סיפורו של בני וירצברג

מאת: דליה קרפל (התפרסם במוסף "הארץ" ב-2009)

בגיל 14 נשלח בני וירצברג לאושוויץ, שם נבחר לשרת את ד"ר יוזף מנגלה, ושרד. כמי שלחם ב-1948 בשורות הפלמ"ח רצה וירצברג להוכיח שהיהודים לא "הלכו כצאן לטבח", אבל ספר העדות שכתב נבלע בהמולת אלבומי הניצחון של מלחמת ששת הימים. הוא נכנס לדיכאון, והתאבד. עכשיו, כעבור 40 שנה, מוציאה בתו מהדורה נוספת של הספר

 

בשבוע שעבר, כשהפכה מגירות בניסיון למצוא העתק של מכתב ההתאבדות שהשאיר אביה באוגוסט 68', מצאה דליה וירצברג-רופא שתי קבלות מצהיבות. באחת, ממארס 67', מאשרת הוצאת הספרים מסדה שבני וירצברג שילם 6,000 ל"י על חשבון הוצאה לאור של ספרו, "מליל הבדולח ועד לילות הקרב". בפברואר 68', לאחר שהספר כבר ראה אור בשמו החדש, "מגיא ההריגה לשער הגיא", הוא שילם עוד אלף ל"י וסגר את החשבון.

009

"זה היה סכום משמעותי שחסר למשפחה", היא אומרת עכשיו. "אבא קיווה ש'מורשת', שהיתה אז חלק מהוצאת ספריית פועלים, תוציא את הספר. הוא פנה גם להוצאת מערכות של צה"ל. זה לא הלך. לבסוף הוא הגיע ל'מסדה', שהסכימו תמורת 7,000 לירות להדפיס את הספר".

בספר הוא גולל את קורותיו החל מגיל תשע בגרמניה, כשהתחוללו פרעות ליל הבדולח, לאורך שנות המלחמה, מנקודת מבטו כילד שניצל ממוות באושוויץ הודות ליוזף מנגלה, והגיע ב-45' ארצה, עם עוד ילדים שחלקו ביוגרפיה דומה, ששיאה היה התגייסות לפלמ"ח והשתתפותם בקרבות הקשים של מלחמת העצמאות. וירצברג האמין ביכולתו של הספר להזים את הטיעון שרווח בארץ, כאילו יהודי אירופה הלכו אל מותם כצאן לטבח. "נוסחת סלף המוכיחה מדי פעם מחדש כי הבריות מתעלמים לחלוטין מן ההשמדה הנפשית שקדמה, במחשבה תחילה ובתכנון שיטתי, להשמדה הפיזית, ואיפשרה אותה", כתב על כריכת הספר. כגודל הציפייה שלו כך היתה עוצמת האכזבה.

וירצברג היה בעל הישגים בעבודתו כיערן בקק"ל, נישואיו היו מוצלחים והוא אהב את שני ילדיו. היו לו גם כמה וכמה חברים לדרך, ניצולי שואה כמותו. אבל ספרו לא זכה לתהודה ולא נמכר בימים שבהם החנויות היו מוצפות באלבומי ניצחון של מלחמת ששת הימים, מספרת בתו. כחצי שנה לאחר מכן, כמה ימים לפני יום הולדתו ה-40, הוא התאבד בירייה בראשו, על המרפסת בביתו שבשכונה ה' בבאר שבע, שעה שבדירה נמצאים רעייתו רחל וילדיהם, אילן, אז בן 17, ודליה שהיתה בת עשר.

נשמתו ריחפה מעלי

בני וירצברג נולד בגרמניה בעיר אלטונה, כיום חלק מהמבורג, והיה בן יחיד להוריו. האב גבריאל גוסטב, סוחר אמיד, היה נתין פולני שהתערה בגרמניה. האם רחל היתה בוגרת אוניברסיטה שטיפלה בתינוק. בתצלום מ-1929 נראית האם מהודרת ומחייכת בגאווה ליד העגלה ובה בנימין בן השנה. אירועי ליל הבדולח בנובמבר 1938 קטעו ילדות מאושרת של בני, אז כמעט בן עשר, שלמד בבית הספר של הקהילה היהודית בהמבורג והיה, לפי הגדרתו בספר, "ילד מפונק של אמא".

 

ד"ר יוזף מנגלה. חתיכת שוקולד לנער היהודי

הוריו נאסרו על ידי הגסטאפו, אך בזכות קשריהם שוחררו. הניסיון לשלוח את בני בטרנספורט ילדים שיצא לאנגליה לא הצליח וכעבור זמן קצר גורש אביו לפולין. ביולי 1939 נסעו בני ואמו בעקבות האב, והתגוררו בבית הדודה ברובע היהודי בעיר סוסנוביץ, בדרום פולין. בספטמבר כבש הצבא הגרמני את העיר.

מגטו סוסנוביץ נשלחו בני והוריו באוגוסט 42' לאושוויץ. האם נשלחה מיד לתאי הגזים ובני בן ה-14 הופרד מאביו ההמום, שהועלה על משאית. בני הבין שלא יזכה לראות שוב את אביו ובתעוזה בלתי רגילה ניגש אל אחד הקצינים וביקש בגרמנית רחמים על האב. קצין האס-אס שאליו פנה היה ד"ר יוזף מנגלה, אך הילד כמובן עוד לא ידע זאת. מנגלה נעתר משום מה לבקשת הילד היהודי, והורה לצרף את האב לחבורה של 17 נערים שנשלחו לעבוד.

 בספר מגולל וירצברג את חייו באושוויץ, שם שימש מעין נער שליח בבית החולים ולמשך כמה שבועות אף היה משרתו האישי של מנגלה. בכל בוקר היה עליו לחכות לבואו של מנגלה, כדי להעמיד את האופנוע שלו בחניה. הוא היה מסייע לקצין האס-אס לחלוץ את מגפיו, מצחצח אותם, ובמשך היום היה עליו לעמוד לפקודתו. כך ראה וירצברג יום-יום את האסירים שקיבלו "טיפולים" מידיו של מנגלה.

"נכנסתי לאולם החולים וניסיתי לדובב מישהו מבין אלה שנותח, אך לשווא", כתב בספרו. "לא היה בכוחם להוציא הגה מפיהם. כעבור זמן רב, כשהחלו להתאושש, התברר שלכולם תחבושת מתחת לבטן ומעל לאיבר המין. עתה היה ברור מה שאירע: לכל אחד הוצא אשך אחד או שניהם".

יום אחד נקרא הנער להיכנס לחדר הניתוחים. "אחרון הצעירים שכב על השולחן בעיניים פקוחות", כתב. "הניתוח נערך בו בהרדמה מקומית. עכשיו הבנתי פשר הזעקות, והשתיקות המוזרות שלאחר מכן: זקיפי אס-אס סבבו במעגל את שולחן-הניתוח כשלועי אקדחיהם מכוונים אל המנותח. הם נראו כנהנים ממחזה מרתק. הצצתי בפניו של ד"ר מנגלה: היתה בו שלווה; נראה היה כמבצע ניתוח הומני להצלת חיי אדם…"

בסוף היום, כתב, "נצטוויתי לאסוף את הצנצנות וראיתי שבתוכן איברים מעוגלים, אחד או שניים. על גבי הצנצנות היו רשומים שני שמות, של היהודי שממנו נלקח האיבר, ושל איזה טייס גרמני, שלו הוא מיועד להשתלה. ד"ר מנגלה גמר, הודה לעוזריו ויצא מן החדר. אני נשאתי אחריו את הנרתיק עם הצנצנות. הוא החליף את לבושו, נכנס שוב לתוך מדיו. נתבקשתי לעזור לו בנעילת מגפיו. אחר יצאתי והתנעתי את אופנועו. הוא נפרד מן הסגל, דחף לידי שוב חתיכת שוקולד והסתלק".

וירצברג מספר בספרו גם על ביקורו של אייכמן במחנה (כעבור שנים, כשהתנהל משפטו של אייכמן בירושלים, נסע וירצברג לצפות בדיוני המשפט בכל פעם שהתפנה לכך. באותו זמן גם החליט לכתוב ספר עדות). בזכות "מעמדו" המיוחד הצליח וירצברג לשחרר את אביו משלוש סלקציות ולא פעם אף העביר לו מזון. הנער שרד איכשהו עד סוף 44' והמשיך לסייע לאביו, שנחלש והלך.

בינואר 45', בשיא החורף, כשהצבא הסובייטי התקרב, הוציאו הנאצים את האסירים למסע רגלי שכונה אחר כך "צעדת המוות". אביו היה כה חולה, עד שהתיישב כבר בתחילת המסע על האדמה הקפואה. בני סחב אותו ככל שהצליח, עד הרגע שבו אזלו כוחותיו של האב והוא התמוטט. קצין נאצי כיוון אליו את נשקו. "ראיתי להבה פורצת מלוע רובהו ואבא צנח ומת, מתבוסס בדמו", כתב וירצברג. "אבא, שהצלחתי שלוש פעמים להצילו מהמוות. נשמתו ריחפה מעלי, תוך כדי הליכתי וצעידתי. ויש שדימיתי כי אבי ואמי צועדים זה לצד זה יחד עמי ומחזיקים בי לבל תמוטט יד מרצחת גם אותי".

תמונה 007

העבר העיק עליו

בנובמבר 45', לאחר כמה חודשים באיטליה, הגיע וירצברג ארצה במסגרת עליית הנוער. "נכנסנו לנמל חיפה בשבע בבוקר", כתב. "הרציפים המו אדם. מאות ואלפי אלפים. האמנם הטריחו כל אלה את עצמם בשעת בוקר המוקדמת כדי לראות אותנו, ראשוני הילדים הניצולים מהתופת הנאצית? ים של ידיים מניפות לעברנו מטפחות. האומנם כולם יהודים?"

 35 ילדים בעלי סרטיפיקטים (רישיונות הגירה) מהבריטים באו על סיפונה של האונייה "פרינסס קתלין", ובהם גם השופט בדימוס נתן קליינברגר, חברו של וירצברג ואחד מגיבורי הספר. קליינברגר, יליד פולין, 1929, שהשתחרר ממחנה הריכוז מאוטהאוזן, זוכר איך כשהגיעו לחיפה קילף סבל בנמל אשכולית ונתן לו פלח.

"בני ואני נשארנו שנים בקשר", הוא אומר. "אי-אפשר היה לדעת שהוא ישלח יד בנפשו. הוא היה כמו כל הבחורים. דבר אחד הבדיל אותו, הוא הסתיר את העובדה שהוא יליד גרמניה והשים עצמו כאילו הוא אחד מאיתנו, כלומר מפולין. הוא לא דיבר פולנית, אבל ידע יידיש. במלחמת תש"ח נפגשנו הרבה במהלך הקרבות. יצא לנו לשמור בבתי המשאבות בדרך לירושלים וכשחברתי נפצעה בתאונה רציתי לבקר אותה ולא היה רכב. בני הלך איתי ברגל את כל הדרך וחזרה, זו היתה מחווה שהרשימה אותי. אני נפצעתי קשה במלחמה, איבדתי שתי ידיים ועין, ואחר כך למדתי משפטים והייתי שופט במחוזי, והקשר איכשהו נשמר. אני לא זוכר אותו כאדם מדוכדך, וההתאבדות שלו היכתה גלים בין החברים".

למראית עין היה וירצברג דוגמה לניצול שואה שהצליח לאחות את קרעי חייו ולהיות ישראלי. "בני היה מוכשר", אומר עמנואל ניטנברג, בן 79, פקיד בכיר בבנק שפרש לגמלאות ואחד מגיבורי הספר. "הוא צייר נהדר וניגן על מפוחית בצורה בלתי רגילה. היו לו פה ושם תקופות של דכדוך, אבל הוא היה יוצא מהן. למרות שהיה מצומצם בכסף הוא אהב דברים יפים ואסתטיים. שבוע לפני שהתאבד הוא כתב לנו מכתב שהפעם הדיכאון תפס אותו קשה ושהוא מקווה להתאושש".

"אני לא חושב שהיתה סיבה מספקת כדי שיתאבד", העיר בצער לפני שבוע יעקב זיידה, מהנדס בדימוס שהיה חבר של וירצברג מ-45', כשהגיעו ארצה, נלחמו יחד בתש"ח וגרו בבאר שבע. זיידה אומר שהספר שוירצברג כתב החזיר אותו לתופת של מלחמת העולם השנייה. "לא הבנו מדוע הוא ירה בעצמו כשהילדים היו בבית", הוא אומר. "קשה לדעת מה תופס בן אדם ברגע כה נורא, כשהוא בדיכאון ותחת השפעת כדורים".

זיידה מספר שמימן בכספו את הקמת האנדרטה לזכר השואה בבית הקברות בבאר שבע, שם מוזכר גם שמו של וירצברג. "עד פרשת הספר בני לא היה דיכאוני", הוא אומר. "היינו בפלמ"ח ולחמנו בירושלים ובדרום והיה קשה ונהרגו חברים, והוא היה בסדר. זה הספר. הרבה זמן הוא דיבר על רצונו לתעד את פרשת חייו. הייתי באושוויץ ובדכאו והבנתי אותו. הכתיבה החזירה אותו לשם והוא חדל לתפקד. בקק"ל שקלו להעביר אותו מתפקידו ואיכשהו מנעתי זאת, אבל לא העליתי בדעתי שהוא יתאבד".

גדעון ספיר, שעבד במשרד הקק"ל בבאר שבע, נולד בברלין לפני 84 שנים. ספיר היה הממונה על הנטיעות בהר הנגב והציע לחברו וירצברג לעבוד במחקר. וירצברג, איש ספר ואוטודידקט, היה בתקופת חייו האחרונה ממונה על מחלקת המחקר באגף הייעור של אזור הדרום, והוא שפיתח את הלימנים בערבה בהשראת שיטות השקיה נבטיות.

ספיר זוכר שוירצברג נעשה מדוכדך בזמן משפט אייכמן. "העבר העיק עליו והוא לא הסתדר עם העובדה שהוא שרד. מנגלה התייחס אליו משום מה יפה וזה קצת חידה. היו לו רגשי אשמה ומחשבות שאולי היה מסוגל למנוע את רצח אביו. יום לפני שהתאבד היינו אמורים לצאת לטיול במצדה, שתי המשפחות, והוא אמר שהוא לא מרגיש טוב. היה לו אקדח וובלי גדול שהיה כלי ההגנה שלנו בעבודה ובו הוא השתמש".

 beni

 

סלע גדול על לב קטן

את רחל יששכר (בשארי) פגש וירצברג בפלמ"ח כששירת בגדוד החמישי, פלוגה א'. הם השתתפו בקרבות ובליווי שיירות בדרך לירושלים ובנגב, שבהם נהרגו ארבעה מבני חבורתו של וירצברג. רחל בשארי, שהגיעה ארצה מתימן בזרועות אמה ב-1930 והתייתמה בגיל עשר, חיה כיום בדיור מוגן ובחרה לא להתראיין. לדברי בתה דליה, כשגרה רחל עם אמה בשכונת שעריים ברחובות, היא התחנכה בגן ילדים של המחנכת ד"ר מאיה רוזנברג, שפעל כבית ילדים בקיבוץ. על כל 12 ילדים היתה עובדת, והילדים למדו, שיחקו, התרחצו, עבדו ואף השתתפו בהכנת האוכל במשך יום חינוך ארוך. "שם אמא קיבלה בסיס טוב של ישראליות, מה שהפך אותה לצברית".

לאחר שחרורם מהצבא נישאו בני ורחל בירושלים, ביוני 50'. כעבור כשנה נולד בנם אילן, היום מפיק מוסיקלי, נגן ומלחין, שכתב שני שירים על אביו. "אבא שלי סחב מפלצות שגמרו אותו", אמר בראיון לפני כמה שנים. "ילד סופג הכל, והעולם הזה עבר אלי, גם אם לא באותה העוצמה".

אילן וירצברג התנצל עכשיו והסביר שהוא מתקשה לדבר על אביו. לדברי אחותו, אילן, כמו אמם, הדחיק את הפרשה הכאובה. "הבעיה היא לא הייסורים כמו ההדחקות", אמר עוד בראיון ההוא. "אצלי הדברים מודחקים ומה שאני מנסה זה להעלות אותם ולחוות אותם, כך שבמחשבה נוספת השירים האלה הם אמצעי נוסף לחוויה. נראה לי שאני מחפש לסבול מזה עוד יותר, כי אני מרגיש שלא סבלתי מספיק אלא ברחתי מזה".

דליה וירצברג זוכרת שאביה לא היה כמעט בבית, אבל היה חוזר מהעבודה מדי ערב ומספיק לקרוא לה סיפור לפני השינה. הוא היה אבא של סופי שבוע. לדברי אמה, היא מספרת, כבר לפני הנישואים היו לו לפעמים התקפי דכדוך. אבל הוא המשיך לתפקד. "תמיד אמרנו בבית שאילן הוא הילד של אמא ואני הילדה של אבא. אני זוכרת שאחרי שהספר ראה אור, היה באזז קצרצר. נסענו למלון שרתון לערב ראיונות עם שמואל שי, ובהילטון ראיין אותו אריה אבנרי. אבא היה בעננים. הוא ראה בספרו המשך לספרו של אנדרה שוורץ-בארט 'אחרון הצדיקים' (59'), שהיה רב המכר הראשון של ספרות השואה בצרפת וזכה בגונקור הצרפתי ובפרס ירושלים".

ואז, בפברואר 68', הוא נכנס לדיכאון. "הוא לא עבד ורוב הזמן שכב במיטה", מספרת בתו. "הוא טופל על ידי פסיכיאטר בבאר שבע וקיבל תרופות. בבוקר של אותו יום נורא, רציתי לקנות גלידה. זה היה החופש הגדול וחששתי לבקש ממנו כסף, כי הוא הקרין סביבו אווירה קשה. התגברתי וביקשתי ממנו 30 אגורות. היה לו ארנק מעור בצורת פרסה, והוא פתח אותו בידיים רועדות ונתן לי את הכסף. 'תגידי לי דליה, המצב שלי מפריע לך ולאמא?' הוא שאל, ולא הזכיר את אילן, שהיתה לו להקת קצב, ומבית הספר היה הולך ישר לחזרות. אמרתי לו, לי זה בכלל לא מפריע ואת אמא תצטרך לשאול".

היא זוכרת שכל אותם חודשים הסתובבה עם מועקה, "סלע גדול על לב קטן. אמי היתה בחרדה כי היתה משוכנעת שיפטרו אותו ונהפוך לנתמכי סעד. היא באה מרקע של מצוקה. אמי לא ממש הבינה מה המשמעות של דיכאון קליני. בעלה שכב במיטה ולא הרגיש טוב והיא רצתה לפרק את הבעיה. אשפוז נתפס כאות קין בעיר קטנה שכולם בה מכירים את כולם. בערב היה אמור להגיע בן דודו של אבי ולדבר על לבו שיסכים להתאשפז. אבא הקדים אותו".

ãìéä åéøöáøâ

רגשות מסוכסכים

במשך שמונה שנים עשתה דליה וירצברג-רופא, עורכת לשונית שלומדת לתואר שני ביחידה למחקר התרבות באוניברסיטת תל אביב, מאמצים להוציא לאור מהדורה חדשה של הספר שכתב אביה. "במקרים הטובים נעניתי בדחייה ובמקרים אחרים פשוט התעלמו", היא מספרת. "ביד ושם אמרו לי שהם נותנים קדימות לכתבי יד שטרם ראו אור. פניתי להוצאות נוספות, שביקשו סכומי כסף גבוהים תמורת הוצאת הספר".

עכשיו יוצאת מהדורה חדשה של "מגיא ההריגה לשער הגיא" בהוצאת כרמל, לאחר שוירצברג הצליחה לגייס 3,500 שקל מיד ושם, 5,000 שקל מקק"ל והוסיפה מכיסה 3,000 שקל. היא כתבה פתח דבר ואחרית דבר. "התעקשתי לא לממן את הספר בעצמי, כי הבנתי מקוראים ומחוקרים שהוא בעל ערך וגם משום שכבר שילמתי מחיר נפשי יקר", היא מסבירה. "כשאבי ריסק את עולמו, הוא ריסק גם את עולמי, ולקח לי עשרות שנים לקום על הרגליים. רגשותי כלפיו היו מעורבים: כעסתי עליו והאשמתי אותו בפגיעה הקשה שפגע בחיי ובחיי כל בני המשפחה, אבל גם ריחמתי עליו ולבי יצא אליו – תערובת של רגשות מסוכסכים. הסלט הרגשי הזה די שיתק אותי, ולכן כל פעם שקיבלתי דחייה מהוצאת ספרים כלשהי, או מאדם בעל שם שאליו פניתי, הצטנפתי חזרה במאורתי ולקח לי זמן רב עד שהמשכתי לנסות".

למה זה היה כל כך חשוב לך?

"הייתי חדורה בתחושת שליחות, כאילו אבי הפקיד בידי את צוואתו והשביע אותי למלא אותה. זה קשור לדרך שבה הוא בחר להסתלק. הרי השאלה היחידה שנותרה בלתי פתורה היא מדוע בחר לבצע את הפתרון הסופי שלו דווקא בנוכחותנו. השאלה הזאת תישאר מן הסתם בלתי פתורה. אבל אולי דווקא בגלל הדרך המסוימת שבה בחר, הזעקה שלו המשיכה להדהד בי, המשיכה לא לתת לי מנוחה, וגרמה לי לשאוף לפייס את רוחו ולהשלים את מה שהוא ניסה לעשות ללא הצלחה.

"מניע נוסף להוצאת ספרו היה רגש אשמה, או נכון יותר שרידים של רגשות אשמה כנראה בלתי רציונליים. בנעורי האשמתי את עצמי ואת הסביבה בכך שלא מנענו את ההתאבדות. אבא היה בודד מאוד בסוף חייו. כולנו היינו שרויים במועקה כבדה ובבהלה קשה שהסווינו אותה כלפי חוץ. לא היה לנו מושג איך מתמודדים עם המצב הזה. אולי זו אחת הסיבות לכך שנישאתי לאדם שהוא מתקן חברתי בתחום בריאות הנפש. גם לצביאל רופא, בן זוגי, היה בעברו ניסיון אובדני, שעליו סיפר בספריו ובתקשורת, והוא סייע לי להבין את אבי. בלבי אני אומרת עכשיו לאבי: פעלתי כמיטב יכולתי למענך ולמעני; הנה העוול מתוקן, והצדק יוצא לאור; אתה סוף כל סוף יכול לנוח על משכבך בשלום. אולי עכשיו תניח לי לנפשי".

אחרי שקראה את ספרו של עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך", שלחה דליה וירצברג לעוז מכתב שגם נדפס בקובץ "שיקום והחלמה בבריאות הנפש" (2007). "אבי כבר היה שכיב-מרע", כתבה על ימיו האחרונים. "מין רוח רפאים שהגיחה לעתים מחדר השינה, חיוור כמת, רוחו המסוכסכת מתנדפת מרגע לרגע, ובעיני עצמו חשוב כמת".

ואז שמעו את הירייה. "רצנו כאיש אחד אל המרפסת של המטבח (גרנו אז בדירת שלושה חדרים קטנים). אבי היה מוטל על הרצפה בעיניים פקוחות אך מתות. מעקה המרפסת התעקל מעל לבני השפה וראשו של אבי היה מוטל על פיתול המעקה כאילו היתה זו כרית. אקדח גדול מימי מלחמת השחרור היה אחוז בידו, וכל צדו הימני של ראשו היה מרוסק. שלולית דם שהלכה והתרחבה הקיפה את ראשו כהילה בוערת וניתזה גם על המעקה… בתוך כמה שניות המה הבית בני-אדם רבים. שכנים ועוד שכנים, אחר כך אנשי צוות של אמבולנס וגם שוטרים. לא הייתי עדה לכל המהומה, כי בשלב די מוקדם סגרו אותי לבדי בחדר השינה של הורי, והורו לי לא לצאת משם".

מאז אני בסדר

היא כעסה הרבה שנים. אחיה אילן צלל לתוך המוסיקה. "אמא תיפקדה כעקרת בית אבל רוב הזמן שכבה במיטה, ואני טיפלתי בה", היא מספרת. "למעשה לא עיבדנו את האסון. דב גולדשטיין מ'מעריב' כתב על סיפורו של אבא, ושמחה הולצברג התגייס לעזור לנו. הוא השלים את הסכום הנדרש ועברנו כעבור שנה לשכונת רמת הנשיא בבת ים".

כשהתכוננה לבחינות הבגרות לקתה בהתמוטטות נפשית ראשונה. "התנתקתי מהמציאות", היא אומרת. "אושפזתי במחלקת הנוער באברבנאל לכמה חודשים, ומי שהציל אותי היה דוקטור אלכסנדר זידל". היא נישאה כעבור כשנה והתגרשה די מהר, ובגיל 21 התמוטטה שוב. גם הפעם ד"ר זידל הציל את חייה, היא אומרת, כשדאג לכך שתאושפז במחלקת נוער ולא במחלקה הסגורה.

במשך 11 שנים אחר כך "היה שקט": ב-90' היא סיימה תואר ראשון בהצטיינות בחוג לספרות כללית באוניברסיטת תל אביב ועבדה בעריכה לשונית במקומון "תל אביב", ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב", וגם בשביל הוצאות ספרים שונות. בין השאר ערכה ספרי עיון ומחקר כ"מלאני קליין" מאת חנה סגל.

ב-95' התמוטטה והתאוששה וב-98' שוב אושפזה. "מאז אני בסדר", היא אומרת. לפני המשבר האחרון התחיל הרומן עם צביאל רופא – קולם של נפגעי הנפש בארץ מ-94', שהצהיר בפומבי כי לקה בנפשו במשך שירותו הצבאי. "מאז שאנחנו יחד", היא אומרת, "אני סמל השפיות והיציבות".*


אלי ויזל לא עזר

בני וירצברג ביקש את עזרתו ב-66'. דליה וירצברג ב-2002. שניהם התאכזבו

 

"הגעתי לאלי ויזל, חתן פרס נובל, בשנת 2002, לאחר שקראתי שהוא הופקד על קרן בסך מיליון דולר להנצחת השואה", אומרת דליה וירצברג-רופא, שביקשה סיוע בהוצאת ספרו של אביה. "בתשובתו טען ויזל טענה מופרכת כאילו היו לו כביכול 'קשרים הדוקים' עם אבי. ב-26 ביוני 66' כתב ויזל לאבי: 'קראתי את התקציר של ספרך בעיון רב. הסיפור נשמע מעניין, דרמטי ומזעזע, כפי שסיפור כזה צריך להיות. כמובן שהייתי שמח לקרוא את כתב היד. אבל איני חושב שזה יהיה הגון מצדי לשעשע אותך בתקוות או בהבטחות… יתכן שאבוא ארצה בספטמבר-אוקטובר. אנסה להתקשר איתך ואולי, תוך כדי שיחה, נחשוב על מה אפשר לעשות'".

אביך שלח לו עותק של הספר?

"ודאי, בקיץ 67', ויזל הודה במכתבו לאבי: 'כתבת סיפור מזעזע – מסמך עדות המכיל יותר ממלים, הרבה יותר. מסתבר שהלכנו באותה הדרך ולא ידענו זה מזה. בביקורי הבא בארץ אתקשר אליך'. ויזל אף פעם לא טילפן. ב-2002 כתבתי לו וסיפרתי על מאבקי להוציא לאור מחדש את ספרו של אבי".

ויזל השיב לה ב-15 באוגוסט 2002: "אכן הייתי בקשרים הדוקים עם אביך ז"ל. הוא ידע את התרשמותי מספרו. מצאתי בו עדות-אמת כאובה, ומסכים אני עמך שחייבים להתייחס אליו כמסמך-חיים רב ערך. אם אוכל לעזור, אעשה זאת ברצון".

"כשפניתי אליו שוב והזכרתי את דבר קרן ההנצחה", היא אומרת, "הוא השיב שהוא ידבר עם מנהל הפרויקט, מנחם רוזנזפט, ותיקבע פגישה. עד היום, וחלפו שש שנים מאז, לא שמעתי מהם".

ויזל בתגובה: "איני זוכר התכתבות עם בני וירצברג. אני מתכתב עם ניצולים רבים. ייתכן שהבטחתי לעזור, כך אני נוהג תמיד כאשר הם פונים אלי. ניסיתי. כנראה ללא הצלחה". לדברי רוזנזפט, אל הפרויקט נשלחו כאלף פניות, וממילא לספרו של וירצברג לא היה סיכוי, משום שהפרויקט נועד לפרסום זיכרונות שלא התפרסמו קודם לכן, ואינו מפרסם מחדש ספרים שכבר הודפסו.

הסיפור כפי שהופיע במוסף "הארץ"

ובשפה האנגלית

ההמשך באנגלית

הסופר חנוך ברטוב על ספרו של אבי

7/12/12

"מגיא ההריגה לשער הגיא", ספרו של אבי ז"ל בני וירצברג נקרא בנשימה עצורה וקשה להניחו מהיד, לפי עדויות אינספור. הנה מה שכתב עליו הסופר חנוך ברטוב, חתן פרס ישראל לספרות לשנת 2010, בחודש מאי 2011:

לדליה שלום רב,

את כתובתך האלקטרונית קיבלתי מידידתי מיכל לניר,  סמוך להופעת המהדורה החדשה, אך רק עכשיו קראתיו. מפיה שמעתי שאת שרויה באבל על הילקח גם אימך ממך, ואני מרשה לעצמי להשתתף באבלך. ועם זאת, אני מבקש לומר לך מלים אחדות על אביך, בני וירצברג, וספרו.

התחלתי לקרוא ולא יכולתי להינתק. זו אחת התעודות המזעזעות והאמינות ביותר שקראתי על חייו של ילד החל בחיים נוחים באלטונה (דודתי, אחות אימי, עם בני משפחתה היגרו מפולין לאותה עיר, והיא, בעלה, וילדם הפעוט נספו, ואילו שלושת [הילדים] הגדולים יותר הגיעו לאנגליה ובקום המדינה עלו לישראל) – נדון לחיות בגיהינום אושוויץ, חוויותיו של הנער מרגע השחרור עד לעלייה ארצה, השנים הקצרות בקיבוץ ושוב בסכנת-חיים מתמדת בפלמ"ח מחולדה עד ירושלים.

עוצמתו של הספר היא בכתיבתו המדוייקת, המצמררת גם באותם מקומות שהרוצח הגדול, מנגלה, נענה לבקשת הילד,  אחד מאותם קורבנות ספורים שהותיר בחיים לצרכיו הברבריים ואף "מעניק" לו את חיי אביו המתרסק לעיניו.

קראתי ספרים לא מעטים פרי-עטם של ניצולים, וזה אחד ויחיד, לא אשכח אותו עוד. מה צר, שהספר במקורו לא זכה להתקבל כראוי לו, ושבעתיים כואב הלב כי עשרים שנה לאחר המלחמה גבר עברו על אהבתו למשפחה שהקים, וריסקו מרוב זיכרונות איומים.

אין בפי כל דברי נחמה, רק צורך להביע באוזנייך, דליה, משהו מהרושם הבלתי-נמחה שעשה עליי "מגיא ההריגה לשער הגיא".

מעומק הלב,

חנוך ברטוב

 

מכתב מהסופר חנוך ברטוב

15/6/11

עשרה ימים לאחר מות אמי האהובה ז"ל קיבלתי בדוא"ל מכתב שריגש אותי מאוד וגרם לי שמחה. רגש של שמחה כאשר את עטופה ביגון עמוק אינו דבר של מה בכך. 

חנוך ברטוב הרשה לי בטובו לעשות במכתב כל שימוש שעולה על דעתי. כך עשיתי, ואולי יצמחו פירות. 

רוצה לשתף גם אתכם.

לדליה שלום רב,

את כתובתך האלקטרונית קיבלתי מידידתי מיכל לניר, סמוך להופעת המהדורה החדשה, אך רק עכשיו קראתיו. מפיה שמעתי שאת שרויה באבל על הילקח גם אמך ממך, ואני מרשה לעצמי להשתתף באבלך. ועם זאת, אני מבקש לומר לך מלים אחדות על אביך, בני וירצברג, וספרו.

התחלתי לקרוא ולא יכולתי להינתק. זו אחת התעודות המזעזעות והאמינות ביותר שקראתי על חייו של ילד החל בחיים נוחים באלטונה (דודתי, אחות אמי, עם בני משפחתה היגרו מפולין לאותה עיר, והיא, בעלה, וילדם הפעוט נספו, ואילו שלושת [הילדים] הגדולים יותר הגיעו לאנגליה ובקום המדינה עלו לישראל) – נדון לחיות בגיהינום אושוויץ, חוויותיו של הנער מרגע השחרור עד לעלייה ארצה, השנים הקצרות בקיבוץ ושוב בסכנת-חיים מתמדת בפלמ"ח מחולדה עד ירושלים.

עוצמתו של הספר היא בכתיבתו המדויקת, המצמררת גם באותם מקומות שהרוצח הגדול, מנגלה, נענה לבקשת הילד,  אחד מאותם קורבנות ספורים שהותיר בחיים לצרכיו הברבריים ואף "מעניק" לו את חיי אביו המתרסק לעיניו.

קראתי ספרים לא מעטים פרי-עטם של ניצולים, וזה אחד ויחיד, לא אשכח אותו עוד. מה צר, שהספר במקורו לא זכה להתקבל כראוי לו, ושבעתיים כואב הלב על עשרים השנים שלאחר המלחמה, גבר על אהבתו למשפחה שהקים, והתרסק גם מרוב זיכרונות איומים.

אין בפי כל דברי נחמה, רק צורך להביע באוזנייך, דליה, משהו מהרושם הבלתי-נמחה שעשה עליי "מגיא ההריגה לשער הגיא".

מעומק הלב,

חנוך ברטוב

 

קול מהעבר 1968

BENY VIRTZBERG

אריה אבנרי מראיין את אבי

26/6/09

שתי קלטות סלילים עתיקות שכנו אצלי בבוידעם.

ידעתי מה יש שם, ולא היה לי אומץ לשמוע.

רק לאחרונה חשתי כי התבגרתי והתחזקתי מעט כדי להעיז.

הסלילים היו דבוקים מלחוּת, ולא ניתן היה לשמוע היטב.

מסרתי למעבדה מיוחדת. הם שחזרו והעבירו לדיסק. זה עלה 750 שקל, אבל היה שווה כל שקל.

 מדובר בתוכנית רדיו, "מבואה – פרקי עלייה והעפלה", ששודרה ברשת א' של קול ישראל ב-1968, חודשים אחדים לפני שאבי שם קץ לחייו.

בתוכנית התארחו עוד שניים מחבריו: יוסקה וינריב ז"ל ועמנואל ניטנברג יבדל"א, והם סיפרו על התגלגלותם באירופה, מיום שחרור המחנה ועד העלייה ארצה.

ברשותי עכשיו 140 דקות מדוברות: חומר הגלם לפני העריכה, והתוכנית המשודרת עצמה.

העליתי קטע של 2:48 דקות. תודה רבה לאחי אילן על הסיוע בחיתוך הקטע. הוא גם שדרג להפליא את איכות השמע.

ממנהרת הזמן מגיח קולו של אבי ז"ל לאחר למעלה מ-40 שנה.

הסיפור המופלא שמאחורי השקת "מגיא ההריגה לשער הגיא"

Autosave-File vom d-lab2/3 der AgfaPhoto GmbH

 אמי רחל ואני

21/4/2009

האם מישהו זוכר את הרשומה שכתבתי בשנה שעברה על עצרת יום השואה בקיבוץ לוחמי הגטאות? מדובר בטקסט קצרצר, הרי הוא שוב לפניכם:

 אתמול נכחתי בעצרת הממלכתית לזכר השואה בקיבוץ לוחמי הגטאות. חייל צעיר שדמה להפליא לאבי ז"ל גילם את דמותו בכישרון רב. ברקע התנגן שירו של אחי אילן "כולנו זקוקים לחסד". "נולדתי בהמבורג", אמרה הדמות, "הייתי השליח האישי של ד"ר מנגלה…" בסוף "יצא" השחקן מהדמות ואמר: "זה היה סיפורו של בני וירצברג שנקטע… בהיותו בן 40 שם קץ לחייו… השיר שאנו שומעים ברקע הולחן ע"י בנו אילן וירצברג, ובקהל יושבת איתנו בתו דליה".

 לפתע התמקדה המצלמה עליי, ופניי מילאו את המסך הענק. ניסיתי להעטות על פניי ארשת שלווה, אבל עדיין הייתי המומה מאפקט הירייה. ציוד ההגברה וקהל האלפים שיוו לרגע מעמד מיתולוגי; הייתה זו הירייה של זקיף האס-אס בסבי גבריאל-גוסטב בצעדת המוות, אבל עבורי הייתה זו הירייה שנשמעה בביתנו לפני 40 שנה. רגע קשה. מהשורה הראשונה פנו לעברי אנשים רטובי עיניים ולחצו את ידי בחום.

אבא, אמרתי לו בלבי, סוף כל סוף עשינו זאת.

מה שלא סיפרתי לכם אז הוא ששלושת האנשים שהסתובבו לעברי מהשורה הראשונה היו נעם לניר, אחותו נורית כרמלי ואמו ד"ר מיכל לניר – אלמנתו של הטייס אבי לניר ז"ל. פניי הנרגשים נראו כאמור על המסך הענק. נעם לניר קלט לפי הצילום שאני יושבת ממש מאחוריו, הסתובב, לחץ את ידי ואמר לי כמה משפטים.

באותם רגעים הייתי כה נסערת מכל המעמד עד שחשבתי שאני מדמיינת את דבריו. יש לזכור שלפני כשנה כל הסיפור היה עדיין נשכח וזנוח בקרן זווית, והנה, האיש שהדליק את אחת המשואות (לא היה לי שמץ של מושג מי הוא, הרי אין לי טלוויזיה כידוע וגם איני קוראת עיתונים מלבד כותרות ואייטמים נבחרים ברשת) אומר לי את המילים האלה: "קראתי את הספר של אבא שלך שוב ושוב בילדותי. הספר הזה השפיע עליי בצורה עמוקה, עיצב את השקפת העולם שלי וכיוון אותי לחלק גדול מהפעילות שבה אני עוסק היום…" הייתי המומה לחלוטין מדבריו (האמת שהייתי המומה עוד קודם לכן). ההיה או חלמתי חלום?

רמז לדבריו קיבלתי כמה דקות קודם לכן. כאשר התחילה המסכת על אודות אבי, והשחקן רק החל לומר את המילים הראשונות, קראה מיכל לניר: "זה הסיפור של בֶּני!" כמעט נפלתי מהכיסא. היא ביטאה רק את שמו הפרטי כאילו היה חבר קרוב או בן משפחה שלה. חשבתי לעצמי: "מי זאת האישה הזאת שמכירה את אבי שמת לפני 40 שנה? הרי חשבתי שאין בעולם כולו איש או אישה הזוכרים אותו מלבדנו בני משפחתו (דליה קרפל הראתה בכתבתה המצוינת שיש עוד כמה שזוכרים אותו).

לאחר שהסתיימה העצרת רציתי לברוח משם כל עוד רוחי בי. ההתרגשות כבר עמדה להכריע אותי. רציתי להתכנס עם עצמי ועם צביאל בחדרנו בבית ההארחה של הקיבוץ ולהירגע, אבל התעכבנו לשיחה קלה עם בני משפחת לניר. איזה מזל שלא ברחתי מיד! בין היתר סיפרתי להם על המהדורה החדשה שעומדת לצאת לאור והבטחתי לשלוח להם עותק. לאחר דקת התאוששות בחדר קיבלתי טלפון מחברתי חנה יבלונקה: "איפה את? כולם פה מחכים לך". מתברר שנערך מין קוקטייל חגיגי מצומצם בעקבות האירוע. גררתי את עצמי לשם בכוחות אחרונים.

חלפו כחמישה חודשים. ב-25 בספטמבר (ביום שבו הופיע בארץ פול מקרטני) הגיע לביתי שליח עם 34 עותקים ראשונים של הספר. באותו ערב לא היה גבול לאושרי. הסתובבתי בבית כארי בסוגר, וכל כמה דקות קראתי בקול: "עשיתי זאת! עשיתי זאת!"…

באותו ערב התקשרתי לאנשים רבים. נעם לניר היה אחד מהם (ואל תשאלו אותי איך השגתי את מספר הטלפון שלו). השארתי לו הודעה במשיבון. לאחר שעה קלה התקשר אליי בחזרה. אמרתי לו: "אני זוכרת שגם אמא שלך גרה ברמת השרון, אם תיתן לי את הכתובת שלה אשלח…"  ונעם, בדרכו המפתיעה האופיינית, שאל: "אפשר לבוא אליכם עכשיו? אני ממש קרוב, איפה בדיוק אתם גרים?" נשנקתי. יוזמתו הבלתי צפויה שימחה אותי מאוד אך גם בלבלה את דעתי, שכן ביתי הוא מבצרי. אליי לא באים אם לא חייבים ממש, ובטח לא בהתראה כזאת. כל חבריי יודעים שאני מעדיפה להיפגש בחוץ. חוץ מזה, ולא פחות חשוב, הייתי מדובללת שיער, בבגדים ממורטטים ועם רגל אחת ביציאה מהבית להליכה היומית. גמגמתי ולעלעתי. בסוף הצלחתי להתעשת ומסרתי את הכתובת.

נעם הופיע בתוך דקות ספורות והתגלה כאיש גלוי ושופע חן, מחושב וישיר. הוא סיפר לנו שהספר של אבי היה ספר פולחן בביתם. בכיתה ה' כתב עבודה על הספר: 58 עמודי מחברת (אני מחזיקה אותה עכשיו בידי). הציון רק טוב פלוס. ועל מה ירד הציון? "בעיות כתיב!". לאחרונה הרצה נעם בתוכנית "לומדים יחד" של ערוץ 2 על בעיות קשב וריכוז שמהן סבל בילדותו. בתוכנית זו דיבר בהרחבה גם על הספר של אבי וקרא ממנו שני עמודים בשידור חי (החל מסוף הדקה ה-28).    

נעם רצה לקנות את כל הספרים שהיו ברשותי, ואני – המטומטמת – סירבתי (הרי קיבלתי אותם באותו יום ולא יכולתי להיפרד מהם. רציתי לחלק מיד למקורביי ולא להמתין למשלוח נוסף). לפני שיצא מביתנו אמרתי לו: "לא רק עליך קראתי בגוגל; גם על אמא שלך. היא מעניינת אותי מאוד (מיכל לניר כתבה את הדוקטורט שלה בפילוסופיה יהודית חדשה, והייתה ראש מחלקת יהדות במכללת לוינסקי). אפשר לקבל את מספר הטלפון שלה?" וכך התחיל סיפור של אהבה ביני לבין מיכל היקרה. שיאו של הסיפור (לעת עתה) הוא ערב השקה מ-ד-ה-י-ם (בהמשך תבינו שזו אינה פראזה ריקה) שארגנה ומימנה מיכל לכבוד הספר של אבי.

