פיקוח נפש במדינת סדומחלם

 

צביאל רופא

מבוא

הלו, משטרה?

   כן.

כאן דורון ירדני, בואו מהר!  יש כאן מישהו ששוכב על הרצפה ומרביצים לו…

   מה הכתובת, אדוני?

מחלקה 3-ב' בית חולים אברבנאל.

   (שתיקה על הקו.  ניתוק)

אמנם אנחנו אזרחי המדינה ומקבלים ממנה שירותים מדי פעם, אך לא כאשר אנו זקוקים להם יותר מכל. למשל, לא כאשר אנו מאושפזים בבית חולים לחולי נפש. שם המדינה מפקירה אותנו. שם אנו נמצאים בחושך. כמעט כמו בן זייגר. שם, בניגוד לכל חולה השוהה בכל בית חולים אחר, איננו עוד אזרחים הזכאים לשירותים אלמנטאריים, אפילו אם אנו מאושפזים מרצון, אפילו אם אנו מתייסרים אך צלולי דעת. דעו לכם כולכם: אתם אזרחי מדינת ישראל כל עוד לא עברתם את סף המחלקה הסגורה.

–         אבל סליחה, בית החולים הפסיכיאטרי לא אמור להגן עליך?

–         להגן עליי? תגיד, אתה מתבדח?

–         אבל רגע, לא אמור להיות פיקוח של משרד הבריאות?

–         פיקוח? אתה עד כדי כך מנותק מהמציאות?!

אתם מבינים מה זה להיות שכוח אל? פירושו, למשל, להיות מאושפז במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי במדינת ישראל הנאורה לכאורה. שם אמורים רופאים לטפל בחולייך. אך אם מישהו – מאושפז אחר או איש צוות – יכה אותך, או ינסה לאנוס אותך, ואפילו אם ינסו לרצוח אותך – איש לא יעזור לך, אפילו אם תהיה בר מזל ותצליח להתקשר למשטרה. כי איש לא יגיע. לא מיד, לא בכלל, גם לא אם תתבוסס בדמך.

כאן הייתי אמור להביא בפניכם כתבות ותחקירים מהתקשורת, שחשפו פגיעות קשות באנשים הסגורים במחלקות בתי החולים הפסיכיאטריים, כמו גם של הכלואים שנים ארוכות במוסדות אחרים ברחבי הארץ. לצערי הרב, לא קשה להמציא כתבות שכאלה, אך נראה כי כלל אין צורך בכך; פשוט מפני שאין איש במדינת ישראל שלא נחשף במוקדם או במאוחר לזוועות שדלפו לתקשורת, ועדיין דולפות בקצב כמעט קבוע. קל וחומר, שמי שעוקב כמוני ומתעד בקפידה במשך שנים ארוכות כל פיסת מידע, נחשף לכמויות עצומות של חריגות חמורות שמתפרסות על פני כל הארץ מאז קום המדינה. גם מי שנחשף לעתים רחוקות יותר ובאופן ספוראדי למידע הכואב, ועיניו בראשו, מבין היטב שזהו רק קצה קצהו הקרחון. עם זאת, רבים אינם יודעים עד כמה פשה הנגע בצמרת משרד הבריאות.

הדג מסריח מהראש

אולי רק מעטים זוכרים שבשנים 2003-2002 נערך סקר מקיף מטעם משרד הבריאות ב-17 מוסדות ומסגרות פסיכיאטריים. העיתונאי רן רזניק פרסם את תוצאותיו הקשות בעיתון "הארץ" תחת הכותרת דו"ח: אווירת פחד וטיפול כושל בבתי"ח פסיכיאטריים. אלא שלא ניתן היה לתקן את הליקויים שנמצאו; מדוע? הנה ראו להלן קטעים מתוך הכתבה של רזניק:

"תוצאות הסקר לגבי כל אחד מבתי החולים הפסיכיאטריים מוסתרות לא רק משר הבריאות דני נוה וממנכ"ל משרדו הפרופ' אבי ישראלי, אלא אפילו מהד"ר אלכסנדר גרינשפון, ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות. זאת בעקבות ההחלטה של הנהלת המשרד ב-2002 בראשות הד"ר בועז לב (אז מנכ"ל המשרד) להיענות לדרישה של איגוד מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים וההסתדרות הרפואית שהסקר יתקיים רק בתנאי שתוצאותיו לפי בתי חולים לא ייחשפו אפילו בפני המשרד עצמו. בעקבות זאת המשרד אינו מסוגל לערוך בקרה אפילו על אותם בתי חולים שבהם נמצאו ממצאים קשים על יחס מחפיר לחולים". ("הארץ", 28/5/04)

