הקשר שבין טעם, תחושת זהות והון סימבולי

matrix090216_900

ב"שלוש דרכים להתבדל" מציג פייר בורדייה תיאוריה המאפשרת לו לדבר על שתי קבוצות סטאטוס מובהקות – המעמד הבינוני הנמוך והגבוה – המנסות לשמור על זהותן ולהיבדל זו מזו באמצעות טעמיהן השונים במזון.  הוא חוקר את סגנונות חיים של שתי הקבוצות ובוחן את דפוסי ההוצאות של אנשים יחסית לרמת השׂתכרותם. מסקנתו היא שאין קורלציה חד משמעית בין רמת השכר לאופן הצריכה. ההביטוס של הקבוצות אינו מתגבש, לדעתו, סביב אפשרויות כלכליות אלא בראש ובראשונה סביב עקרון היוּקרה החברתית המושגת באמצעות דפוסי הצריכה. יוּקרה זאת קרויה  בפיו הון תרבותי סימבולי. 

בעקבות מחקרי הטעם של בורדייה ערכה חוקרת החינוך האוסטרלית נדין דולבי מחקר איכותני-נרטיבי –  The shifting Ground of Race: The Role of Taste in Youth's Production of Identity – המתמקד בבני נוער בבית ספר בעיר דרבן בדרום אפריקה על רקע ביטול משטר האפרטהייד בשנת 1990. לפני כן נועד בית הספר ללבנים בלבד, וחמש שנים לאחר שפתח את שעריו בפני תלמידים שחורים, הפכו האחרונים לרוב. דולבי, הצועדת בעקבות בורדייה, מדגימה כיצד משרתת התרבות הבחנות גזעיות המחליפות את הגבולות הרשמיים שהוכתבו מגבוה.

מהמחקר עולות מספר נקודות: קבוצת השחורים מבססת את זהותה באמצעות הזדהות עם תרבות הפופ הגלובלית כבסיס להעצמה; קטגוריות צבע העור מיוצרות ומובנות מחדש לא על בסיס מדיני-חוקי רשמי, אלא דרך הבניה של טעם המתבטאת בבחירת מוסיקה ובגדים; מי שלא ממלא את תנאי הקודקס – מוקע; כמו כן, מתקיימת נזילות מסוימת בין הקבוצות.

דולבי מזהה את הדומיננטיות של הצריכה כמייצרת מיפויים של גבולות סימבוליים. מוצרי הצריכה, הזמינים לכאורה לכול, נטענים במשמעות; הם משמשים כלים בהקשר של הצגת האני, ומבנים שיח של טעם, שבו כלולות הגדרות של טעם "שחור" וטעם "לבן". הלבנים משמרים את הגבולות באמצעות ערך ההתנזרות במטרה להיבדל מקבוצת השחורים המתלבשים בהידור. מסקנות המחקר מציעות שהפרקטיקה של ההגזעה עומדת על כנה באמצעות בידולים תרבותיים, שהחליפו את הקריטריונים הרשמיים. כך מתבטא כוחה של התרבות ביצירת  גבולות סימבוליים חדשים במקום אלה הישנים שהתערערו.

הסוציולוגית האמריקנית בת'ני ברייסון מנסה במחקרה הכמותני – Anything but heavy metal: Symbolic exclusion and musical dislikes – לפלח טעמים בצריכת מוצרי תרבות כדי לבסס קשר בין כינון טעם, גזענות וליברליזם דמוקרטי. היא משתמשת בארגומנטציות שונות לצורך החיבור בין התרבותי לפוליטי. היא יוצאת מנקודת המוצא של בורדייה, אך גם מבקרת אותו באמצעות פרובלמטיזציה של התזה שלו: היא מדגימה תיקוף אלטרנטיבי לדרך שבה טעם מבנה זהות באמצעות בדיקה של איזו מוסיקה אנשים אינם אוהבים (הפוך מגישתו של בורדייה שחקר גבולות תרבותיים דרך העדפות).

ברייסון מעמתת שתי הנחות שאינן מתיישבות זו עם זו. הראשונה מציגה הגברת האקסקלוסיביות של הטעם עם עליית ההשכלה (בורדייה), השנייה מציגה גיוון וסובלנות ככל שעולה ההשכלה (בהשראת ההיפותזה של ריצ'רד פיטרסון  על 'טעם זולל כול'). 

לטענתה חשוב לבדוק במקרים רבים דווקא את הדחיות (cultural dislikes)  משום שאלה משקפות מבנים סוציולוגים וכלכליים ומגדירים גבולות תרבותיים. הטעם התרבותי כופה גבולות סימבוליים בין הפרט לבין מה שהוא סולד ממנו. הז'אנרים הבלתי אהודים ביותר על בעלי ההשכלה הגבוהה הם אלה המתקשרים לקבוצות דחויות חברתית, ולכן מזהה כאן ברייסון הבחנות מעמדיות. מסקנתה של ברייסון היא כי הסובלנות (החלקית) כשלעצמה היא עמדה אקסקלוסיבית-מבדלת השייכת לקבוצות מסוימות. היא מהווה הון תרבותי סימבולי המתחזק חוסר שוויון חברתי.

לסיכום, את הקשר שבין טעם, תחושת זהות והון סימבולי מתאר היטב  בורדייה במאמרו 'המטמורפוזה של הטעם': "כדי שיהיו לאנשים העדפות, צריך שיהיו נכסים מסוּוגים – עשויים ב'טוב טעם' או ב'חוסר טעם', 'מובחרים' או 'וולגריים', נכסים מסוּוגים שגם מסַווגים את המחזיקים בהם, מדורגים – אך גם מדרגים". כלומר, הטעם משרת את רצון הצרכנים לבדל את עצמם מצרכנים אחרים ולהגדיר את זהותם על בסיס ההון הסימבולי המופק ממנו.   

פיגורציה תרבותית, הביטוס, רפרטואר והצגת העצמי

Phenomene

Remedios Varo

31/7/09

פיגורציה תרבותית היא מונח שטבע הסוציולוג נורברט אליאס (1897-1990): זו מערכת חברתית המורכבת מקבוצות, שבהן פועלים הפרטים לפי עיקרון של קונפליקט לצד שיתוף פעולה. מושג הפיגורציה (או הקונפיגורציה) נועד להרחיב שתי תפיסות הפוכות: הגישה הסטרוקטורליסטית שבה קודמים המבנים הגדולים למימושים הספציפיים, והפרט הוא אמצעי בלבד למימוש המבנה, ומולה התפיסה הממוקדת בפרט וברצונותיו. הפיגורציה מגשרת בין הסטרוקטורה החברתית לאינדיווידואל.

לפי קונספט זה, המבנה תלוי באנשים ובפעולותיהם: אנשים מייצרים את המבנה שמייצר אותם. זו תפיסה מעגלית המשקפת תהליך של רציפות, ובחינתה מחייבת התבוננות היסטורית. המושג פיגורציה מייצג מבנה הנתון בהתהוות מתמדת, ולכן מאפשר ניתוח דינאמי ותהליכי. 

הסוציולוג פייר בורדייה (1930-2002) מפתח את הנושאים שבהם עסק אליאס. שניהם מנסים לפתח מודל תיאורטי שיגשר בין הסטרוקטורה החברתית לאינדיווידואל. בורדייה מפתח את מושג ההביטוס כדי להסביר את המתאם המתקיים באופן שוטף בין הפרט למבנים החברתיים, ואת האופן שבו המבנים החברתיים מגולמים בפרט, המייצר אותם בהמשך. ההביטוס הוא למעשה מנגנון ההמרה מן המבנים להתנהגויות הקונקרטיות של הפרט, והוא מציין סכמות פעולה ותפיסה שבאמצעותן קולט הפרט את העולם בתודעתו ומתמודד איתו. ההביטוס נרכש במהלך החיים באופן אינסטינקטיבי, ומתגלם ביחיד כנטיות מתמידות וארוכות טווח בפעולותיו היומיומיות.