Autosave-File vom d-lab2/3 der AgfaPhoto GmbH  

חברות

 חברתי ריקי גרין, שהוזמנה לאירוע גם כדי לצלם אותו, הסבירה לי אחר כך מדוע לא הפיקה לתחושתה את מלוא הפוטנציאל. היא אמרה: "פשוט הייתי בשוק. חשבתי שאני מוזמנת לסלון של בית רגיל, ושיסתובבו בו כמה מוזמנים…" לאמיתו של דבר הסלון (בבית חברתה של מיכל – ד"ר אילנה כהן) היה הגדול ביותר שראיתי מעודי. סודרו בו שורות-שורות של כסאות שהכילו כ-100 מקומות[!] שהתמלאו חיש קל עד אפס מקום. קהל רב מאוד ישב גם בשורות של כיסאות במסדרון ארוך שהקיף את הסלון הפתוח. לא מעט נותרו ללא מקומות ישיבה, והתגודדו בפתח הבית ובחדרים סמוכים. היו שם גם אנשי שֵם (סלבס עאלק) שלא הכרתי אישית. אמי היקרה רחל הייתה שם! אחי אילן ובני משפחתו ובני משפחה נוספים. גם נעם לניר ואחותו נורית היו שם. וכמעט כל חבריי וחברותיי וחברותיהן של חברותיי…

 Autosave-File vom d-lab2/3 der AgfaPhoto GmbH

אחייני, אחי, אמי ואני

אמרתי שהערב היה מדהים. המילה הזאת כבר אינה אומרת הרבה בימינו. אנסה שוב: הערב היה מפעים, מרשים, מרגש, מכובד, מלהיב ומהמם, או במילה אחת – פנטסטי. מיכל הרצתה על הספר, ואמרה דברים מרתקים ומאירי עיניים. בתבונה רבה חילקה את הרצאתה לשלושה חלקים, וביניהם היו אתנחתאות מוזיקליות. שלושה אמנים צעירים מחוננים הנעימו וריגשו: הזמר גון הלוי, עלם חמודות שובה עין ולב, ששר גם שיר מקורי שלו, הצ'לנית המקסימה שולמית שריד שניגנה בין היתר גם חלקים מהסוויטה הרביעית של באך, והפסנתרית מאשה יולין שניגנה גם חלק מהפנטסיה מאת שופן, והותירה את הקהל הנרגש פעור פה.

 Autosave-File vom d-lab2/3 der AgfaPhoto GmbH

האמן הצעיר גון הלוי

בסיום הערב קראה מיכל את שירו של דן פגיס "עשרים שנה בגיא". כשסיימה מיכל לקרוא את השיר, וללא כל אומר, התיישב גון על הפסנתר, ניגן ושר את שיר הרעות. הקהל כולו, כולל אמי הפלמ"חניקית שישבה לידי, הצטרף אליו בשירה שקטה, וכך הסתיים הערב.

  Autosave-File vom d-lab2/3 der AgfaPhoto GmbH

מיכל לניר וידיד (יהודה)

כעת זו הזדמנות מצוינת להודות למיכל מכל הלב על כל פועלה וטרחתה בנושא. בכל השנים שבהן עסקה בחינוך קראה בפני תלמידיה ביום השואה את כתבתו של העיתונאי דב גולדשטיין – "הכדור האחרון של בני", שהתפרסמה ב"מעריב" ימים אחדים לאחר האסון. מיכל נשבעה לעצמה שתעשה כל אשר לאל ידה כדי שהספר במהדורתו הנוכחית יזכה לחשיפה ולתהודה הראויים לו לדעתה, והיא אכן עושה. מיכל היא גם הקניינית הגדולה ביותר של הספר (והיא רוכשת עשרות עותקים שלו בכסף מלא בחנויות, כי אותה מטומטמת שהוזכרה לעיל אינה רוכשת בעצמה די ספרים במחיר מוזל ישירות מההוצאה).

תודה גדולה גם לד"ר אילנה כהן שאירחה את האירוע בביתה המרהיב, ותודה מיוחדת לצביאל, אישי היקר, שלכל אורך הערב ישב בפתח הבית ורשם למעלה מ-70 קבלות עבור הספרים שנמכרו.  

המוות שלו נחרת בי כמו זעקה

dalya_virtsberg

וירצברג–רופא. לסגור מעגל צילום: ריקי גרין

בילי בסרגליק   23.04.2009

ברגע אחד זה מכה בי. כשאנחנו יושבות האחת מול השנייה בערב יום השואה בבית הקפה ומדברות על התופת שהייתה שם. שתי נשים, דור שני לשואה, והנה אנחנו חופשיות ויכולות לספר ולתעד את הזוועה. זאת, כדי שלעולם לא נשכח ולא נאפשר לה לחזור שנית. ומתוך כל הייסורים צמחה עדנה.

אני יושבת מול דליה וירצברג-רופא (51), בתו של בני וירצברג ז"ל, שניצל מספר פעמים מהמוות בתקופת השואה, אבל לבסוף התאבד דווקא בארץ ישראל, כשהוא חופשי. אבל לא חופשי מהזיכרונות.

דליה וירצברג-רופא, עורכת ספרים, שעושה את התזה שלה על משנתו של הפסיכואנליטיקאי ז'אק לאקאן, תושבת רמת השרון, לא נותנת להיסטוריה של אביה להיעלם על מדף פרטי, אלא שמה לעצמה למטרה לחשוף ברבים את סיפורו של אביה, ובו תיעוד חייו הבלתי אפשרי כאסיר באושוויץ וכלוחם בארץ ישראל, דבר שלא הצליח לעשות בחייו – מה שגרם לטענתה להתאבדותו.

בהיותה בת עשר, מספר חודשים אחרי שיצא לאור ספרו של אביה "מגיא ההריגה לשער הגיא", בעוד היא נמצאת בבית עם אמה, רחל לוחמת פלמ"ח בעברה, ועם אחיה המוזיקאי אילן וירצברג שהיה אז בן 17, נשמעה ירייה מחדר סמוך. "רצנו למקור הרעש", היא מספרת, "וראינו את אבי שוכב, אקדח בידו הימנית, ראשו מנופץ והוא מתבוסס בדמו. המוות שלו נחרת בי כאיזו זעקה שלא הפסיקה להדהד בי. והזעקה הזו היא מעין צוואה: לממש את מה שהוא לא הצליח לעשות.

"כל מה שאני עושה היום, בהוצאה מחדש של הספר שכתב אז, הוא להשמיע את קולו של אבי ולהעביר את המסרים שלו. יש כאן בעצם תיקון. מובן מאליו שהתיקון הוא בראש וראשונה ביני לביני, אך במובן מסוים אני מרגישה שאני מתקנת גם לו".

בסיפור של האב וירצברג מופיעות כל המילים האיומות בזיכרון הקולקטיבי שלנו: ד"ר יוזף מנגלה, אס.אס, אושוויץ, צעדת המוות, ונער אחד שיכול היה להכול, והגיע לארץ ישראל והפך ללוחם ואחר כך ליערן שאף היה ממונה על חקר הייעור באזור הדרום, והקים בית בישראל, שצלילי מוזיקה נשמעו בין כתליו.

שליח של מנגלה

בהיותו נער בן 14 נשלח וירצברג עם אמו ואביו לאושוויץ לאחר שנעקרו מהגטו בסוסנוביץ. המשפחה הייתה אמידה ובני היה בן יחיד ומפונק. אמו נרצחה מיד עם הגיעם למחנה. כשרצו לקחת גם את אביו, נעמד בני הנער על רגליו, ובגרמנית טובה ובאומץ רב, הוא ביקש מקצין האס.אס להשאיר את אביו. הקצין, כך התברר, היה מלאך המוות בכבודו ובעצמו: ד"ר יוזף מנגלה, שנענה לו, ובני הפך לנער השליח ולמשרת האישי של ד"ר מנגלה. הוא צחצח את נעליו, רץ בשליחויות שונות עבורו והיה עד לכל מה שהתרחש בין כותלי בית החולים שבו ביצע ד"ר מנגלה ניסויים איומים ביהודים.

לימים תיעד זאת בספרו שיצא לאור בשנת 1967, וכעת בזכות בתו יוצא לאור שנית, וכך כתב אודות המראות שראו עיניו: "נכנסתי לאולם החולים וניסיתי לדובב מישהו מבין אלה שנותח, אך לשווא. לא היה בכוחם להוציא הגה מפיהם. כעבור זמן רב, כשהחלו להתאושש, התברר שלכולם תחבושת מתחת לבטן ומעל לאבר המין. עתה היה ברור מה שאירע: לכל אחד הוצא אשך אחד או שניהם…

"נקראתי להיכנס לחדר הניתוחים. אחרון הצעירים שכב על השולחן בעיניים פקוחות; הניתוח נערך בו בהרדמה מקומית. עכשיו הבנתי פשר הזעקות, והשתיקות המוזרות שלאחר מכן: זקיפי אס.אס סובבו במעגל את שולחן-הניתוח כשלועי אקדחיהם מכוונים אל עבר המנותח. הם נראו כנהנים ממחזה מרתק. הצצתי בפניו של ד"ר מנגלה: הייתה בו שלווה; נראה היה כמבצע ניתוח הומאני להצלת חיי אדם…".

"מנגלה", כותבת דליה במאמר שחיברה, "נטה חסד לאבי שהיה נער אינטליגנטי וחנני, וביסס את מעמדו בקרב "בעלי התפקידים". אבי מביא בספרו תמונה חיה ומפורטת של הקאפוס, של זונות המחנה, של נערים ששימשו בלית ברירה כמאהבים, של מסיבות בעלי התפקידים, ובמקביל המשיכו הסלקציות ותאי הגזים לפעול במלוא עוזם.

"אבי היה קרוע בין חייו הכפולים במחנה ההשמדה. לבו נחמץ בקרבו למראה אביו הגווע ברעב ומתענה בעבודת פרך. יחסי אב ובן התהפכו במציאות הכאוטית של אושוויץ: הבן הפך להיות לתומך, ללוחם, למנהיג התא המשפחתי הקטן, ואילו האב שקע בהדרגה בפסיביות. אבי ניצל את מעמדו והשתדל אצל ד"ר מנגלה, וכך הצליח לחלץ את אביו משלוש סלקציות. ב'צעדת המוות' כשל האב, ולאחר שפסק מלכת, נורה לעיניו".

וכך כותב וירצברג האב בספרו אודות האירוע המכונן: "יהודים סחבוני, ואני – ראשי מופנה לעבר אבא. הדהדה ירייה, ראיתי להבה פורצת מלוע רובהו של הזקיף. אבא צנח ומת, מתבוסס בדמו…! כבדו ממני הדברים מלהיזכר בהם ולתארם. כל שאני זוכר – זו הצמרמורת שאחזתני, העווית שתקפתני, ושיהודים אחזו בי כל הזמן והפצירו בי להמשיך, לבל אתמוטט. המשכתי ללכת; אך תמונת הרג אבי לא הרפתה ממני לרגע … מחזה זה מלווה אותי עד עצם כתיבת השורות האלה".

מה סיפר לך אביך אודות השואה?

"הוא לא סיפר לי כלום. כשהוא מת הייתי בת עשר ולילדה קטנה לא מספרים. הוא גם לא סיפר כלום לאחי שמבוגר ממני בשש שנים וחצי. הוא לא דיבר על זה. בספר הוא כתב בצורה מאוד חשופה, מטלטלת ואמיתית. רק אחרי שאבי נפטר קראתי את הספר כשהייתי בת אחת עשרה לערך. לילדה בגיל כזה, שעוד לא מכירה את ההיסטוריה ואת תמונת העולם, בחוויה שלי, זה כאילו שאבי היה מעורב בסיפור חיים מיוחד והרואי.

"החשיפה שלי לספר בגיל כה צעיר פיתחה אצלי למשך תקופה ממושכת בולמוס שואה. כיליתי מדפים שלמים של ספרות שואה בצורה כמעט אובססיבית. צרכתי שואה בכל המדיות, בניסיון להבין את כל מה שעבר, ניסיון ליצור עם אבי קשר כי לא הייתה לי שום דרך אחרת לעולם שלו. השואה בדיעבד היא זו שגרמה למותו, כי כמה חודשים אחרי יציאת הספר הוא שם קץ לחייו. הרב של באר שבע שהסכים שהוא לא ייקבר מחוץ לגדר אמר: 'אייכמן הרג אותו לפני 25 שנים, אבל רק עכשיו קיבלנו את גופתו"'.

מדוע את קושרת את החלטתו לסיים את חייו ליציאת הספר לאור?

"החברה הישראלית התייחסה לניצולי השואה מתוך דעות קדומות וזלזול; קראו להם סבונים, אמרו שהם הלכו כצאן לטבח, שהם גלותיים. היו לאבי מסרים חשובים מאוד לחברה הישראלית. הוא רצה לתקן את התפיסות השגויות. רצה להוכיח שלהשמדה הפיזית קדמה השמדה נפשית, שבאופן הדרגתי הנאצים דיכאו את צלם האדם.

"למשל, הוא מתאר את קורותיהם מליל הבדולח ב-1938. אביו היה סוחר בהמבורג, ובבוקר הוא גילה את חלון הראווה מנופץ ונכתב עליו: 'חזיר יהודי, אל תקנו פה,' ועד שהם הגיעו למחנה, מה שלקח ארבע שנים, הם חוו רדיפות בגטו וחיים בפחד מתמיד ואקציות ברחובות. זה היה תהליך הדרגתי שבו אנשים חיו בפחד מתמיד ובאי ודאות.

"כל המטרות שהיו לאבי בכתיבת הספר נכשלו כישלון חרוץ, מאחר שספרו נבלע בגל אלבומי הניצחון של מלחמת ששת הימים. עיתוי יציאת הספר היה אומלל, והספר לא זכה לשום תהודה, דבר שגרם לאבי מפח נפש עצום שהפך לדיכאון.

"נאווה סמל הסופרת, דור שני לשואה, מספרת שהניצולים טמנו את כל זיכרונותיהם בכספת כדי להמשיך ולבנות את חייהם. אלה שבחרו לפתוח את הכספת ולנגוע בחומרים הקשים מוקדם מדי, שילמו על כך לעתים קרובות בחייהם, כלומר התאבדו. פרימו לוי למשל הוא הדוגמה הידועה, אבל אני שומעת עוד ועוד סיפורים כאלו. אבי החל לכתוב את הספר בעקבות משפט אייכמן, 15 שנים אחרי שיצא מהמחנות".

 תמונה 007  

משפחת וירצברג, דצמבר 67', שמונה חודשים לפני ההתאבדות

 

כיצד התנהלו החיים בבית אחרי שאביך שם קץ לחייו?

"אילן אחי כמעט לא היה בבית. הייתה לו להקה והוא הופיע ועשה חזרות. אמי הייתה שנה שרויה בדיכאון ואני הייתי אמא של אמא בגיל עשר וחצי. אחר כך העניינים כביכול חזרו למסלולם. מה שמדהים הוא שבשנות ה-60 בבאר שבע לא היה אף אחד שידאג שאעבור טיפול פסיכולוגי. היום לא היו נותנים לזה לקרות, ולי התפוצצה פצצת אטום בתוך הבית. אני שילמתי מחיר נפשי כבד וסבלתי מאי אלו משברים".

דליה קושרת את נישואיה המאוחרים יחסית, בגיל 42, להיסטוריה של חייה: "לא הייתי בשלה רגשית. הטראומה האיומה ההיא גרמה כנראה באיזשהו מקום לקיבעון, ולקח לי הרבה שנים להצליח לגדול".

אחיך המוזיקאי אילן כתב על זה שירים?

"כן. יש שיר אחד בתוך האלבום שנקרא 'מה שנשאר' בשם זה והוא כותב על אבא שלנו".

עשר שנים שאת מנסה להוציא שוב את ספרו של אביך. מדוע זה לקח כל כך הרבה זמן?

"כי התעקשתי לא לממן את הוצאת הספר בעצמי, כי חשבתי שהספר מספיק חשוב והוא זוכה להערכה מאוד גבוהה מצד חוקרי שואה וגם מצד קוראים. שילמתי כבר מחיר נפשי והייתי אמביוולנטית ביחס לאבי. מצד אחד הייתי מלאת חמלה לגורלו הטראגי, ומצד שני כעסתי עליו מאוד שחיבל בחיי. לכן התקשיתי להוציא על זה כסף.

"אז עשר שנים ניסיתי לגייס כסף. יד ושם דחו אותי תחילה על הסף. אמרו שאינם תומכים בספרים שכבר ראו אור. לבסוף מקום עבודתו של אבי: הקרן הקיימת לישראל, נתנה כסף ומצאתי מו"ל הגון ישראל כרמל מהוצאת 'כרמל', ויד ושם שנתנו משהו לבסוף ואני הוספתי".

מה מסקנותיך לגבי דור שני?

"אני טוענת שהמציאות מוכיחה שבמקרים רבים מאוד המטענים הקשים עברו מדור אחד למשנהו".

וירצברג-רופא נשואה לצביאל רופא, מרצה וסופר, שהוביל את תנועת המתמודדים בתחום בריאות הנפש. נכה צה"ל על רקע נפשי, שמשנת 1993 חשף ברבים את סיפורו האישי, שכלל פגיעה נפשית במהלך שירותו הצבאי, ומאז ייסד את תנועת הצרכנים בתחום בריאות הנפש ועל כך קיבל את אות "בזכות" במשכן הכנסת ב-2001" .

נראה שלבסוף התחברת לבן זוג שחווה דיכאון בעברו ועיבד והוציא לאור את סיפורו. אני רואה איזו זיקה בן הסיפור של בן זוגך לסיפורו של אביך. האם זה נכון?

"הזיקה היא גדולה יותר ממה שאת חושבת, כי צביאל ביצע ניסיון התאבדות שלמרבה המזל נכשל בזמן השירות הצבאי. הוא דרך את נשקו והצמיד אותו לראשו, אבל אז נכנסו לאוהל כמה חבר'ה והוא הוריד את הנשק".

האם זה סוג של תיקון?

"כן. ייתכן מאוד שאני אומרת לעצמי, שאם את אבי לא הצלחתי להציל, אולי אני אציל אותו, והאמת שלמעשה הוא מציל אותי וזה פועל הדדית".

האהבה מצילה אתכם?

"אני מסכימה עם האמירה של להקת החיפושיות – All You Need is Love".


 

הספר ראה אור!

beni
30/9/08
 ספרו של אבי ז"ל – מגיא ההריגה לשער הגיא – ראה אור בשעה טובה.

הושלם מפעל-חיים.

טרם ניתן להשיג את הספר, כי עיכבתי את ההפצה.

בתקופת החגים שוטף אותנו מבול של ספרים, ולכן העיתוי הנוכחי אינו מתאים.

הנה חוות הדעת המודפסות על גב העטיפה:

"מגיא ההריגה לשער הגיא הוא לדעתי הספר החשוב ביותר מסוגו שפורסם בישראל. היה זה ספר הזיכרונות הראשון שנכתב בידי ניצול, ושכמחצית ממנו עוסקת במפגש עם הארץ ועם אנשיה. וירצברג כתב סיפור עזֿ-מבע על תהליך ההפיכה לארץֿ-ישראלי. הסיפור עטה נופך מצמרר לאחר שוירצברג שלח יד בנפשו זמן קצר לאחר פרסום הספר". 

פרופ' חנה יבלונקה

 

"קראתי את הספר בנשימה עצורה. זהו ספר מיוחד במינו שהקדים את זמנו, וכולל עדויות אותנטיות חשובות מאוד. לסיפורו של וירצברג יש ייחוד חשוב מאין כמותו במגוון העדויות והסיפורים על השואה. מבחינה אקדמית ספרו של וירצברג הוא נדבך בסיסי בהבנת חוויותיהם של ילדים בתקופת השואה, וקליטת הניצולים בישראל בשנים המעצבות של המדינה".

ד"ר אביהו רונן

והנה כמה ציטטות נבחרות מפוסטים קודמים שכתבתי בנושא:


5/1/08

בספרה "מכתב לילד אשר לא נולד" כותבת אוריאנה פאלאצ'י (1975): "לחיות פירושו לעמול קשה, ילדי, להתאמץ ללא הרף. החיים רצופים מלחמה אכזרית, מלחמה המתחדשת מדי יום ביומו. רגעי האושר המעטים אשר להם זוכה האדם חבויים בתוך סוגריים, והמחיר שעליו לשלם בעבורם הוא אכזרי ביותר". החוכמה היא להכיר באמת שבדבריה של פאלאצ'י בלי לאבד מהאופטימיות ומהאמונה שהטוב הוא בהישג יד למרות הכול. 

שנים רבות אני מנסה להוציא מחדש את ספרו האוטוביוגרפי של אבי ז"ל – "מגיא ההריגה לשער הגיא". ההיסטוריונית חנה יבלונקה סבורה שזהו ספר הזיכרונות החשוב ביותר שנכתב בארץ בנושא זה.

הטראומה שהנחיל לי אבי במותו הטרגי כשהייתי כבת עשר מקשה עליי מאוד לגלות גישה מעשית לצורך מימוש הפרויקט. אני מתעקשת לא לממן את הספר בעצמי, וזהו המכשול העיקרי. שילמתי מחיר כבד, והספר חשוב דיו כדי שיימצא גורם שיממן את הפקתו.

הנה סיפורו של אבי ז"ל: בני וירצברג, וזה סיפור סופו: אחריתו של אבי.

"יד ושם" דחו את פנייתי בשעתו בגלל קדימות לכתבי יד שטרם ראו אור. כל הקרנות שפניתי אליהן השיבו את פניי ריקם. הוצאות ספרים מבקשות מזומנים,  אלפי שקלים טבין ותקילין. כעת אני אוזרת כוח לקראת המערכה הבאה במחזה הזה.


 26/4/08

לפני חודשיים חתמתי על חוזה עם הוצאת כרמל להוצאתו מחדש של ספרו של אבי, ובו פתח דבר ואחרית דבר שהוספתי. ישולבו גם תמונות שלא היו בעותק המקורי שיצא ב-67' בהוצאת מסדה. מאז שנות השמונים נלמד ספרו במוסדות להשכלה גבוהה. שני חוקרים עסקו בו במיוחד: פרופ' חנה יבלונקה וד"ר אביהו רונן.

בימים אלה יצא לאור אלבום "אנחנו פה" בהוצאת "יד ושם" לרגל 60 שנות המדינה על הניצולים ביום שאחרי ועל תרומתם לבניין המדינה. אבי ז"ל הוא אחד מארבעה ניצולים שסיפורם האישי מפורט לצד הסיפור הכללי.


  2/5/08

אתמול נכחתי בעצרת הממלכתית לזכר השואה בקיבוץ לוחמי הגטאות. חייל צעיר שדמה להפליא לאבי ז"ל גילם את דמותו בכישרון רב. ברקע התנגן שירו של אחי אילן "כולנו זקוקים לחסד".

"נולדתי בהמבורג", אמרה הדמות, "הייתי השליח האישי של ד"ר מנגלה…" בסוף "יצא" השחקן מהדמות ואמר: "זה היה סיפורו של בני וירצברג שנקטע… בהיותו בן 40 שם קץ לחייו… השיר שאנו שומעים ברקע הולחן ע"י בנו אילן וירצברג, ובקהל יושבת איתנו בתו דליה".

לפתע התמקדה המצלמה עליי, ופניי מילאו את המסך הענק. ניסיתי להעטות על פניי ארשת שלווה, אבל עדיין הייתי המומה מאפקט הירייה. ציוד ההגברה וקהל האלפים שיוו לרגע מעמד מיתולוגי; הייתה זו הירייה של זקיף האס-אס בסבי גבריאל-גוסטב בצעדת המוות, אבל עבורי הייתה זו הירייה שנשמעה בביתנו לפני 40 שנה. רגע קשה.

מהשורה הראשונה פנו לעברי אנשים רטובי עיניים ולחצו את ידי בחום.

אבא, אמרתי לו בלבי, סוף כל סוף עשינו זאת.


13/7/08

"ברמה אחרת של הדיון הוא  מציע את אותה אמת פסיכולוגית מקובלת אך עמוקה: המתים יכולים לעתים להיות קרובים לנו יותר מן החיים, להיות אתנו באופן פעיל יותר מהם, לקחת חלק רב יותר מהם בישותנו. 

חקר מחשבתו של מת, העיון באמנותו, הגשמת מטרותיו, ההיזכרות האינטנסיבית 'בהימצאותו' הם דוגמאות ל'דאגה' אופיינית ל-Dasein. הן מראות איך מותו של פרט הוא לעתים קרובות רק שינוי לקראת תחייה בצרכיו ובזיכרונותיו של אדם אחר".  [ג'ורג' שטיינר] 


  4/8/08

הסיור עם תלמידי ה-MA והמעמד ליד האנדרטה לזכרו של אבי בפתח בית הקברות ריגשו אותי מאוד והזכירו לי את החוויה שחוויתי בעצרת בלוחמי הגטאות. אבי האומלל, הכושל והדחוי (אבל גם הרָגיש, האמיץ וההרואי) – שלקה בדיכאון כבד לאחר שספרו נבלע בגל אלבומי הניצחון בעקבות מלחמת ששת הימים, וששלח יד בנפשו כשהוא מובס, מאוכזב ומסויט – מוצא את דרכו חזרה למרכז השיח על הישראליוּת, שהייתה עבורו משאת נפש.

היום 4 באוגוסט 2008. ב-4 באוגוסט 1968, עשרה באב תשכ"ח – היום לפני 40 שנה – הלך אבי בני וירצברג לעולמו. רשומה זו נכתבה  לזכרו. זכרו לא יסוף ממני.

זכרם לא יסוף מזרעם

siyur

4/8/08

22 ביולי 2008 – יום שלישי. השעון המעורר מצלצל ב-4:30 בבוקר, ואני מזנקת מהמיטה. ב-5:53 אני כבר על הרכבת הישירה לבאר-שבע. ההיסטוריונית פרופ' חנה יבלונקה מחכה לי בתחנת אוניברסיטת בן גוריון, ואנחנו הולכות לקפיטריה לשתות קפה ולחלוק קרואסון שקדים. ב-8:00 אנו נפגשות בנקודת האיסוף בבניין 72 עם תלמידיה מכיתת ה-MA. ב-8:30 אנחנו נכנסים לכמה מכוניות פרטיות של הסטודנטים, והיידה – יוצאים לסיור.  

כמה מילות רקע: הסיור נערך במסגרת לימוד הקורס "ניצולי השואה בישראל – ממהגרים לישראלים". המחקר לא נטה לעסוק בקבוצה זאת, והקורס מתחקה אחר תהליך היטמעותם של הניצולים בחברה הישראלית בהקשרים תרבותיים, דמוגרפיים וכלכליים.

התחנה הראשונה בסיור היא בית הכנסת ע"ש קדושי אושוויץ בשכונה ד'.  התחנה השנייה הייתה בית כנסת הסמוך  ע"ש קדושי יאסי וטרנסניסטריה. המקום  שינה את ייעודו והפך לבית מדרש ללימוד תורה, משנה וקבלה. הוא שופץ מהיסוד ונראה מרשים ביותר. תחנה נוספת הייתה בבית הכנסת ע"ש שארית הפלֵטה, ולאחר מכן הגיעה השעה שהייתה גולת הכותרת של הסיור מבחינתי: ביקור בבית הקברות הישן של באר שבע באנדרטה לזכר אבי.

412

שם קראתי מספרו "מגיא ההריגה לשער הגיא" קטע לפי בחירתי, וסיפרתי להם עליו ועל סופו הטרגי. גם פרופ' חנה יבלונקה קראה שני קטעים קצרים מהספר, ואף סיפרה להם על אחי המוזיקאי אילן. "אילן וירצברג? שאלה בהפתעה אחת התלמידות. הייתי המורה שלו לצרפתית בתיכון!"

המעמד כולו ריגש אותי מאוד והזכיר לי את החוויה שחוויתי בעצרת בלוחמי הגטאותאבי האומלל, הכושל והדחוי (אבל גם הרָגיש, האמיץ וההרואי) – שלקה בדיכאון כבד לאחר שספרו נבלע בגל אלבומי הניצחון בעקבות מלחמת ששת הימים, וששלח יד בנפשו כשהוא מובס, מאוכזב ומסויט – מוצא את דרכו חזרה למרכז השיח על הישראליוּת, שהייתה עבורו משאת נפש.

את הסיור סיימנו בבית יד לבנים, שבפתחו ניצבת האנדרטה לזכר קורבנות השואה. בצד אחד של האנדרטה המרשימה נכתב הפסוק "וזכרם לא יסוף מזרעם" (מגילת אסתר, ט', כ"ח). תמונת האנדרטה לעיל.

היום 4 באוגוסט 2008. ב-4 באוגוסט 1968, עשרה באב תשכ"ח – היום לפני 40 שנה – הלך אבי בני וירצברג לעולמו. רשומה זו נכתבה  לזכרו.

זכרו לא יסוף ממני.

מה אנחנו לוקחים מאהובינו המתים

"הנפטר עזב את עולמנו, אבל במונחים של יֵשְנוּת – הנשארים עדיין יכולים להיות איתו. ברמת דיון אחת מאשר היידגר מחדש את האיכות היומיומית הקיומית, את היותה בבחינת השתתפות מתמדת, את ה"היות עם" של כל היֵשים.

ברמה אחרת של הדיון הוא  מציע את אותה אמת פסיכולוגית מקובלת אך עמוקה: המתים יכולים לעתים להיות קרובים לנו יותר מן החיים, להיות אתנו באופן פעיל יותר מהם, לקחת חלק רב יותר מהם בישותנו.

חקר מחשבתו של מת, העיון באמנותו, הגשמת מטרותיו, ההיזכרות האינטנסיבית "בהימצאותו" הם דוגמאות ל"דאגה" אופיינית ל-Dasein. הן מראות איך מותו של פרט הוא לעתים קרובות רק שינוי לקראת תחייה בצרכיו ובזיכרונותיו של אדם אחר".

מתוך "משנתו של מרטין היידגר" מאת ג'ורג' שטיינר; עורך המהדורה העברית – פרופ' עדי אופיר, הוצאת שוקן, 1988, עמ' 98

דברי חלקות

 כסטודנטית בפקולטה למדעי הרוח של אוניברסיטת תל-אביב קיבלתי את ההזמנה שלהלן ישירות לתיבת הדוא"ל הפרטית שלי. מהומה-זוטא התחוללה בקרבי, ופצעים ישנים נפערו.

הפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין

המכון לחקר האנטישמיות והגזענות בימינו ע"ש סטפן רוט              

המרכז למורשת יהדות ע"ש צימבליסטה


 מתכבדים להזמינכם

לטקס ההכרזה על הקמת המועצה הציבורית

של

המכון לחקר האנטישמיות והגזענות

ביום ג', ט"ו באייר תשס"ח (20.5.2008), בשעה 18:30-17:00

במרכז למורשת היהדות ע"ש צימבליסטה

:הרצאת אורח

פרופ' אלי ויזל

 חתן פרס נובל, ונשיא כבוד של המועצה הציבורית

"זיכרון השואה בשנת ה-60 לתקומה"

(The Memory of the Holocaust in Israel's 60th Anniversary)

ההרצאה תינתן באנגלית, הציבור מוזמן


 ב-26 ביוני 1966 כתב אלי ויזל את המכתב הבא לאבי:

מר וירצברג הנכבד,

זה-עתה חזרתי מפריז ומצאתי את מכתבך וכמו כן את התקציר של ספרך. קראתי את האחרון בעיון רב. הסיפור נשמע מעניין, דרמטי ומזעזע – כפי שסיפור כזה צריך להיות.

כמובן שהייתי שמח לקרוא את כתב-היד. אבל – אינני חושב שזה יהיה הגון מצידי לשעשע אותך בתקוות או בהבטחות. האמת היא שקשה מאד למצוא מו"ל צרפתי או אנגלי-אמריקאי לספר שנכתב בעברית. המומחים שלהם אינם קוראים עברית וגם מתרגמים קשה למצוא. עובדה: ש.י. עגנון טרם הצליח למצוא מו"ל שיפרסם את יצירתו.

ובכן, מה לייעץ לך? אינני יודע. יתכן שאבוא ארצה בספטמבר-אוקטובר. אנסה להתקשר אתך ואולי, תוך כדי שיחה, נחשוב על מה אפשר לעשות.

בכבוד רב,

שלך: א.וו

אליעזר וויזל


 משיח לא בא. משיח גם לא מצלצל.

 הספר יצא לאור בקיץ 1967, ואבי שלח עותק מתנה לאדון הנכבד. האחרון הודה לו במילים חמות:

בני וירצברג היקר –

תודה בעד הספר ובעד ההקדשה.

כתבת סיפור מזעזע – מסמך עדות המכיל יותר ממילים, הרבה יותר.

מסתבר שהלכנו באותה הדרך ולא ידענו זה מזה.

בביקורי הבא בארץ אתקשר אליך – ברשותך – ואולי נוכל להיפגש לשיחה קלה.

עד אז, שא ברכות

שלך: אליעזר וויזל


 משיח לא בא. משיח גם לא מצלצל.

שוק הספרים הוצף באלבומי ניצחון בעקבות מלחמת ששת הימים, והספר צלל לתהום הנשייה, סוחף אחריו את אבי אל סופו הטרגי כעבור שנה. שיחת טלפון מהאיש הנכבד, שלא לדבר על פגישה 'לשיחה קלה', הייתה יכולה להרים את אבי משאול תחתיות.

אבל עד כאן אין שום סיפור. אמנם אין זה נאה לא לקיים הבטחות, בעיקר כשקיומן היה יכול כה להועיל, אבל איני תולה שום אשמה באיש הנכבד.


חלפו עשרות שנים. יום אחד, ב-2002, קראתי בעיתון "הארץ" כי אלי ויזל הופקד על קרן בסך מיליון דולר להנצחת השואה. הנה ההזדמנות, חשבתי לעצמי, לסגור מעגל. אכתוב לו מכתב על מאבקי הממושך והעיקש להוציא לאור מחדש את ספרו של אבי, והוא ודאי יעוט על ההזדמנות כמוצא שלל רב.

ב-15 באוגוסט 2002 כתב לי את המכתב הבא:

לדליה וירצברג-רופא היקרה –

תודה עמוקה עבור מכתבך.

אכן הייתי בקשרים הדוקים עם אביך ז"ל [[סליחה? קשרים הדוקים? למרבה המזל גם אמי תבדל"א זוכרת הכול היטב, ויכולה להעיד שלא היו הדברים מעולם]]. הוא ידע את התרשמותי מספרו. מצאתי בו עדות-אמת כאובה. ומסכים אני עמך שחייבים להתייחס אליו כמסמך-חיים רב ערך. אם אוכל לעזור, אעשה זאת ברצון.

שנה טובה ומבורכת לך, דליה היקרה –

שלך בחיבה חמה –

אלי ויזל


כשסיימתי לקרוא את המכתב חשתי בלבול. מצד אחד טבלתי בחיבתו החמה ובמילותיו המתוקות מדבש, אבל מהצד האחר לא היה במכתבו שום רמז לעזרה קונקרטית. כתבתי לו שוב, והפעם הזכרתי בפירוש את דבר קרן ההנצחה ואת בקשתי לסיוע ממשי.

ב-30 בספטמבר 2002 קיבלתי את המכתב הבא:

דליה וירצברג-רופא היקרה –

בשובי מביקור מאד קצר בארץ מצאתי את מכתבך [[המשפט כבר מצלצל לכם מוכר?]]

כמובן שאדבר עם מנחם רוזנזפט שמטפל בפרוייקט

ובפעם הבאה, ננסה לערוך פגישה [[אוּוִויי?]]

עד אז, שפע של איחולים לך –  [[הפעם האיחולים דווקא עזרו]]

אלי ויזל


למותר לציין שמשיח לא בא וגם לא צלצל.

עד היום, מקץ שש שנים תמימות, לא קיבלתי שום התייחסות ממנו או ממר מנחם רוזנזפט, מנהל הפרויקט. אבל אני, לשם שינוי, לא צללתי לדיכאון, אלא פשוט צפצפתי עליו.

לרגע פינטזתי ללכת מחרתיים להרצאה הנ"ל ולהטיח בו בפומבי את אי קיום כל הבטחותיו. "אבל אני איני כזאת". אחסוך מעצמי עוגמת נפש. העכבות החברתיות שלי יעמדו  ודאי בעוכריי. כל שאוכל לעשות הוא להביט בו בחוסר אונים ולשאול: "אבל למה? למה?" והוא מן הסתם יפטור אותי מעליו בחיוכים נוטפים מתיקות.  מיותר.

אהה… והספר ייצא לאור מחדש עוד השנה.

עצרת יום השואה בלוחמי הגטאות 2008

2/5/08

009

אתמול נכחתי בעצרת הממלכתית לזכר השואה בקיבוץ לוחמי הגטאות. שחקן צעיר שדמה להפליא לאבי ז"ל גילם את דמותו בכישרון רב (תוספת מאוחרת: מתברר שהשחקן המוכשר הוא אור בן מלך). ברקע התנגן שירו של אחי אילן "כולנו זקוקים לחסד".

 "נולדתי בהמבורג", אמרה הדמות, "הייתי השליח האישי של ד"ר מנגלה…" בסוף "יצא" השחקן מהדמות ואמר: "זה היה סיפורו של בני וירצברג שנקטע… בהיותו בן 40 שם קץ לחייו… השיר שאנו שומעים ברקע הולחן ע"י בנו אילן וירצברג, ובקהל יושבת איתנו בתו דליה".

 לפתע התמקדה המצלמה עליי, ופניי מילאו את המסך הענק. ניסיתי להעטות על פניי ארשת שלווה, אבל עדיין הייתי המומה מאפקט הירייה. ציוד ההגברה וקהל האלפים שיוו לרגע מעמד מיתולוגי; הייתה זו הירייה של זקיף האס-אס בסבי גבריאל-גוסטב בצעדת המוות, אבל עבורי הייתה זו הירייה שנשמעה בביתנו לפני 40 שנה. רגע קשה. מהשורה הראשונה פנו לעברי אנשים רטובי עיניים ולחצו את ידי בחום.

 אבא, אמרתי לו בלבי, סוף כל סוף עשינו זאת.

 

סיפור שלא נגמר

5/1/08

 

בספרה "מכתב לילד אשר לא נולד" כותבת אוריאנה פאלאצ'י (1975): "לחיות פירושו לעמול קשה, ילדי, להתאמץ ללא הרף. החיים רצופים מלחמה אכזרית, מלחמה המתחדשת מדי יום ביומו. רגעי האושר המעטים אשר להם זוכה האדם חבויים בתוך סוגריים, והמחיר שעליו לשלם בעבורם הוא אכזרי ביותר". זהו מסר המנוגד לרוח תורת "הסוד"… החוכמה היא להכיר באמת שבדבריה של פאלאצ'י בלי לאבד מהאופטימיות ומהאמונה שהטוב הוא בהישג יד למרות הכול. 

שנים רבות אני מנסה להוציא מחדש את ספרו האוטוביוגרפי של אבי ז"ל – "מגיא ההריגה לשער הגיא". ההיסטוריונית חנה יבלונקה סבורה שזהו ספר הזיכרונות החשוב ביותר שנכתב בארץ בנושא זה.

 הטראומה שהנחיל לי אבי במותו הטרגי כשהייתי כבת עשר מקשה עליי מאוד לגלות גישה מעשית לצורך מימוש הפרויקט. אני מתעקשת לא לממן את הספר בעצמי, וזהו המכשול העיקרי. שילמתי מחיר כבד, והספר חשוב דיו כדי שיימצא גורם שיממן את הפקתו.

הנה סיפורו של אבי ז"ל: בני וירצברג, וזה סיפור סופו: אחריתו של אבי.

 "יד ושם" דחו את פנייתי בשעתו בגלל קדימות לכתבי יד שטרם ראו אור. כל הקרנות שפניתי אליהן השיבו את פניי ריקם. הוצאות ספרים מבקשות מזומנים,  אלפי שקלים טבין ותקילין. כעת אני אוזרת כוח לקראת המערכה הבאה במחזה הזה.



 עדכון פוסט – 26 באפריל 2008

לפני חודשיים חתמתי על חוזה עם הוצאת כרמל להוצאתו מחדש של ספרו של אבי, ובו פתח דבר ואחרית דבר שהוספתי. ישולבו גם תמונות שלא היו בעותק המקורי שיצא ב-67' בהוצאת מסדה. מאז שנות השמונים נלמד ספרו במוסדות להשכלה גבוהה. שני חוקרים עסקו בו במיוחד: פרופ' חנה יבלונקה וד"ר אביהו רונן.

ביום חמישי הקרוב אשתתף בעצרת השנתית הממלכתית לזכר השואה בקיבוץ לוחמי הגטאות. קטעים מספרו של אבי ז"ל – "מגיא ההריגה לשער הגיא" – יומחזו, ושירו של אחי, אילן וירצברג – "כולנו זקוקים לחסד" ינוגן ברקע.

 בימים אלה יצא לאור אלבום "אנחנו פה" בהוצאת "יד ושם" לרגל 60 שנות המדינה על הניצולים ביום שאחרי ועל תרומתם לבניין המדינה. אבי ז"ל הוא אחד מארבעה ניצולים שסיפורם מפורט לצד הסיפור הכללי, ויש גם תמונות. באיחור של 40 שנה תופס אבי את המקום הראוי לו.

סיפור על אהבה וחושך

תמונה 007

3/12/07

לפני חמש שנים, כשלקחתי לידיי את "סיפור על אהבה וחושך" מאת עמוס עוז, לא תיארתי לעצמי איזו השפעה תהיה לספר זה על חיי.

הוא עורר בי הד עמוק שמקורו בסיפור חיי שלי. בעקבות הקריאה גם קלטתי (אמנם באופן לא מודע בשלב ההוא) את הגאולה שיכולה לצמוח מכתיבת הסיפור האישי.

"מרכז העולם הוא סביב היד הכותבת", כתב עוז בספרו. ב-21 ביולי 2002 שלחתי אליו את סיפור חיי (אמנם לא במלואו, בעיקר את ליבתו הרותחת), והתגובות שקיבלתי סייעו בידי בניסיון להשתחרר מן המשא הכבד, מ´שלטון עברי האפל´.

המכתב כאן.

ב-28 ביולי, שבוע בדיוק לאחר מכן קיבלתי מכתב תגובה שריגש אותי מאוד-מאוד. לאחר חודשים אחדים השתתפתי בערב לכבודו של עמוס עוז בצוותא. לא העזתי לגשת אליו. הוא אמר שם דבר מה שגרם לי לכתוב אליו מכתב נוסף. גם עליו הוא ענה בחום רב.

המכתב השני כאן.
(את מכתביו האישיים אליי לא פרסמתי מעולם בשום מקום).

35 שנים תסס הפצע הנפשי במחשכי עולמי הפנימי. השתקפות הסיפור האישי של עמוס עוז בנפשי שחררה אותי מאימת עברי.בעקבות כתיבת המכתבים, לאחר שקיבלתי את תשובותיו של עוז ושל קוראים רבים אחרים, החל הפצע להעלות ארוכה (אור השמש מחטא). גם "יצאתי מהארון" במובנים נוספים, ומצאתי שהאמת משחררת.