אני גאה להיות פסיכיאטר

ראיון מרתק שערכה שירה אלפיה-בורשטיין המקסימה מלשמ"ה עם פרופ' חיים בלמקר, יו"ר האיגוד הפסיכיאטרי.

כמה נקודות שעלו אצלי לא לפי הסדר:

הדהים אותי לגלות שלדברי פרופ' בלמקר, אין כרגע גיבוי מקצועי לרופא שרוצה להפחית מינונים אצל מטופל ואפילו לגמול אותו במידה שהתרופות אינן מביאות תועלת. נכון להיום רופא כזה חשוף לתביעות. בלמקר הקים ועדה שאחת ממטרותיה היא לתת גיבוי מקצועי לרופאים לעשות זאת. הגישה התרופתית היא כל כך טוטלית שזה דומה לבניין שיש בו מעלית שרק עולה. האפשרות שמעלית התרופות גם תרד פשוט לא הובאה בחשבון. זה באמת השאיר אצלי לסת שמוטה. בלמקר לא ציין שהרבה פעמים החלפת תרופה, מעשה יומיומי בקליניקה, מסוכנת בהרבה מהפחתת מינונים, אלא שלכך יש גיבוי מקצועי מוחלט.

ניכר שפרופ' בלמקר מחבב מאוד את רוברט ויטאקר. הוא מדבר עליו בחום רב בהתחלה, באמצע ובסיום דבריו, ומציין שגם אלה מדעותיו שאינן מקובלות על דעתו שלו מסקרנות אותו כדי לרצות שיחקרו אותן. עם זאת, הוא אומר שוויטאקר הוא עיתונאי, וככזה הוא עושה "שגיאות רפואיות". משום מה בלמקר שוכח שוויטאקר אינו עושה שגיאות רפואיות מהסיבה הפשוטה שהוא אינו מביא את דעותיו הפרטיות אלא מבסס את כל ממצאיו על מחקרים מדעיים (מדעיים לפחות כמו אלה שבלמקר סומך עליהם את ידיו).

לדעתו של פרופ' בלמקר, אין כל הוכחה לנזק מטיפול ממושך בתרופות. הוא סבור כי טענתו של ויטאקר על רגישות יתר עקב שימוש ממושך בתרופות פסיכיאטריות (בגלל שינוי הפעילות המוחית, מה שעלול לגרום להחרפת המצב אצל מי שחדל ליטול תרופות) היא ניחוש  – ספקולציה בלתי מבוססת. ויטאקר סותר את עצמו, טוען בלמקר, כי אם אין לנו הבנה בפעילות הכימית של המוח איך אפשר יכול לטעון משהו לגבי הפעילות הכימית שקורית שם? זו היה אחד המקומות שבהם חשדתי במניפולציה לוגית. כי הרי אמנם אין הבנה לגבי מחוללי הפסיכוזה, לגבי הפתופיזיולוגיה (שרשרת הגרימה של ההפרעה), אבל יודעים היטב מה מנגנון הפעולה של התרופות. התרופות, למשל, מעכבות דופמין או מעלות סרוטונין,  ויש לכך השלכות על פעילות המוח. בשימוש ממושך ידוע  שהמוח משנה את מבנהו (מספר רצפטורים, למשל), וכאשר מפסיקים טיפול ממושך בתרופה, המוח שהסתגל אליה מבנית נאלץ לפתע לתפקד בלעדיה, ועלולות להיות לכך השלכות על המצב הנפשי. לכן ויטאקר צודק בכך שאמנם לא ידוע על חוסר איזון כימי במוח, כזה המחולל את ההפרעות, אך התרופות עצמן יוצרות חוסר איזון שעלול להוביל להחרפה במקרה של הפסקתן (בעיקר אם ההפסקה פתאומית או בלתי מבוקרת).

שירה סיפרה על הכאב הנפשי שנגרם למישהי שראתה את קרובת משפחתה במצב זומבי מהתרופות, ופרופ' בלמקר אמר שגם מי שבא לבקר מישהי שכרתו לה שד, או שנמצאת בטיפול נמרץ מחוברת להנשמה, חווה קושי דומה. שוב הטעיה לוגית. בדוגמאות האחרונות הטיפולים האלה הם הדרכים היחידות להציל חיים, בעוד הממצאים לגבי שימוש במינונים כה גבוהים בתרופות פסיכיאטריות רחוקים מאוד מלהיות חד משמעיים, או הדרך היחידה והאופטימלית לטיפול בפסיכוזה.  הדגים זאת הפסיכיאטר הנודע לורן מושר עוד בתחילת שנות ה-70.  מה שעושים בסוטריה לגבי שימוש מופחת בתרופות אינו "ניסוי"; המודל של דיאלוג פתוח הראה זאת היטב במחקר קליני קפדני, כמו גם מחקרים נוספים שהוכיחו כי קנאביס רפואי יעיל לא פחות אם לא יותר מתרופות פסיכיאטריות, וללא תופעות הלוואי של התרופות. בכנס התלת שנתי של איגוד הפסיכיאטריה במאי הקרוב יוקדש סימפוזיון לנושא הטיפול בקנאביס. כותב בלמקר עצמו בפרסום לכנס הנ"ל:

"תתקיים הרצאת מליאה של המדען הראשי של "תיקון עולם", פרופ' צבי בנטואיץ', על שימוש בקנאביס בפסיכיאטריה, ובהמשך המליאה הרצאתו של ד"ר שאולי לב-רן אשר יסקור את המידע הקיים בתחום." אני מקווה שאתם מבינים שאם הקנאביס נכנס אחר כבוד לאולם המליאה של הכנס הרשמי של האיגוד הפסיכיאטרי זה רק אחרי שכשלו כל קרבות הבלימה שמתנהלים כבר שנים לא מעטות.

