התכתבות עם מנהל אברבנאל

פרופ-יובל-מלמד-992x558

פרופ' יובל מלמד, מנהל אברבנאל

בעקבות דבריו של זיו רובינשטיין שכתב לי על הפוסט שלי על ביה"ח אברבנאל:

"לא ברור מה את רוצה.

מתי ביקרת לאחרונה במוסד?

הוא נראה לאין שיעור יותר טוב מלפני מספר שנים.

אגפים שלמים שופצו וחלק נוסף עדיין בשיפוצים.

אנשים עושים שם עבודת קודש במינימום רופאים למקסימום חולים.

מציע שתקפצי לראות."

אח"כ דיברתי עם היועצת המשפטית של בזכות עו"ד שרון פרימור, שמבקרת שם בוועדות מדי פעם, ולדבריה אפילו בתוך המערכת אין חולק על כך שהמקום עלוב בבחינת התשתית ודורש מקצה שיפורים.
החלטתי ליזום ביקור, ופניתי למנהל בית החולים, פרופ' יובל מלמד. מצאתי את כתובת הדוא"ל שלו באלפון אוניברסיטת תל-אביב. ההתכתבות בינינו התחילה ב-19/11 והסתיימה היום, 10 ימים מאוחר יותר. לכל אורך ההתכתבות הדגשתי שהמטרה העיקרית שלנו היא לסייר במחלקות עצמן. הוא הבטיח לבדוק אם זה אפשרי ולחזור אלינו.
שלחתי גם אליו (בתפוצה רחבה) במייל את המאמר שלנו שהתפרסם שלשום ב"המקום הכי חם בגיהנום". הוא השיב למייל עם המאמר וכתב כך:

שלום דליה

כמו שכתבתי לכם

אתם מוזמנים לבקר ולשמוע מאיתנו על נושאים אלו בבית החולים

ועל השינויים שעוברים אותו

בברכה

פרופ' יובל מלמד

עניתי:
תודה, פרופ' מלמד.
האם נוכל גם לסייר במחלקות?
האם קיבלת אישור מהדוברות עבור העיתונאית רוני לינדר-גנץ?
בברכה,
דליה
ותשובתו:

שלום דליה

נשמח לארח אתכם בבית החולים

בחדר מפגשים

להציג בפניכם את השינויים בבית החולים

לשמוע אתכם

ואולי ליצור קשר המשכי

אין אנו מאפשרים לאיש שאינו בן משפחה(*) של חולה מאושפז כעת להכנס למחלקות מטעמים מובנים

אפשר לראות את מבנה 3 שכיום לא מאוכלס ומיועד להריסה.

לגבי העיתונאית, נשמח לארחה ,ללא קשר לכך, ביצירת קשר ישיר שלנו מולה דרך הדובר.

בברכה

פרופ' יובל מלמד

(*) רק מאוחר יותר הבנתי את דבריו. האם קורעים את המאושפז מחבריו? שלעתים קרובים אליו יותר ממשפחה. אסור להשלים עם כך!
ותשובתי:
שלום פרופ' מלמד,
תודה לך על הזמנתך, אבל כפי שהבהרנו היטב שוב ושוב למן התחלת ההתכתבות, ביקור כזה אינו משרת את מטרתנו העיקרית שהיא סיור במחלקות עצמן, ולכן מבחינתנו איננו רואים טעם בביקור. 
בברכה,
דליה
נ"ב: מקווה שעוד בימי חיינו נזכה לראות שלא משתמשים בתואנת צנעת הפרט ו"טעמים מובנים" (אמנם מובנים אבל מסיבות אחרות), כאילו להיות מאושפז זה בושה. כאילו יש להסתיר את החולים מעין הציבור. אנשים אלה לא פשעו ולא חטאו; אין להם מה להתבייש במצבם, ואין לנו מה להתבייש בשבילם (את הבושה אנחנו רואים מדי יום ביומו בבית הנבחרים שלנו).
השיגעון, הגם שנתפס כ"מחלה", הוא עניין טבעי והוא חלק מהספקטרום של החוויה האנושית מקדמת דנא. זוכרת את עצמי במחלקות, חסרת מעש ומשועממת, חוששת מעבריינים סביבי, חוששת מגברים ששולחים ידיים ותוקפים, חוששת מאנשי הצוות הקודרים והזועפים – כמה משיב נפש ומרגיע היה יכול להיות, לו נכנסו לפתע למחלקה שני אנשים טובים וחייכניים (חיוך מאיר פנים ואנושי הוא  עניין נדיר ביותר במחלקות). לרגע המקום היה הופך בזכותם לבטוח וקצת נעים יותר.
החבאת המאושפזים תוך ניצול הטיעון של צנעת הפרט היא הגורם הראשון במעלה שמאפשר את המשך החזקתם בתנאי עליבות קשה, מאפשר את המשך שלילת זכויותיהם, וגורם להיעדר שקיפות של הנעשה בין כותלי המחלקות. לאנשים מהדרג הפוליטי הגבוה מאשרים ביקורים, כך שגם שהעיקרון הזה אינו מוחלט.
הרב יעקב ליצמן ביקר ב-2010 יחד עם מנכ"ל משרדו איתן חי-עם ועוד כמה חברי כנסת. הביקור ההוא שכה טלטל את התקשורת הישראלית לא הניב כל פעולה משמעותית. מאחר  שבניגוד אליהם,  העניין הוא ממש בנפשנו – מי יודע אילו תוצאות חיוביות ביקור כזה היה מניב…
לסיכום, לא הופתענו. מכירים את הלכי הרוח, וכל המילים הטקסיות על צנעת הפרט לא ישכנעו אותנו שזו הדאגה למאושפזים שנמצאת בראש מעייניכם. לו הייתה קיימת דאגה כנה באמת, הכול במחלקות האלה היה נראה אחרת – מאל"ף עד תי"ו.
ד.
לכך ענה:

שלום דליה

המצב כיום כבר השתנה ועוד ידינו נטויה

ונשמח שנמצא את הדרך להראות לכם ולקיים דיון משותף

ובכל מקרה אל תהססי לפנות אלינו במייל על כל בעיה או תלונה בבית החולים

ואני מבטיחך כי נטפל בה באופן מיידי

בברכה

פרופ' יובל מלמד

לא עניתי עוד.
ברור? הם חוששים שדברים יתפוצצו בתקשורת, ורוצים את עזרתי בכיבוי שריפות כדי שיוכלו להמשיך בשקט בדרכיהם המוכרות עד לזרא. וכמה אני בורחת מהחיבוקים ומהכיבודים האלה שנועדו לנטרל את העוקץ.
ועכשיו לקטעים נבחרים מתוך ההתכתבות המלאה.
על מכתב הפנייה שלי שבו ביקשתי לבקר בבית החולים עם צביאל – מכתב שכלל גם טענות קשות על התנאים כפי שמדווח לנו מפי אנשים שהיו מאושפזים שם לאחרונה, וגם מתוך כתבות התקשורת – ענה כך:

 דליה שלום,

הצטערתי לקרוא את מכתבך המפורט. (תשובה דמיונית שלא כתבתי כי אפילו לי יש גבולות:

"פרופ' נכבד, הרבה יותר מצער לחוות את הדברים על בשרך".)

הנושאים שאת מתארת אינם מוכרים לי (לא מוכרים לך? באמת? איפה אתה יושב? על חוף הים?)

אני אשמח לקבל כל מידע וכל תלונה בזמן אמיתי ואנו נטפל בה.

אני מכתב את נתי הממונה על פניות הציבור ומצרף את כתובת המייל שלה (pniyot_abr@abr.health.gov.il ).

בכל מקרה אשמח להיפגש אתכם, לשמוע ולדון.

לגבי כניסה למחלקות בהן יש מאושפזים  אני צריך לבדוק איך ניתן לעשות זאת.

ולגבי ביקור העיתונאית אבדוק מול דוברות משרד הבריאות.

בברכה

פרופ' יובל מלמד

תשובתי:
שלום פרופ' יובל מלמד,
פונים אלינו ממקומות שונים, ואנו מפנים גם לגורמים מתוך המערכת, אבל כאלה שאיתם אנו מצויים בקשר כלשהו.
למשל, בעניין אברבנאל פניתי לפני כשנתיים לפרופ' זאב קפלן, שבו ביום דאג שנער אחד בן 18 וחודשיים (התקף ראשון) יועבר למח' נוער ולא יישאר במח' בוגרים. המשפחה התחננה ולא הצליחה להשיג זאת. חודשים אח"כ עוד היו מעבירים לי תודות דרך מישהי בטוויטר שפנייתה הופצה עד שהגיעה אליי.
ידעתי שזה עניין קריטי כמי שאושפזה בגיל 17 וחצי בנוער באברבנאל, ובגיל 22[!] התקבלה שוב למחלקת נוער. אח"כ היו 15 שנות רמיסיה טובה. ד"ר אלכסנדר זיידל ניהל את מחלקת הנוער. ב-1 ביוני השנה הוא היה בן 96. היינו בביתו ביום שישי שעבר, ושמרנו על קשר הדוק כל השנים. רק עוול אחד עשה. רק בגלל חוות דעתו לא קיבלתי בגיל 27 רנטה חודשית מגרמניה לכל ימי חיי (ראה לינק בהמשך). היה סבור שהדבר יחבל בהתפתחותי (כמו שחשבו בזמנו הרבה פסיכיאטרים שחרצו גורלות בעניין הזה). בסוף סלחתי. זכרתי לו חסד נעורים כמי שהציל אותי בגיל 22 מהסיוט הנורא של מחלקת הבוגרים באברבנאל, זה שלצערי חוויתי בהיותי בת 37 ו-40.
ממתינים לתשובתכם בעניין הסיור בביה"ח.
כל טוב,
דליה (גם בשם צביאל)
https://www.haaretz.co.il/misc/1.1245537
האם לדעתכם התייחס הפרופסור הנכבד לסיפור האישי הקשה והמיוחד שלי? (הוספתי צבע אדום כדי שלא תחמיצו את ההפניה)
התשובה: לא ולא. אפילו לא במילה אחת. כל אדם סביר היה מתייחס אליו בדרך כלשהי, אפילו רק מתוך התחשבות במי שסיפר אותו. לעומת זאת, אף מילה ממי שהחברה הסמיכה כבעל מומחיות בטיפול בנפש האדם. אצלו תמצאו שריון בלתי חדיר כמו אצל רבים מדי מחבריו. האין זו אטימות? למיטב ניסיוני העשיר למדי בודדים הם הפסיכיאטרים שמבינים את הנפש ומצוידים בכלים הרגשיים ובאינטליגנציה הרגשית לנתח אותה ולהכיל את גילוייה השונים. הכרתי רבים מדי שהייתי יכולה לכנותם בכינוי "צנון מושלם".
עם זאת, רובם לא קופחו כלל במתנת האגו הגדול והרגיש. דוגמה חיה לכך תמצאו מיד בתגובה שקיבלתי להודעה האחרונה. הפרופ' הנכבד אמנם לא הגיב על הסיפור האישי שלי, אך להפתעתי התייחס לחלק אחר מהמכתב הנ"ל:

שלום דלית, (אפילו את השם שלי אינו טורח לזכור!)

לא ברור לי למה לפנות לפרופ קפלן ולא אלי כמנהל בית החולים?

אני לא חושב שזה נכון או מסייע לעניין עצמו

ממילא פרופ קפלן פנה אלי וכך עשיתי

בברכה

פרופ' יובל מלמד

הבנתם את זה? הייתי אמורה לפנות אליו ישירות. כן, אני דלית… סליחה, דליה. לי הוא היה מקשיב ומעביר את הבחור ממחלקת הבוגרים למחלקת נוער עוד באותו ערב שפניתי אליו. לזכותו של פרופ' קפלן הוא כתב לי שעתיים אחרי שפניתי אליו:

"הי דליה,  ערב טוב.

—- הועבר למחלקת הנוער בביה״ח אברבנל.

לילה טוב,

זאב"

הפנייה אליי בעניינו של הנער לפני כשנתיים התגלגלה בטוויטר עד שהגיעה לגואל פינטו שהעביר אותה אליי. מי שהציגה עצמה  כידידת משפחה כתבה לי:
"אני ממש ממש מתחננת לעזרה. הוא בן 18 וחודשיים לכן נמצא במבוגרים והם אבודים שם. לא היה רקע לעניין, אין להם ניסיון והאבא בוכה וזה קורע לב. הלוואי שתוכלי לעזור לנו".
רק כדי שתראו את הבדלי הגישות. ד"ר גדי לובין, ראש שירותי בריאות הנפש בעבר ומנהל בי"ח איתנים כפר שאול כתב לי תגובה גינרית יומיים אחרי שהנער כבר הועבר למחלקת נוער:

דליה שלום

האם ניסית לשוחח עם פרופ' יובל מלמד, מנהל בית החולים?

בסופו של יום מדובר בפניה אל בית החולים בבקשה לבחון בשנית החלטה על מחלקת האשפוז המתאימה.

 זו הכתובת אליה נכון לפנות. אוכל לשתף אותו בפנייתך, אבל בכנות:

אני מכיר תקדימים בהם הורי מתבגרים מחו כשהתברר להם על אשפוז במחלקת נוער, של מטופלים בגילאים מעל 18 מכל מיני סיבות. חלקן מתבררות כמוצדקות.

כמו כן צריך לקחת בחשבון שבטווח הבינוני והארוך מי שעשוי לשמור על קשר טיפולי ברמות שונות עם — יהיו אנשי הפסיכיאטריה למבוגרים ולא הנוער,

בברכה

גדי

הדגשתי את החלק שבו לא רק שהוא אינו מנסה כלל לעזור, אף שדי היה בטלפון קצר ממנו, אלא גם מנסה לשכנע אותי שעדיף לנער להישאר במחלקת הבוגרים. טענה שב-95% של המקרים (רק בגלל הזהירות אינני כותבת 100%) כה מופרכת והזויה, עד כדי עלבון צורב לאינטליגנציה ולשכל הישר של כל מי שמכיר מקרוב מחלקות נוער ומחלקות סגורות של הבוגרים.
ואם נחזור לתגובה הנעלבת של פרופ' מלמד על כך שלא פניתי אליו ישירות בעניינו של הנער, עניתי:
שלום פרופ' מלמד,
אני מתקשה לייחס לעצמי יכולת השפעה על שיקולים מעין אלה, שהיא גדולה כזו של פרופ' קפלן. ההיפך הוא הנכון. לפרופ' קפלן, קולגה שלך, יש בעניינים האלה מעמד והשפעה גדולים לאין שיעור יותר מאשר לי.
אני מסרבת להאמין שאתה שואל זאת ושלא ברור לך… קראתי על אודותיך רבות, וזה פשוט לא הגיוני בעליל שאינך מבין זאת.
ממתינים לשמוע על היתכנות סיור בבי"ח. תודה.
דליה
וההמשך כבר הובא בראשית הדברים. ויש עוד מה לומר. בבוא העת.

 


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: