40 שנה למהפכה

Screenshot 2018-05-24 07.58.16

איטליה היא המדינה הראשונה בעולם (האם גם היחידה? בינתיים סיפרו לי שכך גם בספרד. אברר) שסגרה את כל בתי חולים הפסיכיאטריים הממשלתיים. בשנת 1978 חוקקה איטליה את חוק 180 – חוק בזאלייה – שהחל בפירוק הדרגתי של המוסדות האלה.

מנהיג התנועה היה הפסיכיאטר פרנקו בזאלייה, דמות משמעותית בהיסטוריה של הפסיכיאטריה – פיליפ פינל המודרני ואידיאולוג נחוש. הפסיכיאטריה באיטליה עברה בניצוחו שינויים דרמטיים. "הכליאה הגדולה" שתיאר מישל פוקו התחלפה אז ב"שחרור הגדול". החברה קלטה את רוב 100,000 המאושפזים. אחת הסיסמאות של התנועה של בזאליה הייתה "החופש הוא תרפויטי".

מורשתו של בזאלייה מרכזית בתפיסת האל-מיסוד ובכינון עולם ללא בתי חולים לחולי נפש. היא כללה גם חדשנות של קואופרטיבים המנוהלים על ידי מתמודדי נפש בכל רחבי איטליה שבישרו מודלים של חדשים של התארגנות חברתית. זו הייתה שיטה חדשה של ההעסקה עצמית של מתמודדי נפש כגורם מרכזי בהחלמה.

בזאלייה כתב:

"בפעם הראשונה שנכנסתי לכלא הייתי סטודנט לרפואה. הייתי אנטי-פשיסט פעיל במאבק נגד הנאציזם ונכלאתי כתוצאה מכך. אני זוכר את המצבים הנוראים שבהם מצאתי את עצמי אז. ריח נורא, ריח המוות. התחושה הייתה כמו להיות באולם אנטומיה שבו גופות מנותחות. שלוש עשרה שנים אחרי שסיימתי את הלימודים הפכתי למנהל מוסד פסיכיאטרי, וכאשר נכנסתי לבניין בפעם הראשונה, הוא החזיר אותי מיד למלחמה ולכלא. לא היה ריח של צואה, אבל היה שם ריח סמלי של צואה. הייתי משוכנע שהמוסד הזה הוא אבסורד מוחלט, שכל תפקידו הוא לפרנס את הפסיכיאטרים שעבדו שם."

התהליך נכפה על המערכת מתנועה שפעלה מתוכה באופן חסר תקדים בעולם המערבי. המוסדות באיטליה נסגרו על ידי האנשים שעבדו בהם. בעשותם כן אנשים אלה ביטלו את מקום עבודתם לנצח. איש אינו משמש כיום בתפקידים שבזאלייה ועמיתיו מילאו בשנות ה-60 וה-70  כמנהלי בתי חולים פסיכיאטריים. אף אחד כיום אינו מנהל בית חולים פסיכיאטרי באיטליה. התנועה שלו פעלה נגד האינטרס העצמי שלה באופן שהיה היפוכו של יחסי פטרון-לקוח, פטרנליזם ונפוטיזם. זו הייתה שלילה עצמית לטובת מטרות חברתיות מוסריות.

דווקא לאחר שבוטלו בית החולים הפסיכיאטריים הפסיקה הפסיכיאטריה באיטליה להיות תחום פריפריאלי ברפואה, ושולבה בשירותי הבריאות הכלליים. ביטולם של בתי החולים הפסיכיאטריים אילץ את הפסיכיאטריה להשתלב בקונטקסט החברתי של הקהילה: אורגנו מרפאות חוץ במחוזות השונים, ומחלקות פסיכיאטריות הוקמו בבתי חולים כלליים. מטופלים הובאו על-ידי כך למגע קרוב יותר לחיים הרגילים ולמשפחותיהם, ונדחה הרעיון של מחלה נפשית כמשהו שונה או מסוכן.

המודל  החדש הצריך את ארגונם האזורי של שירותי בריאות הנפש סביב בתי חולים כלליים, וכלל מרפאות קהילתיות, שירותי רווחה, ושירותי בריאות כלליים, תוך יצירת רצף טיפולי. "אגף בריאות הנפש", שהיא גוף ציבורי שפועל לצד משרד הבריאות, אחראי למניעה, לטיפול ולשיקום האוכלוסייה המבוגרת, כולל שירותי חירום בבית ובבית חולים. "המרכז הפסיכוסוציאלי" מספק טיפול אמבולטורי וביתי, שיקום תעסוקתי, והתערבויות חירום, בשיתוף פעולה עם שירותי חברה ורווחה. בנוסף למחלקה פסיכיאטרית אקוטית בבית החולים הכללי, ישנם מרכזי יום, קהילות שיקומיות, ועוד. האידיאולוגיה של מודל זה שמה את מניעת הצורך באשפוז פסיכיאטרי בראש סדר העדיפויות. המניעה אינה נעשית רק באמצעי פרמקולוגי, פסיכותרפויטי, או שיקומי, אלא בשילוב כולם.

כל זה החל להתרחש באיטליה החודש לפני 40 שנה. המצב בארץ הקודש, לעומת זאת, רחוק מכך ת"ק על ת"ק פרסה. הפסיכיאטרים הקונבנציונליים אינם אוהבים אותו בדרך כלל, ומדברים סרה בו ובמפעל חייו, אך עבור שאר העולם הוא נתפס כגיבור התנועה העולמית לשינוי הפסיכיאטריה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s