יש מחקרים שבהם נמצא כי חולים שלא טופלו בתרופות החלימו טוב יותר; בלמקר טוען שמדובר במקרים קלים יותר מלכתחילה, ולכן זו לא חוכמה. מעניין. נתקלתי בטיעון הביקורתי הזה גם מהכיוון ההפוך. הפסיכיאטרית ג'ואנה מונקרייף ביקרה את אחד המחקרים שעודדו איתור מוקדם וטיפול תרופתי מוקדם בכך שלקבוצת האיתור המוקדם נבחרו מקרים קלים יותר מלכתחילה.

הטענות ההדדיות האלה, יותר משהן מזכירות עיסוק במדע דומות לפלפולי מחלוקות בין תלמידי חכמים בבית מדרש. ככה זה כשהמטֶריה כה מופשטת, אמורפית, חמקמקה ולא ניתנת לכימות מדויק. היומרה המדעית היא ללא כיסוי. מדובר בפסבדו מדע; לא במדע אמיתי.

"אני מחבב את ויטאקר העיתונאי אבל מאמין יותר לגוף איש המדע", אומר בלמקר. נראה שהוא לכוד בן הפטיש לסדן. הוא רוצה להיות ישר עם מצפונו, אך מוגבל מסיבות שונות, פנימיות וחיצוניות. אמנם אני מעריכה את המהלכים שהוא עושה, כי בהתחשב מהמקום שבו צמח מדובר כמעט בחזרה בתשובה, או חזרה בשאלה, אבל אני לא שותפה להתפעלות העמוקה של שירה. "מעט מדי ומאוחר מדי", נאמר על כך. עם זאת, יחסית לרוב רופאי השטח המוכרים לי, גם הטובים שבהם,  תפיסתו החדשנית נחשבת כרדיקלית למרבה הצער, מעין כפירה בעיקר. לכן חשובה האופטימיות לגבי עתיד השימוש בתרופות פסיכיאטריות, אך מוטב שתהיה זהירה מאוד.

"אני גאה להיות פסיכיאטר", אומר פרופ' בלמקר. כמעט מכמיר-לב. מבחינה פסיכולוגית ברור שזו אמירה אפולוגטית יותר מאשר גאווה אמיתית. ההיסטוריה של הפסיכיאטריה מראשיתה רצופה טיפולים קשים ותמוהים – זריקת הקרדיאצול, עיקור בכפייה, שוק האינסולין, לובוטומיה, ועוד – שגבו מחירים קשים ובלתי נתפסים. רקפת זלשיק כתבה עבודת דוקטורט על ההיסטוריה של הפסיכיאטריה בישראל. היא הגיעה למסקנה כי במקום לנצל את ההזדמנות להתבוננות קרובה בניצולי השואה, ולהכרה בסבלם הנפשי, הפסיכיאטרים ראו את עצמם בעיקר כשומרי סף של קופת המדינה, ומיעטו להכיר בנזקים שנגרמו לניצולים. אף כשהכירו בנזקים נפשיים, הם נטו להעניק להם אחוזי נכות נמוכים. "הפסיכיאטרים הישראלים בגדו בתפקיד שלהם כשהחליטו לדאוג לקופת המדינה יותר מאשר למטופלים", אומרת זלשיק, "פסיכיאטר גרמני שראיינתי סיפר שהזדעזע מחוות הדעת שקיבל מהמטפלים הישראלים. הוא אמר שהן היו כל כך מיושנות ולא מפורטות, שהן פשוט הזיקו למטופלים. התפיסות שעליהן הם התבססו, לפיהן טראומה לא גורמת לשינוי אישיות ארוך טווח, נחשבו מיושנות גם בגרמניה באותן השנים". האווירה הזאת הקלה על משרד הבריאות להגיע להחלטה שיש לאשפז את ניצולי השואה חולי הנפש במוסדות פסיכיאטריים פרטיים, במקום לטפל בהם במסגרת מערכת הבריאות הציבורית. הניצולים נשארו מאושפזים במשך עשרות שנים במוסדות אלה, שהוסבו במשך הזמן להוסטלים.

הדיווחים בתקשורת ובישיבות הכנסת במשך עשרות שנים על מעשים שלא ייעשו, ותנאים לא אנושיים מדברים בעד עצמם. גם דו"ח עמותת בזכות מ-2016 על הקשירות חשף מציאות קשה של הפרת זכויות. נראה כי להצהיר על גאווה במקצוע הזה הוא סוג של Reaction formation – היפוך תגובה קלאסי. עם אמירה אחת של פרופ' בלמקר הסכמתי בכל לבי: "עדיף מקרה קל בטיפולו של רופא גרוע מאשר מקרה קשה בטיפולו של רופא מצוין". אי אפשר להתווכח עם זה.

שירה

תגובה אחת בנושא “אני גאה להיות פסיכיאטר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s