קטגוריה: כללי

הסוטריה יוצאת לדרך!

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%9c%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%a4%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%a9%d7%a4%d7%95%d7%96

נכון שהם קוראים לה "בית מאזן" ו"תוכנית למניעת אשפוז", אבל כל זה פוליטיקה. מקום שבו אנשים חיים, ישנים בלילה, אוכלים את כל ארוחותיהם תחת השגחה וטיפול רפואיים מקצועיים הוא אשפוז לכל דבר ועניין. בעצם חלופת אשפוז. 
הנה הנוהל הרשמי החדש של משרד הבריאות:
אמות מידה להפעלת בית מאזן למניעת אשפוז פסיכיאטרי – חתום
זו בשורה שאין להמעיט מחשיבותה. הסוטריות יהפכו לחלק מהמערך הציבורי במימון מלא של משרד הבריאות, כלומר ללא כל עלות למשתמשים, אלה  ששילמו עד עכשיו בפיילוט הירושלמי  16 אלף שקלים לחודש.
ברכות למנוע, למוביל ולמחולל, ד"ר פסח ליכטנברג, איש עדין אך נחוש ודבק במטרה.
נותר רק לקוות שהחזון יתממש במלואו, ושדפוסי העבודה הבעייתיים מאוד של משרד הבריאות לא יחלחלו למודל ההומניסטי הזה ויחבלו בדמותו וברוחו. הסוטריות יהיו בפיקוח מלא של משרד הבריאות, אבל מי מפקח עליו?

ציפור הנפש בכלא

https://alaxon.co.il/article/ציפור-הנפש-שוב-כלואה/

כמו לפני מאה שנה ויותר עדיין מאשפזים חולי נפש בכפייה ובתנאים קשים. יש חלופות טובות המציעות גם תקווה.

מה צריך כדי להביא לשינוי?

 

בשנות ה-80 של המאה ה-19 פורסמו כתבות ב"ניו-יורק טיימס" ובעיתונים נוספים על ברוטליות, התעללות והזנחה בטיפול בכלואות בבית המחסה באי בלקוול'ס בעיר ניו יורק אלא שלא הייתה לכך עדות אמינה ממקור ראשון.

ב-22 בספטמבר 1887 נשלחה העיתונאית נלי בליי על-ידי קולונל קוקריל, העורך הראשי של העיתון המתחרה "ניו יורק וורלד" (המו"ל והבעלים היה ג'וזף פוליצר), להעמיד פנים שאינה שפויה, כדי להביא עדות מכלי ראשון על התנאים בבית המחסה… (המשך בלינק לעיל)

 

נלי בליי


קשירת מטופלים: עינויים בחסות החלוק הלבן

דוח הבדיקה נועה 2017

חשיפת ממצאי חקירת קשירת המטופלת בביה"ח שיבא מעלה תמונה קשה • מדובר בעינויים בחסות אנשי החלוק הלבן • פרשנות

רן רזניק
23.08.2017
צילום: גדעון מרקוביץ'
הדרך הכי הטובה להמחיש את ממצאי החקירה המטלטלים של פרשת הקשירה של "נועה" היא שכל קורא ינסה לדמיין את עצמו או קרוב משפחתו, חלילה, קשורים בידיים וברגליים במשך 24 יום ברציפות כשאת צרכיהם הם עושים על עצמם בטיטול. בחדר הקשירה אין כלום למעט קירות ריקים, ואפילו לבני המשפחה לא מרשים כמעט לבקר. בעצם, למה לתאר זאת למשך 24 יום, מספיקות 24 שעות כדי להבין שמדובר בסבל ועינויים בלתי נסבלים, בלתי אנושיים. בלתי מוסריים ובלתי נסלחים. למעשה מדובר בעינויים בחסות חותמת וחתימה של אנשי החלוק הלבן הפסיכיאטריים.
כל זה קרה בביה"ח הממשלתי שיבא בתל השומר, בית החולים הגדול והמרכזי בישראל, שמתפאר תמיד בתרומות הכי הגדולות ובכך שראשי המדינה ושועיה מבקשים לקבל בו את הטיפול בשעת מחלתם, בחוג ידידים נוצץ ובחידושים הרפואיים הכי המתקדמים.
אולם הפרשה הזו גילתה שאפילו בביה"ח שיבא, ודווקא שם, יש חצר אחורית מוזנחת ומקופחת שגרמה לאחת הפרשות המזעזעות בתולדות הפסיכיאטריה בישראל. דווקא שם סירבה הנהלת בית החולים לתחנוני מנהל המחלקה להקצות ולתקצב עוד אחים ואחיות, שיוכלו לטפל בחולה פסיכיאטרית קשה שהאלימות הקשה שלה נובעת ממחלתה. דווקא שם זלזלו בהנחיה של הפסיכיאטר המחוזי לבדוק את המטופלת כשהיא מותרת מהקשירה, ודווקא שם לא מסתפקים בקשירה אכזרית ומוסיפים לסבל של חולת הנפש עוד עונשים לא חוקיים ובלתי נתפסים כמו מניעת מקלחות, גמילה כפויה ולא חוקית מעישון והרחקת המשפחה.
הפרשה מעלה גם שאלות קשות מאוד לגבי ראש האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות, ד"ר טל ברגמן, שהיא למעשה הפסיכיאטרית הראשית של מדינת ישראל. בפרשה הזו נראה שד"ר ברגמן עשתה את כל הטעויות האפשריות בזמן אמת, כשקיבלה את הפנייה של בית החולים ולאחר מכן בבית המשפט. במדינה מתוקנת ד"ר ברגמן וראשי המחלקה הפסיכיאטרית בשיבא לא היו יכולים ולא היו מורשים להמשיך בתפקידם לאחר שפעלו באופן כל כך כושל.
ועדת החקירה בראשותו של ד"ר שמואל קרון, מנהל בית החולים הפסיכיאטרי "שלוותה", כתבה דו"ח נוקב וחשוב מאוד, אבל על הדו"ח מעיבה ההמלצה המבישה של הוועדה שממנה משתמע כאילו משרד הבריאות צריך להקים אגף מיוחד לחולות נפש מסוכנות, בדומה לאגף לביטחון מרבי לגברים שפועל בבית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי "שער מנשה".
גם הנהלת בית החולים שיבא כתבה כי אחד הלקחים מהפרשה הוא שמעבירים כעת יותר חולים גברים קשים ל"שער מנשה". האגף לביטחון מרבי ב"שער מנשה" הוא מוסד מזעזע שכלואים בו חולי נפש בבידוד ונשים רבות בתנאים מחרידים, וגם הוא היה צריך להיסגר במדינה מתוקנת. העובדה שהוועדה במשרד הבריאות ובית החולים שיבא עדיין רואים בו מקום ראוי ואנושי לחולי הנפש הכי קשים בישראל היא אות קלון נורא למערכת הפסיכיאטרית בישראל.
_________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________
דו"ח החקירה נחשף: המטופלת בשיבא נקשרה 24 יום ברציפות בניגוד לחוק
ממצאים של ועדת בדיקה שהוקמה במשרד הבריאות בעקבות תלונת המשפחה מגלים פרטים מזעזעים ומחרידים על הטיפול בבית החולים שיבא • על פי הדו"ח, המטופלת נקשרה ברציפות בתנאים קשים וללא הסבר או הצדקה • בית החולים: "הלקחים הופקו"
  • רן רזניק
 24  ימים נקשרה חולה בשתי ידיה ובשתי רגליה באופן המנוגד לחוק הטיפול בחולי הנפש ולחוק זכויות החולה, וכל זאת במחלקה הפסיכיאטרית א' בבית החולים הממשלתי "שיבא" בתל השומר.
המטופלת, בת 28, הושארה קשורה במשך 24 ימים בחדר הקשירות כשהיא עושה את צרכיה על עצמה בטיטול ומתקלחת רק פעם ביומיים. כמו כן, הצוות הרפואי והסיעודי מנע את רוב הביקורים של משפחתה וסירב לאפשר לה לקבל ממתקים מהם ורוב הזמן גם סירב לאפשר לה לעשן (ובכך כפה עליה צעד בלתי חוקי בישראל של גמילה בכפייה מניקוטין) – וכל זאת ללא כל הסבר או הצדקה כלשהם.
עוד התגלה כי רוב הוראות הקשירה חודשו מדי 4 שעות על ידי רופאים זוטרים ומתמחים ללא מעורבות של רופאים בכירים כמתחייב בחוק, ולא היה כל  קשר בין מצבה הנפשי והתנהגותה בזמן הקשירה לבין הוראות הרופאים התורנים על המשך הקשירה, וכל זאת בניגוד לחוק. כל זאת קרה בבית החולים הציבורי הגדול, העשיר והמרכזי בארץ.
כך עולה מממצאי החקירה של ועדת בדיקה שחקרה את התלונה של החולה ומשפחתה וממצאיה הוגשו אתמול למשפחה. הדו"ח, שנחשף כאן בראשונה, מעלה ממצאים מזעזעים נוקבים ומחרידים, מהחמורים שהתגלו אי פעם במערכת הפסיכיאטרית בישראל, על הנהלת בית החולים "שיבא", על מנהלי האגף הפסיכיאטרי ב"שיבא" ועל ראשי האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות.
המקרה של המטופלת נחשף החל ממאי 2016 בתוכנית הבוקר הרדיופונית היומית "סדר יום" עם קרן נויבך ברשת ב', כאשר המטופלת כונתה בשם הבדוי "נועה". נויבך ערכה מעקב תקשורתי יומיומי יוצא דופן אחר המקרה, שנחשב לאחת הפרשות הקשות בתולדות מערכת הבריאות בישראל. בעקבות החשיפה הועברה "נועה" (תוך שהיא קשורה אפילו בעודה באמבולנס!) לבית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי בבאר שבע ושם היא לא נקשרה אפילו לא ליום אחד ושוחררה לביתה לאחר כחודשיים של אשפוז.
בעקבות החשיפה של הפרשה, הורה גם מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב על הקמת ועדה מיוחדת במשרד הבריאות אשר כפי שנחשף במאי ב"ישראל היום", המליצה על איסור קשירות ובידוד חולים בבתי החולים הפסיכיאטריים, אלא רק במקרים חריגים ורק לאחר קבלת אישורים מיוחדים, כולל אישור של בתי המשפט.
על פי דו"ח הוועדה, המטופלת מוכרת כחולת נפש עם אירועים של אלימות ותוקפנות קשים וחמורים מאוד והיא כבר היתה מאושפזת כמה פעמים במוסדות פסיכיאטריים. הוועדה גם ציינה כי הטיפול הרפואי שהיא קיבלה במחלקה היה "הולם, מקובל, זהיר וקפדני", אלא שב־1 במאי, בזמן אשפוזה במחלקה ב"שיבא", התרחש אירוע קשה מאוד שבו היא היכתה אחות במחלקה וגרמה לה חבלות משמעותיות ביותר.
בעקבות זאת היא נקשרה בארבעת גפיה בחדר הקשירה כפי שמתיר החוק, והוועדה קבעה שההגבלה הזו היתה בתחילה מוצדקת וחוקית (על פי החוק, אפשר לקשור חולה ל־4 שעות בהוראות רופא כאשר יש סכנה מיידית לחולה או לסובבים אותו) ונעשתה כפי שהחוק מתיר – לצורך מניעה מיידית של המשך האלימות.
הגבלות בביקורים
ואולם הוועדה מתחה ביקורת נוקבת וחריפה ביותר על המשך הקשירה של החולה במשך 24 יום ברציפות, זמן שיא קיצוני מאוד של קשירה רצופה. הוועדה קבעה כי המשך הוראות הקשירה נעשה בפועל כמעט רק על ידי רופאים מתמחים ותורנים כאשר החולה לרוב לא נבדקה כלל בפועל כמתחייב, ובחלק מהמקרים הוראות הקשירה ניתנו כאשר היא ישנה ולמעשה כלל לא היה קשר בין התנהגותה לבין המשך קשירה.
כמו כן, אף אחד מהרופאים במחלקה לא בדק את החולה לאחר שהותרה מהקשירה כדי לנסות לראות איך היא מתנהגת. הרופאים התעלמו מכך שלא היה כל דיווח על אלימות מצד המטופלת כשהיא הותרה מהקשירה לחצי שעה לצורך אכילה, מקלחת או עישון. נוסף על כך, לא נעשה במחלקה כל ניסיון להשתמש באמצעים אחרים שאינם קשירה.
הוועדה קבעה עוד כי משפחתה של המטופלת, המיוצגת על ידי עורכי הדין שי פויירינג ושירי לידאי, הוגבלה מאוד בביקורים שלה בזמן הקשירה (רק שלושה ביקורים בשבוע לזמן קצר) וזאת רק בתיאום מראש, והתגלה כי הוראה זו לא היתה נחוצה ואפשר וצריך היה לאפשר ביקורים רבים הרבה יותר.
הוועדה מותחת ביקורת גם על ד"ר טל ברגמן, ראש האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות, וזאת לאחר שהתברר כי הנהלת המחלקה פנתה למשרד הבריאות והתריעה על מצבה של החולה ועל כך שיהיה צורך לקשור אותה באופן ממושך, אולם פניות אלה לא נענו.
"הנימוקים של אנשי 'שיבא' – לא מקובלים"
כמו כן, העלתה הוועדה ביקורת על ד"ר ברגמן על כך שבבית המשפט בזמן הדיון שהתקיים בבקשה של החולה להתיר אותה מקשירה, המשיכה ד"ר ברגמן להצדיק את המשך קשירתה הממושכת של המטופלת וסירבה להעבירה לבית חולים פסיכיאטרי אחר.
הוועדה גילתה עוד כי לאחר שהמטופלת נקשרה, פנתה הנהלת המחלקה להנהלת בית החולים וביקשה לתגבר את המחלקה באנשי צוות סיעודי גברים. בפנייה הם גם תיארו את המצוקה של הצוות הרפואי והסיעודי במחלקה, ואולם פניות אלה נדחו בסירוב חד־משמעי הן מצד הנהלת הסיעוד והן מצד המנהל הרפואי של בית החולים בטענה כי אין מספיק צוות בבית החולים. הוועדה קבעה כי הנימוקים של ראשי האגף הפסיכיאטרי ב"שיבא" על היעדר כוח אדם "אינו מקובל עלינו. אין המדובר בטיפול שניתן לדחות אותו או להימנע ממנו, אלא בעמידה בסטנדרט הטיפולי הבסיסי, ובדרישות החוקיות הנוגעות לעניין".
הוועדה המליצה למשרד הבריאות לבחון אם החטיבה הפסיכיאטרית בתל השומר עומדת התנאים הנדרשים לאשפוז פסיכיאטרי בכלל ולאשפוז בתנאים סגורים בפרט, וזאת לאור המחסור בכוח אדם רפואי וסיעודי. עוד המליצה הוועדה למנוע מצב שבו מונעים ממשפחות לבקר את החולים, כפי שקרה במקרה זה, וגם למסד את האפשרות להעברה יזומה של חולים ממוסד פסיכאטרי אחד למשנהו במצבים של משברי אמון או אלימות כלפי אנשי הצוות.
"שיבא": "הלקחים הופקו ונלמדו"
מ"שיבא" נמסר כי "מדובר בחולה בעלת מסוכנות קשה וחריגה והיא אובחנה כנמצאת במצב פסיכוטי מסוכן עם מסוכנות ממשית ומוכחת". לדבריהם, "מאז האירוע הופקו ונלמדו לקחים רבים בכל הדרגים ובין השאר, נבנו שני חדרי בידוד חדשים שמתאימים למצבים אלימים ללא צורך בקשירת החולה, הועברו הדרכות לצוות לדרכי טיפול חלופיות לקשירה, אושרו השגחות מיוחדות על חולים במקום קשירות ועוד".
ממשרד הבריאות נמסר כי "קיבלנו את הדו"ח, שממתין להתייחסות הצדדים. יחד עם זאת המשרד כבר מבצע פעולות לתיקון, שיפור וצמצום תופעת הקשירות. רק לאחרונה פורסמו מסקנות הוועדה לצמצום ההגבלות המכאניות בבתי חולים, המסקנות מתוות דרך על מנת על שמקרים כאלו לא יחזרו בעתיד".

לא מציון תצא תורה

האנגלים מנגישים את הטיפול הנפשי: זמין לכולם, חינם ומותאם אישית

אף כי יש ביקורות, והתוכנית עוד רחוקה משלמות, ייתכן שהמודל שרקחו בלונדון יכתיב רפורמות במקומות אחרים בעולם המערבי

13.08.2017

בנדיקט קארי, ניו יורק טיימס

באביב 2015 הפך אוליבר לאב בפעם השנייה. גם אם הימים שבאים אחרי הולדת ילד מלווים לעתים בפחדים, אצלו המצב היה קיצוני. מרוב חרדות הוא התקשה לצאת מהבית. "הייתי שבור", תיאר. עוד לפני הולדת הבן חווה קשיים. אחרי לילות שבהם בילה עם חברים, היה מתעורר למחרת בתחושה כי עשה משהו נורא. "ידעתי שלא עשיתי כל רע, אבל חשבתי: 'עדיף שאוודא שלא הכיתי מישהו או משהו כזה'", סיפר.
אך בשונה מרבים אחרים בעולם המערבי שחוו וחווים קשיים מסוג זה, לאוליבר, מעצב גרפי בן 32 המתגורר מחוץ ללונדון, היתה כתובת.
זה קרוב לעשר שנים נערך באנגליה ניסוי כלל־ארצי מיוחד במינו — אולי המאמץ השאפתני ביותר בעולם לטפל בדיכאון, חרדה ומחלות נפש נפוצות אחרות. במסגרתו כל אדם המעוניין בכך — בכפרים נידחים, בפרברים תעשייתיים, בקהילות מהגרים מבודדות ובשכונות עירוניות — מקבל טיפול נפשי בחינם וללא הגבלת זמן. אם לא יתרחשו הפתעות מיוחדות, בסופו של דבר תקום מערכת לטיפול ראשוני במחלות נפש לא רק באנגליה אלא גם בכל רחבי הממלכה המאוחדת.
יוזמה זו קורמת עור וגידים בימים בהם הטיפול במחלות נפש והרפורמות הדרושות בו תופסים מקום נרחב בשיח במדינות העולם המערבי. כיום, קיימים הבדלים גדולים בין מערכות הטיפול השונות במדינות אלה, אולם לכולן דבר מה במשותף — ובמנוגד למודל האנגלי — הן אינן מעניקות נגישות לטיפולים ללא הגבלת זמן.
לא רק הזמן אינו מוגבל באנגליה, גם כמות המטופלים. זו הגיעה באחרונה לכמיליון בשנה, כאשר בקרב הקהילה המבוגרת חל שינוי מהותי: מספרם של אלה שקיבלו באחרונה טיפול נפשי כלשהו זינק מאחד לארבעה לאחד לשלושה — וגם שיעור זה צפוי עוד לגדול. אולם השינוי אינו ייחודי רק לקבוצת גיל זו. "כעת אפשר אפילו לשמוע צעירים שאומרים: 'אולי אלך לקבל טיפול בגלל בעיה כזו או אחרת'", אמר ד"ר טים קנדל, המנהל הקליני לבריאות הנפש בשירות הבריאות הלאומי. "מעולם, אף פעם, אנשים לא דיברו כך בפומבי".
את התוכנית הגו ב–2005, כעבור שלוש שנים, בימי ממשלת הלייבור של גורדון בראון הוחלט להוציא אותה לדרך ולהקציב לה כ–40 מיליון דולר. תחילה הוקמו 35 מרפאות שכיסו חמישית משטחה של אנגליה, וכאלף עובדים סוציאליים, בוגרים של חוגי פסיכולוגיה, מטפלים ועוד קיבלו הדרכה מתאימה. התוכנית המשיכה להתרחב גם כשהתחלפו ממשלות וכיום תקציבה השנתי מוערך בכ–500 מיליון דולר — וזה לא הסוף. בשנים הקרובות הוא כנראה יוכפל.
כמויות הנתונים האדירות שנאספו במשך התוכנית הוכיחו עד כמה חשובות היענות מהירה אחרי קריאתו הראשונה של מישהו, ומערכת מיון ראשוני בדומה לחדר מיון בבית חולים בקבלת החלטה נכונה לגבי המשך הטיפול. הנתונים יסייעו לחוקרים ולמעצבי מדיניות ברחבי העולם לקבוע איזה רפורמות עשויות להצליח ואיזה לא. "הם לא רק משפרים את הנגישות לטיפול, אלא גם נושאים באחריות לטיפול", אמרה קארן כהן, מנכ"לית האגודה הפסיכולוגית הקנדית, שתומכת בכינון שיטה דומה בקנדה. "זה מה שהופך את המאמץ הזה לכל כך חדשני ויוצא מהכלל".
אנדרו פרינסלו, מעצב גראפי בן 43 המתגורר באחד מפרברי לונדון, סבל לפני כשנתיים מחרדות דומות לאלה של אוליבר. "היו לי מחשבות נוראות על מה שאני עלול לעשות", אמר. "בכל הכנות, לא רציתי לדבר עם אף אחד משום שחששתי שיכלאו אותי במחלקה סגורה". פרינסלו לא הצליח להרים טלפון, אבל כן השכיל לשלוח הודעת דוא"ל ל–Healthy Minds. דקות ספורות אחר כך כבר צלצל הטלפון שלו, נציג של התוכנית היה הקו.
לא היתה זו רק שיחה בה אמרו לו כי קיבלו את פנייתו וקבעו עמו לוח זמנים לתחילת הטיפול. למעשה זו ההתחלה עצמה. במשך כשעה שוחחו עמו במטרה לקבוע את מצבו, לאבחן באיזו מידה הוא עלול להיות בסכנה, אם הוא נואש ולמה. בשיחה מוקדמת זו עם המטופל החדש מחליטים חברי הצוות גם אם שיחת טלפון מספיקה או אם יש צורך לקדם את אותו אדם לטיפול אינדיווידואלי או קבוצתי.
במרכז של Healthy Minds בהיי וויקומב, השוכנת ממזרח ללונדון, יודעים לספר על קריאה מסוג זה שהתקבלה בו. באחד הימים התקשר לשם צעיר בשם פטריק ואמר כי הוא חושב על התאבדות. "המצב בעבודה ובבית לא טוב", התוודה בקול חרישי. "אני לא יודע מה הבעיה… זה… אני לא כל כך פיקח. אני לא יודע".
רושל ג'וזף, המטפלת המקומית, הסבירה כי "אפשר היה לשמוע מהקול שלו שמעולם לא דיבר עם מישהו על כך. ייתכן שזו הפעם הראשונה שהוא אומר דברים כאלה בקול רם, וצריך להמליץ עליו לטיפול אינטנסיבי". הגישה הטיפולית המתמשכת הזאת דומה למיון ראשוני שנעשה בדרך כלל ברוב המרפאות, אך בנוסף לכך הוא מתבצע בהתאם לתקן ומפוקח בקפדנות רבה יותר. כתוצאה מכך נשמרים הטיפולים פנים־אל־פנים שהם גם אינטנסיביים יותר, לבעיות חמורות יותר — שיטה שאמורה לצמצם עלויות.
אוליבר אולי לא דיבר על אובדנות, אך מצבו בהחלט נחשב חמור במיוחד. כמה שבועות לאחר פנייתו הראשונית כבר ישב פנים־אל־פנים עם מטפל. או אז הוא למד שיש לו הפרעה טורדנית־כפייתית(OCD). לאנשים שסובלים מהפרעה זו יש פחד אדיר, למשל מחיידקים או במקרה של אוליבר מהתנהגות לא נאותה. הפחדים מסלימים בניסיון לטפל בהם, למשל, ברחיצת ידיים שוב ושוב או בבדיקה תמידית שלא עשו כל רע.
הטיפול הסטנדרטי ל־OCD הוא טיפול התנהגותי קוגניטיבי, המתבצע בדרך כלל בפגישות שבועיות של שעה במשך שלושה עד שישה חודשים. בפגישות לומדים המטופלים טכניקות לניטרול מחשבות והרגלים אוטומטיים המזינים את החרדה או הדיכאון שלהם. באחד התרגילים שהוטלו עליו, למשל, כתב אוליבר את מה שחשב שעלול לקרות אחרי לילה של בילויים, ולאחר מכן היה עליו לכתוב בדיו בצבע שונה את מה שבאמת קרה. לדבריו, טיפול זה הקל עליו מיד במידה מסוימת.
אתגר אחר שהוטל על אוליבר היה לבצע שוב ושוב את פעולותיו הקודמות שהפחידו אותו, כמו נהיגה וריצה באזור מיוער נידח. "זה היה קשה, אבל עשיתי את זה", אמר. "הטיפול עזר. יצאתי מהתיבה שבה חייתי".
טיפולים אחרים דורשים לעשות ניסיונות פשוטים יחסית, בחיים האמיתיים, כדי שהמטופלים יבחנו בזמן אמת אם מה שחששו ממנו אכן התרחש. ג'מה זוקס, בת 41, קיבלה במשך 14 שבועות טיפול מקוון בהתנהגות קוגניטיבית. היא סבלה מחרדה חברתית גדולה עד כדי כך שלא יכלה לעלות על אוטובוס, משום שחשבה שנוסעים אחרים מביטים בה. אחד הניסויים ההתנהגותיים שעשתה היה לנהל שיחה מדומה בטלפון הסלולרי שלה, בקול רם, כשהיא בחנות מכולת. היה עליה לומר דברים כמו "הרגע התקשר אלי דיוויד קמרון והוא רוצה לשוחח איתך". היא עשתה זאת.
"במאמצים גדולים הכנתי את עצמי לעשות את זה, אבל כשעשיתי את זה סוף סוף, אף אחד לא הניד עפעף, שום דבר לא קרה", אמרה אחר כך. "הרגשתי שאני מגוחכת, בגלל שפחדתי מזה כל כך".
שירותי התוכנית עוקבים מקרוב אחרי מצבם של מטופלים בעזרת שני שאלונים סטנדרטיים, שכל מטופל צריך למלא בכל שבוע של טיפולים — אחד על דיכאון והשני על חרדה. הממצאים נרשמים במאגר נתונים ממשלתי בעילום שם.
הנתונים שנאגרים אמנם אינם מהווים חלק מניסוי "מבוקר" — משום שאין קבוצת ביקורת של אנשים שאינם מקבלים טיפול או שמקבלים טיפול דמה — אך הם עדיין מראים ששיעור ההחלמה של אלה שקיבלו לפחות שתי פגישות טיפול במגמת עלייה: מ–45% לפני שנים אחדות ל–50% כיום. עם זאת, לא ידוע כמה זמן נמשך השיפור במצב המטופלים. בין הפיתוחים שעדיין צפויים לתוכנית גם הקמת מאגר שיכיל נתונים מתקופות ארוכות יותר.
לצד התשבוחות הרבות להן זוכה התוכנית, לא חסרות ביקורות המופנות כלפיה וכלפי מגבלותיה. אחת מהמרכזיות שבהן נוגעת לכך שכיום התוכנית מעניקה בדרך כלל רק סוג אחד של טיפולים — טיפול התנהגותי קוגניטיבי. זאת בעוד שהנחיות שירות הבריאות הלאומי של בריטניה כוללות טיפולים נוספים, כולל טיפול בין־אישי, שמתמקד בשיפור יחסיו של המטופל, וצורה של אנליזה לא ממושכת ששורשיה ברעיונות פרוידיאניים.
ביקורת אחרת גורסת כי התוכנית כבר שינתה את את האינטראקציה עם רופאי המשפחה — ולא בהכרח לטובה. השירותים נעשו כה פופולאריים, שרוב המטופלים קובעים כעת פגישות בעצמם ועוקפים את רופאי המשפחה שלהם. כתוצאה מכך, אמרה ד"ר רייצ'ל ג'נקינס מקינגס קולג' לונדון, רופאי המשפחה "יודעים כעת על בריאות הנפש פחות ממה שידעו לפני 20 שנה".
ויש גם ביקורות על תפקוד המרכזים עצמם. אחת מהן נוגעת לכך שמרכזי התוכנית לא עומדים בעומס, התורים הולכים ומתארכים והתלונות על זמני המתנה ארוכים רק מתרבות. "איננו יכולים להדריך מטפלים במהירות מספקת, והמטפלים דרך הטלפון מתחלפים במהירות רבה", אומר ד"ר ג'ון פים, פסיכולוג המנהל את אחד המרכזים. "אנחנו חייבים למצוא דרך להחזיק אותם בעבודה זמן רב יותר".
לדברי פים, הגדלת מספר הפגישות עם המטופלים והארכת משכן מגדילות את אחוזי ההחלמה. אולם כיום, כאשר אנשים ממתינים בממוצע 31 יום לקבלת טיפול, נראה כי ייקח עוד זמן עד שניתן יהיה ליישם זאת.
נקודת אור אולי נותן האינטרנט, עם כניסתן של תוכניות מקוונות לתרפיה, שהן עדיין חדשות יחסית. אלה יכולות להיות גם מענה עבור צעירים הנרתעים ממפגש פנים אל פנים. "האפשרויות האלה חיוניות בשבילנו", אמרה ג'ודית צ'פמן, המנהלת מרפאה, "והשגנו באמצעותן שיעורי החלמה טובים".

https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.4344823

 


אי שוויון במערכת הבריאות הציבורית

 

האם הדרישה לזכות בחירה במקום האשפוז לכל חולה היא מוגזמת? מאבק ארוך וניסיונות רבים לשינוי מדיניות בחירת מקום האשפוז עבור חולים בבריאות הנפש הובילו לנוהל חדש. בפועל, הנוהל החדש קשה ליישום, התנאים נותרו זהים והמציאות – עגומה ומאכזבת

לירון גנניאן ומיכל סעדה | 2/8/2017
ב', בת 23, מתמודדת עם פגיעה נפשית קשה לאחר שנים ארוכות שבהן אביה פגע בה מינית. עקב מצבה הנפשי הרעוע, ב' אושפזה ארבע פעמים במחלקות פסיכיאטריות סגורות, החל מגיל 16, כשהיא מאובחנת בפסיכוזה, בדיכאון וחרדות קשות, כל אלו בעקבות הפגיעה שעברה.
בשנה האחרונה ב' התקשתה במיוחד להתמודד עם ההשלכות של הפגיעה שעברה, היא סבלה מנדודי שינה קשים, התנהגויות חריגות וקושי משמעותי בתפקוד. הטיפול שהיא קיבלה במסגרת קופת החולים לא עזר וההתדרדרות במצבה הנפשי נמשך, עד אשר החלו להופיע אצלה התקפים פסיכוטיים, שגרמו לה ולסביבתה סבל רב וחוסר אונים. כל ניסיון לשכנע אותה להגיע לאשפוז מרצון בבית חולים פסיכיאטרי, נתקל בסירוב.
סקרנותי לגבי הסיבות לסירוב, הובילה לחשיפה של החוויה הקשה שעברה בבית החולים הפסיכיאטרי המקומי שבו הייתה מאושפזת. הזיכרון שלה מהמקום מלווה בתחושת השפלה ובדידות נוראה. לדבריה, "במשך יומיים הסתובבתי עם שתן במכנסיים כי לא מצאתי כוח להיכנס למקלחת ולהחליף בגדים. יומיים שלמים ואף אחד לא עזר לי. איך אפשר להחלים ככה? אפילו סדנאות להפוגה לא היו לי שם, אולי רק פעם בשבוע. בכל שאר הזמן, אני ושאר המטופלים במחלקה בהינו בקירות".
כששאלתי בתמימות מדוע לא פנתה לבית חולים אחר במקום לחזור לאותה סביבה טראומטית שבה הייתה בעבר, נעניתי כי היא איננה רשאית לפנות לבית חולים שבו היא בוחרת, אלא לבית חולים האזורי שאליו היא מיועדת, זאת על פי הנהלים של משרד הבריאות. המקרה הוביל אותי לבירור מעמיק של הנושא והנוהל התמוה שעליו היא דיברה, אשר חשף בפני את מורכבות תהליך האשפוז בבתי חולים פסיכיאטריים.

"התנאי- תפוסת מיטות של מתחת ל95%"

בעבר – על פי "הסדר האזוריות" – למתמודדים בבריאות הנפש לא הייתה כל זכות בחירה בנוגע למקום שבו יאושפזו. בית חולים אזורי היה היעד היחיד לאשפוז עבור האוכלוסייה בסביבתו ורק אליו אוכלוסיה זו הורשתה להגיע. בשנת 2010 ו-2012 הוגשו שתי עתירות לבג"ץ על ידי בני הזוג צביאל רופא ודליה וירצברג-רופא, פעילים בתחום זכויות נפגעי הנפש אשר מובילים את המאבק לבחירה במקום אשפוז, מאחר שלמשרד הבריאות לא היה כל נוהל כתוב בעניין.
כמו כן, ב-2014 הוגשה הצעת חוק שתאפשר בחירה בבית החולים ותבטל את הסדר האזוריות. בעקבות המאבק, משרד הבריאות פרסם בנובמבר 2014 נוהל חדש בשם "בחירת מקום אשפוז בבריאות הנפש" שנועד לסיים את המאבק ולפתור לכאורה את הבעיה. סעיף קטן ודרמטי בנוהל החדש מפרט כי תנאי לבחירה הוא תפוסת מיטות בבית החולים המבוקש שאינה עולה על 95% בזמן הנתון. משרד הבריאות אף פרסם באתרו דף ובו נתוני התפוסה במוסדות השונים המתעדכנים מדי יום. 
אלא שבמקרה של ב', וכך של עוד רבים אחרים, הנוהל החדש לא היה רלוונטי כלל, משום שבמשך חודשיים רצופים שבהם פנתה אל בתי חולים מחוץ לאזור שאליו היא משויכת ושבהם רצתה לקבל טיפול, תפוסת המיטות עלתה על 95%. על אף השינוי בנוהלי משרד הבריאות, לא הייתה לה שום אפשרות לממש בפועל את זכות הבחירה במוסד. כלומר, הנוהל של בחירת מקום האשפוז הוא קוסמטי, נותר על הנייר בלבד, ואינו נותן מענה מהותי לבעיה.
גם הניסיון להתעדכן מנתוני תפוסה יומיים באתר משרד הבריאות לוקה בחסר, משום שהעדכון בו לא מתבצע כראוי במשך ימים רבים, וכן כל ניסיון ליצור קשר עם מחלקות האשפוז הוא קשה ומסורבל. לעיתים נסענו יחד עד למיון הפסיכיאטרי של בית חולים רצוי במטרה להתאשפז, ושם אחרי המתנה ארוכה נתקלנו בסירוב שהחזיר אותנו בחזרה אל בית החולים האזורי.
"זה כל-כך משפיל"
המקרה של ב' התגלגל לסוף עצוב. לאחר חודשיים שבהם היא לא הצליחה להתאשפז בבתי החולים שבהם היא רצתה לקבל טיפול, החריפו התסמינים הפסיכוטיים שלה והיא פיתחה נטיות אובדניות. מכאן, כבר היה מאוחר מידי לאשפוז מרצון והיא אושפזה בכפייה, באותו בית חולים שבו היא טענה שהיא לא מרגישה שהיא מסוגלת להחלים ובכך נשללה ממנה הזכות לקחת אחריות על בריאותה.
המקרה של ב' איננו מקרה ייחודי. מבירור עם אנשי מקצוע רבים המנסים לעזור למתמודדים להתאשפז בבתי חולים פסיכיאטריים רצויים, ועל סמך ניסיונם בשטח, נראה כי הנוהל החדש של משרד הבריאות לא מיושם משום שבתי חולים פסיכיאטריים הנתפסים כספקי שירותים טובים יותר, נמצאים רוב הזמן בתפוסה של מעל 95%. מכאן שמחולים רבים עדיין נמנעת הזכות להחליט בדבר מצבם הרפואי. דליה וירצברג-רופא מדווחת: "טרם נאמרה המילה האחרונה בנושא. בפסיקת בג"צ האחרונה נכתב:  'אנו סבורים כי השאלות צריך שישובו ויתלבנו לקראת השינוי המסגרתי ב-2015'. צביאל ואני מקווים לחדש את הטיפול בנושא בחודשים הקרובים".
את המקרה של ב' כבר קשה לתקן, אך הוא מלמד אותנו כי עלינו להמשיך להיאבק על זכויותיהם של אזרחים רבים אחרים. על המדינה מוטלת האחריות לעשות תיקון לעוולה זו, כשם שאזרחי המדינה יכולים לבחור את בית החולים שבו יקבלו טיפול רפואי גופני, עליהם להיות בעלי זכות שווה לבחירת בית החולים אשר בו יקבלו טיפול רפואי נפשי. זוהי זעקתם של ב' ושל רבים אחרים, אשר יכולים לקבל החלטות בריאות לגביי בריאותם ועתידם, אך המדינה שוללת זאת מהם.

הכותבות עוסקות בתחום בריאות הנפש ונוער קצה וכן לומדות בתכנית המוסמך לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/889/194.html?hp=1&cat=479

 


לא רק בישראל (אבל בעיקר בישראל)

דוח מיוחד של האו"ם על בריאות הנפש בעולם: מפריזים בתרופות ואשפוז, במקום טיפול

מחברי הדו"ח מותחים ביקורת על שימוש מועט באפיקי טיפול פסיכולוגיים והימנעות מהפניה למסגרות קהילתיות: "החלוקה השרירותית בין גוף לנפש תרמה למצב בלתי נסבל של הפרת זכויות אדם"

31.07.2017

עידו אפרתי

דו"ח מיוחד שהוגש למועצת האו"ם לזכויות אדם מבקר את התפיסה הטיפולית ואת מדיניות שירותי בריאות הנפש ברחבי העולם נכון לשנת 2017, ומציג תמונת מצב מטרידה שישראל אינה נפקדת ממנה. מחברי הדו"ח מותחים ביקורת חריפה על התקצוב המזערי של התחום ביחס לרפואת הגוף, וטוענים שאנשי בריאות הנפש נוטים לקדם את הגישה הביו־רפואית, הגורמת לשימוש יתר בתרופות פסיכיאטריות, ונמנעים מפרסום מחקרים המציגים אותה באור שלילי. הדו"ח גורס שחלק גדול מדי מתקציבי בריאות הנפש מופנה לאשפוזים פסיכיאטריים במקום לטיפולים בקהילה ומצביע על ריבוי אבחנות פסיכיאטריות ללא גיבוי מחקרי.
כותבי המסמך מציינים כבר בפתיחתו שהם רואים בו הזדמנות לקידום מימוש הזכות הבסיסית לשירותי בריאות הנפש, המגיעה לכל אדם. לפי הדו"ח, המשאבים המוקצים לתחום דלים במיוחד ומשקפים את סדר העדיפויות הלקוי של מערכות הבריאות, במדינות המפותחות והמתפתחות גם יחד. "למרות הראיות הברורות לכך שלא תיתכן בריאות מכל סוג שהוא ללא בריאות הנפש, אין מדינה בעולם שבה נהנה תחום בריאות הנפש משוויון אל מול רפואת הגוף — לא במדיניות התקציבית, לא בהכשרה ולא בפרקטיקה הרפואית", נכתב בדו"ח. המחברים מציינים שההשקעה בטיפולים בבריאות הנפש במדינות העולם מהווה פחות משבעה אחוזים מתקציבי מערכות הבריאות.

3852004616

הדו"ח מציין עוד כי "במדינות בעלות הכנסה נמוכה ההשקעה הממוצעת היא פחות משני דולר בשנה לאדם, כאשר רוב ההשקעה מתמקדת בטיפול במוסדות ובבתי חולים פסיכיאטריים. כתוצאה מכך, מדיניות של קידום גישה הוליסטית בתחום נכשל כמעט באופן מוחלט והחלוקה השרירותית בין גוף לנפש תרמה למצב בלתי נסבל שבו צרכים לא מסופקים ומתקיימת הפרה של זכויות אדם".
בכתיבת הדו"ח היו מעורבים מגוון גורמים, בכלל זה נציגי אוכלוסיות בעלי מוגבלויות נפשיות, מטפלים ומטופלים בשירותי בריאות הנפש, נציגי הקהילה הפסיכיאטרית של ארגון הבריאות העולמי, אנשי אקדמיה, חברים בארגוני זכויות האדם של האו"ם ונציגי המדינות החברות.
החברה האנושית, בכלל זה הקהילה הרפואית, לא הצטיינה בהתמודדות עם אנשים בעלי הפרעות ומצוקות נפשיות. בעבר אנשים בעלי מצוקה נפשית נתפסו כמי שנכנס בהם שד או אחז בהם דיבוק והם הורחקו מהציבור. בהמשך הגישה הזו הוחלפה במעטפת רציונלית יותר, שלפיה מקור הבעיות הנפשיות הוא נוירו־ביולוגי, ולכן הטיפול בהן הוא בעיקרו תרופתי. לפי הדו"ח, למרות שגישה זו לא הוכחה כיעילה במיוחד, היא הולכת ומשתלטת על שירותי בריאות הנפש בכל העולם. "במשך עשרות שנים נשלטו שירותי בריאות הנפש על ידי גישה ביולוגית־רפואית שתרמה לבידוד, כפייה, הזנחה והתעללות באנשים עם מוגבלויות אינטלקטואליות, קוגנטיביות ופסיכו־סוציאליות", נכתב בדו"ח.
בשנים האחרונות הלכו והתבהרו החסרונות שבהתמקדות בפתולוגיה האישית ונוצרה הבנה לגבי החשיבות של גורמים חברתיים, כלכליים ומשפחתיים בהתפתחות הבעיות הנפשיות. מחברי הדו"ח גורסים כי בריאות נפשית אינה עניין של הפרט בלבד אלא קשורה גם בגורמים סביבתיים שונים, ולכן קוראים לפעול באופן רוחבי כדי לשפר את מצבם הנפשי של המטופלים. עם זאת, הדו"ח מגלה כי "תוכניות ציבוריות בנושא בריאות הנפש ממשיכות לרוב להתעלם מהתנאים המקדימים של עוני, פשע, אלימות ותנאים גרועים בעבודה ובבתי ספר".
ד"ר צבי פישל, מנהל מחלקה בבית החולים "גהה" והיו"ר הנבחר של איגוד הפסיכיאטריה בישראל, ציין כי "התפיסה הביו-סוציאלית מנחה את הפסיכיאטריה בעולם כבר עשרות שנים. הדגש שצריך להינתן הוא גם על נושא המניעה. איך אנחנו כחברה מנסים למנוע מהפרט סטרס ומצוקה נפשית, בין היתר באמצעות דאגה לצרכיו בסיסיים והחשובים כמו תעסוקה, אמון וביטחון אישי".
לפי הדו"ח, אחד המכשולים שמונעים את שיפור מצב בריאות הנפש בכל העולם הוא הדומיננטיות של המודל הביו־רפואי, זה שמייחס את המצב הנפשי לתהליכים נוירו־ביולוגיים של חוסר איזון כימי במוח. התפיסה הזו היא הבסיס לשימוש היתר בתרופות בתחום בריאות הנפש. על פי חסידי התפיסה, טיפול בבעיה הרפואית הנוירולוגית אמור היה "לתקן" את הבעיה הגופנית ולהוביל להחלמה כללית, אך לפי הדו"ח, זה לא קרה.
מחברי הדו"ח טוענים כי ישנה השקעה תקציבית רבה במחקר, בחינוך ובהכשרה לפי המודל הביו־רפואי, וכן הקצאת משאבים למתן טיפולים תרופתיים לעומת טיפולים נפשיים חלופיים, ונטייה לעשות בהם שימוש כ"קו ראשון". זאת למרות שיש ידע מחקרי רב שהצטבר, אשר מראה כי טיפולים אלה אינם יעילים כפי שחשבו בעבר ולמרות תופעות הלוואי והסיכונים הכרוכים בהם. "רבות מהתיאוריות שתומכות במודל הביו־רפואי בבריאות הנפש נכשלו בניסיון לתת להן תוקף מחקרי", נכתב בדו"ח. הטענה הזו מתווספת לשורה של מחקרים, כולל מחקר גדול שפורסם לאחרונה, שמגלה כי הטיפול התרופתי — בעיקר השימוש בתרופות דמה (פלצבו) — גורם לשיפור משמעותי רק אצל חלק קטן מהמטופלים, ומחקרים נוספים שלפיהם מינון תרופתי נמוך בשילוב עם טיפול פסיכולוגי הוא מוצלח יותר.
הדו"ח גורס עוד כי ישנה השקעה מרובה בבניית בתי חולים פסיכיאטריים על פני טיפולים בקהילה. "בעולם שבו המחויבות היא לתשלום עבור בניית בתי חולים, אין השקעה בבניית קהילות תומכות שמאפשרות צמיחה ושגשוג", נכתב בדו"ח.
מרכיב נוסף שמצוין בדו"ח הוא אופן קבלת ההחלטות בכל הקשור למחקר, מדיניות ציבורית וטיפול בתחום בריאות הנפש. לפי הדו"ח, אלה נמצאים בידיהם של תומכי הגישה הביו־רפואית, והדבר מערער את עקרונות הטיפול ההוליסטי ומעכב קידום מחקרים חדשים ועצמאיים. בדו"ח מוזכר גם שימוש מוטה בראיות מחקריות ואף נקבע כי ישנה היסטוריה מתועדת של הימנעות מפרסום מחקרים עם תוצאות שליליות ונטען כי רופאים לא לומדים כיום על חלופות טיפול בצורה המשקפת את הידע הקיים.
סוגיה נוספת היא סוגיית האבחנה הפסיכיאטרית. כותבי הדו"ח מודאגים מתופעת ריבוי האבחנות הפסיכיאטריות, שנכנסות לספרות הפסיכיאטרית ללא מידע מחקרי תומך די הצורך. "יש להכיר בתפקיד המורכב שאבחנה פסיכיאטרית משחקת בחייהם של בני אדם המאובחנים בה", נכתב בדו"ח. "בעוד שישנם כאלה שמוצאים את האבחנה כמסייעת להם לקבל טיפול מתאים או להסביר את מצבם הנפשי, אחרים מוצאים אותן לא מועילות ומעוררות סטיגמה".
חלק ניכר מהביקורת שעולה בדו"ח האו"ם רלוונטי גם לישראל, שבה כל אזרח זכאי לשירותי בריאות הנפש במסגרת הרפואה הציבורית וביטוח הבריאות הממלכתי.  גם בישראל הגישה השלטת כיום היא הגישה הביו־רפואית, שמעודדת שימוש בתרופות כמרכיב מרכזי ונותנת פחות דגש על טיפול נפשי ותמיכה פסיכו־סוציאלית. יש הטוענים כי מגמה זו אף הוחמרה עם הרפורמה בבריאות הנפש, שנכנסה לתוקפה ביולי 2015 ובמסגרתה הועברה האחריות של שירותי בריאות הנפש לקופות החולים בהשקעה של מיליארדים.
הרפורמה אמורה היתה להגדיל את הנגישות לטיפול ולסיוע בשבירת הסטיגמה על מטופלי בריאות הנפש, אך קשה לומר שההבטחה מומשה. כיום הטיפול נפשי ניתן רק תחת אבחנה פסיכיאטרית ולא במקרים של מצוקה נפשית על רקע נסיבות החיים. התורים לטיפול פסיכולוגי ארוכים וההמתנה לעתים נמשכת חודשים רבים, וחוסר הנגישות לטיפולים פסיכולוגיים דוחף יותר ויותר מטופלים ורופאים אל הטיפול התרופתי כסוג של פתרון מיידי.
בישראל, כמו במקומות אחרים בעולם, יחסי הכוחות המובנים במערכת בריאות הנפש בין החזק, הצוות הרפואי, לבין החלש, המטופל, באים לעתים לידי ביטוי בפרקטיקה של כפייה שאין לה תמיד הצדקה טיפולית או הגנתית כלפי המטופל וסביבתו — החל באשפוז כפוי וכלה בשימוש בחדרי בידוד או קשירה ממושכת של מטופלים במהלך אשפוז. פרקטיקות אלה מסבות למטופלים סבל רב, מעוררות בהם אימה מפני מוסדות בריאות הנפש ועלולות למנוע מהם לפנות בעתיד לסיוע נפשי. בדו"ח נכתב כי "כפייה בפסיכיאטריה מנציחה חוסר איזון בכוח ביחסי הטיפול. היא מהווה סיבה לחוסר האמון, החרפת הסטיגמה והאפליה, ולכך שרבים כיום חוששים לבקש עזרה במסגרת שירותי בריאות הנפש הממסדיים".
שירותי בריאות הנפש בישראל לא השכילו להצמיח מסגרות ביניים בקהילה לטיפולי יום או מסגרות מגורים שיסייעו במניעת אשפוזים ויקרבו את אוכלוסיית מטופלי בריאות הנפש לקהילה ויעניקו להם איכות חיים טובה יותר. על כן, חלק לא מבוטל מהמטופלים מתגלגל בין שירות לקוי בקהילה לבין אשפוז קיצוני וממושך בבית חולים פסיכיאטרי. המצב הזה מבטא לא רק תפיסה מיושנת אלא סדר עדיפויות מערכתי ותקציבי לקוי.
בישראל משקיעה מערכת הבריאות כ–4.5 אחוזים בלבד מתקציבה עבור שירותי בריאות הנפש, בזמן שמדינות אחרות ב–OECD משקיעות 18–5 אחוזים מתקציבי הבריאות שלהן. ד"ר פישל ציין כי "הנקודה העיקרית שמכה בכל פעם מחדש היא שאנחנו עוסקים באוכלוסייה שהיא כל כך חלשה וכל כך סובלת, ולמרות זאת ההשקעה העולמית בתקציבי בריאות הנפש היא פחות מ-7% מתקציבי הבריאות, ובישראל היא עומדת על 4.5%. המסר שהוא שהגיע הזמן להוציא את המערכת לאור השמש ולתת לה העדפה מתקנת בכל הרמות — מרפאות, בתי חולים ומסגרות שיקומיות כדי להעניק איכות חיים לתושבים בישראל".

"הארץ", 31/7/176 https://www.haaretz.co.il/news/health/.premium-1.4302870


ללא מילים

עבודה של קרנית ידיד
דליה - בת 37
נקשרה במרכז לבריאות הנפש אברבנאל
עדות מתוך דו"ח "שוברים קשירה" של ארגון "בזכות":
"פעם הצקתי לצוות שיקשרו אותי
 הרגשתי שאני מרחפת וזקוקה לקרקוע
בסוף נמאס להם והם קשרו אותי בארבע הגפיים. 
ברגע שחוויתי את הכבילה המגבילה, נבהלתי,
התחרטתי וביקשתי להשתחרר. 
'לא, מאוחר מדי, את לא תשגעי אותנו.' 
נשארתי קשורה כך כמה שעות. 
מעולם לאחר מכן לא ביקשתי להיקשר עוד."

לקריאת הטקסט על הקיר: מקש ימני ו"פתח תמונה בכרטיסייה חדשה"

עבדו עלינו בעיניים

אחוז תפוסה שלא מאפשר בחירה
בנובמבר 2014 פרסם משרד הבריאות נוהל שהכיר בזכותו העקרונית של כל אדם הנזקק לאשפוז פסיכיאטרי לבחור את בית החולים שבו ברצונו להתאשפז, וזאת בתנאי שאחוזי התפוסה בבית החולים המבוקש אינם עולים על 95.
במקביל החל משרד הבריאות לפרסם באתרו ברשת עדכון יומי של אחוזי התפוסה במוסדות השונים.
באקראי בדקנו היום ומצאנו כי אחוזי התפוסה בפועל אינם מאפשרים כל בחירה, והדבר אינו חריג.
האם עלינו להשלים עם כך?
בכל תחומי הרפואה האחרים מתקיימת בחירה – וללא תנאים מוקדמים – ואילו כאן התנאי המוקדם מונע בחירה.
זה המצב שאליו כיוונו, ושאותו ידעו מראש, ו"זכות הבחירה" נכתבה בנוהל רק כמצג מוכוון בג"צ.
מה עושים?

רקע כאן


בית סוטריה בירושלים

עולם כמנהגו נוהג

להתמודד עם משבר פסיכוטי מחוץ למחלקה הסגורה

ייתכן כי הפתרון לכשלים במערך האשפוז הפסיכיאטרי בישראל טמון באלטרנטיבות הומניות יותר, כגון בית סוטריה שנפתח החודש

19.09.2016 "הארץ" – מדור הבריאות בעריכת רונה מור

מאת דניאל לואיס 

חשיפת פרשות במערך האשפוז הפסיכיאטרי בישראל — כמו המידע על קשירות מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים שפורסם לאחרונה בתקשורת — שופכת אור על הכשלים שמתקיימים בו ומעוררת זעקה מצד מתמודדי הנפש, בני משפחתם וארגוני זכויות אדם. אנשים מהמערכת הפסיכיאטרית טוענים מצדם שכשלים אלו הם תוצאה של היעדר משאבים, שאינו מאפשר תנאי עבודה נאותים ושירות ראוי.

כפי שאני ושכמותי רואים זאת, הפתרון אינו מצוי רק בהגדלת המשאבים אלא בבניית מערך חלופות לאשפוז הפסיכיאטרי, שיתקיים לצדו. אלטרנטיבה חדשה שכזו היא בית סוטריה (גאולה ביוונית) בירושלים — בית טיפולי בקהילה — שנפתח ב-1 בספטמבר השנה ומנוהל על ידי הפסיכיאטר פרופ' פסח ליכטנברג. מדובר במודל שכבר נוסה בהצלחה במדינות כגון ארה"ב, בריטניה ושווייץ ומיועד לאלו הסובלים ממשברים פסיכוטיים ראשונים…

View original post 416 מילים נוספות


הסיבות ל"מצב", ומה הפתרון?

There-is-Always-font-b-Hope-b-font-Unframed-Banksy-Canvas-Prints-Wall-Art-Living-Room

הסיבות ליחס הטיפולי הקשה:
א. סטיגמה חברתית קשה שלא פוסחת גם על הצוותים וגוררת דה-הומניזציה
ב. כוח מופרז שמשחית
ג. חולשת הקבוצה שאינה מסוגלת לזעוק ברבים ולהוביל שינוי
ד. כוח אדם דל בהיקפו, שחלקו מאופיין ברמה מקצועית נמוכה
ה. המבנה המוסדי הטוטלי שיש בו ביטול הפרט לצד היררכיה נוקשה
ו. רמת תשתיות ירודה (מלונאות) שמתחזקת עליבות ומשפיעה גם על היחס
ז. חוסר מעש ותעסוקה למאושפזים שמגבירים תסכול וייאוש ומובילים לסיטואציות קונפליקטואליות עם הצוות חסר הסבלנות.
ח. שחיקה מקצועית שגוררת אובדן אמפתיה
ט. היעדר חינוך עמוק והכשרה נאותה לצוותים 
י. צפיפות שמולידה חיכוכים בין המאושפזים ובינם לבין הצוות
יא. קשר שתיקה מצד הגורמים החיוביים שחוששים לצאת נגד הזרם
מפתה להיאחז בגורם אחד (תקציבים) ולהשליך עליו את כל האחריות למצב השורר, אבל בראייה מורכבת של המציאות שמביאה בחשבון מכלול גורמים אין מנוס מלהגיע למסקנה הבאה: דרושות חלופות אשפוז כאוויר לנשימה. מרכזי יום יפטרו רבים מאיתנו מהצורך באשפוז מלא; טיפול בית מסובסד; יישום עקרונות הדיאלוג הפתוח; בתי סוטריה מסובסדים בהיקף גדול.
המוסדות הסגרגטיביים, כולל מחלקות פסיכ' בבתי החולים הכלליים (שפועלות לפי אותם עקרונות של המוסדות הגדולים), פשטו את הרגל. סוס מת. חבל להילחם עליהם (אם כי לנוכח מה שקורה בהם אסור לשתוק). את מרב הכוחות יש להשקיע ביצירת חלופות.

יפוטר אח באברבנאל בשל קשירות אסורות

בעקבות חשיפת "ישראל היום": נציב שירות המדינה החליט לפטר את בוריס טרנוב, שחשוד בשני מקרי קשירות מיותרות למשך שעות ללא כל השגחה

 רן רזניק
פורסם ב: 19.06.2017 
 
  • המרכז הרפואי לבריאות הנפש // צילום: יוסי זליגר
    המרכז הרפואי לבריאות הנפש // צילום: יוסי זליגר
בצעד חריג ויוצא דופן החליט לפני שבוע נציב שירות המדינה, משה דיין, לפטר אח מוסמך, אשר עובד זה 22 שנה בבית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי אברבנאל בבת ים, בעקבות מעורבותו בשתי פרשות קשות של קשירות חולים פסיכיאטריים. 
בכך אישר הנציב את ההחלטה של מנהל בית החולים פרופ' יובל מלמד, שהחליט ב־2016 לפטר את האח בוריס טרנוב. הנציב קבע כי הפיטורים הם בגלל "אי התאמתו" לתפקיד כאח, וזאת בעקבות מעורבותו בשני אירועים שבהם "הפר עקרונות מקצועיים ובטיחותיים של נוהלי קשירת מטופל, קיבל החלטות שלא בסמכות, דיווח דיווחי כזב ברשומות הרפואיות ונתן טיפול תרופתי ללא הוראות רופא". ההחלטה התקבלה בהמשך לחשיפת הפרשה הקשה ב"ישראל היום".
האח דוחה את כל הטענות נגדו, וטוען כי ההחלטה על הפיטורים אינה סבירה ופוגעת באופן אנוש בזכויותיו. הוא הגיש לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב עתירה בדרישה לביטול הפיטורים, והדיון הראשון מתוכנן להתקיים היום.
כפי שנחשף ב"ישראל היום", החקירה במשרד הבריאות התמקדה בשני מקרים שאירעו באותה מחלקה סגורה ב"אברבנאל" בדצמבר 2015 ובינואר 2016. בחקירה התגלו ממצאים קשים על דרך קשירת החולים במחלקות הסגורות, ועל טיפול לא ראוי ולא חוקי בקשירת חולים של חלק מהצוות הסיעודי וחלק מהרופאים, תוך סיכון חיי אדם וחשש לפגיעה קשה בזכויות האדם והחולה.
על פי ממצאי החקירה, במקרה הראשון חולה הצית את עצמו בחדר הקשירה לאחר שנקשר, על פי החשד, בלי כל הצדקה חוקית. החולה נקשר במשך כארבע שעות למיטה מיוחדת, אף ששיתף פעולה עם הצוות. בנוסף, הוא נקשר בלי שהרופאה התורנית בדקה אותו בעצמה, כמתחייב, ובלי שהאח והאחות שעבדו באותה משמרת בדקו אותו. למרות זאת, הצוות הסיעודי רשם בתיק הרפואי שהוא בדק את החולה כל חצי שעה. נוסף על כך, החקירה גילתה כי האח האחראי במשמרת, בוריס טרנוב, נתן לחולה בזמן הקשירה תרופה בלי שקיבל הוראה של רופא לכך, ולא נתן תרופה אחרת שהרופאה דווקא ביקשה לתת לו. בזמן הקשירה החולה עישן סיגריה – לאחר שהמצית והסיגריה הושארו לו בניגוד להוראות – והצית את החדר ואת עצמו. אש התלקחה בחדר, אך למרבה המזל לא נפגע. במקרה השני התגלה כי מטופל אחר באותה מחלקה היה מוגבל במשך יותר משמונה שעות בארבע גפיו, ושהה במשך שעות לבדו בחדר הקשירה ללא כל בדיקה של הרופאה התורנית או של האח טרנוב ושל אחות נוספת.
בעקבות חקירת משרד הבריאות הודיע באוגוסט 2016 נציב קבילות הציבור למקצועות הרפואיים, ד"ר בועז לב, למנהל אברבנאל פרופ' מלמד, כי הוא החליט על הגשת קובלנה משמעתית נגד האח והאחות.
עו"ד קייזמן, שמייצג את האח שמפוטר, מסר כי "לא יכול להיות שחצי שנה לקח לנציבות שירות המדינה לקבל את ההחלטה על הפיטורים, וזה עושה פלסתר מכל הטענות כאילו הוא מסכן את בריאות החולים חסרי הישע". ממשרד הבריאות נמסר: "נציבות קבילות הציבור טיפלה בפרשה במהירות, והוגשו קובלנות משמעתיות נגד טרנוב ושתי אחיות נוספות". מאברבנאל נמסר כי "ביה"ח בדק את הנושא לעומקו, ופעל במלוא חומרת הדין. בשנה האחרונה קיימת ירידה של 70 אחוזים בקשירות בבית החולים: ישנן מחלקות בהן אין קשירות כלל".

תנאים טובים וטיפול אנושי – זה מוגזם?

לא מזמן פורסמו מסקנות הוועדה הממשלתית לצמצום הקשירות באשפוז הפסיכיאטרי. הוועדה הוקמה בעקבות דו"ח עמותת "בזכות", לפיו בבתי החולים הפסיכיאטריים מתבצעות כ–4,000 קשירות בשנה — כל מאושפז רביעי נקשר. הדו"ח הציג את הכשלים שהובילו למצב בלתי נסבל זה, ומשרד הבריאות אימץ את מסקנותיו, וכנראה יגבש תוכנית לצמצום הקשירות עד לביטולן בתוך שלוש שנים.
אך לא ניתן לתאר התנהלות כזאת רק כ"סדרת כשלים" במערכת. אם נאסוף את כל האירועים הפוגעניים המתרחשים בבתי החולים הפסיכיאטריים מדי שנה, נגיע לסדר גודל המצביע על מדיניות אגרסיבית שיטתית של ממשלות ישראל כלפי מתמודדי הנפש. הדבר תמוה: סביר יותר שאנשים פגועים ומיוסרים יקבלו בעת אשפוזם יחס אוהב ומחבק מצד אנשי מקצוע, שהקדישו את חייהם לטפל בהם. ייתכן שהפער בין הרצוי למצוי נעוץ בכך שיש המייחסים ערך טיפולי ליחס הקשה, לעתים עד כדי התאכזרות פיזית ונפשית.
כמי שעברו על בשרם אשפוזים טראומטיים, ונוהגים לבקר אחרים השוהים במחלקות אלה, אנו טוענים כי היחס האגרסיבי בבתי החולים תורם לכך שכמעט כל מי שמשתחרר מאשפוז פסיכיאטרי לא ירצה לחזור אליו. זו מעין למידה התנסותית, כמו להכניס יד לאש. מניסיוננו, למתמודדי נפש החוזרים לקהילה לאחר אשפוז יש מוטיבציה עזה לא לחזור לשם והם נחושים לשמור על עצמם מפני משברים חוזרים. האם יש הישג טיפולי גדול מזה בעיני אנשי המקצוע?
לעומת זאת, אם תונהג במוסדות מדיניות הומנית וחומלת בתנאי אכסניה טובים (תוך הזרמת כספים לשם כך), רבים ממתמודדי הנפש יצבאו על חדרי המיון הפסיכיאטריים והתוצאה תהיה הגדלה ניכרת במספר המיטות. זהו עניין מרכזי: ההימנעות מאשפוז חוזר אינה רק הישג טיפולי, אלא גם חיסכון כלכלי גדול, וייתכן שמספר מיטות האשפוז הוא המפתח הכלכלי למדיניות בתחום בריאות הנפש. מחירה של מיטת אשפוז מאוישת במשך שנה נאמד במאות אלפי שקלים, ואפשר לחשב כמה תעלה תוספת של אלף מיטות בשנה.
אחת התוצאות של המדיניות האגרסיבית במוסדות האשפוז היא המשך מגמת הרפורמה מ–2001, קרי צמצום מספר המיטות. הדבר משרת הן את האינטרסים של משרד האוצר והן את אלה של משרד הבריאות. שירותי בריאות הנפש מצויים בין הפטיש לסדן. הסכמים בין האוצר למשרד הבריאות, הקובעים את מספר המיטות המרבי, מחשקים את ספקי השירותים, ולכן מוסדות פסיכיאטריים משתדלים לנקוט אמצעים שיביאו לצמצום מספר הפונים לאשפוז. זה מתאפשר, בין היתר, בשל הנצחת תנאים פיזיים ואנושיים גרועים ברוב בתי החולים.
ברוב מדינות ה־OECD ההשקעה בתחום כפולה. לאחר שנים כה רבות של קיפוח והזנחה, הגיע הזמן שממשלת ישראל תתקצב באופן ראוי את שירותי בריאות הנפש. כך תתאפשר הקצאת משאבים להקמת מעונות יום וחלופות אשפוז הומניות יותר, ונעלה על דרך שיש בה חמלה ואנושיות.

התפרסם היום ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.4173187

 

 

 


אליזבת פאקרד – סיפורה של חלוצה

gat_0000_0001_0_img0037
אליזבת פרסונס וור פאקרד Elizabeth Parsons Ware Packard); 1816–1897) נישאה לכומר תיאופיליוס פאקרד ב-1839. הזוג וששת ילדיהם התגוררו באילינוי. לאחר שנות נישואים רבות החלה פאקרד לפקפק באמונות הדתיות של בעלה ובהשקפותיו התומכות בעבדות, וביטאה דעות מנוגדות לשלו.
ב-1860 החל פאקרד בהליכים לאשפוזה הפסיכיאטרי של אשתו. לפי החוק בעת ההיא ניתן היה לאשפז אישה נשואה לבקשת בעלה או האפוטרופוס שלה, ללא עדויות אחרות לאי שפיות שנדרשו במקרים אחרים.
פאקרד שהתה שלוש שנים בבית מחסה. ב-1863 הכריזו עליה הרופאים כבלתי ניתנת לריפוי ושחררו אותה לביתה, שבו נכלאה שוב על-ידי בעלה. היא נמלטה מביתה בסיוע חבריה.
 ב-1864 ניהלה פאקרד משפט ציבורי שארך חמישה ימים בלבד, וסוקר במדינה כולה, ובו הוכרה כשפויה וזכתה במשמורת על ילדיה.
פאקרד ייסדה ארגון שיצא נגד בתי המחסה לבלתי שפויים, הובילה שינויי חקיקה באילינוי וב-30 מדינות נוספות, ופרסמה כמה ספרים ובהם:
Marital Power Exemplified, ; Three Years Imprisonment for Religious Belief ; The Mystic Key or the Asylum Secret Unlocked
 *הועלה לוויקיפדיה כערך.

הישג פורץ דרך למאבק לצמצום הקשירות

הנה דוח ההמלצות של הוועדה הממשלתית לצמצום הקשירות והבידודים' והנה המצגת.
ההישג באמת משמעותי וחשוב. תודה לעמותת בזכות על דוח הקשירות שהחל את "המפץ הגדול" ועל הובלה נחושה, מסורה ונמרצת של כל התהליך. תודה גדולה חייבים גם למשפחתה של "נועה", שנקשרה במשך 24 ימים ברציפות, והמקרה הכואב והפרטי שלה שפך דלק על הבערה. בזכות קרן נויבך ורן רזניק, שהתגייסו ותרמו תרומה מכרעת, העניין לא ירד מעל סדר היום. תודה רבה מיוחדת גם לכל הפעילים והמתמודדים האמיצים שהכשירו את הקרקע ועמדו מאחור, מהצד וגם בחזית.
נותר רק לקוות שמשרד הבריאות יאמץ את ההמלצות ויישם אותן כמקשה אחת, ששר הבריאות יבטא בדיבור ובמעשה את מחויבותו לשינוי, שמנהלי המוסדות והצוות המקצועי הבכיר יירתמו בכל כוחם, ולא פחות חשוב מכל אלה, ואולי אף קריטי:  שהצוותים הסיעודיים יפתחו בהתאם רוח חדשה וישנו את גישתם הטיפולית.
בדו"ח הוועדה הנ"ל נותרו עדיין ללא מענה מספק סוגיות של שקיפות ונגישות לחומר תיעודי רלוונטי במקרה של תלונה, ושל מנגנון חזק ושקוף לפיקוח, לבקרה ולניטור על יישום ההמלצות. משכך, אין לשקוט על השמרים אלא להמשיך לפעול כדי להשיג מטרות אלה, כדי שהדוח ייושם במלואו, ולא ישכב במגרות.
נצטט מהדוח גם את "הצורך המידי בהקמת ועדה ציבורית", כמפורט:
"המלצה על הקמת וועדת ציבורית לבחינת היבטים מערכתיים רחבים. בנוסף לניתוח הגורמים המיידים הנדרשים לצמצום ההגבלות, הוועדה הצביעה על חוסרים מערכתיים בתחום בריאות הנפש, ועל ליקויים וכשלים שורשיים וארוכי שנים, אשר ההגבלות הן 'קצה הקרחון' שלהם. הוועדה ממליצה על מינוי וועדת המשך ציבורית רב-תחומית שתדון בהיבטים המערכתיים של מערכת בריאות הנפש".

עם מנחם סופר ב"שיחות בבריאות הנפש"

הראיון כאן


בית סוטריה בירושלים

להתמודד עם משבר פסיכוטי מחוץ למחלקה הסגורה

ייתכן כי הפתרון לכשלים במערך האשפוז הפסיכיאטרי בישראל טמון באלטרנטיבות הומניות יותר, כגון בית סוטריה שנפתח החודש

19.09.2016 "הארץ" – מדור הבריאות בעריכת רונה מור

מאת דניאל לואיס  

חשיפת פרשות במערך האשפוז הפסיכיאטרי בישראל — כמו המידע על קשירות מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים שפורסם לאחרונה בתקשורת — שופכת אור על הכשלים שמתקיימים בו ומעוררת זעקה מצד מתמודדי הנפש, בני משפחתם וארגוני זכויות אדם. אנשים מהמערכת הפסיכיאטרית טוענים מצדם שכשלים אלו הם תוצאה של היעדר משאבים, שאינו מאפשר תנאי עבודה נאותים ושירות ראוי.

כפי שאני ושכמותי רואים זאת, הפתרון אינו מצוי רק בהגדלת המשאבים אלא בבניית מערך חלופות לאשפוז הפסיכיאטרי, שיתקיים לצדו. אלטרנטיבה חדשה שכזו היא בית סוטריה (גאולה ביוונית) בירושלים — בית טיפולי בקהילה — שנפתח ב-1 בספטמבר השנה ומנוהל על ידי הפסיכיאטר פרופ' פסח ליכטנברג. מדובר במודל שכבר נוסה בהצלחה במדינות כגון ארה"ב, בריטניה ושווייץ ומיועד לאלו הסובלים ממשברים פסיכוטיים ראשונים. במסגרת זו הם מטופלים על ידי צוות המנוסה בניהול מצבים סוערים ובלתי רציונאליים, וחיים עמו חיי בית שיתופיים, בהם מתקיימות אווירה רגועה, הקשבה לא שיפוטית ונגישות לפעילות פנאי וריפוי. כלומר, במקום להיכנס למחלקה סגורה עוברים המתמודדים את תקופת החוויה הפסיכוטית בבית הממוקם בקהילה, מבלי לקבל תרופות באופן אוטומטי, ושותפים לדיאלוג עם יחס אישי 24 שעות ביממה. חשוב להבין שלא מדובר רק בשינוי תפאורה אלא בשינוי פרדיגמה: מעבר מתפישת מצבי נפש קיצוניים כמחלה לתפישתם כחוויה אנושית, שעשויה להירפא באמצעות דיאלוג, הבנה, הקשבה ותמיכה — כפי שהוכיחו כבר מחקרי עבר.

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%9c%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%a4%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%a9%d7%a4%d7%95%d7%96צוות בית סוטריה, החודש

מודל סוטריה ודומיו קמו מתוך אמונה שניתן להבריא ממצב פסיכוטי ללא תיוג פסיכיאטרי ושימוש כרוני בתרופות. מצב שכזה הוא תוצאה של רגישות או פגיעה נפשית, לרוב מטראומה. לכל גל פסיכוטי יש מהלך טבעי של התחלה, אמצע וסוף. באמצעות תרופות לכאורה מקצרים את אורכו, אך יש לטפל במשך זמן בשורשים הנפשיים שהובילו אליו. משברים ומצבי קצה נפשיים — בעיקר אלו המוגדרים כפסיכוטיים, הכוללים תסמינים שמתפרשים כהזיות, מחשבות שווא, ודיבור, חשיבה והתנהגות לא מאורגנים — מעוררים באדם, במשפחתו ובחברה תחושות של איבוד שליטה, פחד וחוסר אונים. כך, האדם המגיע למערכת הפסיכיאטרית נמצא במצבו הפגיע ביותר. ובהיעדר מענה אחר למצוקה זו, הפסיכיאטריה מפרידה את האדם מסביבת חייו הרגילה, מבודדת אותו בתוך מרחב קליני־רפואי ומפרשת מכלול ביטויים התנהגותיים, קוגניטיביים ורגשיים כתסמיני פתולוגיה שבסיסה פעילות כימית לא מאוזנת במוח. כך, הקו הטיפולי הראשון ולעתים הבלעדי הוא מתן תרופות שתפקידן לרסן, להרגיע או לדכא את התנהגותו ורגשותיו של האדם, ובנוסף הגבלת חופש התנועה והבחירה שלו. התערבויות אלו צורבות טראומה נוספת בנפשו ומעמיקות את משבר האמון שלו בחברה האנושית. לכן רבים מגיבים אליהן בהימנעות ואף בתוקפנות. באופן זה מונצחת כרוניקה של דיכוי המבססת במטופלים ומשפחותיהם את חוסר האונים, אשר מתבטא בתלות יתר מתמשכת בתרופות, והם ממוסגרים כחסרי שיקול דעת או מסוכנים. וכך נפתחת הדלת לאשפוזים חוזרים ונשנים ומתרחקת היכולת לגלות כוחות נפש וריפוי עצמיים.

על כן יש ליישם חלופות נוספות לאשפוז פסיכיאטרי, כאלו ששמות דגש על דיאלוג והבנת סיפורו האישי של המטופל. בית סוטריה הוא רק דוגמה אחת. לצערנו, כרגע הוא ממומן מתרומות ולכן השהות בו מחייבת מימון פרטי. אנו תקווה שבעתיד יקבל מימון ציבורי, ושעם הזמן יימצא מימון שכזה גם להקמת תשתית ומערך הכשרה מקצועי לחלופות אשפוז נוספות. כך ניתן יהיה לוותר על אשפוזים רבים במחלקות הפסיכיאטריות, לאפשר למתמודדים להישאר בסביבתם הטבעית, לסייע להם להשתקם, וגם לחסוך למדינה עלויות אשפוז רבות.

דניאל לואיס עוסק בליווי במצבי משבר המוגדרים פסיכוטיים, מנחה קורסים ומרצה, חבר בצוות ההקמה של בית סוטריה, ובעל הסמכה בפסיכולוגיה מונחית תהליך מטעם הארגון העולמי  IAPOP

 

באתר "הארץ" http://www.haaretz.co.il/news/health/.premium-1.3068082

עמוד הגרסה המודפסת של "הארץ" (מצד שמאל למטה) – כאן


לידיעת הקורא, ירון לונדון

אני מעריכה מאוד את ירון לונדון כידען, סקרן, ממש תאב ידע וחריף. לכן התאכזבתי כל כך לשמוע את דבריו שגילמו את "מיטב" הסטיגמות שאותן אנו מנסים למגר ללא הצלחה יתרה.
לונדון אמר: "סכיזופרן פרנואידי רוצח את אמו ולא לוקחים אותו לבית סוהר כי מבינים שאינו אחראי למעשיו… אדם עם התקף פסיכוטי אתה לא יכול לשלוט בו בלי מידה של ריסון ואכיפה" (לונדון כנראה לא שמע על חלופות אשפוז כגון בית סוטריה ודיאלוג פתוח).
חשבתי לעצמי, אם בארזים נפלה שלהבת… שוב ושוב אני נתקלת בתופעה הזאת: האנשים האינטליגנטים ביותר מגלים בורות, שטחיות וחוסר ידע בסיסי בכל הנוגע לנושא בריאות הנפש.
הבעיה מתחילה בכך שכמעט כל חשוד ברצח מבקש הסתכלות פסיכיאטרית. כן, זה הביטוי המשפטי, אבל ברוב המקרים הוא חסר משמעות, כי עולה מההסתכלות שהחשודים כשירים לעמוד לדין.  מדובר בהליך טכני ריק מתוכן שננקט על ידי סנגורים ציניים כדי להוכיח ללקוחותיהם שהם מנסים למלטם מאימת ההליך הפלילי, אבל בדרך מכפישים ומכתימים ציבור שלם על לא עוול בכפו. הציבור הרחב עושה שוב ושוב קישור מופרך בין רצחנות למחלות נפש.
 הרי מיליונים רבים לוקים במחלות נפש, ועדיין רצח תחת התקף פסיכוטי הוא עניין נדיר ביותר. כשהוא מתרחש אין זה קשור למחלה פר-סה אלא לשילוב שבינה לבין גורמים שונים נוספים, כגון: מבנה האישיות, נטייה לאלימות, מערכת ערכים פגומה, סף תסכול נמוך, שימוש בסמים ואלכוהול, וכל זאת על רקע משפחתי וסביבה חברתית.
אנשים מבלבלים גם בין התקף פסיכוטי שעיקרו הזיה, בלבול, פחד ואובדן קשר עם המציאות לבין התקף אמוק של חמת זעם שאינו קשור למחלת נפש אלא למבנה אישיות.
לפי השנתון הסטטיסטי של משרד הבריאות ל-2012, בשנת 2011 הוצאו 391 צווי אשפוז כפוי בעקבות הליך פלילי. אם מחברים זאת לנתון השנתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על המספר הממוצע של הנאשמים במשפטים פליליים (משנת 2000 עד 2007 כולל) – 52,886 איש, יוצא שמדובר ב-0.7 אחוז מכלל הנאשמים.
זה בטל לא ב-60 אלא ב-600. רק התקשורת עושה רעש סביב עניין ה"מעורער בנפשו" ומלבה את מיתוס המסוכנות לכאורה של נפגעי הנפש. בפועל זה רחוק מהמציאות.
הנה דוגמאות אחדות על קצה המזלג:
  • דניאל מעוז שרצח את שני הוריו לא היה חולה נפש.
  • קרינה בריל שרצחה בדקירות סכין את שני ילדיה לא הייתה חולת נפש ונגזרו עליה שני מאסרי עולם
  • האב שהפיל את שני ילדיו מקומה 11 והתאבד לא היה חולה נפש (היה דו"ח פסיכיאטרי במסגרת מאבק משמורת שהעיד על שפיותו)
  • אבי לוי שרצח את שני ילדיו בקיץ 2014 ביום שבאו לביקור מארה"ב לא היה חולה נפש.
  • דמיאן קרליק שרצח את ששת בני משפחת אושרנקו לא היה חולה נפש.
  • אלי פימשטיין, רוצח בתו הודיה קדם, לא היה חולה נפש.
  • רוני רון ומארי-שרלוט רנו-פיזם, סבה ואמה של הילדה רוז פיזם, לא היו חולי נפש.
  • קצין המשטרה מייקל פישר שרצח את אשתו ושני ילדיו והתאבד, לא היה חולה נפש.
  • "האם המרעיבה" (החרדית) לא הייתה חולת נפש (אבל כנראה מופרעת, שימו לב להבדל).
  • "אמא טאליבן" הייתה קנאית דתית אבל לא חולת נפש.
  • אסף גולדרינג שרצח את בתו (ומאוחר יותר התאבד) לא היה חולה נפש.
  • איתי בן דרור שרצח את שלושת ילדיו היה בעל עבר פסיכיאטרי, אך לפי הערכה פסיכיאטרית נמצא שפוי וכשיר לעמוד לדין. הוא הורשע ונגזרו עליו שלושה מאסרי עולם מצטברים.
  • ודוגמה אחת מהעולם: אנדרס בריוויק הנורווגי, שרצח 77 בני אדם ביולי 2011, נמצא שפוי בעת המעשה ונידון ל-21 שנות מאסר, העונש המקסימלי בנורווגיה.
רווח בציבור בלבול רב בין מחלת נפש להפרעת אישיות אנטי-סוציאלית (ומתוכה תת קבוצה – פסיכופתים). ציטוט מכתבה ב-YNET בנוגע להפרעת אישיות אנטי-סוציאלית:
 "למעשה, ברוב המקרים מדובר באנשים שההפרעה אינה ניכרת עליהם כלל והם אינם מוכרים לרשויות בריאות הנפש," מאפיין פרופ' זמישלני. "אפשר למצוא אותם בכל מקום: במשרות הבכירות, בעמדות מפתח בעולם הבנקאות והמשק, בשדרת הפיקוד העליונה של הצבא, בבתי חולים, באקדמיה, בפוליטיקה ובבתי משפט."
עוד אומר פרופ' זמישלני בכתבה הנ"ל: "מעניין לציין שכ-75% מכלל דרי בתי הכלא מוגדרים פסיכופתים." חולי נפש (חולי סכיזופרניה לסוגיה, דיכאון ומאניה דפרסיה) אינם פסיכופתים (מישהי כתבה לי: "ככל הידוע לי מהספרות 90 אחוז מיושבי הכלא מוגדרים כאנטי סוציאליים ועשרה אחוז כפסיכופתים".)
חולי נפש מועדים יותר ליפול קורבן לאלימות מאשר לחולל אותה. סכיזופרניה אינה מתאפיינת באלימות.
אולי באנגלית זה נשמע טוב יותר:
Violence is not a symptom of schizophrenia
כאשר חולי נפש נוהגים באלימות זהו כישלון טיפולי או משפחתי.
בעקבות מקרה טבח בארה"ב אמרה ד"ר פטרישיה דיגן שאובחנה בנעוריה כלוקה בסכיזופרניה:
"רוב המאובחנים כחולי נפש סביר יותר שייפלו קורבן למעשי אלימות מאשר שיחוללו אותם, אבל שכניי אינם יודעים זאת, המורים של בתי אינם יודעים זאת וגם חלק מחבריי אינם יודעים זאת. התקשורת מקבעת את הדימוי שלנו כאנשים מסוכנים ובלתי צפויים".
לצערי, ירון לונדון בתוכנית זו היה חלק מהתקשורת המקבעת דימוי זה.
ירון לונדון, אנא חקוק על לוח לבך את המשפט הבא מהמחקר המפורסם MacArthur violence Risk Assessment Study  
Delusional symptoms even of violent content are not predictive of future violence in most of cases
במחקר הנ"ל הוכח שאלימות בקרב חולי נפש אינה תוצאה של המחלה – מלבד במקרים נדירים מאוד שאותם מבליטה התקשורת בחדווה רבה – אלא נובעת מגורמים שונים, החל מדפוסי התנהגות קבועים גם בזמני הפוגה מסימפטומים, הקשורים במבנה אישיות, אביוז מתמשך במשפחה, מגורים בשכונה אלימה, שימוש בסמים (תחלואה כפולה), וכו'.


עשרת המופלאים של אחי

14053941_1066641750051990_8880789844758416638_o

אילן וירצברג. אוגוסט 2016

עשרה שירים שיש לי קשר רגשי מיוחד אליהם. נכון להיום. אולי הייתה רשימה שונה ביום אחר.

  1. מחכה שייפסק מתוך האלבום "באת כמו עשן" 1995 שנוצר לאחר מותה של אשתו זהבה שנפטרה מסרטן בדמי ימיה
  2. Sweet voice מהאלבום "Love Under The Water" 1999 (דגימות קול אחייני האהוב בינקותו)
  3. מה שנשאר מהאלבום "מה שנשאר" 1990 ("את אבי החיוור איך אמצא אם נשאר דבר אחריך")
  4. געגועים מ"כל זמן שאתה מנגן" 1998
  5. השיר של דליה מ"הלילה לא שחור" 2014 למילים שכתבתי בצעירותי לאמנו ז"ל
  6. אני עזבתי כנ"ל; מילים: אבות ישורון על אביו העזוב והבודד, על אהבה ועל המוות.
  7. מדיטציה מ"זה בא במפתיע" 2001
  8. סוסי שקיעה מ"משני צדי הכדור" 1985
  9. רוץ מ"באת כמו עשן" 1995
  10. "את יודעת מי אני" + החלק המסיים מ"להשמיע קול חזק" 2016 
בכוונה לא בחרתי להיטים וגם לא שירים שכתב לאחרים. האלבומים האישיים של אילן הם לב עשייתו, וחבל שלא זכו לחשיפה כמו המוזיקה שיצר עבור אחרים. כאן כולם:
http://www.virtzberg.com/34984/my_music
 בונוס: יפו מהאלבום "מה שנשאר" 1990

תכתובת מאלפת

בעקבות שידור התוכנית "סדר יום" עם קרן נויבך ב-7/8

 
"טל", בן 38, הסובל ממחלת נפש קשה, אפילפסיה, גמגום ואוטיזם מוחזק כבר חמש שנים בבידוד מוחלט מאחורי סורג ובריח ("כלוב" בלשונו של ד"ר מוטי מרק, לשעבר ראש האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות) במחלקה משפטית 4 באגף לביטחון מרבי בבית החולים שער מנשה.
בעקבות השידור שלחתי מייל בתפוצה רחבה:
שלום,
אני עוד די בשוק מכך שנשקל ניתוח לובוטומיה ביחס ל"טל", כפי שחשפו אתמול Keren Neubach ורן רזניק. לא מעכלת שזה אמיתי. מדובר בהליך שהוצא מחוץ לחוק במדינות המתוקנות. מתברר שהמצב עוד הרבה יותר גרוע ממה שהאמנו. חשה רפיון ידיים. מקווה שהתחושה זמנית. איך מתמודדים עם שיטות עבודה שהייתי בטוחה שהדור הנוכחי של הפסיכיאטריה מתבייש שהן היו בכלל חלק מההיסטוריה שלו?
מצורף סרטון תדמית של שער מנשה. חוץ מהמוזיקה הסכרינית שמזכירה כפר נופש באלפים ולא מקום שבו נדרסות זכויות אנוש אלמנטריות, שימו לב לעובדה המצמררת הבאה: במשך 12 דקות רצופות לא נראים בני אדם. אף נפש חיה, תרתי משמע. גם לא מרחוק ללא אפשרות זיהוי (אבל היי, יש חתול לבן מקסים אחד שחוצה כביש). כמה שהעניין הזה סימפטומטי לחוליי המערכת.
😦
דליה
קיבלתי תגובות רבות למייל הזה. אחת מהן הייתה מראשת שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, ד"ר טל ברגמן-לוי. היא כתבה:
דליה שלום
מפאת כבוד המטופל וחסיון החומרים ברור לך שלא באמת אוכל לענות לך לא לחיוב ולא לשלילה, כפי שלא הייתי חושפת כל אדם אחר
אני ממליצה לשאוב אינפורמציה לא רק מהתקשורת, שכן לעיתים היא מוטה ומגלמת אינטרסים שונים
בברכה
טל
על כך עניתי:
טל, אם לביטוי “כבוד המטופל“ הייתה משמעות אמיתית, כל מצבו ותנאי בידודו היו נראים אחרת.
בברכה,
דליה
לתומי חשבתי שההתכתבות הסתיימה, אך למחרת קיבלתי מייל נוסף בזו הלשון:
דליה
תסמכי עלי שאני מכירה את המקרה אישית.
לא ברור היה לי מה עליי ללמוד מציון עובדה זו, אך היא רמזה בפירוש על כך שיש דברים שרק היא יודעת שמעמידים בספק את הדיווח העיתונאי בעניינו, שלדבריה בהודעה הקודמת הוא לעתים מוטה ומגלם אינטרסים שונים. חשתי שדבריה הם מעין מסך עשן; כאילו אמרה: אני יודעת מה שאתם לא יודעים, ותסמכי עליי, וסוף פסוק.
כתבתי לה שוב, והפעם שלחתי במקביל עותק לשני העיתונאים שחשפו את הפרשה, קרן נויבך ורן רזניק:
טל שלום,
הייתי אומרת ש"הרמת לי פה להנחתה"… מצורפת לעיל תגובת ביה"ח שער מנשה לשאילתה בעניין סירוס כימי וכריתת אונה.
אגב, רן רזניק חוקר את בריאות הנפש כבר למעלה מ-20 שנה, וקרן נויבך היא מהחשובות שבעיתונאיות בארץ – שניהם אנשי מקצוע רציניים ועטורי פרסים. היה לי אמון מלא בהם גם ללא ההוכחה המצורפת.
בברכה,
דליה
ועל כך נעניתי:
דליה שלום
מעניין דליה שאת מתכתבת איתי ומכתבת עיתונאים – לאחר שאת מתכתבת איתי תדירות בהעדרם.
את בוודאי יודעת שאני כפופה אכן לכללי עובדי ציבור ומנוע ממני להתייחס לתקשורת באופן כזה
לאור אלו אני מסיימת את הדיאלוג שאני מקפידה לקיים עם כל פונה אלי
אם את רוצה דיאלוג תקשורתי תצטרכי לעשות זאת בצינורות המקובלים ודרך דוברות המשרד, בכפוף לאישורם אשמח להתייחס.
בברכה
טל
כאן הגיבה קרן נויבך וכתבה:
אני חייבת להתערב לרגע בשיחה: לנו כעיתונאים חשובה יותר מכל האמינות שלנו. אין טעם בפרסום סיפור אם הוא אינו מבוסס לחלוטין. לו היה בית החולים שער מנשה מוסר בתגובה כי, למשל: "מעולם לא נשקלה האפשרות לביצוע הסרת אונה שהוא כידוע ניתוח שכלל לא מבוצע בישראל" וכו' או משהו בסגנון, הרי שכלל לא היינו מפרסמים שהאפשרות נשקלה! כפי שניתן לראות בבירור מתגובת בית החולים זה לא המצב והעובדה שזה נשקל כלל לא הוכחשה. אני מעריכה את שער מנשה על אמירת האמת. לחלוטין. היא עדיפה על כל ניסיון לשקר או לטייח. אבל האמת במקרה הזה מצמררת ודורשת דיון נוסף.
בברכת המשך דיאלוג פורה, למרות חילוקי הדעות שבדרך,
קרן נויבך
וזו הייתה תשובתי שלי לנזיפה:
טל, ההתכתבות בינינו איננה אישית; איננו חברות ואת אינך אדם פרטי. את נושאת במשרה ציבורית רמה ועלייך לקחת בחשבון שדברייך יישמעו ברבים. אני אף שוקלת להפוך את כל ההתכתבות כולה לפוסט בבלוג שלי.
מעולם לא יזמתי איתך התכתבות פרטית מלבד הפעם שעניתי לשאלתך כי לא אוכל לפגוש אותך, מאחר שלתחושתי קשר איתך יעקר את פעילותי. כמו כן ביקשתי ממך לא לקחת זאת באופן אישי וגם עכשיו אני חוזרת על בקשתי.
תודה לך,
דליה
ועל כך ענתה:
דליה שלום
  1. מעולם לא נשמעה טענה כי אני "אדם פרטי" – בכל מקרה לא הושמעה על ידי
  2. הנני בקשר עם מתמודדים רבים אשר פונים ומגיעים למשרד – דלתות האגף פתוחות
  3. ומתוך ראיית עולם זו עניתי לך ואני טורחת לענות כאשר את שולחת מיילים לאגף
  4. למרות זאת – אני רופאה ולפיכך כפופה לכללי חסיון וסודיות
  5. ולשיטתי ודעתי – אין דבר קדוש יותר מסודיות , פרטיות וחסיון באור של זכויות אדם ואזרח
  6. ברגע שהעלית גורמי תקשורת להתכתבות הנ"ל – הנני כפופה לצורך לאשר כל דבר דרך דוברות המשרד
אינני מתייחסת אליך כאל אדם פרטי אלא כאל דמות מייצגת ומכבדת את דעותיך ומחשבותיך גם אם לא תמיד יש הסכמות – לפיכך על שתינו לגלות אחריות רבה במעשינו, ואלם כאשר את שולחת אלי התכתבות מתיבת מייל אישית הדבר מעביר מסר מסויים
בברכה, טל
ד"ר ברגמן ענתה גם לקרן נויבך:
קרן – בית החולים איננו יכול לענות לך פרטנית בהקשר למה נשקל ולא נשקל
זה מוסד רפואי וכפוף לכללי חסיון וסודיות .
זוהי המציאות וזה להגנת המטופלים.
העובדה שאין יכולת לענות בצורה כפי שאת רואה שתראה התגובה איננה אומרת שמתנהלים בהכרח דברים לא תקינים או פסולים
פשוט אי אפשר לענות
זה הכל.
וקרן נויבך בתשובה:
אבל ד"ר ברגמן, בית החולים ענה באופן מפורט ביותר! כולל פרטים שלא ידענו אותם עד עכשיו. בתשובה שלך יש היתממות רבה והתכחשות למציאות. תשובת בית החולים הייתה מפורטת וברורה והתייחסה לשני ההליכים המדוברים, סירוס כימי וכריתת אונה. לנוחותך מצרפת שוב את תשובת בית החולים.
קרן
תגובת המטפלים בשער מנשה:
התמונה המוצגת בתכנית לא משקפת את המציאות.
המאושפז שוהה במחלקות סגורות מנעוריו ולמצער גרם לפגיעות פיזיות בקורבנות, בין היתר: חניקות, שברי פנים ואף, פגיעות אורתופדיות וכן פגיעות מיניות, מעשי סדום ואינוס. המטופל, מקבל טיפול הורמונלי על מנת להקל על סבלו ועל הדחפים המיניים, שפוגעים באופן חמור גם בסובבים אותו.
הוא מאושפז בחדר בידוד מרווח (16 מ"ר) עם חלון בגודל 2 מ"ר כדי למנוע תוקפות כלפי עצמו ואחרים.
מתוקף תקנות משרד הבריאות, צוות בית החולים מחויב מידי שעה, 24 פעמים ביממה, 7 ימים בשבוע, לצפות במטופלים המצויים בחדרי הבידוד, לבדוק את שלומם ולדאוג שאינם פוגעים באכזריות בעצמם ולדווח בכתב וגם המטופלים יכולים לפנות לאנשי הצוות.
בנוסף, המטופל סובל בין היתר גם מתופעה חמורה של תשוקה לשתיית יתר של מים ללא שליטה עצמית, עד מצב של הפרעות בקצב הלב, פרכוסים, בצקת מוחית עם אובדן הכרה וסיכון למוות. בשל בעיה זו מחויב הצוות הרפואי לדווח באופן שוטף כמה מים הוא שותה ולהגבילו בכמויות על מנת להימנע ממקרים שאירעו לו בעבר, של פרכוסים ובצקת מוחית. אנו לא נמנע ממטופלים שתיית מים אלא שתייה מופרזת.
הסגל הרפואי מברר יעילות ואופציות טיפוליות חדשות, כולל תרופות הורמונאליות ואף מבצע מעקב יעיל ואופטימאלי, מעבדי וקליני.
מקובל להתייעץ עם מומחים בתחומים שונים לרבות אנדוקרינולוג אם כי אחריות על הטיפול הנה של הרופא המטפל, שהיינו גם פסיכיאטר. הטיפול ניתן לפי כל הנהלים של משרד הבריאות ואגף הרוקחות ולאחר קבלת כל האישורים הנדרשים.
על הסגל הרפואי לחפש טיפולים אחרים נוכח מצבו החמור של המאושפז והעדר שיפור לאורך שנים. כדי לשלול פגיעת ראש או בעיה מוחית נערכה התייעצות עם נוירוכירורגים ובוצעה בדיקת MRI. בשלב זה אין החלטה לניתוח נוירוכירורגי.
קראתם את המשפט האחרון בתגובה הנ"ל? בית החולים נשאל בפירוש על ניתוח לכריתת אונה במוח (לובוטומיה), ועונה כי בשלב זה אין החלטה לבצע את הניתוח הנוירוכירורגי שבו מדובר.
כמו כן, חשוב לציין כי דמותו של "טל" מוצגת באופן חד צדדי ודמוני.
עו"ד אדמית רוזנצוויט מהסיוע המשפטי ציינה כי מנהל המחלקה העיד שבוע קודם כי טל אינו סובל עוד בשנים האחרונות מתופעת שתיית היתר. כמו כן העידה כי במהלך הישיבות והדיונים במחלקה, מהבוקר ובמשך שעות ארוכות, נשמעים תחנוניו למים.
זאת ועוד: עו"ד רוזנצוויט פגשה את "טל" עשרות פעמים במהלך חמש השנים האחרונות, והיא מעידה כי גם לפי כל המסמכים שברשותה אין בשנים האחרונות עדויות לתוקפנות קיצונית או להתנהגות מינית חריגה מצדו. עוד הוסיפה כי ככל הידוע לה קרוב לוודאי שנוצל מינית על ידי חולה אחר.
אמנם לאחר שטל מוצא למקלחת שמחוץ לחדר הוא מתנגד לחזור לבידוד ונאבק פיזית באחים הגוררים אותו לשם. כלומר, כשאדם מתנגד פיזית לחזור לחיים בכלוב שבו הוא כלוא ומבודד ללא כל אמצעי להסחת הדעת, ועושה את צרכיו בתוך החדר, שממנו עולה צחנה קשה, הוא מתויג כמסוכן ואלים. התוקפנות כלפיו גוררת תוקפנות מצדו, המתייגת אותו כמסוכן ואלים – מלכוד 22.
ד"ר ברגמן התייחסה אל התגובה המפורטת הנ"ל של בי"ח שער מנשה, שקודם הסבירה כי בית החולים כפוף לכללים המונעים ממנו לפרט כך (עכשיו אולי "יקבלו על הראש" שפירטו ודיווחו אמת, ולהבא אולי לא נזכה עוד לתגובות כאלה):
אין כלל התממות
כגורם ממלכתי אני מוגבלת יותר
וקרן נויבך סיכמה (לעת עתה):
אבל את בוודאי רואה שבית החולים סיפק את כל הפרטים. ובית החולים הוא בית חולים ממשלתי שכפוף למשרד הבריאות ולך.
לסיכום: המצב הוא חמור בהרבה משחשבנו, ואנה אנו באים?!
קטע ניחומים קצר מתוך המונולוג של המלט מאת שייקספיר (מערכה 3 תמונה 1):
כי מי מוכן
לשאת את שוט הזמן ובוז הזמן,
את העוולות של הכובש, העלבונות
מפֶּה יהיר, דקירות של אהבה
נכזבת, הסחבת של החוק, חוצפת
פקידים, ההשפלות שלב טהור
צריך לסבול בשקט מחסרי הערך.
תרגום: דורי פרנס

 


צביאל אצל קרן נויבך

בתוכנית "סדר יום" אתמול שוחחה קרן נויבך עם צביאל רופא – מתמודד נפש ומי שנאבק על זכויות מתמודדי הנפש, שהסביר: "שלטון החוק אינו נשמר בבתי החולים הפסיכיאטריים".


פיקוח חיצוני על מערך הטיפול

gerdeaan4mmmykjmmr7p

10 ביולי, 2016

עבור: מנכ"ל משרד המשפטים, עו"ד אמי פלמור

שלום רב למנכ"ל משרד המשפטים, עו"ד אמי פלמור

במערך בריאות הנפש בישראל מתרחשות על בסיס יומיומי הפרות בוטות של זכויות האדם, וזאת בניגוד לחוקי המדינה ולאמנות בינלאומיות שמדינת ישראל חתומה עליהן. לאורך השנים נחשפו שערוריות מסמרות שיער, כל פעם במוסד אחר. לאחרונה נחשפו פרשיות מזעזעות של קשירה בארבע גפיים לאורך שבועות ארוכים ובידוד בתנאים תת-אנושיים שנמשך חודשים ואף שנים ארוכות. גם דו"ח בזכות שנערך לאחר מחקר מעמיק, וכולל גם עשרות עדויות ממקור ראשון של מטופלים – מלמד על המצב הקשה השורר בתחום זה.

משרד הבריאות נמצא, מאז הקמתו, בניגוד אינטרסים ביחס לבתי החולים הפסיכיאטריים: הוא המיניסטריון, הוא הרגולטור, הוא ספק השירותים, הוא המעביד, הוא המתמחר והוא המפקח. שמו הטוב של משרד הבריאות תלוי לא מעט בהסתרת החריגות מהחוק והעבירות עליו, הנעשות בבתי החולים הפסיכיאטריים.

במובהק, שתי הסיבות העיקריות למצב המזעזע שאליו הגיע מערך בריאות הנפש הן היעדר מוחלט של שקיפות המערכת, המונע אכיפה של חקיקה קיימת, והיעדר חקיקה המגנה על זכויות המטופלים במוסדות הפסיכיאטריים. לפיכך, פיקוח חיצוני על מוסדות אלה הוא קריטי לצורך שמירת זכויותיהם האלמנטריות של אנשים עם מוגבלויות.

כאשר אדם שהיה מאושפז מגיש תלונה במשטרה על עבירה שנעשתה כלפיו, והמטפלים מצדיקים את המעשה או מתנערים ממנו — התיק ייסגר בשלב ראשוני זה.  קל להתעלם מעדות המתלוננים גם כאשר התלונה מוצדקת, וזאת בעטיה של הסטיגמה הרווחת שעל פיה פגועי נפש אינם אמינים. יודגש כי אין מדובר באזרחים שנמצאו כלא כשירים משפטית.

מהיבטים רבים ומשמעותיים, המאושפזים מפסיקים להיות אזרחים בעלי זכויות אדם מיד בחצותם את מפתן דלת המוסד הפסיכיאטרי. הציבור ברובו אדיש לגורלם, והמשטרה — שתפקידה להגן גם עליהם — אינה עורכת חקירות מעמיקות, שוללת על הסף את עדות הנפגעים, וסוגרת לרוב את תיקי התלונות בשל חוסר ראיות בטענה לחוסר עניין לציבור.

צו השעה הוא החלת פיקוח חיצוני על המוסדות האלה של משרד הבריאות ושל משרד הרווחה. הפיקוח יופעל על ידי נציבות השוויון לאנשים עם מוגבלויות, הכפופה למשרד המשפטים, אשר הביעה את נכונותה למלא תפקיד זה. השגת מטרות אלה תביא למהפך בשמירה על הזכויות של האנשים חסרי הישע ביותר בחברה הישראלית.

להלן, ציטוט מתוך נייר העמדה של "בזכות" בעניין זה:

"בסעיף 15 היא (הכוונה לאמנת האו"ם בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות שנחתמה ב-2007 ואושררה על ידי מדינת ישראל בספטמבר 2012; דליה וצביאל) מתייחסת במישרין לזכות להיות חופשיים מעינויים, ומיחס אכזרי, לא אנושי או משפיל ומעונש, וקובעת כי על המדינות מוטלת חובה אקטיבית לנקוט בכל האמצעים החוקיים, המנהליים והמשפטיים בכדי למנוע מאנשים עם מוגבלות, כשאר החברה, להיות נתונים ליחס כזה. […] האמנה קובעת במפורש בסעיף 16.3 שבכדי למנוע מקרים של ניצול מכל סוג שהוא, על המדינות החברות להבטיח שכל המתקנים והתוכניות אשר מעניקים שירותים לאנשים עם מוגבלות מפוקחים באופן אפקטיבי על ידי גופים חיצוניים בעלי סמכויות. סעיף 4.16 של האמנה קובע שעל המדינות להתקין חוקים ומדיניות אפקטיביים בכדי להבטיח שמקרים של ניצול, אלימות והתעללות באנשים עם מוגבלות יזוהו, ייחקרו ובמקרי הצורך גם יינקטו צעדים משפטיים כנגד החשודים בביצועם".

אנו מבקשים את תמיכתך הבלתי מסויגת במהלך זה שהוא צו השעה. אנא פעלי בנחישות לקידום הצעת החוק של חה"כ אילן גילאון בנושא זה.

בכבוד רב,

דליה וירצברג-רופא וצביאל רופא

מל"מ – מתמודדים למען מתמודדים

לוגו מלמ

 

 

 

 


ההפגנה מול שער מנשה

זהו סרטון ההפגנה שהתקיימה אתמול למען שחרורו של דניאל המוחזק בכלוב בבידוד מלא, בתנאים תת-אנושיים, זה שלושה חודשים במוסד הפסיכיאטרי "שער מנשה" המנוהל ע"י הפסיכיאטר אלכס גרינשפון ומנהל המחלקה הפסיכיאטר אבי פלד.

בתנאים דומים כלואים חולים אחרים שנים ארוכות.

הבטחנו בהפגנה כי לא נשקוט עד שישוחרר אחרון הכלואים במוסדות ובכלובים הפסיכיאטריים בתנאים שבהם לא מוחזקים אפילו גדולי האויבים שלנו. אלה הם למעשה תנאי שבי במוסד רפואי שנוהג כאויב ברברי. דניאל מוחזק בחדר אפור, שבו מיטה בלבד. את ארוחותיו הוא אוכל על הרצפה. כשהוא מתחנן למים האח מצביע על בקבוק מלא שתן. אמו מורשית לבקרו רבע שעה בשבוע מבעד לסורגי הכלוב. על חיבוק אין מה לדבר. גם שיחה פרטית לא מתאפשרת בחסות המשגיחים. כל יום בשמונה בערב משוחחת האם בטלפון עם הבן למשך דקות אחדות, ולבה נקרע. קרוב משפחה מעיד כי דניאל הוא אדם טוב, שדחף אח ומיד הוכה נמרצות על ידי ארבעה אחים. מאז הוא בבידוד.

הפסיכיאטרים יגידו כמובן שאינם יכולים להרחיב במצבו בגלל החיסיון הרפואי, אבל זו אמתלה שנועדה לכסות על התנכלות מתמשכת.

הפסיכיאטריה לא ניצבת מעל החוק. לא נשקוט עד שאלה האחראים להתאכזרויות יועמדו לדין, עד שיישברו חומת האפלה וקשר השתיקה סביב תנאי האשפוז שהם בגדר עינוי של ממש לפי כל האמנות הבינלאומיות.

אנחנו מזמינים כל אדם אכפתי להצטרף אלינו.


לא מרפים מזכות הבחירה במוסד

2415243377

לאחר שעתרנו פעמיים לבג"צ ויזמנו הצעת חוק, התגבש נוהל שאינו מניח כלל את הדעת. פנינו בעניין למנכ"ל משרד הבריאות, מר משה בר סימן טוב. נענינו על ידי סגן ראשת האגף לבריאות הנפש. התשובה, כרגיל, לא חידשה דבר, וענינו למנכ"ל.

כאן תשובת משרד הבריאות לאזוריות.

וזה מה שענינו:

שלום רב,

הקטעים המודגשים לקוחים ממכתבכם אלינו.

 "הנוהל שואף ליצור איזון שבין זכות המטופל לבחור מקום אשפוז ובין הזכות של כל אדם שזקוק לשרות אשפוזי לקבל מענה במרחק וזמן סבירים ממקום מגוריו. זאת בעיקר כאשר מדובר באוכלוסיות מוחלשות ומעוטות אמצעים אשר לגביהן אשפוז מרוחק ממקום המגורים מקשה מאוד על הטיפול."

  • האיזון בין הזכות לבחור ובין הזכות לקבל טיפול לא קיים כאשר התנאי המינימלי לבחירה הוא 95% תפוסה, ואילו בפועל התפוסה הממוצעת עולה על 100% (ר' כתבה בדה מרקר)
  • רוב בתי החולים מרוכזים באזור המרכז, כאשר המרחקים ביניהם אינם משמעותיים. קורה לא אחת שבית החולים האזורי מרוחק יותר מביתו של אדם מבית חולים מסוים אחר (לדוגמה, מי שגר ברח' יצחק שדה ת"א משויך לבי"ח אברבנאל, אף שבי"ח תל השומר קרוב יותר).
  • ראינו כולנו כיצד מתייחסת המערכת לזכויותיה של "נועה" בת ה-28 שנקשרה לשלושה שבועות ברציפות, ולזכויותיהם של מתמודדי הנפש בכלל, והנה דווקא בנושא המרחק מבית החולים יש התהדרות באיצטלת זכות המטופל, כאשר ברור כשמש שהדבר נועד רק לנוחותה של המערכת שמבקשת לשמר מצב שבו הדברים מתנהלים כראות עיניה, ללא כל תחרות על לבם של הלקוחות השבויים.
  • ברפואה הכללית אין כל מגבלה על זכות הבחירה של הכלל (אף שיש בקרב חולי הגוף קבוצות חלשות שכביכול מתבקש להחיל עליהן את אותו "פטרנליזם מיטיב"). דורשים לא להפלות אותנו לרעה.

"יתרה מכך, מקרים פרטניים שמגיעים לאגף לבריאות הנפש, ובהם בקשות של מטופלים להחליף מקום אשפוז מטופלים ע"י צוות האגף, תוך מתן מענה מתאים לכל מקרה ומקרה."

במקום להגביל את הכלל ולהתיר בחירה ליחידים לפי שיקול דעת מקצועי, מתבקש להתיר בחירה לכלל ולהגביל יחידים לפי שיקול דעת מקצועי בהתאם לקריטריונים מדויקים, קבועים מראש ונתונים לפיקוח.

"מבדיקה של נתוני האשפוז עולה כי אחוזים בודדים בלבד מבין ציבור הפונים לאשפוז מופנים לאשפוז בבית חולים אחר מזה שאליו פנו ראשונה. עובדה זו מצביעה כי בפועל אם ישנה פגיעה באפשרות הבחירה של אדם באשר למקום אשפוזו הרי שהיא מצומצמת ביותר."

אם הייתה זכות בחירה אמיתית אנשים היו מצביעים ברגליים. כרגע ידוע לכולם שבסופו של דבר יופנו לבית החולים האזורי, אז מה הטעם ללכת לבית חולים אחר? אנחנו לוקים בנפשנו, לא בשכלנו. אגב, נסיין אחד הראה במיון פסיכיאטרי כי לפי אחוזי התפוסה של יום מסוים זכותו להתקבל בבית החולים אליו פנה. התנו את קבלתו בהמצאת "טופס הזדכות" מבי"ח האזורי; למרות ניסיונותיו לא הצליח להשיג את הטופס. מלבד זאת, הנתון שציינתם לעיל משקף מציאות שבה רוב המתמודדים כלל לא מודעים לזכויותיהם, ולו המצומצמות ביותר,  כי לא מיידעים אותם עליהן.

"מעבר לכך, לאפשרות האשפוז בסמוך למקום המגורים ישנה חשיבות גדולה בייחוד בתחום בריאות הנפש, זאת לאור הקשר החיוני שבין צוות בית החולים עם צוותי הטיפול בקהילה, וההיכרות של צוות המחלקה עם המטופל (אשר בחלק לא מבוטל מהמקרים שב ומתאשפז)."

את המיתוס הזה ניפץ ד"ר גדי לובין, אז ראש אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות,  בעימות טלוויזיוני שנערך בינינו בתוכנית "לונדון את קירשנבאום" ב-20 במרס 2014. הנה הקטע המדויק שבו אמר: "בסופו של דבר אני רוצה לומר את הדבר הזה: אין לי שום ויכוח אידיאולוגי עם דליה; ביום שבו תפוסת בית החולים הממוצעת בבתי החולים הפסיכיאטריים תעמוד על 90% נגמר הדיון! אדם יגיע לאן שהוא רוצה. מכיוון שהיום מדובר על בחירה של אדם אחד על חשבון אדם שני…" (ירון לונדון קוטע את דבריו משועשע… מומלץ לצפות בקטע כולו)

אגב, לעתים דווקא היכרות האדם עם הצוות היא המרתיעה אותו מלחזור לאותו מקום (וזו זכותו המלאה והרמוסה שלא לחזור למקום), ולעתים יש לה דווקא השלכות טיפוליות קשות (שוב, ע"ע מקרה "נועה").

לסיכום, מכתב תשובה זה רחוק מלהניח את הדעת. שלילת זכות הבחירה האמיתית במוסד הפסיכיאטרי היא עדות נוספת ליחס המקפח, המפלה והאנכרוניסטי כלפי קבוצת מתמודדי הנפש בישראל.

 מר משה בר סימן טוב היקר, התרשמנו מאוד מרצינות גישתך ומכוונותיך לחולל שיפור משמעותי במערכת בריאות הנפש בישראל. אנא ראה סעיף 23 לחוק בריאות ממלכתי, התשנ"ד–1994, המאפשר לחולה הזקוק לטיפול רפואי, בין אם בקופת חולים ובין אם באחד מבתי החולים הנמצאים בהסדר עם אותה הקופה, לבחור עבורו או עבור ילדו את נותן השירות, בכפוף להסדרי הבחירה שקובעת הקופה. בניגוד להוראה זו, אנחנו הזקוקים לאשפוז פסיכיאטרי, איננו זכאים לבחור בחופשיות את בית החולים שבו נתאשפז. הפלייתו של אדם עם מוגבלות נפשית לעומת חולה אחר, ושלילת זכות הבחירה ממנו, סותרות בין היתר את הוראות חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, את סעיף 4 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח–1998, ואת סעיף 35 לחוק טיפול בחולי נפש.

אנו מבקשים ממך, מר בר סימן טוב, לתקן את ההפליה, ולעגן את הזכות לאוטונומיה אישית לאנשים הנזקקים לאשפוז פסיכיאטרי. הדבר נדרש, בין היתר, לאור אשרורה של האמנה בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות (Convention on the Rights of Persons with Disabilities), הקובעת את זכותם של אנשים עם מוגבלות לקבל החלטות בעצמם (ראו סעיף י"ד למבוא, וסעיף 3[א]), ואת החובה לנהוג בשוויון כלפי אנשים עם מוגבלות ולמנוע הפליה (סעיף 5).

מקווים לפעולתך החיובית בנדון,

בכבוד רב,

דליה וירצברג-רופא וצביאל רופא

 


לשחרר את נועה – לחופש נולדה


הקשירה הגיעה למדורת השבט

8102938_8105702_rumble

http://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-4808403,00.html

 


כבר אין מילים לתיאור הזוועה

Mental-hospital-007


אל תחמיצו!


טיפול בשוק אינסולין שעברתי בנעוריי

large1_3d22c3d620fe4ccdb3c6d1a8854c00cf

ב-1976 טופלתי בשיטת "שוק אינסולין" במחלקת נוער באברבנאל. זהו טיפול מסוכן מאוד וידוע לשמצה. ניצלתי ממנו רק בעזרת חושים חייתיים (או בזכות אהבת ממתקים. החבאתי אותם ואכלתי מהם בהיחבא), כך שלא לקיתי בהתקף של היפוגליקמיה, ולא נכנסתי לקומה המיועדת. היה לי ידע מוקדם. חברת ילדות שלי חלתה בסוכרת נעורים, והיו מזריקים לה אינסולין. ידעתי שאכילת ממתקים תבטל את ההשפעה של האינסולין. 
הייתי רק בת 17 וחצי כשעברתי את ה"טיפול" הנורא הזה, אבל אני זוכרת הכל. שוכנתי לבדי בחדר מיוחד, סמוך לחדר אחיות. הטיפול התחיל בהזרקת 4 מ"ג אינסולין בירך. כל יום עלו ב-4 מ"ג. השוק היה אמור לקרות במינון המקסימלי, 64 מ"ג. לא נתנו לי לאכול כלום עד שעות הצהריים. אז הייתה נכנסת לחדר אחות ובידיה מגש של ארוחת בוקר (מאוחרת). מתישהו הייתי שולפת את הממתקים שהחבאתי בעומק המגירה (לא חשדו בי ולא חיפשו). כשהייתי שומעת את האחות מתקרבת הייתי עושה עצמי מעולפת ונעתרת לבקשה לאכול… כך ניצלתי משוק האינסולין.
מתוך ויקיפדיה: "טיפול בהלם אינסולין כרוך בהזרקת כמות גדולה של אינסולין לחולה, דבר הגורם לפרכוסים ולתרדמת כתוצאה מהיפוגליקמיה במוח. הטיפול התגלה על ידי הרופא והחוקר הפולני מנפרד סקל (1900-1957) בשנת 1933. הליך זה היה בשימוש עד לשנות החמישים כטיפול בדיכאון ובפסיכוזה. אולם, תרדמת אינסולין עלולה להיות בלתי הפיכה…"
מי שעשה לי את הטיפול הזה היה פסיכיאטר, עולה חדש מרוסיה. שמו ד"ר גוטמן.
דבר אחד טוב צמח מהטיפול הזה: לא שילבו אותו בטיפול התרופתי הרגיל, וכך יצא שהתנקיתי מהטרוקטיל המזוויע וחזרתי בהדרגה לאיתני.
על הטיפולים הסומאטיים כגון שוק אינסולין כתב הפסיכיאטר יורם יובל: "לאורך החצי הראשון של המאה שחלפה ניסו פסיכיאטרים שאפתנים ושרלטנים סדרה מסמרת שיער של טיפולים תמוהים, מסוכנים ואכזריים על מטופליהם, לעתים קרובות ללא כל בסיס עובדתי, ולפעמים בתוצאות קשות". (יורם יובל, "האם הפסיכואנליזה עובדת והאם היא יכולה להוכיח את זה למערכת הבריאות", "הארץ", 27/8/14)
כותבת רקפת זלשיק: "רוב התראפיות הסומאטיות מן המחצית הראשונה של המאה ה-20 נחשבות היום לתראפיות מזיקות, רדיקליות ובלתי הומאניות, וקשה להבין ולקבל את השימוש בהן".
נ"ב: בעתיד יתייחסו כך גם לקשירות (באנגליה הקשירה היא בלתי חוקית).

תפסיקו לקשור אותנו! (והדוח המלא)

הדוח המלא של ארגון בזכות

 

3572768489


1 מכל 4 מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים נקשר למיטתו – "הארץ" 23/3/16

"מתמודדי הנפש בישראל מפחדים למות קשורים למיטה" – כתבה שלי, "הארץ" 22/6/15


הגבלת זכויות על הפרק

lyt8diuhwqrxhewxbncj
ביום שלישי הקרוב (מחר), ה- 8.3.16 יתקיים דיון בוועדת חוקה, חוק ומשפט בנושא תיקון לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.

על-פי התיקון המוצע, אפוטרופוס יוכל לאשפז חסוי באשפוז פסיכיאטרי על דעת עצמו ותוך עקיפת כל ההגבלות הקיימות כיום בחוק!!!

עד היום ניתן היה לאשפז אדם רק בהסכמתו, או במקרים קיצוניים, מכוח הוראה של הפסיכיאטר המחוזי – זאת כאשר מתקיימות סיבות שהוגדרו בחוק.
היום מציעה הממשלה שכאשר מונה לאדם אפוטרופוס, כתב המינוי יכול לכלול הוראה כי לאפוטרופוס תהיה סמכות להסכים בשם האדם (גם אם הוא מתנגד) לאשפוז פסיכיאטרי.

חוק טיפול בחולי נפש בא, בין השאר, כדי להסדיר את נושא האשפוז הפסיכיאטרי לאור התפיסות של כבוד האדם וחרותו בעולם המודרני והנאור ולאזן בין ההגנה עליו לבין חירותו וכבודו. גם בחוק טיפול בחולי נפש הקיים קיימות פרצות רבות הסותרות את עקרונות כבוד האדם וחירותו, והנה בא התיקון המוצע לחוק ועוקף את הזכויות הבסיסיות שהוגדרו בחוק טיפול בחולי נפש.

למעשה, החוק המוצע מאפשר לאפוטרופוס לאשפז כל אדם שבחסותו, מבלי לעבור את המסלול החוקי שדורש הצגת סיבות ובדיקה של הפסיכיאטר המחוזי, ומהווה הפרה בוטה של חוקי חופש האדם במקרים כאלו, כפי שעוגנו ב"חוק הטיפול בחולי נפש".

לפני כינון חוק הטיפול בחולי נפש, בני משפחה יכלו לאשפז את בני משפחתם על יסוד הערכות סובייקטיביות, שלא לדבר על מקרים של סכסוכי משפחה. חוק טיפול חולי נפש ניסה למנוע זאת ולהקפיד על כבוד האדם וחירותו דרך מתן הסמכות לאנשי מקצוע, הכפופים כאמור להוראות החוק. (החוק גם העניק אפשרות לערער על החלטת אשפוז כפוי.)

החוק המוצע מחזיר אותנו עשרות שנים לאחור. לא יעלה על הדעת כי אפוטרופוס יקבל סמכות לעקוף בקלילות את החוק ולאשפז אדם בניגוד לרצונו, ללא מתן סיבות ומבלי שיתקיימו התנאים המחייבים אשפוז פסיכיאטרי.

אז מה עושים? איך ניתן לפעול?

כאמור, ביום שלישי הזה, ה- 8.3.16 יתקיים דיון בנושא בוועדת חוקה, חוק ומשפט לקראת קריאה שניה ושלישית. אנו מבקשים מכל מי שמעוניין לעצור את המדרון החלקלק והמסוכן הזה:
א.
לחתום על המכתב שישלח עוד היום לשרת המשפטים וחברי הוועדה, קישור למכתב-http://www.atzuma.co.il/custodian1
ב.
להגיע לדיון בוועדה, יש להירשם כאן:
https://www.knesset.gov.il/…/coo…/committee_guest_form.aspx…
ניתן לקבל סיוע להרשמה מדניאל, אימייל: danielle@bizchut.org.il


מצעד השיגעון

II_Parada_do_Orgulho_Louco_-_-_-_Mad_Pride_parade

מצעד השיגעון (באנגלית Mad Pride) הוא תנועה ציבורית של צרכני בריאות הנפש צרכנים לשעבר ובעלי בריתם. האירוע המוכר הראשון של התנועה התקיים בב-18 בספטמבר 1993 בטורונטו שבקנדה. האירוע אורגן על ידי אנשים שהזדהו כניצולי הפסיכיאטריה, צרכנים של שירותי בריאות הנפש ומטופלים לשעבר, ונקרא "יום הגאווה לניצולי הפסיכיאטריה".

רקע

האירוע בא כתגובה לדעות קדומות מצד הקהילה המקומית ביחס לאנשים המתמודדים עם מגבלה נפשית שהתגוררו בבתי מחסה באזור פארקדייל בעיר. מאז התקיים מדי שנה, להוציא 1996. בשנות התשעים המאוחרות אורגנו אירועים דומים ברחבי העולם, ביניהם מצעד שיגעון בלונדון, וכן באוסטרליה, דרום אפריקה וארה"ב. הארגון האמריקני לסנגור צרכני בריאות הנפש MindFreedom International דיווח כי אירועים אלה משכו אליהם אלפי משתתפים, והארגון מקדם ועוקב אחרי אירועים אלה ברחבי העולם.

פעילי מצעד השיגעון מנכסים מושגים כמו "שיגעון"' "מחלת נפש", "אוטיזם" וכדומה, בניסיון לתקן את השימוש השגוי, הרווח בציבור ובתקשורת ביחס אליהם. באמצעות סדרת קמפיינים בתקשורת המונים מנסים הפעילים לחנך מחדש את הציבור בנושאים כגון הפרעות נפש, חוויותיהם של צרכני מערכת בריאות הנפש ומגיפת ההתאבדות הגלובלית.

הספר Mad Pride: A celebration of mad culture מתעד את ימיה הראשונים של התנועה. On Our Own: Patient-Controlled Alternatives to the Mental Health System (לבדנו: חלופות למערכת בריאות הנפש בשליטת מטופלים) שפורסם ב-1978 על ידי ג'ודי צ'מברליין הוא יצירה מכוננת של התנועה, אף שפורסמה לפני הקמתה.

 לימודי שיגעון

לפי  Mad matters: a critical reader in Canadian mad studies ("השיגעון משמעותי: מקראה ביקורתית ללימודי שיגעון קנדיים" מאת ל'פרנסואה, מנזיס וראומה, 2013 ) לימודי שיגעון ניתנים להגדרה כוללנית כפרויקט של חקירה, ייצור ידע ופעילות פוליטית המוקדשים לביקורת ולהתעלות על צורות ההתנהגות, ההתנהלות, ההתייחסות והקיום שהם ממוקדי חשיבה פסיכיאטרית. המקראה "השיגעון משמעותי" מציעה דיון ביקורתי בלימודי בריאות הנפש ושיגעון בדרך המציגה את מאבקיהם, דיכוים, חתרנותם ונקודת מבטם של מתמודדי הנפש בניסיון לאתגר את התפיסות השולטות בתחום בריאות הנפש. לימודי שיגעון הוא תחום מתפתח, רב-תחומי שבו ריבוי קולות של אקטיביזם, תיאוריה, פראקסיס ולימוד.

 היסטוריה

בשנת 2000 התפרסם ספר "מצעד השיגעון: חגיגה של תרבות שיגעון"

 "Mad Pride: A celebration of mad culture"

שהושק במצעד השיגעון ב-11 מאי 2000. העיתונאית גבריאל גלייזר תיעדה את מצעד השיגעון ב"ניו יורק טיימס". גלייזר ציינה כי "בדיוק כשם שפעילים לזכויות הקהילה הגאה ניכסו את מילת הגנאי קוויר כתווית של כבוד, גם פעילים אלה מכנים את עצמם משוגעים בגאווה, וטוענים כי מצבם לא מונע מהם לנהל חיים פרודוקטיביים." תנועת מצעד השיגעון אוזכרה גם בהפינגטון פוסט.

תרבות שיגעון ואירועים רלוונטיים

מצעד שיגעון הצמיח אירועים תרבותיים חוזרים בטורונטו, לונדון וערים אחרות ברחבי העולם. אירועים אלה כוללים בדרך כלל מוזיקה, הקראת שירה, הקרנת סרטים ואירועי תיאטרון רחוב כדוגמת "דחיפת מיטות" שתכליתה לעורר מודעות למידת הבחירה המועטה המתאפשרת בטיפולים בבריאות הנפש ולשימוש הנפוץ בכוח במוסדות אשפוז פסיכיאטריים.

 דחיפת מיטות

העיר טורונטו מציינת את שבוע מצעד השיגעון, ושיאו הוא אירוע דחיפת המיטות. זוהי שנתו ה-14 של הפסטיבל. סדרה של אירועי דחיפת מיטות מתקיימים ברחבי לונדון מדי שנה. תוכנית של ערוץ הטלוויזיה האמריקני איי.בי.סי. "צפיית שיא: האאוטסיידר" שידרה כתבה על אודות מצעד השיגעון שהתקיים ב-25 באוגוסט 2009. בין היתר כללה התוכנית ראיונות עם שחקן הקולנוע והטלוויזיה האמריקני ג'ו פנטוליאנו והאקטיביסט דייוויד וו. אוקס, יו"ר תנועת MindFreedom International.

בישראל

ב-2004 וב-2005 יזם האקטיביסט צביאל רופא שני מצעדי שיגעון בתל אביב בסיוע עמותת אנוש. הם נקראו "צועדים בראש מורם", והססמה שלהם הייתה: "אם תכירו אותי, תשתגעו עליי".

 * העליתי לוויקיפדיה. כאן.


פיקוח חיצוני נשכני

בבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבב

הצעת חוק האומבודסמן של ‘בזכות’

מדובר בהצעת תיקון לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.
שמה: "בירור תלונות ופיקוח על שמירת זכויות של אנשים עם מוגבלות במסגרות מגורים, התשע”ו–2016"
  מיועדת להביא להקמתו ואיושו של גוף ממשלתי בלתי תלוי (אומבודסמן), לבירור תלונות של אנשים עם מוגבלות הנמצאים במסגרות דיור ומוסדות סגורים, ולפיקוח על שמירת זכויותיהם.
הניסיון בארץ ובעולם מראה כי אנשים המתגוררים במסגרות אלו, ובעיקר במסגרות מוסדיות, חשופים במידה רבה יותר לפגיעה בזכויותיהם בשל היותן מסגרות מבודדות מכלל האוכלוסייה.
המנגנון המוצע יהווה חלק מנציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות במשרד המשפטים ולא יחליף את מנגנוני הפיקוח הקיימים כיום במשרדים הרלוונטיים.
הקמתו של מנגנון הפיקוח מתחייבת מאמנת האו”ם בדבר זכויות אנשים עם מוגבלות שאושררה על ידי מדינת ישראל. מודלים שונים של נציבויות תלונות ייעודיות לאנשים עם מוגבלות קיימות במדינות שונות בעולם, ביניהם ארה”ב ומדינות שונות באירופה.
את הצעת החוק מוביל חבר הכנסת אילן גילאון לצד חברי הכנסת אלי אלאלוף, קארין אלהרר, שולי מועלם-רפואי ואורי מקלב.

 

הצעת החוק

נייר המדיניות של בזכות


החוויה הנידחת שלנו

גם כאשר הדברים נעשים במסגרת טיפול ובכוונה להיטיב החוויה של הקשירה ברצועות למיטה והסימום התרופתי נחווים על-ידי אנשים כתקיפה. גם אדם בריא ושפוי היה מרגיש כך. זה חילול קשה של גבולות האני ופריצה לתוכם. הסוציולוג ארווין גופמן כתב:
"המוסד הטוטלי מונע מהחוסה את יכולת התנועה, את הבחירה והשליטה במרחב ובזמן. אורח החיים הנורמלי, שבו האדם 'מבצע' את עצמו או מתחזק את זהותו, מושהה עד הפרטים הגופניים האינטימיים ביותר, תוך כדי תקיפת גבולותיו של האני והשפלתו".
החוסה, על פי גופמן, עובר פירוק-זהותי ונישול-תפקידי; הוא מעוצב ומקודד לאובייקט שניתן להזין אל תוך מערכת הניהול של המוסד, אובייקט שניתן להתמודד עמו בצורה חלקה בפעולות שגרתיות.
הפסיכיאטריה במחלקות הסגורות מגלה אפס סובלנות כלפי המאושפזים. אם אין התעלמות מצרכיך, לרוב זה מסתכם במענה קצר ויבש, או זועף ומתנכר. לא מנהלים שיחות אנושיות של ממש, רק פרוצדורות. יותר מדי פעמים זה מגיע לקשירה ולסימום תרופתי כדי להשיג סביבת עבודה שקטה ונוחה.
פיליפ פינל, אבי הפסיכיאטריה המודרנית, כתב: "באופן כללי, נדרש מעקב המאפשר תנועה חופשית רבה ככל שניתן לכל החולים המסתפקים במחוות גוף, דיבורים קולניים וגינונים שונים, שאין בהם כל נזק. מניעת ביטויים כגון אלה כדי לשמור לכאורה על הסדר הטוב תעורר מרי ואלימות, ותהפוך את השיגעון לעמוק יותר ולחסר מרפא".
האיש החכם הזה הבין במאה ה-18 מה שפה לא מבינים במאה ה-21: דיכוי המחוות ה"שיגעוניות" רק מחריף את המצב. חייבים להכשיר כוח אדם שיהיה בעל מסוגלות רגשית ומיומנות מקצועית להכיל טווח רחב של התנהגויות לא נורמטיביות. תנו לצעוק, לקלל, לכעוס. פייסו בדברי נועם, במגע, בליטוף ובחיבוק (רק את מי שמעוניין בזה). מדוע אתם מצפים מאיתנו גם ב"בית משוגעים" שנתנהג באיפוק ובנימוס? אני הייתי זומבי. לא שמעו אותי ולא הרגישו בי, אבל ראיתי איך מתנהגים אל האחרים.
הקשיבו לאולגה רוניסמן הדנית. גם האישה הנעימה והעדינה הזאת חוותה את הדברים על בשרה.

האסון של שרשרת המזון

img_0020
בתי המשפט בישראל מעולם לא דנו בנושא הקשירות באשפוז הפסיכיאטרי למרות מקרי מוות רבים במהלך קשירות או כתוצאה מהן.
לעומת זאת, בשאלה דומה שעניינה קשירת אסירים ביטחוניים למיטה בבתי כלא קבע בית המשפט שעצם הקשירה פוגעת בזכויות האדם ושיש לנהוג בה באופן מידתי ולהעדיף שיטות פוגעניות פחות.
האם ברור לכם מה זה אומר?  זה אומר שהחברה הישראלית דואגת לגורלם של אסירים ביטחוניים יותר מאשר לגורלנו שלנו. עינינו לא צרה בהם, אבל אנחנו דורשים מבית המשפט לדאוג גם לזכויותינו ולהצעיד את הפסיכיאטריה בישראל מהמאה ה-18 למאה ה-21.
חברה יקרה כתבה לי בעקבות דברים אלה:
"לגבי סוגיית האסירים הפוליטיים, לצערי הרב יש כל כך הרבה אופנים של התאכזרות אליהם (כולל ילדים וילדות קטנים) ולא הייתי מציעה לשים את מדינת ישראל כדוגמא להתייחסות הומנית אליהם…"
עניתי לה: "היה חשוב לי להראות שבמקרה שלנו בית המשפט אף לא מואיל בטובו לשלם מס שפתיים, כך שלפחות תהיה עמדה עקרונית, כי אנחנו שקופים, ואותנו אפילו לא סופרים."

 


האם השתנה משהו ב-13 שנה?

812d2-d793d795d7a7d798d795d7a8d799d794d795d793d794d791d7a8d795d79a     motiMarkנננננננננננננננננננננננ

אל תפספסו את הדיאלוג המאלף בין ד"ר יהודה ברוך לבין ד"ר מוטי מרק

פרוטוקולים/עבודה/5794
12 בספטמבר, 2002
הכנסת החמש-עשרה                                                                                                             נוסח לא מתוקן
מושב רביעי
 
פרוטוקול מס' 583
מישיבת ועדת העבודה והרווחה
שהתקיימה ביום רביעי, כ"ז באלול התשס"ב 04 בספטמבר 2002 שעה 13:00
 סדר היום:      ליקויים במערך בתי החולים הפסיכיאטריים – מי יגן על נפגעי הנפש?
 
נכחו:
חברי הוועדה:         דוד טל  – היו"ר
                                יהודה גלעד
[הדגשתי את שמות הדוברים שהשתתפו בחלק זה של הפרוטוקול]
מוזמנים:                        עירית וגנר                                   – "אנוש"
                                       סילביה טסלר לזוביק     – מנכ"ל ארגון "בזכות"
                                       דליה וירצברג -רופא                
                                       חנוך מדובניק                 – בית חולים "גאה"
                                       צביאל רופא
                                       שושנה שלום                                – יו"ר העמותה לסיעוד פסיכיאטרי
                                       יהודית בורנשטיין                        – שרותי בריאות הנפש, משרד הבריאות
                                       ד"ר יהודה ברוך              – משרד הבריאות
                                       אלכסנדר גרינשפון                       – משרד הבריאות
                                       אריה זאדה                                  – משרד הבריאות
                                       ד"ר  איתן חבר                – משרד הבריאות
                                       פרופ' שמואל טיאנו                     – יו"ר המועצה הלאומית לשרותי בריאות הנפש,
                                                                                              משרד הבריאות
                                       ד"ר מוטי מרק                – מנהל מחלקת בריאות הנפש, משרד הבריאות
                                       יעקב פוליקביץ               – משרד הבריאות
                                       פרופ' אלי שמיר              – יו"ר "עוצמה"
                                       נילי אהרונוב                           – "עוצמה"
                                      חנה גור                           – "עוצמה"
                                       מוטי ליפשיץ                                – ראש אגף רפואה – חטיבת בתי החולים, קופת
                                                                                              חולים כללית
                                       חני אורון                                     – קופת חולים לאומית
                                       אשר זיו                          – קופת חולים לאומית
                                       סבטלנה וינוקור             – קופת חולים מאוחדת
                                       משה אייזיק                                – פסיכיאטר מחוזי, קופת חולים מכב"י
                                       שלמה בן יונה                 – "צב"י" – צרכני בריאות לישראל
                                       מידד גיסין                                   – "צב"י" – צרכני בריאות לישראל
מנהלת הוועדה:     שירלי אברמי
 
קצרנית:                  הדס דויטש

ליקויים במערך בתי החולים הפסיכיאטריים מי יגן על נפגעי הנפש?

היו"ר דוד טל:
אני מתכבד לפתוח את הישיבה.
 מצאתי לנכון להעלות את הנושא הזה לדיון, ואני לא רוצה לקשור אותו בשום צורה עם מה שקרה או לא קרה בבית חולים כזה או אחר בארץ. כבר הרבה מאוד זמן אני חושב שיש להציף את הנושא הזה, כדי להחדיר את המודעות בקרב עובדי ומנהלי בתי חולים פסיכיאטריים ועל מנת לתת תחושה של בטחון למאושפזים שם, חסרי הישע. אמנם לא צריך לקיים דיון בוועדה על כל תלונה ותלונה, אך הדברים הלכו והצטברו כך שהמשקעים גברו, ואני חושב שנכון להציב את הבעיה כדי לנסות להעביר מסר למשרד הבריאות ולמערכת הבריאות הפסיכיאטרית בכלל, שהרשות המפקחת, שהיא במקרה הזה הרשות המחוקקת, נמצאת עם היד על הדופק. אני רוצה להעביר את התחושה לכל מי שאחד מקרוביו או הוא עצמו נמצאים במערכת הפסיכיאטריה, שלא מתעללים באנשים הללו, ולכן הוא יכול להיות בטוח ושקט. אני רוצה לציין, שלא בדקתי את הטענות עד סופן, אך נכון להציב את השאלה הזאת ולדון בה.
בהמשך לדיון הזה ועדת העבודה והרווחה תערוך ביקורים בתי חולים פסיכיאטריים. הדיון בוועדה לא בא לייתר את ועדת החקירה שמשרד הבריאות החליט להקים בבית חולים מסוים; הם עוסקים במישור אחד, ואנחנו במישור השני. ארצה לשמוע כאן היום על מצב השירותים הפסיכיאטריים וההתיחסויות לאותם חולים. קל מאוד לומר שכולם מקבלים את הכל ושכולם מובטחים, אך הדברים אינם כאלה; נשמעים קולות אחרים, שסוברים אחרת. ארצה לשמוע את משרד הבריאות על המצב הכללי בבתי החולים הפסיכיאטריים, שהוא יודע עליו היום. האם יש כוונה במשרד הבריאות לשלב את כל בתי החולים הפסיכיאטריים בבתי חולים אחרים כמחלקות, וכך לבטל את בתי החולים הפסיכיאטריים? נאמר לי, שבעולם זה עוזר להתערות האנשים האלה בקהילה, ומבחינה מקצועית איני יודע אם זה נכון. האם זה כדאי, לדעתכם?
יהודה ברוך:
אני מלא הערכה לכל מי שעוסק בתחום ולכל אנשי בתי החולים. אני חושב, שבסך הכל מצב בתי החולים הוא טוב, גם אם משרד הבריאות הקים ועדת בדיקה, כדי שנוכל להסתכל על עצמנו בראי ולהגדיר בעוד שלושה חודשים מה המצב בתחום הספציפי שהגדרת. הפתרון ארוך הטווח הוא צמצום האשפוז במינימום ההכרחי. אשפוז הוא הכרחי בכל מקרה, וגם אם התייחסות הצוות היא נפלאה, האשפוז הפסיכיאטרי הוא הכרחי, ואינו מטרה לדבר. המטרה העיקרית היא לטפל בחולים בקהילה, ונכון להיום אנחנו בחוסר ובמצוקה של משאבים בקהילה. במדינות המערב, שאליהן אנחנו רוצים להשוות, אחוז המטופלים עומד של ארבעה או חמישה אחוזים בקרב מבוגרים, ושני אחוז בקרב ילדים. בארץ אנחנו עומדים על 0.8% בקרב ילדים ו- 1.5% בקרב ילדים, כך שבכל מקרה אנחנו נמצאים בתת-טיפול. זה כולל גם פסיכיאטריה רכה – חרדות, דכאון רגיל, ואני מצטער על המונח הלא מקצועי, וגם פסיכיאטריה קשה, כשהם עוזבים את בתי החולים, וצריכים להיות מטופלים במרפאות.
בשל כך המשרד פועל לרפורמה בריאות הנפש, שמתחלקת לשלושה חלקים: הראשון הוא רפורמה שיקומית, שאנחנו נמצאים בעיצומה. בכל חקיקת חוק שיקום חולי נפש, הוקצה לזה תקציב תמורת הסכם של הרפורמה המדינית, שאדבר עליה עוד מעט. מדובר בהסכם עם האוצר, וב- 2005 יתוקצבו לנושא הזה 300 מליון ש"ח לטובת השיקום. כרגע אין כל הסכם עם האוצר בנוגע לאופן גדילת הסכום הזה בשנים שלאחר מכן.
הרפורמה המבנית היא הרפורמה של צמצום המוסדות. נכון לעכשיו קיימות 5,100 יחידות פסיכיאטריות, והמטרה שלנו עד שנת 2005 היא להגיע ל- 3500 מוסדות, בהנחה שאז אוכלוסיית מדינת ישראל תעמוד על שבעה מליון, כלומר חצי מיטה לאלף. יש ויכוחים ודיונים רבים בינינו לבין פרופ' שמיר, שהוא נציג עמותת "עוצמה", שחושב שניתן לרדת עוד יותר במספר המיטות. אני איני יודע, וחושב שכדאי קודם להגיע לזה, ואז לבדוק את המצב. יש להימנע ממקרים שקרו באיטליה ובארצות הברית, למשל, שבהם אנשים משוחררים מבלי לקבל פתרון אחר, מערכת הבריאות לא מטפלת בבעיה ומפילה אותה על הרווחה, למשל, ואז אותם אנשים נמצאים ברחובות. גם על הרפורמה המבנית נחתם הסכם עם האוצר, והיום אנחנו עומדים במשא ומתן מול הוועדים של הסיעוד של מינהל ומשק הרופאים. אנחנו מקווים להגיע לחתימה, ולהמשיך בתהליך.
החלק האחרון של הרפורמה הוא הביטוחים: העברת האחריות לקופות. המשמעות כאן היא קריטית כמעט, כי ברגע שזה עובר לקופות, אין ההפרדה שיש היום במאוחדת, זה חוסך משמעותית בתשתיות, ולא צריך "מרפאה רפואית" ולידה מרפאה פסיכיאטרית. כך הסטיגמה שקיימת מתפוגגת, ובשל הקירבה אנשים יפנו לטיפול. זה משמעותי מאוד.
היו"ר דוד טל:
האם משרד הבריאות יודע מה קורה בין כתלי בתי החולים הפסיכיאטריים מבחינת התייחסות העובדים למאושפזים?
יהודה ברוך:
משרד הבריאות יודע במידה מסוימת. יש נהלים מאוד ברורים; ברוב בתי החולים יש גם ועדת משפחות, שעובדת בצמוד להנהלת בית החולים, למעקב אחרי מה שקורה; יש דו"ח לגבי חריגים, שמגיע למשרד, ויש ביקורות איטיות של שירותי בריאות הנפש—
היו"ר דוד טל:
כמה אירועים חריגים כאלה קיבלתם בשנה האחרונה?
אלכסנדר גרינשפון:
במשרד הבריאות אנחנו מקבלים בסך הכל הרפואה, כלומר לא רק בריאות הנפש, פחות מחצי אחוז של הפניות. אין לנו נתונים לגבי בריאות הנפש, כי הגוף שמקבל פניות לגבי אירועים חריגים הוא אגף להבטחת איכות שמתייחס לכל הפניות, ואף ניתן מענה אם ההתיחסות היא ספציפית. יש מקרים בודדים, ואנחנו כמובן יודעים על המקרים שבהם אנחנו מטפלים. אין ספק, שיש מקרים שאינם מגיעים אלינו, ולכן ב- 97', יחד עם האגף להבטחת איכות, עשינו סקר על המצב בבתי החולים הפסיכיאטריים. ב- 98' בדקנו את נושא זכויות החולה אחרי קבלת חוק זכויות החולה, וכך גם ב- 99'. כרגע אנחנו מתכננים בדיקה במרפאות ובדיקה חוזרת אחרי חמש שנים בבתי חולים. הפניות הן בודדות.
היו"ר דוד טל:
יש מישהו במשרד הבריאות שיודע?
יהודה ברוך:
נעביר לכם את הנתון במהלך השבוע.
 
אלכסנדר גרינשפון:
מדובר בפניות בודדות.
היו"ר דוד טל:
אבל יש לזכור, שיש מקרים אחרים, שלא מביאים לידיעתה של הרשות המבצעת, במקרה הזה, ואז אין טיפול, כי אנחנו לא יודעים. יש הבדל באם מדובר בבודדים או בעשרות.
אלכסנדר גרינשפון:
אנחנו מנסים להגיע למצב, שבו כל עובד, חולה או בן משפחה יוכל לבוא ולהביא לידיעת המשרד ולידיעת מנהל בית החולים דברים חריגים, כדי שלא ירגישו שמדובר ברשלנות. אנחנו עובדים בתחום הזה, ולכן הפרדנו בין נושא הבטחת איכות, שלא קשורה למערכת פיקוח. עשינו זאת כדי שאנשים לא ירגישו ש"מחפשים אותם", אלא שיבינו, שמחפשים דרכים לשפר את השרות. מערכת הפיקוח מורכבת מהמשרד הראשי ופסיכיאטריים מחוזיים, ומערכת הבטחת האיכות היא אגף אחר במשרד הבריאות.
היו"ר דוד טל:
בדקתם את התלונות הבודדות שהגיעו אליכם? הן נמצאו נכונות?
אלכסנדר גרינשפון:
כמה מהתלונות שהגיעו לאגף להבטחת איכות היו קשורות לפסיכיאטריה, וכמה מהן נמצאו נכונות. בעיקרון, כל תלונה היא מוצדקת, כי אם אדם מתלונן, זה לא בכדי. אנחנו נדווח מהו הפילוג – מה נמצא ברמת רשלנות ומה לא.
היו"ר דוד טל:
אני מבקש לדעת גם מה היו המסקנות במקרים שבהם מצאתם שהתלונה היתה צודקת.
יהודה גלעד:
האם נעשית בדיקה לגבי אחוז המתלוננים לעומת מספר הפגיעות האמיתיות? הרי בתחום נפגעי הנפש, מיעוט של תלונות לא מלמד דבר, כי אין מי שיתלונן. כלומר, גם אם יש עשרים תלונות, ייתכן ויש מאות רבות של נפגעים.
מידד גיסין:
גם אם יש מי שיתלונן, הציבור לא יודע לאן להתלונן.
נילי אהרונוב:
וגם אם הוא התלונן, אין מה לעשות לגבי זה.
יהודה גלעד:
האם נעשתה עבודה, כדי לדעת על דברים שמתרחשים שם?
נילי אהרונוב:
לגבי נושא התלונות; מגיעה אלינו כמות עצומה של תלונות, ובנוסף, החולים חוששים להתלונן באופן ישיר. גם כשהם מתלוננים, מעט מאוד נעשה.
היו"ר דוד טל:
אתם מעבירים את התלונות שמגיעות אליכם למשרד הבריאות?
נילי אהרונוב:
חלק מהן, כי יש אנשים שמבקשים שלא נעביר. הפחד הוא עצום, ואתם צריכים להבין אותו. ברגע שאדם מתלונן, המערכת היא סגורה, התלונה נשארת במסגרת בית החולים, ויש חשש גדול ומוצדק בחלק גדול מהמקרים. אמנם יש בתי חולים טובים ומחלקות טובות, אך לעיתים המצב הוא שונה. חולה אינו יכול לעבוד מבית חולים אחד לאחר אלא אם כן, לפי חוק זכויות החולה, מנהל בית החולים ממליץ על העברתו. כך נוצר מצב, שהוא נשאר תקוע במצב הזה, ולכן אנשים נרתעים עוד יותר מלהתלונן.
היו"ר דוד טל:
 כלומר, אם היינו מאפשרים לחולים לעבור באופן חופשי מבית חולים אחד לאחר, זה היה תורם?
נילי אהרונוב:
בהחלט. לגבי נושא האגף להבטחת איכות; עברתי על הסקר, וקראתי את הדרך שבה הוא נעשה בפרוטרוט. ראיתי, שמדובר בצוות של כמאה אנשי מקצוע בכירים ו- 15 מציגי עמותות, כולל העמותה שלנו. הוצג שאלון של 110 היגדים, ונעשו ניתוחים סטטיסטיים מגוונים. המסקנות העיקריות היו שתהליך פיתוח שאלונים תרם רבות להגברת ההבנה של התחום הנבדק, וסייעו להפנמת ערכים. מהלך הסקר וממצאיו מבטאים השקפת עולם של ארגון לומד, ויש בו המון מליצות והחלטות שקשורות יותר לעבודת מחקר. המשפט הסופי המדהים הוא: "המסקנה האחרונה: להמשיך לשמור על חסיון הנתונים הפרטניים, כדי לשמר אוירה חיובית, פתיחות מירבית, שיתוף פעולה וקבלת נתונים מהימנים". מה נותן מבדק איכות כזה מלבד בזבוז עצום של כספי ציבור, כשאין שום מידע אמיתי על שום דבר? אין שקיפות. המשפחות והנציגים האחרים לא קיבלו שום מידע על הנתונים, אין כאן שום מסקנה אופרטיבית, אינפורמציה או בדיקה, אלא רק המלצה שכדאי להמשיך. אני רואה את זה כדוגמה קלאסית של מערכת שעובדת רק כדי לשמר את עצמה ולא עבור שום דבר אחר. לו היתה בקרה אמיתית, כבר מזמן היו נדלים המעשים שאינך רוצה לדבר עליהם היום, מתוך פעילות של גוף חיצוני שמבקר ומטפל באופן אובייקטיבי בתלונות.
היו"ר דוד טל:
אני רוצה לדבר כאן באופן כללי.
נילי אהרונוב:
יש מקום, שבמקום בקרת איכות מסוג כזה יקום גוף חיצוני בעל שיניים, ועדת פיקוח קבועה בראשות שופט ובשיתוף נציגי ציבור ונציגי משפחות, שיטפל באופן אמיתי ומעשי ללא חשש, והוא יהיה שקוף.
צביאל רופא:
שלום, אני פגוע נפש שלא מתבייש מזה. אני נכה צה"ל עקב התעללות של מפקד ב- 75'. אני יושב ראש עמותת "התמודדות", שמאגדת בתוכה 360 אנשים, כולם פגועי נפש. אנחנו מכירים את השטח בצורה מצוינת. אני מקבל מאות טלפונים בשנה, ומבקר בבתי חולים כמעט כל שבוע. יש לי ארבע קבוצות לעזרה עצמית של חולי נפש ברחבי הארץ, ושם משתתפים רק חולים, ללא אנשי מקצוע. עוברים דרכם כמאה אנשים בחודש, ומספרים על מה שקורה להם.
לפני שבוע וחצי השתתפתי בקבוצה, והמטופלים סיפרו שיש עוד שני מטפלים שמתעללים בחולים, אפרופו מה שהתפרסם בתקשורת, ונתנו לי שמות. חשוב לציין, שיש כמה מתלוננים על אותם מטפלים, ומדובר בפגועי נפש פחות פגועים, יחסית. הם מאוד פוחדים להחשף, והבטחתי להם לא להעביר את המידע.
היו"ר דוד טל:
למה זה יכול לגרום, אם הם יגיעו לוועדה ויאמרו את הדברים הללו?
צביאל רופא:
אני לא יכול לענות בשמם, אבל הם חוששים שאם הם יתאשפזו שוב באותו בית חולים, יבולע להם. צריך להבין, שבמקומות כאלה הדברים נעשים בחדרי חדרים. חז"ל אמרו שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, אבל אצל חולי הנפש אין זה כך, והם פוחדים להתלונן. פניתי למשטרה עם המידע הזה, והם אמרו לי שמדובר בעדות שמיעה, ושהם לא יכולים לעשות עם זה כלום אלא אם האנשים יבואו להתלונן בעצמם. כפי שאמרתי, הם פוחדים להתלונן.
היו"ר דוד טל:
אתה יכול לספר על המעשים?
צביאל רופא:
מדובר על אלימות פיזית שלא לצורך. אמנם במקרים רבים דרושה הפעלת כוח, אבל לפעמים מטפלים מסויימים עושים שימוש שאנו לצורך באלימות, וסוטרים, למשל, גם אחרי שהצליחו להרגיע את החולה. הגבול הוא דק, ומאוד קריטי.
היו"ר דוד טל:
כמה תלונות כאלה קיבלת?
צביאל רופא:
לפני שבוע וחצי קיבלתי ארבע תלונות מארבעה אנשים שונים על אותו בית חולים בנוגע לשני אחים.
היו"ר דוד טל:
על אילו סוגי התעללויות שמעת, מעבר לאלימות פיזית?
צביאל רופא:
שמעתי על אלימות פיזית ועל גניבות רכוש. גם בי התעללו וגם ממני גנבו רכוש, אך זה היה בשנת 78' בבית חולים בצפון. אותי השאירו קשור 24 שעות מבלי לבוא אליי, כלומר מבלי אוכל, שתייה ויכולת ללכת לשירותים. זה היה מאוד קשה, ושמעתי על מקרה שבו לא הגיעו לאדם קשור 8 שעות. אמנם יש הוראה שמדי ארבע או שש שעות רופא צריך לעשות בדיקה, אך ההוראה הזאת לא מתקיימת. הנהלים הקיימים אינם מתקיימים, ולכן המצב קשה מאוד. גם במקרים של בעיה גופנית, לעיתים לא שולחים רופאים לבדיקה. אני קיבלתי פצאליס, שזה שיתוק בעצב הפנים, וסבלתי במשך שבוע שלם, כשלא שלחו אליי רופא.
לגבי הפתרונות; נראה לי שמי שצריך לשמור על חולי הנפש הם דווקא אנשי המקצוע ומנהלי בתי החולים. הם יכולים לתת לכל החולים, גם למאושפזים הכפויים, את היכולת לבחור באיזה בית חולים הם רוצים להתאשפז. במקרה כזה, בתי החולים יכנסו לתחרות בינם ובין עצמם, וכך יהפכו להיות שירותים לבריאות הנפש ללקוחות, על ידי מתן כוח ללקוח. כך בתי החולים יחזרו אחרי חולי הנפש.
היו"ר דוד טל:
זה אפשרי? אין הבדלים ברמות הפגיעה של האנשים?  
צביאל רופא:
לא. בכל מחלקה סגורה, יש אפשרות לטפל בכל סוגי החליים.
נילי אהרונוב:
מלת המפתח כאן היא "טיפול טוב".
צביאל רופא:
אני חושב, שדרוש גם פיקוח חיצוני, אבל עליו להיות טוב ויעיל. אם הוא לא יהיה כזה, בתי החולים יסתתרו תחת כותרת הפיקוח, ולא יחול שיפור אמיתי. אני מאחל שנה טובה לכולכם ולנפגעי הנפש, בתקווה שתהיה להם שנה טובה יותר מהשנים האחרונות.
חנה גור:
דיברת על סוגי התעללות, ואני רוצה לציין, שמגיעים אלינו הרבה דו"חות של משפחות. האחרון שבהם הגיע אלינו לפני שבוע מבן אפוטרופוס של אם חולה, שמאושפזת באחד מבתי החולים בצפון. ההתעללות בה נמשכה זמן ארוך, כשבכל אותו פרק זמן נמצאו על גופה חבלות שונות, שמוסברות בטענות שונות כמו "היא נפלה" ו"דחפו אותה". באחרונה הא קיבל שיחת טלפון מהאחות הראשית, שבה היא סיפרה שהאם נפלה, קיבלה מכה וכך נעקרה לה עין. הבן היה מאוד מזועזע, הוא הגיע למקום, וקיבל הסברים שונים, טיוחים, ממנהלי המקום. הבן הזה כתב מספר מכתבים למחלקה לאגף בריאות הנפש, ולא קיבל מענה. לא באתי להאשים אותם, אבל זאת עובדה. הסיפור הזה קשה במיוחד, אך באמתחתי עוד הרבה סיפורים ודו"חות על התעללויות למיניהן.
היו"ר דוד טל:
אתם מעבירים מקרים כאלה למשטרה?
חנה גור:
אני ממונה על נושאים כאלה, ומעבירה אותם למשטרה.
היו"ר דוד טל:
כמה תלונות כאלה העברת בשנה האחרונה, לאו דווקא למשטרה אלא גם למשרד הבריאות, למשל?
חנה גור:
מגיעות בערך עשר תלונות למחלקה המשפטית וליושב ראש אגף בריאות הנפש.
אני רוצה לדבר על סוג אחר של התעללות, בבית חולים אחר, לא רחוק מאיתנו; מחלקה מסוימת סובלת מסירחון מתמשך במשך שנים. המשפחות שמבקרות בורחות אחרי שעה או שעתיים, אך החולים נשארים בסירחון הזה כל הזמן. אחרי בירורים ארוכים התברר שהמחלקה הזאת יושבת על בור של שתן וצואה, ולא אכפת לאף אחד. הסבל בבית החולים נורא, ולאף אחד לא אכפת.   
יהודה ברוך:
נכון, מדובר באיסור בנייה, והוועדה המחוזית מחפשת מקום—
חנה גור:
הסבל הוא מתמשך. אני יושבת בוועדה של משפחות עם הרופא שממונה על בתי החולים בירושלים. הוא מנסה עם רצון אדיר, אך גם ידיו כבולות בגלל התקציבים.
היו"ר דוד טל:
האישה הזאת מספרת על עשרה מקרים, ואני מניח שאחרים יוכלו לדבר על עוד מקרים, כך שכבר לא מדובר על מקרים בודדים.
חנה גור:
בשטח יש הרבה מאוד מקרים, ואנשים לא מתלוננים מפחד שיאונה להם רע. אני יודעת את זה גם מנסיוני האישי.
אלכסנדר גרינשפון:
אחרי כל תלונה יש סבל של אדם, אך יש תלונות מוצדקות, ויש תלונות שאינן כאלה, כי מדובר בחלק מהטיפול הרפואי.

[המשפט הנ"ל מוגש כשי צנוע לצביאל. בדיחה פרטית על נושא עצוב; דליה]

היו"ר דוד טל:
מקרה עקירת העין הוא אלימות.
אכסנדר גרינשפון:
המקרה החריג הזה ידוע לנו ודורש בדיקה מעמיקה, ולכן הוקמה ועדה. אני אומר, שמעבר לכך יש גם פניות שלא ניתן להגדירן כרשלנות. לגבי המקרה הספציפי הזה; נתנו לבן כמה פתרונות, כמו העברת האם לבית חולים אחר, שמתאים יותר לגילה.
היו"ר דוד טל:
אתם יכולים לתת פתרונות כאלה לכל אחד מהמאושפזים?
אלכסנדר גרינשפון:
כן, וגם החוק מאפשר את זה. חוק טיפול בחולי נפש מאפשר לא רק למנהלי בתי החולים אלא גם למטופל ולמשפחתו לפנות ולבקש העברה. אמנם לא תמיד זה אפשרי מבחינת השטח, כי בתי חולים שנחשבים טובים אינם תמיד פנויים לחולים, ורוב בתי החולים הפסיכיאטריים עובדים בתפוסה שעולה על מאה אחוזים.
היו"ר דוד טל:
זה תפקידי ותפקידך להפוך את כל בתי החולים לטובים, כדי שבכל מקום יקבלו שירות טוב. העובדה שיש רק כמה טובים היא בעיה שלנו.
אלכסנדר גרינשפון:
נכון, ואני לא מציג את זה כהתחמקות מאחריות. אנחנו בתהליך של רפורמה, שלא רק מיועדת לצמצום מיטות אלא גם לתת מקומות טובים לכל החולים. בישראל יש רק שני אחוזים שמוכרים במערכת כלשהי במסגרת בריאות הנפש. אנחנו מנסים למצוא פתרון לכל חולה שהיה באשפוז. אמנם יש עדיין מוגבלות תקציבית ועוד מוגבלויות, אך נשמח לקבל כל פנייה ולתת מענה.
היו"ר דוד טל:
אני מכיר את עניין המוגבלות התקציבית, אבל אלימות כלפי חסרי ישע אינה מוגבלות תקציבית אלא העסקה של אנשים שאינם אנושיים.
אלכסנדר גרינשפון:
נכון, ואנחנו שואפים לכך שאדם שמגיע למצב של חולה סיעודי לאחר אשפוז ממושך יהיה במחלקה סיעודית ולא במחלקה פסיכיאטרית.
סילביה טסלר לזוביק:
יש לזכור, שבהרבה מקרים מדובר בחסרי ישע, שאינם יודעים שמותר להם להתלונן או לאן להתלונן. אנחנו מקבלים פניות רבות, ולא קל להגיע לארגון זכויות אדם, כי הרבה אנשים אינם מכירים. פניות רבות הן אנונימיות, ואנשים מתחננים שלא נפנה חזרה לאף גורם, כי הם פוחדים. מדובר בקשת רחבה מאוד של בתי החולים בכל בתי הארץ.
היו"ר דוד טל:
את יכולה לפלח, ולהגיד שיש תלונות רבות על בית חולים מסוים לעומת בתי חולים אחרים?
סילביה טסלר לזוביק:
 יש בית חולים אחד שיש עליו תלונות רבות, ואגיע לזה מייד, מבלי להזכיר את שמו. התלונות מתחלקות לשתי קבוצות: תלונות של התעללות, של גניבות ושל הטרדות ותקיפות מיניות, ורק הבוקר ביקרנו מישהי שהותקפה מינית בבתי החולים, לעומת תלונות של אי-טיפולים רפואיים. כאן יש תלונות רבות, כי אנשים מבינים שאנחנו עוזרים להם. קיבלנו תלונה מאדם שסובל מבעיות אוזניים, לאחר ששלושה ימים אף אחד לא טיפל בו, והוא טופל רק לאחר התערבותנו.
היו"ר דוד טל:
 יש לכם נתונים לגבי מספר התלונות בשנה?
סילביה טסלר לזוביק:
עשרות, אך אם הפניות אנונימיות, אף אחד לא מוכן לטפל. אנחנו מעודדים אנשים לפנות למשטרה, ואף מוכנים להתלוות אליהם. אנשים פוחדים מאוד, ופנו אלינו גם אנשים שגורמים בבתי החולים מנעו מהם לגשת למשטרה. קיבלנו תלונות מחולים על כך שלא מאפשרים להם לפנות אלינו בפקס, והמקרים הם קשים.
אנחנו מקבלים גם פניות אנונימיות מאנשי מקצוע, ואני יכולה להתרשם בטלפון אם מדובר בשקר או לא.
היו"ר דוד טל:
יש קושי להתמודד עם שיחות אנונימיות.
סילביה טסלר לזוביק:
אבל זה מלמד אותנו על האווירה שכנראה שוררת.
היו"ר דוד טל:
את מתרשמת שזה נמצא בכל בתי החולים הפסיכיאטריים בארץ?
סילביה טסלר לזוביק:
אני לא יכולה להגיד שבכולם, אך אספר לכם שקיבלנו פניות לפחות משבעה או שמונה בתי חולים, ולאחר שהוזמנו על ידי מתלוננים לבקר אותם, לא נתנו לנו להיכנס.
היו"ר דוד טל:
כמה בתי חולים פסיכיאטריים יש בארץ?
יהודה ברוך:
12 כולל קופת חולים ועוד שישה פרטיים.
אלכסנדר גרינשפון:
יש 18 בתי חולים: שלושה ציבוריים, עשרה ממשלתיים והיתר פרטיים.
סילביה טסלר לזוביק:
לגבי הפתרון שהוצע לפה, של בחירה של מטופלים או של משפחותיהם; יש לזכור, שיש הרבה מאוד מטופלים שאין להם משפחה שמטפלת בהם, ושיכולה לדאוג לזכויותיהם.
לפני ארבע שנים, אם איני טועה, היה דו"ח בזק בראשותו של השופט יעקב בזק, שתכנו הוא ניצולי שואה בבתי החולים הפסיכיאטריים, ונתן התייחסות ספציפית לניצולי השואה והתייחסות כללית לגבי המתרחש בבתי החולים. אמנם שכחתי להביא אותו, אך אני מוכנה להעביר אותו אליכם.
יהודה ברוך:
לגבי התלונות האנונימיות; אם התלונה היא חד-פעמית, אין דרך לטפל בה, אך אם יש ארבעה מתלוננים אנונימיים על שני אנשים ספציפיים, הרי שלזה כבר ניתן להתייחס. גם אם התלונה היא על אירוע ספציפי ניתן להתייחס. נכון שיותר קשה לבדוק תלונה אנונימית, אבל אם יש אירוע שניתן לעקוב אחריו ולבדוק אם הוא התרחש או לא, או אדם ספציפי שהגיעו עליו מספר תלונות, אזי קל לטפל.
היו"ר דוד טל:
למשרד הבריאות יש מערך פיקוח ובקרה לגבי בתי חולים פסיכיאטריים?
אלכסנדר גרינשפון:
כן. יש צוותים של פסיכיאטריים מחוזיים, יש נהלים, ויש צוות שעובד בתוך שירותי בריאות הנפש.
היו"ר דוד טל:
אז מהו אומדנכם לגבי מצב בתי החולים מבחינת מערכת היחסים בין העובדים למאושפזים? האם צוות הבקרה והפיקוח שלכם העביר לכם נתונים קשים?
אלכסנדר גרינשפון:
קשה להגיד שיש מקרים קשים ביחס של הצוות. על הדברים האלה אנחנו לומדים יותר מתלונות ומאירועים חריגים.
יהודה ברוך:
[לימים יהפוך למנהל אברבאנל שיסיים את תפקידו שם על רקע שורה של כשלים ניהוליים במוסד ועל רקע אי-סדרים בתפקודו כמנהל יחידת קנביס רפואי; דליה]
התמונה שמצטיירת אך ורק מהצוותים שלנו היא טובה. כדי שאנחנו, משרד הבריאות, נוכל להסתכל במראה, עם כל הצוותים שלנו, הקמנו את ועדת הבדיקה שלנו. עשינו זאת כדי לבדוק אותנו מול עצמנו, עוד לפני הדיון כאן ועוד לפני שהופעל עלינו לחץ ציבורי. אני בטוח, שאם היית שואל את מוטי לפני חודשיים אם כולם חשודים, הוא היה  אומר לך "לא".
מוטי מרק:
[מנהל אברבנאל לפני ברוך ששיתף פעולה עם היוזמה (שכשלה) לסגור את בית החולים והוקא מתפקידו החוצה על-ידי צוות העובדים שסירב לעבוד עמו; דליה]
הייתי אומר "כן".
יהודה ברוך:
אז חבל שלא אמרת את זה קודם.           
מוטי מרק:
אמרתי.
היו"ר דוד טל:
יש לנו מצב קשה מאוד.
[יש המשך לפרוטוקול אבל הדברים חוזרים על עצמם; באתר הכנסת ניתן למצוא את ההמשך]
 הישיבה ננעלה בשעה 14:40.

האמת על מה שקורה במחלקות הסגורות

ססססססססססססססססס
עדות מהשטח של חברה:
מאז האבחון, אחרי הניסיון האבדני הראשון, הייתי מאושפזת הרבה פעמים בתל השומר. עברתי שם את כל שלושת המחלקות + אשפוז יום. אין לי מילה אחת רעה על המערך הפסיכיאטרי בתל השומר. מהצוות דרך החדרים ושאר המתקנים : שירותים, מקלחות. לובי המחלקות. ואפילו המחלקות הסגורות, כי גם בהן "ביקרתי". ואז עברתי לנתניה, ואני משויכת לפרדסיה. את הסיפורים על המחלקות הסגורות כאן שמעתי. ולכן, בכל פעם כשנשאלתי על כוונות אובדניות, שיקרתי והכחשתי את קיומן. למרות שהיו בהחלט.
באשפוז הראשון בפרדסיה עברתי ממש התעללות מצוות הרופאים. הרופאה הראשית של המחלקה סירבה בהתחלה לקבל אותי, ודרשה שישלחו אותי לתל השומר. שם כמובן סירבו לקבל אותי. ואני נתקעתי לה כמו עצם בגרון. והיא הייתה מזעזעת. רופאה חסרת כל רגש אמפתיה. ואישה אכזרית. ממש כך. אחד הרופאים המתמחים צרח עליי שאם אני "אפתח את הפה שלי עוד פעם אחת, הוא יעיף אותי לסגורה ל 3 חודשים". הפעלתי עורכת דין, ויום למחרת "זרקו" אותי הביתה.
מאז התחלפה מנהלת המחלקה, והמצב השתפר. אבל במחלקה (מחלקה "א' מעורבת פעילה".) עצמה המצב מזעזע! אין מכסי אסלות בשירותים. הכל מטונף. 5 מיטות בחדר שמיועד ל-4 מיטות בלבד. מקרר לאחסון מוצרים אישיים סגור במנעול ונפתח רק בשעות האוכל. אם את רוצה כוס נס קפה – תמתיני לשעת הארוחה. בלובי יש כורסאות ברזל שמרביתן שבורות. בין השעות 09:00-12:00 נועלים את החדרים. למה? כדי שהמטופלים לא יישנו. אבל – אין פעילות במחלקה! יש לוח עם פירוט הקבוצות ובפועל – כלום. אפס. אז כולם ישנים בלובי על כורסאות הברזל. אין חימום בחדרים. קור כלבים. אני מתכסה עם 4 שמיכות קיץ. כי אין להם שמיכות חורף. מי שמגיע בלי ציוד – בעיה שלו. כל הפיג'מות במידה XXL אני לובשת מידה M. ארוניות לצד המיטות – משנת 1970. הצוות אמר שהם כבר שנים מתחננים שיחליפו לארוניות חדשות. במקלחות – טחב על התקרה. אריחים שבורים. שום מאחז ליד למקרה של החלקה. בקיצור – מחלקה שנראית כמו לקוחה מסרט ישן מאוד וגרוע מאוד. אבל יש מקרים בהם אני נאלצת להגיע לכאן, כדי להציל את חיי…
עד כאן העדות. האמת היא שהופתעתי קצת; חשבתי שפרדסיה (בית חולים לב השרון) הוא אחד הטובים יחסית. שמעתי פעם שאורלי דנקנר (אשתו של המיליונר) עומדת בראש אגודת הידידים שם והבנתי שגייסה תרומות בהיקף גדול.
לכו, לעומת זאת, לבקר מי שמאושפז במכון הלב באיכילוב ותתרשמו מהפאר וההדר, המאה ה-21. קדמה. ואז תחזרו אלינו ותצעדו 200 שנה לאחור. בעצם זו השמצה, כי כפי שהראיתי בתזה שלי, לפני 200, ואפילו יותר, היו מקומות הרבה יותר טובים מאלה שבמערכת המפגרת שלנו בארץ. ובמקום לשפר את המצב, במשרד הבריאות מפרסמים סקר מבושל היטב שיכול להתחרות רק בסקר של ענף המלונאות. מובילים בחזית ההייטק, נחשלים בטיפול בנו – סדום.

כמה נעים במוסד הסגור

בבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבב

מאת שרון פרימור

13.12.2015
בשבוע שעבר פרסם משרד הבריאות את ממצאי סקר שביעות הרצון של המטופלים בבתי החולים הפסיכיאטריים. לא כל יום מוכנה מערכת בריאות הנפש להתבונן בנעשה בתוכה ולפרסם את הממצאים — הסקר האחרון נערך ב–2003 ואז הותרו לפרסום רק מגמות כלליות. לכן ציפו ארגוני זכויות אדם וארגונים של אנשים המתמודדים עם מוגבלות נפשית, שהסקר יהווה מנוף לשינויים במערכת בריאות הנפש.
מעיון בסקר נראה שאולי אין צורך לשנות. רוב המטופלים, כך מדווח, ציינו שהחדרים נחמדים, הצוות מסביר פנים והם מוכנים להמליץ לחבריהם. ואולם, לארגון "בזכות" מגיעות בכל שנה מאות תלונות על הפרות זכויות אדם בבתי חולים פסיכיאטריים: תלונות על יחס משפיל מצד אנשי צוות, אלימות מילולית ולעתים גם פיסית, קשירה של מטופלים למשך שעות, תחושת משטור 24 שעות ביממה, חוסר טיפול וחוסר מעש. איך זה מתיישב עם הנתון בסקר שלפיו 93% מהמטופלים דיווחו על אדיבות הצוות?
אפשר להסביר את הפער בין ממצאי הסקר לבין הנעשה בשטח בצורה המגמתית שבה הוא נערך. דמיינו אשה, ששבוע לפני שחרורה מאשפוז מוצאת את עצמה בראיון עם נציג משרד הבריאות ובעודה מתלבטת אם לענות ומה להגיד נכנסת לחדר אחות מבית החולים. כל סטודנט בקורס מבוא לאתיקה יודע שכך לא עושים סקר.
עוד סיבה לפער היא ההימנעות המגמתית מלשאול את השאלות הקשות במפורש. מדוע לא לשאול, האם חווית יחס משפיל וניבולי פה מצד אנשי צוות? האם חווית או ראית אלימות? האם מנעו ממך ביקורים? איימו עליך כדי שלא תתלונן? כשלא שואלים באופן מפורש, לא מקבלים תשובות מטרידות.
מאושפזים פסיכיאטריים ענו על סקר שביעות רצון כשהם תחת השגחה 11.2015 
 מה בנוגע לתנאים הפיסיים במחלקות האשפוז? נכון, לא בכל בתי החולים הפסיכיאטריים שוררים תנאים קשים. אבל כשבסקר כתוב ש–80% מהמטופלים ציינו לטובה את נוחות החדר, הניקיון והשקט, סביר שהוא מנותק מהמציאות. לפי סקר בענף המלונאות, 86% מהאורחים מרוצים מחדריהם — זה לא המצב בבתי החולים הפסיכיאטריים. לגבי חלקם, למשל מזור (מזרע) בעכו ואברבנאל בבת־ים, אמר שר הבריאות יעקב ליצמן לפני חמש שנים שהתנאים שם מזעזעים וכי הם "לא ראויים אפילו למגורים של בעלי חיים". קשה לחשוב על הסבר הגיוני לממצאיו המחמיאים של הסקר בהקשר זה.
סקר משרד הבריאות זורה חול בעיניים, אם כי לא בעיניהם של המטופלים: רובם מגיעים לאשפוז משום שאין די חלופות טיפוליות למצבי משבר בקהילה וחלקם מאושפזים בכפייה. אותם ממצאי הסקר לא שיכנעו. אבל משרד הבריאות זורה חול בעיני עצמו. כל איש מקצוע יודע שמודעות למצב היא תנאי בסיסי לטיפול ולשיקום — היכן המודעות והיושרה של מערכת בריאות הנפש? לא בסקר הזה. הגיעה העת שמערך האשפוז הפסיכיאטרי יסתכל במציאות נכוחה, יבחן היכן מתרחשות הפרות של זכויות אדם וינקוט את הצעדים הנדרשים כדי לעוקרן מהשורש.
עו"ד פרימור היא היועצת המשפטית של ארגון בזכות — המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות
 http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2797504

שביעות רצון מהאשפוז הפסיכיאטרי – יקום מקביל

ZZZZZZZZZZZZZZZZZZZZZZZZZZZZZZZZZZZZZZZZZZZZZZZ

האמת ניכרת כבר בוויז'ואל הסקר

משרד הבריאות פרסם נתוני סקר שביעות רצון בקרב המאושפזים במוסדות הפסיכיאטריים.* מתברר שהכל דבש. 91% מרוצים מטיפול הצוות. 93% חשים כי מתייחסים אליהם בכבוד ובאדיבות. 86% מרוצים מהרופאים, ו-78% מרוצים מהתנאים הפיזיים במוסד.

נכללו בסקר 1,130 אנשים, מתוכם רק 76% ענו לשאלון, והיתר – 24% שהם 295 איש ואישה – "סירבו" או סוננו החוצה מסיבות שונות. ואלה שענו היו תחת פיקוח איש צוות.
סקר אמין ורציני צריך להיערך על-ידי גורם חיצוני, ניטרלי ובלתי תלוי, ולא על-ידי בעל העניין, קרי משרד הבריאות, שיש לו אינטרס מובהק לשפר את התדמית של שירותיו. כלומר, מדובר בניגוד אינטרסים ברור.
המאושפזים ענו על שאלון שביעות הרצון כשבוע לפני שחרורם. אין צורך להיתלות בתסמונת שטוקהולם כדי להבין שלא סביר שמאושפזים יבקרו את המערכת ששחרורם הקרוב תלוי בה. הסקר  היה אמור לפנות למתמודדי הנפש כשהם כבר משולבים בקהילה, אדונים לעצמם, ויש להם פרספקטיבה טובה יותר על חוויית האשפוז.
גם נוכחות איש צוות מהמחלקה היא בעייתית. קשה לבקר מערכת בנוכחות אחד מנציגיה.
שאלון הסקר עצמו עקף, לא התייחס, או התייחס בצורה כללית מדי לנושאים הקשים, כגון: תחושות פחד של מטופלים, יחס מזלזל, אלימות מילולית של אנשי צוות, קשירות במשך שעות וימים, הטרדות מיניות, הזנחה של בעיות רפואיות גופניות או טיפולי שיניים, וכו'.
ועדיין רק 68% גילו שביעות רצון כללית. 32% אינם מרוצים – כמעט שליש מהמאושפזים.
נתון מעורר תמיהה במיוחד: 78% מרוצים מהסביבה והתנאים הפיזיים. הנושא שעליו לא הייתה כל מחלוקת ובו הודו כל בכירי המערכת הוא תנאי המלונאות הירודים ומצב התשתיות. בקדנציה הקודמת שלו אמר השר ליצמן: "יש בתי חולים פסיכיאטריים שהמצב בהם הוא תת אנושי, אני שוקל ברצינות לסגור מוסדות. בתי החולים לא מתאימים אפילו למגורים של בעלי חיים". לכל זה אין שום ביטוי בסקר.
הנתונים מוצגים באופן מגמתי מאוד. למשל, מובא נתון בכותרת גדולה: "מעל 90% מהמטופלים מרגישים כי פרטיותם נשמרת". הדבר עומד בסתירה לכך שברוב בתי החולים האלה אין לוקרים אישיים לאחסון החפצים האישיים (בבית החולים שלוותה יש). יש מאושפזים המתהלכים במחלקה עם תיק גדול שבו כל חפציהם בגלל הגניבות. באותיות הקטנות של הנתון הזה נכתב:  "הצוות המטפל שמר על הפרטיות שלך בזמן הבדיקות או כאשר דיברו על מצבך". כלומר מדובר בפן מסוים מאוד של הפרטיות, ולא בפרטיות באופן כללי כפי שמוצג בכותרת.
הדברים שבהם המערכת מוכנה להודות שקיימת לגביהם שביעות רצון נמוכה במיוחד קשורים במתן מידע, הסברים והכנה לשחרור או רמת שביעות הרצון מהמזון. אלה נושאים שאותם קל באופן יחסי לשנות.  
לאחר סדרה של סיורים בשטח סיכמה חה"כ לשעבר ד"ר רחל אדטו את הישיבה של ועדת העבודה והרווחה של הכנסת (9/2/10) בנושא תנאי האשפוז בבתי החולים הפסיכיאטריים בדברים האלה:
"הוועדה קובעת בצער כי בריאות הנפש היא החצר האחורית המוזנחת של מערכת הבריאות בישראל. […] הוועדה מבקרת בחריפות את תנאי האשפוז הירודים של המוסדות לבריאות הנפש בכלל ובעיקר במרכזים הרפואיים כפר שאול, איתנים, אברבנאל בת ים, ומזרע בצפון".
סקר שביעות רצון מקביל מהשירותים הניתנים במלונות היוקרה בישראל היה מציג ככל הנראה נתונים דומים או אף טובים פחות.
האבסורד עולה במלוא היקפו בהשוואת סקר שביעות הרצון באשפוז הפסיכיאטרי (תזכורת בסוף הפוסט) לסקר שביעות הרצון בבתי החולים הכלליים. מהנתונים עולה שיש שביעות רצון גבוהה בהרבה בפסיכיאטריה. נשמע לכם בדיחה גרועה?  הנה הנתונים מסקר שביעות הרצון במחלקות האשפוז בבתי החולים הכלליים:
המדדים שנבנו ושיעור המרוצים (TOP2) בכל אחד מהם: מדד טיפול צוות האחיות (82%), טיפול צוות הרופאים (82%), טיפול הצוות (81%), מתן מידע ע"י הצוות (73%), תהליך השחרור (79%), תנאים פיסיים (76%). בנוסף נבחנו שתי שאלות באופן רוחבי (בסוגריים מצוין אחוז מדרגי 8-10): שביעות רצון כללית (75%) והנכונות להמליץ על בית החולים (74%).
רק בשביעות הרצון הכללית יש 7 אחוזים פחות באשפוז הפסיכיאטרי, בגלל הסעיף של הכנה לשחרור. ברפואה הכללית (נקרא "תהליך שחרור") 79% שביעות רצון מול הכנה לשחרור 50% בפסיכיאטריה. הבנתם את זה? כשאתה שם הכל נפלא, רק צריך לשפר קצת את ההכנה לחיים בחוץ.  
הרי אין חולק על כך שהאשפוז הפסיכיאטרי הוא החצר האחורית של מערכת הבריאות הישראלית, וכך אמרה גם שרת הבריאות לשעבר יעל גרמן. משהו רקוב בממלכה.

 כתבה בהארץ בנושא מאת עידו אפרתי

והנה האמת העירומה על האשפוז הפסיכיאטרי

וגם כאן


שוברים קשירה – אנא הפיצו שאלון על קשירות פסיכיאטריות

facility_restraints
זוכרים את הכתבה שלי ב"הארץ" על נושא הקשירות באשפוז הפסיכיאטרי?
 
אשמח אם תעזרו לי להפיץ שאלון חשוב.
אם נקשרת במחלקה פסיכיאטרית ואת/ה מוכן לקחת חלק בשאלון אנונימי, הנה הלינק לשאלון:
https://www.surveymonkey.com/r/BIZCHUT-KSHIROT-SURVEY
 
עמותת בזכות שחיברה את השאלון מבקשת להוסיף דברים אלה:
 
אנשים רבים המאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים, בפרט בכפייה, חווים פגיעה בזכויותיהם היסודיות. אחד מהמצבים הקשים ביותר הוא קשירה. כמעט בכל מחלקה סגורה קיימת מיטת קשירה שנועדה למנוע מהאדם אפשרות לקום או אפילו לזוז. לעיתים הקשירה נמשכת זמן קצר ולעיתים שעות רבות.
החוק בישראל מאפשר לאנשי צוות בבית חולים לקשור מטופלים, אך רק לפרק זמן המינימאלי הנדרש ורק כדי למנוע סכנה לעצמו או לאדם אחר או לצורך טיפול רפואי בו.
פניות רבות שמגיעות אל ארגון 'בזכות' מעוררות חשש שהקשירות מתבצעות גם במצבים שהחוק אינו מדבר עליהם ולמשך שעות רבות.
ארגון בזכות מתכוון בעתיד הקרוב להגיש למשרד הבריאות דוח שיחשוף את תמונת המצב אודות המתרחש מאחורי דלתות בתי-החולים הפסיכיאטריים בתחום הקשירות.
כדי להצליח בכך אנו זקוקים למידע מעודכן מפי האנשים עצמם. לשם כך אנו מפיצים שאלון אינטרנטי קצר.
אם את/ה מכיר אדם אחר שנקשר, אנא העבירו לו את הפרטים.
השאלון הוא אנונימי והתשובות יגיעו רק לבזכות. אין לאף אחד – גם לא לנו – דרך לאתר את מי שמילא את השאלון (גם לא באמצעות כתובת ה IP של המחשב).
נשמח אם תשתפו בשאלון כמה שיותר אנשים.
מודים מראש על שיתוף הפעולה ואנחנו כאן כדי לענות על כל שאלה.
שרון ויקירה, ארגון בזכות 02-6521308

סרטון אנטי-סטיגמה משובח


לחנך את חנוך (וגם את העורך שלו)

20150807_224227_resized

חנוך דאום מנסה להוריד את הלהבות של אירועי הדמים האחרונים, ובין היתר גם לנקות מכל אחריות את הימין האידיאולוגי הקיצוני שממנו יוצאים פעם אחר פעם עבריינים ורוצחים (יגאל עמיר, יונה אברושמי, עמי פופר, ברוך גולדשטיין, תג מחיר, המחתרת היהודית) והשיטה? כרגיל. להקריב על המזבח אותנו, מאות אלפי איש שלא חטאו במאום.

במגזין 7 ימים מהיום הוא כותב: "אין לנו אחריות לחולי הנפש הללו, האנשים הרעים שפועלים רק בשם עצמם, אבל יש לנו אחריות על יצירת מרחב ציבורי אלטרנטיבי שבו ניתן לקיים מחלוקות באהבה".

שימו לב לפסוקית התמורה לאחר 'חולי הנפש הללו': 'האנשים הרעים'…

האם מדובר בבורות? בערלות לב או מוח? בשיקול ציני? ומי הוא העורך שבחר דווקא בשורה הזאת כטיזר צבעוני ומודגש לקשט בה את תחתית הכתבה?

באתי בטענות דומות לפני ימים אחדים לכמה מגולשי פייסבוק. מתברר שהדג הזה מסריח מהראש.

האמונה שרק אנשים "לא נורמליים" יכולים לרצוח או לבצע פשעים קשים אחרים מסייעת לרובנו לעשות סדר בעולם הלא צפוי שבו אנו חיים. ההפרדה הדיכוטומית בין "הנורמליים", הנתפסים כאנשים צפויים יחסית שלא נוטים לגילויי אלימות קשים ללא סיבה נראית לעין (למשל, הגנה עצמית), לבין ה"לא נורמליים" או חולי הנפש הנתפסים כאנשים לא צפויים, לא יציבים ולעתים קרובות אלימים, יוצרת גבול ברור בין אלה שצריך להיזהר מהם לבין אלה שיחסית בטוח בקרבם. כך, את אלו המסוכנים רצוי להרחיק מקרבנו ולא לתת להם אפשרות להיטמע בתוכנו.

אולם המציאות, לצערנו, קצת יותר מורכבת. רוב הפושעים הם "נורמליים", ורוב חולי הנפש ה"לא נורמליים" לא חטאו מעולם.

הנה שוב כמה דוגמאות:
אלי פימשטיין, רוצח בתו הודיה קדם, לא היה חולה נפש.
רוני רון ומארי-שרלוט רנו-פיזם, סבה ואמה של הילדה רוז פיזם, לא היו חולי נפש.
קצין המשטרה מייקל פישר שרצח את אשתו ושני ילדיו והתאבד, לא היה חולה נפש.
"האם המרעיבה" (החרדית) לא הייתה חולת נפש.
"אמא טאליבן" הייתה קנאית דתית אבל לא חולת נפש.
אסף גולדרינג שרצח את בתו (ומאוחר יותר התאבד) לא היה חולה נפש.
דמיאן קרליק שרצח את ששת בני משפחת אושרנקו לא היה חולה נפש.
איתי בן דרור שרצח את שלושת ילדיו היה בעל עבר פסיכיאטרי, אך לפי הערכה פסיכיאטרית נמצא שפוי וכשיר לעמוד לדין. הוא הורשע ונגזרו עליו שלושה מאסרי עולם מצטברים.
מיכל אלוני שחנקה למוות את שתי בנותיה הייתה בעלת עבר פסיכיאטרי אך לפי הערכה פסיכיאטרית נמצאה שפויה וכשירה לעמוד לדין.
ודוגמה אחת מהעולם: אנדרס בריוויק הנורווגי, שרצח 77 בני אדם ביולי 2011, נמצא שפוי בעת המעשה ונידון ל-21 שנות מאסר, העונש המקסימלי בנורווגיה.

רוב האנשים לא מבדילים בין אנשים הסובלים ממחלות נפש (סכיזופרניה, מניה-דפרסיה, דיכאון, הפרעה סכיזו-אפקטיבית) לבין אנשים בעלי הפרעות אישיות, פסיכופתים וכו' (את הרשימה המלאה של הפרעות האישיות ניתן למצוא בספר ה-DSM). חשוב לא  לתלות הכל בדיאגנוזות מסוג זה או אחר, מאחר שמדובר בעיקר ברוע שורשי בנאלי וטבוע, מערכת ערכים פגומה ויצרים רעים עתיקים כימי האנושות (קין והבל) שמשולבים לעתים עם פנאטיות דתית או פוליטית.

עד מתי נמשיך לשלם את המחיר הגבוה של הסטיגמה הבלתי צודקת? (היא באה לידי ביטוי אפילו בהקצאת תקציבים) הלוקים במחלות נפש, ככלל, לא מסוכנים לסביבתם יותר ממי שאינם כאלה. הפגיעה שלהם, אם וכאשר מתרחשת, היא בראש ובראשונה בעצמם. סביר יותר שייפלו קורבן לאלימות מצד ה"נורמליים" מאשר שיחוללו אותה בעצמם. גם אלימות (בהחלט לא שכיחה) של מטופל באשפוז כלפי צוות בעת התקף פסיכוטי נובעת לרוב כתגובה להפעלת כוח גופני נגדו או נגדה כשאינם נשמעים להוראות, או בעקבות אי התייחסות למצוקה מתמשכת. נדירים ביותר המקרים שבהם בוצעו פשעים ע"י אנשים הסובלים ממחלות נפש בעת התקף פסיכוטי.

האמת? תחושה קצת מוזרה להיות מאוכזבת מהאיש הזה חנוך דאום


הפיקציה הגדולה של משרד הבריאות

משרד הבריאות משלה חולים פסיכיאטרים: לא באמת יכולים לבחור היכן להתאשפז

משרד הבריאות התחייב כי תינתן לחולים אפשרות לבחור את המוסד שבו יתאשפזו, אם התפוסה בו תהיה נמוכה מ-­95% ­ אך בפועל, מצב כזה כמעט שלא קיים ■ משרד הבריאות: הכלל נועד לשמור מקום לאשפוז חולים חלשים המתגוררים בסמיכות לבתי החולים ואינם ניידים

רוני לינדר-גנץ/ TheMarker

בנובמבר 2014 היה נדמה כי מאבקם הממושך של המתמודדים עם מחלות נפש, לקבל זכות בחירה במוסד שבו יתאשפזו, נושא סוף־סוף פרי: לאחר שהגישו שתי עתירות לבג"ץ והצעת חוק נגד "הסדר האזוריות" ­ שבמסגרתו חולים פסיכיאטרים יכולים להתאשפז רק בבית החולים המשויך למקום מגוריהם ­ ונגד משרד הבריאות, הודיע המשרד כי הוא מייסד נוהל חדש תחת הכותרת "בחירת מקום אשפוז בבריאות הנפש". הנוהל הזה אמור היה להגדיל משמעותית את יכולת הבחירה של חולים פסיכיאטרים במוסד המאשפז.
מבחינתם של פגועי הנפש, מדובר בנושא קריטי: העובדה שהם מנותבים באופן קשיח לבתי החולים לפי מקום מגוריהם, בלי יכולת תמרון בין המוסדות ובלי התחשבות ברצונם, הם טענו, היא לא רק אפליה לעומת כלל החולים, אלא גם פוגעת אנושות בתחרות הרצויה בין בתי החולים הפסיכיאטריים על השירות והמקצועיות. ברגע שזרם המטופלים לבית החולים מובטח בכל מקרה, אמרו העותרים, איזה תמריץ יש לבית החולים להשתפר ולהצטיין?
על פי הנוהל החדש, מטופל הזקוק לאשפוז במחלקה פסיכיאטרית (לא כולל אשפוז כפוי) יהיה רשאי לבחור את בית החולים שבו ירצה להתאשפז, ללא תלות בשיוך האזורי שנקבע על פי מקום מגוריו ­ זאת, אם תפוסת המיטות בבית החולים המבוקש אינה יותר מ-95% באותה עת. לצורך כך הקים משרד הבריאות, בצעד מבורך של שקיפות, גם קישור באתר שלו, שבו ניתן להתעדכן לגבי מצב התפוסה בבתי החולים הפסיכיאטרים בזמן אמת.
אלא שבדיקה שיטתית של האתר, לאורך תקופה של חצי שנה, חושפת כי הנוהל המבטיח של משרד הבריאות הוא למעשה פיקציה, שכן כמעט שלא קיים מצב שבו בתי החולים נמצאים בתפוסות של פחות מ-95% שמאפשרות מימוש של זכות הבחירה.
פנוי רק שלושה ימים בחצי שנה
את הבדיקה ביצע מרכז ממ"ן ­ מרכז למידע ושיתוף למשפחות מתמודדי נפש. הנתונים חד־משמעיים: אין אפשרות אמיתית לממש את זכות הבחירה על פי הנוהל החדש. כך למשל, התפוסה הממוצעת במרכז לבריאות נפש באר שבע ובכפר שאול (איתנים) היתה במהלך התקופה שנבדקה 107%, בשלוותא 117%, בשער מנשה ובמזרע 106%, בלב השרון (פרדסיה) 103%, באברבנל 104% ובגהה 102%. אחוזי התפוסה הממוצעים הנמוכים ביותר היו בבית החולים באר יעקב ובשיבא (96% ו­-97% בהתאמה). במלים אחרות: לא נמצא אפילו בית חולים אחד ששיעור התפוסה הממוצע בו עמד בקריטריונים שמאפשרים בחירה. מדובר בממוצע, והיו ימים שבהם שיעור התפוסה כן ירד מתחת ל­-95%, אך מנגד היו גם ימים שבהם התפוסה היתה גבוהה בהרבה מהממוצע.
לפיכך, ערכו בממ"ן חיתוך נוסף, לפי מספר הימים שבהם התפוסה היתה פחות מ­-95%  לעומת תפוסה של יותר מ–95% בחצי השנה הראשונה של 2015. נמצא פער אדיר בין השניים: כך למשל, בשלוותה נמצא כי במשך חצי שנה היו רק שלושה ימים שבהם התפוסה ירדה מ-95%, לעומת 102 ימים שבהם היא היתה גבוהה יותר; במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע היחס היה יומיים בלבד של תפוסה נמוכה לעומת 103 של גבוהה; בלב השרון 13 ימים "נמוכים" לעומת 92 "גבוהים"; ואילו במזרע לא היה אפילו יום אחד שבו התפוסה ירדה לפחות מ-95% בבדיקה אקראית שערך TheMarker  מול כמה בתי חולים פסיכיאטרים עולה כי אכן בשטח לא חל שינוי, ודאי שלא שינוי משמעותי, בשיעור המאושפזים מחוץ לאזור הבחירה. "
תפוסה ירודה תרמז על תנאים ירודים"
 בני הזוג דליה וירצברג־רופא וצביאל רופא, שניהם מתמודדים עם מחלות נפש, שהובילו את המאבק נגד הסדר האזוריות, חשים כי התוצאה הזאת היתה ידועה מראש: "כשקראנו את המשפט בנוהל שאומר כי 'ככלל מטופל הזקוק לאשפוז יוכל לבחור את בית החולים שבו ירצה להתאשפז', היינו ממש בעננים: המאבק הוכתר כהצלחה. אלא ששתי שורות לאחר מכן נכתב: 'אלא אם תפוסת מיטות בית החולים היא יותר מ–95%'. והרי ידוע לכל שתפוסת המיטות היא הרבה מעבר לכך, ומאז שמשרד הבריאות מפרסם את הנתונים, זה עניין מוכח", אומרת וירצברג־רופא. "
מדוע קושרים בין זכות בחירה שחייבת להיות בלתי־מותנית לבין תפוסת בית החולים?" היא שואלת. "אותו הדין צריך להיות לכולם ­ מתמודדי נפש ומתמודדי גוף. אם לחולה לב יש אפשרות בחירה, גם למתמודד נפש צריכה להיות בחירה כזאת. ואם רבים יימנעו מלבחור בתי חולים מסוימים, פירושו של דבר שהתנאים בהם ירודים במיוחד, ולא יהיה מנוס מלשפר אותם".
לדבריה, "הדבר החשוב ביותר בריפוי הוא סביבה רגשית יציבה ותומכת, שהמטופל מרגיש בה ביטחון ורגיעה, ומה שקורה בפועל הוא שבמקרים רבים נכפה על אנשים לקבל טיפול במקום האחרון שבו הם רוצים להתאשפז. זה בלתי נתפש".
וירצברג־רופא מוסיפה כי ההיצמדות לתפוסה של 95% גם לא בהכרח הגיונית מבחינה תפעולית: "התפוסה הממוצעת בשלוותה בחצי השנה הנדונה — 117%", היא אומרת. "כלומר, כאשר בית חולים הוא טוב, אפשר לתפעל אותו ביעילות גם כאשר הוא חורג ב-22%  מהסף של 95%. גם בסף העליון של התפוסה בשלוותה (129%) בית החולים שומר על רמתו".
"שני שלישים פונים לאשפוז במרכז סמוך"
 ממשרד הבריאות נמסר כי "הערך של 95% כתנאי לבחירה נקבע לאורן של תפוסות האשפוז במטרה להבטיח כי יישמר המקום לאשפוזם של חולים חלשים המתגוררים בסמיכות לבתי החולים ושאלו לא יופלו לרעה בנוהל על ידי מטופלים שבאפשרותם ניידות גבוהה יותר".
עוד נמסר מהמשרד כי "מעקב של משרד הבריאות מלמד כי קרוב לשני שלישים מהמאושפזים בבריאות הנפש עדיין פונים לאשפוז במרכזים הסמוכים למקום מגוריהם. ואולם שליש מהם אכן פונה ומתאשפז בבתי חולים על פי בחירתו. "
משרד הבריאות פועל בשקיפות מלאה ומציג מיוזמתו לציבור את התפוסות המרביות בבתי החולים, שמשתנות לאורך חודשי השנה ובתלות בגורמים שונים במטרה להקל על הציבור. באחרונה הוספו 183 מיטות אשפוז למערכת האשפוז בישראל, וכן נכנסה לתוקפה הרפורמה בבריאות הנפש. לאור תהליכים משמעותיים אלה יוסיף משרד הבריאות לעקוב אחר תפוסות האשפוז ומדדי אשפוז אחרים, שעשויים להשתנות כתוצאה מתהליכים אלה, וכן אחר יישום הנוהל".

תגובתנו לטענות משרד הבריאות:

 טענת משרד הבריאות: "הערך של 95% כתנאי לבחירה נקבע לאורן של תפוסות האשפוז במטרה להבטיח כי יישמר המקום לאשפוזם של חולים חלשים המתגוררים בסמיכות לבתי החולים ושאלו לא יופלו לרעה בנוהל על ידי מטופלים שבאפשרותם ניידות גבוהה יותר" היא מקוממת ובגדר צביעות והתחסדות. לא זה מה שמטריד אותם, אלא נטישתם של בתי חולים גרועים במיוחד. שכן אותו שיקול אמור להיות קיים גם ברפואה הכללית; יש גם חולי גוף עם בעיית ניידות, ולמרות זאת אין הגבלה של אחוזי תפוסה ברפואה הכללית.
כמו כן, הם טוענים שכשליש מהמטופלים מתאשפז לפי בחירתו. שליש פירושו כחמשת אלפים איש בשנה. כלומר 2,500 איש בחצי שנה. הנתון הזה אינו אמין כלל בהתחשב בכך שרוב הזמן תנאי התפוסה לא מאפשר כל בחירה.

צילום הכתבה מהעיתון

הכתבה באתר דה מרקר http://www.themarker.com/news/health/1.2688936


הפנים האמיתיות של נוהל "הבחירה" באשפוז הפסיכיאטרי

על פי נוהל משרד הבריאות "בחירת מקום אשפוז בבריאות הנפש" אפשר לבחור בכל בית חולים פסיכיאטרי (מחוץ לשיוך האזורי) במידה והתפוסה בו אינה עולה על 95%. בפועל לא מתקיימת בחירה כי התפוסה הממוצעת בבתי החולים עולה על 100%.
להלן שתי טבלאות שמשקפות את המצב האמיתי מינואר עד יוני 2015.
תפוסת בתי חולים - ממוצע - מחצית ראשונה 2015
תפוסת בתי חולים - ימים - מחצית ראשונה 2015
הטבלאות באדיבות: ממ"נ – מרכז למידע ושיתוף למשפחות מתמודדי נפש
www.maman.org.il
maman.portal@hotmail.com
ראו גם  עדכון יומי של אחוזי התפוסה.
 ראו גם נוהל.

מפחדים למות קשורים למיטה

file_0 

השימוש באמצעי הכפייה, כגון בידוד וקשירה, במחלקות ובמוסדות הפסיכיאטריים בישראל הוא מופרז לעתים קרובות ומפר את זכויות האדם של מתמודדי הנפש. כך, נפגעים גופם, נפשם, כבודם וחירותם. מה ניתן ללמוד מן הפיילוט במרכז לבריאות הנפש באר שבע

"ארבעה אחים חסונים התקרבו ולפתו אותי. התנגדתי מעט, והם הכו אותי וגררו אותי לחדר קטן צדדי ומרוחק ממרכז המחלקה. בחדר ניצבה מיטת מתכת שרגליה היו תקועות ברצפה ורצועות בד עבות השתלשלו מארבע פינותיה. הם השכיבו אותי וקשרו אותי 'על ארבע', נתנו לי זריקה, ומסך שחור וגדול ירד על תודעתי. בבת אחת צללתי לממלכת השינה. התעוררתי. רגליי וזרועותיי היו כבולות למיטה כבסרט אימה מבעית. התחלתי לקרוא להם שיפתחו לי. קריאות שהפכו לזעקות מחרחרות. איש לא בא. והשעות נקפו. פחדתי שהם שכחו לרשום אצלם שהושארתי בחדר ההוא. זיעה קרה שטפה אותי מהמחשבה הזאת. פחדתי שאמות שם כבול למיטה", כך כותב בספרו "על המסלול ממחלה להחלמה" צביאל רופא, בן זוגי, פעיל זכויות אדם ומייסד "התמודדות", העמותה הראשונה של מתמודדי נפש בישראל.

על אמצעי הכפייה במחלקות ובמוסדות הפסיכיאטריים, כגון בידוד וקשירה, אשר שוללים את חירותם של מתמודדי הנפש, פוגעים בגופם, נפשם וכבודם – חל פיקוח מוגבל, והשימוש בהם אינו נעשה בהתאם לנהלים לעתים קרובות, ובלא מעט מקרים הוא אף מנוגד לחוק. כיום, בייחוד על רקע כניסתה של הרפורמה בבריאות הנפש ביולי הקרוב, יש לתת על כך את הדעת. לפי הדיווח האחרון בנושא ב"הארץ", רפורמה זו צפויה לגרום לגירעון של מאות מיליוני שקלים בבתי החולים הפסיכיאטריים, דבר שעלול להפוך את תנאי האשפוז במוסדות אלו לקשים עוד יותר.

לדברי עו"ד שרון פרימור, היועצת המשפטית של עמותת "בזכות – המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות", "למיטב ידיעתנו אין נתונים מדויקים על היקף קשירות ובידודים בארץ, וידוע לנו שיש הבדלים מהותיים בגישות של בתי החולים, וזה כבר אומר דרשני. אנחנו יודעים שבמדינות אחרות משרדי הממשלה דורשים מבתי החולים דיווח בנושא – שעובר גם לציבור – ויש בכך כדי להפחית את ממדי הקשירה והבידוד. בארץ, למיטב ידיעתנו משרד הבריאות לא מפנה דרישה כזו לבתי החולים. חלק מהקריאה של עמותת בזכות ושל מתמודדי הנפש היא ליצור מנגנון דיווח שקוף וקבוע".

באוגוסט 1997 מתה רושל קלייבורן, נערה בת 16, בזמן שהיתה קשורה במחלקה פסיכיאטרית בבית החולים לורן רידג' בסן אנטוניו טקסס. אירוע זה השפיע רבות על דעת הציבור ועל הממסד בארה"ב והוביל לחקירה יסודית ומקיפה של מקרי מוות ב-50 מדינות בשל שימוש באמצעי כפייה במחלקות פסיכיאטריות. ממצאי דו"ח החקירה ((Patient Freedom from Restraint Act of 1999 העלו כי בארה"ב מתרחשים מדי שנה 50 עד 150 מקרי מוות בשל אמצעי כפייה, כלומר כאחד עד שלושה מקרים מדי שבוע. פעילות התקשורת בנושא ודעת הקהל הובילו לשינויי חוק בפיקוח על שימוש באמצעים אלה והגבלתם. רשויות בריאות הנפש האמריקאיות חיברו מדריכים חדשים לכל בתי החולים הממומנים על ידי הממשל, ובהם הגדרות מדויקות של אמצעי הכפייה והסיבות המדויקות לשימוש בהם. מחקר שהתפרסם בכתב העת  Psychiatric Servicesשל האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה (APA) ב-2002 בעקבות יישום ההנחיות החדשות העלה כי השימוש באמצעים אלה ירד ב-50% ומשך הזמן שבו הם הופעלו ירד ב-40%, ללא עלייה ברמת התוקפנות של המאושפזים.

במחקרה מ-2010, במסגרת דוקטורט (The Use of Seclusion and Mechanical Restraint in" ("Psychiatry A Persistent Challenge over Time, כותבת אליס קסקי-ולקמה מאוניברסיטת טמפרה בפינלנד, שסקרה ב-2008-2000 12 בתי חולים פסיכיאטריים בכמה ארצות באירופה ומחוצה לה (לפי ראיונות עם אנשי צוות ומטופלים), כי חקיקה לבדה לא תוכל לשנות את דפוסי השימוש באמצעי הכפייה. נראה כי מסורות השימוש בהם מושרשות עמוק בפרקטיקה הפסיכיאטרית ובשיקול הדעת של הצוות הרפואי, ואלה לא תמיד נובעים מצורכי הביטחון של המאושפזים. לכאורה, השימוש באמצעי הכפייה נועד לרסן את אלימות המטופל, שמסכנת אותו ואת סובביו. אך למעשה, פעמים רבות מדובר בזריעת אימה והשלטת שקט ומשמעת, שמקלות את עבודת הצוות. הראיונות שערכה החוקרת עם מטופלים העלו את תחושותיהם הקשות מהשימוש באמצעי הכפייה, שבהם ראו בעיקר אמצעי ענישה על התנהגות חריגה או מעיקה.

מסקנותיה של קסקי-ולקמה היו כי יש להדק את הפיקוח על אמצעים אלו, אם זה במשך הפעלתם או בדיוק ההתוויות שלהן נועדו – כגון: אלימות המסכנת את המטופל וסובביו, סיכון עצמי גבוה, אובדנות ו/או פגיעה עצמית. בנוסף טענה קסקי-ולקמה שניתן ליישם שיטות פולשניות פחות ומשופרות, כגון טכניקות למשא ומתן עם המטופל וטכניקה בשם "הולדינג", שבה נאמרים למטופל משפטי הרגעה והוא מקבל חיבוק תומך ומרסן. מהמחקר של קסקי-ולקמה וממחקרים נוספים עולה כי שימוש באמצעי הכפייה הוביל ליחסים קשים בין המטופל לגורמי הטיפול, לציפיות נמוכות באשר ליעילות הטיפול, לסירוב נרחב יותר לטיפול ולנשירה מהמשכו.  

במערך בריאות הנפש בישראל יש נהלים כתובים לבידוד ולקשירה של משרד הבריאות. אך פעמים רבות, כפי שעולה בין השאר מעדויות של עשרות מטופלים בדפי פייסבוק ומתיעודים של עמותות לבריאות הנפש, וגם מניסיון אישי, נהלים אלה אינם מתקיימים בפועל. למשל, בדרך כלל לא מתקיים התנאי המינימלי שחדר בידוד יהיה כזה שיאפשר קשר עין עם תחנת אחות, או כזה שיש בו מערכת אינטרקום דו-כיווני פתוחה. כמו כן רבים המקרים שבהם לא מתקיים התנאי שחולה בבידוד ייבדק אחת לשעה על ידי אח/ות ממונה, ואחת לחצי שעה במצב של קשירה. כמו כן קורה לא פעם שלא מתקיים התנאי שחולה ייקשר לארבע שעות בלבד ולאחר מכן ייבדק על ידי רופא, שיחליט אם פרק הזמן הזה יוארך. ולא פחות חמור: לפי עמותת בזכות, במסגרות פסיכיאטריות מסוימות טופסי הקשירה חתומים מראש בידי רופא לפרקי זמן ארוכים מאוד.

לדברי פרימור, "חלק גדול מהבעיה הוא שניסוח החוק בנושא עמום ומעורפל. הוא קובע לכאורה תנאים לקשירה, אך מאפשר קשירה 'לצורך הטיפול הרפואי' 'או 'כדי למנוע סכנה' וכך מאפשר שיקול דעת כמעט בלתי מוגבל לצוות. כמעט כל דבר שנעשה בין כותלי בית החולים יכול להיחשב קשור למתן טיפול, וכל עוד אין הגדרה לגבי חומרת הסכנה, הרבה מאוד סיטואציות יכולות להיחשב ל'מסוכנות'. בעיה נוספת היא שניתן להאריך את הקשירה ללא הגבלה. אנשים דיווחו לנו כי נאלצו לעשות צרכים על עצמם במהלכה. יש לציין כי ארגון הבריאות העולמי (WHO) קובע כי יש להגביל את הקשירה לפרקי זמן קצרים הרבה יותר מארבע שעות".

עוד היא מוסיפה כי "מגיעות אלינו פניות רבות של מתמודדי נפש לגבי קשירות תכופות שלעתים נמשכות ימים שלמים. הסיבות להן הן מגוונות – למשל ענישה, הרתעה או עיצוב התנהגות. לדוגמה, הגיע אלינו מקרה של אדם שנקשר כי קילל את הצוות ללא הפסק, או אדם שנקשר בשל אובססיה להדלקת וכיבוי אורות. ניתן היה לצפות שצעד כה קיצוני וחריף, שמפר זכויות אדם בסיסיות, היה ננקט רק במצבים נדירים וחריגים, למשל סכנה חמורה ואקוטית שלא ניתן למנוע אחרת. צריך לזכור שמדובר בקשירה למיטה, בארבע הגפיים, בחדר סגור ומבודד, חסר כל גירויים. הבידוד גם הוא נעשה בחדר קטן חסר גירויים וגם הוא שולל חירות, אך הוא בכל זאת נחשב לחלופה הומנית יותר".

ייתכן כי ניתן ללמוד מן התוכנית (פיילוט) שמיושמת בימים אלו, החל מדצמבר 2014, במרכז לבריאות הנפש באר שבע. שם הגדירו את צמצום הקשירה כיעד מרכזי למרות ההחמרה בפרופיל המתאשפזים והאחוז הגבוה יחסית של המתאשפזים בכפייה. בדו"ח של המרכז על התוכנית דווח כי מינואר 2014 עד החלת התוכנית עמד מספר הקשירות לחודש על כ-90 בממוצע, ואילו מספר הקשירות הממוצע לחודש בשלושת החודשים מאז החלתה ירד לכ-30. גם שעות הקשירה בפועל צומצמו – בסך הכל ירד מספר שעות הקשירה מ-650 בממוצע לחודש, לפחות מ-200 לחודש. במסגרת התוכנית הוחלט גם להצמיד איש צוות לכל מטופל שעשוי להתנהג באלימות. ורק אם אין זה עוזר – נעשה שימוש בחדר בידוד. קשירה היא רק חלופה אחרונה, וגם אז, על אחות חובה לבדוק את האדם הקשור כל חצי שעה ולהעריך את מצבו. בנוסף, היא יכולה להתירו לאור התרשמותה מחלוף מסוכנותו ולעדכן את הרופא בדיעבד. קיימת גם אפשרות להכניס  בן משפחה על פי בקשת המטופל לחדר ההגבלה ובאישור מנהל המחלקה. זאת ועוד, ננקטו קו של הסברה, חינוך למודעות ותרבות ארגונית המשדרים שקשירה היא שלילת חירותו של אדם ויש להשתמש בה אך ורק באין ברירה ובמקרים חריגים. שינוי מערכת נוקשה ומאובנת לא נעשה בן יום. בשלב ראשון יש לעגן את הפיילוט מבאר שבע בנוהל כתוב שיחייב את כל המוסדות בארץ, ובשלב מאוחר יותר לבטל כליל את הקשירה המשפילה והטראומטית ולאמץ חלופות.

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "בימים אלה  עורכים באגף בריאות הנפש רביזיה ועדכון של נהלים, בין היתר נוהל "ההגבלה הפיזית של מטופל", והנהלים הקיימים נבחנים. נושא הבידוד והקשירה מוסדרים בחוק לטיפול בחולי נפש (1991) ובתקנות טיפול בחולי נפש (1992) אשר בהם מפורטים התנאים והקריטריונים. זו שיטה טיפולית בהוראה רפואית שמשתמשים בה כ'מוצא אחרון', כאשר יש סכנה מידית למטופל או לסובביו כתוצאה ממצבו הנפשי. כל מי שמרגיש נפגע מוזמן לפנות למשרד לבירור".

לינק לכתבה באתר הארץ:

http://www.haaretz.co.il/news/health/new-research/.premium-1.2660796

 גרסת הדפוס: 21-06 חדשות 050

 


מה שמספרים לנו האחוזים

ללא שם

כמה עובדות חשובות עולות מהנתונים:
ההגבלה בנוהל האשפוז –  95% אחוזי תפוסה – מונעת בחירה במוסד, ומרוקנת את "נוהל הבחירה" מתוכנו.
בתי החולים של הכללית (גהה ושלוותה) עומדים על תפוסת שנתית ממוצעת של 105%;
מסקנה ראשונה: הם מבוקשים יותר (שינוי כתובת במשרד הפנים);
והמסקנה השנייה והחשובה: מתברר שאפשר לתת שירות (אפילו טוב יותר) גם במצב שבו יש כ-10 אחוז יותר מ-95% שנקבע בנוהל האשפוז כסף העליון.

אחוז תפוסה בבי"ח פסיכיאטריים בשנים האחרונות

מיטות

 מתוך מסמך זה.

שימו לב, אחוז התפוסה השנתי ב-2014 עולה על הסף שנקבע (95%) כמאפשר בחירה, ועומד בסתירה לדבריה של שרת הבריאות לשעבר גב' יעל גרמן על "פריצת הדרך של פתיחת אזורי האשפוז".

ראו גם אחוז תפוסה מתעדכן יומית באתר משרד הבריאות.

להלן ההדגשות באדום – שלי.
 
בית חולים
2012
2013
2014
סה"כ
96.9
97.3
95.5
שיבא
97.8
95.0
95.4
רמב"ם
81.4
81.2
83.0
זיו צפת
104.1
94.5
83.5
הלל יפה
81.7
85.6
86.2
נהריה
154.6
143.3
120.8
ברזילי
93.2
98.1
88.2
שער מנשה
101.8
100.3
96.8
יהודה אברבנאל
88.3
88.4
85.4
מזור (מזרע)
110.1
108.5
109.5
באר יעקב – נס ציונה
90.2
90.7
88.8
לב השרון
106.3
106.0
105.5
טירת הכרמל
91.1
92.7
95.6
בריאות הנפש ב"ש
87.0
90.8
89.6
מרכז ברה"נ ירושלים
98.4
97.3
97.3
רבין ק.בילינסון
119.4
127.8
119.0
סורוקה
58.6
66.7
74.6
המרכזי בעמק
82.4
84.8
87.7
מרכז שניידר לילדים
 
 
121.0
גהה
99.5
97.1
92.3
שלוותה
119.4
124.9
106.7
הדסה עין כרם
101.2
104.2
98.3
הסקוטי
95.9
93.2
93.3
הרצוג
99.2
108.5
106.8
נוה שלוה
74.9
70.6
68.8
אילנית
108.2
114.8
117.1
 
מקור הנתונים: מוסדות אשפוז והיחידות לאשפוז יום, אגף המידע
 
בברכה
 
 
 
 
 
 
 
 
מרים אבורבה    
מרכזת מידע
טל: 02-5082195   |
נייד: 050-6243449
 
 

 

 


התכתבות עם גב' יעל גרמן

יעל גרמן, שרת הבריאות לשעבר, כתבה לי השבוע בפייסבוק:
"שלום דליה, ההחלטה לפתוח את אזורי האישפוז הינה פריצת דרך וחבל שאינך יכולה להודות בכך".
 זה היה בתגובה לדבריי:
"ראיתי שאתם מתנאים בהישג של מתן זכות בחירה במוסד האשפוז. סלחי לי על השפה הבוטה, אבל זו "עבודה בעיניים". הזכות הזאת נותרת תיאורטית ועל הנייר בלבד, משום שאחוזי התפוסה בפועל עולים על 95% שקבעתם כסף המאפשר בחירה".
 על תגובתה עניתי:
"ננקטה כאן תחבולה גאונית כדי ליצור מראית עין של פריצת דרך, מבלי שהדבר ישנה משהו מעשי לטובת מתמודדי הנפש בשטח".
 הרי רק אנחנו (צביאל ואני) יודעים עד כמה היינו רוצים להרגיש ששני בג"צים והצעת חוק השיגו את המטרה, שהצלחנו להזיז משהו… אבל קשה לעשות שקר בנפשנו.
 ראו אתם את אחוזי התפוסה נכון להיום, ושפטו בעצמכם. האם נפתחו אזורי האשפוז או שמא הנוהל הדרקוני משמר בפועל את הסדר האזוריות?
פחוחוחון
העיקר שכללו בנוהל את המשפט היפה: "ככלל מטופל הזקוק לאשפוז יוכל לבחור את ביה"ח בו ירצה להתאשפז". אלה מילים יפות, מוליכות שולל וריקות מכל תוכן!

פרק בספר בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד

logo

 Freedom of Choice of Hospital for Psychiatric Admissions: A First-Person and Advocacy Account from Israel 

מתוך: The Oxford Handbook of Psychiatric Ethics, Volume 1

רקע:

כשאדם זקוק לאשפוז ברפואת הגוף מתאפשר לו לבחור מבין כמה בתי חולים (הרשימה שונה לפי קופת החולים שאליה משתייך המבוטח), ואילו מתמודדי הנפש נאלצים להתאשפז בבית החולים אחד ויחיד שבאזור מגוריהם. הסדר האזוריות הזה אינו חוקי. הוא עומד בסתירה לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, לחוק טיפול בחולי נפש, לחוק ביטוח בריאות ממלכתי ולאמנת האו"ם לזכויות אנשים עם מוגבלויות שאושררה על ידי הכנסת ב-2012. בחוק טיפול בחולי נפש, למשל, נאסר להגביל זכות מזכויותיו של חולה אלא על פי חוק. הסדר האזוריות לא זו בלבד שאינו מושתת על חוק, גם אין בבסיסו כל נוהל, חוזר או תקנה. הוא מבוסס על הסכם קיקיוני מ-1978 (בין מנכ"לי משרד הבריאות וקופת חולים כללית) שבוטל בסוף אותה שנה.

בינואר 2010 הגשנו לבג"צ עתירה ראשונה במטרה לבטל את הסדר האזוריות המפלה בינינו לבין שאר החולים. העתירה נדחתה. המדינה דאגה להבהיר בתשובתה לעתירתנו זו כי גם לאחר יישום הרפורמה בבריאות הנפש (כלומר לאחר שהאחריות הביטוחית על בריאות הנפש תעבור ממשרד הבריאות לקופות החולים) לא ישתנה השיוך האזורי. כלומר, גם לאחר יישום הרפורמה לא תהיה לנו אפשרות לבחור בית חולים.

במאי 2012 הגשנו לבג"צ עתירה שנייה בנושא, מאחר שהמדינה לא העלתה נוהל כתוב כפי שהורה בג"צ. חודשיים לאחר מכן פרסם משרד הבריאות נוהל דרקוני המאפשר – בתנאים מאוד מסוימים ומגבילים – להגיש בקשה להתאשפז מחוץ לאזור ההשתייכות, אך ההחלטה הסופית בעניין נותרה בידי בכירי המערכת. גם הפעם נדחתה עתירתנו. בפסיקתו התעלם בית המשפט העליון גם מהשלילה הבלתי חוקית של זכות החולה לבחור את ספק השירות (סעיף 23 בחוק ביטוח בריאות ממלכתי). השופטים נימקו את הדחייה בכך שיש לבחון את הנוהל החדש במשך כשנה.

במרס 2014 הונחה הצעת החוק שלנו על שולחן הכנסת. ההצעה ביקשה לאפשר למתמודדי נפש לבחור את בית החולים שבו יתאשפזו. 

בסוף הפרק הבענו תקווה שהחוק יפתור את הבעיה, אבל הצעת החוק שלנו אפילו לא אושרה בוועדת שרים לענייני חקיקה. השרה גרמן הפילה אותה ב-9 בנובמבר 2014 לאור נוהל אשפוז חדש שהוחל שבוע קודם לכן.

משרד הבריאות ביטל את המונח "אזוריות" וקרא לנוהל: בחירת מקום אשפוז בבריאות הנפש, אלא שהתנה את הבחירה באחוזי תפוסת מיטות בלתי מציאותיים (עד 95% כולל).

הזכות לבחור ניתנה רק לכאורה, אבל למעשה היא תיאורטית בלבד. משרד הבריאות נקט תחבולה מתוחכמת המשמרת בפועל את הסדר האזוריות הקודם.


סקר שביעות רצון עצמית ("הארץ" 3/2/15)

017

http://www.haaretz.co.il/news/health/.premium-1.2555922

סקר שביעות רצון יבוצע בקרב מאות מטופלים שאושפזו בבתי חולים פסיכיאטריים

את הסקר, שנערך בעקבות שורת פרסומים על מצבם הקשה של המוסדות לבריאות הנפש, ניסח צוות שכלל נציגים של ארגוני חולים ובני משפחותיהם. תוצאותיו צפויות להתפרסם לקראת סוף השנה

עידו אפרתי

03.02.2015 11:28

 משרד הבריאות עורך לראשונה סקר שביעות רצון בבתי החולים הפסיכיאטריים. הסקר שיצא לדרכו באחרונה צפוי להימשך כארבעה חודשים ותוצאותיו יפורסמו בפומבי לקראת סוף השנה. במסגרת הסקר ירואיינו מאות מטופלים לקראת סיום תקופת אשפוזם. הסקר, שנעשה באופן פרונטלי, כולל 44 שאלות הנוגעות להיבטים שונים של האשפוז – משלב הקליטה, דרך איכות הטיפול, התשתיות הפיזיות ותנאי השהייה ועד ליחסו של הצוות למטופלים — ואמור להאיר את אחת הפינות האפלות של מערכת הבריאות, הסובלת משנים ארוכות של הזנחה.

לדברי ד"ר ענת עקה־זהר, ראש מינהל איכות, שירות ובטיחות במשרד הבריאות, הסקר החל לפני כשבועיים ומשתתפים בו מטופלים מעשרת בתי החולים הממשלתיים ובתי החולים של כללית. הוא נעשה על ידי מראיינים שהוכשרו לראיין את המטופלים. "השאיפה שלנו היא לראיין כ-100 מטופלים בכל אחד מהמוסדות הללו – כלומר כ-1,000 מטופלים בסך הכל". לדבריה, מאז החל הסקר, ניכר כי "המטופלים עצמם מאוד שמחים להשתתף בו".

 בית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל, ב-2012 דניאל צ'צ'יק

הסקר הוא חלק ממהלך רחב יותר שתחילתו לפני כשנתיים – אז הוקמו שתי ועדות היגוי: האחת, לקביעת סטנדרט שירותי במוסדות הרפואיים בישראל, והשנייה, שעקה־זוהר עמדה בראשה, קבעה את כלי המדידה. התוכנית שגיבשו במשרד כוללת, לצד סקר בתי החולים הפסיכיאטריים, גם סקרי שביעות רצון בבתי החולים הכלליים (הצפויים להתפרסם בקרוב) ובמוסדות גריאטריים. הסקר גובש משך כמה חודשים על ידי צוות היגוי ייעודי. בין חברי הצוות היו גם נציגים של ארגוני חולים במחלות נפש ובני משפחותיהם. בנוסף, לסקר קדם פיילוט שנערך בחמישה בתי חולים כדי לתקף את השאלות ולגבשו באופן סופי.

יש כיום כ-3,500 מיטות אשפוז במערך בריאות הנפש, רובן הגדול (90%) בבתי החולים הפסיכיאטריים והיתר במחלקות הפסיכיאטריות בתוך בתי החולים הכלליים. כשליש מאלו שמטופלים כיום במחלקות ובמוסדות מאושפזים תקופות ארוכות של יותר משנה. אשפוזים אלה נעשים בשמונה בתי חולים פסיכיאטריים ממשלתיים, שני בתי חולים נוספים של שירותי בריאות כללית (בתי החולים גהה ושלוותה) ועוד שני מוסדות פרטיים (אילנית ונווה שלווה.(

ובכל זאת, מעט מדי ידוע לציבור על מערך האשפוז של בריאות הנפש בישראל. מה שכן ידוע מצייר תמונה קשה על מצבם הפיזי של המוסדות הפסיכיאטריים ועל הנעשה בין כותליהם. תחקיר שפורסם בספטמבר האחרון ב־themarker  חשף את מצבו הקשה של בית החולים אברבנאל בבת־ים — אחד מבתי החולים הפסיכיאטריים הגדולים והמוכרים בישראל. "קירות ערומים, צבע מתקלף, סדקים בקירות, צחנת שתן, ג'וקים, מרצפות שבורות וחדרים מוזנחים מקבלים את פניהם של אלה שנפגעו בנפשם וזקוקים לעזרה: ניצולי שואה, נערים ונערות על הספקטרום האוטיסטי, מבוגרים שלקו בדיכאון עמוק, חולים בתחלואה כפולה (מחלת נפש והתמכרות לסמים), עצורים שמאושפזים להסתכלות וחולים כרוניים שיבלו את שארית חייהם במחלקות סגורות", נכתב בתחקיר, שתיאר בהרחבה גם את היחס המשפיל למטופלים.

אברבנאל הוא מוסד ממשלתי, וגם המטופלים בו צפויים להשתתף בסקר. מי שלא ישתתפו בסקר הם שני המוסדות הפרטיים — אילנות ונווה שלווה, שהפיקוח עליהם רופף עד לא קיים, ובמשרד הבריאות החליטו שבהם הוא לא יתבצע. שני המוסדות הללו נותרו בתי החולים הפרטיים היחידים, לאחר שבנובמבר 2012 סגר משרד הבריאות את בית החולים הפסיכיאטרי הפרטי "נווה יעקב", בעקבות פרשה שמהדהדת עד היום: רבים מאנשי הצוות בבית החולים נעצרו על ידי המשטרה, לאחר חקירה שחשפה מסכת התעללות, הזנחה ותקיפה מינית של חוסים במוסד.

"התדמית היא בעייתית. יש לנו יחסי ציבור מאוד גרועים ואנחנו משלמים על זה מחיר יקר", אומר ד"ר שמואל הירשמן, סגן־מנהל בית החולים הפסיכיאטרי שער מנשה ומזכיר איגוד הפסיכיאטרייה של ההסתדרות הרפואית, שלקח לקח חלק בגיבוש הסקר. "במשך שנים התחום הפסיכיאטרי זכה להזנחה קשה ביותר גם מבחינת משאבים תשתיתיים וגם מבחינת תקני כוח אדם. זה גרם למצב שלמרות שאנשים עובדים בעבודה מאוד קשה ותובענית מבחינה רגשית, באים אליהם בתלונות — בעוד שתקציב המערכת היה בחסר נוראי ויצר חוויה טיפולית מאוד קשה. אני חושב שכולם יודעים שהתשתיות הפסיכיאטריות הן ברמה הרבה יותר נמוכה משאר תחומי הרפואה. אברבנאל זה בית חולים שבשביל להביא אותו לרמת תשתית סבירה נדרשים כמה מאות מיליוני שקלים".

לדבריו, " זה לא סכום שאפשר מיד להשיג אותו ואז בית החולים מטבע הדברים נתפש כמקום פחות טוב, למרות שזה לא בהכרח מעיד על הטיפול. אנחנו באיגוד הפסיכיאטרייה מנסים להרים את המקצוע בכל מיני מובנים, אבל כשאתה מייצר פער תשתיתי כל כך רציני, זה מחלחל למטה וכיום קשה לגייס מתמחים בתחום. הוא מוגדר כמקצוע במצוקה".

הסקר הנוכחי אמור לפתוח צוהר רחב ולאפשר לראשונה לציבור לשפוט ולהבחין בין התדמית לבין המציאות. בארגון "בזכות – המרכז לזכויות בני אדם עם מוגבלויות", מברכים על הסקר. לדברי היועצת המשפטית של הארגון, עו"ד שרון פרימור, "עיקרון השקיפות הכרחי ביתר שאת בתחום זה, משום שמדובר בבתי חולים שרובם נפרדים וסגורים, רחוקים מהעין הציבורית ומהציבור, שלא פעם מקלים ראש בתלונותיו". עם זאת מדגישה פרימור כי אם רוצים שממצאי הסקר יהיו בעלי השפעה, יש להבטיח שיפורסמו במלואם בציבור הרחב. "העבר מלמד שעיקרון השקיפות אינו מובן מאליו במערכת האשפוז הפסיכיאטרי. בשנת 2003 יזם וביצע משרד הבריאות סקר דומה, אולם בלחץ מנהלי בתי החולים לא פורסמו הממצאים שנגעו לנעשה בבתי חולים ומחלקות אשפוז מסוימות, ודווחו מגמות כלליות בלבד. המידע הוסתר לא רק מהציבור, אלא באופן שערורייתי גם מגורמי הפיקוח במשרד הבריאות עצמו".

פרימור מתחה ביקורת גם על שאלות מסוימות בסקר. לדבריה, "תלונות רבות שמתקבלות בארגון על בתי חולים נוגעות לתחושות פחד של מטופלים, ליחס מזלזל, לאלימות מילולית של אנשי צוות, לקשירות במשך שעות וימים, בין היתר כאמצעי עונש ושימוש מופרז בתרופות מטשטשות. בשנים האחרונות נחשפו מקרי אלימות והזנחה קשים בבתי חולים, כגון איתנים ונווה יעקב, אבל מרבית המקרים אינם מגיעים לטיפול מערכתי או משטרתי. לא ברור מדוע השאלון מפרט מאוד בחלק מהנושאים ואילו לגבי הנושאים הכואבים והרגישים שידועים במערכת, שותק או מציב שאלות שנוסחן כללי ורחב".

דליה וירצברג־רופא ובן זוגה צביאל רופא, המתמודדים עם מחלות נפש, הובילו בשנים האחרונות מאבק ציבורי ומשפטי לפתיחת בתי החולים הפסיכיאטריים לבחירת המטופלים, בדומה ליתר תחומי הרפואה, במקום שיבוץ החולים בהתאם לאזור מגוריהם. בנובמבר האחרון מאבקם רשם הצלחה חלקית: הוחלט כי לחולים תינתן אפשרות הבחירה, אולם זו תתאפשר רק בתנאי שתפוסת החולים במוסד או במחלקה עומדת על לא יותר מ-95% – תנאי שבמרבית המקרים מבטל הלכה למעשה את אפשרות זו.

ניסיונה הרב של וירצברג־רופא חשף אותה לסיפורים קשים ממוסדות האשפוז השונים, והופך אותה למקור ידע חשוב בכל הקשור לבתי החולים הפסיכיאטריים. אם לשפוט על פי העדויות הרבות שהצטברו אצלה במרוצת השנים, סקר שביעות הרצון צפוי לשקף תמונה קשה ובעיות רבות במערך האשפוז.

"אני שמחה מאד לשמוע על הסקר. ישנם לא מעט פרמטרים בעייתיים בתחום האשפוז הפסיכיאטרי", היא אומרת ל"הארץ".  אחד הדברים שמציינת וירצברג-רופא היא עניין קשירת המטופלים. "קשירת חולים למיטות אמורה להיות רק במצבים שבהם הם מסכנים את עצמם או את הסביבה, בפועל הן מתבצעות גם כאמצעי ענישה או כדי להיפטר מחולים מנדנדים או מעייפים. על פי הנוהל, רופא אמור לבדוק את החולים הקשורים מדי ארבע שעות ולהחליט האם ניתן להתיר אותו. בפועל חולים יכולים להיות קשורים לעיתים גם יממות שלמות".

בעיה חמורה נוספת שהיא מציינת היא טיוח והסתרת תלונות חריגות על ידי הנהלות המוסדות. "קיבלנו מידע שגם כאשר בני המשפחה מתלוננים נאמר להם שבשם הסודיות הרפואית הם לא יכולים לבדוק ולתת את המידע. זה מגונן על הצוות, מונע שקיפות ומעודד פשיעה נגד מאושפזים".

עוד מספרת וירצברג-רופא על תופעות של הלעטה לא מוצדקת בתרופות, על הזנחה של בעיות רפואיות פיזיות של המטופלים, על עירוב של מאושפזים רגילים עם עבריינים כמו רוצחים ואנסים שנשלחים למוסדות הללו בצו בית המשפט. כמו כן היא מפרטת על מצבן הקשה של התשתיות הפיזיות ומכת הגניבות שמאפיינת מוסדות פסיכיאטריים רבים.

בעיה אקוטית ששכחתי להזכיר בכתבה: פגיעות מיניות בתוך המחלקות.
ושלוש הערות לעצם עניין הסקר:
# משרד הבריאות בעל הדבר ובעל האינטרס הנגוע בשלל שיקולים שבינם ובין טובת המאושפזים מרחק רב. סקר כזה היה אמור לצאת במכרז לחברה חיצונית – גורם ניטרלי, אובייקטיבי ובלתי תלוי.
# המרואיינים יהיו מאושפזים בסמוך לשחרורם. במצב רגיש זה, כשהם יודעים שייאלצו לחזור לאותו מקום, איזו תקפות ואיזו יעילות יהיו לסקר הזה?
# העובדה שהמוסדות יודעים על הסקר בעת התרחשותו גם כן עלולה ליצור הטיה ועיוות, כך שהמדגם יהיה לא מייצג.

מאחורי דלתות המוסד הסגור ("הארץ" 18/1/15)

10479726_414415902055993_7554787596437320196_n
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2542169
 במערכת בריאות הנפש בישראל פושה הרקב, והוא פורץ מדי פעם, בכל פעם במוסד אחר. הריטואל מזכיר "כיסאות מוזיקליים" בגרסת סרט אימה. התקשורת — כלב השמירה הדרוך של החברה — אינה מתעצלת או מתרשלת. שוב ושוב היא עטה על הפרשייה התורנית ומדווחת לציבור, המזדעזע לשעה קלה. אחר כך עולם כמנהגו נוהג, כאילו לא היו הדברים מעולם — עד השערורייה הבאה.
 יש הטוענים, כי אנו מתעלמים מכך "שיש גם אור רב במוסדות הפסיכיאטריים". תשובתנו: כאשר בודקים את המוסריות של מערכת, השאלה המתבקשת איננה כמה אור יש בה, אלא עד כמה רב בה החושך.
 משרד הבריאות נמצא, מאז הקמתו, בניגוד אינטרסים ביחס לבתי החולים הפסיכיאטריים: הוא המיניסטריון, הוא הרגולטור, הוא המבטח (לפחות עד שהרפורמה בבריאות הנפש תיושם), הוא ספק השירותים, הוא המעביד, הוא המתמחר והוא המפקח. אם זה לא היה עצוב, היינו צוחקים. גם משרד הרווחה מפקח בעצמו על המוסדות שהוא מנהל, וגם בין כותלי מוסדותיו מוחזקים אנשים חסרי ישע, הסובלים מאוטיזם ומפיגור שכלי ברמות שונות, וגם קשישים במוסדות הגריאטריים.
 שמו הטוב של משרד הבריאות תלוי לא מעט בהסתרת החריגות מהחוק והעבירות עליו, הנעשות בבתי החולים הפסיכיאטריים: כל חשיפה היא בומרנג. אין פלא, ש"שלוותה" ו"גהה" נחשבים לבתי חולים טובים יחסית. אין מדובר פה בשם טוב בלבד. שני בתי חולים אלה שייכים לקופת חולים הכללית, ושם רע עשוי לגרום לעזיבת הקופה לטובת המתחרות.
 לפני שמחפשים דרכים לתקן את הממסד, סביר שנשאל את עצמנו: האם קיים חוק, השומר על זכויותינו כאשר אנו שרויים, למשל, בחשכת המחלקות המנוהלות על ידי משרד הבריאות ומשרד הרווחה? יש התולים את האשמה בכך שחסרים חוקים חיוניים. אלא שהחוקים קיימים ואינם מותירים מקום לספק; עקב אכילס הוא העדר פיקוח. בולט חוסר בפיקוח בעל שיניים, שגם ינשוך וגם ירתיע לאורך זמן. פיקוח מסוג זה הוא קריטי לצורך שמירת זכויותיהם האלמנטריות של אנשים עם מוגבלויות.
 האם מישהו יודע מה מתרחש במחלקה סגורה כלשהי במדינת ישראל בשתיים לפנות בוקר? ובכן, אל נא תשלו את עצמכם: איש אינו יודע מה מתרחש שם גם בצהרי היום. קשירה, למשל, היא הליך המוגבל בחוק לארבע שעות, ולאחר מכן יש לאשרה מחדש בהוראת רופא. הקשירות נועדו לטפל, אך משמשות גם כאמצעי ענישה — וכל זאת בניגוד לחוק. אולם לא פחות חמור: לפי עמותת "בזכות", במסגרות אשפוז מסוימות טופסי הקשירה חתומים מראש בידי רופא למשך פרקי זמן ארוכים מאוד, ונעשה בהם שימוש לפי שיקול הדעת של הצוות המטפל בכל זמן נתון.
כאשר אדם שהיה מאושפז מגיש תלונה במשטרה על עבירה שנעשתה כלפיו, והמטפלים מצדיקים את המעשה או מתנערים ממנו — התיק ייסגר בשלב ראשוני זה, שכן קל להתעלם מעדות המתלוננים גם כשהם צודקים. כל זאת בשל המצב הנפשי הקשה שבו היו שרויים.
 מהיבטים רבים ומשמעותיים, המאושפזים מפסיקים להיות אזרחים בעלי זכויות מיד בחצותם את מפתן דלת המוסד. הציבור ברובו אדיש לגורלם, והמשטרה — שתפקידה להגן גם עליהם — אינה עורכת חקירות מעמיקות, וסוגרת לרוב את תיקי התלונות בשל חוסר ראיות.
על חברי הכנסת לחוקק חוק, שיכפה פיקוח חיצוני על המוסדות האלה של משרד הבריאות ושל משרד הרווחה. הפיקוח יופעל, למשל, על ידי נציבות השוויון לאנשים עם מוגבלויות, הכפופה למשרד המשפטים. יש להפסיק את המצב האבסורדי, שבו על פי החוק כל משרד ממשלתי מפקח על מוסדותיו שלו. מן הראוי, שגם המשטרה תערוך חקירה מעמיקה יותר בתלונות של מתמודדי הנפש. השגת מטרות אלה תביא למהפך בשמירה על הזכויות של האנשים חסרי הישע ביותר בחברה הישראלית.
 
 
 
 
 

%d בלוגרים אהבו את זה: