני נפגעי נפש יש יותר יתרונות מאשר חסרונות. ההבנה העמוקה למה שעובר על הצד השני, הרגישות, הנכונות לתמוך ולחזק, היעדר השיפוטיות – כל אלה הם נכסים ללא תחליף. אצל זוגות כמונו קיים גם 'אפקט הנדנדה', כשאחד נחלש השני מתחזק ומחלץ אותו, וההפך. אני מניחה שבמקרים ששני הצדדים נופלים, זה קשה מאוד. אבל האמת היא שלא תמיד יש ברירה, כי אנשים 'בריאים' לא ששים לקשור את גורלם בזה של נפגעי נפש. הסטיגמות בחברה הן קשות מאוד. רובן נובעות, אגב, מבורות. שמעתי על לא מעט מקרים שאנשים חשו צורך להסתיר את עברם הפסיכיאטרי ונישאו לבריאים. כשהמחלה פרצה, הצד השני חש מרומה, והעניין נגמר ברבנות.

"יחס החברה הוא מחפיר ברוב המקרים. קראתי כתבה שהכותרת שלה הייתה: "בישראל עדיין מאמינים שבעיות נפשיות הן מידבקות. חמישית מהציבור לא יישבו ליד נפגע נפש באוטובוס ולא ירצו לגור בסמוך אליו". הצורך להתחבא ולהסתיר הוא נורא בעיניי. אני לא מסוגלת לחיות בשקר כזה. אבל אני מבינה את האילוצים ואת האווירה החברתית, ואני מקווה מאוד שהדברים האלה ישתנו בעתיד".

– האם כבר היו התחברויות דרך האתר?

"האתר עדיין ממש בחיתולים. הוא עלה לאוויר ב-19 באוגוסט, וכבר נרשמו 94 איש, וחלקם אפילו בשם מלא ובתמונות. בצעירותי היה לי איזה מחזר שאמר לי: 'לבד זו צרה ביחד זו מעצמה', ומנקודת הראות שלי זה מדויק. לעבור את כל מטלות היומיום ואת הצרות שמזמנים החיים הרבה יותר קל בשניים".

– גם במצב רגיל מערכת יחסים אינה עניין קל, בוודאי אצל מי שסובל מדיכאון למשל. האם זה לא קשה יותר להתחבר באהבה ולשרוד במצב כזה?

"לדעתי ככל שהמצב הנפשי בעייתי יותר, כך ההיזקקות לאהבה היא גדולה יותר, אפילו נואשת. זה שאדם כאילו מוותר ומסתגר זה נובע אולי מפגיעות רבות שחווה בתחום הרומנטי, אבל בדרך כלל לא בגלל היעדר צורך. יש כמובן גם אנשים שלא בנויים בכלל לזוגיות, ואפילו מוותרים עליה מתוך הכרה צלולה, כי הם לא מפיקים ממנה תועלת, אלא רק כאב נפשי. הרי בעולמנו יש הכול מכול וכול".

קישור לכתבה ברשת: http://www.local.co.il/ramat-hasharon/98726/article.htm

ליאת תימור ואני במוסף סגנון מעריב

1/9/12

ליאת היקרה

 timorliat@gmail.com

 

אל: דליה וירצברג-רופא, 54, עורכת ספרי עיון, נשואה ללא ילדים (לבעלה צביאל ארבעה מנישואים ראשונים)

 מאת: ליאת תימור 

היי דליה יקירתי,

 עבר זמן רב מאז עבדנו יחד, ושמחתי להיתקל בך במקרה בקולנוע. להתעדכן בקורותייך: חלית החלמת, נישאת. והנה עכשיו מחוזקת יותר את אפילו מוצאת כוחות לעזור לאחרים. תתחדשי על האתר החדש שלך "נפש אל נפש"  מקום מפגש וירטואלי ושידוכים למתמודדי נפש.  זה אגב שם חדש? כזה פוליטיקלי קורקט? ספרי קצת עלייך ועל הבייבי החדש. יש לנו המון שנים להשלים.

שלך,

ליאת

אל: ליאת תימור

מאת: דליה וירצברג-רופא 

היי ליאת,

כן, מאז שעבדנו יחד חלפו קרוב ל-15 שנה. האמת היא שדי הופתעתי שקיבלת אותי לעבודה. בדיוק פיטרו אותי מ"ידיעות אחרונות" בשל מצב נפשי מעורער למדי (מה שנקרא בז'רגון הרפואי מאניה), וחשבתי שאין סיכוי שמישהו ייקח אותי. עבדתי איתך ב"סגנון" קצת פחות מחצי שנה, עד שהמאניה התחלפה בהדרגה בדיכאון, ואז יום אחד פשוט נעלמתי. אחר כך השארת לי הודעה במשיבון. אני זוכרת את ההודעה הזאת מאוד לטובה.  לא חזרתי אלייך, אלא הצטנפתי כקיפוד עד יעבור זעם, וזה לקח די הרבה זמן.

צביאל נכנס לחיי בתקופה ההיא, כשכבר הייתי במסלול התרסקות. אני קוראת לו "הסוס הטרויאני שלי". הוא היה רחוק מלהיות הטיפוס שלי (מה שמעיד רק לטובתו), ורק מצבי הנפשי המיוחד אפשר לו לעקוף את הביצורים שלי ולחדור ללבי. היה לי יותר מזל משכל. זה רק מוכיח שלא כל מה שנראה רע הוא רע באמת. יש גם בונוסים. מאז שאנחנו יחד אני שומרת על יציבות נפשית כמעט מפליאה… לכן הפכתי למיסיונרית של זוגיות. צביאל נוהג לומר: כשהזוגיות טובה, היא נותנת לך כנפיים; כשהיא גרועה, היא מונחת על צווארך כאבן ריחיים. אני שמחה לציין שקיבלתי כנפיים, וגם הוא לא מתלונן.

השם מתמודדי נפש הוא המצאה שלנו; באמת מאוד פוליטיקלי קורקט. הביטוי חולי נפש  כל כך טעון שהמציאו אינספור אלטרנטיבות כדי להימלט ממנו: "נפגעי נפש", "פגועי נפש", "בעלי מוגבלות פסיכיאטרית", "מתמודדים עם מחלה פסיכיאטרית", "נושאי תיוג פסיכיאטרי", וכו'. צביאל, שחלה בזמן שירותו הצבאי, אוהב להציג את עצמו בהרצאות שלו כ"חולה נפש". הוא אומר שהניגוד בין הביטוי חולה נפש,  שהפך בעצם לקללה שימושית, לבין מה שהוא מצליח לשדר לקהל השומעים זה בדיוק האפקט שהוא רוצה להשיג. לגרום לאנשים להבין שאין להם מושג, שהחברה במובנים רבים תקועה בימי הביניים בגישה שלה כלפי חולי נפש. שרוב החולים סובלים מהמחלה רק פרק זמן קצר מחייהם ובשאר הזמן הם אנשים ככל האנשים. נכון, יש גם כאלה ש"רואים עליהם", אבל הם מיעוט שאיתרע מזלו ללקות במחלה באופן קשה. אני מכירה מקרים שבהם מסתירים מחלת נפש אפילו מבני המשפחה המורחבת, ואי אפשר לנחש. זה הכי נורא בעיניי. ההסתרה והבושה – פשוט מפרנסים את הסטיגמה במקום למגר אותה.

הבייבי שלי, אתר ההיכרויות החדש "נפש אל נפש", ממש בחיתולים עדיין, אבל אני צופה לו גדולות. מאמינה  שייתן מענה לצורך של מתמודדי הנפש במציאת בן זוג דומה להם. לעיתים קרובות קשה לנו למצוא זוגיות, גם בגלל הסטיגמות, וגם כי לא כל אחד מוכן לקשור את גורלו בזה של מתמודד. רבים מאיתנו חווים קושי גם בשל המבנה הנפשי הרגיש וגם בשל האווירה החברתית, אבל לכולנו מגיע לאהוב ולהיות נאהבים. עבור מתמודדי נפש זוגיות היא צורך דוחק לדעתי. צביאל ואני תמיד צוחקים בינינו שכל אחד מאיתנו בפני עצמו זה צרה לא קטנה, אבל ביחד אנחנו מעצמה.

שלך,

דליה

זו כתובת האתר:  www.nefesh.co

וגם אפשר לחפש "נפש אל נפש" בגוגל

אל: דליה וירצברג-רופא

מאת: ליאת תימור

היי דליה,

עברו הרבה שנים ואני בעיקר זוכרת את ההיעלמות. גם את ההתלבטות שלי אם להמשיך להציק לך או להניח לנפשך. אין לי מושג אם נהגתי נכון כשהלכתי על אופציה ב'. לא פשוט למעביד עובד משוגע קצת על הראש (בחייאת, אני הכי לא פוליטיקלי קורקט והנקודה הובנה נכון?) ולא פשוט בן זוג כזה אבל נדמה לי שהכי קשה להתמודד עם בן או בת שסובלים מכאבי נפש. לעיתים קרובות אתה חסר אונים מול אדם קרוב שהכימיה בראש עושה בו שפטים. אני מניחה שבני זוג עם רקע דומה יודעים להבין לעומק זה את זו, להיות רגישים ולא שיפוטיים. מאידך, מה קורה עם שניהם יחד שוקעים לתהום? מי המבוגר האחראי בבית? כלומר, מי תומך בכם? הרי זאת משימה איומה להפיל על ילדים, לא?

אל: ליאת תימור

מאת: דליה וירצברג-רופא

ליאת, במקרה שלי אין לי על מי להפיל, כי אין לי ילדים משלי. גם צביאל לא נופל  על ילדיו, ההיפך, הוא  אבא תומך ואהוב מאוד. אם שני בני הזוג נופלים יחד, זה באמת עלול להיות בעייתי מאוד, אבל בזוגות כאלה קיים בדרך כלל "אפקט הנדנדה". כשאחד נחלש, השני מתגייס ומתחזק כדי לחלץ את בן הזוג. כאמור רוב הזמן אנחנו יציבים, ובפעמים שבהן התערערנו קצת, עשינו את זה בתורנות. ב-2007 הייתי קרובה למשבר. חוויתי במקביל שלושה אירועים קשים: בת של חברה קרובה נפטרה מלוקמיה, חטפתי אבעבועות רוח, ועברתי מעין לינץ' וירטואלי על ידי כמה מעורכי ויקיפדיה (הם לא הבינו איך באה מישהי וכותבת ערכים על אבא שלה (בני וירצברג, מחבר הספר "מגיא ההריגה לשער הגיא"), על אחיה (המוזיקאי אילן וירצברג) ועל בעלה. מישהו שם אמר: "מי היא חושבת שהיא – לוקרציה בורג'ה?" נכנסתי למצב של היפומאניה (דרגה מתונה של מאניה). צביאל הציב בפניי אולטימטום: "את חייבת לחזור לקחת תרופות". עשיתי אז הפסקה של שנה בתרופות, כך שגם לא הייתי מוגנת מבחינה ביו-כימית. חזרתי לקחת זיפרקסה במינון נמוך, ומאז לא הפסקתי.

אל: דליה וירצברג-רופא

מאת: ליאת תימור

הכימיה של היום לא שינתה מקצה לקצה את כל הסיפור של מחלות הנפש? די זה כבר לא "קן הקוקייה" עם מכות חשמל. כמה טבליות ומסדרים את כל הקצרים בראש, לא?

אל: ליאת תימור

מאת: דליה וירצברג-רופא

 אין ספק שהתרופות החדשות בפסיכיאטריה תרמו להחזרת חולים רבים לחיים בקהילה. עם זאת, יש לא מעט חולים שהתרופות אינן מתאימות להם, מסיבות שונות, והם מנסים תרופה אחר תרופה. זה מצב קשה. לתרופות יש גם בדרך כלל תופעות לוואי למיניהן. צביאל אומר שהתרופות הן כמו קסדה: היא כבדה, לא נוחה, חמה ומזיעים בה, אבל היא מגנה על הראש מפני התרסקות. לפעמים הבחירה היא לא בין רע לטוב, אלא בין רע לרע פחות. אגב, "קן הקוקייה" עשה שירות נורא לנזעי החשמל (זה המונח המדויק). כיום עושים זאת בהרדמה, בהסכמה בכתב של  החולה, ויש מקרים שזה הטיפול היחיד שעוזר. צביאל עבר שלוש סדרות של נזעי חשמל, 10 בכל פעם, ומאז – הוא טוען – הפך לבחור מחשמל… הוא גם מספר בהרצאותיו איך הוא וחבריו נהגו לשיר למטופלים החדשים את השיר של רותי נבון, "חשמל זורם בכפות ידיך", כדי להרגיע אותם בתור לטיפול הזה.

אל: דליה וירצברג-רופא

מאת: ליאת תימור

יקירה,

אני כל כך מודה לך על השיחה הזאת. הרי ההיכרות שלי איתך נותנת לי מקור התייחסות לכל הנושא עליו דיברנו. אני חושבת עלייך כאישה היפה והמוכשרת ולא הקוקו התורנית. אין לי ספק שאת ובעלך פרזנטורים פוטגניים לתחום חשוך. אשמח לעזור ולהפיץ את בשורת אתר האהבה החדש שלך שהוא השקעה שלך ללא תמורה (למה בעצם? טוב, זה כבר לפעם אחרת). חיבוק גדול לך ולבחור המחשמל שלך.

ליאת

אתר ההיכרויות "נפש אל נפש"

 20/8/12

עַל-מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי

לפני 15 שנה מצאתי אותו. עכשיו החלטתי לנהל בהתנדבות אתר היכרויות למתמודדי נפש. אם אתם כאלה, אתם מוזמנים להיכנס לאתר (הכול בחינם), להירשם ולמצוא אהבה. בהצלחה!

נפש אל נפש

וזה מה שכותב צביאל:

בסימן טוב ובמזל טוב נולד אתר ההיכרויות – "נפש אל נפש" המיועד למתמודדי נפש בחינם. ברוכים הבאים! האתר הוקם כדי לסייע למתמודדי נפש במציאת זוגיות. לעיתים קרובות קשה לנו מאוד למצוא זוגיות, גם בגלל הסטיגמות, וגם כי לא כל אחד מוכן לקשור את גורלו בגורלנו. האתר נועד לתת לכך פתרון. רבים מאיתנו חווים קושי גם בשל המצב הנפשי וגם בשל מצב חברתי לא קל. כל אדם רוצה לאהוב ולהיות נאהב, אז בואו הצטרפו אלינו; תקבלו כרטיס אישי ותוכלו לצאת מהבדידות ולמצוא אהבה וזוגיות.