לפי בורדייה, ההביטוס הוא בעל עוצמה יוצרת, המשנה את צורתו תוך כדי הסתגלות לתנאים משתנים. כסטרוקטורליסט בעל אוריינטציה סמיוטית פיתח בורדייה את מושג ההביטוס כמושג מבדל: היכולת לזהות את ההביטוס מאפשרת לאפיין קבוצה או חברה. ההביטוס – מנגנון טבוע, קוגניטיבי-חברתי – מאפשר את ההפנמה של הרפרטואר הרלוונטי לאינדיווידואל.  הרפרטואר הוא הסכמות (דפוסים או מודלים) שאיתן אנו פועלים בעולם ודרכן אנו תופסים את העולם. הרפרטואר, לפי הסוציולוגית התרבותית אן סווידלר, הוא למעשה ארגז כלים של הרגלים, מיומנויות וסגנונות שמתוכו מַבנים בני אדם אסטרטגיות פעולה ותפיסה (יש זליגה מסוימת בין המונחים הביטוס לרפרטואר, והבידול ביניהם אינו חד).

בורדייה נבדל מאליאס בכך שההביטוס מעניק משקל רב יותר לבחירותיו של הפרט בעולמו באמצעות הטעם. אמנם המיקום החברתי, לפי בורדייה, מכתיב את הבחירות ואת הרלוונטיות של חלקי הרפרטואר, אבל  אפשרות הבחירה קיימת. הביקורת נגד בורדייה היא שההביטוס אינו יצרני דיו אלא ניתן לייחס לו ממד דטרמיניסטי הנובע מהמיקום החברתי הקבוע מראש.

ספרו של הסוציולוג ארווינג גופמן (1922-1982) "הצגת האני בחיי היומיום" (1980) משלים את המעבר מן המאקרו אל המיקרו. עבודתו של גופמן מתרכזת בפרט, ועומדת על הגבול בין סוציולוגיה לפסיכולוגיה חברתית. התפיסה העומדת בבסיס המושג "הצגת האני" מבוססת על תיאוריית האינטראקציה הסמלית של 'שיקגו סקול', הטוענת כי מבנים חברתיים מופקים ברמה האישית בזמן האינטראקציה.

לפי גופמן, הפרט הוא המרכיב המרכזי, והאינטראקציה שלו עם אחרים היא שקובעת את הסיטואציה. גופמן דן בפרסונה, הנתפסת כמסכה שהפרט בוחר כדי להציג את עצמו בסיטואציה נתונה. האדם הוא שחקן, הממחיז את עצמו ללא הרף בנסותו להציג טיפוס אידיאלי תוך ניסיון להתגבר על חולשותיו. הוא משתמש בכלי 'הצגת העצמי' כדי לבצע תביעת סטאטוס – שאיפה לשיפור הסטאטוס החברתי שלו.  הנחה מרכזית ביסוד עבודתו של גופמן היא שהאינטראקציה אינה מציגה התרחשות אקראית, אלא מדגימה הופעה חוזרת ונשנית של השחקנים תוך שיתוף פעולה עם הקהל.

בורדייה אימץ חלק מהשערותיו של גופמן בתיאוריה שלו על ההביטוס, אבל אצלו הקהל אינו הכרחי. לפי בורדייה, גם כאשר הפרט שרוי לבדו הוא עסוק בהצגה עצמית כתוצאה מהחִברוּת המופנם. המיקוד באינטראקציה הספציפית אצל גופמן הפוך לזה של אליאס, הנע בין הפרט למבנה החברתי בהתבוננות ארוכת טווח.

ניתן לעמוד על ההבדלים שבין התיאוריות של בורדייה ושל גופמן. בורדייה חוקר פעולות: מה אנשים עושים. הוא מתחקה אחר פעולות אנשים דרך, תצפיות, סקרים וראיונות. הוא איננו מתמקד בשאלה כיצד אנו תופסים את עצמנו, אלא בשאלה מי אנחנו, כפי שהדבר מתבטא בפעולותינו. בעיניו האדם הוא  שיקוף של המקום "המתאים לו" הנגזר מההביטוס ומהסטאטוס שלו בשדה הרלוונטי.  גופמן, לעומת זאת, ממוקד בזירה הספציפית; הוא חוקר את התנהגותם של אנשים באינטראקציה פנים אל פנים, ובודק כיצד הם מציגים את עצמם. התנהגות זו משקפת את מגוון האפשרויות העומדות לרשותם.

בורדייה מתייחס למבנים החברתיים ולהשפעתם על התנהגות ה"שחקנים", ובכך הוא קרוב יותר לאליאס. בורדייה תר אחר התבניות הגדולות שמהן נגזרים ה"תפקידים", ומנסה לחלץ את ההביטוס של הפרט מהתנהגויותיו הספציפיות. הדינאמיות של ההביטוס מתייחסת לתהליכי בנייה או שינוי דיאכרוניים, ולא להיבט הסינכרוני של האינטראקציה.

ניתן להבחין בשני ממדים התנהגותיים המתקיימים במקביל: ממד כללי המתאפיין בשגרות ההביטואליות (בורדייה), ומימד לוקלי הממוקד בסיטואציה ספציפית (גופמן) ומצריך תנועה בין מרחבים תרבותיים והתגייסות הפרט לצורך ביצוע תפקידים מיוחדים. קריאה של גופמן דרך בורדייה מדגישה גם את חשיבות הערכים הסימבוליים שאנחנו שואפים להציג, כדי לסמן את ערכנו בתוך השדה.

לא טבע כי אם תרבות

890-1

במאמרו על צמצום ופרישׂה של מערכת סימנים* מתייחס יורי לוטמן למיפוי נפש הילד לפי פרויד, וטוען כי מכלול המוטיבים המיניים במבנה הנפשי של הילד אינו ראשוני וכזה החודר למעמקי הפסיכו-פיזיולוגיה של הילד, אלא הוא תוצאה של תרגום טקסטים מורכבים – שאותם מקבל הילד מעולם המבוגרים – לשפת הרעיונות הפשוטה יחסית האופיינית לילדוּת.

לוטמן מתייחס לשפת המבוגרים ולעולמם כאל מערכת סימנים גדולה ומורכבת, בעלת אלפבית עשיר, הכוללת מודלים רבים מתחומים שונים. שפת הילד ועולמו, לעומת זאת, מיוצגים במערכת סימנים קטנה ופשוטה, בעלת  אלפבית דל. בהתחלה היא כוללת שלושה סימנים בלבד: 'אני', אֵם ואב.

מה שנתפס אצל פרויד כדחפים פנימיים תוך-נפשיים מוסבר על ידי לוטמן כקידוד מחדש של מערכת סימנים גדולה למערכת סימנים קטנה. הילד מפענח את הסימנים ומפנים אותם תוך כדי תהליך של צמצום החומר הסמנטי המתקבל מהחוץ ופריסתו מחדש במערכת הסימנים שלו. כך מתעצבת ומתפתחת הפסיכולוגיה שלו. האנליטיקאי, לפי לוטמן, מתרגם את הטקסט של הילד ל'פסיכואנליטית' – על פי מטא-מודלים שלו – ומתעלם מהעובדות הסמיוטיות הנ"ל.

לא תמיד מתאפשר תרגום אדקווטי של מערכת הסימנים הגדולה של המבוגר לזו הקטנה של הילד. כך מצטברים בתודעת הילד טקסטים לא מתורגמים או לא מוגדרים. מערכת סימנים כוללת אלמנטים וכללים. הכללים מאפשרים לעשות סלקציה בתוך האלמנטים וליצור על דרך הקומבינציה מבעים חדשים. למשל, כלל הבושה והפחד מובא כדוגמה נוספת המערערת את תפיסתו של פרויד באשר לנוירוזה הילדית. הילד, לפי לוטמן, חושף את גופו לא כתוצאה מדחפים פנימיים 'מגוּנים' אלא מתוך ניסיון לשחק עם נורמות התרבות הנכפות עליו כחלק מתהליך הפנמתן וקבלתן.

בעזרת האגדה "כיפה אדומה" הוא מדגים כיצד דמות הנבל מתלבשת על דמותו של האב לא בשל פרה-דיספוזיציה רגשית עוינת כלפי האב אלא בשל דלותה של מערכת הסימנית הפרטית; בדומה לבמאי הנאלץ ללהק שחקן מסוים לדמות במחזה. רק בעקבות הזיהוי הזה, ואחרים הדומים לו, נוצרת ההתנגדות הפסיכולוגית; מה שממחיש את טענתו של לוטמן –  Not Nature But Culture.

לוטמן מותח הקְבלה בין התהליכים שתוארו לעיל לבין התפתחות מואצת בחיי תרבות לאומית בשלב מסוים. האצת קצב ההתפתחות של תרבות מסוימת מתרחש בעקבות קידודן מחדש של מערכות גדולות לכדי מערכות קטנות. למשל, קבלת הנצרות על ידי הנסיך הרוסי ולדימיר במאה העשירית לספירה ותקופת שלטונו של פטר הגדול שבמהלכה הפכה רוסיה למעצמה אירופית ונחשפה להשפעות תרבותיות.

כאשר התרבויות שונות בדרגת התפתחותן – אלפבית עשיר מול דל – חלה הצטברות טקסטים לא מתורגמים (כגון הטקסטים הצרפתיים בתרבות הרוסית במחצית השנייה של המאה ה-18). במצב זה יש תזוזה ערה בין הפריפריה למרכזה של המערכת התרבותית. הסדר של האלמנטים משתנה; נוצרות היררכיות ויחסים הדדיים חדשים המקנים לאלמנטים השונים משמעות אחרת מזו שהייתה להם קודם לכן. תרבויות מסתגרות משתנות על כן בקצב איטי יותר.

תחומים שונים בתוך אותה מערכת תרבותית מקיימים יחסים פנימיים ומשפיעים זה על זה; לעתים מתוך מגמה של התקרבות בין מערכות הסימנים שלהם, ולעתים מתוך חידוד ההבדלים והדגשתם.

* "On Reduction and Unfolding of Sign System"

** הצילום: עבודה מתוך הסדרה "דיוקנאות בדויים" מאת קית קוטינגהם

משמעות ופעולה חברתית

 מאמרו של שון מורז  Texts, readers and context of reading הוא אבן דרך בתיאוריה של הקריאה. הוא מציב את השאלה: כיצד עלינו (כחוקרים) להבין את האופן שבו אנו מפיקים משמעויות (ודברים נוספים) מתוצרי המדיה? מורז סוקר מהלך מתודולוגי של התפתחות כיווני מחקר של חוקרים שונים. המאמר של מורז עוסק בשאלות הבאות: איך נוצרות משמעויות בטקסטים? מהי השפעת הרקע התרבותי של צרכן הטקסט על אופן קריאתו את הטקסט? מהי ההשפעה של סיטואציית-הקריאה על אופן הקריאה?

המהלך המחקרי הראשון שמביא מורז בסקירתו העמיד את הטקסט במרכז. לפי תפיסה זאת, מקופלות כל משמעויותיו של הטקסט בתוכו; הטקסט יוצר למעשה את קהלו, מכיל את הקורא המובלע האופטימלי, כלומר מכיל את נקודת המבט בתוכו ומבנה את מבטו של הקורא. לפיכך מתקיימת אפשרות קריאה נכונה אחת בלבד. היפותזה זאת מכוונת אותנו לקריאה צמודה של הטקסט, כדי לאתר את האסטרטגיות הטקסטואליות ואת המניפולציות המפעילות את הקורא וגורמות לו לתגובות המצופות.

הביקורת על גישה זאת: היצרן של הטקסט והצרכן שלו אינם פועלים בהכרח באותה מסגרת קוד. הצופים הם קבוצה הטרוגנית, ומכאן שיש להבחין בין קורא מובלע לקורא ממשי. יש סוגי בני אדם שונים כמו גם הבדלים בין-תרבותיים. עולה השאלה: מה קורה לקבוצות שונות של קוראים ממשיים? עולה צורך בסוג אחר של מחקר שיתחשב בדעותיהם של קוראים ממשיים שיעידו על משמעות הטקסט עבורם (ב-1964 נוסדת אסכולת ברמינגהאם שביטאה עמדה מרקסיסטית אנטי-אליטיסטית).

לעומת הקורא המובלע, שעבורו הטקסט הוא העולם כולו, הקוראים הממשיים נושאים עמם מטען תרבותי, סוגי שיח ומודלים מוכנים מראש, המכוונים את עבודת הפענוח של הטקסט בדרכים שונות. רק קוראים מעטים יחסית זהים לקורא המובלע, והם יכונו "קוראים פריווילגיים".

סטיוארט הול,  מבכירי החוקרים באסכולת ברמינגהאם, דיבר על אסטרטגיות קריאה שונות, החל מקבלה מוחלטת של הטקסט כמות שהוא, דרך קבלה ביקורתית שלו ועד קריאה חתרנית לגמרי. בביקורת הספרות פיתח סטנלי פיש עניין דומה: "קהילות פרשניות" הקריאה היא תלוית-קהילה; אין טקסט פֶר סֶה, אלא אופן הפענוח שלו משתנה מקבוצה לקבוצה. גם החוקר דייוויד מורלי גורס כי בני מעמדות שונים מפרשים טקסט לפי הרקע המעמדי; לא רק לפי רקע סוציו-אקונומי שונה אלא גם לפי השתייכות לקבוצות סטטוס, וגם לפי הסיטואציה של צריכת הטקסט (למשל, בבית לעומת מקום העבודה או בית הקולנוע).

ריבוי אפשרויות הקריאה, הוצאת המשמעות מהתוצר עצמו והליכה לעבר פעילותם של אנשים ממשיים חתרו נגד ההגמוניה של הגישה הפרשנית, והובילו לעבר בחינת תפקידה של צריכת הטקסטים בחיי בני אדם. ג'ניס רדוויי מראה במחקר אתנוגראפי כי 'הרומן הרומנטי' עבור קהילת הנבדקות היה אובייקט רב-שימושי ובעל פונקציות מגוונות (החל מהזדהות ואסקפיזם ועד סימון טריטוריה). במחקר אחר הודגם כיצד הפונקציה הראשית של האזנה לרדיו וצפייה בטלוויזיה לא הייתה הפקת משמעויות אלא מעין רקע מסדיר לפעילות במהלך ביצוע עבודות בית. כל אלה הובילו להרחבת תחום המחקר מפרשנות לעבר פעולות. המימד הפרשני לא נעלם אך הוא חדל להיות בלעדי.

לפי קליפורד גירץ, האדם תר אחר משמעות, ותוך כדי שימוש במטפורה של הטקסט הוא ניסה לחלץ את משמעויות קרב התרנגולים עבור הבאלינזים. כאן עולה השאלה: מי אמר שחילוץ משמעות היא הדבר היחיד שאנשים עושים ושחוקרים אמורים לבדוק? דייוויד מורלי מבקש לחשוב על הפעולות, כלומר על התפקיד של תוצרי התרבות במסגרת הפעולה החברתית.

במאמרה התיאורטי-פולמוסי Culture In Action עוסקת אן סווידלר (סוציולוגית של התרבות) בפעולה החברתית. סווידלר מנהלת ויכוח עם הגישה שרואה בפעילות האנושית כמונחית על-ידי מטרות ערכיות (ערכים, רעיונות וסמלים), ומנסה להראות שגישה זו מוטעית כמו גם הניסיון שלנו כחוקרים לחפש את הערכים כאילו הכול משועבד אליהם.
סווידלר שואלת, למשל, מדוע בחברה דמוקרטית שוויונית נותרים חברי מעמד מסוים מנועי השכלה ועניים. האם רק ערכיהם עוצרים בעדם? סווידלר אינה טוענת שאין ערכים, או שאלה אינם חשובים, אלא שהם לא יעזרו לנו להבין את פעולותיהם של בני אדם, ואת תפקידה של התרבות בפעולותיהם. סווידלר מודה כי במצבים מסוימים מתקיימת אידיאולוגיה מנוסחת היטב ובעלת כוח, אבל בדרך כלל קיומם של הערכים פחות מכריע לדעתה. פעולות רבות אינן מתיישבות עם סט הערכים שעומד מאחוריהן, או שהן מבוססות על ערכים שאינם מתיישבים אלה עם אלה. דברים רבים נעשים בדרך מסוימת ולא אחרת, כי כך נהוג לעשות, וניתן להבחין בפעולות זהות המשקפות ערכים שונים, ובערכים שווים המייצרים פעולות שונות. 
סווידלר מציעה לבחון את האסטרטגיות של הפעולות ואת הפרקטיקות עצמן. השאלה המנחה היא 'איך עושים דברים'; יש לבדוק את ארגזי הכלים ואת רפרטואר הפעולות הזמינות. הערכים יופיעו פעמים רבות ברמת הצדקת הפעולות בדיעבד. במקום לחפש ערכים, עלינו כחוקרים לבחון את הציוד התרבותי ואת דפוסי הפעולה.