דהיינו, טיוח המחדלים הגיע עד צמרת משרד הבריאות. במצב זה נשאלת השאלה: כמה תלונות העולות מהשטח מטויחות? ואכן, חיים שדמי ורוני זינגר דיווחו ב"הארץ" כי תלונות של נפגעי נפש על התעללות והזנחה מצד הצוות בבתי החולים הפסיכיאטריים אינן  זוכות להתייחסות בלשון המעטה: חולי נפש חוששים להתלונן: טענותינו "מטויחות" קראו להלן את הקטע הבא מתוך הכתבה:

"חנה גור מעמותת 'עוצמה', המסייעת לחולי נפש, מספרת שהעבירה בשנה האחרונה לפחות 10 תלונות לשירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות ולמשטרה. לדבריה, עד היום לא קיבלה כל התייחסות. גורם בכיר בשירותי בריאות הנפש מסכים עם הטענות בדבר התעלמות; לדבריו, המשרד 'מטייח' את הטיפול בתלונות, והדבר מחייב את הוצאת הטיפול בתלונות מידיו של משרד הבריאות לפיקוח של גוף חיצוני"") .הארץ", 6/10/02)

הדג מסריח מהראש גם ברמת בית החולים. נהוג להטיל את כל האחריות לעוולות על הצוות הסיעודי, בעיקר על כוח העזר שרמתו ירודה מבחינה מקצועית ומבחינת יחסי האנוש, אלא  שאיננו רואים – למרבה הצער – שהפסיכיאטרים הבכירים, מנהלי בתי החולים ומנהלי המחלקות, משליטים את מרותם על הצוותים למען אכיפת יחסי אנוש הומאניים. ולמה כך? זו כבר שאלה מסובכת יותר. ואולם לי ברור שאם כל מנהל בית חולים ומנהלי מחלקות היו אוספים את אנשי הצוות ומתרים בהם שיתנהגו אל המאושפזים בכפפות של משי – גם בתקיפות אם עולה הצורך – וגם היו מוסיפים שכלפי מי שימרה את פיהם יופעלו סנקציות קשות – היינו רואים תמונה שונה לחלוטין במוסדות האלה. חובתם המוסרית הראשונה והבסיסית של מנהלי בתי חולים הפסיכיאטריים היא לנסות לאכוף על כל הצוותים יחס הומאני ככל האפשר.

אבל המנהלים הללו לא נדרשים ברצינות על ידי איש לשפר את יחסי האנוש שם, כי החברה הישראלית אינה דורשת מהדרגים המנהלים את בתי החולים הפסיכיאטריים לקחת אחריות על המחדלים המתרחשים בין כותלי המוסדות שאותם הם מנהלים ואשר בגינם הם מקבלים משכורות גבוהות והטבות כמנהלים. הגיע הזמן לשנן היטב, שמנהל – אינו רק  ארבעת הכ"פים: כוח, כבוד, כסף, כיסא – מנהל זו אחריות מנהלית וגם הסקת מסקנות אישיות אחרי מחדל.

מה שכואב לי

מאז שפורסמו הכתבות שהובאו לעיל חלף כעשור אך עולם כמנהגו נוהג: חולה נפש מוכר, שהגיע לפני כשנתיים להתאשפז בבית חולים לחולי נפש במצב קשה, נדחה, יצא ממתחם בית החולים והתאבד. אביו הגיש תלונה למשרד הבריאות, אך הממונה על פניות תביעות הציבור במשרד העביר את הטיפול לאגף בריאות הנפש. בהמשך הוקמה ועדת חקירה שפעלה באיטיות בלתי מוסברת וזימנה את האב לעדות רק אחרי כשמונה חודשים למרות פניות חוזרות ונשנות.

כואב, כואב מאוד שבמדינת ישראל הנאורה רק לכאורה יש שווים יותר ויש כאלה שאיש לא סופר אותם. ואני באמת מאמין לאנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש בישראל שרצונם לעזור ולסייע לנפגעי הנפש. ואולם בד בבד, כאשר תופסים אותם על חם, הם די שאננים, וזאת למה? כי מילה שלהם מול מילה של "חולה נפש" – למי יאמינו?

ואם קורה באופן נדיר שחולה אוזר אומץ ומתלונן ל"ועדת האתיקה של הפסיכולוגים" או לכל גוף ציבורי הקרוב לממסד, המערכות המיומנות היטב בגרימת ייסורי דין, יתישו בדרך כלל את האומלל באמצעות סחבת אינסופית. ואם כבר יואילו לטפל בתלונתו, לרוב ימצאו דרך פשוטה ואלגנטית לטייח אותה. הם פשוט מגנים בכל מחיר, אפילו אם הוא לא חוקי ולא מוסרי, על כלי העבודה המקצועיים שלהם, כמו גם על הקולגות אנשי המקצוע שהם בשר מבשרם.

ויש לדעת שלעתים קרובות, בייחוד במחלקות הסגורות של בתי החולים הממשלתיים, מכאיבים לחולים ומשפילים אותם מפאת השחיקה, אך לעיתים מזומנות גם ממניעים מקצועיים; מתוך ניסיונות מלאי כוונות טובות לטפל בשיטות מכאיבות. ראו על כך בהרחבה ברב המכר ששמעו יצא בכל העולם והפך לקלאסיקה בתחום: "בגנות הפסיכותרפיה" מאת ג'פרי מייסון (במיוחד הפרק על ד"ר רוזן ושיטתו הנלוזה "האנליזה הישירה", החל מעמוד 147).      

ואני שואל: האם מישהו יודע מה קורה במחלקה סגורה כלשהי במדינת ישראל ב-02:00 בלילה למשל? ובכן, אל תשלו את עצמכם בעניין זה, איש גם לא יודע מה מתרחש שם בחצות היום.

ואיך אפשר לדעת? הרי מפי הצוותים רק לעתים נדירות מאוד תצא לתקשורת עדות כלשהי. זה טבעי, כי הצוות לא יהיה מוכן להכפיש ו/או להפליל את עצמו ואת מטה לחמו; ובדרך הטבע כמעט תמיד יהיה מגובש לקליקה שלא זולג ממנה דבר לעולם החיצון. אך כבר ראינו כי כאשר יוצא אירוע חריג וחמור מבעד לקירות השותקים, יוצא שמעו למרחקים. ובנקודה זו רבים טוענים נגדי "שיש גם הרבה אור" במוסדות הפסיכיאטריים. אולם יש לזכור: כאשר בודקים את טיבה של כל מערכת ביקום, השאלה המתבקשת אינה כמה אור יש בה, אלא עד כמה רב בה החושך! גם כאשר נבקש לבחון אם אדם מסוים הוא הגון, נבדוק אם מעד, ולא נתעכב על השנים שבהן נהג כראוי.

ברור כשמש שבמערכת הזאת יש גם לא מעט אור. יתירה מכך, אני הראשון להעיד  שיש בבתי החולים הפסיכיאטריים הרבה אור. מי כמוני, שנעזר שם פעם אחר פעם, יודע זאת. איני רואה את מערך ברה"נ בישראל בשחור-לבן, בוודאי שאיני עושה דמוניזציה. לעניות דעתי, השאלה הרלוונטית לענייננו היא: מה היקף הפעילות הטיפולית השוטפת אשר אינה עומדת בקריטריונים של חוקי מדינת ישראל? שלא לדבר על החריגות הבוטות מאמות מידה מוסריות טריוויאליות.

גם אם מדובר באחוזים בודדים של חריגות שוטפות, זה פשוט נורא וזועק לרפורמה מרחיקת לכת, כי יש לשים לב ש"אחוזים בודדים" בשטח הם עשרות אלפי נפגעי נפש מקום המדינה ועד היום. החזון הרחוק, למרבה הצער, הוא ביטול הסגרגציה של בתי החולים הפסיכיאטריים ושילוב מחלקות פסיכיאטריות בכל בתי החולים הכלליים, כפי שנעשה כבר לפני 36 שנה באיטליה בהנהגתו של הפסיכיאטר פרנקו בזאלייה. אם יימצא רצון טוב מצד המחוקקים לתקן, ניתן יהיה לבצע רפורמות מרחיקות לכת תוך כדי תנועה לעבר החזון הזה.

החתול מגן על השמנת בחירוף נפש

מאז קום המדינה משרד הבריאות הוא המפקח הרשמי מטעם החוק על בתי החולים של משרד הבריאות עצמו. בהתאם, כל שערורייה שהפיקוח של המשרד יחשוף תחזור כבומרנג רב עוצמה, ותכה במי? ניחשתם, בבית החולים השייך למשרד הבריאות. אתם הבנתם את זה? וכך יוצא שעל הנייר יש פיקוח; אי אפשר להכחיש זאת. אבל בממלכת חלםסדום שלנו זה "ללכת עם ולהרגיש בלי" (פרסומת ישנה לחזיות). והאבסורד חוגג כבר 65 שנים תמימות אך מלאות עוולה. בניגוד לכל היגיון ובניגוד לכל סדרי שלטון מתוקנים, החתולים כבר שנים שומרים על כל השמנת.

אפילו החלטת ממשלה מפורשת ב-2003 לסגור את אברבנאל, על קופת השרצים שהוא נושא, לא יצאה אל הפועל. דומה שוועד העובדים של אברבנאל הצליח לכופף את ממשלת ישראל בכבודה ובעצמה. לכן לא פלא ששירותי ברה"נ בישראל פשוט כמעט לא משתנים ולא מתפתחים ולא צומחים באופן משמעותי. מסביבם הכול מתפתח, אך לזה הבא בשעריהם דומה כי הזמן עצר מלכת. אולי אף נסוג. גם לא שומעים את זעקת הדלים הרחוקים. החתול ששומר על השמנת אף אינו מתרגש מנביחות הכלבים בעקבות השערורייה התורנית שמכה גלים, שכן השיירה חוזרת ועוברת כבימים ימימה.

נחוץ שינוי מבני דחוף

ברור כשמש שנדרש שינוי מבני במשרד הבריאות עצמו, שמאז הקמתו נמצא בניגוד אינטרסים. מדובר בסוג של דיסוציאציה חמורה שאולי מתאימה להגדרה של  "ריבוי אישיות"; פעם הוא מיניסטריון, פעם הוא רגולטור, פעם הוא מבטח, פעם הוא ספק שירותים, פעם הוא מתמחר, ופעם הוא המפקח, וחוזר חלילה. אם הדבר לא היה כה עצוב, היינו צוחקים בפה מלא.

הרפורמה בבריאות הנפש לא הולכת לשנות מצב זה באופן מהותי. בתי החולים הפסיכיאטריים יישארו בבעלות המדינה, רק הכסף יחליף ידיים. כבר שבעה חודשים שהוועדה לחיזוק מערכת הבריאות הציבורית מתכנסת כמעט מדי שבוע כדי לדון בדרכים לסייע לרפואה הציבורית בישראל, ומסקנותיה צפויות להיות מוגשות בעוד שבועות אחדים. בימים אלה ממש אנו נושאים אליה עיניים למודות אכזבות. האם גם הפעם ישאירו את קבוצת הנכים הגדולה ביותר בישראל מחוץ למחנה?

 נחוץ פיקוח שיהיה יעיל ונאמן בעיקר לזכויות החולה ולא לזכויות הצוות.

דרוש פיקוח שיעלה על פני השטח את מה שמנסים להסתיר.

פיקוח יעיל ומסור על טיפול באנשים עם מוגבלויות לא רק ידווח בנאמנות על הרעות החולות המתרחשות אלא בעיקר אמור להיות כלי שייפתח שיניים חדות ומכאיבות. כלי שיגרום לכך שיעמידו אנשים לדין משמעתי ובייחוד לדין פלילי, במקרים שיש אפשרות משפטית לכך, וללא רחם שכן רחמים על האכזרים נוגסים קשות בהרתעה. יש להעמיד לדין ללא משוא פנים, ולהעניש בכל חומר הדין למען יראו וייראו.

יש צורך בחקיקה:

א) למען חובת המשטרה להיכנס לבתי החולים בהתקבל תלונה. במחלקות הסגורות לא מאושפזים רק אנשים "פסיכוטיים" – כאלה שאינם מסוגלים להבחין בין ימינם לבין שמאלם; ראשית, כ-75% מכלל המאושפזים בבתי החולים הפסיכיאטריים הם מאושפזים מרצון, כלומר אשפזו את עצמם והם רשאים להשתחרר בכל רגע בו ידרשו זאת (לפחות על פי החוק). שנית, גם רוב החולים המגלים סימנים פסיכוטיים, עדיין נמצאים עם רגל אחת לפחות במציאות. בהתאם, כואב להם כאשר מתנכלים להם ופעמים רבות הם מסוגלים בהחלט להתלונן במשטרה. כאמור: מדינת ישראל הפקירה ועדיין מפקירה אותם עד עצם היום הזה.

ב)  פיקוח חיצוני באמצעות חקיקה. גם ברגע זה מתעללים במישהו בחשכת המחלקות הסגורות; מישהו שגורלו מעניין את מדינת ישראל כקליפת השום. זה מתרחש במקומות שמשום מה מכונים בפי העם "בתי חולים" או "מוסדות", ובהם מתענים נפגעי נפש, אוטיסטים, מפגרים וכו'. איש אינו יכול להושיעם, אך גרוע מכך: נראה כי איש גם אינו מעוניין אפילו לחשוב עליהם לפעמים. ואין פלא, המדינה נותנת לנו דוגמה ומסר ברור כבר למעלה משישה עשורים ברציפות.

ג) התקנת מצלמות – אור הפלאש מחטא – ברזולוציה גבוהה תרתי משמע, שיכסו את כל החללים בבתי החולים הפסיכיאטרים. המצלמות תהיינה נתונות לפיקוח משטרתי בלעדי, או לפיקוחו של גוף חיצוני אמין ומסור אחר. שאלת מפתח: האם זו הפרת צנעת הפרט? כתבה לי מישהי: "זה פוגע בפרטיות של החולים וגם יש את העניין של חיסיון רפואי". אין ספק שמערכת בריאות הנפש בדיוק כך מתרצת את התנגדותה הנחרצת להצבת מצלמות במחלקות. כל התירוצים האלה עומדים על כרעי תרנגולת אל מול המעשים הנוראיים המתרחשים במחשכי המחלקות לעיתים קרובות מדי. ביטחונם וכבודם של המאושפזים עומד מול פרטיותם. ביטחונם האישי המעורער וכבודם הרמוס גוברים עשרות מונים על כל שיקולי הפרטיות. יותר ויותר נשמעות תגובות של נשים, שהיו מאושפזות במחלקות סגורות, שמצהירות בלי שום פקפוק, שהן מעדיפות מצלמות בכל החללים, כולל האינטימיים, על פני סיכון לא מבוטל של הטרדה, אלימות, התעללות ואונס במהלך האשפוז. התועלת עולה על הנזק עשרת מונים.

ד) מתן זכות לבחור את מוסד האשפוז – זהו פיתרון עקיף, כי הוא צפוי להביא לתחרות לא מבוטלת בין בתי החולים הפסיכיאטרים שבסופו של דבר תגרום לשיפור התנאים בבתי החולים הפסיכיאטריים. ברפואת הגוף מתאפשרת בחירה במוסד האשפוז. רק נפגעי הנפש מופלים לרעה: הם משוללי בחירה וכפויים להתאשפז רק במוסד אחד לפי כתובת מגוריהם. זו אפליה קשה ובלתי נתפסת הפוגעת בזכויות אדם אלמנטריות. דליה אשתי ואני עתרנו לבג"צ עוד ב- 2010, ושוב ב-2012 למען מתן זכות זו. בפסיקתו האחרונה קבע בג"צ: "אנו סבורים כי השאלות צריך שישובו ויתלבנו לקראת 2015", דהיינו המאבק עדיין נמשך וטרם נאמרה המילה האחרונה.

אז הנה אני מרים קול זעקה, וער לעובדה שזהו קול קורא במדבר (הלוואי שלא!), וכל שנותר בידי הוא להציע לחברי הכנסת הנכבדים להרים את הכפפה:

אני מבקש מחברי הכנסת הנכבדים למלא את חובתם: לחוקק חוקים שיביאו לשיפור המצב המזעזע ומביש הקיים מאז כינון המדינה ועד עצם היום הזה. השגתה של מטרה זו תשפיע בגדול על תנאי החיים הירודים והעלובים במוסדות. וגם, וזה העיקר, על שכיחות הפשיעה ועומקה במחשכי עשרות מוסדות לחולים כרוניים וגם לחולים אקוטיים המאושפזים שבועות ואף חודשים.

כמו שנאמר בפרקי אבות: "לא עליך כל המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה."

פורסם באימגו: http://www.e-mago.co.il/magazine-2440.htm


3 responses to “פיקוח נפש במדינת סדומחלם

  • יעל

    תודה רבה על המאמר. מאלף, מכאיב ומסעיר.

  • ליאורה

    ישר כוח צביאל, כל מילה בסלע..כואב כואב מאד אך המציאות שתיארת מדויקת להחריד

  • זיוה גל

    זה בלתי נתפס וזו לא הפעם הראשונה שאני כותבת את שתי המילים האלה: ל א נ ת פ ס! הרי אנחנו כבר לא בימי הביניים החשוכים, (או אולי כן?) לדעתי זו עדיין הבערות של אי ידיעה מהו חולה נפש ולכן מילה של אדם שחטף מכות או נאנס או אפילו כמעט נרצח ניתן לטייח אותה, מול מילה של אדם שאינו ראוי לעבוד במקצועו אם הזעקה הזו אינה מוציאה אותו משלוותו והוא ממשיך הלאה כאילו לא קרה דבר.
    אפילו לפרות מתייחסים ומתקנים שלא יהיה מצב של עינויים כלפיהן במידה והם קיימים.
    חזק ואמץ צביאל בעבודת הקודש שלך.
    מי ייתן וחברי הכנסת ממרום צחצוח הכיסא יאזינו סוף סוף לדבריך וישנו את המציאות המעוותת הזו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: